יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע ראה
בס"ד
"ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלוהיכם אשר אנוכי מצווה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם וסרתם מן הדרך אשר אנוכי מצווה אתכם היום, ללכת אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם. והיה כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה".
לכאורה, דברים אלו שייכים לפרשת כי תבוא ששם מפרש משה דברים סתומים אלה – "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר- אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעוברכם את הירדן: שמעון לוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי וענו הלוויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם: ארור האיש אשר יעשה פסל ומסיכה תועבת ה'… ושם בסתר…" (דברים כ"ז).
ושם מובאים אחד עשר ארורים בצוות שונות שרובן נעשות בסתר, כך שרק ה' יודע מכך ולכן צריך לארור על כך, כדי שאנשים יזהרו ויבינו שזה שעושים בסתר לא יצילם מעונש. ולבסוף מופיע שם ארור כללי – "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן" (שם, שם).
ופה משמע, שהברכה והקללה הם לא רק אחד עשר הארורים האמורים שם, אלא ברכה וקללה על כל מצוות ה' אם יקיימו או לא יקיימו. כי כאן נאמר – "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה'… והקללה אם לא תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם, וסתרם מן הדרך אשר אנוכי מצווה אתכם היום ללכת אחרי אלוהים אחרים…".
משמע שמדובר פה על קללה אם סרים מן הדרך ולא שומעים לכל מצוות ה', לא רק על מצוה אחת פרטית כפי שמופיע שם.
וצריך לומר שבאמת מה שנאמר כאן ברכה וקללה לא מדובר בקללות שנאמרו בפרשת "כי תבוא", אלא בנוסף להן, צריך לשים את הברכה הכללית והקללה הכללית של פרשתנו על הר גריזים ועל הר עיבל כשנכנסים לארץ (ואולי הארור השתים עשרה שם שהבאנו, זו הקללה שנאמרת כאן, כי היא כוללת את כל המצוות – "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" (שם, שם) וכנגדה זה הברכה הכללית שנאמרת כאן).
כי עד כה באר משה את המצוות הכלליות, כמו עשרת הדברות ושמע ישראל ויראת ה' ואיסור עבודה זרה, שבלעדיהן לא שייך להתחיל לבאר את כל המצוות הפרטיות, כי הן הקדמה ותנאי לקיום שאר המצוות.
וכיוון שפרשתנו תתחיל לבאר את המצוות הפרטיות יותר, מקדים משה את המצווה הכללית הראשונה שעשו בכניסה לארץ וזה – נתינת הברכה הכללית והקללה הכללית על הר גריזים ועל הר עיבל, ובפרשת "כי תבוא" הנמצאת באמצע ביאור המצוות הפרטיות יותר, יצווה על אחד עשרה הקללות והברכות הפרטיות שצריך לשים על הר גריזים ועיבל בנוסף לברכה הכללית ולקללה הכללית שכבר ציווה עליהם בפרשתנו.
כפי שהסברנו בפרשת "והיה אם שמוע" שעל המצוות, מספיק לקבל עול מצוות, כדי שה' ישפיע ברכה, ואילו בעברות צריך לעבור בפועל כדי שה' יעניש, כך גם כאן בברכה ובקללה הכללית שאמורים לשים על הר גריזים ועל הר עיבל, בברכה נאמר – "את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלוהיכם", כלומר מספיק רק לשמוע לקבל על עצמכם לקיים את המצוות כדי לקבל את ברכת ה', למרות שעדיין לא קיימתם בפועל. וכן לא נאמר אם תשמעו, אלא אשר תשמעו, כי וודאי שתשמעו, כי זה עדיין לא קשה כמו לקיים.
אך בקללה נאמר – "אם לא תשמעו… וסרתם מן הדרך… ללכת אחרי אלוהים אחרים…" כלומר לא מספיק שלא תשמעו אלא שגם תסורו בפועל מן הדרך ותוכלו לעבוד אלוהים אחרים, כלומר לפרוק בפועל את עול המצוות ולעבור עליהן כולן, אז תהיה קללה, ולכן בקללה נאמר אם, כי זה לא בטוח שעם ישראל בפועל יעברו על כל המצות.
משה אומר לבני ישראל, כבר כעת אני נותן לפניכם את הברכה ואת הקללה, כבר כעת זה בידכם לבחור אם לקבל עליכם את כל מצוות ה', וזו בעצם הברכה – דהיינו עצם הקבלה של עול מצוות בלב שלם זו הברכה, ואין ברכה גדולה מזו (ולכן לא נאמר כאן במה מברך אותם ה' ובמה מקלל) ולכן נאמר – "את הברכה אשר תשמעו…" כלומר הברכה היא קבלת המצוות, וזאת חוץ מהשפע שתקבלו בזכות זה מהשמיים. כי שכר מצווה – מצווה, כלומר שכר המצווה זה המצווה עצמה, עצם האפשרות לקיים מצווה זה השכר הכי גדול של האדם. וכן גם כאן עצם הבחירה לשמוע כל מצוות ה' זו הברכה האמיתית.
והקללה הכי גדולה, זה אם לא תשמעו, ולא צריך עוד עונשים, כי – "תייסרך רעתך" (ירמיה ב') החטא שאדם עושה זה מה שמייסר אותו בסופו של דבר. כך הקללה של האדם, זה כשלא מצליח לגבור על יצרו ועושה עברות.
ובעצם במילים – "אנוכי נותן לפניכם" מוגדרת כל הדרישה מעם ישראל בכניסתו לארץ בקיום מצוות התורה – אנוכיות נותנת, כלומר להשתמש ברצון לקבל לעצמי על מנת לתת לה' ולזולת. וזו מהותה של כל מצוה ממצות התורה להשתמש ברצון לקבל על מנת לתת, למשל: לאכול על מנת שיהיה לי כח לעבוד את ה', לקיים מצוות תשמיש על מנת לשמח את האישה ולהביא ילדים לעולם ובכך לקיים מצוות פרו ורבו, לאכול לסעודות בשבת כדי לקיים עונג שבת ולעשות נחת רוח לה'. וכך הופכים את התאוות לנתינה, בדיוק כפי שנדרש להפוך את יסוד העפר בארץ לקדושה על ידי מצוות התלויות בארץ – תרומות, מעשרות ושביעית מתנות עניים וביכורים.
ומשה מצווה לבני ישראל שאת הברכה וקללה שמקבלים עליהם כעת יתנו על הר גריזים והר עיבל כאשר יכנסו לארץ.
וכמו שהרים אלה עומדים זה לעומת זה, וביניהם יש עמק בו נמצאת העיר שכם, כך יש להנגיד את הברכה והקללה זה לעומת זה, כך שביניהם תהית תהום מפרידה ללא שום מגע ביניהם (כי בפרשת "כי תבוא" לגבי הברכות והקללות הפרטיות, נאמר לשון אחר – "אלה יעמדו לברך את העם… ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" (דברים כ"ז) ולא נאמר שם לתת את ברכה על הר גריזים את הקללה על הר עיבל כפי שנאמר כאן כי שם זה ציווי אחר, על הקללות והברכות הפרטיות) והר עיבל הוא קירח והר גריזים פורח.
והשאלה היא, האם בעקבות נתינת הברכה והקללה עליהם זה קרה, כמו שארע להר הגלבוע לאחר מות שאול שם שדוד קללו – "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם" (שמואל ב' א'), או להיפך? בגלל קרחותו של עיבל נתנה עליו הקללה ובגלל פוריותו של גריזים ניתנה עליו הברכה.
לכן צריך משה כעת לציין בדיוק, היכן נמצאות ערים אלו. כי שני ערים אלו הן ייחודיות במינן, ויוצרים את ההנגדה הרצויה – "הלא המה בעבר הירדן"- מצד מערב של הירדן. "אחרי דרך מבוא השמש", בקעת הירדן תחומה בהרים משני צדדיה, אך יש מקום אחד בו יש פירצה בחומות ההרים ממערב ויש שטח מישורי שנמשך עד פנים הארץ ומגיע סמוך מאוד להר עיבל ולעיר שכם, וכך נח למעבר של עם ישראל על כל מחנהו, ושטח מישורי זה נקרא דרך מבוא השמש (כי מבוא השמש זה במערב ודרך זו נמשכת מערבה אל תוך הארץ) ולאחר שמסתיימת דרך זו מגיעים להר עיבל, ולכן נאמר כאן – "אחרי דרך מבוא השמש" (ובשטח זה נמצא היום נחל תירצה על כל אורכו).
והמילים – "בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל" צריכים להיקרא בבת אחת, כי הכנעני ישב בבקעת הירדן מול הגלגל (שנמצא ליד יריחו) ודרך מבוא השמש יוצאת משטחו של הכנעני היושב בערבה – "והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן" (במדבר י"ג) והמילים "אצל אלוני מורה" לא מתייחסות לגלגל (שרחוק מהם מרחק רב) אלא להרים של תחילת הפסוק, כלומר, הר גריזים והר עיבל נמצאים אחרי דרך מבוא השמש אצל אלוני מורה, דהיינו העיר שכם שנמצאת בין שני ההרים – "ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" (בראשית י"ב).
ומעניין שהמקום גלגל שליד יריחו, נקרא כך רק על ידי יהושע, לאחר הכניסה לארץ, לאחר שמל את בני ישראל על גבעת העורלות. וכשמשה אומר דברים אלה, עדיין לא נקרא המקום גלגל-"ויאמר ה' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. ויקרא שם המקום ההוא גלגל, עד היום הזה" (יהושע ה') ואולי אומר זאת משה בנבואה על שם העתיד, כפי שהסברנו מספר פעמים לעיל בפרשת "שלח" בעניין שם העיר חברון וקדש ושמו של יהושע עצמו שנאמרו על סמך העתיד.
אמנם במלחמות על הערים עי ובית אל, עלו ישראל מהגלגל דרך ההרים ולא דרך מבוא השמש הנוחה יותר, אך זה בגלל שלצורך המלחמה הלכו רק הלוחמים, שצריכים לבוא בחשאי לעיר בינות ההרים שלא ירגישו בהם עד רגע הקרב, ואם היו באים דרך המישור, דרך בוא השמש יבחינו בהם האויבים מרחוק.
אך כל העם שלא נלחם, הנשים הטף והזקנים השאירו במחנה בגלגל. אך לעניין נתינת הברכה והקללה על הר גריזים ועל הר עיבל, שצריך שכל העם יהיה נוכח במעמד כולל הנשים והטף, וכולם צריכים להגיע מהגלגל להר גריזים ועיבל, צריך דרך קלה ונוחה להליכה ולא דרך ההרים, ולכן מנחה אותם משה לדרך הנוחה להגיע להרים אלו – דרך מבוא השמש.
וכעת מתחיל משה לבאר את המצוות הפרטיות – "כי אתם עוברים את הירדן… ושמרתם לעשות את כל החוקים והמשפטים… אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה'… לך לרישתה, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים אשר אתם יורשים אותם את אלוהיהם. על ההרים הרמים ועל הגבעות מתחת כל עץ רענן".
דווקא בארץ יש חובה לקיים מצוות אלו כפי שהסברנו בפרשת "ואתחנן" ובפרט מצוות מחיית עבודה זרה השייכת רק בארץ (כדי שלא יחטיאו את ישראל ולכן כתוב כאן – "הגויים אשר אתם יורשים אותם" דווקא בהם יש עניין מחיית העבודה זרה) ולא בארצות ח"ול שאין זה ענייננו ואין לכך השפעה עלינו.
וראשית מצווה משה לבד את המקומות ששם עבדו הגויים את אלוהיהם – על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן, את כל מבני המקדשים שבהם הוצבו פסיליהם (ולא את ההרים עצמם, למרות שיש שעבדו את ההר עצמו כמו את הר חרמון אך אין זה גורם שההר עצמו יהיה אסור בהנאה).
"ונתצתם את מזבחותם ושיברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש, ופסילי אלוהיהם תגדעון, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא", בנוסף למבנים צריך לאבד גם את מה שיש בתוך המבנים: מזבחות – שעשויים מאבנים רבות יש לנתץ לרסיסים, מצבות – שהן עשויות מאבן אחת גדולה שיוצקים עליה שמן לעבודה זרה, מתאימה בהן לשון שבירה – לשבור את האבן אפילו לשניים זה מספיק. אשרות – אלו עצים שמוקדשים לעבודה זרה (פולחן האשירה היא אלה כנענית בת זוגו של אל הבעל) צריך לשרוף באש כי עשויים מעץ. פסילי אלוהיהם – מכל סוגי המתכות יש לגדוע לחלקים.
"ואיבדתם את שמם מן המקום ההוא"- אם למקום בו היו הפסלים קראו על שם עבודה זרה, יש לשרש את השם הזה מהזכרון ולתת למקום שם חדש, כך שיאבד שמה של העבודה זרה שהיתה שם.
"לא תעשון כן לה' אלוהיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה והבאתם שם עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם ואכלת שם לפני ה' אלוהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם, אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלוהיך. לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום, איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוהיך נותן לך"
לכאורה, הרי כבר נאמרה פרשת שחוטי חוץ בפרשת "אחרי מות" – שאסור לשחוט קרבנות ולהעלותם מחוץ למשכן ה', ואף נאמר שם עונש כרת על כך, אז מדוע צריך לחזור על איסור זה בכניסתם לארץ? על כך נענה בהמשך.
בניגוד לגויי הארץ שהם בוחרים היכן לעבוד את אלוהיהם והם בבוחרים איך לעבוד אותם, כי הכל נובע מרצונם לקבל לעצמם, והם המציאו את אלוהיהם מטעמים אנוכיים בסופו של דבר, כדי לשרת את עצמם ולהרגיע את חרדות הקיום על ידי הסתמכות על כוחות עליונים שהם ממציאים, כמו אל הגשם, אל המלחמה, אלת הפריון (עשתורת) וכדומה. לכן בוחרים מקומות שנח להם ופולחנים שהם ממציאים.
לעומת זאת ישראל, הדבר הפוך, ה' בחר בהם לעם וה' מכתיב היכן יעבדו ואיך יעבדוהו. וישראל כפופים לרצונו ולא קובעים בעצמם היכן ואיך לעבוד את ה'. כי לא עובדים את ה' כדי לקבל שפע פרנסה, אלא עובדים את ה' כי זה רצונו ועבודתם אותו נובעת מנתינה לה' כהכרת תודה על חסדיו ולא מצורך לקבל לעצמם שפע פרנסה וחיים טובים (כמו שנאמר בפרקי אבות "הבו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס"- פרקי אבות פרק א').
לכן ה' אומר לישראל – "לא תעשון כן לה' אלוהיכם"- שאתם תבחרו את המקום והזמן לעבדו, לא כך, אלא ה' הוא יבחר את המקום מכל שבטיכם שישכון בו משכן ה' (גלגל, שילה, נוב, גבעון, ובסוף ירושלים) ואתם צריכים להגיע לשם כדי לעבוד בעבודת הקורבנות. ולא תוכלו כמו היום במדבר, שכל אחד עושה ככל הישר בעיניו ואוכל מבשר קורבנות השלמים שהביא למשכן בכל מקום, גם מחוץ למחנה ישראל, כי בפרשת הקורבנות בפרשות ויקרא וצו, לא נאמר הגבלה על מקום אכילת זבח השלמים, כי עדיין לא באתם אל המנוחה והנחלה בארץ.
וכאשר תגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, יהיה רק מקום אחד שבו תביאו את זבחיכם ומעשר בהמותיכם שצריך לאוכלם ליד המשכן, ותרומות לקרבנות ציבור – מחצית השקל ושאר תרומות כסף ובדק הבית (שכל אלה נכללים במילים "תרומת ידך") ונדרים ונדבות אשם מתנדב כקורבן לה' ואת בכורות הבקר והצאן שצריך לתתן לכהן, והוא צריך להקריבם במשכן ולאכול את בשרם בכל מראה ובכל מקום שממנו נראה המשכן, ולקיים מצוות שמחה ברגל, אתם ומשפחותיכם על כל אשר ברכך ה'.
והסיבה שנאמר ציווי זה שוב כאן, כי פרשת שחוטי חוץ עסקה במדבר (כי שם נאמרה המילה במחנה- "אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה"- משמע שמדובר במחנה ישראל במדבר דווקא, כדי למנוע זביחת קורבנות לשעירים דווקא (שדים) במדבר – "ולא יזבחו עוד את זבחיהם אשר הם זונים אחריהם" (ויקרא י"ז) כפי שנהגו לעשות במצרים.
אך כעת כשנכנסים לארץ הקודש שלא נמצאים שם שעירים ושדים, וכל הארץ קדושה, יבואו לחשוב שאולי מותר להקריב קורבנות בכל מקום, לכן מצווה משה שוב שגם בארץ ישראל צריכים להביא את הקרבנות אל למשכן.
"ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוהיכם מנחיל אתכם. והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנוכי מצווה אתכם, עולותיכם וזבחיכם, מעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה'. ושמחתם לפני ה' אלוהיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה איתכם"
בניגוד לקודם, כאן לא מוזכרים נדבותיכם, בכורות בקרכם וצאנכם. ואולי בגלל שמוזכרים בהמשך יחד עם מעשר שני ושם נבאר.
לכאורה יש כאן כפילות, כי כבר נאמר לעיל שרק "מקום אשר יבחר ה' תביאו עולות..", ומדוע חוזרים כאן בדיוק על אותו הדבר?
ויש לשים לב ששם נאמר – "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם לשום שמו שם" ופה נאמר-"לשכן שמו שם". וכן שם לא נאמר כמו כאן – "והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום…", כלומר לאחר כיבוש וחלוקת הארץ לכל השבטים שיושבים בטח ללא מלחמות.
אלא שם מדובר בזמן הכיבוש עצמו של הארץ, לפני שחילקו אותה בין השבטים לפני שישבו בטח, ואותן ארבע עשרה שנה של כיבוש וחלוקה (שאז שהה המשכן בגלגל) עדיין היה מרוכז כל מחנה ישראל סביב המשכן ורק הלוחמים סובבו בארץ להילחם בעמי כנען ולפניהם הלך ארון ברית ה', כמו שראינו במעבר הירדן שהארון הולך לפניהם, וכן נאמר בפרשת "שופטים" – "כי ה' אלוהיכם ההולך עמכם להילחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם" (דברים כ') ואומר רש"י במקום – "זה מחנה הארון", ולכן נאמר לעיל המילים – "לשום שמו שם" ולא "לשכן שמו" כי הארון לא שכן אז במשכן. ולכן שם נאמר – "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ… כי אם אל המקום אשר יבחר…"
ואז הגיוני שיביאו קורבנותיהם למשכן ולא יזבחו בכל מקום בארץ כי רוב העם נמצא מסביב למשכן, ולכן גם נאמר שם – לשום שמו שם ולא לשכן, כי זה עדיין מקום זמני של המשכן ולא קבוע (שיהיה קבוע בשילה) בנוסף לכך שהארון לא בתוכו.
אך לאחר ירושה ונחלה, שכל שבט התנחל במקומו בארץ וכבר לא יושבים ביחד מסביב למשכן וקשה להגיע ממרחק למשכן, יש לחשוב שאולי מותר לזבוח בבמות בכל מקום לה' כדי להקל על עם ישראל. לכן נאמר שוב שגם לאחר שיושבים בטח בארץ והארון חזר לשכון במשכן עדיין צריכים להביא קורבנותיהם למקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם – משכן שילה, ששכן בו ה' 369 שנה.
גם אז צריך לבוא מכל קצוות הארץ בשביל הקורבנות ולא לזבוח בבמות כמו שהגויים היו עושים וגם למשכן שילה צריך לבוא עם כל המשפחה בשלוש הרגלים ולשמוח לפני ה' – אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמותיכם והלוי אשר בשעריכם. ולקיים בכך גם מצוות צדקה עם העניים שיקבלו חלק משכר הקרבנות שמביאים כל ישראל ברגל.
ופסוק זה מדבר על שלוש הרגלים, לכן נאמר – "שמה תביאו את כל אשר אני מצווה אתכם עולותיכם…" כי בשלוש הרגלים יש ציווי לעלות למשכן, כמו שנראה בסוף הפרשה. כי לעיל לא נאמר עניין ציווי אלא רק -"והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם", כי מדובר לאו דווקא ברגלים אלא בכל יום, אם תרצו להקריב קרבן עשו זאת במשכן ולא בבמות, כי מדובר היה במשכן בגלגל שכל העם סביבו ולא צריך לטרוח בשביל להגיע למשכן.
אך לאחר ירושה ונחלה כשהמשכן בשילה וכל ישראל יושבים בנחלותיהם ולא יכולים כל יום להגיע למשכן, אז יש ציווי לפחות בשלוש הרגלים לעלות כל ישראל למשכן בשילה.
"הישמר לך פן תעלה עולותיך כל מקום אשר תראה. כי אם במקום אשר יבחר ה' באחת שבטיך, שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך. רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאייל, רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים" לכאורה זה שוב כפילות, הרי כבר נאמר קודם שצריך להביא את הקורבנות רק למשכן ה' אז מדוע שוב נאמר כאן- "הישמר לך…"?.
אמנם עד עכשיו הוזכרה רק מצוות עשה להביא למשכן בלבד את הקורבנות, וכאן זה מצוות לא תעשה – שאסור להקריב מחוץ למשכן, אך אם כן מדוע נאמר הדבר רק לגבי עולות ולא שאר הקורבנות המוזכרים בפסוקים הקודמים?.
וכן הרי כבר נאמרה מצוות לא תעשה בעניין קרבנות מחוץ למשכן – "לא תעשון כן לה' אלוקיכם", שהתייחסה למנהג הגויים בארץ להקריב על כל ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן, ועל כך נאמר לא לעשות כן לה' אלוהיכם אלא רק במקום אשר יבחר.
וצריך לומר שכאן יש תוספת, כי לגבי הבאת עולה למשכן ושחיטתה שם, זה כבר נאמר לעיל. אך יבוא אדם לומר אחרי שהבאתי את העולה למשכן ושחטתי אותה שם, אעלה את בשר העולה על המזבח ליד ביתי, כליל לה' באש, ולא במזבח של המשכן, כי יש שם עומס של קרבנות, כי הרי לא אוכלים כלום מבשר העולה כי כולה עולה כליל לה'. ובציווי הקודם הודגש עניין האכילה לפני ה' והשמחה לפני ה' – "ואכלתם שם לפני ה' אלוהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם…" ולא נאמר דבר לגבי העלאת עולות מחוץ למשכן בארץ ישראל (אלא רק במדבר בפרשת שחוטי חוץ כפי שהסברנו לעיל) אלא רק הבאתם שם ושחיטתם שם.
לכן מוסיפה כאן התורה איסור גם על העלאת עולה על מזבח מחוץ למשכן – "שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך" כל ההלכות שקשורות לקרבן עולה שציווה ה' בפרשת "ויקרא" – הפשטת עורה, ניתוחה לנתחים, העלאתה על המזבח, צריך לעשות דווקא במשכן ה' במזבח שם.
וכיוון שכעת מדובר במצב של אחרי ירושה ונחלה, וישראל מפוזרים בכל ארץ ישראל לשבטים (לכן נאמר כאן – "אשר בשעריכם" כלומר בעריכם בכל הארץ, מה שלא נאמר בציווי לעיל, וכן נאמר "במקום אשר יבחר באחד שבטיך" שזה היה במשכן שילה שהיה בנחלת אפרים) ובניגוד להיותם במדבר שלא יכלו לאכול סתם כך בשר בהמות, אלא רק על ידי זביחתם כשלמים במשכן ואכילת הבשר בכל מקום, כעת לאחר ירושה ונחלה ניתן היתר לשחוט בהמות חולין בכל מקום ברחבי הארץ – בכל שעריך, בכל הערים שבארץ ישראל (מה שעדיין היה אסור בארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה שהמשכן היה בגלגל וכל העם סביבו).
וכיוון שלא מדובר בבהמות קודשים, לא צריך לאכול בטהרה כמו שמחוייבים בבשר קודשים אלא כמו שאוכלים צבי ואייל שהן חיות שלא קרבות במזבח כקרבן וממילא הן חולין ולא חייבים טהרה כדי לאוכלן, כך שאר בהמות חולין למרות שממינן קרבים על מהמזבח, בכל זאת למרות שכעת הן חולין מותר לאוכלן בטומאה בכל שעריך (במדרש דורשים זאת על בשר פסולי המוקדשים שמותר בשחיטה ואכילה בכל מקום כמו חולין, אך הפשט לא משמע כך).
רק את דמן של הבהמות אסור לאכול. ובזמן שבבהמת קודשים זורקים את דמה על המזבח סביב, כעת כשמדובר בבהמת חולין צריך לשפוך את הדם על הארץ כמים ללא כיסוי ועפר (וזאת בניגוד לדם חיה ועוף שצריך לכסות את דמם בעפר – "ואיש איש מבני ישראל אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר ייאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר, כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא… כל אוכליו ייכרת" (ויקרא י"ז)).
כי נפש הבהמה נמצאת בדמה, כי "הדם הוא הנפש" וכאשר מדובר בקודשים אז נפש הבמה מוקרבת לה' שזורקים את דמה על מזבח ה' אך כאשר מדובר בבהמת חולין צריך להחזיר את נפש הבהמה למקורה – הארץ-"ויאמר אלוהים: תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש חייתו ארץ למינה ויהי כן" (בראשית א') עיין ספר אגלי דעת פרשת בראשית על פסוק זה).
אמנם האיסור על אכילת דם כבר נאמר מספר פעמים בתורה – "כל חלב וכל דם לא תאכלו" (ויקרא ג'), אך אז היה מדובר בדם בהמות קודשים או דם חיה ועוף, ורק כעת נוצר מצב של בהמת חולין שניתן לאוכלה, לכן צריך לחדש שגם דם בהמת חולין אסור באכילה כי הדם הוא הנפש.
"לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תידור ונדבותיך ותרומת ידך. כי אם לפני ה' אלוהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו, אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' אלוהיך בכל משלח ידך. הישמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך".
וכיוון שכעת מדובר לאחר ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה שהמשכן בשילה והארון בתוכו, לאחר שנסתיימו המלחמות, וכל שבט שוכן בנחלתו, מתחיל לעבד את אדמתו ולהפיק ממנה יבול, מתחילות המצוות התלויות בארץ של תרומות ומעשרות ובכללן מעשר שני שאותו לא נותנים לכהן או ללוי אלא ישראל עצמו צריך להביאו למקום אשר יבחר ה' ולאוכלו שם, בכל השטח שסביב למשכן. וכיוון שכעת יש מושג של "בכל שעריך", כי ישראל שכנים בכל הארץ בנחלותיהם ובערים, לכן רק כעת נאמר איסור – "לא תוכל לאכול בשעריך" מה שלא היה שייך קודם לכן בארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה שרוב העם (למעט הלוחמים) היה מרוכז סביב המשכן בגלגל, ולא היה מושג של בשעריך.
וכעת שכן יש מושג כזה, צריך להזהיר שלא יחשבו לשחוט את בכורות הבקר והצאן, את קרבנות השלמים והתודה שנדרו או שהתנדבו במשכן, ולאכול אותם בעריהם, את הבשר. לכן צריך להזהיר על כך, מה שלא היה צריך להזהיר קודם לכן כשהיו מסביב למשכן, ומה שנאמר כאן תרומת ידך, הכוונה לביכורים, שמובאים למשכן, שהכהנים צריכים לאוכלם באזור המשכן ולא בערי ישראל.
ולכן כאן נאמר – "כי אם לפני ה' אלוהיך תאכלנו" כי פה הדגש על עניין האכילה ליד המשכן, ואילו לעיל נאמר עניין הבאה לשחוט ולהקריב במשכן ולא דובר על אכילה – "שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם…".
וכיוון שכעת מדובר לאחר כיבוש וחלוקה, ואז ללווים אין אדמות לעבד, עולה הצורך לדאוג ללויים בכל עליה לרגל, כי להם אין מעשר שני ובכורות בקר וצאן, ומתפרנסים רק ממעשר ראשון שמקבלים מישראל, לכן מזהירה כעת התורה לא לעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך – כי לו אין אדמה, ועליך לדאוג לו שעולים לרגל ולחלוק איתו את אכילתך שם.
"כי ירחיב ה' אלוהיך את גבולך כאשר דיבר לך, ואמרת: אוכלה בשר כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' אלוהיך לך כאשר ציוויתיך. ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך, אך כאשר יאכל את הצבי ואת האייל, כן תאכלנו, הטמא והטהור יחדיו יאכלנו".
לכאורה כבר דיברה התורה על אכילת בשר תאווה – "רק בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר" אז מדוע הכפילות שוב? במדרש הסבירו, שלעיל מדובר בבהמות קודשים שנפסלו לקרבן ומותרים בשחיטה ואכילה בכל מקום לאחר שנפדו מההקדש. אך על פי הפשט נראה לפרש, כי כאן מדובר כאשר ישראל יצאו להרחיב את גבולם שמעבר לגבולות פרשת "מסעי" לגבולות ההבטחה לאברהם של עשר עממים (כפי שהסברנו גם לגבי ערי המקלט שכאשר ירחיב ה' את גבולינו לגבולות ברית בין הבתרים נצטרך להוסיף עוד שלוש ערים, סך הכל תשעה, ראה דברים י"ט).
ואז יוצא ארון הברית מהמשכן או מהמקדש איתם למלחמה, כפי שהיה בארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה (שאז לא הותר עדיין בשר תאווה, כי עדיין היו רוב העם סביב המשכן, ורק לאחר ארבע עשרה שנות ירושה וחלוקה כשהארון חזר למשכן, הותר בשר תאווה, כפי שהסברנו לעיל) ולכן כאן נאמר שוב – "לשום שמו שם" ולא-"לשכן שמו שם".
והיה סברא לומר, שיחזור האיסור על בשר תאווה, כפי שהיה בארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה כשהארון מחוץ למשכן, לכן צריכה התורה לומר, שכעת המצב שונה, כי כבר יושבים ישראל בנחלתם בכל עריהם, ולא נמצאים סביב המשכן, כפי שהיה בארבע עשרה שנות ירושה וחלוקה. ולכן גם כעת למרות שהארון מחוץ למשכן במסעות הכיבוש החדשים, מותר בשר תאווה בכל שעריך, למרות ששעריך כעת מתרחבים מחוץ לארץ המקודשת על פי פרשת "מסעי", כי עצם הכיבוש הופכם לשעריך (כמו שנאמר בסוף הפרשה הקודמת – "כל המקום אשר תדרוך כף רגליכם בו לכם יהיה…").
"רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר, לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'".
כיוון שמדובר במסעות כיבוש באזור מסביב, וידוע שבזמן מלחמה היצרים חזקים, לכן צריך יותר מאמץ להתחזק בעניין איסור אכילת דם, ולמרות הרעב החזק לא לאכול הבשר על הדם. כפי שהיה בזמן שאול במלחמתו בפלישתים – "ויכו ביום ההוא בפלישתים ממכמש איילונה, ויעף העם מאוד. ויעט העם אל השלל, ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם. ויגידו לשאול לאמור הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם. ויאמר בגדתם! גולו אלי היום אבן גדולה…" (שמואל א' פרק י"ד).
לכן רק כאן מופיע הביטוי – "ולא תאכל הנפש עם הבשר" כי בכל המקומות נאמר רק לא לאכול דם בפני עצמו ורק כאן נאמר, לא תאכל הנפש עם הבשר, כי מדובר בזמן הקרבות שאין זמן להפריד את הדם מהבשר על ידי צליה והמלחת הבשר וממהרים לאכול את הבשר יחד עם הדם שעליו.
לכן יש כאן הזהרה ובקשה להתחזק מאוד לא לעשות זאת למרות המצוקה. כי מעבר לאיסור, יש כאן גם השפעה לאורך זמן על נפש האוכל שינחילנה גם לבניו אחריו כי בדם הבהמה נמצאות גם תכונותיה הבהמיות, היום קוראים לכך הורמונים) ואכילת דמה יגרום להשתרשות תכונות אלה בנפש האדם ולאחר מכן יעברו לבניו אחריו.
כפי שכיום עמי המזרח האוכלים שקצים ורמשים ניחנים במידת אכזריות גדולה, הנובעת מאכילת שקצים אלו ורכישת תכונותיהם.
לכן נאמר כאן "לא תאכלנו, למען ייטב לך ולבניך אחריך" הן מבחינת שכר מצווה משמיים והן מבחינת איכות נפשך ונפש בניך שתהיה טובה ולא תושפע מנפש הבהמה המצויה בדם (מפה רואים גם שתכונות נפש האב עוברות בזמן הזיווג בירושה לזרעו אחריו).
מדוע יש לחזור על הציווי לשפוך את הדם על הארץ שכבר נאמר לעיל? אז כפי שהסברנו לעיל, שפיכת הדם על הארץ נועדה להחזיר את הנפש הבהמית למקורה באדמה, וכיוון שכעת מדובר על חלקי ארץ חדשים מחוץ לארץ ישראל הנכבשים על מנת להרחיב את גבול הארץ היה מקום לחשוב שעדיין לא נכללים כחלק מהארץ הקדושה, ואין צורך לשפוך את הדם אליה בחזרה, כי רק ארץ ישראל שלא עודנה על ידי מי המבול זקוקה חזרה לדם נפש הבהמה. ולכן נאמר "תשפכנו כמים" כי שפיכת הדם על הארץ מקבילה למי המבול שעידנו את ארץ העמים ולא היו בארץ ישראל.
כי רק לאחר המבול הותר לבני נח לאכול בשר חיות ובהמות וארץ ישראל שלא עודנה במי המבול אולי נשאר האיסור על אכילת בשר אלא אם כן שמביאים אליה את דם החיה והבהמה בתמורה לאכילת הבשר.
לכן צריכה התורה לומר, שגם שטחי הכיבוש החדשים קיימת חובה זו, כי על ידי כיבושם נהפכים לחלק מארץ ישראל כפי שהסברנו לעיל, כי ה' מרחיב את גבולך כך שארץ ישראל נמתחת וגבולה נמתח מעבר למה שהכיל בתחילה. והרחבת הגבול גם מרחיבה את ההגבלות שלא חלו קודם לכן באותו מקום, וכעת חלים.
לכן נאמר כאן שלוש פעמים אסור אכילת דם – א. לחדש שהאיסור לאכול דם הוא לא רק ם בפני עצמו אלא גם כשאוכלים את הבשר החי שמעורב בו דם, גם זה אסור-"ולא תאכל הנפש עם הבשר". ב. איסור לאכול דם כדי שאפשר יהיה לשופכו על הארץ כמים, גם בגבולות החדשים של הארץ. ג. איסור אכילת דם – כדי לא לרשת את תכונות הבהמה הנמצאות בדמה ובכך לא להנחילם לבניך אחריך, ובכך אתה עושה את הישר בעיני ה' כי אתה דואג לא רק לעצמך אלא גם לדורות הבאים, שלא יוולדו עם תכונות ומידות רעות שיקשו עליהם בעבודת ה'.
ויש לשים לב, שבמקום שיש תאווה של הנפש לאכול בשר יש גם ציווי לשפוך את הדם על הארץ, כיוון שתאוות האכילה היא תאווה בהמית, לכן יש להזכיר לאדם שהנפש הבהמית לא עולה למעלה, אלא חוזרת לאדמה שממנה באה.
"רק קודשיך אשר יהיו לך ונדריך תישא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלוהיך ודם זבחיך יישפך על מזבח ה' אלוהיך והבשר תאכל".
למרות המרחק שנוצר בגלל הגבולות החדשים, עדיין את בהמות הקדשים והנדרים עליך להביא אל משכן ה', גם כאשר הארון איננו שוכן בו כי נמצא בחזית המלחמה (מה שנענשו ישראל בזמן עלי שהוציאו למלחמה עם פלישתים את ארון ה' וגרמו לכך שהוא נלקח בשבי, שם זה לא היה מלחמת כיבוש, שרק אז ארון הברית הולך לפני המחנה אלא זה היה מלחמה בתוך ארץ ישראל עם הפלישתים שבאו אליהם למלחמה).
ובעולות, גם בבשר וגם הדם עולים על המזבח, הדם נזרק על קירות המזבח סביב, וכל בשר הקרבן עולה על אש המזבח כליל לה', וקורבנות שלמים, הדם נזרק על קיר המזבח והאמורים (החלבים והכליות) עולים לה' באש המזבח, ושאר הבשר נאכל לבעלי הקרבן וכל האזור שממנו נראה המשכן.
וכאן הדם לא נשפך על הארץ, כי יש לו עלייה לה' ובכך מעלה את נפש הבהמה לה', במקום להשיבה לאדמה. לכן כאן נאמר לא רק כי תעשה הישר בעיני ה'( כפי שנאמר לגבי בשר תאווה) אלא גם "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוהיך", כי בכך אתה גומל חסד עם נפש הבהמה שאתה מעלה לה' וזו עליה בשבילה. ואכילת בשר השלמים תיטיב גם עם נפשך וגם עם נפש בניך אחריך, הרבה יותר מאכילת בשר בהמת חולין, ולכן כאן נאמר – "עד עולם" מה שלא נאמר קודם בבשר בהמת חולין, כי גם באכילה אתה מקיים מצווה בדיוק כפי שאתה מקיים מצווה במה שאוכל המזבח.
ולכן – "שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנוכי מצווך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והשיר בעיני ה' אלוהיך".
וכאן נאמר "שמור ושמעת" במובן של "ואביו שמראת הדבר" (בראשית ל"ז) כלומר תחכה עם ציוויים אלה עד שתכנס לארץ, כל מה שנאמר כאן מתחילת הפרשה יחול רק בכניסה לארץ ולא לפני כן כי רק לאחר הכניסה תבין (ושמעת), הרבה מהפרטים שנאמרו כאן (בהבדל בין ארבע עשרה שנות כיבוש וחלוקה לבין התוקפה לאחר המנוחה והנחלה שאז המשכן שוכן בשילה ולבין התקופה של הרחבת הגבולות מעבר לגבולות פרשת מסעי שכללו רק את ארץ שבע העמים).
"כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים… וירשת אותם וישבת בארצם, הישמר לך פן תינקש אחריבם אחרי הישמדם מפניך, ופן תדרוש לאלוהיהם, לאמור: איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני. לא תעשה כן לה' אלוהיך כי כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם את כל הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, אותו תשמרו לעשות לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".
לא מדובר כאן בחשש שעם ישראל יעבדו עבודה זרה, כי אז מדוע נאמר -"פן תינקש אחריהם אחרי הישמדם מפניך" הרי לאחר הישמדם פחות יש חשש שתילכד בחטאיהם (תינקש מלשון תילכד, כמו – "בפועל כפיו נוקש רשע" (תהילים ט') שפירושו שהרשע נלכד בתוצאות מעשיו) כי הרי אם אלוהיהם לא הצילו אותם מידי ישראל, אז מה הם שווים בכלל? בפרט שנאמר "כי יכרית ה' אלוהיך את הגויים" סימן שה' אלוהיך מעל כל אלוהי הגויים האלה, אז מה שייך שתינקש אחריהם?.
אלא כאן הכוונה שמשה מזהיר מנסיון לחקות את הגויים בדרכי עבודתם את אלוהיהם. בדיוק כפי שבתחילת הפרשה הזהיר אותם מלחקות את הגויים במקומות עבודת אלוהיהם שעובדים בכל מקום שמתחשק להם -"על ההרים הגבוהים ותחת כל עץ רענן", ואילו ישראל צריכים לעבוד איפה שה' יבחר ולא הם. כך גם לגבי דרכי עבודת ה', לא יכולים להעתיק מגויי הארץ שהושמדו את הדרכים בהם עבוד את אלוהיהם ולנסות ליישם דרכים אלה בעבודת ה'.
לכן נאמר-"פן תדרוש לאלוהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני"- לאלוהי.
"לא תעשה כן לה' אלוהיך" – כי למרות שנראה לך שעבדו את אלוהיהם במסירות נפש גדולה עד כדי הקרבת בניהם ובנותיהם לעבודה זרה או שאר דרכי עבודתם אל תחקה זאת לגבי ה'. מאותה סיבה שלא תחקה את מקומות עבודתם, כי בסופו של דבר מה שנראה לך כמסירות נפש והתלהבות, זאת תועבה בעיני ה', כי זה ששרפו את ילדיהם לעבודה זרה לא נובע מנתינה והוקרה אלא מאנוכיות ורצון לקבל, כי חושבים שבהקריבם את היקר מכל יזכו בתמורה לשפע גדול יותר, כפי שמישע מלך מואב כשהיה במצוקה מול שלושת המלכים – מלך יהודה, מלך ישראל ומלך אדום שהקיפו אותו מכל צדדיו, הקריב את בנו הבכור לעולה לאלוהיו כדי להינצל – "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה… ויקח את בנו הבכור אשר ימלוך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ויהי קצף גדול על ישראל ויסעו מעליו וישובו לארץ" (מלכים ב' פרק ג').
כמו כן, הדבר מצביע על כך שהם בוחרים באיזה דרכים לעבוד את אלוהיהם, כי הם המציאו את אלוהיהם שנועדו לשרת אותם, בעוד שישראל נבחרו על ידי ה' אלוהי האמת כעם סגולה והוא קובע באילו דרכים יעבדוהו ואין מקום ליוזמות פרטיות של ישראל בדרכי עבודת ה'.
לכן נאמר כאן – "את כל הדבר אשר אנכי מצווה אתכם אותו תשמרו לעשות, לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" אל תוסיפו עבודות מדעתכם ואל תגרעו ממה שציוויתי כי אז יוצא שאתם בוחרים איך לעבוד ולא עושים את רצוני אלא את רצונכם, ואז במקום נתינה העבודה תיהפך לקבלה, כפי שהגויים בארץ בחרו בתועבות ובטומאה ובכישוף כדי להתקרב לאלוהיהם, כי זו הדרך הקלה שלא מצריכה עבודת מידות והתקדשות כפי שנדרש מישראל בעבודת ה', והתלהבות יתר הרבה פעמים מובילה לתוצאה הפוכה – "לא תוסף עליו" כי אז תבוא גם – "לגרוע ממנו", כי אז אתה במרכז ולא ה'.
"כי יקום מקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דיבר אליך, לאמר: נלכה אחרי אלוהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא, כי מנסה ה' אלוהים אתכם, לדעת הישכם אוהבים את ה' אלוהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם".
אין כאן הכוונה שנביא השקר או חולם החלום יצליחו לעשות אות או מופת ולשבור את הטבע מצד כוחות הקדושה, כי וודאי שאינם ראויים לכך, אלא מדובר שהפעילו את כוחות הטומאה, כישוף וכדומה (כמו חרטומי מצרים שהצליחו בלהטיהם להפוך את מטה לתנין) וזאת כדי להטעות את ישראל ולגרום להם לעבוד עבודה זרה.
והשאלה היא, הלא כוחות הטומאה אין להם שום כח אלמלא רצון ה' ומדוע ה' נותן להם אפשרות זו להטעות את ישראל על ידי ניסים מעל הטבע? על כך עונה התורה שבכך נבחנת אהבתכם את ה', בכל לב ונפש. כי כאשר אדם אוהב בכל לב ונפש, גם אם מוכיחים לו באותות ובמופתים דברים רעים על אהוב נפשו, הוא מתעלה מהם ודבק באהבתו.
ואילו כאשר אהבתו מסוייגת ומהוססת, כל רוח קלה תערער את אהבתו. ולכן מוזכר כאן רק עניין עבודה זרה, שמטיף לה הנביא, ולא שאר עברות. כי היא נוגעת בעיקר האמונה שה' אחד, כך שלא יתכן שהנביא הזה דובר אמת, וכל מופת שיעשה לא יכול לעמוד בפני המופתים של יציאת מצרים המוכיחים את אחדות ה' שאין עוד מלבדו.
אך אם הנביא מטיף לעשות מעשה אסור באופן זמני, שלא כופר בעיקרי האמונה, כמו אליהו בהר הכרמל שציווה לעלות קרבן לה' מחוץ לבית המקדש, כדי להוכיח למתלבטים שה' הוא האלוהים כנגד עובדי הבעל (ומעניין שבפרשתנו מופיע נביא השקר מייד לאחר האיסור לעלות קרבנות בבמה מחוץ למשכן) אז כן צריך לשמוע בקול הנביא אם הוא מוחזק וידוע כנביא ה' כמו אליהו.
"אחרי ה' אלוהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון".
בפרשת "ואתחנן" נאמר כבר ביטוי זה, ושם הופיעו הפעלים הבאים: תירא, תעבוד, תישבע (דברים ו') בפרשת עקב: תירא, תעבוד, תדבק , תישבע (שם י'). וכאן נוסף: תלכו, תיראו, תשמורו, תשמעו, תעבודו, תדבקון.
והסיבה להבדלים היא, כי בפרשת "ואתחנן" נאמרו ציוויים אלה על רקע החשש משכחת ה', מחמת רוב השפע שיהיה בארץ לאחר כיבושה ובפרשת עקב נוספה המילה תדבק, על רקע הציווי לאהוב את ה' בגלל שבחר בנו מכל העמים, כלומר מצד הכרת הטוב על כך. ובפרשתנו כאשר יש גורם (נביא השקר) שבאותות ובמופתים מנסה להעביר את ישראל על אמונתם בה' ומסיתם לעבוד אלוהים אחרים, אז צריך תגובה נגדית חזקה יותר ולכן נוספו הציוויים – תלכו, תשמרו, תשמעו. בנוסף לקודמים (אך להישבע לא נאמר כאן כי נכלל כבר במילים – "אחרי ה' אלוהיכם תלכו" שהליכה אחרי ה' כוללת גם שבועה בשמו).
"והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דיבר סרה על ה' אלוהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים, והפודך מבית עבדים, להדיחך מן הדרך אשר ציווך ה' אלוהי ללכת בה וביערת הרע מקרבך".
מפה משמע שמדובר פה בנביא מישראל (לכן נאמר "מקרבך") שמסית את ישראל לעבוד עבודה זרה, ובכך לנטוש את כל דרך התורה והמצוות ולמרות שלא הצליח במזימתו היו חייבים להורגו. כי בעבודה זרה גם על המחשבה נענשים כמו שנאמר – "כה אמר ה' אלוהים: איש איש מבית ישראל אשר יעלה את גילוליו אל ליבו, ומכשול עוונו ישים נוכח פניו, ובא אל הנביא אני ה' נעניתי לו בא ברוב גילוליו. למען תפוס את בית ישראל בליבם אשר נזורו מעלי בגילוליהם כולם" (יחזקאל י"ד) – רואים משם שעל ליבם נתפסים גם ללא מעשה בפועל, קל וחומר נביאי השקר שנסה להדיח בדיבורו את ישראל לעבוד עבודה זרה שיש להמיתו ולבער הרע מקרבך.
ובהמשך לכך מובאית כעת פרשת מסית ומדיח שאיננו נביא ולא פועל על ידי אות ומופת, ולא פועל בפרהסיא אלא בסתר, ופועל על יחידים הקרובים אליו, ובכך מנצל את יחסי הקרבה שבין אדם למשפחתו כדי להסית להדיח מעבודת ה'.
ומשה מזהיר לא לחוס עליו בגלל קשר הדם או הקירבה המשפחתית ולא לכסות עליו, אלא להסגירו לבית דין ולסוקלו באבנים, לצורך הרתעה של שאר ישראל. ושוב יש כאן דרישה ללכת נגד הטבע (של רחמים טבעיים על בן משפחה) למען ה'.
כמו שנאמר לעיל לגבי גויי הארץ "ואכלת את כל העמים… לא תחוס עיניך עליהם" (דברים ז') וכאן שמדובר בבן משפחה מעם ישראל, יש תוספת ציוויים, כי זה קשה יותר לאדם לא לרחם על קרובו. ולכן נאמר כאן-"ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו", וגם ציווי זה בא על דיבור בלבד ללא תוצאה מעשית, וללא שהצליח להדיח בפועל עבודה זרה, בדיוק כפי שנביא השקר לא הצליח בהדחתו.
ובכל זאת – "הרוג תהרגנו, ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" – דווקא קרוב המשפחה צריך להיות הראשון לידות בו את האבן – "כי ביקש להדיחך מעל ה' אלוהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים – המחוייבות הראשונה של האדם זה לה', גם אם זה על חשבון קרוב משפחתו, כי מידה כנגד מידה – קרוב המשפחה או רעך אשר כנפשך ניצל את רגשותיך כלפיו, כדי להדיחך עבוד עבודה זרה, למרות שבכך פוגע בנשמתך, ועוד עושה זאת בסתר כי לא רוצה להסתכן בעצמו, ואם כך גם אתה אל תרחם עליו למרות הקשר ביניכם וגרום לאובדנו כמו שהוא לא ריחם עליך, מידה כנגד מידה.
"וכל ישראל ישמעו ויראון, לא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה עוד" – למרות שמדובר בדיבורים שלא הגיעו למעשים, מחשיב זאת ה' כמעשים ממש -"ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה עוד" כפי שהסברנו לעיל מחשבה בעבודה זרה נחשבת כמעשה ממש.
ובמסגרת זו של הסתה והדחה לעבודה זרה מביאה התורה עוד מקרה מאותו סוג – עיר הנידחת. שפה יוצאים אנשים בני בלייעל מאותה עיר ומדיחים את אנשי עירם לעבוד אלוהים אחרים, ובניגוד לשני המקרים הקודמים (נביא שקר, מסית ומדיח) שנהרגים למרות שלא הצליחו להדיח, כאן מדובר שכן הצליחו להדיח את תושבי העיר ועבדו כל תושבי העיר עבודה זרה.
ומעניין שבשלוש פרשיות ההדחה – נבא השקר, מסית ומדיח ועיר הנידחת, לשון ההדחה היא כך – "נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם" ישנה הדגשה על אלוהים אחרים שלא ידעו בני ישראל ולא מוכרים להם, המסיתים עובדים כאן על תכונת הסקרנות והרצון לחידוש המובנים בנפש האדם. כי את אלוהי הארץ כבר מכירים ויודעים שאין בהם ממש, כי לא הצליחו להציל את עובדיהם מפני ישראל אך אלוהים אחרים לא מוכרים, אולי יש להם כוחות שיהוו תחליף לה' ללא צורך בעבודת ה' הקשה ובתרי"ג מצוות, לכן יש כאן רע לב מצד המסיתים שמנצלים את תחושות האדם כדי לבגוד בה'.
ולכן זה נקרא כאן תועבה – "ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב החרב אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוהיך והיתה תל עולם לא תבנה עוד".
כאן בניגוד לשתי ההסתות הקודמות (נביא שקר ומסית ומדיח) נאמרת המילה "נעשתה" כי כן עשו כל העיר את החטא בפועל ועבדו לאלוהים אחרים. לכן כאן נענשים גם המוסתים ולא רק המסיתים (כפי שהיה בשתי ההסתות הקודמות) אך המסיתים נענשים בסקילה (וכן נביא השקר שהדיח לעבודה זרה ומסית ומדיח כולם בסקילה על פי דעת חכמים, מסכת סנהדרין ס"ז עמוד א').
והמוסתים – בסייף, שקלה יותר. כי יש להם פחות אשמה מהמסיתים. על פי דעת רבי אליעזר בתוספתא של מסכת סנהדרין פרק י"ד הלכה א' – רק הגברים והנשים נהרגים בסייף אך הקטנים מגיל שלוש עשרה לא נהרגים בעיר הנידחת (ולדעת רבי עקיבא שם, כן הורגים גם את הקטנים ואז זה ממש כמו היחס לעמלק) אך כל בהמתה נהרגת וכל שללה נשרף כליל לה' והיתה תל עולם לא תיבנה עוד, בדיוק כפי שנעשה לעמלק כדי למחות את זכרו כך נעשה בעיר הנידחת כדי למחות את זכרה.
ורק בעיר הנידחת יש דרישה לדרוש, לחקור ולשאול היטב אם נעשתה התועבה, בניגוד לנביא המדיח ולמסית מהמשפחה, ששם אין דרישה כזו. כי בנביא המדיח הוא עושה זאת בפרסום לכל ואפילו עושה אות ומופת לצורך השכנוע, אז אין מה לחקור ולדרוש על אשמתו. וכן בקרוב המשפחה המדיח אומנם עושה זאת בסתר, אך המוסת (שלא נפל בפח והסגירו לידי הסנהדרין ואף דאג להכמין לו עדים מאחרי הגדר בזמן הסתתו) חושף את פרצופו לעיני כל ולכן אין שום ספק אך בעיר הנידחת שכולם פשעו ועבדו עבודה זרה לאחר הסתת המדיחים אין מי שיספר מה קרה שם, כי כולם שותפים לשפע ומחפים אחד על השני, לכן נדרשת בדיקה וחקירה ודרישה היטב כדי לברר את הפרטים מי הסית ומי הודח ומה בדיוק נעשה. וייקח זמן עד שיתבררו כל הפרטים לאשורם.
"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וריחמך והרבך כאשר נשבע לאבותיך. כי תשמע בקול ה' אלוהיך לשמור את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום לעשות הישר בעיני ה' אלוהיך".
כיוון שמדובר במעשה אכזריות – להשמיד עיר שלמה מאחיך גברים נשים וטף (לדעת רבי עקיבא) וכל בעלי החיים שבה בחרב, יש הכרח שזה ייעשה לשם שמיים בלבד, נקי מכל נגיעות אישיות כמו חמדת הממון, ולכן נאמר – "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" כי אם היה מותר שללה בהנאה, וודאי שהשמדת העיר לא היתה נעשית רק מכוונות טהורות למען ה', ואז לא היה שב ה' מחרון אפו ולא היה נותן לך רחמים ולא היה מרחם עליך. כי רק בתמורה להקרבה שלך והשמדת העיר, שאתה מכבה את רגש הרחמים הטבוע בך למען ה'.
ויש סכנה לקניית מידת האכזריות ואיבוד חוש הרחמים הטבעי (כמו שמסביר האור החיים הקדוש במקום – "מעשה זה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך – כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר"), וכדי למנוע סכנה מבטיח לך ה' שיתן לך ה' רחמים (למרות המעשה האכזרי) בדרך נס, שתמשיך להיות רחמן בטבעך (כי בני ישראל הם רחמנים בני רחמנים בטבעם) ומידה כנגד מידה: אם אתה רחמם גם ה' יהיה רחמן איתך וירחמך והירבך כנגד איבוד עיר שלמה ממצבת ישראל, ירבה אותך יותר ממה שהיית כפי שהבטיח לאבות, וכל זאת בתנאי שתשמע בקול ה' אלוהיך בלבד בעשיית הדין בעיר הנידחת, ועשיית הישר בעיני ה' בלבד לא מתוך מניעים אישיים כלקיחת חלק מהשלל.
קשה להתעלם מהמילה חרם המוזכרת בפסוק שאם לא דבק בידך מאומה מן החרם, ה' ייתן לך רחמים – דווקא החרמת העיר והריגת כל יושביה, תוליד בך את מידת הרחמנות וכן חוסר הרחמים על מסית ומדיח שלא תחוס ולא תחמול עליו, יוליד את מידת הרחמים, כי עשית זאת על פי ציווי ה' ולא מלבך. ולכן חרם זה אותיות רחם, שני צדדים של אותו מטבע, החרמה לשם שמיים מולידה דווקא רחמים, ורחמים שלא לשם שמים כמו חמלה על המסית- תוליד דווקא את מידת האכזריות על עצמך כי כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים.
ובכך מתקשר נושא זה גם לתחילת הפרשה ולאיסור אכילת הדם של הבהמה, כי ידוע שאכילת דם מולידה באדם את מידת האכזריות (כפי שאומר "הכלי יקר" במקום "לפי שאמרו המפרשים שהדם מוליד אכזריות בגוף האוכל וטבע האב נמשך גם לבנים, ויהיו תולדותיהם כיוצא בהם, וכך אמר, שלא תאכל הדם יטב לך ולבניך אחריך שלא יהיה האכזריות קניין דבק בזרעו, לכך נאמר בסמוך בהכאת עיר הנידחת טף ונשים ביום אחד שנראה אכזריות גדול, ויש לחוש פן יהיה האכזריות קניין דבק בו ובזרעו, על כן אמר ונתן לך רחמים, שתהיה רחמן בטבע…").
וכן לעניין איסור חיקוי דרכי העבודה זרה של עמי כנען על ידי עשייה זו לה', כי תועבת ה' עשו עמי כנען כשהיו מקריבים את בניהם ובנותיהם למולך ושורפים אותם לאלוהיהם – שוב רואים שמידת האכזריות טבועה בעובדי העבודה זרה.
וכעת מוסיפה התורה להביא עניינים הקשורים למידת הרחמים ולמידת האכזריות הנגדית לה – "בנים אתם לה' אלוהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה".
למרות שאיסור זה כבר הוזכר בפרשת "קדושים" – "ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם" (ויקרא י"ט) (ושם משמע שזה בכלל ולא רק על מת) וכן בפרשת "אמור" במצוות הכהנים – "לא יקרחו קרחה בראשם… ובבשרם לא ישרטו שרטת" (שם כ"א) (ושם משמע שזה אסור רק על מת) חוזר משה על כך גם כאן, בהקשר של מידת הרחמים והאכזריות.
כי גם על עצמו אסור לאדם להתאכזר ולהכאיב לעצמו, אפילו מתוך צער על מתו כמו שהיה מנהג בקרב העמים באותו זמן לעשות חתכים בידיים לאות צער – "ויקראו בקול גדול ויתגודדוכמשפטם בחרבות וברמחים עד שפוך דם עליהם" (מלכים א' פרק י"ח), וכן – "ומתו גדולים וקטנים בארץ הזאת לא יקברו ולא יספדו להם ולא יתגודד ולא יתקרח להם" (ירמיה ט"ז).
בפרט שאתם בנים לה' אלוהיכם וגם אם מת לכם מת, עדין יש לכם אבא בשמיים שחי וקיים לעולם ומשפטו אמת, ואסור להתאבל יותר מדי על המת, כי אז אתם מערערים בעצם על דינו של ה', שלקח אותו אליו.
מכח קדושתך כעם ה', העם הקדוש שנבחר לעם סגולה מכל העמים אז גם בדבר זה אתה צריך להיות נבדל מכל העמים שמתגודדים על קרוביהם ושמים קרחה בראשם מרוב צער, בפרט שמתי עם ישראל הולכים למקום טוב יותר בשמים ואם אתה מצטער יותר מדי זה מראה שאינך מאמין בכך.
ואתם לא כמו כל העמים, בדיוק כפי שלכהנים במשכן אסור לעשות זאת כמשרתי ה' שצריכים להיות מכובדים, גם עם ישראל כולו כעם ה' צריך להיות ייצוגי בעיני העמים ללא חבלות בעצמו וללא התאכזרות בגופו.
ובמסגרת זו מביא כעת משה את פרשת מאכלות אסורות, למרות שכבר הובאה במלואה בפרשת "שמיני", ושם בארנו בהרחבה (עיין שם).
כיוון שעסקנו במידת הרחמים והאכזריות מפרטת כעת התורה את הבהמות ואת החיות המותרות באכילה שכולן מעלות גרה – כלומר צמחוניות בתזונתן ולא טורפות בעלי חיים אחרים ולכן באכילתן אין סכנה לרכישת מידת האכזריות, כפי שהיתה אם היו אוכלים חיות טרף. וכן לגבי עופות האסורים באכילה מפורטים כאן העופות הניזונים מבשר של עופות וחיות אחרות.
ושאר העופות הניזונים מצמחים בעיקר, מותרים באכילה לישראל. וכן בדגים – כנראה הדגים שיש להם סנפיר וקשקשת שייכים לדגים שאין להם תוכנות אכזריות כמו הכריש ושאר טורפי הים. (למרות שגם דגים עם סנפיר וקשקשת בולעים דגים אחרים אבל עדיין הם לא אכזריים כמו הכריש ויש גם לזכור שהדגים באו מיסוד המים שגם ככה יותר מעודן ופחות מזיק לאדם).
ובפרשת "שמיני" לא פורטו הבהמות והחיות המותרות באכילה בשמותיהן אלא הוזכרו שלושת הסימנים – מעלה גרה, מפריסה פרה ושוסעת שסע, וכאן מפורטים שמותיהם כי עומדים להיכנס לארץ שבה יפגשו חיות אלה לכן צריכים להכירם – "שור, שה כשבים ושה עזים, אייל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר" סך הכל מוזכרות כאן שלוש בהמות ושבע חיות ושוב המספר עשר המחולק לשלוש ושבע כנגד הספירות – שלוש השכליות ושבעת המידות.
ורק הבהמות והחיות שנפשם יצאה מן האדמה ביום השישי, נבלתם מטמאה את האדם במגע ובמשא – "ובנבלתם לא תיגעו" כי האדמה התקללה בחטא עץ הדעת. ואילו בדגים לא נאמרה שום טומאה במגע או במשא, גם כשמתים, כי נפשם יצאה מן המים ביום החמישי והמים לא התקללו, להיפך, הם מטהרים את האדמה במי המבול.
ובעופות, שבמקום אחד כתוב שנוצרו מן המים ביום החמישי – "וישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ…" (בראשית א') ובמקום אחר כתוב שנוצרו מן האדמה – "וייצר ה' אלוהים מן האדמה כל חיית השדה ואת כל עוף השמיים…" (שם ב') (ועיין בספרי אגלי דעת על פרשת בראשית, שם הסברנו סתירה זו לעומק).
אז עופות לא מטמאים במגע ובמשא מצד המים שבהם, רק נבלת עוף טהור מטמאה בבית הבליעה של האדם באכילתה, לומדים זאת מהפסוק – "וכל נפש אשר תאכל נבלה או טריפה באזרח ובגר וכיבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר" (ויקרא י"ז), ודורשים זאת לגבי נבלת עוף טהור וכתוב פה לשון אכילה סימן שרק באכילה נטמאים ולא במגע ובמשא כמו בנבלת בהמות וחיות. וכן יש מקום מפורש בתנ"ך שמוזכר נבלת עוף טהור – "כל נבלה וטריפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" (יחזקאל מ"ד).
ויש לזכור, שעד המבול אסור היה לכל האנושות לאכול בשר כלשהו, בין בהמה ובין חיה ועוף ודגים. רק לאחר שטוהרה האדמה במי המבול ועודנה חומריותה, הותר לאדם כל בשר לאכילה. בארץ ישראל שלא טוהרה במי המבול נועד שעם ישראל לא יוכל לאכול כל בשר כמו שאר האנושות אלא רק הטהורים לאכילה המוזכרים בפרשתנו, וזאת בגלל חומריותה הקשה של ארץ ישראל שלא טוהרה במי המבול ולכן חלק מהבשר נאסר על ישראל.
בפרט אלה שמידת האכזריות טבועה בהם ואכילתם תקשה על ישראל להתמודד עם החומר של הארץ.
משה מצווה לתת את הנבלות לגר תושב אשר בשעריך, שקיבל עליו לא לעבוד עבודה זרה, אך אוכל נבלות וטריפות וצריך לגמול עמו חסד ולתת לו בחינם את בשר הנבלה האסור באכילה לישראל. וכן משה מצווה למוכרו לנכרי בכסף, כי אותו לא מצווים להחיות כי הוא עובד עבודה זרה (וזו דעת רבי יהודה במסכת חולין קי"ג עמוד ב').
וכן, משה מצווה כאן על איסור לבשל גדי בחלב אמו, למרות שהוזכר איסור זה כבר פעמיים בתורה – בפרשת "משפטים" ובפרשת "כי תישא", בכל זאת חוזר עליו כאן משה בהקשר של מידת הרחמים שהזכרנו שגם כאשר אדם אוכל לצורך קיום גופו צריך לזכור את סבל החיות ולא לבשל את הגדי בחלב שנחלב מאמו, כי זה שיא כפיות הטובה וההתאכזרות על האם, שבנה נשחט ובחלב שמיודע לאכילת הגדי באותו חלב מבשלים אותו (אמנם להלכה כל חלב אסור לבישול עם בשר, גם אם זה לא חלב של אם הגדי אלא של אמא אחרת אך הבסיס של האיסור זה מצד מידת הרחמים) והכל נובע מכך שעם קדוש אתה לה' אלוהיך וכפי שהוא רחום אף אתה צריך להיות רחום וחנון כלפי בריותיו.
וכיוון שבתחילת הפרשה הזכרנו את איסור אכילת מעשר שני בכל שעריך, ונדרשנו הביאו למקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. מפרטת כעת התורה את דיני מעשר שני. שמדאורייתא צריך להביאו רק מדגן תירוש ויצהר (לחם, יין ושמן) עשירית מכל היבול של השנה ולאוכלו לפני ה' במשכן (וכאן נאמר – "לשכן שמו שם" כפי שהסברנו כי מדובר לאחר ארבע עשרה שנות ירושה וחלוקה שחזר האורן לשכון במשכן כי פני כן עדיין לא זרעו וקצרו ולא היה יבול שממנו יעשרו מעשר שני).
והמטרה של כך זה – "למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך כל הימים" העליה כל שנה למקום המשכן לאכול את המעשר שני, תגרום לכך שהמפגש עם הרוחניות, כהני ה' והלווים, תשמור על ישראל – עם ה' כל הימים כי אחרת, המגע התמידי עם עבודת האדמה ללא אתנחתות רוחניות כאלה, תגרום להשתקעות בחומר ולשיכחת ה'.
והתורה מפרטת את האפשרות להמיר את המעשר בכסף כאשר רחוקה הדרך ורב המעשר מכדי לשאתו, התורה נוקטת בלשון "כי רחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשום שמו שם כי יברכך ה' אלוהיך" וזה מזכיר את תחילת הפרשה לגבי הזמן אשר ירחיב ה' את גבולך מעבר לגבולות פרשת "מסעי", ואז לא ישכון הארון במשכן ה' כי יוצא למסעות הכיבוש לפני המחנה.
ולכן נאמר כאן "לשום שמו שם" ולא "לשכן שמו שם", ובכל זאת צריך להביא מעשר שני גם מהמקומות שנכבשו כי נהפכו להיות חלק מארץ הקודש וכיוון שמקומות אלה מרוחקים, אפשר להמיר את המעשר בכסף ולהגיע למקום המשכן ולקנות בכסף רק דברי מאכל ולאכול שם לפני ה' ולשמוח אתה וביתך.
ועיקר הבאת נושא זה כאן נועדה בשביל הפסוק האחרון – "והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו כי אין לו חלק ונחלה עמך" כפי שהסברנו בעניין מידת הרחמים וגמילות חסדים יש לדאוג לעניי עמך בכל דרך. בפרט כשנאמרים לפני ה' ואוכלים מטוב הארץ, אסור לשכוח את הלוי שאין לו נחלה בארץ ולא יכול לעבד את האדמה, לכן נוסף למעשר ראשון שנותנים ללוי שיכול לאכלו בכל מקום בארץ, צריך גם לשתפו במעשר שני שאוכלים לפני המשכן.
ובאותה רוח עוברת כעת הפרשה למצוות ביעור מעשרות מהבית, אחת לשלוש שנים. שצריך להוציא את כל המעשרות שהצטברו ולחלק מעשר ראשון ללוי ומעשר עני (שמחליף את המעשר שני בשנה השלישית והשישית לשמיטה) לתת לגר ליתום ולאלמנה אשר בשעריך ולא צריך להביא זאת למקום אשר יבחר ה', אלא יכול לאכול זאת בכל שעריך (רק את המעשר עני כמובן) בזכות כך יברכך ה' בכל מעשה ידיך אשר תעשה, כפי שנאמר- עשר כדי שתתעשר, כמו שנאמר – "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג').
ובהמשך לרוח זו של מידת הרחמים, מביאה כעת התורה את מצוות השמיטה שהובאה כבר מספר פעמים בתורה, אך כאן מובאית רק בהקשר החברתי שלה ולא בהקשר ההלכתי של איסור עבודת הקרקע בשביעית – "וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תיגוש ואשר יהיה לך את אחיך תשמוט ידיך".
פה השמיטה זה לא במובן שמיטת עבודת הקרקע – "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה…" (שמות כ"ג) שגם היא כמובן נוהגת בשביעית אך כאן באים להוסיף שמיטת חובות בשביעית, כלומר שמוט ידו של כל בעל משה ידו, כלומר כל הנושה ברעהו כסף צריך לשמוט את ידו מטה ולא להושיט את ידו ולדרוש את הכסף, כי השביעית משמטת את החובות ולא מאפשרת למלווים ליגוש את רעיהם ואחיהם.
והמילה ליגוש היא מהשורש נוגש (כפי שנאמר בשעבוד מצרים – "והנוגשים אצים לאמר: כלו מעשיכם דבר יום ביומו כאשר בהיות התבן, ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה" (שמות ה')) כמו נוגשי פרעה שהאיצו בישראל לעבוד קשה יותר, כך הנושה נוגש בלווה ורודפו להחזיר את החוב. ועל כך נאמר בשנת השמיטה שצריך לשמוט את ידו מרעהו ולא ליגוש את החוב.
את הנוכרי כן אפשר ליגוש – (מחלוקת בין הרמב"ם שפוסק שזה מצווה ליגוש את הנוכרי לבין הרמב"ן שסובר שזה רשות ולא חובה, כי הוא לא אחיך ואינך מחוייב בגמילות חסדים עמו אלא רק באחיך במצוות), אם תעשה זאת כל שמיטה ה' ידאג שלא יהיה בך אביון – "אפס כי לא יהיה בך אביון כי ברך יברכך ה' בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך לרישתה… והעבדת גויים רבים ואתה לא תעבוד, ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשול" – אתה תלווה ותיקח משכון מהגויים והם לא יקחו ממך משכון, כי לא תצטרך ללוות מהם ואתה תמשול בגויים רבים, ובך לא ימשול, וזאת בהנחה שתמשול במצווה זו של השמיטה, אך אם לא כן – יקרה הפוך כפי שמפורט בקללות בפרשת "בחוקותי" שעניין השמיטה עומד במרכזן, שאם לא ישמרו את השמיטה יגלו מהארץ עד שתרצה הארץ את שבתותיה (ושם הסברנו שמדובר בגלות בבל שארכה שבעם שנה כנגד השביעים שמיטות ויובלות שלא שמרו בהיותם בארץ).
ובהמשך לשמיטת החובות בשנת השמיטה, מזהירה התורה שלא יחשבו העשירים שכיוון שיש שמיטת חובות בשנת השמיטה לא נלווה כלל כספים לאביונים לפני כן כדי שלא נגיע למצב שלא יחזירו לנו את הכסף בשנת השמיטה – "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמיטה וראה עיניך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא אליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירא לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשך ובכל משלח ידך… פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" – יש כאן הדרגתיות: אחיך שלא עני וצריך הלוואה, ענייך, אביונך שהוא יותר עני מעני רגיל ויש חשש שלא יוכל להחזיר, וכל זאת פתוח תפתח את ידך.
ולאחר שמטפלת הפרשה בדאגת העניים והאביונים שצריך לפרנסם ולתת להם צדקה או הלוואה, מגיעה הפרשה לדרגה הכי נמוכה בעם ישראל- עבד עברי ואמה עבריה, שגם הם כבר הוזכרו בהרחבה בפרשת "משפטים", לגבי כל הדינים הנוגעים אליהם, אך כאן שוב מודגש העניין החברתי שצריך להעניק לעבד ולאמה אמצעי קיום לשלב ההתחלתי של החופש, כאשר גומרים את שש שנות עבודתם – "הענק תעניק לו מצאנך ומגרונך ומיקבך אשר ברכך ה' אלוהיך תתן לו וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוהיך. על כן אני מצווך את הדבר הזה היום.. לא יקשה בעיניך שלחך אותו חופשי מעמך, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וברכך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה".
גם כאשר נפדית ממצרים מלהיות עבד, קבלת הענקה בצורת כלי כסף וכל זהב ושמלות – "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות י"ב) וכן קבלת לחם משמיים את המן ואת השליו ומים בסלע וכל הדברים האלה עזרו לך להתקיים בשלב הראשוני של החופש, כך אתה צריך להעניק לעבד או האמה העבריים אמצעי קיום בסיסיים מצאנך מגורנך ומיקבך כי הם עבדו כפול מפועל שכיר שעובד רק בימים, ואלו עבד עובד בכל שעות היממה, כי הוא לרשותך.
ולכן לא יקשה בעיניך להעניק לו, בתמורה ה' יברכך בכל מעשי ידיך, ואם עבד רוצה להישאר אתך ועם משפחתך כי טוב לו עמך ולא רוצה להשתחרר, אז רוצעים את אוזנו במרצע והופך לעבד נרצע, כפי שבמצרים רק חמישית יצאו והשאר העדיפו להישאר עבדים נרצעים למצרים, כי גם חופש להרבה אנשים זה כנראה עול כבד מדי ולא אוהבים שינוי.
"כל הבכור אשר יוולד בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש לה' אלוהיך. לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך. לפני ה' אלוהיך תאכלנו שנה בשנה, במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך. וכי יהיה בו מום פיסח או עיוור כל מום רע, לא תזבחנו לה' אלוהיך, בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו, כצבי וכאייל, רק את דמו לא תאכל על הארץ תשפכנו כמים".
דיני בכור נאמרו כבר מספר פעמים בתורה ואף בפרשתנו כבר נאמר בתחילת הפרשה שצריך להביאו למקום אשר יבחר ה'. כמו כן בפטר חמור לא מוזכר כאן בכור בהמה טמאה, והסיבה שנישנה כאן דין בכור, זה בגלל שבכור זה הקורבן היחיד שקדוש מאליו מזמן הלידה ללא צורך בנדר מצד הבעלים כמו בשאר קודשים. והמילה "תקדיש" כאן היא לא מלשון נדר והקדש אלא מלשון זימון והבדלה, שזה גם אחת המשמעויות של השורש ק.ד.ש-"קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו') – לכן גם כאן, בגלל שזה בהמה שקדושה מלידה צריך להפרידה משאר העדר ולא לעבוד בה (בשור לחרישה) ולא לגוז את צאנה (בצאן), כיוון שאסורה בהנאה מתוקף קדושתה וצריך לתיתה לכהן שיקריבנה במשכן ויאכל את בשרה.
אך עיקר הסיבה שהובא דין זה כאן, זה כאשר נופל בה מום – שאז לא צריך להביאה למשכן, אלא אפשר לשוחטה בכל מקום ולאכול את בשרה כמו בהמת חולין – הטמא והטהור יחדיו כצבי וכאייל.
ולמרות קדושתה הראשונית שאז היה אמור דמה להיזרק על המזבח, כעת משתנה מצבה ודמה נשפך כמים לארץ כפי שהזכרנו בבשר תאווה, שבשונה אליו שתמידהיה בהמת חולין כאן כשיש מעבר מקדושה לחול על ידי המום, היית חושב שאסור לשפוך את דמה כמים לארץ, לכן צריכה התורה לחדש גם כאן שגם בכזה מצב חל דין זה.
גם כאן יש היבט חברתי, כי מי שמקבל את הבכור (גם התמים וגם בעל המום) זה הכהן שאין לו חלק ונחלה עמך וה' הוא נחלתו ואתה צריך לדאוג לפרנסתו.
הפרשה מסתיימת בשלושת הרגלים, שלמרות שכבר הוזכרו מספר פעמים בתורה, מובאים כאן שוב לצורך ההיבט החברתי של שלושת הרגלים וכן בהמשך לעניין, שה' הוא זה שבוחר את המקום המקודש לעבודתם גם לגבי הזמנים לעבודתו הוא זה שבוחר ולא עם ישראל, כפי שנהגו גויי הארץ שהם בחרו את המקומות והזמנים לעבודת אלוהיהם.
"ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם".
אמנם בפסח לא מופיע ציטוט זה, רק בשבועות וסוכות, אך זה בגלל שבפסח מזכירים כאן בעיקר את קרבן הפסח שכל ישראל צריכים להביאו למשכן ולהימנות על כבש, כך שיוצא שכולם כולל העניים זוכים לשמוח לפני ה' במשכן באכילת הפסח.
ולכן נאמר – "לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך, כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו, שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש, מועד צאתך ממצרים וישבת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלוהיך בו ופנית בבוקר והלכת לאוהליך".
ואכן, רק לגבי חג הפסח מוזכרים עוד דיני פסח הקשורים באכילה חוץ מעניין אכילת הפסח – עניין מצוות אכילת מצות ואיסור חמץ בבל ייראה ואיסור הלנת הבשר של הקרבן ועצרת ביום השביעי שלא לעשות בו מלאכה. כי כל דינים אלו גם קשורים לעניין אכילה ושמחה לפני ה', שבה משתתפים כל ישראל – גברים , נשים וטף.
אך לגבי חג השבועות וחג הסוכות לא מוזכרים כלל דינים אלה, לא קרבן שתי הלחם בשבועות ואיסור עשיית מלאכה וכן לא מוזכר עניין הקמת סוכה ועניין נטילת ארבעה מינים בחג הסוכות ואיסור עשיית מלאכה ביום הראשון לחג וביום שמיני עצרת, אלא רק עניין השמחה בחג עם כל המשפחה וכל העניים שצריך לדאוג להם שיאכלו יחד אתך מקורבנות השלמים שתזבח במשכן ברגל.
וכאן חוזר הביטוי – "אשר יבחר ה' לשכן שמו שם", כי פה מדובר לאחר ארבע עשרה שנים של ירושה וחלוקה שהמשכן בשילה עם ארון ה' בתוכו וכל עם ישראל נמצאים בנחלתם ולא מסביב למשכן, ולכן צריך שלוש פעמים בשנה להתכנס למקום המשכן ולהתנתק עבודת האדמה ולדאוג ללויים ולעניים ולספוג קצת רוחניות מהכהנים והלווים במשכן שמלמדים את התורה לכל ישראל, כדי לא לשכוח את המטרה של קידוש האדמה באמצעות התורה. ולכן נאמר – "שלוש פעמים בשנה ייראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ולא ייראה את פני ה' ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך כאשר נתן לך".
והמילה "ריקם" כאן מזכירה את מצוות ההענקה לעבד עברי שגם שם אמרה מילה זו – "וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקםהענק תעניק לו" בשש עשרה פעמים בפרשתנו נאמר הביטוי – "במקום אשר יבחר…" ובכך מתקשר הדבר לתחילת הפרשה שעסקה בשני מקומות בארץ ישראל, הר גריזים והר עיבל, שעליהם צריך לתת את הברכה ואת הקללה.
ואחר כך ציינה התורה שצריך לאבד את כל המקומות שעבדו שם הגויים את אלוהיהם שבניגוד לישראל הם מקדשים את המקומות לפי בחירתם עבור אלוהיהם, ולעם ישראל יש רק מקום אחד המקודש לעבוד על ידי בית ה', כי ה' הוא מקומו של עולם ולא העולם הזה הוא מקומו, וה' מקדש את המקום והוא שוכן ולא כמו הגויים שהמקומות מקדשים את אלוהיהם כי אין בהם ממש.
וכמו שה' מקדש את המקום בארץ בו הוא שוכן כך ישראל נדרשים לקדש את כל המקומות בארץ על ידי קיום מצוות התלויות בארץ, ובעיקר לתת מיבולה מתנות לעניים וללוויים, ואכילת תוצרתה במקום אשר יבחר ה' (במקרה של קודש) ובכל שעריך (במקרה של חולין) על פי כללי התורה, ואכילת מצווה זו מקדשת למפרע את האדמה אשר ממנה יצא יבול זה, וזה יעזור לנו להיות רחמנים וגומלי חסדים, למרות המצוות להחרים את עיר הנידחת ולא לחוס על המסית והמדיח, כי ה' נותן לך רחמים בעבור זה.
במקום אשר יבחר ה' בסופו של דבר לאחר הגלגל, שילה, נוב וגבעון – תהיה ירושלים בהר המוריה, בהר בו נאמר על ידי אברהם בנסיון העקידה – "ויקרא אברהם שם המקום ה' יראה. אשר ייאמר היום, בהר ה' ייראה" (בראשית כ"ב) וזה מתקשר לשם פרשתנו, שעוסקת הכי הרבה במקום אשר יבחר ה' ושם הפרשה "ראה", מרמז על שם המקום הסופי אשר יבחר ה' לשכן שמו שם לדורי דורות – הר המוריה שנקרא ה' יראה.
וכן הפרשה מתחילה במילה "ראה" ומסתימת ב – "שלוש פעמים ייראה כל זכורך את פני ה' אלוהיך במקום אשר יבחר… ולא ייראה את פני ה' ריקם"- לרמוז שהמקום אשר יבחר ה' הוא המקום אשר נקרא ה' ייראה.
ומעניין שהפרשה בה מסופר נסיון העקדה שבגללו נתקדש הר המוריה נקראת "וירא". ופרשתנו, שבה נבחר מקום זה לשכן את שם ה' נקראת "ראה"- מאותו שורש, והעוף היחיד הטמא שנוסף בפרשתנו על העופות האמורים בפרשת שמיני הוא – ראה.
ובנסיון העקידה נאמר – "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק… ויאמר אברהם אלוהים יראה לו השה לעולה… כי עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה… וישא אברהם את עיניו וירא והנה אייל… ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה… בהר ה' ייראה" (שם, שם)
ובמילים – "וירא את המקום מרחוק", מתמצה כל רעיון פרשתנו כי המקום אשר יבחר ה' בעתיד לשכון בו הוא רחוק בעתיד, ורק אברהם ראה את המקום הזה מרחוק בזכות ראייתו הרוחנית, וכן משה אמר בפרשת "ואתחנן" – "אעברה נא ואראה… ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג'), גם הוא ראה מרחוק את המקום אשר יבחר ה' בעתיד הרחוק-"ההר הטוב הזה והלבנון" – הר המוריה ובית המקדש (הנקרא לבנון על שם הפסוק – "פתח לבנון דלתיך ותאכל אשר בארזיך" (זכריה י"א) ועיין מסכת יומא דף ל"ט עמוד ב').
וזו מהות היהדות: לראות את המקום מרחוק, כלומר לא להסתכל על הרגע העכשווי ולחיות את הרגע אלא לשאוף רחוק להגיע אל המקום אשר יבחר ה' – מבחינת מדרגה רוחנית להגיע כמה שיותר רחוק, להציב מטרה רוחנית קשה ולהגיע אליה, גם אם זה רחוק וקשה. ולחשוב קדימה מה יהיה בגיל הזיקנה, איך אני רוצה להיזכר בעיני ה' כשאפטר מהעולם, כצדיק או רשע. כי כשרואים את המקום שרוצים להגיע אליו מרחוק, אז יש כיוון ברור וסלול, מה שאין כן כשלא רואים את המקום מרחוק ולא מציבים מטרה בעתיד יכולים להסתובב במעגלים ולעולם לא להגיע.
ובעניינים גשמיים של פרנסה צריך בטחון בה', כמו שאברהם אומר לבנו – "אלוהים יראה לו השה" אל תהיה מודאג יותר מדי כמו שה' דואג לראה שמעופפת במרומי השמיים ורואה את טרפה מרחוק, כך גם לך ימציא ה' את מזונך לאחר השתדלות קטנה מצידך ומה שתלוי בך זה להשקיע את הראייה שלך במקום שנמצא מרחוק ולהגיע אליו מבחינה רוחנית.
.
