נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת תצווה
הפרשה הקודמת עסקה במשכן וכליו ופרשתנו עוסקת במשרתי המשכן ובגדיהם ומסיימת במזבח הזהב – מזבח הקטורת עם זר הזהב אשר עליו - המסמל את כתר הכהונה, ובכך מצטרף לזר הזהב שעל ארון הברית שמסמל כתר תורה, וזר הזהב שעל השולחן שמסמל כתר מלכות.
וכעת, רגע לפני שה' מצווה על משה לבחור באהרן ובניו כמשרתי המשכן וככהנים, עדיין משה נושא את שלושת הכתרים בעצמו- כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה. (כפי שיפורט בפרשתנו, שמשה היה הכהן הגדול בשבעת ימי המילואים לפני היום השמיני שאז ייכנסו לתפקידם ככהנים אהרן ובניו) ולכן הפרשה מתחילה במילים "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" כרגע אתה מצווה (כמלך וכשר התורה), אתה מעלה (ככהן) את הנרות- אליך מביאים שמן זית זך. ומשום כך לא מוזכר שם משה בפרשה בניגוד לשאר פרשות התורה מאז נולד - כי די בכך שנושא לבד את שלושת הכתרים.
ורק בפרשה זו נושא הוא לבד את שלושת הכתרים, כי לאחר המינוי של אהרן יאבד משה את כתר הכהונה.
שם פרשתנו מתקשר לשם פרשה נוספת בתורה שגם היא מאותו שורש - פרשת "צו" בספר "ויקרא", שגם היא עוסקת בכהנים ובציווייהם, אך מהשוואת פתיחת שתי הפרשות ישנם הרבה קווי דמיון נוספים שאומרים דרשני:
פרשתנו פותחת בציווי הדלקת נרות המנורה, אך השימוש הוא במילים- "להעלות נר תמיד", ומדוע לא נאמר "להדליק" שיותר מתאים לפעולת הדלקת הנרות מאשר "להעלות"? ודבר זה חוזר רבות בתורה בעניין המנורה - הביטוי "להעלות" ולא להדליק. בסוף פרשתנו נאמר: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד...", וכן בפרשת "אמור אל הכהנים"-"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כ"ד), וכן בפרשת "בהעלותך"-"בהעלותך את הנרות" (במדבר ח'), וכן בפרשה הקודמת במצוות עשיית המנורה-"ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה" (שמות כ"ה).
וכן למעשה בסוף פרשת "פקודי" כאשר משה מקים את המשכן - "וישם את המנורה...ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה".
לעומת זאת בפרשת "צו" הפרשה עוסקת בתחילתה בפרשת העולה - קרבן העולה העולה כליל על מזבח הנחושת - "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו'), וגם אצלנו לגבי נרות המנורה נאמר - "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם..."
רואים שיש קשר בין נרות המנורה שבתוך המשכן (הדולקים מערב עד בוקר כל הלילה, ונאמרה בהם המילה "תמיד" – "נר תמיד", וגם הפועל "להעלות") לבין קרבן העולה - ובפרט עולת התמיד, הקרבה כל יום, שגם בה נאמר הפועל "עולה" ו"אש תמיד" ו"כל הלילה עד הבוקר"- למרות ששם מדובר במזבח החיצון מחוץ למשכן.
וכן בסוף פרשתנו מצטווה משה על עניין עולת התמיד בפעם הראשונה - "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שניים ליום תמיד... עולת תמיד לדורותיכם..." (שמות כ"ט)
שבע פעמים נאמרה בפרשתנו המילה "תמיד" - וזה מתחבר לפרשה הקודמת ששם נאמרה לראשונה בתורה המילה "תמיד" - "לחם פנים לפני תמיד" וסך הכל בכל פרשת המשכן נאמרה מילה זו- שמונה פעמים.
פרשתנו גם עוסקת בשמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושבעת ימי המילואים שלאחריהם ייכנסו לתפקיד הכהנים - אהרן ובניו ביום השמיני, ויש לזכור שעל פי הפשט פרשתנו נאמרה לפני חטא העגל, כאשר משה נמצא בהר סיני בארבעים היום הראשונים, ואם כן משרתי ה' הם עדיין הבכורות שלא נדחו לפני חטא העגל, רק לאחריו, ואם כן שבט לוי עדיין לא נבחר לשרת במשכן במקום הבכורות, ובכל זאת ה' אומר למשה - "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי"- כלומר: אהרן ובניו נבחרים לכהן במשכן ככהנים עוד לפני ששבט לוי (שמתוכו הם באים) נבחר לשרת במקום הבכורות (ולכן כתוב "מתוך בני ישראל" ולא מתוך הלוויים) ואם כן יוצא שאהרן ובניו יהיו כהנים והבכורות יישארו בתפקיד הלוויים כאחראים על המשכן מסביב אך לא בתוכו.
ויש לברר, מדוע נכנסה פרשת השמן למאור בין כלי המשכן לבגדי הכהנים, הלא עניין השמן למאור כבר נאמר בתחילת פרשת "תרומה"-שבני ישראל מתנדבים להביא כחלק משאר החומרים-"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת... שמן למאור בשמים לשמן המשחה" (שמות כ"ה).
אז מדוע חוזרים על כך כאן כשזה לא מקומו, והרי בסוף פרשתנו לאחר השלמת בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים, כשמדובר בתפקיד אהרן במשכן, שם זה מקומם של הדלקת הנרות, ואכן זה נאמר שם - "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים..." (שם, ל')?
וגם אם נאמר, שכאן מדובר לגבי משה עצמו בשבעת ימי המילואים להדליק כל יום את שבעת נרות המנורה, אז ראשית כאן נאמר מיד - "באהל מועד... יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'..." משמע שמדובר לא בשבעת ימי המילואים, אלא לאחריהם - בתפקידו של אהרן ובניו לגבי המנורה? ועוד, ציווי משה להדלקת הנרות בשבעת ימי המילואים נאמר במפורש לקמן בפרשת פקודי - "והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (שם, ל"ט)?
בנוסף לשמן למאור, עוסקת פרשתנו בעוד סוג שמן - שמן המשחה, שבו נאמר למשה שבשבעת ימי המילואים עליו למשוח בו את אהרן ובניו וגם על בגדיהם נאמר להזות משמן המשחה - "ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו".
המילה "שמן" מזכירה לנו את המילה "שמונה", כי הן מאותו שורש והן גם אותיות המילה "נשמה" (בהיפוך אותיות, כמו כבש- כשב) וידועים דברי מהר"ל (נר מצווה חלק ב'): "מספר שבע מורה על הטבע, כמו שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט'), ואמרו בסנהדרין ל"ח - אלו שבעת ימי בראשית שהבורא ברא בעולמו בשבעת ימי הבניין והוא הנהגת הטבע וכל מה שלמעלה משבע- דהיינו שמונה, מורה על למעלה מן הטבע".
ולכן עם ישראל שהוא למעלה מן הטבע נוהג בו המספר "שמונה", בניגוד לאומות העולם שהם שבעים אומות ושבע עמי כנען שיש להשמידם ולהם שבע מצוות בני נח, וכנגדם מקריבים בשבעת ימי חג הסוכות שבעים פרים ואילו בשמיני עצרת זה כנגד עם ישראל ומקריבים בו פר אחד.
ולכן רק עם ישראל נוהג למול את זכריו בגיל שמונה ימים וכל בהמה לקרבן צריכה לשהות שבעה ימים תחת אימה "וביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב), ושבעים אומות מונהגות תחת הנהגת הטבע (שם אלוקים) וישראל מונהגים בהנהגה מעל הטבע- בניסים, באותות ובמופתים (שם הוויה) ולכן כל אכילה בקדשים של זב ומצורע ונזיר שנטמא זה רק ביום השמיני לטהרתם, כי רק מי שיצא מהטבע (שבעת ימי הטהרה) יכול לאכול בקדשים, ולכן עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני ביום החמישים ליציאת מצרים, (ולכן במשכן חמישים קרסי זהב וחמישים קרסי נחושת), כלומר: ביום השמיני לאחר שבעה שבועות, כי המספר חמישים מקביל למספר שמונה בעשרות, וכן היובל - בשנת החמישים שארץ ישראל חוזרת לה' - קודש לה', היא לאחר שבע שבתות שנים ומקבילה למספר שמונה בעשרות.
ובעצם חג השבועות - חג מתן תורה הוא היום השמיני של שבעת ימי חג הפסח ולכן בו קבלנו את התורה שהיא מעל הטבע ומעל שבע מצוות בני נח של שבעים האומות.
וכשם שעם ישראל ביחס לאומות העולם שייך למספר שמונה, כך בתוך עם ישראל עצמו קיימת אותה הדרגתיות. ששנים עשר השבטים שנוחלים נחלה בארץ ישראל שייכים לששת ימי המעשה, כי צריכים לעבד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית שבתון יהיה לארץ, ואז עוסקים ברוחניות, ולכן על כתפות האפוד של הכהן הגדול - על שתי אבני השוהם שעליהם מפותחים שמות בני ישראל-"ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (וזה מוכיח שבזמן אמירת פרשה זו עדיין לא חטאו בעגל, ועדיין שבט לוי הוא משנים עשר השבטים ונכלל בשש השמות הראשונים על אבן השוהם הימנית ולכן נשאר עליה גם לאחר חטא העגל.
ופיצול שבט יוסף לשניים, היה רק לאחר הקמת המשכן והחלוקה לדגלים סביב המשכן בתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים, אך על אבני השוהם והחושן הופיעו שבט לוי ויוסף ולא אפרים ומנשה).
והדרגה השביעית בעם ישראל (כי שבע זו נקודת הרוחניות שבתוך הטבע והחומר שמקיימת את כל החומר כפי ששבת מקיימת את ששת ימי המעשה מבחינה רוחנית) כרגע, הם הבכורות שקדושים לה' בעקבות מכת בכורות והם המשרתים את הכהנים במשכן ולאחר חטא העגל יומרו בשבט לוי שהוא ייהפך לדרגה השביעית בעם ישראל, שלא נוחל נחלה בארץ וכולו מוקדש לעבודת ה' במשכן ובמקדש, כי ה' הוא נחלתו - "קח את הלווים תחת כל בכור בבני ישראל... והיו לי הלווים אני ה'" (במדבר ג'), "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה, על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו" (דברים י').
וכעת פרשתנו מציבה את הדרגה השמינית בעם ישראל שהיא קודש - אהרן ובניו הכהנים- שהם לעם ישראל מה שעם ישראל לשבעים אומות העולם, ולכן פותחת הפרשה ב-"שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" - כי זה בעצם מסמל את כל מהות הכהונה בעם ישראל וכדי להיהפך לשמיני צריך שמן - הן שמן למאור והן שמן המשחה.
וכפי שהסברנו-"שמן" זה גם אותיות "נשמה" ובעניין המנורה-"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ') ולשבעת קני המנורה ושבעת נרותיה יוצקים שמן מעל, כך שהשמונה מעל השבע, אך בא ממנו - כפי שנשמת אדם שהיא חלק אלוק ממעל ובכך מקודשת נמצאת בתוך הגוף החומרי ומעליו ובוערת בה אש ה', כך אש המנורה נאחזת בפתילות (הגוף) לאחר שהוספגו בשמן ואז מעלה אהרן את הנרות ע"י הדלקתן באש, אך לשם כך צריך שמן זית זך כתית למאור, כי רק לאחר שכותשים את הגוף ותאוותיו מתקדש הגוף ונהיה זך וראוי שתבער בו אש ה' ונשמתו תעלה למעלה מהגוף ותתאחד עם בוראה.
ולכן נאמר תמיד בעניין המנורה עניין של העלאה ולא הדלקה, כי האש שואפת תמיד למעלה לשרשה הרוחני ויחד איתה מעלה את הגוף החומרי שהתקדש ע"י הכתיתה וכמו שהאש בנרות שואפת תמיד להתנתק מהפתילות ולחזור לשרשה, כך הנשמה האלוקית שואפת לעלות ולהידבק בבורא. אך הצורך לתקן את הגוף ולקדשו, ממשיך להחזיק בה קשורה לגוף ולבעור אתו ביחד לה', ולכן שמן המנורה והנרות מסמלות את הכהונה בעם ישראל שהיא מעל שבעת הדרגות בעם ישראל, אך באים מכוחו ומייצגים אותו כשלוחיו בפני ה', ולכן כמו השמן גם הכהנים צריכים להיות זכים ומזוככים במצוות, ולכן בפרשת "אמור" ניתנו להם מצוות יתרות על עם ישראל, הנוגעות לקדושתם היתירה בעניין איסורי חיתון עם גרושה, זונה וחללה, ואיסור להיטמא למת - דברים הפוגמים בקדושת הנשמה, והכהן הגדול עוד יותר מקודש וצריך להזדכך ואסור אף באלמנה ולהיטמא אף לשבעת הקרובים נאסר עליו (מה שמותר לכהן הדיוט) ורק "בתולה מעמיו יקח אשה".
וכיוון שהמספר שמונה הוא מעל הטבע וקשור לקדושה, ממילא יש לו קשר הדוק לנצח, ולכן המילה "תמיד" מופיעה בפרשת המשכן שמונה פעמים בהקשרים שונים ובפרט בעניין המנורה - "להעלות נר תמיד" - כי הנשמה שהיא הנר עולה תמיד לשורשה ועולה מעל הטבע והחומר ומתחברת לנצח ישראל, ובכך מתקשרת פרשתנו לפרשת "צו" ששם מדובר על קרבן העולה - "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו').
כי קורבן העולה גם הוא קודש לה' ללא אכילת אדם וכולו עולה באש לה', ונמצא מעל שאר הקורבנות האחרים וכל בשר הקורבן החומרי יחד עם הנפש הבהמית מזוכך באש ועולה ריח ניחוח לה' כל הלילה עד הבוקר (כפי שהשמן עם הפתילה במנורה כל הלילה בוער ועולה לה') וגם בו נאמר "תמיד" - "אש תמיד", וגם קשור לנצח ובפרט עולות התמיד המוזכרים בפרשתנו - האחד בבוקר והשני בין הערביים, שבהם מתקיים עניין זה של התמידיות, כי כל יום מחויבים להקריב שני כבשים עולה תמיד לה'.
ולכן אומר ה' למשה - "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" - כל כוחם של אהרן ובניו זה "מאת בני ישראל" - כי השמונה נסמך על השבע שמתחתיו, וכאשר ישראל חוטאים חרב המקדש ובטלה עבודת הכהונה, וכמו שהנר תמיד גם הכהנים נצחיים - "חוקת עולם לדורותם".
ומדוע צריך ה' לפרט - "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות", וכי איננו יודעים היכן נמצאת המנורה והלא זה פורט בפרוטרוט בפרשה הקודמת?
אלא יש כאן הדגשה, כדי לקשור את מעמד הכהונה לקודש הקודשים שנמצא בארון העדות ולציין שהכהנים בעצמם מתקדשים כעת והופכים לחלק מהמשכן וחלק מכלי הקודש במשכן, ולכן גם בגדיהם עשויים מחומרי המשכן - זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר - בדיוק כפי שעשויה פרוכת הקודש אשר על העדות (למעט הזהב), ולכן גם בגדיהם נקראים בגדי קודש - "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".
וכמו שבמקדש ובמשכן מותר וצריך שעטנז, אף בבגדי הכהן הגדול יש חובה לשעטנז, וכאשר מת לו מת משבעת הקרובים אסור לו לצאת מהמקדש או מהמשכן לצורך המת וצריך להמשיך לעבוד כיוון שהוא כבר לא אדם פרטי, הוא מקודש כמו המשכן וכליו.
ולכן מפורטים בפרשה שמונה בגדי כהן גדול כנגד השמן והנשמה שמעל הטבע ובתוכם ציץ הזהב שעל מצחו תמיד - "לרצון להם לפני ה'", ועליו כתוב - "קודש לה'".
ולכן בפרשתנו לאחר הפתיחה בשמן המנורה עוברים להקרבת אהרן ובניו מתוך בני ישראל - לשמש ככהנים שהם הדרגה השמינית, כמו שמן המנורה, ולאחר מכן מפרטת הפרשה את שמונת בגדי הקודש של אהרן הכהן ולאחר מכן את הציווי על שבעת ימי המילואים שבהם משמש משה רבנו הלוי כזה שחונך את אהרן ובניו לכהונה.
והוא עצמו לא לבוש בשמונת בגדי הכהן הגדול (אלא רק בגדי לבן כמו כהן גדול ביום הכיפורים), ולא נמשח בשמן המשחה, אלא כל יום משבעת ימי המילואים הוא מלביש את אהרן בשמונת הבגדים ומושח אותו בשמן המשחה וגם מקריב כל יום שני כבשים לעולת התמיד, וכפי שנראה בפרשת "פקודי", משה גם מושח את כל כלי המשכן בשמן המשחה (אך לא את קלעי החצר ולא מסך שער החצר ולא את עמודי החצר ואדניה, כי שם רשאים להיכנס הלווים, ואת מזבח הנחושת כן מושח - כי שם רק לכהנים מותר להיכנס) וגם מעלה את נרות המנורה וגם מקטיר את קטורת הסמים על מזבח הזהב כל שבעת ימי המילואים.
ונשאלת השאלה: מכח מה יכול משה לעשות זאת, הלא איננו בכור ואף הלוויים עדיין לא נבחרו, כי פרשתנו עדיין לפני חטא העגל, ואם כן היחיד שיכול לחנוך את הכהנים, זה מישהו שהוא בדרגה מעליהם? צריך לומר שמשה רבנו בתור מלך ישראל ("ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים ל"ג)) הוא הדרגה התשיעית בעם ישראל (תשע שורש תשועה, כי מלך ישראל תפקידו להושיע את ישראל מהאוייבים למלחמות ה'), ולכן יכול למנות את הדרגה השמינית שהם הכהנים, ולכך זכה מכח ארבעים היום ששהה בהר סיני - לחם לא אכל ומים לא שתה, ולכן אינו זקוק להימשח בשמן המשחה וללבוש את שמונת בגדי הכהן הגדול כדי לשרת בשבעת ימי המילואים, ולכן גם יכול להיוועד עם ה' בקודש הקודשים למרות שאינו כהן גדול -"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה) - מה שהכהן הגדול רשאי רק ביום הכיפורים להיכנס לשם להקטיר קטורת ולהזות את דם הפר והשעיר (וגם אז הוא לבוש רק בבגדי לבן כמו משה).
אמנם יהושע - מחליפו של משה בהנהגה - גם הוא הגיע לדרגה זו מכח סמיכת ידי משה עליו לפני מותו וגם אתו מופיע דיבור ה' ישירות (אך רק פעם אחת) - "וידבר ה' אל יהושע לאמור" (יהושע כ'), אך לאחר מכן, היו שופטים רק לצורך שעה ולא מנהיגים בדרגת משה ויהושע, ורק כשנבחר שאול למלך חזרה דרגה זו לעם ישראל ואותו היה צריך למשוח בשמן המשחה ע"י נביא, כי אתו לא היה דיבור אלוקי כפי שהיה עם משה ויהושע.
וכן, לאחר מכן דוד המלך ובנו שלמה גם נמשחו בשמן המשחה - כי גם איתם לא היה דיבור אלוקי ישירות אלא רק בחלום (שלמה בבמה בגבעון) או ע"י נביאים שנשלחו אליהם.
ואל הדרגה העשירית מגיע אהרן הכהן הגדול ביום הכיפורים - כאשר נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן להקטיר קטורת ולהזות מדם הפר והשעיר בין בדי הארון, וכפי שהארון נמצא בקודש הקודשים - שעל פי המשנה במסכת כלים פרק א' - "עשר קדושות הן... קודש הקודשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה" - וקודש הקודשים זו דרגת הקדושה העשירית, וכן כהן גדול ביום הכיפורים מגיע לדרגה עשירית זו כמייצגו של עם ישראל בפני ה'.
וכבר נאמר "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז) ולכן דווקא ביום הכיפורים שחל- "בעשור לחודש השביעי" שיש כאן שילוב של שם אלוקים (שבע) ושם הוויה (עשר), כפי שבמשכן שהוא הנקודה השביעית - הנקודה המקודשת בו היא קודש הקודשים, שזו הנקודה העשירית, ולכן במשכן- קודש הקודשים היה עשר אמות על עשר אמות.
והזמן הכי מקודש, זה העשור לחודש השביעי בשנת החמישים- שנת היובל, שאז תוקעים בשופר וקוראים דרור בארץ לכל יושביה, בזמן זה יש את השילוב של הדרגה השביעית, השמינית (שנת החמישים לאחר שבע שבועות שנים שבע שמיטות) ועשור - יום כיפור.
"וספרת לך שבע שבתות שנים... והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כ"ה).
הפרשה מתחילה במספר שמונה ובחירת אהרן לכהונה גדולה ועוברת לתשע - שזה משה בימי המילואים, ומסתיימת בדרגה העשירית - שהיא אהרן ביום הכיפורים - "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קודשים הוא לה'" - אמנם רש"י אומר שהמילים - "קדש קדשים" - מתייחסות למזבח הזהב, אך המלבי"ם אומר שהמילים "קדש קדשים" מתייחסות לאהרן הכהן הגדול ומביא ראיה לכך מדברי הימים א' פרק כ"ג: "בני עמרם אהרן ומשה וייבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עולם".
ולפי מה שהסברנו, שאהרן ביום הכיפורים מגיע לדרגה העשירית ונקרא גם הוא - "קדש קדשים" כדרגת המקום אליו נכנס ביום הכיפורים להקטיר לפני ה', ולכן בגלל הגעתו לנקודה זו נאסר על הכהן הגדול לשאת אלמנה ולהטמא לשבעת הקרובים ובכך הוא נבדל משאר הכהנים ההדיוטות שנשארים בדרגה השמינית.
עכשיו ניתן לבאר את הסיבה שהציווי על מזבח הזהב - מזבח הקטורת, נדחה עד סוף פרשת "תצווה", במקום להיות מפורט כבר בפרשת "תרומה" יחד עם שאר כלי המשכן - הארון, השולחן, המנורה ורק לאחר הציווי על בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים נזכרים בו ומפרטים את מידותיו ומיקומו במשכן?
ויש לומר: שכפי שהסברנו לגבי הדרגות בבני אדם - ישראל, הבכורות, הכהנים ומשה שהם שש, שבע, שמונה, תשע בהתאמה, כך בכלי המשכן ישנה הדרגתיות דומה - שולחן המערכת כנגד שבטי ישראל שמספרם שש, שש, וכן על השולחן היו שתי מערכות של שש שש חלות לחם הפנים בדיוק כפי ששבטי ישראל - 12 - שש שש על אבני השוהם שעל כתפות האפוד - "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה'" "שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת" (ויקרא כ"ד).
וכנגד השולחן שנמצא בצפון המשכן נמצאת המנורה בדרום המשכן - ובה שבעה קנים ונרות ובנרות שמן המאור וכפי שהסברנו - כנגד השמונה שמעל הטבע.
ואילו מזבח הזהב - מזבח הקטורת הוא כנגד התשע ולכן חיכו עם ציוויו עד לאחר בחירת הכהנים - הדרגה השמינית, ולאחר ציווי משה על שבעת ימי המילואים שבהם הוא מגיע לדרגה התשיעית, ואז אפשר לעסוק בציווי על מזבח הקטורת שהוא הדרגה התשיעית במשכן (והעשירית זה ארון העדות בקודש הקודשים) ולכן נאמר במזבח הזהב- "ונתתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אוועד לך שמה"- ופה ה' מדבר אל משה שהוא הדרגה התשיעית וכנגדו מזבח הזהב נמצא מול ארון העדות באמצע המשכן (ולא בצדדים כמו השולחן והמנורה) כי הוא הדרגה שלפני ארון העדות שהוא בדרגה העשירית.
ולכן יש הקבלה בינו לארון העדות גם בעניין הקטורת, שגם עליו וגם בין בדי הארון מקטירים קטורת וכן ביום הכיפורים מזים מדם הפר ומדם השעיר בין בדי הארון ועל מזבח הקטורת.
ומעניין שבכל פרשת ציווי המשכן לא מזכיר ה' את הספרה תשע, בעוד שאת כל שאר הספרות מזכיר, וכן לא מזכיר את שמו של משה אלא רק את שמות האחרים - אהרן, בצלאל, אהליאב בן אחיסמך, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר ובני ישראל- אך לא את שם משה.
.
הפרשה הקודמת עסקה במשכן וכליו ופרשתנו עוסקת במשרתי המשכן ובגדיהם ומסיימת במזבח הזהב – מזבח הקטורת עם זר הזהב אשר עליו - המסמל את כתר הכהונה, ובכך מצטרף לזר הזהב שעל ארון הברית שמסמל כתר תורה, וזר הזהב שעל השולחן שמסמל כתר מלכות.
וכעת, רגע לפני שה' מצווה על משה לבחור באהרן ובניו כמשרתי המשכן וככהנים, עדיין משה נושא את שלושת הכתרים בעצמו- כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה. (כפי שיפורט בפרשתנו, שמשה היה הכהן הגדול בשבעת ימי המילואים לפני היום השמיני שאז ייכנסו לתפקידם ככהנים אהרן ובניו) ולכן הפרשה מתחילה במילים "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" כרגע אתה מצווה (כמלך וכשר התורה), אתה מעלה (ככהן) את הנרות- אליך מביאים שמן זית זך. ומשום כך לא מוזכר שם משה בפרשה בניגוד לשאר פרשות התורה מאז נולד - כי די בכך שנושא לבד את שלושת הכתרים.
ורק בפרשה זו נושא הוא לבד את שלושת הכתרים, כי לאחר המינוי של אהרן יאבד משה את כתר הכהונה.
שם פרשתנו מתקשר לשם פרשה נוספת בתורה שגם היא מאותו שורש - פרשת "צו" בספר "ויקרא", שגם היא עוסקת בכהנים ובציווייהם, אך מהשוואת פתיחת שתי הפרשות ישנם הרבה קווי דמיון נוספים שאומרים דרשני:
פרשתנו פותחת בציווי הדלקת נרות המנורה, אך השימוש הוא במילים- "להעלות נר תמיד", ומדוע לא נאמר "להדליק" שיותר מתאים לפעולת הדלקת הנרות מאשר "להעלות"? ודבר זה חוזר רבות בתורה בעניין המנורה - הביטוי "להעלות" ולא להדליק. בסוף פרשתנו נאמר: "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה קטורת תמיד...", וכן בפרשת "אמור אל הכהנים"-"צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (ויקרא כ"ד), וכן בפרשת "בהעלותך"-"בהעלותך את הנרות" (במדבר ח'), וכן בפרשה הקודמת במצוות עשיית המנורה-"ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה" (שמות כ"ה).
וכן למעשה בסוף פרשת "פקודי" כאשר משה מקים את המשכן - "וישם את המנורה...ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה".
לעומת זאת בפרשת "צו" הפרשה עוסקת בתחילתה בפרשת העולה - קרבן העולה העולה כליל על מזבח הנחושת - "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו'), וגם אצלנו לגבי נרות המנורה נאמר - "יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם..."
רואים שיש קשר בין נרות המנורה שבתוך המשכן (הדולקים מערב עד בוקר כל הלילה, ונאמרה בהם המילה "תמיד" – "נר תמיד", וגם הפועל "להעלות") לבין קרבן העולה - ובפרט עולת התמיד, הקרבה כל יום, שגם בה נאמר הפועל "עולה" ו"אש תמיד" ו"כל הלילה עד הבוקר"- למרות ששם מדובר במזבח החיצון מחוץ למשכן.
וכן בסוף פרשתנו מצטווה משה על עניין עולת התמיד בפעם הראשונה - "וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שניים ליום תמיד... עולת תמיד לדורותיכם..." (שמות כ"ט)
שבע פעמים נאמרה בפרשתנו המילה "תמיד" - וזה מתחבר לפרשה הקודמת ששם נאמרה לראשונה בתורה המילה "תמיד" - "לחם פנים לפני תמיד" וסך הכל בכל פרשת המשכן נאמרה מילה זו- שמונה פעמים.
פרשתנו גם עוסקת בשמונת בגדי הכהונה של הכהן הגדול ושבעת ימי המילואים שלאחריהם ייכנסו לתפקיד הכהנים - אהרן ובניו ביום השמיני, ויש לזכור שעל פי הפשט פרשתנו נאמרה לפני חטא העגל, כאשר משה נמצא בהר סיני בארבעים היום הראשונים, ואם כן משרתי ה' הם עדיין הבכורות שלא נדחו לפני חטא העגל, רק לאחריו, ואם כן שבט לוי עדיין לא נבחר לשרת במשכן במקום הבכורות, ובכל זאת ה' אומר למשה - "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי"- כלומר: אהרן ובניו נבחרים לכהן במשכן ככהנים עוד לפני ששבט לוי (שמתוכו הם באים) נבחר לשרת במקום הבכורות (ולכן כתוב "מתוך בני ישראל" ולא מתוך הלוויים) ואם כן יוצא שאהרן ובניו יהיו כהנים והבכורות יישארו בתפקיד הלוויים כאחראים על המשכן מסביב אך לא בתוכו.
ויש לברר, מדוע נכנסה פרשת השמן למאור בין כלי המשכן לבגדי הכהנים, הלא עניין השמן למאור כבר נאמר בתחילת פרשת "תרומה"-שבני ישראל מתנדבים להביא כחלק משאר החומרים-"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת... שמן למאור בשמים לשמן המשחה" (שמות כ"ה).
אז מדוע חוזרים על כך כאן כשזה לא מקומו, והרי בסוף פרשתנו לאחר השלמת בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים, כשמדובר בתפקיד אהרן במשכן, שם זה מקומם של הדלקת הנרות, ואכן זה נאמר שם - "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים..." (שם, ל')?
וגם אם נאמר, שכאן מדובר לגבי משה עצמו בשבעת ימי המילואים להדליק כל יום את שבעת נרות המנורה, אז ראשית כאן נאמר מיד - "באהל מועד... יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'..." משמע שמדובר לא בשבעת ימי המילואים, אלא לאחריהם - בתפקידו של אהרן ובניו לגבי המנורה? ועוד, ציווי משה להדלקת הנרות בשבעת ימי המילואים נאמר במפורש לקמן בפרשת פקודי - "והבאת את המנורה והעלית את נרותיה" (שם, ל"ט)?
בנוסף לשמן למאור, עוסקת פרשתנו בעוד סוג שמן - שמן המשחה, שבו נאמר למשה שבשבעת ימי המילואים עליו למשוח בו את אהרן ובניו וגם על בגדיהם נאמר להזות משמן המשחה - "ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו אתו וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו אתו".
המילה "שמן" מזכירה לנו את המילה "שמונה", כי הן מאותו שורש והן גם אותיות המילה "נשמה" (בהיפוך אותיות, כמו כבש- כשב) וידועים דברי מהר"ל (נר מצווה חלק ב'): "מספר שבע מורה על הטבע, כמו שנאמר: "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט'), ואמרו בסנהדרין ל"ח - אלו שבעת ימי בראשית שהבורא ברא בעולמו בשבעת ימי הבניין והוא הנהגת הטבע וכל מה שלמעלה משבע- דהיינו שמונה, מורה על למעלה מן הטבע".
ולכן עם ישראל שהוא למעלה מן הטבע נוהג בו המספר "שמונה", בניגוד לאומות העולם שהם שבעים אומות ושבע עמי כנען שיש להשמידם ולהם שבע מצוות בני נח, וכנגדם מקריבים בשבעת ימי חג הסוכות שבעים פרים ואילו בשמיני עצרת זה כנגד עם ישראל ומקריבים בו פר אחד.
ולכן רק עם ישראל נוהג למול את זכריו בגיל שמונה ימים וכל בהמה לקרבן צריכה לשהות שבעה ימים תחת אימה "וביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב), ושבעים אומות מונהגות תחת הנהגת הטבע (שם אלוקים) וישראל מונהגים בהנהגה מעל הטבע- בניסים, באותות ובמופתים (שם הוויה) ולכן כל אכילה בקדשים של זב ומצורע ונזיר שנטמא זה רק ביום השמיני לטהרתם, כי רק מי שיצא מהטבע (שבעת ימי הטהרה) יכול לאכול בקדשים, ולכן עם ישראל קיבל את התורה במעמד הר סיני ביום החמישים ליציאת מצרים, (ולכן במשכן חמישים קרסי זהב וחמישים קרסי נחושת), כלומר: ביום השמיני לאחר שבעה שבועות, כי המספר חמישים מקביל למספר שמונה בעשרות, וכן היובל - בשנת החמישים שארץ ישראל חוזרת לה' - קודש לה', היא לאחר שבע שבתות שנים ומקבילה למספר שמונה בעשרות.
ובעצם חג השבועות - חג מתן תורה הוא היום השמיני של שבעת ימי חג הפסח ולכן בו קבלנו את התורה שהיא מעל הטבע ומעל שבע מצוות בני נח של שבעים האומות.
וכשם שעם ישראל ביחס לאומות העולם שייך למספר שמונה, כך בתוך עם ישראל עצמו קיימת אותה הדרגתיות. ששנים עשר השבטים שנוחלים נחלה בארץ ישראל שייכים לששת ימי המעשה, כי צריכים לעבד את האדמה שש שנים ובשנה השביעית שבתון יהיה לארץ, ואז עוסקים ברוחניות, ולכן על כתפות האפוד של הכהן הגדול - על שתי אבני השוהם שעליהם מפותחים שמות בני ישראל-"ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (וזה מוכיח שבזמן אמירת פרשה זו עדיין לא חטאו בעגל, ועדיין שבט לוי הוא משנים עשר השבטים ונכלל בשש השמות הראשונים על אבן השוהם הימנית ולכן נשאר עליה גם לאחר חטא העגל.
ופיצול שבט יוסף לשניים, היה רק לאחר הקמת המשכן והחלוקה לדגלים סביב המשכן בתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים, אך על אבני השוהם והחושן הופיעו שבט לוי ויוסף ולא אפרים ומנשה).
והדרגה השביעית בעם ישראל (כי שבע זו נקודת הרוחניות שבתוך הטבע והחומר שמקיימת את כל החומר כפי ששבת מקיימת את ששת ימי המעשה מבחינה רוחנית) כרגע, הם הבכורות שקדושים לה' בעקבות מכת בכורות והם המשרתים את הכהנים במשכן ולאחר חטא העגל יומרו בשבט לוי שהוא ייהפך לדרגה השביעית בעם ישראל, שלא נוחל נחלה בארץ וכולו מוקדש לעבודת ה' במשכן ובמקדש, כי ה' הוא נחלתו - "קח את הלווים תחת כל בכור בבני ישראל... והיו לי הלווים אני ה'" (במדבר ג'), "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה, על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו" (דברים י').
וכעת פרשתנו מציבה את הדרגה השמינית בעם ישראל שהיא קודש - אהרן ובניו הכהנים- שהם לעם ישראל מה שעם ישראל לשבעים אומות העולם, ולכן פותחת הפרשה ב-"שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" - כי זה בעצם מסמל את כל מהות הכהונה בעם ישראל וכדי להיהפך לשמיני צריך שמן - הן שמן למאור והן שמן המשחה.
וכפי שהסברנו-"שמן" זה גם אותיות "נשמה" ובעניין המנורה-"נר ה' נשמת אדם" (משלי כ') ולשבעת קני המנורה ושבעת נרותיה יוצקים שמן מעל, כך שהשמונה מעל השבע, אך בא ממנו - כפי שנשמת אדם שהיא חלק אלוק ממעל ובכך מקודשת נמצאת בתוך הגוף החומרי ומעליו ובוערת בה אש ה', כך אש המנורה נאחזת בפתילות (הגוף) לאחר שהוספגו בשמן ואז מעלה אהרן את הנרות ע"י הדלקתן באש, אך לשם כך צריך שמן זית זך כתית למאור, כי רק לאחר שכותשים את הגוף ותאוותיו מתקדש הגוף ונהיה זך וראוי שתבער בו אש ה' ונשמתו תעלה למעלה מהגוף ותתאחד עם בוראה.
ולכן נאמר תמיד בעניין המנורה עניין של העלאה ולא הדלקה, כי האש שואפת תמיד למעלה לשרשה הרוחני ויחד איתה מעלה את הגוף החומרי שהתקדש ע"י הכתיתה וכמו שהאש בנרות שואפת תמיד להתנתק מהפתילות ולחזור לשרשה, כך הנשמה האלוקית שואפת לעלות ולהידבק בבורא. אך הצורך לתקן את הגוף ולקדשו, ממשיך להחזיק בה קשורה לגוף ולבעור אתו ביחד לה', ולכן שמן המנורה והנרות מסמלות את הכהונה בעם ישראל שהיא מעל שבעת הדרגות בעם ישראל, אך באים מכוחו ומייצגים אותו כשלוחיו בפני ה', ולכן כמו השמן גם הכהנים צריכים להיות זכים ומזוככים במצוות, ולכן בפרשת "אמור" ניתנו להם מצוות יתרות על עם ישראל, הנוגעות לקדושתם היתירה בעניין איסורי חיתון עם גרושה, זונה וחללה, ואיסור להיטמא למת - דברים הפוגמים בקדושת הנשמה, והכהן הגדול עוד יותר מקודש וצריך להזדכך ואסור אף באלמנה ולהיטמא אף לשבעת הקרובים נאסר עליו (מה שמותר לכהן הדיוט) ורק "בתולה מעמיו יקח אשה".
וכיוון שהמספר שמונה הוא מעל הטבע וקשור לקדושה, ממילא יש לו קשר הדוק לנצח, ולכן המילה "תמיד" מופיעה בפרשת המשכן שמונה פעמים בהקשרים שונים ובפרט בעניין המנורה - "להעלות נר תמיד" - כי הנשמה שהיא הנר עולה תמיד לשורשה ועולה מעל הטבע והחומר ומתחברת לנצח ישראל, ובכך מתקשרת פרשתנו לפרשת "צו" ששם מדובר על קרבן העולה - "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו... אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו').
כי קורבן העולה גם הוא קודש לה' ללא אכילת אדם וכולו עולה באש לה', ונמצא מעל שאר הקורבנות האחרים וכל בשר הקורבן החומרי יחד עם הנפש הבהמית מזוכך באש ועולה ריח ניחוח לה' כל הלילה עד הבוקר (כפי שהשמן עם הפתילה במנורה כל הלילה בוער ועולה לה') וגם בו נאמר "תמיד" - "אש תמיד", וגם קשור לנצח ובפרט עולות התמיד המוזכרים בפרשתנו - האחד בבוקר והשני בין הערביים, שבהם מתקיים עניין זה של התמידיות, כי כל יום מחויבים להקריב שני כבשים עולה תמיד לה'.
ולכן אומר ה' למשה - "באהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה' חוקת עולם לדורותם מאת בני ישראל" - כל כוחם של אהרן ובניו זה "מאת בני ישראל" - כי השמונה נסמך על השבע שמתחתיו, וכאשר ישראל חוטאים חרב המקדש ובטלה עבודת הכהונה, וכמו שהנר תמיד גם הכהנים נצחיים - "חוקת עולם לדורותם".
ומדוע צריך ה' לפרט - "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות", וכי איננו יודעים היכן נמצאת המנורה והלא זה פורט בפרוטרוט בפרשה הקודמת?
אלא יש כאן הדגשה, כדי לקשור את מעמד הכהונה לקודש הקודשים שנמצא בארון העדות ולציין שהכהנים בעצמם מתקדשים כעת והופכים לחלק מהמשכן וחלק מכלי הקודש במשכן, ולכן גם בגדיהם עשויים מחומרי המשכן - זהב, תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר - בדיוק כפי שעשויה פרוכת הקודש אשר על העדות (למעט הזהב), ולכן גם בגדיהם נקראים בגדי קודש - "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת".
וכמו שבמקדש ובמשכן מותר וצריך שעטנז, אף בבגדי הכהן הגדול יש חובה לשעטנז, וכאשר מת לו מת משבעת הקרובים אסור לו לצאת מהמקדש או מהמשכן לצורך המת וצריך להמשיך לעבוד כיוון שהוא כבר לא אדם פרטי, הוא מקודש כמו המשכן וכליו.
ולכן מפורטים בפרשה שמונה בגדי כהן גדול כנגד השמן והנשמה שמעל הטבע ובתוכם ציץ הזהב שעל מצחו תמיד - "לרצון להם לפני ה'", ועליו כתוב - "קודש לה'".
ולכן בפרשתנו לאחר הפתיחה בשמן המנורה עוברים להקרבת אהרן ובניו מתוך בני ישראל - לשמש ככהנים שהם הדרגה השמינית, כמו שמן המנורה, ולאחר מכן מפרטת הפרשה את שמונת בגדי הקודש של אהרן הכהן ולאחר מכן את הציווי על שבעת ימי המילואים שבהם משמש משה רבנו הלוי כזה שחונך את אהרן ובניו לכהונה.
והוא עצמו לא לבוש בשמונת בגדי הכהן הגדול (אלא רק בגדי לבן כמו כהן גדול ביום הכיפורים), ולא נמשח בשמן המשחה, אלא כל יום משבעת ימי המילואים הוא מלביש את אהרן בשמונת הבגדים ומושח אותו בשמן המשחה וגם מקריב כל יום שני כבשים לעולת התמיד, וכפי שנראה בפרשת "פקודי", משה גם מושח את כל כלי המשכן בשמן המשחה (אך לא את קלעי החצר ולא מסך שער החצר ולא את עמודי החצר ואדניה, כי שם רשאים להיכנס הלווים, ואת מזבח הנחושת כן מושח - כי שם רק לכהנים מותר להיכנס) וגם מעלה את נרות המנורה וגם מקטיר את קטורת הסמים על מזבח הזהב כל שבעת ימי המילואים.
ונשאלת השאלה: מכח מה יכול משה לעשות זאת, הלא איננו בכור ואף הלוויים עדיין לא נבחרו, כי פרשתנו עדיין לפני חטא העגל, ואם כן היחיד שיכול לחנוך את הכהנים, זה מישהו שהוא בדרגה מעליהם? צריך לומר שמשה רבנו בתור מלך ישראל ("ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים ל"ג)) הוא הדרגה התשיעית בעם ישראל (תשע שורש תשועה, כי מלך ישראל תפקידו להושיע את ישראל מהאוייבים למלחמות ה'), ולכן יכול למנות את הדרגה השמינית שהם הכהנים, ולכך זכה מכח ארבעים היום ששהה בהר סיני - לחם לא אכל ומים לא שתה, ולכן אינו זקוק להימשח בשמן המשחה וללבוש את שמונת בגדי הכהן הגדול כדי לשרת בשבעת ימי המילואים, ולכן גם יכול להיוועד עם ה' בקודש הקודשים למרות שאינו כהן גדול -"ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כל אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה) - מה שהכהן הגדול רשאי רק ביום הכיפורים להיכנס לשם להקטיר קטורת ולהזות את דם הפר והשעיר (וגם אז הוא לבוש רק בבגדי לבן כמו משה).
אמנם יהושע - מחליפו של משה בהנהגה - גם הוא הגיע לדרגה זו מכח סמיכת ידי משה עליו לפני מותו וגם אתו מופיע דיבור ה' ישירות (אך רק פעם אחת) - "וידבר ה' אל יהושע לאמור" (יהושע כ'), אך לאחר מכן, היו שופטים רק לצורך שעה ולא מנהיגים בדרגת משה ויהושע, ורק כשנבחר שאול למלך חזרה דרגה זו לעם ישראל ואותו היה צריך למשוח בשמן המשחה ע"י נביא, כי אתו לא היה דיבור אלוקי כפי שהיה עם משה ויהושע.
וכן, לאחר מכן דוד המלך ובנו שלמה גם נמשחו בשמן המשחה - כי גם איתם לא היה דיבור אלוקי ישירות אלא רק בחלום (שלמה בבמה בגבעון) או ע"י נביאים שנשלחו אליהם.
ואל הדרגה העשירית מגיע אהרן הכהן הגדול ביום הכיפורים - כאשר נכנס לקודש הקודשים בבגדי לבן להקטיר קטורת ולהזות מדם הפר והשעיר בין בדי הארון, וכפי שהארון נמצא בקודש הקודשים - שעל פי המשנה במסכת כלים פרק א' - "עשר קדושות הן... קודש הקודשים מקודש מהם שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים בשעת העבודה" - וקודש הקודשים זו דרגת הקדושה העשירית, וכן כהן גדול ביום הכיפורים מגיע לדרגה עשירית זו כמייצגו של עם ישראל בפני ה'.
וכבר נאמר "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז) ולכן דווקא ביום הכיפורים שחל- "בעשור לחודש השביעי" שיש כאן שילוב של שם אלוקים (שבע) ושם הוויה (עשר), כפי שבמשכן שהוא הנקודה השביעית - הנקודה המקודשת בו היא קודש הקודשים, שזו הנקודה העשירית, ולכן במשכן- קודש הקודשים היה עשר אמות על עשר אמות.
והזמן הכי מקודש, זה העשור לחודש השביעי בשנת החמישים- שנת היובל, שאז תוקעים בשופר וקוראים דרור בארץ לכל יושביה, בזמן זה יש את השילוב של הדרגה השביעית, השמינית (שנת החמישים לאחר שבע שבועות שנים שבע שמיטות) ועשור - יום כיפור.
"וספרת לך שבע שבתות שנים... והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (ויקרא כ"ה).
הפרשה מתחילה במספר שמונה ובחירת אהרן לכהונה גדולה ועוברת לתשע - שזה משה בימי המילואים, ומסתיימת בדרגה העשירית - שהיא אהרן ביום הכיפורים - "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קודשים הוא לה'" - אמנם רש"י אומר שהמילים - "קדש קדשים" - מתייחסות למזבח הזהב, אך המלבי"ם אומר שהמילים "קדש קדשים" מתייחסות לאהרן הכהן הגדול ומביא ראיה לכך מדברי הימים א' פרק כ"ג: "בני עמרם אהרן ומשה וייבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו עד עולם להקטיר לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד עולם".
ולפי מה שהסברנו, שאהרן ביום הכיפורים מגיע לדרגה העשירית ונקרא גם הוא - "קדש קדשים" כדרגת המקום אליו נכנס ביום הכיפורים להקטיר לפני ה', ולכן בגלל הגעתו לנקודה זו נאסר על הכהן הגדול לשאת אלמנה ולהטמא לשבעת הקרובים ובכך הוא נבדל משאר הכהנים ההדיוטות שנשארים בדרגה השמינית.
עכשיו ניתן לבאר את הסיבה שהציווי על מזבח הזהב - מזבח הקטורת, נדחה עד סוף פרשת "תצווה", במקום להיות מפורט כבר בפרשת "תרומה" יחד עם שאר כלי המשכן - הארון, השולחן, המנורה ורק לאחר הציווי על בגדי הכהנים ושבעת ימי המילואים נזכרים בו ומפרטים את מידותיו ומיקומו במשכן?
ויש לומר: שכפי שהסברנו לגבי הדרגות בבני אדם - ישראל, הבכורות, הכהנים ומשה שהם שש, שבע, שמונה, תשע בהתאמה, כך בכלי המשכן ישנה הדרגתיות דומה - שולחן המערכת כנגד שבטי ישראל שמספרם שש, שש, וכן על השולחן היו שתי מערכות של שש שש חלות לחם הפנים בדיוק כפי ששבטי ישראל - 12 - שש שש על אבני השוהם שעל כתפות האפוד - "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה'" "שתים עשרה חלות, שני עשרונים יהיה החלה האחת" (ויקרא כ"ד).
וכנגד השולחן שנמצא בצפון המשכן נמצאת המנורה בדרום המשכן - ובה שבעה קנים ונרות ובנרות שמן המאור וכפי שהסברנו - כנגד השמונה שמעל הטבע.
ואילו מזבח הזהב - מזבח הקטורת הוא כנגד התשע ולכן חיכו עם ציוויו עד לאחר בחירת הכהנים - הדרגה השמינית, ולאחר ציווי משה על שבעת ימי המילואים שבהם הוא מגיע לדרגה התשיעית, ואז אפשר לעסוק בציווי על מזבח הקטורת שהוא הדרגה התשיעית במשכן (והעשירית זה ארון העדות בקודש הקודשים) ולכן נאמר במזבח הזהב- "ונתתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אוועד לך שמה"- ופה ה' מדבר אל משה שהוא הדרגה התשיעית וכנגדו מזבח הזהב נמצא מול ארון העדות באמצע המשכן (ולא בצדדים כמו השולחן והמנורה) כי הוא הדרגה שלפני ארון העדות שהוא בדרגה העשירית.
ולכן יש הקבלה בינו לארון העדות גם בעניין הקטורת, שגם עליו וגם בין בדי הארון מקטירים קטורת וכן ביום הכיפורים מזים מדם הפר ומדם השעיר בין בדי הארון ועל מזבח הקטורת.
ומעניין שבכל פרשת ציווי המשכן לא מזכיר ה' את הספרה תשע, בעוד שאת כל שאר הספרות מזכיר, וכן לא מזכיר את שמו של משה אלא רק את שמות האחרים - אהרן, בצלאל, אהליאב בן אחיסמך, נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר ובני ישראל- אך לא את שם משה.
.
