נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
קונטרס המטות
בפרשת "בשלח", אומר ה' אל משה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד,טז). ובהמשך, לאחר שבני ישראל עברו בתוך הים אומר ה': "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו" (שם, כו). בפסוק זה לא מוזכר המטה, והדבר אומר דרשני: מדוע לבקיעת הים נדרש מטה, ולשובו לקדמותו לא נדרש מטה?
לצורך כך נשוב לפעם הראשונה שמוזכר מטה משה: בפרשת שמות- במעמד הסנה, ה' אומר למשה: "מה זה בידך ויאמר מטה"(שמות ד,ב), ואז ה' אומר למשה להשליכו ונהפך לנחש. ולאחר מכן אומר למשה- "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"(שם, יז) ומדובר בינתיים רק על אות אחד (המטה שנהפך לנחש) שאותו צריך לעשות לפני זקני ישראל כדי שיאמינו שה' שלחו, ואולי גם על אותות אחרים שעדיין לא נתגלו למשה ויצטרך לעשותם בעתיד.
ולכאורה, כנראה מדובר במכות מצרים או בקריעת ים סוף או בהכאה בצור והוצאת המים, שבכולם היה שימוש במטה. ואכן בהמשך כתוב - "וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלוקים בידו"(שם, כ), כעת כבר מכונה מטה משה- "מטה האלוקים" אולי בגלל הנס שנעשה בו בהפיכתו לנחש ובחזרה. או במיקום הנס שהתרחש בהר האלוקים חורב.
לאחר מכן משה ואהרן אוספים את כל זקני ישראל- "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם"(שם, ל). אותות בלשון רבים מתייחס ל 3 האותות: המטה שהפך לנחש, היד המצורעת ושפיכת מי היאור שנהפכים לדם. אך מי עשה אותם לעיני העם, משה או אהרן?
בפשטות משמע שאהרן עשאם, אך בציווי ה' אל משה כתוב -"אשר תעשה בו את האותות" (שם, יז) משמע שאהרן מדבר ומשה עושה, ומניתוח הפסוק אפשר להשליכו על משה- כי אמנם תחילת הפסוק מזכירה את אהרן- "וידבר אהרן", אך גם משה מוזכר בפסוק- "אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות"(שם, ל) וייתכן שהמילה "ויעש" מתייחסת אל משה ולא אל אהרון.
לאחר מכן בפרשת "וארא" אנו נפגשים עם מטה חדש- מטה אהרן- "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז, ט) משמע שה' מצווה למשה לומר לאהרן להשתמש במטה של אהרן, ופה לא מוזכרת המילה "אות", כמו במטה משה אלא המילה מופת-"כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת"(שם, שם) ומטה אהרן לא נהפך לנחש אלא לתנין, ומדוע?
ופרעה קורא "לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם"(שם, יא-יב). פה בפירוש מוזכר שהמטה זה מטה אהרן ולא מטה משה ולא "מטה האלוקים" ומדוע בולע מטה אהרן את מטותם הרי הינו עדיין תנין ולא מוזכר שחזר להיות מטה, וכן התנינים של החרטומים עדין לא חזרו להיות- "מטותם". אז איך בולע מטה אהרן את מטותם? והמדרש ידוע, אך מה עם הפשט? וכן מדוע לא משתמש משה במטה שלו ומדוע ה' מצווה להשתמש במטה אהרון דווקא?
התמיהה גוברת לאחר מכן, בציווי על מכת דם ה' אומר למשה- "לך אל פרעה בבוקר.... והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שם, טו) מדוע צריך להדגיש- "אשר נהפך לנחש?" משמע שה' אומר למשה קח את המטה שלך שנהפך לנחש במדבר ולעיני זקני העם, ולא את מטה אהרן שנהפך לתנין לעיני פרעה ועבדיו.
ובהמשך ה' אומר למשה לומר לפרעה- "בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" (שם, יז), ראשית, מדוע דווקא בהכאת "המטה אשר בידי" יידע פרעה "כי אני ה'" ומדוע בהפיכת מטה אהרן לתנין לא הבין פרעה "כי אני ה'"? מה הייחודיות של מטה משה לעומת מטה אהרן? ואם כך הדבר, גוברת התמיהה מדוע בכלל משתמשים במטה אהרן?
והתמיהה גוברת בביצוע מכת דם - "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... ויהיו דם"(שם, יט), בניגוד לציווי ה' לעיני פרעה, שוב חוזר ה' אל מטה אהרן לביצוע מכת הדם והרי זה סותר את מה שאמר משה לפרעה- "במטה אשר בידי", וכן לאהרן נאמר "נטה את ידך"- ולא- "הכה ביאור" וההכאה ביאור נאמרה למשה- "הנה אנכי מכה במטה"(שם, יז), וכן מצד אחד נאמר שמשה יבצע את המכה, ומצד שני נאמר שאהרן יבצע אותה? ואכן בביצוע נאמר: "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צווה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור"(שם, כ) מצד אחד שניהם עשו, מצד שני "וירם במטה ויך" נאמר בלשון יחיד, אז מי עשה? ובאיזה מטה מדובר?
ונראה לומר שאכן שניהם נצטוו ושניהם פעלו, כמו שכתוב במפורש- "כאשר צווה ה'". אהרן הרים במטה "וירם במטה" כפי שנצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים אך לא להכותם, ומשה עשה את פעולת ההכאה כפי שנצטווה. ולכן המילים "ויך את המים אשר ביאור" מתייחסים למשה שהכה במטהו על היאור ולא על מימי מצרים, כפי שנצטווה לעיל- "מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" . אמנם, דבר זה סותר למדרש שמשה בעצמו לא הכה את המים כדי לא להיות כפוי טובה על אשר הצילוהו, אך בפשט מוכח אחרת. כי בפרשת "בשלח"- על הצור בחורב, אומר ה' אל משה- "עבור לפני העם... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת... והכית בצור ויצאו ממנו מים"(שמות יז, ה-ו), רואים במפורש שמשה הכה את היאור במכת הדם במטהו שלו ולא במטה אהרן, ואהרן עצמו רק היטה את מטהו ולא הכה ביאור. בדיוק כפי שנצטוו כל אחד בפני עצמו: משה הכה במטהו, ואהרן מטה את מטהו על מימי מצרים בלי להכות.
אמנם זה בסתירה למדרש, שמשה לא הכה את היאור, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכבר כתב ה"אור החיים" הקדוש בפרשת "האזינו" פסוק א': "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש, הגם שיהיה הפירוש מנוגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה"- שם חולק ה"אור החיים" על דברי מדרש ספרי. וכן גם כאן מדובר במציאות שקרתה ומאי דהוה הוה ואין נפקא מינה לדינא.
עניין נוסף שצריך לברר: האם מכת דם פגעה גם בישראל או רק במצרים?
המדרש ידוע, אך על פי הפשט, רק במכה הרביעית מוזכרת לראשונה הבדלה בין ישראל למצרים- במכת ערוב- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן..."(שמות ח, יח) משמע שזו היתה הפעם הראשונה שהיתה הפליה, וב-3 המכות הראשונות ובכללן- דם, לא היתה הבדלה, וגם ישראל סבלו ממכת הדם. וניתן להוכיח זאת משני פסוקים- "ויהי הדם בכל ארץ מצרים"(שמות ז, כא)- שזה כולל את ארץ גושן ששם בני ישראל. וכן בפסוק הבא: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם"(שם, כב) כלומר: שגם חרטומי מצרים הפכו את המים לדם, והם ודאי לא הפלו בין ישראל למצרים, ואם הפכו לדם, אז גם מימי ישראל נהפכו לדם, אחרת היה מוזכר הדבר שבני ישראל לא נפגעו.
לעניין השינוי במילה "בלטיהם" ולא "בלהטיהם" שהוזכרה לעיל (במטה אהרן שנהפך לתנין). ידועים דברי רבותינו שלהטיהם זה מעשה כשפים ולטיהם זה מעשה שדים, אך נשאלת השאלה מדוע הפסיקו להשתמש במעשה כשפים ועברו למעשה שדים? ונראה לתרץ זאת כך: שכישוף יכול לפעול רק דרך חפץ, ומטות החרטומים היו החפץ שבעזרתו זימנו מלאכי חבלה לביצוע הכישוף (כפי שמסביר הרמב"ן), וברגע שמטה אהרן בלע את מטותם, כל כח הכישוף נבלע במטה אהרון שבלע את מטותם (ולכן מתורצת הקושיה: מדוע נאמר שמטה אהרן בלע את מטותם, ולא "תנין אהרן בלע את תניניהם"? כי הכוונה לומר שכח הקדושה במטה אהרן בלע את כח הכישוף שבמטות החרטומים, ובכך מנע מהם יותר להשתמש בכוח הכישוף, ולכן נאלצו לפנות לזימון שדים, ששם לא צריך כח כישוף, או חפץ מיוחד, אך כוחם חלש ממעשה כשפים, שאלו מלאכי חבלה ממש, ולא רק שדים שהם חצי רוח וחצי חומר, חציים אנשים וחציים רוחות כפי שמסבירה הגמרא את תכונות השדים, שגם שלמה נהג להפעילם).
ואכן מפליא העניין, שבמופת של מטה אהרן שבולע את מטות החרטומים, מוזכרים- מכשפים- "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן"(שם, יא) ואילו לאחר מכן, בכל 3 המכות- דם, צפרדע וכינים, כבר לא מוזכרים "מכשפים" רק חרטומים, ולא מוזכר בלהטיהם, אלא בלטיהם, כי המכשפים איבדו את כוחם בגלל מטה אהרן שבלע את מטותם.
אך עדיין נשאלת השאלה: מה מיוחד במטות החרטומים שרק דרכם ניתן לפעול בכישוף? ושוב, עניין המטה וייחודו הן לקדושה והן לטומאה, אומר דרשני.
"ויחזק לב פרעה... ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת"(שם, כב-כג) ומדוע? והרי ה' אמר במפורש- "בזאת תדע כי אני ה'"(שם, יז), דבר שלא נאמר בשום מכה, חוץ ממכת הדם, אז מדוע פרעה לא שת ליבו? ומדוע צריך שמשה יכה במטהו את היאור ואהרן ינטה את מטהו על מימי מצרים, מדוע לא מספיק אחד מהם? כפי שנראה בשאר המכות, שרק אחד מהם פעיל ולא שניהם?
נקודה נוספת מעניינת בדברי ה' אל משה לומר לפרעה: "כה אמר ה', בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, שם), משמע, שמשה מצטט לפרעה את דברי ה', וכאילו ה' אומר: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור", משמע שה' בכבודו ובעצמו מכה במטה אשר בידו על מימי היאור, ולא שמשה מכה במטה אשר בידו על היאור. ולכאורה איזה מטה יש בידי ה'? על אשור נאמר: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיה י'). אך לא נאמר שאשור הוא מטהו של ה', אלא רק שבט אפיו, אך לא מוזכר בתנ"ך- "מטה ה'". אמנם מטה משה נזכר כמה פעמים בשם- "מטה האלוקים" כפי שכבר הזכרנו לעיל. אך זה היה בשימושו של משה עצמו, ולא שה' בעצמו הכה במטה משה, כפי שמשמע כאן.
ובאמת, על פי הנאמר בסוף פרשת "בשלח" בהכאת הצור, שה' אומר למשה- "ומטך אשר הכית בו את היאור"(שמות יז, ה), משמע שמשה בעצמו הכה את היאור במטהו, ולא ה'. וניתן לומר, שאכן משה הכה את היאור במטהו ואהרן נטה את מטהו על מימי מצרים, ולא הכה, וה' גם הכה ב"מטהו" השמיימי את המים אשר ביאור, ומשה למטה חיקה את ה' למעלה. ואם רק ה' היה מכה ב"מטהו" את היאור, אז פרעה היה יודע בוודאות - "כי אני ה'", אך ה' רצה לתת לו מקום לטעות, כדי שתהיה לו בחירה ויכביד את לבו, ויקבל את כל 10 המכות, ולכן ציווה גם לאהרן לנטות את מטהו על מימי מצרים, וכך נתן לפרעה אמתלא, לחשוב שכח הכישוף שבלוע במטה אהרן (לאחר בליעת המטות של המכשפים) הוא שגרם למכה, ובפרט שגם חרטומי מצרים עשו זאת בלטיהם (במעשה שדים) דבר שהגביר את ספקנותו.
אך לפי זה יוצא, שבעצם משה עשה דבר שלא נצטווה. אמנם ה' אמר לו: "לך אל פרעה בבוקר... והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך"(שמות ז, טו) ולשם מה לקחת את המטה אם לא בשביל לעשות בו מעשה? אך למעשה לא מופיע ציווי למשה להכות את היאור, אלא רק לאהרן נאמר: "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים"(שם, יט). ומה שנאמר- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי..."(שם, יז) זה הרי דברי ה' על עצמו, ולא הוראה למשה להכות, ומדוע משה הכה במטהו על היאור?
וניתן לומר: שהרי כבר בחורב בסנה אומר ה' למשה בשלחו אותו לגאול את ישראל: "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות"(שמות ד, יז) ומדוע נאמר "אותות" ברבים? הלא רק אות אחד נעשה במטה משה: הפיכתו לנחש בסנה, שצריך לעשות גם בפני זקני ישראל למען יאמינו כי ה' שלחו. ולכן משה הבין שצריך לעשות במטה אות נוסף, וכשה' אומר לו ללכת לפרעה בבוקר ולקחת "את המטה אשר נהפך לנחש"(שמות ז, טו) (שזה האות הראשון שנעשה במטה) ה' בא לרמוז לו, שעכשיו ישתמש בו לאות הנוסף, ואז יתמלא ייעודו- "אשר תעשה בו את האותות". אך למעשה האות השני שנועד למטה של משה יתקיים בבקיעת ים סוף שאז ה' אומר למשה- "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז), ולא כעת, שרק צריך לקחת את המטה כדי שפרעה יראה שכשם שמשה מחזיק מטה, כך ה' בשמים מחזיק מטה שיכה בו את היאור שייהפך לדם, והמטה השמיימי, זה בעצם שרם של ישראל- מיכאל, שיכה את אלוהיהם של מצרים- שזה היאור, ולכן בדברי ה' נאמר- "אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" ולא כמו בציווי לאהרן שנאמר רק "נטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם"- ולא מוזכר היאור בנפרד שזה הנילוס שהוא אלוהיהם של מצרים. וכאשר ה' מכה במטה שבידו ביאור והופכו לדם, זה מרמז על מות או פציעת אלוהיהם של מצרים, כמו אדם שנפצע ושותת דם. ובזאת ידע פרעה "כי אני ה'" ואין עוד מלבדו, והוא המהווה ומקיים את הכל כולל היאור.
וכדוגמא לכך ניתן למצוא במי מריבה- פרשת "חוקת", שה' אומר למשה: "קח את המטה... ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח)- ומשה מכה בסלע במטה, למרות שלא נצטווה, כי כנראה הבין שאם ה' אומר לקחת את המטה, אפשר גם להכות בו, כמו שכאן ה' רק אומר לו לקחת את המטה ולא להכות, ומשה הכה. ומדוע כאן לא נענש ובמי מריבה נענש? זאת נבהיר בהמשך.
במכת צפרדעים שוב ה' אומר אל משה- "אמור אל אהרן, נטה את ידך במטך..." ואכן אהרן מבצע - "ויט אהרן את ידו על מימי מצרים...."(שמות ח, א-ב) כאן רק אהרן פועל, ובמטה אהרן, ולא במטה משה, ולא מכה את המים, אלא רק נוטה את ידו באוויר כפי שנצטווה ועשה במכת דם שרק נטה את ידו ולא הכה. וגם כאן עושים "כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים" (שם, ג). גם כאן זה מעשה שדים. כי כח הכישוף בלוע במטה אהרן. וגם כאן משמע שאין הבדל בין ישראל למצרים, כי נאמר: "ותכס את ארץ מצרים"(שם, ב) משמע שכולל את מושב בני ישראל. וכמו שאמרנו במכת דם שגם החרטומים העלו את הצפרדעים, והם וודאי לא הפלו את ישראל לטובה. וכן במכת כינים שוב רק אהרן מצטווה ופועל - "אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים"(שם, יב). שוב מטה אהרן דווקא, וכנים בכל ארץ מצרים, כולל ישראל, וההבדל, שכאן ה' מצווה להכות במטה ולא לנטותו כמו שהצטווה אהרן בדם ובצפרדעים, והשאלה מדוע ההבדל?
וניתן לומר שיש כאן הבדל בין יסוד המים שעליו פעל המטה במכת דם וצפרדע, לבין יסוד העפר, שעליו פועל המטה במכת כינים, כי יסוד המים מעודן ופחות חומרי מיסוד העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת, ולכן המים טיהרו את הארץ במבול, ואינם זקוקים להכאה. אך יסוד העפר זקוק לביטוש והכאה על מנת לעדנו. וכן במקרה של מכת כינים, כדי למלא את ציווי ה' צריך יסוד העפר הכאה, ולא מספיקה נטיית מטה גרידא כפי שמספיקה למים.
"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו...ויאמרו החרטומים... אצבע אלוקים היא"(שם, יד-טו). שוב החרטומים מנסים מעשה שדים אך הפעם לא מצליחים, ואז מודים שגם מטה אהרן שייחסו לו כוחות כישוף בגלל בליעתו את מטותיהם איננו פועל מכח הכישוף חלילה, אלא אצבע אלוקים היא, ובכך מילא המטה את תפקידו, ויותר לא ייעשה בו שימוש אלא רק במטה משה.
ונשאלת השאלה: מדוע כעת השתכנעו החרטומים בכוחו של מטה אהרן, שלא נובע מכישוף, הלא ייתכן ששדים לא יכולים להוציא כינים, כי זו בריה קטנה משעורה שאין לשדים שליטה עליהן, אך בכישוף שזה מלאכי חבלה, כן ניתן להוציא כינים, ואילו היו בידיהם המטות שבלע אהרן היו יכולים להוציא גם כינים? ומדוע מודים שזו אצבע אלוקים? וניתן לומר: שבעצם מעשה כישוף ומעשה שדים יש להם אותו כח, רק שבמעשה כישוף ניתן להחזיר את הפעולה לקדמותה ובמעשה שדים לא, ולכן השתמשו בתחילה במעשה כישוף, והפכו את מטותיהם לתנינים ואח"כ הפכו בחזרה למטות וזה אפשרי רק בכישוף, ולא במעשה שדים, שאז הם נשארים תנינים ולא חוזרים להיות מטות, ולכן כתוב לעיל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" כי אהרן הפך את מטהו לתנין והחזירו למצב מטה, וכן המכשפים והחרטומים הפכו את מטותיהם לתנינים והחזירום למטות (דבר אפשרי בכישוף ולא במעשה שדים) ומטה אהרן בלע את מטותם, במצב של מטות ולא תנינים, ולכן איבדו את יכולת הכישוף, ופנו למעשה שדים, ורעיון זה עונה על השאלה מדוע לא הבינו החרטומים שמטה אהרן זה אצבע אלוקים כבר במכת צפרדע, שמשה התפלל וסרו הצפרדעים, דבר שהחרטומים במעשה השדים לא יכלו להסיר את הצפרדעים אלא רק להביאם, וכן במכת דם לא יכלו להפוך בחזרה את הדם למים אלא רק מים לדם, כי זה מעשה שדים, שלא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. ולפי הרעיון שאמרנו, שבכישוף אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, לכן לא התרשמו החרטומים מהסרת הצפרדעים, כי הרי זה לדעתם מעשה כישוף שניתן להחזיר את המצב, כפי שהם הצליחו להחזיר את התנינים למטות בתחילה. אך במכת כינים, שמטה אהרן מצליח להוציא כינים, ומעשה שדים לא מצליח הבינו החרטומים שזה לא כישוף, כי בהוצאת הדבר אין הבדל בין כישוף למעשה שדים, רק בהחזרתו לקדמותו יש הבדל, ופה שראו הבדל גם בהבאת המצב הראשון, סימן שמטה אהרן זה לא כישוף אלא כוחות קדושה. כי כוחות הכישוף מגיעים מצד הטומאה, ומעשה שדים זה ניטרלי ולא נחשב לכוחות הטומאה, ולכן יש פוסקים שמתירים להשתמש בשדים, כפי שעשה שלמה המלך עם אשמדאי מלך השדים.
אך יש לשים לב, שהחרטומים אומרים "אצבע אלוקים היא"(שם, שם) ולא אומרים- "יד ה' היא" כפי שה' אמר "בזאת תדע כי אני ה'..."(שמות ז, יז) כי עדיין לא הכירו את התגלות שם הוויה, רק את המושג אלוקים, שזה כח עליון מצד הקדושה, אך את שם הוויה שמהווה את הכול ושה' הוא האלוקים עוד לא ידעו, ולכן פרעה חיזק את ליבו ולא שמע אליהם, וייכנע רק כשה' בעצמו ללא שליחים יכה במכת בכורות, ואז יידע את יד ה' וייכנע כי "הלבנון באדיר יפול"(ישעיה י), ופרעה שהחשיב את עצמו לאלוה ("לי יאורי ואני עשיתיני"(יחזקאל כט)) ייכנע רק למשלח ולא לשליחים.
ב-3 המכות האמצעיות אין שום נוכחות של מטה, ואהרן סיים את תפקידו במכות, ומכאן והלאה רק משה נשלח ומבצע. ופה במכת ערוב בפעם הראשונה ישנה הבדלה בין ישראל למצרים. והמעניין שדווקא במכת ערוב שמשמעותה ערבוב ישנה לראשונה הבדלה בין ארץ גושן למצרים- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן... למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"(שמות ח, יח), בניגוד למה שאמרו החרטומים שזה אצבע אלוקים בלבד, ההבדלה בתוך מצרים בין ישראל למצרים (בניגוד ל-3 המכות הראשונות שכולם סבלו) מוכיחה שה' נמצא בקרב הארץ ומכה את זה ומציל את זה. כי שם הוויה זה השגחה פרטית על כל יצור, ושם אלוקים זו הנהגה כללית של העולם. (ראו מעשה בראשית שמוזכר רק שם אלוקים). בשלוש המכות השלישיות עדיין רק משה מבצע את המכות אך יש כאן שימוש במטה משה. במכת ברד נאמר-"ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים"(שמות ט, כב) אך משה לא נוטה רק את ידו אלא משתמש במטה משה- "ויט משה את מטהו על השמים"(שם, כג) שוב משה מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? וכן במכת ארבה, ה' אמר למשה- "נטה ידך על ארץ מצרים בארבה"(שמות י, יב) ומשה לא נוטה רק את ידו, אלא גם את מטהו- "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים"(שם, יג) ושוב מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? הרי לא מצינו שנענש על כך כפי שנענש במי מריבה כשהכה בסלע במטה בלי שנצטווה על כך. אך במכת חושך שזו המכה האחרונה שמשה פועל בה (כי במכת בכורות רק ה' פועל) שוב ה' אומר למשה – "נטה ידך על השמיים ויהי חושך על ארץ מצרים"(שם, כא) וכאן משה עושה בדיוק כפי שנצטווה ולא משתמש במטהו- "ויט משה את ידו על השמיים"(שם, כב),ומדוע? הלוא לא השתנה דבר בציווי ה', אז מדוע בשתי המכות הקודמות השתמש במטה וכאן לא?
והשאלה מתחזקת, כי בפעם הבאה שיש שימוש במטה משה, זה בפרשת "בשלח" בקריעת ים סוף, שה' אומר למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז). ומשה- "ויט משה את ידו על הים..."(שם, כא) ומדוע לא משתמש במטהו? ולאחר מכן כשעברו ישראל בתוך הים ומצרים נכנסו אחריהם לתוך הים, ה' אומר למשה- "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו"(שם, כו), פה ה' לא מזכיר את מטה משה ומדוע? וכאן משה מבצע בדיוק את דבר ה' "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו..."(שם, כז).
הפעם הבאה שמוזכר מטה משה זה בהכאת הצור בחורב- "ויאמר ה' אל משה... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"(שמות יז, ה), מדוע צריך להזכיר "אשר הכית בו את היאור" הרי בפעם הקודמת הספיק לומר "ואתה הרם את מטך"(שמות יד, טז), אז גם כאן היה מספיק לומר "קח את מטך" ומשה היה מבין שמדובר במטה משה? ומשמע שיש פה רמיזה למשה- שם לא היית אמור להכות עם המטה את היאור ופעלת על דעת עצמך, אך פה, אתה נדרש להכות במטה את הצור- "והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל"(שמות יז, ו).
מיד לאחר מכן במלחמת עמלק, משה משתמש במטה ללא ציווי מה' – "ויאמר משה אל יהושע... מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שם, ט). פה לראשונה יש התייחסות של משה אל מטהו, וקורא לו – "מטה האלוקים", ולא אומר "ומטי בידי" אלא "מטה האלוקים". "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל..."(שם, יא) וכיוון שבידו נמצא מטה האלוקים, אז בהרמת ידו מורם מטה האלוקים וישראל מנצחים וכשמניח ידו- גבר עמלק. ופה מגיע לסיומו תפקידו של מטה משה- "מטה האלוקים"-"אשר נהפך לנחש"- "אשר הכית בו את היאור" ויותר לא מוזכר בתנ"ך. לכאורה...
לעומת זאת מטה אהרן מופיע שוב. לאחר הפסקה ארוכה (מאז מכת כינים), מופיע שוב מטה אהרן בפרשת "קורח"- "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים... ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי... ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה"(במדבר יז, כג-כו)- מעניין שכאן, מטה אהרן מוזכר "לאות", ולפני פרעה מוזכר "למופת". אך האם זהו מטה אהרן שנהפך לתנין, ואשר שימש ל-3 המכות הראשונות במצרים?! מפשט הפסוקים משמע שזה מטה חדש – "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם"(שם, טז-יח). משמע מכאן, ש-12 המטות נלקחו מנשיאי כל שבט, ושבט לוי, נשיאו לא היה אהרן אלא- אלעזר בן אהרן הכהן, כפי שמוזכר בפרשת "במדבר"-"ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן"(במדבר ג, לב).
אם כן, אין זה המטה המקורי של מכות מצרים ורק כעת, לאחר מעשה קרח נכתב שם אהרן על מטה לוי- "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי". אך ייתכן שזה כן המטה המקורי של אהרן, רק הוריש אותו לבנו בתור נשיא שבט לוי ובמעשה קרח חזר אל אהרן. והפעם האחרונה שמוזכר מטה אהרן, זה לכאורה במי מריבה בפרשת "חוקת"- "וידבר ה' אל משה לאמור: קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח). משמע "את המטה" שה' מתכוון למטה הידוע של משה- מטה האלוקים- ולכן נאמר בהא הידיעה, בלי לפרט איזה מטה. אך משה לכאורה לוקח מטה אחר- "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו"(שם, י). איזה מטה נמצא לפני ה'? לכאורה מטה אהרן שפרח בחטא קורח- "וינח משה את המטות לפני ה' באוהל העדות", "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת"(במדבר יז, כב-כה). אם כן, כאן, כאשר משה לוקח את המטה "מלפני ה'" משמע שלוקח את מטה אהרן, והאם זה בניגוד לציווי, שה' אמר לו "קח את המטה", שאמרנו שמשמע המטה הידוע – "מטה האלוקים", אם כן מדוע בהמשך הפסוק טורחת התורה להוסיף את המילים- "כאשר צווהו" שמשמע שלקח את המטה שנצטווה? ובהמשך נאמר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים"(במדבר כ, יא), משמע שזה מטהו- מטה האלוקים, ולא מטה אהרן, ואז אכן לקח את המטה שנצטווה.
אז מה פשר המילים "מלפני ה'", שמשמע שלקח את המטה שנמצא למשמרת באוהל העדות לפני ה' וזהו מטה אהרן? וניתן לומר, שגם מטה משה הושם באוהל העדות למשמרת לפני ה' ושמשה לא השתמש בו לאחר מלחמת עמלק כי זה מטה האלוקים ולא ראוי לעשות בו שימוש חול (ואכן מצאתי במסכת אבות דרבי נתן פרק מ"א משנה י"ב: "דברים העשויים וגנוזים אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, וארון ושברי לוחות וצנצנת המן והמטה, צלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, בגדי כהונה ובגדי כהן משיח..." ועל המילה "המטה" אומר ה"בניין יהושע": "היינו מטה של משה". רואים מכאן שגם מטה משה וגם מקלו של אהרן היו מונחים בקודש הקודשים למשמרת ונגנזו ע"י יאשיהו המלך יחד עם הארון.)
מכל האמור לעיל יוצא, שגם במי מריבה נעשה שימוש במטה משה- מטה האלוקים, ולא במטה אהרן המקורי, או המחודש בחטא קורח. אם כן, חלה הפסקה ארוכה של 40 שנה בין השימוש הלפני אחרון במטה משה (מלחמת עמלק) לבין השימוש במי מריבה שעל סף הכניסה לארץ. ובעצם, השימוש במלחמת עמלק לא הונחה ע"י ה', אלא משה בעצמו לקח את מטה האלוקים בידו- "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שמות יז, ט). ולמעשה, הציווי הלפני אחרון על השימוש במטה משה היה זמן קצר לפני מלחמת עמלק- על הצור בחורב, שבו ה' ציווה על משה להכות בצור במטהו ולהוציא ממנו מים. ונשאלת השאלה מדוע במי מריבה לא צוווה להכות על הצור ומדוע נענש על הכאתו, מה השתנה מהפעם הקודמת?
על מנת ליישב את כל הקושיות דלעיל, עלינו לחקור את מהות המושג "מטה" מדוע לא נאמר מקל? כפי שאומר יעקב- "במקלי עברתי את הירדן הזה"(בראשית ל"ב) כי מקל על ההליכה ועל פעולות רבות של האדם שהשימוש במקל מקל לבצען. שם העצם מטה בא מהשרש נ.ט.ה ולכן יש דגש בט' שהנ' נבלעת בו. המילה מטה משמשת במקרא הן כמקל שמסייע להליכה כמו שהיה מטה משה לפני מעמד הסנה- מטה רועים. הן כמשענת- "בשברי לכם מטה לחם" (ויקרא כ"ו) ששם פירוש המטה-זה משען הפרנסה, והן ככינוי לשבטי ישראל "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר ל"ד) והן ככינוי לענף עץ- "צץ המטה פרח הזדון" (יחזקאל ז').
במסכת אבות פרק ה' משנה ו' מוזכר מטה משה כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אך למען הדיוק לא מוזכרת המילה "משה" אלא סתם "מטה" ורש"י שם אומר: "והמטה של משה שבו שם מפורש חקוק, מונח ועומד עד שנתנו למשה, ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב 'ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי' ואי אפשר שכתוב בו שם אהרן" עכ"ל. באותה משנה גם מוזכרים "פי הארץ" ואומר רש"י: "שפצתה את פיה בימי קורח" עכ"ל. וכן "פי הבאר" אומר רש"י: "פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה הסלע, פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם" עכ"ל. ובאותה המשנה יש דעת היש אומרים- "אף המזיקין".
מצד שני במסכת פסחים דף נד- מובאת ברייתא שדומה למשנה זו באבות, אך שונה במספר דברים ושם לא מוזכרת המילה מטה בדברי תנא קמא אלא בדברי היש אומרים- "ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף המזיקין". יוצא שהעימות בין מטה אהרן למטה משה מתקיים גם בין ברייתא למשנה.
לפי המשנה במסכת אבות המטה נוצר בערב שבת בין השמשות לפי תנא קמא, ולפי הברייתא- לפי ת"ק בכלל לא מוזכר המטה ולפי היש אומרים מוזכר מקלו של אהרן בחטא קורח שפרח והוציא פרחים ושקדים. יש לדעת שערב שבת בין השמשות זהו יום השישי לבריאה, לפני כניסת השבת הראשונה ולאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה מגן עדן. ומדוע לא נבראו עשרת הדברים לפני כן? יש לתלות זאת במישרין בחטא עץ הדעת שבעקבותיו נולד הצורך בעשרת הדברים: "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה אבות פ"ה משנה ו') ולפי הברייתא בפסחים צריך להוסיף את בגדו של אדם הראשון ואת מערת משה ואליהו ואת מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. משמע, שללא חטא עץ הדעת לא היה צורך בבריאת הדברים דלעיל, כי לא היה מושג של חטא, ולא היה צורך אפילו ב"צבת בצבת עשויה" כי אדם וחווה היו נשארים בגן עדן ללא צורך בעבודה ובכלי עבודה שהגירוש מגן עדן הכריחם.
ויש לחקור, מה הם המזיקין המוזכרים במשנה באבות: האם אלו מלאכי חבלה, או רוחות בכף הקלע הסובבות בעולם ופוגעות בבני אדם או שדים מזיקים הנמצאים בחורבות והמתוארים בהרחבה בגמרא, או כולם ביחד? או כל כוחות הטומאה של הסטרא אחרא שקיבלו כוח מהנחש הקדמוני, שהביא את המוות לעולם בהחטיאו את אדם, ומכח כך נוצר הצורך במלאך המוות שעליו נאמר בסוף היום השישי לבריאה- "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" שעל זה אומרת הגמרא: "מאוד זה מלאך המוות" ואם כן זה מקביל לזמן ערב שבת בין השמשות שנבראו המזיקין הכפופים למלאך המוות הממונה על כוחות הטומאה. אך מדוע לשיטת ת"ק במשנה באבות לא מוזכרים המזיקין? ולשיטתו, מתי נבראו המזיקין? וכן מדוע ת"ק של המשנה באבות אומר מטה סתם ולא מפרש "מטה משה" כמו שהתנא של הברייתא פירש "מקלו של אהרן"? וכן דברי רש"י שמטה משה היה חקוק עליו שם המפורש וניתן למשה, לא מסתדרים עם פשט הפסוקים בפרשת "שמות" שמשמע משם שמשה החזיק מטה רועים פשוט וה' אמר לו "מה זה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו"(שמות ד')- משמע שמשה הופתע מהשינוי במטה ואילו ידע ששם המופרש חקוק עליו מה יש לו לברוח? וכן בפשטות משמע שהמטה נהפך לנחש בציווי ה' ללא צורך בשם מפורש חקוק עליו. ואפילו מטה אהרן נהפך לתנין ללא צורך בשם המפורש.
לכן נראה לומר שהמטה שנברא בערב שבת בין השמשות הוא בעצם- כח המטה- כלומר חפץ ניטראלי שניתן להטותו לכוחות הקדושה ומאידך לכוחות הטומאה ולכן נקרא מטה מלשון הטיה לכאן או לכאן. בדיוק כפי שבימינו תא גזע עוברי יכול להתפתח לכל איבר בגוף והכל תלוי בהיכן הוא מונח, אם זה ביד הוא יתפתח ליד, ואם ליד הרגל – יתפתח לרגל. כך המטה (שנברא בערב שבת בין השמשות לאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה לעולם חומרי עם משיכה לטומאה ומאידך משיכה לקדושה מצד הנשמה האלוקית) נברא כמשענת וככלי שיפעל לפי הטייתו של האדם אם לקדושה ואם לטומאה, ולכן ת"ק לא מזכיר את המזיקין כי הם טמונים במטה בפוטנציאל לפי בחירתו של האדם. ולכן מצד אחד יש את מטה אהרן (לא מטה משה שזה מטה האלוקים ובכלל לא שייך לנטראליות) שפועל לצד הקדושה מכוח קדושתו של האוחז בו – אהרן הצדיק, ומצד שני מטות המכשפים החרטומים שמשתמשים במטה לצד הטומאה ומטים אותו לטובת כישוף ומלאכי חבלה.
ובעצם המטה זה ידא אריכתא של האדם האוחז בו- "על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כ"א). אך מטה משה- מטה האלוקים, התקדש ע"י ה' בסנה ולא בתור ידא אריכתא של משה כי כאשר ה' אומר למשה בסנה "מה זה בידך ויאמר מטה" לא מובנת השאלה ולא מובנת תשובתו של משה, כי אם אדם רגיל היה שואל את משה מה זה בידך, בכלל לא היה עונה לו כי הלא רואה לבד שזה מקל רועים פשוט אז מה השאלה בכלל? ק"ו הקב"ה, ועצם תשובתו
של משה לא מובנת!! אלא חייבים לומר, ששאלת ה' למשה מה זה בידך היא רמז לשאלה עמוקה יותר: מה ביד בן אנוש לעשות? מה נתון בידו לפעול, ועל זה משיב משה-מטה, יש בידי להטות את הבחירה לקדושה או לטומאה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובידי אדם יש בחירה לנטות לכאן או לכאן, ואז ה' אומר למשה "השליכהו ארצה" כלומר: השלך את יכולת הבחירה שלך ויכולת ההטיה שלך ותתן לארציות שבך לשלוט, כי מעפר נוצרת, ואז- "וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" ברגע שאדם משליך את הבחירה ונותן לארציות לשלוט, הוא כבר בצד של הנחש הקדמוני- כוחות הטומאה, כי כשאדם לא נלחם ביצר, ממילא לא נשאר במקום אלא נופל בידיו, ולכן משה נס מפני הנחש, כי משה זה הנשמה שבורחת משליטת הנחש.
ואז ה' אומר אל משה "שלח ידך ואחוז בזנבו"(שמות ד, ד) כלומר, אם נפלת בידי הנחש, אל תלך נגדו חזיתית ראש בראש אלא בתחבולות תעשה לך מלחמה, וכמו שהנחש תוקף את העקב של האדם ("ואתה תשופנו עקב"(בראשית ג, טו)) גם אתה תגזול את החנית מידי המצרי ותכהו בחניתו, ותתפוס בזנבו (שזה העקב של הנחש) ואז יהיה "למטה בכפך"(שמות ד, ד)- בכפייה יהיה לך למטה- לידא אריכתא ועל כל אשר תחפוץ תטנו.
ולענייננו: כאשר משה משליך את המטה מידו ובעצם מעביר את השליטה במטה לידי הקב"ה, אז "ויהי לנחש" ברצון ה' ולא בפעולתו של משה, ולכן מכאן והלאה נקרא- "מטה האלוקים"- ובניגוד למטה אהרן ולמטות המכשפים שהם ידא אריכתא של בעליהם ומבצעים את רצונם, מטהו של משה שייך לה' ומשה עצמו נהפך לידא אריכתא של ה' ויחד איתו מטהו, ולכן לא ניתן למשה להשתמש במטהו לפי רצונו אלא רק עפ"י ציווי ה'.
ולכן כאשר משה ואהרן נפגשים עם זקני ישראל ועושים לעיניהם את 3 האותות, שאחד מהם זה מטה משה שנהפך לנחש- זה נעשה עפ"י ציווי ה' ומטה זה מיועד רק לקדושה- שישראל יאמינו ויקבלו את אהרן ומשה כשליחי ה'. אך כאשר משה ואהרן הולכים להתמודד עם פרעה וחרטומיו והמכשפים, שגם להם יש מטות, פה ה' אומר למשה לומר לאהרן לקחת את מטהו במלחמה מול מטות החרטומים, וזה נקרא מופת ולא אות, כי האותות שנעשו לעיני זקני ישראל נקראים אותות כי המילה אות פירושה סימן "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות ל"א) "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד) "והיה הדם לכם לאות" (שמות י"ב) "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו), בכל הדוגמאות האלה "אות" זה סימן ולא נס מעל הטבע, וכן ישראל שהם זרע הקודש מאמינים בני מאמינים לא היו זקוקים לניסים כדי להאמין אלא רק לסימן שבאמת משה ואהרן נשלחו ע"י ה' ולא פועלים ע"י כישוף וכדומה.
אך פרעה דורש מופת- נס מעל הטבע, ולכך לא מיועד מטה האלוקים ומספיק מטה אהרן שיוכיח, שכמו שלטומאה יש כח לשנות את הטבע כך גם לקדושה, כי זה לעומת זה עשה האלוקים. ומטה אהרן נמצא בשליטתו של אהרן וכידא אריכתא שלו, כמו שמטות החרטומים נמצאים בשליטתם, בניגוד למטה משה שנמצא בשליטתו הישירה של אלוקים ומשה הוא רק ידא אריכתא של ה'. ולכן מטה אהרן נהפך לתנין ולא לנחש כי ההתמודדות כאן מול מצרים, ופרעה שמשווה את עצמו לתנין בתור אלוהות של מצרים- "התנים הגדול השוכן בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט).
בניגוד למטה משה שנהפך לנחש לעיני בני ישראל, כי הנחש הקדמוני הוא האויב של עם ישראל ושייך אליהם ובקבלת התורה תוסר מהם זוהמת הנחש, ויתוקן חטא עץ הדעת שגרם הנחש, עד חטא העגל ששוב יחזור הקלקול.
וכאשר החרטומים המכשפים משליכים את מטותיהם ונהפכים לתנינים בולע מטה אהרן את מטותם לרמוז שהקדושה של אדם אחד גוברת על טומאה של הרבה, וברגע זה איבדו החרטומים את יכולת הכישוף כי כוחות הטומאה שלהם השתעבדו לכח הקדושה של אהרן. ומעכשיו פונים החרטומים למעשה שדים ניטראלי ולא שייך לכוחות הטומאה, אך כל עוד שנלחמים החרטומים נדרש מטה אהרן בלבד להתמודד איתם, ולכן בשלוש המכות הראשונות, מטה אהרן מבצע את המכות, עד שהחרטומים מודים במכת כינים שאצבע אלוקים היא ואז מסתיים תפקידו של מטה אהרן.
וכעת נסביר מדוע במכת דם משה מכה במטהו את היאור בזמן שלא נצטווה על כך ורק אהרן נצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים? וזאת נבין ע"פ שליחתו של משה אל פרעה בבוקר כשיוצא המיימה וה' אומר למשה "והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך"(שמות ז, טו) כלומר: מטה האלוקים קח בידך. וכשה' אומר לפרעה באמצעות משה- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, יז) והרי הסברנו שמטה משה בעצם נמצא בידו של ה' ולא בידו של משה ומשה הוא ידא אריכתא של ה', אם כן הבין משה שגם הוא צריך להכות במטה את היאור כדי לקיים את ציווי ה', בפרט שה' אמר לו לקחת את המטה כאשר הולך אל פרעה. וכבר הסברנו שבמכת דם ה' בעצם הכה את היאור- אלוהי מצרים במטה אשר בידו. ואהרן התמודד עם חרטומי מצרים במטהו, ורק נטה מטהו על מימי מצרים באופן כללי ולא על היאור דווקא. וממילא מובן למה ב-3 המכות הראשונות, לא היתה הבדלה בין ישראל למצרים, כי 3 המכות הראשונות היו התמודדות בין כוחות הקדושה בידי אהרן לבין כוחות הטומאה בידי החרטומים, להראות להם שגם כוחות הטומאה נוצרו בידי ה' ולא כח נפרד בבריאה, וכאשר הודו בכך החרטומים שאצבע אלוקים היא - הגיע הזמן למכות מצרים הבאות בתור עונש למצרים, ואז צריך להיות הבדלה בין מצרים לישראל.
ומדוע גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות? כי הרי לאחר שפרעה העניש את ישראל, ואמר "אינני נותן לכם תבן"(שמות ה, י) איבדו ישראל את אמונתם "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו, ט)- ולכן גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות כדי להעריך את הצלתם במכות האחרונות, כי אחרת לא היו מודעים לגודל ההצלה.
וב-3 המכות השניות שבהן פועל משה ללא המטה, לא נאמר לו ע"י ה' נטה את ידך ולכן משה פועל ללא המטה. אך במכת הברד והארבה שה' אומר אל משה "נטה את ידך" ומופיע הפועל "לנטות" השייך למילה מטה, אז משה על דעת עצמו- "ויט משה את מטהו", כי חושב שזה כמו במכת הדם שידו ומטהו שימשו כיד ה'. וכן במכת ארבה חוזר הדבר שה' אומר "נטה את ידך", ומשה נוטה את מטהו למרות שלא נאמר לו מטה.
אך אם כן מדוע במכת חושך שה' אומר למשה "נטה את ידך" משה לא משתמש במטהו ונוטה רק את ידו, מה נשתנה משתי המכות הקודמות? וניתן לתרץ זאת: שהרי כאשר ה' בתחילת מכת דם אומר לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי" אז כל עוד שפרעה לא יכיר בה', עדיין יידרש משה למטה כי הוא יד ה'. ולכן כל פעם שה' אומר למשה- "נטה את ידך" מבין משה שכעת ה' מכה בעצמו ע"י משה ולכן צריך את המטה, אך לאחר מכת הארבה שפרעה אומר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם"(שמות י, טז) בעצם הושגה המטרה של "בזאת תדע כי אני ה'", ולמרות שפרעה ממשיך להקשות את ליבו אין זה נובע מכך ששיקר בהודאתו כאן כמו שהיה במכת הברד שאמר "חטאתי הפעם"(שמות ט, כז) ואח"כ – "ויחזק לב פרעה"(שמות ט, לה) אלא כאן כתוב במכת הארבה- "ויחזק ה' את לב פרעה"(שמות י, כ) כלומר לא מצד עצמו פרעה חזר בו, והודאתו שחטא לה' נשארת, וממילא כבר לא צריך יותר את מטה משה כידא אריכתא של ה', ולכן כאשר ה' אומר במכת חושך למשה "נטה את ידך" משה מבין זאת כפשוטו- ללא המטה, ונוטה רק את ידו.
וכעת נגיע לראשית דברינו, מדוע בבקיעת ים סוף ה' אומר למשה להשתמש במטה, ובשוב המים על מצרים אינו נדרש למטה?
וניתן לומר שהרי בקיעת ים סוף נועדה להצלת ישראל שיעברו ביבשה בתוך הים ובמגעים עם ישראל משמש מטה האלוקים כפי ששימש באותות שנעשו לזקני ישראל, אך בשוב המים על המצרים זו מכה למצרים ולשם כך לא נדרש המטה של משה, מאז שפרעה הודה כי ה' הוא האלוקים- במכת ארבה.
אך אם כן מדוע בבקיעת ים סוף, להצלת ישראל משה לא משתמש במטה למרות שה' אמר לו "הרם את מטך ונטה את ידך", ומשה לא עושה כן, אלא "ויט משה את ידו על הים" ולא מוזכר מטהו? וניתן לומר שהרי ה' לא צריך את מטה משה כדי לבקוע את הים, וכל עניין המטה, זה כי נדרש השתדלות מלמטה ע"י משה וישראל ואמונה וביטחון בה', כדי שתהיה אתערותא דלעילא וייבקע הים, ולכן ה' אומר למשה לקחת את המטה שכבר מלומד בניסים וזה יגרום למשה וישראל ביטחון גדול יותר, אך משה שמבין זאת בוטח בה' ולא נזקק למטה ונוטה את ידו בלבד ובכח בטחונו בה' נבקע הים. ואכן בתחילה ה' רק אומר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"(שמות יד, טז) כלומר לא צריך מטה רק בטחון, כמו נחשון בן עמינדב שנכנס לים והתחיל ללכת, אך כיוון ששאר העם לא הגיעו לדרגה כזאת של בטחון, ה' אומר: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שם, יז). ולפי זה ניתן לתרץ גם מדוע ה' בשיבת הים לא מזכיר את המטה, כי משה כבר הגיע לדרגה שידו בלי המטה היא יד ה' ולא צריך לחזקו. וכעת מובן מדוע על הצור בחורב ה' אומר למשה-"ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך"(שמות יז, ה) ומדוע לא אומר "ומטך אשר בקעת בו את הים קח בידך"? כי משה לא באמת השתמש במטה בבקיעת ים סוף. אך מדוע כאן על הצור ה' אומר למשה לקחת את המטה ולהכות בו את הצור, מדוע נזקק למטה במקום כזה אם בים סוף לא נזקק למטה?
ויש לומר שהכול תלוי במצב של עם ישראל באותו רגע וכן של משה, וכעת משה צועק אל ה' "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני"(שם, ד) וכן העם במצב של מריבה עם ה' ולכן נקרא המקום "מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'"(שם, ז) ולכן נדרש המטה ולא רק לנטות אותו באוויר אלא אף להכות בו את הצור, ולכן ה' אומר למשה "ומטך אשר הכית בו את היאור" כי עכשיו חזרת לדרגה של אז שצריך הכאה.
וכן במלחמת עמלק שלאחר מכן שעם ישראל רפויים- "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כ"ה), משה בעצמו ללא ציווי ה' לוקח את מטה האלוקים בידו כדי לחזק את בטחון עם ישראל בישועת ה', וגם בגלל שעמלק זה אויב ה' וכמו שנגד פרעה ה' נלחם בעצמו והכה את היאור במטהו כך גם בעמלק צריך את מטה האלוקים כידא אריכתא של ה'.
אך לאחר ארבעים שנה- במי מריבה, ה' אומר אל משה "קח את המטה.... ודברתם אל הסלע... ונתן מימיו"(במדבר כ, ח) ומשה מכה בסלע פעמיים ונענש גם הוא וגם אהרן. ונשאלת השאלה מדוע נאמר להם לקחת את המטה, אם רק צריכים לדבר אל הסלע?
כי כעת לאחר 40 שנה במדבר, עם ישראל בדרגה גבוהה יותר מהפעם הקודמת שהיה צריך להכות בסלע במטה, ולכן צריך לקחת את המטה ההוא כדי להזכיר את המצב ההוא שהיה צריך מטה להכות וכעת הם בדרגה שמספיק לדבר אל הסלע ולא צריך מטה ולא הכאות, אך משה חושב שהם לא בדרגה כזו שיספיק הדיבור אלא חזרו למצב הקודם לפני 40 שנה ולכן אומר "שמעו נא המורים"(שם, י) ומכה את הסלע פעמיים, כנגד הפעם הקודמת וכנגד הפעם הזו, כדי לומר שלא השתנו ועל זה נענש. ועוד סיבה לכך שאז היה צריך להכות במטה בסלע ועכשיו רק לדבר, כי אז עם ישראל במצרים הורגל במעשי כישוף ששוברים את הטבע ומעל הטבע והיה צריך להראות להם שגם בקדושה אפשר לפעול נגד הטבע ולשברו כפי שהמטה שובר את הטבע של הסלע וגורם לו להוציא מים ולכן ההכאה מרמזת שהקדושה שוברת את הטבע ומעליו. אך כעת לאחר 40 שנה שזה דור חדש שגדל על ניסים במדבר 40 שנה, ישראל צריכים להבין שהטבע בעצמו זה רצון ה' המהווה אותו בכל רגע ולא צריך לשבור את הטבע אלא מספיק לדבר אליו והוא מעצמו נותן מימיו ולכן נאמר- "דברתם אל הסלע ונתן מימיו"(שם, ח) כלומר שהסלע עצמו הוא גם מים ולא מנוגד בטבעו למים כי הכל זה רצון ה' ולא קיום נפרד לעצמו. ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק ואין כאן שינוי אלא הכל אחד.
ועל הדרך יובן גם מדוע שבטי ישראל שונה שמם ל"מטות ישראל"("איש איש למטה" (במדבר א, ד)) רק בספר "במדבר", לאחר סידורם כשבטים נבדלים מסביב למשכן ה', כי עד אז היו מעורבבים אחד בשני וכעת כשנבדלו כל אחד לשבטו נוצר מצב חדש של ייחודיות רוחנית לכל שבט- מטה.
.
בפרשת "בשלח", אומר ה' אל משה: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד,טז). ובהמשך, לאחר שבני ישראל עברו בתוך הים אומר ה': "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו" (שם, כו). בפסוק זה לא מוזכר המטה, והדבר אומר דרשני: מדוע לבקיעת הים נדרש מטה, ולשובו לקדמותו לא נדרש מטה?
לצורך כך נשוב לפעם הראשונה שמוזכר מטה משה: בפרשת שמות- במעמד הסנה, ה' אומר למשה: "מה זה בידך ויאמר מטה"(שמות ד,ב), ואז ה' אומר למשה להשליכו ונהפך לנחש. ולאחר מכן אומר למשה- "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"(שם, יז) ומדובר בינתיים רק על אות אחד (המטה שנהפך לנחש) שאותו צריך לעשות לפני זקני ישראל כדי שיאמינו שה' שלחו, ואולי גם על אותות אחרים שעדיין לא נתגלו למשה ויצטרך לעשותם בעתיד.
ולכאורה, כנראה מדובר במכות מצרים או בקריעת ים סוף או בהכאה בצור והוצאת המים, שבכולם היה שימוש במטה. ואכן בהמשך כתוב - "וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלוקים בידו"(שם, כ), כעת כבר מכונה מטה משה- "מטה האלוקים" אולי בגלל הנס שנעשה בו בהפיכתו לנחש ובחזרה. או במיקום הנס שהתרחש בהר האלוקים חורב.
לאחר מכן משה ואהרן אוספים את כל זקני ישראל- "וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות לעיני העם"(שם, ל). אותות בלשון רבים מתייחס ל 3 האותות: המטה שהפך לנחש, היד המצורעת ושפיכת מי היאור שנהפכים לדם. אך מי עשה אותם לעיני העם, משה או אהרן?
בפשטות משמע שאהרן עשאם, אך בציווי ה' אל משה כתוב -"אשר תעשה בו את האותות" (שם, יז) משמע שאהרן מדבר ומשה עושה, ומניתוח הפסוק אפשר להשליכו על משה- כי אמנם תחילת הפסוק מזכירה את אהרן- "וידבר אהרן", אך גם משה מוזכר בפסוק- "אשר דבר ה' אל משה ויעש האותות"(שם, ל) וייתכן שהמילה "ויעש" מתייחסת אל משה ולא אל אהרון.
לאחר מכן בפרשת "וארא" אנו נפגשים עם מטה חדש- מטה אהרן- "ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (שמות ז, ט) משמע שה' מצווה למשה לומר לאהרן להשתמש במטה של אהרן, ופה לא מוזכרת המילה "אות", כמו במטה משה אלא המילה מופת-"כי ידבר אליכם פרעה לאמור תנו לכם מופת"(שם, שם) ומטה אהרן לא נהפך לנחש אלא לתנין, ומדוע?
ופרעה קורא "לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטותם"(שם, יא-יב). פה בפירוש מוזכר שהמטה זה מטה אהרן ולא מטה משה ולא "מטה האלוקים" ומדוע בולע מטה אהרן את מטותם הרי הינו עדיין תנין ולא מוזכר שחזר להיות מטה, וכן התנינים של החרטומים עדין לא חזרו להיות- "מטותם". אז איך בולע מטה אהרן את מטותם? והמדרש ידוע, אך מה עם הפשט? וכן מדוע לא משתמש משה במטה שלו ומדוע ה' מצווה להשתמש במטה אהרון דווקא?
התמיהה גוברת לאחר מכן, בציווי על מכת דם ה' אומר למשה- "לך אל פרעה בבוקר.... והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך" (שם, טו) מדוע צריך להדגיש- "אשר נהפך לנחש?" משמע שה' אומר למשה קח את המטה שלך שנהפך לנחש במדבר ולעיני זקני העם, ולא את מטה אהרן שנהפך לתנין לעיני פרעה ועבדיו.
ובהמשך ה' אומר למשה לומר לפרעה- "בזאת תדע כי אני ה' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור ונהפכו לדם" (שם, יז), ראשית, מדוע דווקא בהכאת "המטה אשר בידי" יידע פרעה "כי אני ה'" ומדוע בהפיכת מטה אהרן לתנין לא הבין פרעה "כי אני ה'"? מה הייחודיות של מטה משה לעומת מטה אהרן? ואם כך הדבר, גוברת התמיהה מדוע בכלל משתמשים במטה אהרן?
והתמיהה גוברת בביצוע מכת דם - "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים... ויהיו דם"(שם, יט), בניגוד לציווי ה' לעיני פרעה, שוב חוזר ה' אל מטה אהרן לביצוע מכת הדם והרי זה סותר את מה שאמר משה לפרעה- "במטה אשר בידי", וכן לאהרן נאמר "נטה את ידך"- ולא- "הכה ביאור" וההכאה ביאור נאמרה למשה- "הנה אנכי מכה במטה"(שם, יז), וכן מצד אחד נאמר שמשה יבצע את המכה, ומצד שני נאמר שאהרן יבצע אותה? ואכן בביצוע נאמר: "ויעשו כן משה ואהרן כאשר צווה ה' וירם במטה ויך את המים אשר ביאור"(שם, כ) מצד אחד שניהם עשו, מצד שני "וירם במטה ויך" נאמר בלשון יחיד, אז מי עשה? ובאיזה מטה מדובר?
ונראה לומר שאכן שניהם נצטוו ושניהם פעלו, כמו שכתוב במפורש- "כאשר צווה ה'". אהרן הרים במטה "וירם במטה" כפי שנצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים אך לא להכותם, ומשה עשה את פעולת ההכאה כפי שנצטווה. ולכן המילים "ויך את המים אשר ביאור" מתייחסים למשה שהכה במטהו על היאור ולא על מימי מצרים, כפי שנצטווה לעיל- "מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" . אמנם, דבר זה סותר למדרש שמשה בעצמו לא הכה את המים כדי לא להיות כפוי טובה על אשר הצילוהו, אך בפשט מוכח אחרת. כי בפרשת "בשלח"- על הצור בחורב, אומר ה' אל משה- "עבור לפני העם... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת... והכית בצור ויצאו ממנו מים"(שמות יז, ה-ו), רואים במפורש שמשה הכה את היאור במכת הדם במטהו שלו ולא במטה אהרן, ואהרן עצמו רק היטה את מטהו ולא הכה ביאור. בדיוק כפי שנצטוו כל אחד בפני עצמו: משה הכה במטהו, ואהרן מטה את מטהו על מימי מצרים בלי להכות.
אמנם זה בסתירה למדרש, שמשה לא הכה את היאור, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וכבר כתב ה"אור החיים" הקדוש בפרשת "האזינו" פסוק א': "והגם שקדמונינו בחרו דרך אחר, כבר אמרנו שבעים פנים לתורה, ובעניין האגדה יכולים לפרש, הגם שיהיה הפירוש מנוגד לדבריהם, כל שאין הניגוד בדבר הלכה"- שם חולק ה"אור החיים" על דברי מדרש ספרי. וכן גם כאן מדובר במציאות שקרתה ומאי דהוה הוה ואין נפקא מינה לדינא.
עניין נוסף שצריך לברר: האם מכת דם פגעה גם בישראל או רק במצרים?
המדרש ידוע, אך על פי הפשט, רק במכה הרביעית מוזכרת לראשונה הבדלה בין ישראל למצרים- במכת ערוב- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן..."(שמות ח, יח) משמע שזו היתה הפעם הראשונה שהיתה הפליה, וב-3 המכות הראשונות ובכללן- דם, לא היתה הבדלה, וגם ישראל סבלו ממכת הדם. וניתן להוכיח זאת משני פסוקים- "ויהי הדם בכל ארץ מצרים"(שמות ז, כא)- שזה כולל את ארץ גושן ששם בני ישראל. וכן בפסוק הבא: "ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם"(שם, כב) כלומר: שגם חרטומי מצרים הפכו את המים לדם, והם ודאי לא הפלו בין ישראל למצרים, ואם הפכו לדם, אז גם מימי ישראל נהפכו לדם, אחרת היה מוזכר הדבר שבני ישראל לא נפגעו.
לעניין השינוי במילה "בלטיהם" ולא "בלהטיהם" שהוזכרה לעיל (במטה אהרן שנהפך לתנין). ידועים דברי רבותינו שלהטיהם זה מעשה כשפים ולטיהם זה מעשה שדים, אך נשאלת השאלה מדוע הפסיקו להשתמש במעשה כשפים ועברו למעשה שדים? ונראה לתרץ זאת כך: שכישוף יכול לפעול רק דרך חפץ, ומטות החרטומים היו החפץ שבעזרתו זימנו מלאכי חבלה לביצוע הכישוף (כפי שמסביר הרמב"ן), וברגע שמטה אהרן בלע את מטותם, כל כח הכישוף נבלע במטה אהרון שבלע את מטותם (ולכן מתורצת הקושיה: מדוע נאמר שמטה אהרן בלע את מטותם, ולא "תנין אהרן בלע את תניניהם"? כי הכוונה לומר שכח הקדושה במטה אהרן בלע את כח הכישוף שבמטות החרטומים, ובכך מנע מהם יותר להשתמש בכוח הכישוף, ולכן נאלצו לפנות לזימון שדים, ששם לא צריך כח כישוף, או חפץ מיוחד, אך כוחם חלש ממעשה כשפים, שאלו מלאכי חבלה ממש, ולא רק שדים שהם חצי רוח וחצי חומר, חציים אנשים וחציים רוחות כפי שמסבירה הגמרא את תכונות השדים, שגם שלמה נהג להפעילם).
ואכן מפליא העניין, שבמופת של מטה אהרן שבולע את מטות החרטומים, מוזכרים- מכשפים- "ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם כן"(שם, יא) ואילו לאחר מכן, בכל 3 המכות- דם, צפרדע וכינים, כבר לא מוזכרים "מכשפים" רק חרטומים, ולא מוזכר בלהטיהם, אלא בלטיהם, כי המכשפים איבדו את כוחם בגלל מטה אהרן שבלע את מטותם.
אך עדיין נשאלת השאלה: מה מיוחד במטות החרטומים שרק דרכם ניתן לפעול בכישוף? ושוב, עניין המטה וייחודו הן לקדושה והן לטומאה, אומר דרשני.
"ויחזק לב פרעה... ויבוא אל ביתו ולא שת לבו גם לזאת"(שם, כב-כג) ומדוע? והרי ה' אמר במפורש- "בזאת תדע כי אני ה'"(שם, יז), דבר שלא נאמר בשום מכה, חוץ ממכת הדם, אז מדוע פרעה לא שת ליבו? ומדוע צריך שמשה יכה במטהו את היאור ואהרן ינטה את מטהו על מימי מצרים, מדוע לא מספיק אחד מהם? כפי שנראה בשאר המכות, שרק אחד מהם פעיל ולא שניהם?
נקודה נוספת מעניינת בדברי ה' אל משה לומר לפרעה: "כה אמר ה', בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, שם), משמע, שמשה מצטט לפרעה את דברי ה', וכאילו ה' אומר: "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור", משמע שה' בכבודו ובעצמו מכה במטה אשר בידו על מימי היאור, ולא שמשה מכה במטה אשר בידו על היאור. ולכאורה איזה מטה יש בידי ה'? על אשור נאמר: "הוי אשור שבט אפי ומטה הוא בידם זעמי" (ישעיה י'). אך לא נאמר שאשור הוא מטהו של ה', אלא רק שבט אפיו, אך לא מוזכר בתנ"ך- "מטה ה'". אמנם מטה משה נזכר כמה פעמים בשם- "מטה האלוקים" כפי שכבר הזכרנו לעיל. אך זה היה בשימושו של משה עצמו, ולא שה' בעצמו הכה במטה משה, כפי שמשמע כאן.
ובאמת, על פי הנאמר בסוף פרשת "בשלח" בהכאת הצור, שה' אומר למשה- "ומטך אשר הכית בו את היאור"(שמות יז, ה), משמע שמשה בעצמו הכה את היאור במטהו, ולא ה'. וניתן לומר, שאכן משה הכה את היאור במטהו ואהרן נטה את מטהו על מימי מצרים, ולא הכה, וה' גם הכה ב"מטהו" השמיימי את המים אשר ביאור, ומשה למטה חיקה את ה' למעלה. ואם רק ה' היה מכה ב"מטהו" את היאור, אז פרעה היה יודע בוודאות - "כי אני ה'", אך ה' רצה לתת לו מקום לטעות, כדי שתהיה לו בחירה ויכביד את לבו, ויקבל את כל 10 המכות, ולכן ציווה גם לאהרן לנטות את מטהו על מימי מצרים, וכך נתן לפרעה אמתלא, לחשוב שכח הכישוף שבלוע במטה אהרן (לאחר בליעת המטות של המכשפים) הוא שגרם למכה, ובפרט שגם חרטומי מצרים עשו זאת בלטיהם (במעשה שדים) דבר שהגביר את ספקנותו.
אך לפי זה יוצא, שבעצם משה עשה דבר שלא נצטווה. אמנם ה' אמר לו: "לך אל פרעה בבוקר... והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך"(שמות ז, טו) ולשם מה לקחת את המטה אם לא בשביל לעשות בו מעשה? אך למעשה לא מופיע ציווי למשה להכות את היאור, אלא רק לאהרן נאמר: "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים"(שם, יט). ומה שנאמר- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי..."(שם, יז) זה הרי דברי ה' על עצמו, ולא הוראה למשה להכות, ומדוע משה הכה במטהו על היאור?
וניתן לומר: שהרי כבר בחורב בסנה אומר ה' למשה בשלחו אותו לגאול את ישראל: "ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות"(שמות ד, יז) ומדוע נאמר "אותות" ברבים? הלא רק אות אחד נעשה במטה משה: הפיכתו לנחש בסנה, שצריך לעשות גם בפני זקני ישראל למען יאמינו כי ה' שלחו. ולכן משה הבין שצריך לעשות במטה אות נוסף, וכשה' אומר לו ללכת לפרעה בבוקר ולקחת "את המטה אשר נהפך לנחש"(שמות ז, טו) (שזה האות הראשון שנעשה במטה) ה' בא לרמוז לו, שעכשיו ישתמש בו לאות הנוסף, ואז יתמלא ייעודו- "אשר תעשה בו את האותות". אך למעשה האות השני שנועד למטה של משה יתקיים בבקיעת ים סוף שאז ה' אומר למשה- "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז), ולא כעת, שרק צריך לקחת את המטה כדי שפרעה יראה שכשם שמשה מחזיק מטה, כך ה' בשמים מחזיק מטה שיכה בו את היאור שייהפך לדם, והמטה השמיימי, זה בעצם שרם של ישראל- מיכאל, שיכה את אלוהיהם של מצרים- שזה היאור, ולכן בדברי ה' נאמר- "אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור" ולא כמו בציווי לאהרן שנאמר רק "נטה ידך על מימי מצרים, על נהרותם, על יאוריהם ועל אגמיהם"- ולא מוזכר היאור בנפרד שזה הנילוס שהוא אלוהיהם של מצרים. וכאשר ה' מכה במטה שבידו ביאור והופכו לדם, זה מרמז על מות או פציעת אלוהיהם של מצרים, כמו אדם שנפצע ושותת דם. ובזאת ידע פרעה "כי אני ה'" ואין עוד מלבדו, והוא המהווה ומקיים את הכל כולל היאור.
וכדוגמא לכך ניתן למצוא במי מריבה- פרשת "חוקת", שה' אומר למשה: "קח את המטה... ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח)- ומשה מכה בסלע במטה, למרות שלא נצטווה, כי כנראה הבין שאם ה' אומר לקחת את המטה, אפשר גם להכות בו, כמו שכאן ה' רק אומר לו לקחת את המטה ולא להכות, ומשה הכה. ומדוע כאן לא נענש ובמי מריבה נענש? זאת נבהיר בהמשך.
במכת צפרדעים שוב ה' אומר אל משה- "אמור אל אהרן, נטה את ידך במטך..." ואכן אהרן מבצע - "ויט אהרן את ידו על מימי מצרים...."(שמות ח, א-ב) כאן רק אהרן פועל, ובמטה אהרן, ולא במטה משה, ולא מכה את המים, אלא רק נוטה את ידו באוויר כפי שנצטווה ועשה במכת דם שרק נטה את ידו ולא הכה. וגם כאן עושים "כן החרטומים בלטיהם ויעלו את הצפרדעים על ארץ מצרים" (שם, ג). גם כאן זה מעשה שדים. כי כח הכישוף בלוע במטה אהרן. וגם כאן משמע שאין הבדל בין ישראל למצרים, כי נאמר: "ותכס את ארץ מצרים"(שם, ב) משמע שכולל את מושב בני ישראל. וכמו שאמרנו במכת דם שגם החרטומים העלו את הצפרדעים, והם וודאי לא הפלו את ישראל לטובה. וכן במכת כינים שוב רק אהרן מצטווה ופועל - "אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ והיה לכנים בכל ארץ מצרים"(שם, יב). שוב מטה אהרן דווקא, וכנים בכל ארץ מצרים, כולל ישראל, וההבדל, שכאן ה' מצווה להכות במטה ולא לנטותו כמו שהצטווה אהרן בדם ובצפרדעים, והשאלה מדוע ההבדל?
וניתן לומר שיש כאן הבדל בין יסוד המים שעליו פעל המטה במכת דם וצפרדע, לבין יסוד העפר, שעליו פועל המטה במכת כינים, כי יסוד המים מעודן ופחות חומרי מיסוד העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת, ולכן המים טיהרו את הארץ במבול, ואינם זקוקים להכאה. אך יסוד העפר זקוק לביטוש והכאה על מנת לעדנו. וכן במקרה של מכת כינים, כדי למלא את ציווי ה' צריך יסוד העפר הכאה, ולא מספיקה נטיית מטה גרידא כפי שמספיקה למים.
"ויעשו כן החרטומים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכולו...ויאמרו החרטומים... אצבע אלוקים היא"(שם, יד-טו). שוב החרטומים מנסים מעשה שדים אך הפעם לא מצליחים, ואז מודים שגם מטה אהרן שייחסו לו כוחות כישוף בגלל בליעתו את מטותיהם איננו פועל מכח הכישוף חלילה, אלא אצבע אלוקים היא, ובכך מילא המטה את תפקידו, ויותר לא ייעשה בו שימוש אלא רק במטה משה.
ונשאלת השאלה: מדוע כעת השתכנעו החרטומים בכוחו של מטה אהרן, שלא נובע מכישוף, הלא ייתכן ששדים לא יכולים להוציא כינים, כי זו בריה קטנה משעורה שאין לשדים שליטה עליהן, אך בכישוף שזה מלאכי חבלה, כן ניתן להוציא כינים, ואילו היו בידיהם המטות שבלע אהרן היו יכולים להוציא גם כינים? ומדוע מודים שזו אצבע אלוקים? וניתן לומר: שבעצם מעשה כישוף ומעשה שדים יש להם אותו כח, רק שבמעשה כישוף ניתן להחזיר את הפעולה לקדמותה ובמעשה שדים לא, ולכן השתמשו בתחילה במעשה כישוף, והפכו את מטותיהם לתנינים ואח"כ הפכו בחזרה למטות וזה אפשרי רק בכישוף, ולא במעשה שדים, שאז הם נשארים תנינים ולא חוזרים להיות מטות, ולכן כתוב לעיל "ויבלע מטה אהרן את מטותם" כי אהרן הפך את מטהו לתנין והחזירו למצב מטה, וכן המכשפים והחרטומים הפכו את מטותיהם לתנינים והחזירום למטות (דבר אפשרי בכישוף ולא במעשה שדים) ומטה אהרן בלע את מטותם, במצב של מטות ולא תנינים, ולכן איבדו את יכולת הכישוף, ופנו למעשה שדים, ורעיון זה עונה על השאלה מדוע לא הבינו החרטומים שמטה אהרן זה אצבע אלוקים כבר במכת צפרדע, שמשה התפלל וסרו הצפרדעים, דבר שהחרטומים במעשה השדים לא יכלו להסיר את הצפרדעים אלא רק להביאם, וכן במכת דם לא יכלו להפוך בחזרה את הדם למים אלא רק מים לדם, כי זה מעשה שדים, שלא יכולים להחזיר את המצב לקדמותו. ולפי הרעיון שאמרנו, שבכישוף אפשר להחזיר את המצב לקדמותו, לכן לא התרשמו החרטומים מהסרת הצפרדעים, כי הרי זה לדעתם מעשה כישוף שניתן להחזיר את המצב, כפי שהם הצליחו להחזיר את התנינים למטות בתחילה. אך במכת כינים, שמטה אהרן מצליח להוציא כינים, ומעשה שדים לא מצליח הבינו החרטומים שזה לא כישוף, כי בהוצאת הדבר אין הבדל בין כישוף למעשה שדים, רק בהחזרתו לקדמותו יש הבדל, ופה שראו הבדל גם בהבאת המצב הראשון, סימן שמטה אהרן זה לא כישוף אלא כוחות קדושה. כי כוחות הכישוף מגיעים מצד הטומאה, ומעשה שדים זה ניטרלי ולא נחשב לכוחות הטומאה, ולכן יש פוסקים שמתירים להשתמש בשדים, כפי שעשה שלמה המלך עם אשמדאי מלך השדים.
אך יש לשים לב, שהחרטומים אומרים "אצבע אלוקים היא"(שם, שם) ולא אומרים- "יד ה' היא" כפי שה' אמר "בזאת תדע כי אני ה'..."(שמות ז, יז) כי עדיין לא הכירו את התגלות שם הוויה, רק את המושג אלוקים, שזה כח עליון מצד הקדושה, אך את שם הוויה שמהווה את הכול ושה' הוא האלוקים עוד לא ידעו, ולכן פרעה חיזק את ליבו ולא שמע אליהם, וייכנע רק כשה' בעצמו ללא שליחים יכה במכת בכורות, ואז יידע את יד ה' וייכנע כי "הלבנון באדיר יפול"(ישעיה י), ופרעה שהחשיב את עצמו לאלוה ("לי יאורי ואני עשיתיני"(יחזקאל כט)) ייכנע רק למשלח ולא לשליחים.
ב-3 המכות האמצעיות אין שום נוכחות של מטה, ואהרן סיים את תפקידו במכות, ומכאן והלאה רק משה נשלח ומבצע. ופה במכת ערוב בפעם הראשונה ישנה הבדלה בין ישראל למצרים. והמעניין שדווקא במכת ערוב שמשמעותה ערבוב ישנה לראשונה הבדלה בין ארץ גושן למצרים- "והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן... למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ"(שמות ח, יח), בניגוד למה שאמרו החרטומים שזה אצבע אלוקים בלבד, ההבדלה בתוך מצרים בין ישראל למצרים (בניגוד ל-3 המכות הראשונות שכולם סבלו) מוכיחה שה' נמצא בקרב הארץ ומכה את זה ומציל את זה. כי שם הוויה זה השגחה פרטית על כל יצור, ושם אלוקים זו הנהגה כללית של העולם. (ראו מעשה בראשית שמוזכר רק שם אלוקים). בשלוש המכות השלישיות עדיין רק משה מבצע את המכות אך יש כאן שימוש במטה משה. במכת ברד נאמר-"ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים"(שמות ט, כב) אך משה לא נוטה רק את ידו אלא משתמש במטה משה- "ויט משה את מטהו על השמים"(שם, כג) שוב משה מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? וכן במכת ארבה, ה' אמר למשה- "נטה ידך על ארץ מצרים בארבה"(שמות י, יב) ומשה לא נוטה רק את ידו, אלא גם את מטהו- "ויט משה את מטהו על ארץ מצרים"(שם, יג) ושוב מוסיף על מה שנצטווה ומדוע? הרי לא מצינו שנענש על כך כפי שנענש במי מריבה כשהכה בסלע במטה בלי שנצטווה על כך. אך במכת חושך שזו המכה האחרונה שמשה פועל בה (כי במכת בכורות רק ה' פועל) שוב ה' אומר למשה – "נטה ידך על השמיים ויהי חושך על ארץ מצרים"(שם, כא) וכאן משה עושה בדיוק כפי שנצטווה ולא משתמש במטהו- "ויט משה את ידו על השמיים"(שם, כב),ומדוע? הלוא לא השתנה דבר בציווי ה', אז מדוע בשתי המכות הקודמות השתמש במטה וכאן לא?
והשאלה מתחזקת, כי בפעם הבאה שיש שימוש במטה משה, זה בפרשת "בשלח" בקריעת ים סוף, שה' אומר למשה "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שמות יד, טז). ומשה- "ויט משה את ידו על הים..."(שם, כא) ומדוע לא משתמש במטהו? ולאחר מכן כשעברו ישראל בתוך הים ומצרים נכנסו אחריהם לתוך הים, ה' אומר למשה- "נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו"(שם, כו), פה ה' לא מזכיר את מטה משה ומדוע? וכאן משה מבצע בדיוק את דבר ה' "ויט משה את ידו על הים וישב הים לפנות בוקר לאיתנו..."(שם, כז).
הפעם הבאה שמוזכר מטה משה זה בהכאת הצור בחורב- "ויאמר ה' אל משה... ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת"(שמות יז, ה), מדוע צריך להזכיר "אשר הכית בו את היאור" הרי בפעם הקודמת הספיק לומר "ואתה הרם את מטך"(שמות יד, טז), אז גם כאן היה מספיק לומר "קח את מטך" ומשה היה מבין שמדובר במטה משה? ומשמע שיש פה רמיזה למשה- שם לא היית אמור להכות עם המטה את היאור ופעלת על דעת עצמך, אך פה, אתה נדרש להכות במטה את הצור- "והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויעש כן משה לעיני זקני ישראל"(שמות יז, ו).
מיד לאחר מכן במלחמת עמלק, משה משתמש במטה ללא ציווי מה' – "ויאמר משה אל יהושע... מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שם, ט). פה לראשונה יש התייחסות של משה אל מטהו, וקורא לו – "מטה האלוקים", ולא אומר "ומטי בידי" אלא "מטה האלוקים". "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל..."(שם, יא) וכיוון שבידו נמצא מטה האלוקים, אז בהרמת ידו מורם מטה האלוקים וישראל מנצחים וכשמניח ידו- גבר עמלק. ופה מגיע לסיומו תפקידו של מטה משה- "מטה האלוקים"-"אשר נהפך לנחש"- "אשר הכית בו את היאור" ויותר לא מוזכר בתנ"ך. לכאורה...
לעומת זאת מטה אהרן מופיע שוב. לאחר הפסקה ארוכה (מאז מכת כינים), מופיע שוב מטה אהרן בפרשת "קורח"- "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים... ויאמר ה' אל משה, השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי... ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו כן עשה"(במדבר יז, כג-כו)- מעניין שכאן, מטה אהרן מוזכר "לאות", ולפני פרעה מוזכר "למופת". אך האם זהו מטה אהרן שנהפך לתנין, ואשר שימש ל-3 המכות הראשונות במצרים?! מפשט הפסוקים משמע שזה מטה חדש – "דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו, ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם"(שם, טז-יח). משמע מכאן, ש-12 המטות נלקחו מנשיאי כל שבט, ושבט לוי, נשיאו לא היה אהרן אלא- אלעזר בן אהרן הכהן, כפי שמוזכר בפרשת "במדבר"-"ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן"(במדבר ג, לב).
אם כן, אין זה המטה המקורי של מכות מצרים ורק כעת, לאחר מעשה קרח נכתב שם אהרן על מטה לוי- "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי". אך ייתכן שזה כן המטה המקורי של אהרן, רק הוריש אותו לבנו בתור נשיא שבט לוי ובמעשה קרח חזר אל אהרן. והפעם האחרונה שמוזכר מטה אהרן, זה לכאורה במי מריבה בפרשת "חוקת"- "וידבר ה' אל משה לאמור: קח את המטה והקהל את העדה, אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"(במדבר כ, ח). משמע "את המטה" שה' מתכוון למטה הידוע של משה- מטה האלוקים- ולכן נאמר בהא הידיעה, בלי לפרט איזה מטה. אך משה לכאורה לוקח מטה אחר- "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צווהו"(שם, י). איזה מטה נמצא לפני ה'? לכאורה מטה אהרן שפרח בחטא קורח- "וינח משה את המטות לפני ה' באוהל העדות", "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת"(במדבר יז, כב-כה). אם כן, כאן, כאשר משה לוקח את המטה "מלפני ה'" משמע שלוקח את מטה אהרן, והאם זה בניגוד לציווי, שה' אמר לו "קח את המטה", שאמרנו שמשמע המטה הידוע – "מטה האלוקים", אם כן מדוע בהמשך הפסוק טורחת התורה להוסיף את המילים- "כאשר צווהו" שמשמע שלקח את המטה שנצטווה? ובהמשך נאמר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים"(במדבר כ, יא), משמע שזה מטהו- מטה האלוקים, ולא מטה אהרן, ואז אכן לקח את המטה שנצטווה.
אז מה פשר המילים "מלפני ה'", שמשמע שלקח את המטה שנמצא למשמרת באוהל העדות לפני ה' וזהו מטה אהרן? וניתן לומר, שגם מטה משה הושם באוהל העדות למשמרת לפני ה' ושמשה לא השתמש בו לאחר מלחמת עמלק כי זה מטה האלוקים ולא ראוי לעשות בו שימוש חול (ואכן מצאתי במסכת אבות דרבי נתן פרק מ"א משנה י"ב: "דברים העשויים וגנוזים אלו הן: אוהל מועד וכלים שבו, וארון ושברי לוחות וצנצנת המן והמטה, צלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, בגדי כהונה ובגדי כהן משיח..." ועל המילה "המטה" אומר ה"בניין יהושע": "היינו מטה של משה". רואים מכאן שגם מטה משה וגם מקלו של אהרן היו מונחים בקודש הקודשים למשמרת ונגנזו ע"י יאשיהו המלך יחד עם הארון.)
מכל האמור לעיל יוצא, שגם במי מריבה נעשה שימוש במטה משה- מטה האלוקים, ולא במטה אהרן המקורי, או המחודש בחטא קורח. אם כן, חלה הפסקה ארוכה של 40 שנה בין השימוש הלפני אחרון במטה משה (מלחמת עמלק) לבין השימוש במי מריבה שעל סף הכניסה לארץ. ובעצם, השימוש במלחמת עמלק לא הונחה ע"י ה', אלא משה בעצמו לקח את מטה האלוקים בידו- "מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה ומטה האלוקים בידי"(שמות יז, ט). ולמעשה, הציווי הלפני אחרון על השימוש במטה משה היה זמן קצר לפני מלחמת עמלק- על הצור בחורב, שבו ה' ציווה על משה להכות בצור במטהו ולהוציא ממנו מים. ונשאלת השאלה מדוע במי מריבה לא צוווה להכות על הצור ומדוע נענש על הכאתו, מה השתנה מהפעם הקודמת?
על מנת ליישב את כל הקושיות דלעיל, עלינו לחקור את מהות המושג "מטה" מדוע לא נאמר מקל? כפי שאומר יעקב- "במקלי עברתי את הירדן הזה"(בראשית ל"ב) כי מקל על ההליכה ועל פעולות רבות של האדם שהשימוש במקל מקל לבצען. שם העצם מטה בא מהשרש נ.ט.ה ולכן יש דגש בט' שהנ' נבלעת בו. המילה מטה משמשת במקרא הן כמקל שמסייע להליכה כמו שהיה מטה משה לפני מעמד הסנה- מטה רועים. הן כמשענת- "בשברי לכם מטה לחם" (ויקרא כ"ו) ששם פירוש המטה-זה משען הפרנסה, והן ככינוי לשבטי ישראל "לתשעת המטות וחצי המטה" (במדבר ל"ד) והן ככינוי לענף עץ- "צץ המטה פרח הזדון" (יחזקאל ז').
במסכת אבות פרק ה' משנה ו' מוזכר מטה משה כאחד מעשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, אך למען הדיוק לא מוזכרת המילה "משה" אלא סתם "מטה" ורש"י שם אומר: "והמטה של משה שבו שם מפורש חקוק, מונח ועומד עד שנתנו למשה, ולא זהו מטה אהרן דהא כתיב 'ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי' ואי אפשר שכתוב בו שם אהרן" עכ"ל. באותה משנה גם מוזכרים "פי הארץ" ואומר רש"י: "שפצתה את פיה בימי קורח" עכ"ל. וכן "פי הבאר" אומר רש"י: "פי הבאר של מרים שנבלע הפתח בסלע וכשהכה משה הסלע, פתח הסלע את פיו שנברא לו מקדם" עכ"ל. ובאותה המשנה יש דעת היש אומרים- "אף המזיקין".
מצד שני במסכת פסחים דף נד- מובאת ברייתא שדומה למשנה זו באבות, אך שונה במספר דברים ושם לא מוזכרת המילה מטה בדברי תנא קמא אלא בדברי היש אומרים- "ויש אומרים אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף המזיקין". יוצא שהעימות בין מטה אהרן למטה משה מתקיים גם בין ברייתא למשנה.
לפי המשנה במסכת אבות המטה נוצר בערב שבת בין השמשות לפי תנא קמא, ולפי הברייתא- לפי ת"ק בכלל לא מוזכר המטה ולפי היש אומרים מוזכר מקלו של אהרן בחטא קורח שפרח והוציא פרחים ושקדים. יש לדעת שערב שבת בין השמשות זהו יום השישי לבריאה, לפני כניסת השבת הראשונה ולאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה מגן עדן. ומדוע לא נבראו עשרת הדברים לפני כן? יש לתלות זאת במישרין בחטא עץ הדעת שבעקבותיו נולד הצורך בעשרת הדברים: "פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, המן, המטה, השמיר, הכתב, והמכתב, והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה אבות פ"ה משנה ו') ולפי הברייתא בפסחים צריך להוסיף את בגדו של אדם הראשון ואת מערת משה ואליהו ואת מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. משמע, שללא חטא עץ הדעת לא היה צורך בבריאת הדברים דלעיל, כי לא היה מושג של חטא, ולא היה צורך אפילו ב"צבת בצבת עשויה" כי אדם וחווה היו נשארים בגן עדן ללא צורך בעבודה ובכלי עבודה שהגירוש מגן עדן הכריחם.
ויש לחקור, מה הם המזיקין המוזכרים במשנה באבות: האם אלו מלאכי חבלה, או רוחות בכף הקלע הסובבות בעולם ופוגעות בבני אדם או שדים מזיקים הנמצאים בחורבות והמתוארים בהרחבה בגמרא, או כולם ביחד? או כל כוחות הטומאה של הסטרא אחרא שקיבלו כוח מהנחש הקדמוני, שהביא את המוות לעולם בהחטיאו את אדם, ומכח כך נוצר הצורך במלאך המוות שעליו נאמר בסוף היום השישי לבריאה- "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" שעל זה אומרת הגמרא: "מאוד זה מלאך המוות" ואם כן זה מקביל לזמן ערב שבת בין השמשות שנבראו המזיקין הכפופים למלאך המוות הממונה על כוחות הטומאה. אך מדוע לשיטת ת"ק במשנה באבות לא מוזכרים המזיקין? ולשיטתו, מתי נבראו המזיקין? וכן מדוע ת"ק של המשנה באבות אומר מטה סתם ולא מפרש "מטה משה" כמו שהתנא של הברייתא פירש "מקלו של אהרן"? וכן דברי רש"י שמטה משה היה חקוק עליו שם המפורש וניתן למשה, לא מסתדרים עם פשט הפסוקים בפרשת "שמות" שמשמע משם שמשה החזיק מטה רועים פשוט וה' אמר לו "מה זה בידך ויאמר מטה ויאמר השליכהו ארצה וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו"(שמות ד')- משמע שמשה הופתע מהשינוי במטה ואילו ידע ששם המופרש חקוק עליו מה יש לו לברוח? וכן בפשטות משמע שהמטה נהפך לנחש בציווי ה' ללא צורך בשם מפורש חקוק עליו. ואפילו מטה אהרן נהפך לתנין ללא צורך בשם המפורש.
לכן נראה לומר שהמטה שנברא בערב שבת בין השמשות הוא בעצם- כח המטה- כלומר חפץ ניטראלי שניתן להטותו לכוחות הקדושה ומאידך לכוחות הטומאה ולכן נקרא מטה מלשון הטיה לכאן או לכאן. בדיוק כפי שבימינו תא גזע עוברי יכול להתפתח לכל איבר בגוף והכל תלוי בהיכן הוא מונח, אם זה ביד הוא יתפתח ליד, ואם ליד הרגל – יתפתח לרגל. כך המטה (שנברא בערב שבת בין השמשות לאחר חטא עץ הדעת וגירוש אדם וחווה לעולם חומרי עם משיכה לטומאה ומאידך משיכה לקדושה מצד הנשמה האלוקית) נברא כמשענת וככלי שיפעל לפי הטייתו של האדם אם לקדושה ואם לטומאה, ולכן ת"ק לא מזכיר את המזיקין כי הם טמונים במטה בפוטנציאל לפי בחירתו של האדם. ולכן מצד אחד יש את מטה אהרן (לא מטה משה שזה מטה האלוקים ובכלל לא שייך לנטראליות) שפועל לצד הקדושה מכוח קדושתו של האוחז בו – אהרן הצדיק, ומצד שני מטות המכשפים החרטומים שמשתמשים במטה לצד הטומאה ומטים אותו לטובת כישוף ומלאכי חבלה.
ובעצם המטה זה ידא אריכתא של האדם האוחז בו- "על כל אשר יחפוץ יטנו" (משלי כ"א). אך מטה משה- מטה האלוקים, התקדש ע"י ה' בסנה ולא בתור ידא אריכתא של משה כי כאשר ה' אומר למשה בסנה "מה זה בידך ויאמר מטה" לא מובנת השאלה ולא מובנת תשובתו של משה, כי אם אדם רגיל היה שואל את משה מה זה בידך, בכלל לא היה עונה לו כי הלא רואה לבד שזה מקל רועים פשוט אז מה השאלה בכלל? ק"ו הקב"ה, ועצם תשובתו
של משה לא מובנת!! אלא חייבים לומר, ששאלת ה' למשה מה זה בידך היא רמז לשאלה עמוקה יותר: מה ביד בן אנוש לעשות? מה נתון בידו לפעול, ועל זה משיב משה-מטה, יש בידי להטות את הבחירה לקדושה או לטומאה, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ובידי אדם יש בחירה לנטות לכאן או לכאן, ואז ה' אומר למשה "השליכהו ארצה" כלומר: השלך את יכולת הבחירה שלך ויכולת ההטיה שלך ותתן לארציות שבך לשלוט, כי מעפר נוצרת, ואז- "וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו" ברגע שאדם משליך את הבחירה ונותן לארציות לשלוט, הוא כבר בצד של הנחש הקדמוני- כוחות הטומאה, כי כשאדם לא נלחם ביצר, ממילא לא נשאר במקום אלא נופל בידיו, ולכן משה נס מפני הנחש, כי משה זה הנשמה שבורחת משליטת הנחש.
ואז ה' אומר אל משה "שלח ידך ואחוז בזנבו"(שמות ד, ד) כלומר, אם נפלת בידי הנחש, אל תלך נגדו חזיתית ראש בראש אלא בתחבולות תעשה לך מלחמה, וכמו שהנחש תוקף את העקב של האדם ("ואתה תשופנו עקב"(בראשית ג, טו)) גם אתה תגזול את החנית מידי המצרי ותכהו בחניתו, ותתפוס בזנבו (שזה העקב של הנחש) ואז יהיה "למטה בכפך"(שמות ד, ד)- בכפייה יהיה לך למטה- לידא אריכתא ועל כל אשר תחפוץ תטנו.
ולענייננו: כאשר משה משליך את המטה מידו ובעצם מעביר את השליטה במטה לידי הקב"ה, אז "ויהי לנחש" ברצון ה' ולא בפעולתו של משה, ולכן מכאן והלאה נקרא- "מטה האלוקים"- ובניגוד למטה אהרן ולמטות המכשפים שהם ידא אריכתא של בעליהם ומבצעים את רצונם, מטהו של משה שייך לה' ומשה עצמו נהפך לידא אריכתא של ה' ויחד איתו מטהו, ולכן לא ניתן למשה להשתמש במטהו לפי רצונו אלא רק עפ"י ציווי ה'.
ולכן כאשר משה ואהרן נפגשים עם זקני ישראל ועושים לעיניהם את 3 האותות, שאחד מהם זה מטה משה שנהפך לנחש- זה נעשה עפ"י ציווי ה' ומטה זה מיועד רק לקדושה- שישראל יאמינו ויקבלו את אהרן ומשה כשליחי ה'. אך כאשר משה ואהרן הולכים להתמודד עם פרעה וחרטומיו והמכשפים, שגם להם יש מטות, פה ה' אומר למשה לומר לאהרן לקחת את מטהו במלחמה מול מטות החרטומים, וזה נקרא מופת ולא אות, כי האותות שנעשו לעיני זקני ישראל נקראים אותות כי המילה אות פירושה סימן "כי אות היא ביני וביניכם" (שמות ל"א) "וישם ה' לקין אות" (בראשית ד) "והיה הדם לכם לאות" (שמות י"ב) "וקשרתם לאות על ידך" (דברים ו), בכל הדוגמאות האלה "אות" זה סימן ולא נס מעל הטבע, וכן ישראל שהם זרע הקודש מאמינים בני מאמינים לא היו זקוקים לניסים כדי להאמין אלא רק לסימן שבאמת משה ואהרן נשלחו ע"י ה' ולא פועלים ע"י כישוף וכדומה.
אך פרעה דורש מופת- נס מעל הטבע, ולכך לא מיועד מטה האלוקים ומספיק מטה אהרן שיוכיח, שכמו שלטומאה יש כח לשנות את הטבע כך גם לקדושה, כי זה לעומת זה עשה האלוקים. ומטה אהרן נמצא בשליטתו של אהרן וכידא אריכתא שלו, כמו שמטות החרטומים נמצאים בשליטתם, בניגוד למטה משה שנמצא בשליטתו הישירה של אלוקים ומשה הוא רק ידא אריכתא של ה'. ולכן מטה אהרן נהפך לתנין ולא לנחש כי ההתמודדות כאן מול מצרים, ופרעה שמשווה את עצמו לתנין בתור אלוהות של מצרים- "התנים הגדול השוכן בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט).
בניגוד למטה משה שנהפך לנחש לעיני בני ישראל, כי הנחש הקדמוני הוא האויב של עם ישראל ושייך אליהם ובקבלת התורה תוסר מהם זוהמת הנחש, ויתוקן חטא עץ הדעת שגרם הנחש, עד חטא העגל ששוב יחזור הקלקול.
וכאשר החרטומים המכשפים משליכים את מטותיהם ונהפכים לתנינים בולע מטה אהרן את מטותם לרמוז שהקדושה של אדם אחד גוברת על טומאה של הרבה, וברגע זה איבדו החרטומים את יכולת הכישוף כי כוחות הטומאה שלהם השתעבדו לכח הקדושה של אהרן. ומעכשיו פונים החרטומים למעשה שדים ניטראלי ולא שייך לכוחות הטומאה, אך כל עוד שנלחמים החרטומים נדרש מטה אהרן בלבד להתמודד איתם, ולכן בשלוש המכות הראשונות, מטה אהרן מבצע את המכות, עד שהחרטומים מודים במכת כינים שאצבע אלוקים היא ואז מסתיים תפקידו של מטה אהרן.
וכעת נסביר מדוע במכת דם משה מכה במטהו את היאור בזמן שלא נצטווה על כך ורק אהרן נצטווה לנטות את מטהו על מימי מצרים? וזאת נבין ע"פ שליחתו של משה אל פרעה בבוקר כשיוצא המיימה וה' אומר למשה "והמטה אשר נהפך לנחש קח בידך"(שמות ז, טו) כלומר: מטה האלוקים קח בידך. וכשה' אומר לפרעה באמצעות משה- "הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור"(שם, יז) והרי הסברנו שמטה משה בעצם נמצא בידו של ה' ולא בידו של משה ומשה הוא ידא אריכתא של ה', אם כן הבין משה שגם הוא צריך להכות במטה את היאור כדי לקיים את ציווי ה', בפרט שה' אמר לו לקחת את המטה כאשר הולך אל פרעה. וכבר הסברנו שבמכת דם ה' בעצם הכה את היאור- אלוהי מצרים במטה אשר בידו. ואהרן התמודד עם חרטומי מצרים במטהו, ורק נטה מטהו על מימי מצרים באופן כללי ולא על היאור דווקא. וממילא מובן למה ב-3 המכות הראשונות, לא היתה הבדלה בין ישראל למצרים, כי 3 המכות הראשונות היו התמודדות בין כוחות הקדושה בידי אהרן לבין כוחות הטומאה בידי החרטומים, להראות להם שגם כוחות הטומאה נוצרו בידי ה' ולא כח נפרד בבריאה, וכאשר הודו בכך החרטומים שאצבע אלוקים היא - הגיע הזמן למכות מצרים הבאות בתור עונש למצרים, ואז צריך להיות הבדלה בין מצרים לישראל.
ומדוע גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות? כי הרי לאחר שפרעה העניש את ישראל, ואמר "אינני נותן לכם תבן"(שמות ה, י) איבדו ישראל את אמונתם "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו, ט)- ולכן גם ישראל סבלו ב-3 המכות הראשונות כדי להעריך את הצלתם במכות האחרונות, כי אחרת לא היו מודעים לגודל ההצלה.
וב-3 המכות השניות שבהן פועל משה ללא המטה, לא נאמר לו ע"י ה' נטה את ידך ולכן משה פועל ללא המטה. אך במכת הברד והארבה שה' אומר אל משה "נטה את ידך" ומופיע הפועל "לנטות" השייך למילה מטה, אז משה על דעת עצמו- "ויט משה את מטהו", כי חושב שזה כמו במכת הדם שידו ומטהו שימשו כיד ה'. וכן במכת ארבה חוזר הדבר שה' אומר "נטה את ידך", ומשה נוטה את מטהו למרות שלא נאמר לו מטה.
אך אם כן מדוע במכת חושך שה' אומר למשה "נטה את ידך" משה לא משתמש במטהו ונוטה רק את ידו, מה נשתנה משתי המכות הקודמות? וניתן לתרץ זאת: שהרי כאשר ה' בתחילת מכת דם אומר לפרעה "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה במטה אשר בידי" אז כל עוד שפרעה לא יכיר בה', עדיין יידרש משה למטה כי הוא יד ה'. ולכן כל פעם שה' אומר למשה- "נטה את ידך" מבין משה שכעת ה' מכה בעצמו ע"י משה ולכן צריך את המטה, אך לאחר מכת הארבה שפרעה אומר "חטאתי לה' אלוקיכם ולכם"(שמות י, טז) בעצם הושגה המטרה של "בזאת תדע כי אני ה'", ולמרות שפרעה ממשיך להקשות את ליבו אין זה נובע מכך ששיקר בהודאתו כאן כמו שהיה במכת הברד שאמר "חטאתי הפעם"(שמות ט, כז) ואח"כ – "ויחזק לב פרעה"(שמות ט, לה) אלא כאן כתוב במכת הארבה- "ויחזק ה' את לב פרעה"(שמות י, כ) כלומר לא מצד עצמו פרעה חזר בו, והודאתו שחטא לה' נשארת, וממילא כבר לא צריך יותר את מטה משה כידא אריכתא של ה', ולכן כאשר ה' אומר במכת חושך למשה "נטה את ידך" משה מבין זאת כפשוטו- ללא המטה, ונוטה רק את ידו.
וכעת נגיע לראשית דברינו, מדוע בבקיעת ים סוף ה' אומר למשה להשתמש במטה, ובשוב המים על מצרים אינו נדרש למטה?
וניתן לומר שהרי בקיעת ים סוף נועדה להצלת ישראל שיעברו ביבשה בתוך הים ובמגעים עם ישראל משמש מטה האלוקים כפי ששימש באותות שנעשו לזקני ישראל, אך בשוב המים על המצרים זו מכה למצרים ולשם כך לא נדרש המטה של משה, מאז שפרעה הודה כי ה' הוא האלוקים- במכת ארבה.
אך אם כן מדוע בבקיעת ים סוף, להצלת ישראל משה לא משתמש במטה למרות שה' אמר לו "הרם את מטך ונטה את ידך", ומשה לא עושה כן, אלא "ויט משה את ידו על הים" ולא מוזכר מטהו? וניתן לומר שהרי ה' לא צריך את מטה משה כדי לבקוע את הים, וכל עניין המטה, זה כי נדרש השתדלות מלמטה ע"י משה וישראל ואמונה וביטחון בה', כדי שתהיה אתערותא דלעילא וייבקע הים, ולכן ה' אומר למשה לקחת את המטה שכבר מלומד בניסים וזה יגרום למשה וישראל ביטחון גדול יותר, אך משה שמבין זאת בוטח בה' ולא נזקק למטה ונוטה את ידו בלבד ובכח בטחונו בה' נבקע הים. ואכן בתחילה ה' רק אומר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"(שמות יד, טז) כלומר לא צריך מטה רק בטחון, כמו נחשון בן עמינדב שנכנס לים והתחיל ללכת, אך כיוון ששאר העם לא הגיעו לדרגה כזאת של בטחון, ה' אומר: "ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו"(שם, יז). ולפי זה ניתן לתרץ גם מדוע ה' בשיבת הים לא מזכיר את המטה, כי משה כבר הגיע לדרגה שידו בלי המטה היא יד ה' ולא צריך לחזקו. וכעת מובן מדוע על הצור בחורב ה' אומר למשה-"ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך"(שמות יז, ה) ומדוע לא אומר "ומטך אשר בקעת בו את הים קח בידך"? כי משה לא באמת השתמש במטה בבקיעת ים סוף. אך מדוע כאן על הצור ה' אומר למשה לקחת את המטה ולהכות בו את הצור, מדוע נזקק למטה במקום כזה אם בים סוף לא נזקק למטה?
ויש לומר שהכול תלוי במצב של עם ישראל באותו רגע וכן של משה, וכעת משה צועק אל ה' "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני"(שם, ד) וכן העם במצב של מריבה עם ה' ולכן נקרא המקום "מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'"(שם, ז) ולכן נדרש המטה ולא רק לנטות אותו באוויר אלא אף להכות בו את הצור, ולכן ה' אומר למשה "ומטך אשר הכית בו את היאור" כי עכשיו חזרת לדרגה של אז שצריך הכאה.
וכן במלחמת עמלק שלאחר מכן שעם ישראל רפויים- "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים" (דברים כ"ה), משה בעצמו ללא ציווי ה' לוקח את מטה האלוקים בידו כדי לחזק את בטחון עם ישראל בישועת ה', וגם בגלל שעמלק זה אויב ה' וכמו שנגד פרעה ה' נלחם בעצמו והכה את היאור במטהו כך גם בעמלק צריך את מטה האלוקים כידא אריכתא של ה'.
אך לאחר ארבעים שנה- במי מריבה, ה' אומר אל משה "קח את המטה.... ודברתם אל הסלע... ונתן מימיו"(במדבר כ, ח) ומשה מכה בסלע פעמיים ונענש גם הוא וגם אהרן. ונשאלת השאלה מדוע נאמר להם לקחת את המטה, אם רק צריכים לדבר אל הסלע?
כי כעת לאחר 40 שנה במדבר, עם ישראל בדרגה גבוהה יותר מהפעם הקודמת שהיה צריך להכות בסלע במטה, ולכן צריך לקחת את המטה ההוא כדי להזכיר את המצב ההוא שהיה צריך מטה להכות וכעת הם בדרגה שמספיק לדבר אל הסלע ולא צריך מטה ולא הכאות, אך משה חושב שהם לא בדרגה כזו שיספיק הדיבור אלא חזרו למצב הקודם לפני 40 שנה ולכן אומר "שמעו נא המורים"(שם, י) ומכה את הסלע פעמיים, כנגד הפעם הקודמת וכנגד הפעם הזו, כדי לומר שלא השתנו ועל זה נענש. ועוד סיבה לכך שאז היה צריך להכות במטה בסלע ועכשיו רק לדבר, כי אז עם ישראל במצרים הורגל במעשי כישוף ששוברים את הטבע ומעל הטבע והיה צריך להראות להם שגם בקדושה אפשר לפעול נגד הטבע ולשברו כפי שהמטה שובר את הטבע של הסלע וגורם לו להוציא מים ולכן ההכאה מרמזת שהקדושה שוברת את הטבע ומעליו. אך כעת לאחר 40 שנה שזה דור חדש שגדל על ניסים במדבר 40 שנה, ישראל צריכים להבין שהטבע בעצמו זה רצון ה' המהווה אותו בכל רגע ולא צריך לשבור את הטבע אלא מספיק לדבר אליו והוא מעצמו נותן מימיו ולכן נאמר- "דברתם אל הסלע ונתן מימיו"(שם, ח) כלומר שהסלע עצמו הוא גם מים ולא מנוגד בטבעו למים כי הכל זה רצון ה' ולא קיום נפרד לעצמו. ומי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ שידלק ואין כאן שינוי אלא הכל אחד.
ועל הדרך יובן גם מדוע שבטי ישראל שונה שמם ל"מטות ישראל"("איש איש למטה" (במדבר א, ד)) רק בספר "במדבר", לאחר סידורם כשבטים נבדלים מסביב למשכן ה', כי עד אז היו מעורבבים אחד בשני וכעת כשנבדלו כל אחד לשבטו נוצר מצב חדש של ייחודיות רוחנית לכל שבט- מטה.
.
