יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע קרח
בס"ד
"ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בן ראובן ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמישים ומאתיים נשיאי העדה קראי מועד אנשי שם"
מי היוזם של המרד? ומדוע דווקא עכשיו אחרי חטא המרגלים (כפי שנראה בהמשך הפרשה, שפרשה זו מוכרחת להיות אחרי חטא המרגלים וזו לומדים מדברי דתן ואבירם למשה)?
לכאורה לפי הפתיחה של הפרשה, היוזם של המרד הוא קורח, שבו נאמרה המילה "ויקח", ומה הוא לקח?
כנראה את כל האחרים יחד איתו, אז הוא היוזם.
ומדוע דווקא קורח? הרי הוא בן דוד ישיר של משה ואהרן, אביו יצהר אח של עמרם, אבי משה ואהרן. אולי בשמו נמצאת התשובה, קורח=קרחת. הרי כל הלווים (למעט משה ואהרן ובניו, כפי שהסברנו בפרשת "בהעלותך") עברו מספר חודשים קודם לכן, את חניכת הלווים שבהם גולח כל שערם -"והעבירו תער על כל בשרם" (במדבר ח') וזה כולל שער הראש והזקן. ועבור אדם מבוגר בסביבות גיל שמונים כמו קורח (בן דוד ישיר של משה ואהרן שהיו מעל גיל שמונים) ששערו וזקנו זה כבודו, זו השפלה גדולה להסתובב בקרב מכריו וקרוביו בצורה כזו שכל הדרת פניו נהרסה, בפרט שאהרן ומשה בני דודו נשארו עם טוהרם וזקנם המכובד.
אך אם כך, מה לדתן ואבירם שהם בכלל משבט ראובן (המילים "בני ראובן" מתייחסים גם לדתן ואבירם ולא רק לאון בן פלט, כי ראובן הוליד את פלוא, ופלוא הוליד את אליאב, ואליאב הוליד את דתן ואבירם – "ראובן בכור ישראל, בני ראובן… ופלוא משפחת הפלואי ובני פלוא אליאב, ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם, ודתן ואבירם קריאי העדה אשר יצאו על משה ועל אהרן בעדת קורח בהצתם על ה'" (שם, כ"ו) יוצא מכך שגם משה ואהרן וגם קורח וגם דתן ואבירם הם דור חמישי ליעקב אבינו, ובערך באותה שכבת גיל בסביבות השמונים).
ומה יצא לדתן ואבירם מכל המלחמה של קורח בתוך שבט לוי שרוצה להיות כהן גדול במקום אהרן, הרי ממילא אין סיכוי שיהיו כהנים?
וכן, מה למאתיים וחמישים האיש, נשיאי העדה קריאי מועד ואנשי שם, בעניין המחלוקת הפנימי בתוך שבט לוי? ברור שכאן לא מדובר בנשיאי השבטים ממש (שהרי הם רק שניים עשר), אלא הכוונה שהם ראשי העדה ומכובדיה, לכן כתוב "נשיאי עדה" ולא כתוב נשיאי המטות או נשיאי השבטים.
ואם כן מה חסר להם, לאנשים ממעמד מכובד שמוכנים לזרוק הכל, בשביל משהו שלא קשור אליהם בכלל.
"ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם: רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', מדוע תתנשאו על קהל ה'? וישמע משה ויפול על פניו, וידבר אל קורח ואל כל עדתו… ויאמר משה אל קורח: שמעו נא בני לוי… וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה".
מה בעצם דורשים קורח ועדתו? לא מוזכרת כאן דרישה כלשהי, רק טענה של "רב לכם", מדוע אתם מתנשאים על קהל ה' אך מה רוצים בעצם? וכן מדוע משה נופל על פניו ואחר כך מדבר שלוש פעמים: פעם אחת אל קורח ועדתו פעם שנייה אל קורח לבד ופעם שלישית שולח לקרוא לדתן ואבירם, וכי הם לא נמצאים כבר שם מול משה ואהרן ומדוע צריך לשלוח ולדבר אליהם באופן נפרד?
לכן צריך לומר שיש כאן שלושה סוגי מחלוקת:
א. קורח נגד אהרן הכהן, (אך לא נגד מנהיגותו של משה), כי רוצה להיות כהן גדול ושכל הלווים יהיו כהנים, אך לא מתנגד לבחירת שבט לוי כמשרתי ה' במקום הבכורות. ועל מחלוקת זאת נאמר בתהילים "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש השם" (תהילים ק"ו) תחילת הפסוק ו"ויקנאו למשה" מתייחס למאתיים חמישים נשיאי העדה וסוף הפסוק אהרן קודש ה' מתייחס לקורח עצמו שרצה את תפקידו של אהרן.
ב. מאתיים חמישים נשיאי העדה מכל השבטים שכנראה היו בעצמם בכורות, ולכן התנגדו לבחירת שבט לוי כמשרתי ה' בלבד במקום הבכורות ודורשים להחזיר את המצב הקודם לקדמותו שהבכורות מכל ישראל יהיו משרתי ה' במשכן, בנוסף ללויים או במקומם, לכן המרד שלהם רק כעת, לאחר חלוקת הדגלים ובחירת שבט לוי במקום הבכורות ובפרט לאחר חטא המרגלים שבו גם שבט לוי חטאו ואם כן אין סיבה להעדיפם על הבכורות, ולכן מתנגדים גם למשה כמנהיג, כי חושבים שפעל על דעת עצמו בבחירת שבטו למשרת ה', אך אינם מתנגדים לה', להיפך הם רוצים להיות משרתי ה' גם כן.
ג. דתן ואבירם משבט ראובן (שאינם בכורים, כפי שראינו לעיל – "ובני אליאב נמואל ודתן ואבירם" משמע שנמואל הוא הבכור ולא דתן ואבירם) ומחלוקתם- על משה עצמו ועל ה', ורוצים לשוב למצרים, כפי שנראה בטענותיהם בהמשך – "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר גם השתרר", ובכך הם מאשימים את משה עצמו ביציאת מצרים וטוענים שארץ מצרים היא ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ ישראל, ולמעשה כופרים בכלל שה' שלח את משה להוציא את ישראל ממצרים, וטוענים שמשה עצמו המציא את הכל ממוחו, ומשה העלה אותם ממצרים וכל השררה שלקח לעצמו זה מלבו ולא מציווי ה' – "כי תשתרר עלינו גם השתרר".
ומילים אלה מחזקות את דברי המדרש, כי דתן ואבירם הם "שני אנשים עברים ניצים" שהלשינו על משה לפרעה במצרים וכנראה היו בקשרים טובים עם השלטון המצרי ונהנו מחסדיו, ולכן אומרים שמצרים זבת חלב ודבש, כי בשבילם זה אכן היה כך בתור מלשינים מקצועיים, כי שם אומרים למשה-"מי שמך לשר ושופט עלינו, הלהורגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (שמות ב'), כי גם שם נוקטים בלשון שר למשה שלוקח לעצמו שררה בלי סמכות לכך כמו שאומרים לו כאן, וכן מרחמים על המצרי שמשה הרג ואף מלשינים עליו על כך לשלטון המצרי, ובכך מראים את אהדתם לאדונים המצריים.
וכך יוצא שהמרד של דתן ואבירם הוא המרד הכי חמור במחלוקת קורח ועדתו, כי מגיע עד כדי כפירה בה' רצון לשוב למצרים.
ונראה לומר שדתן ואבירם הם היוזמים של כל הירידות, כפי שהבאנו לעיל – "הוא דתן ואבירם… אשר היצו על משה ועל אהרן בעדת קורח, ובהצתם על ה'" (במדבר כ"ו) (גם כאן השורש היצו זה משלון ניצים, וזה שוב מחזיר אותנו ל-"שני אנשים עברים ניצים" שהבאנו לעיל הם דתן ואבירם).
והפועל "היצו", כאן משמעותו לעורר ריב להילחם, כמו שמופיע בתהילים "בהצותו את ארך נהריים את ארם צובא וישוב יואב ויך את ידו בגיא מלח" (תהילים ס'), משמע שדתן ואבירם הם עורר את כל הריב נגד משה ואהרן מטרתם האמיתית היתה – "בהצתם על ה'" (כי בדברי קורח ועדתו עצמם לא מוצאים שהתלוננו על ה' להיפך הם רוצים להיות משרתי ה' במקום אהרן הכהן ובמקום לוויים או ביחד איתם)
והנה דתן ואבירם, הם משבט ראובן, החונה בדרום במשכן, צמודים לבני קהת, שגם הם נמצאים בדרום המשכן – בין דגל ראובן למשכן עצמו. כי קורח הנמנה על בני קהת היה שכן לדתן ואבירם משבט ראובן, והם כנראה שתלו במוחו את הרעיון שמגיע להם הכהונה הגדולה במקום אהרן, שמשה לוקח לעצמו את כל הכיבודים על דעת עצמו ולא מציוויו של ה'.
ויחד עם קורח הם הסיטו עוד מאתיים חמישים חשובי העדה מכל השבטים שכנראה היו גם בכורים, כדי לתבוע את תפקידם כמשרתי ה' שנלקח על ידי בני לוי לאחר חטא העגל בהוראת משה, ובכל אחד מהצדדים סיפקו מטרה בפני עצמה כדי שיהיה להם מניע חזק למרוד.
ובחסות קורח ועדתו תכננו דתן ואבירם שיתפתח מרד כללי, ואז יוכלו לחזור למצרים, כי הם לבדם לא העזו להיות בחזית המאבק. ולכן כתוב "ויקח קורח…" כי אותו דחפו להיות מקדימה במאבק, בזמן שהם דוחפים אותו מאחור, כי ידעו שלא יצליחו לשכנע את העם במטרתם לשוב מצרימה אם הם יהיו בחזית, כי הם נהנו מחסדי המצרים והיו ידועים כמלשינים וכמשתפי פעולה עם המצרים אך שאר העם שסבל במצרים שיעבוד, לא יראה בהם כמנהיגיו.
ולכן בטענה הראשונה אל משה ואהרן, גם קורח לא יכול לטעון את רצונו להיות כהן גדול, כי זה יראה מאבק אישי ולא יתפוס אחרים, ולכן בתחילה טוענים את טענת מאתיים וחמישים נשיאי העדה שרוצים להחזיר את המצב לקדמותו שהבכורים הם משרתי ה' בכל עם ישראל ולא רק שבט לוי-"ויקהלו על משה ועל אהרן… רב לכם! כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", כלומר כל העדה קדושים ומדוע בחרתם דווקא את שבט לוי להיות משרתי ה' הקדושים הרי ה' נמצא בתוך כל עם ישראל – במשכן, ואם כן כל העדה צריכה לשרתו באמצעות בכוריהם, ומדוע אתם מתנשאים עלינו ובוחרים רק את שבטכם להיות קדוש מעל כולם?
ועל כן משה נופל על פניו (כפי שעשה בחטא המרגלים, שהמרד היה מכוון אליו אישית ולכן הוא נוגע בדבר, וכל דבר שיגיד לא יתקבל, כי שם אמרו -"ניתנה ראש ונשובה מצרימה" כלומר נשים מנהיג אחר בראשנו במקום משה) כי כאן מאשימים אותו בזיוף דבר ה' ובהתנשאות, וכל טענה שיטען כנגדם לא תשנה את דעתם.
ולכן משה מדבר אל קורח ועדתו (כי קורח היה בראש המאתיים חמישים איש, ומכך משה הבין שהוא המנהיג) – "בוקר, ויודע ה' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר בו הקריב אליו. זאת עשו: קחו לכם מחתות קורח וכל עדתו, ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר, והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, רב לכם בני לוי".
משה מתמודד כאן עם שתי הטענות, גם של קורח שרוצה כהונה גדולה כאהרן הכהן, וגם של המאתיים חמישים איש שרוצים שהבכורים ישרתו במשכן כמו הלוויים. ועל כך אומר משה: אתם לא מאמינים לי שזה בציווי ה', וחושבים שאני מעצמי לקחתי כיבודים ושררה לשבטי ולמשפחתי, אם כן תיראו שה' יבחר מכולכם מי ראוי להיות משרתו, גם קורח וגם כל עדתו ייקחו מחתות וישימו קטורת ואש, ואם אתם צודקים אז בכולכם יבחר ה' לשרתו ויקבל את קטורת מכולכם, ואתם קורח והלוויים רב לכם במה שיש לכם כבר ומדוע תרצו גם כהונה?
ויש לשים לב: שבניגוד להמשך הפרשה ששם משה אומר גם לאהרן לקחת מחתה עם קטורת, כאן עדיין משה לא כולל את אהרן במבחן המחתות אלא רק קורח ועדתו, כי אמורים להיכנס לפני ה' בתוך המשכן כדי להקטיר את הקטורת (לכן נאמר "לפני ה'", כמו שנאמר בנדב ואביהוא – "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציווה אותם" [ויקרא ט'])
ואם יכנסו ולא ימותו סימן שגם בהם בחר ה' להיות משרתיו, ואם ימותו כמו נדב ואביהוא, סימן שלא בהם בחר ה', לכן לא אמר גם לאהרן לקחת מחתה עם קטורת כי הוא כבר עשה זאת מתוקף תפקידו ככהן גדול, כל יום מאז הקמת המשכן ולא מת, אז לא צריך לעמוד שוב למבחן, בניגוד לקורח ועדתו.
ועד כה דיבר משה אל קורח ועדתו ביחד רצו שגם הבכורים יהיו משרתי ה' במשכן, וכעת, פונה אל קורח ובני לוי אם הטענה שרוצים להיות כהנים ולא מסתפקים בלהיות כהנים בלבד, ואומר: "ויאמר משה אל קורח שמעו נא בני לוי, המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו, לעבוד את עבודת משכן ה' ולעמוד לפני העדה לשרתם, ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי איתך, וביקשתם גם כהונה?! לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה', ואהרן מה הוא כי תלינו עליו?"
כלומר: אתה קורח ושאר הלווים, הרי מודים שלא מליבי בחרתי בשבט לוי במקום הבכורות (בניגוד לטענת המאתיים חמישים איש שכן חושבים כך) אלא אלוקי ישראל הבדיל אתכם אליו לעבוד את עבודת משכן ה', אם כן, אינכם יכולים לטעון שאת הבחירה בשבט לוי בחר ה' ואילו את הבחירה בכהנים עשיתי אני מליבי ולא מדעת ה', כי אם אתם מודים שה' ציווני לגבי שבט לוי, סימן שאני שליחו ואם אני שליחו לא ייתכן שבחרתי בכהנים מדעת עצמי, כי ה' לא היה בוחר שליח שלא היה עושה את שליחותו, ואם כן אתם בעצם מתמרמרים על בחירת ה' באהרן ובניו ככהנים ולא בכם, אז אתם נועדים על ה', ומה אתם רוצים מאהרן? תפנו אל ה' (אך מאתיים החמישים איש טוענים שאני הכל המצאתי, כולל הבחירה בשבט לו וממילא אינני שליחו של ה' בכלל, ולכן צריך את מבחן המחתות שיוכיח שה' כן בחר בשבט לוי).
כעת משה פונה אל דתן ואבירם, על מנת לפרק את הטענה השלישית והחמורה ביותר, כי עדיין לא יודע מה טענתם, כי בנתיים דברו רק קורח ועדתו, ודתן ואבירם מסתתרים מאחריהם ודוחפים אותם.
לכו משה שולח אל דתן ואבירם לקרוא להם אליו כדי לשמוע את טענתם שהתחילה הכל. ויתכן גם שבהתחלה גם דתן ואבירם עמדו לפני משה יחד עם קורח ועדתו – "ויקח קורח… ואת דתן ואבירם… ויקומו לפני משה", אך כשראו שמשה לא נבהל ומציע מבחן של המחתות נבהלו ועזבו את המקום, בפרט כשראו שקורח ועדתו לא משיבים לדברי משה וראו שיש לדבריו השפעה, ולא רצו להיות מושפעים גם הם בנוכחות קורח ועדתו ולכן חזרו לאוהליהם.
ולכן משה כעת שולח אחריהם שיבואו אליו והם מסרבים – "וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם בני אליאב, ויאמרו: לא נעלה! המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר?! אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם העיני האנשים ההם תנכר? לא נעלה!"
מדבריהם משתמע, שרוצים לחזור לארץ מצרים שהיא זבת חלב ודבש בעיניהם, וכן משמע שמדובר לאחר חטא המרגלים שכבר נגזר על אותו דור לא להיכנס לארץ ועתידים למות במדבר – "להמיתנו במדבר", וכן לדתן ואבירם כיוון שלא היו בכורים, אין שאיפה להיות משרתי המשכן כמו קורח ועדתו, מכך שאומרים שלא יקבלו בארץ מנחלת שדה וכרם (שמקבלים כל השבטים שלא עובדים במשכן) בגלל חטא המרגלים.
משמע שהיו מעוניינים בכך, לנחול נחלה בארץ, ולא להיות משרתי המשכן כמו שבט לוי שאין לו חלק ונחלה בארץ. ולכן לא רוצים להשתתף כלל במבחן מחתות הקטורת, שנועד רק לאלה שרוצים לשרת במשכן כעובדי ה', ובכך לא מעוניינים דתן ואבירם שכופרים גם בה' ולא רק במשה, ורוצים לחזור למצריים ולפרוק מעליהם עול תורה ומצוות, לכן הביטוי לא נעלה שחוזרים עליו שוב, יכול להתפרש (חוץ מהפשט שלא יבואו אל משה לשמוע את דבריו) גם שלא רוצים לעלות לארץ הקודש, וגם לא רוצים לעלות מעל העמים בקדושה, אלא להיות ככל העמים ולחזור למצרים ללא תורה ומצוות, כלומר לא רוצים גם עליה רוחנית.
ולכן גם לא רצו לומר זאת בנוכחות שאר עדת קורח, כי אז היו חושפים את מטרתם האמיתית ואז יבינו קורח ועדתו שדתן ואבירם השתמשו בהם למטרתם, ולא מעניין אותם בעצם כבודו של קורח וכבודם של מאתיים חמישים הבכורים כמשרתי ה', כי הם בכלל כופרים בה' ובמשה עבדו ומעדיפים את תרבות מצרים שהיתה טובה אליהם בתור מלשינים אך לא היתה טובה לקורח ועדתו.
הביטוי שאומרים דתן ואבירם למשה – "העיני האנשים ההם תנקר" יכול להתפרש בשתי משמעויות: או שגם אם תנכר את עינינו לא נבוא אליך לשמוע את טיעוניך ואפשרות שנייה: את עיני קורח ועדתו הצלחת לנקר שלא יראו את האמת אך לא את עינינו.
וברגע שמשה מבין את מטרתם האמיתית של דתן ואבירם שהיא זו שעומדת מאחרי המרד של קורח ועדתו, הוא מבין שאין כאן התקפה אישית עליו, כי זאת יכל לסבול ולהבין, אלא יש כאן כפירה בה' עצמו ובתורתו ורצון לשוב למצרים כפי שהיה בחטא המרגלים.
כאן כבר אין מקום להבנה והסברים והתחשבות ונסיון לשכנע בטוב, אלא צריך לקנא לה' ולהעניש את מורדים כפי שהיה בחטא המרגלים, לכן נאמר כאן – "וייחר למשה מאוד".
וכאן משה מפצל את טענתו לשניים, לגבי המרד בה' של דתן ואבירם הוא מבקש מה' לא לפנות למנחתם, אם ינסו להקריב לה' כדי לכפר על עוונם – "ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם".
ולגבי הטענה כלפיו שהוא משתרר ולוקח שררה לעצמו אומר משה – "לא חמור אחד מהם נשאתי לא הריעותי את אחד מהם", כי בניגוד למשפט המלוכה שמאפשר למלך – "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם: את בניכם ייקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפני מרכבתו… ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם ייקח ועשה למלאכתו" (שמואל א' ח'), משה אפילו חמור אחד לא לקח מהעם לצרכיו כמלך, ולא ניצל את סמכותו כדי לפגוע במישהו שחטא לו – "ולא הריעותי את אחד מהם", אז כל טענות דתן ואבירם באות מצד כפירה בתורה ובמצוות ולא באמת שמשה עצמו מפריע להם, פשוט הם רוצים לשוב מצרימה.
וכעת משה פונה אל קורח ומאתיים וחמישים איש נשיאי העדה, בנפרד מדתן ואבירם. כי מבין שהם לא כופרים בה' ובתורתו ולא רוצים לשוב מצרימה כדתן ואבירם, אלא רק חולקים על שיקול דעתו של משה, וחשובים שמעצמו בחר בשבט לוי כמשרתי ה', וקורח עצמו רוצה להיות כהן במקום אהרן – סימן שלא כופר בה'.
לכן משה רוצה לעשות מבחן אחד שיפתור את שתי הטענות, גם של קורח וגם של מאתיים חמישים האיש.
ולכן הוא אומר, מצד אחד לכל המאתיים חמישים לקחת מחתות עם קטורת ומצד שני גם קורח ואהרן ייקחו מחתות עם קטורת, כך שבבת את יוברר, אם מאתיים חמישים ראויים להיות משרתי ה' במשכן במקום הלוויים או בנוסף, ואם קורח ראוי להיות כהן גדול במקום אהרן, וכל זה לפי היענות ה' לכל אחד מהם אם לחיוב ואם לשלילה.
ואכן מאתיים חמישים האיש לוקחים איש מחתתו ונותנים עליהן אש ומעל האש שמים קטורת ועומדים בפתח אוהל מועד למחרת יחד עם משה ואהרן.
אך קורח עכשיו פוחד ממבחן הקטורת, כי בניגוד למאתיים חמישים הנשיאים יודע שה' כן בחר בשבט לוי במקום הבכורות (כפי שהסברנו מקודם שלכך אינו מתנגד, כי גם הוא לוי) וממילא גם בחר באהרן הכהן, ואם יצטרף עם מחתתו ימות, כמו נדב ואביהוא, לכן קורח שובר את הכלים ומחליט להצטרף לטענת דתן ואבירם להמריד את כל העדה על מנת לשוב למצרים כי מבין שלא יצליח להחליף את אהרן ככהן וכעת קורח מחליט להקהיל את כל עדת ישראל על משה ואהרן פתח אוהל מועד בשם המרד.
אך הוא בעצמו נשאר מאחור יחד עם דתן ואבירם.
"ויקהל עליהם קורח את כל העדה, אל פתח אוהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה".
הביטוי "ויקהל" מזכיר את פרשת "ויקהל" – "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל לאמר: אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" (שמות ל"ה).
אך פה התהפכו התפקידים, קורח במקום משה מקהיל את כל העדה למרד על משה, ושוב נראה כבוד ה' אל כל העדה, בדיוק כפי שבפרשה הקודמת בחטא המרגלים, שבקשו כל עדה לרגום את יהושוע וכלב באבנים, מה שהרתיע אותם היה – "וכבוד ה' נראה באוהל מועד לעיני כל ישראל" (במדבר י"ד), כך גם כאן – "וירא כבוד ה' אל כל העדה".
"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר: הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע, ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלוהי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!"
הביטוי "אלוהי הרוחות לכל בשר", מופיע רק עוד פעם אחת בתנ"ך – בפרשת "פנחס", לאחר שה' אומר למשה לעלות אל הר נבו ולראות את הארץ הטובה כי לא יכניס את ישראל לארץ, בגלל חטא מי מריבה, ואז משה אומר לה' – "יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה" (במדבר כ"ז), וגם שם חוזרות המילים איש ועדה, כמו כאן.
וכן שם ה' עונה למשה, לבקשתו לבחור מנהיג שיחליפו בכניסה לארץ -"ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושוע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת ידך עליו" (שם, שם), שוב חוזר עניין הרוח (ועל כלב נאמר – "עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי" (במדבר י"ד)
אך הכוונה אחת בשני הפסוקים – "אלוהי הרוחות לכל בשר"- כלומר: האלוקים שיצר לכל אדם רוח משלו, הנבדלת מחברו, ומכיר את כל רוחות בני האדם ויודע להבדיל בין מסית (קורח) למוסתים (כל העדה), ולא יתכן להשמיד את כל העדה בגלל חטאו של קורח.
לכן בפרשת פנחס משה מבקש שה' אלוקי הרוחות לכל בשר יבחר מנהיג שיודע להתנהג עם כל אחד מישראל על פי רוחו הנבדלת, וידע לקרוא את רוחו של כל אחד מצאן מרעיתו ולהנהיגם בהתאם.
ואכן ה' עונה שיש אדם כזה אשר רוח בו, ויודע לקרוא את רוחות עם ישראל ולהנהיגם בהתאם – יהושוע בן נון, שהיה משרתו הנאמן של משה במשך ארבעים שנות המדבר ולמד היטב את רוח כל איש מבני ישראל ולכן ראוי להנהיגם.
לכן ה' נענה למשה ולאהרן ולא מכלה את כל העדה, ומתכוון להשמיד רק את האיש החוטא – "וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל כל העדה לאמר: העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם"- כנגד משכן ה' שבתוך מחנה ישראל יש כאן משכן חילופי, על פי שיטת דתן ואבירם שרוצים למרוד בה' ובמשה ולשוב למצרים – משכן קורח דתן ואבירם.
כי קורח כבר הצטרף לדתן ואבירם ועזב את מאתיים חמישים האיש שרק רוצים להיות משרתי ה' במקום הלוויים, ואילו קורח כבר הצטרף לדתן ואבירם והחליט למרוד לגמרי ולהקים משכן חילופי עם דתן ואבירם יוזמי המרד (וזה בעצם היה הרעיון מלכתחילה של דתן ואבירם בשכנעם את קורח להצטרף למרד, שכאשר תיכזב תוחלתו האישית להיות כהן גדול, יצטרף למטרתם לשבור הכל)
אך נשאלת השאלה, במה גדול כוחו של קורח שבחרו בו דתן ואבירם מלכתחילה? ואיך באמת הצליח קורח לשכנע את כל העדה להיקהל אל פתח אוהל מועד נגד משה?
אז כפי שנראה בהמשך הפרשה, גם לאחר מות קרוח ועדתו עדיין ההתמרמרות בעם לא תמה, וכל עדת ישראל התלוננו על משה ואהרן -"אתם המיתם את עם ה'", רואים, שקורח ודתן ואבירם, לא פעלו בחלל ריק, אלא באמת היתה התמרמרות בעם גם קודם בעקבות בחירת שבט לוי כמשרתי ה' במשכן ואהרן ובניו ככהנים.
למרות שכל ישראל השתתפו בבניין המשכן ותרמו לו ביד רחבה, ופתאום רק שבט אחד זוכה בכבוד הגדול של משרתי ה' וכל האחרים נחשבים זרים – "למען אשר לא יקרב איש זר… והזר הקרב יומת" (אמנם גם שבט לוי נחשב זר לגבי המשכן עצמו, ורק הכהנים לא נחשבים זרים, אך עדיין הלווים יכולים להתקרב יותר משאר הישראלים בתוך חצר המשכן, וגם הכהנים הם משבט לוי בעצם) וכל שונאי משה ועם ישראל, מסיבות שונות ומשונות, העלו את החשד שמשה בחר בשבט לוי ובאחיו שבחר בשבטו לוי, ובמשפחתו, מטעמים אישיים ולא מציווי ה'.
כמו כן בגלל ששבט לוי הרגו בחטא העגל הרבה מישראל, נשמרה טינה כלפיהם גם כך מצד משפחות ההרוגים, ובפרט לאחר המסע לארץ ישראל שהיה רצוף רצף של אסונות – תבערה, קברות התאווה והשיא בחטא המרגלים, שבעצם גזר מוות במדבר על כל ישראל של אותו הדור (למעט שבט לוי), אז אין כבר מה להפסיד.
ופתאום מתוך שבט לוי, המשפחה הכי קרובה של משה, יוצא בן דודו קורח – איש נכבד וזקן וידוע בצדקותו, הוא בעצמו מאשר את החשד שחשדו כולם, שיש פה עניין אישי של חלוקת כיבודים למקורבים למשה ואחד המקורבים ביותר שהוא קורח מעיד על כך, וכך החשד הפך לעובדה מוצקה, וכל הזעם שתסס בעם התפרץ בבת אחת.
לכן בחרו דתן ואבירם דווקא בקורח, כי הרגישו את התמרמרותו על שאיננו כהן כאהרן (כי היו שכניו הקרובים כפי שהבהרנו), ולכן מתחילה שכנעו אותו לתבוע את המגיע לו בתור לוי, להיות כהן גדול, ולאחר שידחה על ידי משה כבר יצטרף למרד הכללי נגד משה ושבט לוי עצמו, ויחזק את טענותיהם שהכל שקר, ולא ציווי של ה', ובכך יפרקו עול תורה ומצוות ויחזרו למצרים.
ואכן כעת נוצר משכן קורח דתן ואבירם החילופי למשכן ה', כי הוא סותר את משמעות של משכן ה' בתוך ישראל, כך שזה יוצא או משכן קורח או משכן ה', ולא יכולים לדור בכפיפה אחת.
לכן ה' אומר למשה לומר לכל העדה להתרחק ממשכן קורח ודתן ואבירם, כי כל המצטרף אליהם חייב להישמד.
"ויקום משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו כל זקני ישראל", דתן ואבירם לא הסכימו לבוא אל משה, אז כעת משה הולך אליהם ומוחל על כבודו. אך מהיכן צצו זקני ישראל? והאם אלו אותם שבעים זקנים של פרשת "בהעלותך", שמשה אסף אל אוהל מועד ונחה עליהם רוח ה' והתנבאו ולא יספו?
והיכן הם היו בחטא המרגלים? ומדוע לא עזרו אז לכלב ויהושע לשכנע את העם לא לחטוא? ומדוע רק כעת הם פתאום מצטרפים למשה ונוקטים עמדה? היכן הם היו בתחילת מרד קורח ועדתו כנגד משה, מדוע אז לא אמרו לכולם: כן, ה' שלח את משה והוא לא פועל על דעת עצמו, כי גם אנחנו קבלנו רוח נבואה מה' ויודעים שמשה אמת ותורתו אמת.
ומה השתנה כעת שהם פתאום מתייצבים לצד משה כנגד משכן קורח דתן ואבירם?
ומכך שכתוב "וילכו אחריו כל זקני ישראל" ולא כתוב "מזקני ישראל" או "שבעים זקני ישראל", משמע, שמדובר כאן בכל זקני ישראל נכבדי העדה ולא שבעים הזקנים (שכפי שהסברנו בחטא המרגלים רוח הנבואה שהיתה עליהם חד פעמית בחטא המתאווים לא עזרה להם כנגד דעת ההמון הכללית בחטא המרגלים וגם הם הצטרפו לבכי העם) וזאת מכיוון, שברגע שנראה כבוד ה' אל כל העדה, הבנו זקני ישראל שקורח ועדתו טועים, וטענתו של קורח כי משה פועל על דעת עצמו לא נכונה. כי עובדה שה' תומך בו ומתגלה לעם ישראל ברגע שנקהלים על משה בדיוק כפי שהיה בחטא המרגלים כשרצו לרגום באבנים את כלב ויהושע.
ואלה אותם זקני ישראל, שה' אמר למשה במעמד הסנה בתחילת שליחותו – "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם: ה' אלוהי אבותיכם נראה אלי, אלוהי אברהם יצחק ויעקב לאמר: פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם למצרים… ושמעו לקולך" (שמות ג'), וכן לאחר מכן – "וילך משה ואהרן ויאספו את כל זקני בני ישראל" (שם ד'), וכיוון שהאמינו אז שה' שלח את משה לגאול אותם ממצרים, וראו את קיום דבריו בפועל ביציאת מצרים, לכן גם כעת ברגע שראו שכבוד ה' נראה לכל העדה, הבינו שגם לגבי בחירת שבט לוי כמשרתי ה' משה לא פועל על דעת עצמו.
ולכן כאשר יש למשה את הגיבוי של כל זקני ישראל – "וידבר אל העדה לאמר: סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה ואל תיגעו בכל אשר להם, פן תיספו בכל חטאותם. ויעלו מעל משכן קורח דתן ואבירם מסביב ודתן ואבירם יצאו ניצבים פתח אוהליהם ונשיהם ובניהם וטפם" – לכן העדה סרה מעל משכן קורח דתן ואבירם, בגלל גיבוי הזקנים.
כי לפני כן השתכנעה העדה מדברי קורח כנגד משה ולכן נקהלו כל העדה על משה ואהרן, וכעת חזרו בהם, גם בגלל כבוד ה' שנראה לכולם, וגם בגלל שכל זקני ישראל נקטו עמדה לצד משה.
מהביטוי "העלו מסביב למשכן קורח…" וכן "ויעלו מעל משכן קורח…" מראה שהבינו שמשכן קורח דתן ואבירם זה ירידה למטה לשאול, וכדי להינצל מכך צריך לעלות ולצאת משם.
לכן נאמר "העלו מסביב למשכן קורח…" כי משכן קורח זה כמו בור עמוק, וכל מי שסביב לו צריך לעלות ולהתרחק משפת הבור, כדי לא ליפול לתהום.
ודתן ואבירם בעזות מצח יוצאים ניצבים פתח אוהליהם, הם ונשיהם ובניהם וטפם ולא חוששים. והיכן קורח? מדוע הוא לא מוזכר כלל כאן, הרי זה משכן קורח דתן ואבירם, והיכן הוא נעלם?
וצריך לומר, כפי שהסברנו לעיל שדתן ואבירם הם המורדים בה' ובתורתו ורוצים לשוב מצרימה, וקורח שוכנע בתחילה רק לגבי מאוויו האישיים להיות כהן גדול במקום אהרן, אך לא כפר בבחירת שבט לוי על ידי ה', ורק כאשר נכזבה תוחלתו, הצטרף למשכן קורח דתן ואבירם כמורד גם בה' (וזה נקרא משכן קורח דתן ואבירם כשהוא בראש כי בלעדיו לא היו מצליחים לגרור א כלם איתם לכן הוא העיקרי) וכאשר נראה כבוד ה' אך כל העדה וכל זקני ישראל הצטרפו אל משה, הבין קורח שעשה טעות בהצטרפו לדתן ואבירם, אך עדיין לא היה לו האומץ לחזור בתשובה לגמרי, ובכל זאת הבנת הטעות מנעה ממנו את עזות המצח של דתן ואבירם לצאת ניצבים פתח האוהל, ולכן נשאר באוהלו יחד עם משפחתו ולא העז פניו לצאת החוצה (ולכן ניצלו בניו כפי שנראה בהמשך, מה שלא קרה לדתן ואבירם שכל משפחתם נכחדה כגלל עזות מצחם).
יש לשים לב שמאתיים חמשיים מקטירי הקטורת, לא הצטרפו למשכן קורח דתן ואבירם אף לא לרגע, והמשיכו לעמוד פתח אוהל מועד עם המחתות בידם ולא תמכו במרד כנגד ה' או משה, אלא רק רצו לחזור למעמד הבכורות משרתי ה' (ולכן רק הם מתו באש ה' ולא משפחותיהם ורכושם, כי חטאם היה הכי פחות).
וזו גם הסיבה שמשה אומר לה' "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?!", והלא זה לא איש אחד, מה עם כל המאתיים חמישים איש?
אלא כפי שהסברנו, בדברי משה מדובר על החטא הגול של כפירה בה' והרצון לחזור למצרים שעל כך הקהיל קורח את כל העדה, אך לכך לא היו שותפים מאתיים חמישים מקטירי הקטורת.
וכעת משה מבאר את עיקר הטענות של דתן ואבירם שהתחילו את המרד (אך לא קורח, כי הוא לא יצא ניצב לפתח האוהל כמו דתן ואבירם ולכן המילים "וכל אשר להם" לא מתייחסות אל קורח) – "ויאמר משה: וזאת תדעון, כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי. אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם ייפקד עליהם לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'".
ראשית: אמרו שלא ה' שלח את משה אלא פעל על דעת עצמו בעניין יציאת מצרים – "כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר" ובכך בעצם מנאצים את ה', ואומרים שכל יציאת מצרים לא עשה ה' אלא משה מליבו פעל כל זאת ואין ניאוץ גדול מזה, כי בכך בעצם אומרים שכל התורה והמצוות שמשה מסר לישראל מפי ה' זה הכל שקר ולכן ישראל פתורים מכל המצוות ויכולים לחזור למצרים, בניגוד למאתיים חמישים הנשיאים שלא ניאצו את ה' ורק רצו גם הם להיות משרתי ה' כמו הלוויים.
הביטוי – "ואם בריאה יברא ה', ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם" קצת תמוה: כי הלא זה לא בריאה חדשה, אלא תופעה ידועה שקורית ברעידת אדמה שהאדמה פערת את פיה ואנשים נופלים לתהום ונקראת בתורה בשם רעש, כמו הרעש שהיה בימי עוזיהו, אז מה כאן בריאה חדשה.
ויש לומר: שעצם פתיחת האדמה את פיה זה לא בריאה חדשה, אך זה שהאדמה סוגרת את פיה מיד לאחר מכן זה בריאה החדשה, כי אז זה מראה שנפתחה במיוחד על מנת לבלוע מה שצריך וזה לא קורה ברעידת אדמה רגילה שיש סדקים בדמה אך לא נסגרים מיד לאחר שבלעו מה שצריך.
ואכן כאן כתוב "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, ותיבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" – ומדוע היה צריכה לכסות אותם הארץ, מספיק שיפלו לתהום וימותו?
מדוע היתה צריכה להיסגר האדמה חזרה ולשוב כפי שהיתה לפני שפתחה את פיה?
בדיוק כדי שלא יגידו שזו סתם רעידת אדמה מקרית, אלא יבינו כולם שזו בריאה חדשה שברא ה' לצורך הנס.
בפסוקים אלו אנו רואים גם, שדתן ואבירם וכל משפחתם וכל רכושם, נבלעו באדמה. ומה בקשר לקורח ומשפחתו?
אז מלשון הפסוק שנאמר "ותבלע אותם ואת בתיהם" אז "אותם" זה דתן ואבירם "ובתיהם" זה כל משפחתם של דתן ואבירם, כמו שראינו שיצאו ניצבים "הם נשיהם בניהם וטפם" משמע שכל אלה נבלעו באדמה.
"ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש"- אפשר לומר ש"כל האדם אשר לקורח" זה כל משפחת קורח, אך מדוע לא נאמר "וביתו", או "כל אשר לו" כפי שנאמר אצל דתן ואבירם וכן מה עם קורח עצמו?
וכן אם כל האדם אשר לקורח נבלעו באדמה אז איך ייתכן שבפרשת "פנחס" נאמר "ובני קורח לא מתו" , וכן שם כתוב "ותבלע אותם ואת קורח" (במדבר כ"ו) משמע שגם קורח נבלע באדמה?
מצד שלישי, בפרשת "עקב" נאמר – "ואשר עשה לדתן ולאבירם בני אליאב בן ראובן אשר פצתה הארץ את פיה ותבלעם ואת בתיהם ואת אוהליהם ואת כל היקום אשר לרגליהם בקרב כל ישראל" (דברים י"א) ושם לא מוזכרים קורח ומשפחתו כלל (אגב במה שהתורה אומרת "בתיהם" בפסוק זה, מוכרח להיות שהכוונה למשפחותיהם ולא למקום מגוריהם, כי זה כבר נאמר במילה "ואת אוהליהם", וא"כ חייב להיות שבתיהם זה משפחותיהם, כי בתים ממש לא היו במדבר אלא רק אוהלים, והמילה בתים במשמעות משפחות מופיעה כבר מספר פעמים בתורה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" (שמות ו'), ושם זה חייב להיות משפחתו כי לא באו עם הבית עצמו למצרים).
ומצד רביעי, בהמשך פרשתינו נאמר – "זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, והקטיר קטורת לפני ה', ולא יהיה כקורח וכעדתו…" משמע שקורח מת יחד עם עדתו, באש מאת ה', בגלל שהקטיר קטורת לפני ה' ולא שנבלע באדמה?
מצד חמישי, כעת נאמר – "ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים מאתיים איש מקריבי הקטורת" משמע רק המאתיים חמישים מתו באש ולא קורח?
ונראה לומר: שבאמת קורח נבלע באדמה עם אשתו וכל רכושו (ואולי גם עבדיו, וזה משמעות "כל אדם אשר לקורח"), אך לא נאמר "כל אשר לו" כפי שנאמר בדתן ואבירם ולכן אין זה כולל את בניו אשר היו כבר מבוגרים ובעלי משפחות בפני עצמם וכנראה כבר לא גרו יחד עם קורח ואשתו (כי יש לזכור שוודאי קורח העביר את אוהלו לשטח שבט ראובן צמוד לדתן ואבירם ולכן זה נקרא משכן קורח דתן ואבירם דווקא, כי כנראה בניו לא הצטרפו אליו) וכנראה גם לא השתתפו במרד נגד משה.
וכבר בפרשת "וארא" מוזכרים בניו של קורח "ובני קורח אסיר ואלקנה ואביאסף אלה משפחות הקורחי" (שמות ו') משמע שכבר היו משפחות בפני עצמם עוד במצרים, ולכן לא נבלעו באדמה עם קורח, כי לא היו שייכים לשמכן קורח דתן ואבירם וגם לא נמצאו שם בכלל.
וזה שקורח עצמו נבלע באדמה, נאמר במפורש בפרשת "פנחס" שהבאנו לעיל – "ותבלע אותם ואת קורח" וזה שהוא לא מוזכר בפרשת "עקב" אלא רק דתן ואבירם, כי שם משה מתייחס בנאומו לעם ישראל לעיקר החוטאים בחטא, שהם דתן ואבירם ולא קורח, כפי שנאמר בפרשת "פנחס" – "הוא דתן ואבירם… אשר היצו על משה ועל אהרן בעדת קורח בהצותם על ה'" , משמע הם העיקר ולא קורח, ולגבי הפסוק שהבאנו שמשמע משם שקורח נשרף לא נבלע, זה לא נאמר במפורש כמו שנאמר לגבי בליעתו באדמה, ויתכן גם שהמילים "זכרון לבני ישראל" מתייחסות למה שקרה לקורח ועדתו הן בעניין הבליעה באדמה והן בעניין השריפה שרצו להתקרב למקום שאסור להם, אך לא שקורח בעצמו נשרף.
וכעת ה' אומר למשה לומר לאלעזר הכהן, להרים את המחתות מבין השריפה – "ואת האש זרה הלאה כי קדש הוא", כלומר: המחתות עצמם שעשויות נחושת הוקדשו לה' על ידי מאתיים חמישים האיש, ויהיו ציפוי למזבח הנחושת, כזכרון לעם ישראל שלא יתקרבו לאן שאסור, אך האש שעליהן והקטורת שעליה היא אש זרה (כמו במקרה נדב ואביהוא, כי לא היו ראויים לקרב למשכן להקטיר קטורת כי הם זרים ולא כהנים (כמו שנאמר בהמשך – "זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, להקטיר קטורת לפני ה' ולא יהיה כקורח ועדתו") ולכן נאמר על האש הזרה "זרה הלאה", כמו כל מי שזר שצריך להתרחק מהמשכן ולא להתקרב.
"ואת מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם ריקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו"
הביטוי – "החטאים האלה בנפשותם" מעיד על כך שרק הם מתו ולא משפחותיהם, כי הם הכי פחות חטאו, לכן נאמר רק "לנפשותם" שהקריבו אש זרה שלא היו ראויים להקריב אך לא מרדו בה' ובמשה כפי שדתן ואבירם חטאו וקורח בעקבותם, ולכן הכי פחות נענשו ורכושם ומשפחתם שרדה.
ולכן כנראה שריפת המאתיים חמישים גרמה להתמרמרות בעם ישראל, כי חשבו שמשה ואהרן גרמו למותם בכך שאמרו להם להקטיר קטורת לפני ה' בזמן שהם זרים ובכך גרמו למותם ולא שה' יזם את מבחן הקטורת ולכן משה ואהרן אשמים (בניגוד למשכן קורח דתן ואבירם שעם ישראל הבין שהם בעצמם אשמים במותם, כי ראו כולם שהאדמה פצתה את פיה ובלעה אותם, אך שריפת המאתיים חמישים נגרמה מעצם הקטרת הקטורת על ידי זרים כמו שקרה לנדב ואביהוא, ובכך אשמים משה ואהרן שגרמו להם לטעות זו) ולכן נאמר כעת: "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת, על מש ועל אהרן לאמר: אתם המיתם את עם ה'", כי המאתיים חמישים רצו סך הכל לעבוד את ה' כמשרתי המשכן ולא מרדו בו כמו קורח דתן ואבירם לכן נקראים עם ה', ולא חוטאים, אתם משה ואהרן אשמים במותם, ויש לשים לב שבשתי היוזמות בפרשה, של מבחן המחתות פתיחת האדמה את פיה לא מוזכר ציווי של ה' על כך ונראה שמשה גוזר וה' מקיים ואולי בשל כך האשימו כל העדה את משה בהמיתו את עם ה'.
שוב עם ישראל לא למדו כלום, וחוזרים להאשים את משה ואת אהרן בכל הצרות שפוקדות אותם, ושוב נקהלת כל העדה על משה ואל אהרן והפעם כולם ביחד (גם שבט לוי) אך ללא ההסתה של מרגלים או קורח אלא מעצמם.
וכעת אי אפשר לומר "האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף" כפי שהיה יום קודם כשקורח הקהיל את כולם, ולכן שוב נראה כבוד ה' בענן (כמו ביום קודם וכמו בחטא המרגלים) וה' אומר למשה: כעת רק אתם תתרחקו מתוך העדה ולא כמו מקודם שכל העדה היתה צריכה להתרחק ממשכן קורח דתן ואבירם, כי כעת אני עונד לכלות את כולם – "ואכלה אותם כרגע" וגם כאן נאמר לשון עלייה – "הרומו מתוך העדה הזאת", כמו מקודם-"העלו מסביב למשכן קורח דתן ואבירם, כי עם ישראל נמצא בירידה וכל ממי שרוצה לשרוד צריך להרים את עצמו ממצב זה.
ושוב משה ואהרן נופלים על פניהם באין אומר ודברים. וכעת משה כבר לא מדבר ולא מנסה לשכנע את ה' לרחם על ישראל, כי כבר נגזרה הגזירה. ולכן שוב פועל משה בעצמו ללא ציווי ה', ומבין שאותה קטורת שעד כה הרגה את נדב ואביהוא ואת מאתיים חמשיים האיש, חייבת לשמש גם כגורם מציל ורק אז יבינו עם ישראל שלא הקטורת המיתה את עם ה', (כמו שאמרו והאשימו את משה, שנתן את רעיון המחתות והקטורת) אלא החטא הרג אותם, וכך שמרדו בציווי ה' שרק אהרן יקרב להקטיר קטורת.
ולכן דווקא הקטורת תציל עכשיו את ישראל מהמגיפה, ודווקא אהרן יעשה זאת, כי ערעור קורח עליו התחיל את כל החטא – "ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה ואתן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת, והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף".
ואיך ידע משה שזה יעבוד ויכפר על העם? הרי ה' לא ציווה אותו על כך?
כי ברגע שיראו שהקטורת מצילה (כמו ביום הכיפורים שהקטרת הקטורת בקודש בקודשים מכפרת על עם ישראל) יהרהרו תשובה על מחשבתם הרעה שאהרן לא נבחר על פי ה' ושהקטורת ממיתה את עם ה', כי עובדה שאהרן והקטורת עכשיו מצילים אותם ובזכות הרהור התשובה יתכפר להם העוון ותעצר המגיפה.
ואכן אהרן רץ לתוך הקהל ועוצר את המגיפה באמצעות הקטורת. אך עדיין המתים במגיפה הם 14,700 מלבד אלה שמתו בעדת קורח.
כעת ה' רוצה לפתור אחת ולתמיד את החשד התמידי של עם ישראל במשה ואהרן שגרם לכל האסונות מאז תחילת המסע מהר סיני לארץ ישראל – "והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלנים עליכם" ,"והשיכותי" מלשון הרגעה והשקטה – "וישוכו המים" (בראשית ח') – וישקטו המים מרתיחת המבול, וכן "כשוך חמת המך אחשוורוש" (אסתר ב').
אך הביטוי כאן משונה: ה' אומר שעל ידי מבחן המטות הוא ירגיע מעליו את תלונות ישראל שמלינים על משה ועל אהרן כביכול ה' אומר למשה ולאהרן – התלונות והחשדות נגדיכם זה כואב לי אישית וברגע שיפסיקו לחשוד בכם גם לי תהיה מנוחה.
אך נשאלת השאלה במה מבחן המטות ירגיע את תלונות בני ישראל יותר מכל המבחנים הקודמים של מחתות הקטורת בליעת הארץ את קורח דתן ואבירם, והשליו, המן – שלא שכנעו את בני ישראל ולא הרגיעו את תלונתם. ומדוע פריחת מטה אהרן יותר חזק מאש מהשמיים השורפת את מאתיים חמישים מקטירי הקטורת?
ואם אז לא השתכנעו מדוע כעת כן השתכנעו?
וצריך לומר: שכל המבחנים הקודמים, היו מעורבים במוות של החוטאים דבר שהגדיל את תחושת המרמור של קרובי משפחתם, כך שהשפעת הנס עצמו עומעמה על ידי הצער על אובדן הקרובים ואולי אף הודחקה מעוצמת הכעס על משה ואהרן שגרמו למות קרוביהם, למרות שהחוטאים עצמם היו אשמים בכך אך חשיבה הגיונית במצבים כאלה לא תמיד מחזיקה.
ולכן כעת ה' מציע מבחן פשוט שלא מלווה במוות כלל ולא בשום ענישה שיוכיח אחת ולתמיד שמשה ואהרן בחרו בשבט לוי כמשרתי ה' באהרן ובניו ככהנים אך לא מדעת עצמם אלא בהוראת ה' וזאת על ידי שכל נשיא שבט יתן את מטהו כשעל המטה רשום שמו, ושבט לוי ייצוג על ידי מטה אהרן (ולא משה רבנו, כי אז מרוויחים שני דברים במכה אחת גם ששבט לוי נבחר לשרת וגם שאהרן נבחר ככהן מתוכו, ובכך משקיטים גם את תלונות קורח והלוויים שרצו כהונה וגם את תלונות מאתיים חמישים הנשיאים הבוכרים שרצו גם לשרת את ה', כמו שהיה קודם חטא העגל)
"שניים עשר מטות ומטה אהרן בתוך מטותם" – כפי שהסברנו בפרשת "שלח", כאן שבט לוי חוזר להיות אחד משניים עשר השבטים ושבט יוסף מתאחד תחת מטה אחד, כי לא מדובר בארץ ישראל (שאז שבט לוי שלא נוחל נחלה בארץ ישראל לא נכלל בתוך שנים עשר השבטים) אלא בנושא של משרתי ה', ולכן שבט לוי כאן הוא אחד משניים עשר השבטים (בעניין מטה אהרן כאן ומטה אהרן במכות מצרים ומטה משה ומטה האלוקים, ובאיזה מטה היכו את הסלע ברפידים ובאיזה מטה במי מריבה ומה עלה בגורל המטות, כל זה עיינו בהרחבה ב"בקונטרס המטות" המופיע לאחר פרשת "וארא".
"ויאמר ה' אל משה: השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת, לאות לבני מרי ותחל תלונותם מעלי ולא ימותו".
מהמילים "ולא ימותו" יש חיזוק למה שאמרנו – שהמטרה של מבחן המטות היא לכלות את תלונות בני ישראל בעניין בחירת שבט לוי שלא יצטרכו למות יותר בנושא זה. ואכן מכאן והלאה אין יותר ויכוח בעם ישראל לגבי הבחירה בשבט לוי כמשרתי ה' ובאהרן ובניו ככהנים, וכולם קבלו שזה רצון ה' ולא גחמה של משה.
"ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר: הן גווענו אבדנו, כולנו אבדנו, כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות, האם תמנו לגווע?"
הרגע שישראל מבינים שזהו, אין יותר ויכוח על משרתי ה', ושבט לוי הוא הקדוש ואהרן ובנין הם הרשאים להיכנס למשכן בלבד וכל השאר זרים. אז משכן ה' מיועד רק לכהני ה' ולאחרים מהווה סכנת מוות, כפי שראו בעניין מחתות המאתיים חמישים. אז ההתלהבות הראשונית משכינת ה' בתוכם, (כפי שהתבטאה בתרומות למשכן ובקורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן) הופכת לפחד ולחרדה והמשכן הופך למקור סכנה בעיניהם.
כי עד כה קיוו כולם, שגם להם תתאפשר גישה למשכן ה', כי כולם קדושים וכולם עם ה', על רגש זה בנו קורח ועדתו במרדם. אך כעת נחתם הגולל על תקווה זו ונשאר רק הפחד ממשכן ה'.
לכן ה' כעת מטיל את אחריות שמירת המשכן על אהרן ובניו. שה יהיו אחראים לכך שרק מי שרשאי להיכנס למשכן יוכל להתקרב, וכל האחרים יורחקו פן ימותו. ואהרן ובניו ישאו את עוון המקדש ואת עוון כהונתם, כי עליהם לשמור על המשכן מבפנים שלא יכנסו זרים.
כי עד כה לא הוזהרו הזרים המתקרבים בעונש מיתה, כי מה שכתוב בפרשת "אמור" שאסור להתקרב למשכן, זה נאמר לכהנים בעלי מום שלא יגשו להקריב קורבנות ה', או לכוהנים טמאים בטומאת הגוף שאסורים בכניסה למשכן, אך זרים טהורים לא הוזכר עד כה עונש מיתה בקרבם אל המשכן.
ורק כעת כתוצאה מקורח ועדתו שמתו הזרים הקרבים, אז נולד הפחד בעם ישראל. ולכן הוצרך כעת ציווי מפורש על כך ושמירה חמורה הן מטעם הכהנים והן טעם הלוויים מבחוץ.
כי הכהנים אחראים על המשכן וכליו מבפנים וכן על מזבח הנחושת בחצר המשכן שלמקומות אלה אסור גם ללווים להיכנס (רק במסע המחנות כשמפרקים את המשכן רשאים בני קהת לשאת את כלי הקודש לאחר שכיסו אותם הכהנים ביריעות שהוזכרו בפרשת "במדבר") כי לגבי המשכן ומזבח הנחושת גם הלווים נחשבים זרים. אך בחצר המשכן עד מזבח הנחושת מסביבו, הלוויים שומרים שלא יתקרב ישראל למקומות שאסור -"כי הזר הקרב יומת".
בתמורה לאחריות הכהנים והלווים על בני ישראל שלא להתקרב למשכן, וכן בתמורה לעבודתם במשכן מביאה כאן התורה את עשרים וארבע תנות כהונה שצריכים ישראל לתת לכהנים כדי שיוכלו להתפרנס בכבוד בהעדר נחלה בארץ ישראל, וכדי שיוכלו לשרת בבית ה' בשם כל ישראל בתור שליחיהם.
בספר "דברי הימים" מפורטת יותר עבודת הלווים בבית המקדש – "כי באמונה המה ארבעת גיבורי השוערים, הם הלויים והיו על הלשכות ועל האוצרות ואת האלוהים… וסביבות בית האלוהים ילינו כי עליהם משמרת והם על המפתח ולבוקר לבוקר ומהם על כלי העבודה… ומהם ממונים על הכלים ועל כל כלי הקודש, ועל הסולת והיין והשמן והלבונה והבשמים… ומתתיה מן הלווים… ואמונה על מעשה החביתים. ומבני הקהתי… על לחם המערכת להכין שבת שבת, ואלה המשוררים ראשי אבות ללווים והלשכות, פטורים קיומם ולילה עליהם במלאכה" (דברי הימים א' פרק ט')
וכן – "כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבין עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות ועל טהרת לכל קודש ומעשה עבודת בית האלוהים. וללחם המערכת ולסולת למנחה ולרקיקי המצות ולמחנות ולמרובכת ולכל משורה ומידה ולעמוד בבוקר בבוקר להודות ולהלל לה' וכן הערב. ולכל העלות העולות לה' לשבתות לחודשים ולמועדים במספר כמשפט עליהם תמיד לפני ה'. ושמרו את משמרת אוהל מועד ואת משמרת הקודש ומשמרת בני אהרן אחיהם עבודת בית ה'" (דברי הימים א' פרק כ"ג).
וכן את המעשר ראשון שנותנים ישראל ללויים תמורת עבודתם באוהל מועד, כי גם שבט לוי לא נוחל נחלה בארץ ישראל.
וכן מפרטת התורה את מתנת הלווים לכהנים מתוך המעשר שמקבלים מישראל – תרומת מעשר שהיא מעשר מן המעשר.
ומתנות אלה לכהנים וללווים נחשבות כמשכורת מעם ישראל עבור עבודתם במשכן – "כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באוהל מועד" והתורה מפרטת כאן חלק מעשרים וארבע מתנות הכהונה, למרות שחלק נכבד מהם כבר הופיעו בספר "ויקרא" וחלק הופיעו בפרשה הקודמת, אך כאן מופיעות רובן בהקשר של הגמול על האחריות העודפת.
עשרה מתנות במקדש: שר חטאת בהמה, בשר חטאת עוף, בשר אשם וודאי, בשר אשם תלוי, זבחי שלמי ציבור, לוג שמן של מצורע, שתי הלחם, לחם הפנים, שיירי מנחות ומנחת העומר – כל אלה נאכלים בעזרה (חצר המשכן) רק לזכרי כהנים כי מדובר בקדשי קודשים, ומתנות אלה נכללות בפסוק הראשון – "זה יהיה לך מקודש הקודשים מן האש: כל קורבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי, קודש קודשים לך הוא ולבניך וקודש קודשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו, קודש יהיה לך"- פסוק זה מסכם בקצרה את הניתן לכהנים מקורבנות קדשי קדשים המפורטים בהרחבה בפרשת "צו".
ארבע מתנות הנאכלות בתוך ירושלים לכל כהן ומשפחתו בתנאי שהם טהורים מכל טומאה: בשר בכור, ביכורים, המורם מתודה ואיל נזיר (הכולל גם זחה ושוק וכל קורבנות שלמי יחיד ואלה נחשבי קודשים קלים) עורות קודשים (כמובן לא לאכילה אלא לבגדים ושטיחים, וזה מופיע לא כאן אלא בפרשת "צו"), כל אלה נכללים בפסוק הבא:
"וזה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל, לך נתתים ולבניך ולבנותיך איתך לחוק עולם, כל טהור בביתך יאכל אותו"
ועשר מתנות הנאכלות בכל גבול ישראל כל משפחת הכהן: תרומה גדולה, תרומת מעשר מהלווים (בסוף הפרשה), חלה (בפרשה הקודמת), ראשית הגז, מתנות זרוע לחיים וקיבה (שתי המתנות האחרונות מופיעות בספר "דברים" פרק י"ח ולא כאן, פדיון הבן, פדיון פטר חמור, שדה החרם, שדה אחוזה (פרשת "בחוקותי") גזל הגר (לא מופיע כאן אלא בפרשת "נשא" פרק ה').
וחלק מעשר מתנות אלה נכללים בפסוקים הבאים – ,כל חלב יצהר כחזה התנופה וכשוק הימין יהיה לך".
אבל לשון משמרת שנאמרה לגבי משמרת אוהל מועד עליה מופקדים הכהנים (והלווים נילווים עליהם – "ונלוו עליך ושמרו את משמרת אוהל מועד") נאמרת גם במתנות הכהנים – "ואני הנני נתתי לך את משמרת תרומותי", כי גם את התרומה יש לשמור ולאכול בטהרה, צריך להיזהר מטומאה ולעשות משמרת על כך.
כעת מופיע ביטוי יחיד בתורה – "כל תרומות הקודשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך… לחוק עולם, ברית מלח עולם היא לפני ה' לך ולזרעך איתך" ומעניין שביטוי זה מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך לגבי מלכות דוד-"לא לכם לדעת כי ה' אלוקי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם, לא ולבניו ברית מלח" (דברי הימים ב' פרק י"ג).
וכנראה שהכהונה לאהרן ולבניו והמלוכה לבית דוד, שתיהן ברית מלח לעולם לבית ה' כמו המלח שנשמר לנצח ולא מתקלקל.
וכן אפשר לומר כי הקרבת הקורבנות שהיא עיקר תפקידם של הכהנים מצריכה מלח על כל קורבן – "על כל קורבנך תקריב מלח" (ויקרא ב') ולכן נכרתה עימם ברית מלח, ביטוי זה נלקח בהשאלה על ידי אביה המלך בדבריו לגבי הברית של ה' עם בית דוד.
וללווים ניתן מעשר ראשון מכל דגן תירוש ויצהר של שבטי ישראל הגדל בארץ ישראל – "חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד" ומתוכו הם חייבים לתת לכהן את תרומת ה' – תרומת מעשר, עשירית מן המעשר, ורק אז שאר המעשר מותר לאכילה ללויים בכל מקום – "כתבו עד גורן וכתבו עד יקב" ואין צורך בטהרה, "כי שכר הוא לכם חלף עובדתכם באוהל מועד" ובפרשה המסתיימת במילים "ואת קודשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו", כלומר שאם הלווים לא מפרישים את תרומת מהערש לכהן אש שאר המעשר אסור באכילה וחייבים מיתה אם אוכלים אותו כי הוא טבל.
וכך יוצא שהפרשה שהתחילה בלוי – קורח, המערער על כהונת אהרן ולבסוף מת על כך, מסתיימת בלוויים אחרים שמכירים בכהונת אהרן ובניו על ידי תרומת המעשר שנותנים לכהן ואסורה עליהם באכילה ואם לא נותנים אותה אלא אוכלים את המעשר בלי לעשרו לכהן חייבם מיתה.
לסיכום שלושת הפרשות האחרונות העוסקות במסע של ישראל לכיוון הארץ, ובחטאים שארעו בדרך – המתאוננים, המתאווים, צרעת מרים, חטא המרגלים, חטא המעפילים, חטא קורח, חטא עדתו, חטא דתן ואבירם, חטא המתקהלים על משה והמגיפה בעקבות זאת.
הדבר המאפיין חטאים אלה היה תכונת העדר שסחפה אחריה רבים וטובים שלא עמדו בלחץ ההמון, ורק מעטים גילו רוח אחרת כנגד רוח ההמון (כמו כלב בן יפונה שנאמר בו "עקב היתה רוח אחרת עמו" (במדבר י"ד)) והמעניין שבלשון הקודש (בניגוד לשפות אחרות) המילה רוח משמשת גם במשמעות של תנועת האוויר בעולם – "וה' הטיל רוח גדולה אל הים" (יונה א') וגם במשעות נשמה, נפש, כח רצון – "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז), "טוב ארך רוח מגבה רוח" (קהלת ז').
וכמו שרוח סערה סוחפת את הכל בדרכה, וצריך כח רצון עצום כדי לעמוד כנגדה כך גם רוח ההמון עצומה בכוחה וקשה לאנשים לעמוד בלחץ החברתי שהיא יוצרת, ורק מי שרוח אחרת עמו (כמו כלב) יכול לעמוד מול רוח ההמון והתקופה, כמו אברהם אבינו שעמד מול כל עובדי האלילים בתקופתו, וכך רוב החטאים במדבר נגרמו בגלל עוצמת רוח ההמון שסחפה אחריה רבים וטובים.
שלאחר מעשה, שהתפוגגה השפעת ההמון, לא הבינו איך נפלו כל כך לשפל המדרגה למרות ראותם ניסים גלויים כל יום.
אגב, יש עוד מילה בעלת אותו שורש – רווח – "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית ל"ב), משמע שכל דבר רוחני משמעותו מקום פנוי מחומר, וגם רוח סערה זה בעצן כוחות המשיכה זה בעצם חלקיקי האוויר ממקום למקום, כמו כן, בתוך האטום יש כוחות רוחניים של משיכה ודחייה שמחזיקים את החומר במקום והם הרוח שמחזיקה את החומר ובלעדיהם חומר היה נפוץ לכל עבר.
בפרשה זו מסתיים סיפורו של דור האבות שיצאו ממצרים וימותו במדבר בגלל חטא המרגלים ומהפרשה הבאה יתחיל סיפורם של דור הבנים שיכנסו לארץ בסוף שנת הארבעים.
.
