נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת קדושים
פרשה זו עוברת לחלק של ה"עשה טוב", בדרך להשגת הקדושה של בני ישראל, וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת שעסקה ב"סור מרע", כלומר הרחקה מכוחות הטומאה על מנת להתקרב לקדושה, כעת בפרשתנו נדרשת פעולה אקטיבית להתקרב לקדושה על ידי מעשים ולא רק הימנעות ממעשים פסולים, כפי שהיה בפרשה הקודמת בדיני עריות ומאכלות אסורות, ודיני טומאה לסוגיהם, ששם נדרש האדם לא לעשות דברים שגופו מתאווה להם.
אך בפרשתנו יש דרישה לעשות פעולות על מנת להידבק בקדושה ובה', ולכן מתחילה הפרשה בהנחיה כללית לקדושה ואחר כך יפורטו המעשים המובילים לקדושה ודבקות בה': "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
פה יש ציווי להיות קדושים (בניגוד לסוף הפרשה הקודמת "ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם" ששם יש ציווי לא לעשות, כאן יש ציווי כן לעשות).
כלומר לעשות פעולות ע"מ להיות קדושים-"כי קדוש אני ה' אלוקיכם"- כלומר, ידוע שבדברים רוחניים יש דבקות ואחדות רק בשוויון הצורה, וכיוון שה' קדוש, הרוצה להידבק בו צריך להשוות את הצורה ולהיות גם הוא קדוש ואז ממילא יש דבקות בה',מכח שיוויון הצורה, בדיוק כפי שהטמא נדבק לכוחות הטומאה מכח שיוויון הצורה ביניהם, כך להבדיל, המקדש עצמו וגופו, מידמה לקונו ונדבק בכוחות הקדושה.
כי גם אדם שניטהר מהטומאה וכעת לא שייך אליה, זה עדיין לא גורם לו להיות קדוש, אלא באמצע, בין שני הצדדים, אמנם זה הכרחי להיטהר מהטומאה כדי להגיע לקדושה אך זה רק שלב ראשון, וכדי להידבק בקדושה צריך לעשות פעולות שמקדשות את החומר הגשמי של האדם ומכשירות אותו לקבלת הקדושה, אחרת לא יוכל גופו החומרי לעמוד במחיצתה.
והשרש ק.ד.ש הוא מבלבל: כי מצד אחד- כמו שמופיע בפרשתנו- אין רם ממנו, כי הרי ה' עצמו אומר-"כי קדוש אני", אז מה יכול להיות יותר מרומם מכך?
אך מצד שני אנו מוצאים בתורה ובתנ"ך את השורש הזה במובנים שליליים והפוכים-"ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כ"ג), "ולא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, שם), ושם זה במשמעות שלילית של מוקדשים לזנות-"ויתוץ את בתי הקדשים" (מלכים ב' כ"ג), וכנראה היו בתים בפתח העבודה זרה שהיו מוקדשים לזנות ושם היו הקדשים והקדשות, ואולי זה היה חלק מפולחן העבודה זרה שככל שנטמאים בעבירות, ככה רוח הטומאה וכוחות הטומאה נענים לבקשות העובדים עבודה זרה ההיא (כפי שבא לביטוי בבעל פעור ובנות מואב בפרשת "בלק")
וכדי להבין את הסתירה הזו, צריך להבין את הפועל לקדש שבבסיסו זה לזמן, להפריש, לייעד-"והקדישם ליום הרגה" (ירמיה י"ב) שהכוונה בפסוק זה להזמינם ליום הרגה.
וכן "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א'), "קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו'), ובפסוקים אלה וודאי המשמעות היא להכין ולייחד זמן לצום או למלחמה ולא במשמעות של קדושה.
ואם כן, מובן שכשם שלהקדיש דבר לה' זה לזמן דבר לצורך קדושת ה' וממילא החפץ נהיה קדוש, כך להבדיל להיפך, מי שמוזמן לעבודה זרה גם נקרא כך, קדש, קדשה- מזומנים במיוחד לזנות לצורך העבודה זרה.
והסבר זה מתחזק מההיפוך של המילה "קודש" שהוא- חול, חילול, חולין-"ולהבדיל בין הקדש ובין החול..." (ויקרא י'), "אין לחם חול תחת ידי" (שמואל א' כ"א) שפה המילה חול לא במשמעות של טומאה או איסור, אלא במשמעות ניטראלית- דבר שאין בו קדושה.
כמו ששת ימי החול לעומת שבת קודש, וכן הפיכת דבר הקדש לחול נקראת חילול-"אשר נטע כרם ולא חיללו" (דברים כ'), ששם זה במשמעות של חילול הפירות הקדושים בשנה הרביעית של הכרם ומחללים את קדושת הפירות על כסף וממילא הפירות נעשות חולין, ומותרות באכילה אף מחוץ לירושלים, והכסף מתקדש וצריך לקנות בו אוכל בירושלים ולאכלו בתוך חומות ירושלים.
ומכאן גם באה המילה "חלל" במשמעות של מת בד"כ כתוצאה מרצח-"כי יימצא חלל באדמה" (דברים כ"א), כי נתחללה קדושת החיים שבו ונפער חלל ריק בקרב החיים, וחלל זה מקום פנוי וריק, וכן דבר שאין בו קדושה והוא ריק מקדושה- חולין.
ולכן אם נסתכל על כל העניין כציר אחד ארוך- בצד הקיצוני יש את כוחות הטומאה ובצד הקיצוני השני יש את כוחות הקדושה, ובאמצע- החול, שאם נשאר פנוי מדי, יכול להתמלא או מצד זה או מצד זה, ולכן נדרש מעם ישראל, לא להשאר בתחום החול, כי אז יש סכנה שייכנסו כוחות הטומאה, ולכן צריך להתרחק מצד הטומאה ולהתקרב לצד הקדושה, כל הזמן, ורק כך לא נותנים לטומאה להיכנס לחלל הריק, כי כשהחלל מתמלא בקדושה אין מקום לטומאה להיכנס, וחלילה להיפך כשמתמלא בטומאה אין מקום לקדושה.
וכעת מתחילה התורה לפרט את הדרכים המעשיות להגיע לקדושה-"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם".
אמנם בעשרת הדיברות כבר הצטווינו על כיבוד אב ואם ועל שמירת השבת, אך כעת צריך לעשות זאת בכוונה נוספת- להגיע לקדושה, ולא רק מצד קיום ציווי ה' אלא במטרה פעילה להידבק בה', ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם".
שגם כאשר אדם ירא מאביו ואמו ומכבדם באופן טבעי, אין די בכך צריך לעשות זאת כי-"אני ה' אלוקיכם".
ולכן אם ההורים פועלים נגד ה' או מצווים את בנם להפר את מצוות ה', אין לשמוע להם, כי כל מוראם צריך לנבוע מרצון ה' בכך ולא מרגשות טבעיים, וברגע שמתנגדים לרצון ה', ברור שרצון ה' הוא שיקבע ולא רצונם.
כמו כן, אמנם נצטווינו כבר על כיבוד אב ואם, אך כאן נוסף ציווי חדש של מורא אב ואם, וזה כהכנה למורא שמיים, כי ההורים של כל אדם הם ההזדמנות הראשונה שלו להתאמן על מידות וככל שיתרגל מורא אב ואם יוכל להגיע למורא שמיים, שהוא הכרחי להגיע לקדושה ולא להיפגע, כמו בני אהרן, כי עם כל הרצון להידבר בה' ולהתקדש, יש להיזהר ולשמור על מורא שמיים ולא להתקרב יותר מדי ולא לפרוץ את הגבולות שהותוו ע"י ה'.
ולכן כל הפרשה מתחילה באביו ואימו ושמירת השבת, שזה מגיל קטן כל עולמו של הילד, ומגיל קטן מתרגל בשמיעה להוריו ובשמירת השבת, כחלק מהחיים המשפחתיים, גם כאשר עדיין אינו חייב במצוות , כי קטן מגיל מצוות , אך עדיין שמירת השבת מתקיימת כחלק מחיי המשפחה שכוללים גם את הילד הקטן ולכן זה שלב הכרחי בהשגת הקדושה כי מה שנקבע בילדות
נשאר לתמיד, ודרך מורא הוריו יוכל להבין אחר כך את מורא שמיים.
ולכן יש כאן גם מצוות עשה בשמירת השבת ולא מדובר על לא לעשות מלאכה שזה סור מרע, אלא באופן פעיל -לשמור את השבת כחלק מה"עשה טוב" להתקרב לקדושה, שלא רק לא לעשות מלאכה אלא גם לשמור את השבת בשמירות שמעבר למלאכות, הן בלימוד תורה בזמן השבת והן בסעודות השבת המיוחדות ובמילואה בתוכן רוחני ולא רק בטלה ממלאכה. ובכך יום זה ושמירתו והעיסוק בו בקדושה ובמושכלות ישפיע על כל השבוע בדרכי ההתקרבות לקדושה אף בימות החול, ע"י ההכנה הנפשית ביום השבת שיש זמן פנוי להתבוננות ולימוד.
וכעת מופיע ציווי תמוה שלכאורה לא קשור ל-"ועשה טוב" אלא ל"סור מרע" ואין כאן מקומו-"אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלוקיכם"- ומה שייך כאן התקרבות לקדושה, הרי איסור עבודה זרה שייך להתרחקות מכוחות הטומאה שזה עניינה של הפרשה הקודמת ומה שייך לפרשתנו?
וכדי להשיב על כך , יש לשים לב למילה "תפנו"- לא נאמר כאן אל תעבדו את האלילים, אלא "אל תפנו", ומה פירוש לפנות? אלא כאן הכוונה ברצותכם להתקרב אליי- אני ה' אלוקיכם (לכן זה נאמר בסוף הפסוק) ובחפשכם דרכים להתקרב לקדושה, אל תסתכלו איך עובדי אלילים מתקרבים אליהם ע"י בניית אלוהי מסכה כמתווכים, כי יותר קל להרגיש קירבה למשהו מוחשי, וכך יחשבו ישראל שלשם שמיים ילמדו מעובדי אלילים איך להשיג התקרבות לה' ע"י אותן הפעולות שהם עושים לאלילים שלהם, ולכן אומר ה' שגם דרכי ההתקרבות לקדושה לא נתונים ליוזמה עצמאית אלא מפורטים לפרטים ע"י ה' בתורה ואין מה לפנות לשיטות אחרות של העמים מסביב, כי אני ה' אלוקיכם, ואלי אתם צריכים להתחיל לפנות כדי לדעת איך להתקרב לקדושה, ורק כך תוכלו להתקרב.
"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו"- בניגוד לחטאת ואשם ומנחה ואפילו עולה (שבכל זאת מכפרת על ביטול מצוות עשה למרות שאינה חובה כמו חטאת ואשם), קרבן שלמים הוא כולו התנדבות ורצון להתקרב לה' ולכן נאמר לרצונכם תזבחוהו- הוא תלוי לחלוטין ברצונכם, ואינכם מחוייבים בו, וזו אחת הדרכים להתקרב לקדושה, כי כביכול יש כאן סעודה משותפת עם ה'- החלבים והדם עולים לה' על המזבח, החזה והשוק לכהנים משרתי ה' ויתר הבשר לאיש המקריב ולמשפחתו לאכול בתוך יומיים בטהרה בתוך מחנה ישראל, ובאכילה כזאת מקדשים את החומר ומתקרבים לקדושה.
כי תאוות האכילה השייכת לגוף, הופכת כאן לנתינה, כי גם האכילה היא למען ה' לקיום מצוותו לאכילת הקרבן ולא רק לסיפוק תאוות האכילה של האדם.
ומצד שני לא יאמר אדם שלא הספיק לגמור את כל הבשר תוך יומיים ובמקום לשרוף את הנותר, יאמר לשם שמיים אני אוכל גם ביום השלישי ולא אשרוף את הנותר. כי אז האדם מתקרב יותר מדי ופורץ את הגבולות, ובקדושה אין מקום ליוזמה פרטית (כמו שעשו נדב ואביהוא) אלא צריך לפנות להדרכת ה', ולכן מי שאוכל את הנותר מזבח השלמים במקום לשרפו חייב כרת משמיים, ובמקום להתקרב לה' כפי שחשב הוא נכרת מהקדושה-"כי את קדש ה' חילל"- הפוך ממחשבתו, הוא רצה להתקדש ולמעשה חילל את הקדש ולא ראוי להתקרב יותר.
ושוב מדגישה התורה את חשיבות הגבולות וההקפדה עליהם ואי חצייתם כדי להגיע לקדושה, וכפי שאמרנו בפרשה הקודמת, גם הקדושה יכולה להרוג את המתקרב מדי, בדיוק כמו שהטומאה יכולה.
וכעת מפרטת התורה מספר מצוות שעוסקות בבין אדם לחברו, ומצד שני כל מצווה מסתיימת במילים-"אני ה'"- שנותנת למצווה מימד של מצווה בין אדם למקום, ומדוע?
הרי כבר בפרשת "משפטים" (מיד לאחר מעמד הר סיני ועוד לפני חטא העגל) פורטו בהרחבה מצוות בין אדם לחברו, ושם הסברנו שהדבר נועד לבניית חברה בריאה לאחר מאות שנות שעבוד תחת שלטון מצרי שלא איפשר חברה בריאה בתוך עם ישראל אלא יצרה עם של עבדים עם תרבות של עבדים, ולכך נועדו המצוות בפרשת "משפטים", ללכד את כל הפרטים הנפרדים לעם אחד בעל מוסדות עצמאיים של תמיכה הדדית ובתי דין ליישוב סכסוכים ומוסדות צדקה לעזרה לעניים.
ואם כן, מדוע הופרדו המצוות המובאות בפרשתנו ולא הובאו בפרשת "משפטים", ומה שייכות לעניין הקדושה שהיא הקשר בין העם לאלוקיו ולא בין אדם לחברו?
ומתחילה התורה בציווי על מתנות עניים מהתוצרת החקלאית (לאחר הכניסה לארץ, שאז תהיה אפשרות זאת)- פאה, לקט (שכחה לא מוזכרת כאן אלא רק בספר "דברים" פרק כ"ד, ומדוע?), וכן עוללות הכרם ופרט הכרם-"לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם".
כבר בפרשת "משפטים", הוזכרה הנתינה לעניי ישראל בדבר אחד-"והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג), אך שם זה יותר ממילא, כלומר: יש ציווי של שמיטת השדות בשביעית ואיסור עבודה בהן מצד שבת הארץ, שזו מצווה בין אדם למקום, בעניין קדושת הארץ וממילא ה' מורה שאת השדות המושבתים מעבודה יאכלו עניי הארץ ואין פה נתינה פעילה של כל אדם מישראל.
אך בפרשתנו זה תלוי בבעל כל שדה, שכשקוצר את תבואתו צריך להשאיר פאה לעניים ואת השיבולים הנופלות בקצירה להשאיר לעניים בתור לקט, וכן בכרם את העוללות- שאלו אשכולות ענבים שאין בהם כתף ונטף-כלומר הם דלילים מאוד בענבים, וכן את הפרט שנפל בעת הבצירה, להשאיר לעניים.
וזה דבר שנתון לשליטת בעל השדה והכרם ותובע ממנו ויתור למען העניים ורק ה' רואה אם יעשה זאת. לכן נאמר "אני ה'"- הדבר תלוי רק בליבך, אם אתה ירא שמיים ומאמין שה' רואה את מעשיך גם בסתר, לא תלקט את השיבולים ותאמר שלא נפלו.
ובמצווה זו מתחילה שבירת הטבע שהכרחית בדרך לקדושה, כי אדם שעמל בשדהו כל החורף וזרע וקצר והשקה והתפלל לגשם, וכעת בא לקצור את פירות עמלו ונדרש ממנו לתת חלק למי שלא עמל ולא טרח והדבר תלוי ברצונו, כי אין איש רואהו אם יעלים עין מהלקט, והעוללות והפרט וייקח לעצמו רק ה' רואה.
מאמץ זה שעושה ומרגיש את נוכחות ה' בכל רגע ומתגבר על עצמו ונותן ומשאיר לעניים, שובר את טבע האדם האנוכי והופך אותו לכלי נתינה, ובכך מתקרב לקדושה ולה' שהוא הנותן הגדול מכולם.
ואולי בשל כך לא הוזכרה כאן השיכחה, שלא ניתנת מרצון אלא מה ששכחת בעומרים אל תחזור לקחת ואין פה נתינה ממש כמו בפאה ועוללות, אלא רק ציווי לא לחזור לקחת מה ששכחת ושיישאר לעניים- פה זה פחות שבירת הטבע ופחות נתינה, ולכן לא מוזכר בפרשה זו- שעוסקת בדרכים אל הקדושה שדורשים נתינה ממשית.
וכעת מביאה התורה מספר פסוקים, שעוסקים במצוות שבין אדם לחברו שלכאורה אין בהם שום שבירת הטבע, ולהיפך, הם שייכים לתחום ה"סור מרע" ולא מהווים התקרבות לקדושה, כי כל אדם עם טיפה של הגינות לא יעשם, אז מדוע מופיעים כאן?
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלוקיך אני ה'.
לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר, לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'.
לא תעשו עוול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'.
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
לכאורה, אם כבר הצטווינו לתת מתנות לעניים מעמלינו, איזה התקדמות בשבירת הטבע היא, לומר שאסור לגנוב מה שלא שייך לנו או לעשוק או לגזול או להישבע לשקר?! והלא דברים כאלה כבר הצטווינו בעשרת הדברות-"לא תגנוב", "לא תשא את שם ה' שם אלוקיך לשווא", "לא תחמוד בית רעך", "לא תענה ברעך עד שקר", וכן בפרשת "משפטים": "אלוקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", "לא תישא שמע שווא, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", "ודל לא תהדר בריבו", "מדבר שקר תרחק", "לא תטה משפט אביונך בריבו".
ואם כן, מדוע יש צורך לחזור על כך בפרשתנו? ובפרט, הרי אלו מצוות לא תעשה השייכות לסור מרע ולא- לעשה טוב, שבה עוסקת פרשתנו?
הדבר היחיד ששייך לפרשתנו זה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- שנאמר בסוף ומהווה "עשה טוב" פעיל שמקרב לקדושה ובעצם כולל בתוכו את כל האזהרות הקודמות, כי אם אוהבים את הרע כמונו אז וודאי שלא גונבים ממנו ולא משקרים לו ולא גוזלים ולא עושקים אותו ולא מרכלים ולא שונאים אותו בלב, ולא נוקמים ולא נוטרים ולא עושים לו עוול במשפט ולא מקללים ולא נותנים בפניו מכשול.
וצריך לומר: שיש הבדל בין הפעמים הקודמות שנאמרו חלק מהציוויים האלה לבין פרשתנו, כי שם לא נאמר כל שני פסוקים "אני ה'" כפי שנאמר כאן, וזה ההבדל: כי שם הצטווינו על מצוות בין אדם לחברו כדי לאפשר קיום חברה הגונה, כפי שכל עם צריך להתנהג בתוכו בין מרכיביו השונים, אחרת-"איש את רעהו חיים בלעו", וכיוון שיצאנו ממצרים לאחר מאות שנות שעבוד, היה חשש שיימשך מוסר העבדים גם בהיותנו בני חורין, וכל אחד יחטוף כפי יכולתו וכך החברה תיהרס.
אך כעת, בפרשתנו, ציוויים אלה באים במטרה אחרת לחלוטין- במטרה להתקרב לקדושה! ועיקר הקדושה זה קידוש החומר וחלק מחומר הנפש הבהמית זה הרגשות הטבעיים שטבועים בנפש הבהמית של האדם, כפי שיש גם אצל חיות ובהמות- רחמנות, אימהות, עזרה לזולת, ובכלל כל המצוות השכליות שמובנות בהגיון, וגם אומות העולם לא מתקשים לקיימם בתוך חברתם, כאיסור לא לגנוב ולא לרצוח, לא לעשוק, לא לעשות עוול במשפט, לא להישבע לשקר- כל אלו דברים שאדם מבין בשכלו וגם אלמלא הצטווינו עליהם היינו מבינים את הכרחיותם לחברה מתוקנת והיינו רוצים שיתקיימו בחברה ולו רק כדי שגם אנחנו לא ניפגע ע"י אחרים אם יותרו איסורים אלו.
אך כעת ה' דורש מאתנו- לא לעשות מצוות אלו בגלל שכלנו, אלא בגלל ציווי ה'-"אני ה'"- כלומר לא לגנוב- לא בגלל שאני מרגיש שזה לא בסדר ולא הוגן אלא בגלל ציווי ה' גרידא, וכן שאר המצוות המוזכרות בפסוקים שהבאנו- לא לעשות זאת בגלל שכלינו ורגשותינו ומידת היושר הטבועה בנו או בגלל חינוכנו בילדות- אלא רק בגלל שה' ציווה.
וזה מאמץ יותר קשה משבירת הטבע האנוכי ונתינה לזולת כפי שראינו במתנות עניים, כי פה צריך לבטל את שכלנו, שזה הרבה יותר קשה מלשבור את טבענו היצרי.
וזו הנתינה הכי גדולה- כי לא קשה לקיים איסור שעטנז או לא לאכול חזיר כי ה' ציווה, זה קל! כי איננו מבינים טעם איסורים אלה ולכן קל לקיימם רק בגלל ציווי ה', אך הרבה יותר קשה לא לגנוב כי ה' ציווה, ולא לעוות משפט כי ה' ציווה בלבד, בלי עירוב רגשותנו ושכלנו ובלי לייחס זאת ליושרנו האישי.
וזו ההקרבה הגדולה וקידוש החומר והנפש והשכל הכי גדולים, ועל כך נאמר: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות ..." ולכאורה מה שייך להרבות במצוות?
אם צריך זה חלק מהמצוות , ואם לא צריך אז למה לצוות? והעניין הוא שה' הוסיף את המצוות השכליות, שגם ללא ציווי היינו מקיימים אותם כי צריך לשמרם כדי להתקיים כחברה.
וה' הוסיף אותם לרשימת המצוות כדי לזכותנו. כלומר: לזכך את החומר, כי אם נעשה אותן רק בגלל ציוויו ולא בגלל שכלנו (שזה הרבה יותר קשה מאשר במצוות החוקיות והגזרתיות שאין לנו הבנה בטעמיהם), בכך נזכך את חומרינו ונדבק בקוננו, הרבה יותר מאילו קיימנו אותן מצד שכלנו.
ולכן דווקא במצוות אלה יש מימד של "עשה טוב" במובן של מאמץ מצד האדם לביטול רצונו, מפני רצון ה', וביטול שכלו והכפפתו לרצון ה' בלבד, ולכן נאמר במצוות אלו-"אני ה'".
והכי קשה זה בסיום המצוות השכליות הללו-"ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- גם את הרגש תכפיף לרצון ה' ותאהב את רעך לא בגלל רגש החיבה הטבעי לחברך אלא בגלל-"אני ה'", ולכן אם רעך הולך נגד ה' ולא רעך במצוות אסור לך לאהבו למרות רגשותיך- ובכך אתה מוכיח שאהבתך נובעת מרצון ה' ולא משכלך ורצונך הפרטי.
כי יותר קל לא לשנוא את אחיך בגלל ציווי ה' כי צריך רק לעצור את מחשבות השנאה ולהמירם במחשבות על דברים אחרים, וכן לא לגנוב ולא לגזול ולא לעשות עוול ולא לרכל, כי זוכרים שה' רואה את מחשבותינו ומעשינו, וגם אם רוצה היצר לעשות דברים אלה, היראה מה' מונעת זאת מאיתנו, אך לאהוב באופן פעיל את החבר בגלל רצון ה', זה דורש מאמץ גדול לייצר רגש רק בגלל ציווי ה', ולא בגלל גורמים טבעיים שמעירים את הרגש, כגון: היכרות עם האדם ותכונותיו, שבאופן טבעי מעוררים רגש חיבה ואהבה, אך מאוד קשה לעורר את הרגשות האלה גם בלי היכרות, רק בגלל ציווי ה'.
ואכן בפסוקים הבאים, שלא עוסקים במצוות שכליות בין אדם לחברו, אלא בגזרות וחוקים, לא נאמר "אני ה'", כי ברור שנקיימם רק בגלל ציווי ה', כי אין לנו הבנה לאיסורם-"את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".
זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכר איסור כלאיים, ויש לשים לב לשוני בין החלקים בפסוק- בהמות אסור לאדם להרביע ממין אחד על מין אחר (למשל- סוס וחמור) אך תוצאת ההרבעה מותרת בהנאה, למשל הפרד, מותר לעבוד אתו ולרכב עליו למרות שנעשה איסור ביצירתו, וכן כלאי זרעים (חיטה ושעורה למשל) אסור לזרוע יחדיו, אך תוצאתם מותרת לאכול, למרות שנעשה איסור בזריעתם (לכן לא מוזכרים כאן כלאי הכרם, שגם תוצאתם אסורה בהנאה-"לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כ"ב)- וגם הענבים עצמם וזרעי החיטה נאסרים בהנאה ולא רק תוצאתם).
לעומת זאת, בכלאי בגדים ("לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (שם, שם)) מותר לארוג יחד צמר ופשתים ולעשות בגד כלאיים, ומצד שני להנות מבגד זה בלבישה או בכיסוי הגוף אסור, ומדוע ההבדל בין כלאי בגדים לכלאי בהמות וזרעים?
ובכלל מה הקשר לעניין הקדושה? וניתן לומר, שהרי הסברנו שמצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" היא פסגת הקושי בדרך לקדושה (ועל זה אמר הלל הזקן שזו כל התורה כולה, בענותו למבקש להתגייר על רגל אחת).
אם כן יבוא אדם שהגיע לדרגה זו ויאמר הגעתי לדרגת קדושה של "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהילים ח') אז אני יכול לעשות מעשה אלוקים וכמו שהבורא ברא "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו", "וחייתו ארץ למינה" (בראשית א'), גם אני אצור מינים חדשים בחיה ובזרעי האדמה ע"י הכלאת מינים אחד בשני (כלאיים מלשון כלא, שמים בכלא משותף שני זרעים או שתי בהמות) ועל זה באה התורה ואומרת, עם כל הכבוד לדרגתך, עדיין-"אני ה'", ואתה צריך לשמור חוקותיי כנברא, ולא לחצות את הגבולות שקבעתי בבריאה.
ולכן בבגדים שאריגת צמר ופשתים יחדיו לא משנה את מהות החומר ולא יוצרת מין חדש, רק בגד חדש, אין איסור לארוג ורק ישנו איסור ללבוש את התוצאה, אך בכלאי בהמות וזרעים, האיסור הוא ליצור מין חדש, ובכך להחליף את אלוקים, אך תוצאת הדבר לא אסורה, כי כבר נוצר המין החדש, ורק היומרה להחליף את אלוקים אסורה, אך בכלאי הכרם, שנוצר חיבור בין פירות לירקות בין עץ לזרע האדמה זה יותר חמור, לכן גם התוצאה אסורה בהנאה.
וזה כפי שהסברנו, אחת הסכנות בקדושה, שהאדם מרוב התלהבות לא יידע את הגבולות, כפי שקרה לנדב ואביהוא, ולכן באמצע כל העלייה בסולם הקדושה, ה' נותן אזהרה-"את חוקותי תשמרו"!
וכעת נכנס פה עניין שלכאורה לא קשור-"ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה, ביקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה והביא את אשמו לה'... וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא".
לכאורה משמע שמדובר באיסורי עריות של אדם ששוכב עם אשת אדם אחר, ואם כן מדוע לא נכלל עניין זה בהמשך- בפרשת עונשי עריות, ומה קשור לענייני כלאיים ואיסורים, הרי כאן לא נאמר-"ולא תשכב עם אשה נחרפת לאיש" אלא "ואיש אשר ישכב"- כלומר אם שכב מה עליו לעשות, והרי עד כה וכן בהמשך, הפרשה עוסקת בדיני התקרבות לקדושה וההדרכה לכך, אז מה שייך להביא כאן מקרה ותיקונו?
וצריך לומר שכיוון שעסקנו בדיני כלאיים של הצומח (זרעים), חי (בהמות) ודומם (בגדים), הגענו לכלאיים של אדם- שאיש ישראל שוכב עם שפחה נוכרית (עפ"י רבי ישמעאל) (ועפ"י הגמרא בכריתות יא מחלוקת תנאים בעניין ועפ"י רבי עקיבא מדובר בחצי שפחה חצי בת חורין) המאורסת לעבד עברי (המותר בשפחה כשנכנס לעבדות נשוי אם אדונו נותנה לו לצורך וולדות שיהיו שייכים לאדון) והציווי הוא לא לאדם השוכב, אלא לבית דין, שלא יעשו קל וחומר- אם ישראל שוכב את אשת רעהו חייב מיתה, קל וחומר אם אשת רעהו היא שפחה נכרית שיש פה מצב של כלאיים (כמו בבהמות- לא להרביע מין אחד על מין אחר) שיהיה חייב מיתה.
ועל כך אומרת התורה-"בקורת תהיה"- בדיקה צריך לעשות ("כבקרת רועה עדרו" (יחזקאל ל"ד)) כל עוד שלא שוחררה ונהייתה ישראלית גמורה, אין להם דין מוות , כי הקשר בין העבד העברי לשפחה לא מקודש כמו בין שני ישראלים, ולכן הפרתו לא גוררת מוות ובכך מתקשרת מצווה זו לפרשתנו, כי קשר מקודש שייך רק בין שני קדושים (מעם ישראל), וכל עוד לא חופשה השפחה, הקשר בינה לבין הישראלי לא נקרא קידושין אלא חירופין-"נחרפת לאיש" שזה לשון גנאי מלשון חרפה וקללה.
והאיש הישראלי השוכב עימה, זה יותר נחשב כגזל חפץ ולא כהפרת קשר קדוש בין בני זוג ישראלים שעל כך חייב מיתה בבית דין ולכן מביא איל אשם שבא על מזיד כמו אשם גזלות שהזכרנו.
וכעת לאחר השגת הקדושה שהתבטאה ב"ואהבת לרעך כמוך" מפרטת התורה מצוות, שעל ידיהן יימנעו בני ישראל מלאבד את דרגת הקדושה שהגיעו אליה. בפרט בכניסה לארץ ישראל- ארץ הקודש, שעם קדושתה יש בה חומריות קשה, שיכולה לאבד מהאדם הישראלי את קדושתו ולמשכו מטה, כפי שעשתה לגויי הארץ- שבעת עממים- שחומריותה גרמה להם להיות המושחתים באומות, כך שיש להשמידם בלי להחיות כל נשמה.
ולכן נאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם עורלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל" ומדוע דווקא עץ ולא ירקות ולא חיטה ושעורה? ומדוע שלוש שנים דווקא? ומה הקשר בין ערלת העץ לערלת אדם לערלת לב?
וכפי שמוזכר בספר ה"תניא": "הקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות, זו למטה מזו: המדרגה התחתונה היא שלוש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהן טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל-רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גילולים וקיום גופם, ונפשות כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם וחייות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו עורלה וכלאי הכרם, וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ט פרק ו':
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה... והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השניה שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה... והיא בחינה ממוצעת בין שלוש הקליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת מדרגת הקדושה..." (תניא ליקוטי אמרים פרק ו', ז').
אותיות- ערל, הם גם במשמעות רעל שממית-"שתה גם אתה והערל" (חבקוק ב')- ששם זה במשמעות הרעלה. וכן כפי שהבאנו מבעל התניא, כיוון שארץ ישראל לא גושמה ביום זעם ולא עודנה ע"י מי המבול, נשאר בה החומריות הקשה של העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת-"ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג') ואז גם נוצר מצב הערלה שאדם צריך למול בשר ערלתו, אחרת תאוותו קשה לשליטה , וכן ערלת ארץ ישראל יש למולה באמצעות מצוות התלויות בארץ ובראשן מצוות הערלה שבשלש השנים הראשונות של העץ יוצאות בפריו שלש הקליפות הטמאות הנמצאות באדמה שהתקללה בחטא עץ הדעת ולכן דווקא בעץ פרי יש דין ערלה בגלל חומריות הארץ, ולכן הכרחי על מנת לשמר את דרגת הקדושה להקפיד על מצוות הערלה.
"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"- שנה רביעית היא כנגד קליפת נגה- שמעורבת מרע וטוב, כנגד עץ הדעת טוב ורע.
ולכן הפירות לא מותרים באכילה מיד, אלא אם פודים ומחללים אותם על כסף, והכסף קדוש וקונים בו אוכל בירושלים ואוכלים שם, או הפירות עצמם-"קדש הילולים"- שנאכלים בירושלים בתוך החומות בקדושה ובטהרה, אחרת אסור לאכלם.
"ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם"- בשנה החמישית הפירות מותרים ללא מגבלות, ובזכות ההקפדה על דיני ערלה ורבעי, תוסיף לכם התבואה כנגד כל השנים שנמנעתם מלאכול בגלל איסור הערלה.
וזה דוגמא לכל תאוות העולם הזה, שצריך בתחילה להימנע ואחר כך לקדש ורק אז מותר לספקן כפי הנצרך ולא במותרות, כמו שערלה זה העודף שצריך למול.
לכן גם ערלת הלב צריך למול ולקדש עצמך במותר לך- שגם במה שמותר צריך להתנהג בקדושה ולמול את העודפים ולא לזלול ולהתמכר לתענוגות, גם אם הם מותרים, אלא רק מה שדרוש לקיום.
וכיוון שנכנסים לארץ ונתקלים במנהגי שבעת עמי כנען, יש להיזהר מלחקות את מנהגיהם הקלוקלים.
"לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו"- עמי כנען נהגו לאכול על הדם, שכפי שהסברנו זה מזון השדים והשעירים שניזונים מנפש החיה הנמצאת בדם.
ובאמצעות זה נדבקו בכוחות הטומאה ויכלו לנחש עתידות ולעונן- לקבוע מזל על פי עננים או עונות השנה.
"לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"- כל פעולות אלה, נהגו עמי כנען על מנת לגלות נאמנות לכוחות הטומאה ולעבודות זרות המגוונות שפרחו בארץ, ולכן פעולות אלה מזמינות את כוחות הטומאה להידבק באדם, ולכן ישראל מוזהרים מכך, כדי לא לאבד את קדושתם שמסתלקת מפני כוחות הטומאה, ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם"- ואין להחליפני בכוחות הטומאה.
"אל תחלל את בנך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה"- זה בעצם הקדשים והקדשות שהיו בארץ כנען, המוקדשים לזנות לצורך עבודה זרה, וזה הצד ההפוך לקדושה- שמוקדשים לכוחות הטומאה, ולכן נאמר "אל תחלל", כי חילול זה היפוך הקדושה, כי לא רק את בתך אתה מחלל בכך, אלא קדושת הארץ מתחללת בכך-"ומלאה הארץ זימה", כביכול הארץ בעצמה מזנה-"ולא תזנה הארץ", כי כפי שהסברנו, יש קשר הדוק בין עם ישראל לארץ, השפעה הדדית לטוב ולרע.
וכעת יש שני פסוקים, שהם תמונת מראה לתחילת הפרשה, ששם נאמר-"איש אמו ואביו תיראו... ואת שבתותי תשמורו... אל תפנו אל האלילים..." וכאן הפוך-"את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו... אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלוקיכם" ומדוע הכפילות?
ויש לשים לב: שתחילת הפרשה עוסקת בתחילת הדרך לקדושה וכאן אנחנו בסופה,
שם מדובר על שמירת השבת במדבר וכאן מדובר על שמירת השבת בארץ, זה מצב אחר ושבת אחרת. ושם נצטווינו במורא אב ואם כדי להשיג יראת שמיים, וכאן השלב הסופי של יראת המקדש, שלא יאמר אדם הגעתי לקדושה, אז מקום המקדש והמשכן הוא המקום הטבעי, ולכן התורה אומרת: זה שהגעת לקדושה לא אומר שאתה יכול להרגיש בבית אלא צריך מורא מקדש למרות קדושתך, ושלא יקרה לך מה שקרה לנדב ואביהוא.
ואל תפנו אל האובות והידעונים לדעת את העתידות, כי האובות והידעונים משתמשים בעצמות אדם כדי להידבק בכוחות הטומאה השייכות למוות-"אני ה' אלוקיכם"- תפנו אליי, אל האורים ותומים- כדי לדעת כיצד לנהוג במצבי מלחמה, וכאן זו הוראה בעיקר למלכים ולמנהיגי עם ישראל שישאלו בה' ולא באוב (כפי שעשה שאול המלך שהלך לדרוש בבעלת אוב ולא שאל בה').
ולכן נאמר-"אל תבקשו לטמאה בהם", כי כדי לקבל תשובות מהאוב והידעוני צריך להיטמא, שתחול על האדם רוח הטומאה ותינק ממנו את הקדושה שיש בו, כי ידוע שכוחות הטומאה אין להם קיום בפני עצמם, אלא מהכח שיונקים מהקדושה, מכל אחד שבא להידבק בהם ונותרה בו לחלוחית קדושה מהעבר, ואותה הם יונקים ובזכותה הם קיימים, ולכן דווקא בישראל הקדושים חפצים כוחות הטומאה להידבק, וככל שאדם יותר קדוש, כך הקליפות הטמאות מנסות להפילו ברשתן כדי שיוכלו לינוק יותר כוחות קדושה ממנו.
וכאשר אדם הגיע לשיבה וזקנה והוא השיג מדרגות הקדושה, יש לכבדו ולהדרו כמו שיראים מה'- "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'"- כי אם אדם עבד כנגד הטבע והגיע לקדושה כדי להידבק בה', גם הוא כמלאך אלוקים בתוכנו ויש לירא ממנו כמורא שמיים.
ואמנם כבר דיברנו על "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תעשו עוול במשפט", "ובצדק תשפוט עמיתך", ו"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", שכל אלה מתייחסים בתוך עמך, לרעך לעמיתך מזרע ישראל, אך כאשר תהיו בארצכם עם עצמאי וריבוני וכבר לא עבדים נודדים, יש דרישה נוספת על מנת להגיע לקדושה- שתתייחסו כך גם לגרים שלא עברו את אשר עברתם במצרים ובמדבר, ולא נשאו כמוכם בעול, וגם הם יכולים להיות קדושים כמוכם אם דבקים בה', כי מה שמחבר ביניכם, זה לא המוצא והעבר והעמל המשותף, אלא הדבקות בה'.
ולכן-"וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם, הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוקיכם"- גם במצרים, מה שחיבר ביניכם זה האמונה בה', למרות שהייתם גרים במצרים, וממילא גם גרים אחד לשני, ובכל זאת מה שאיחד את עם ישראל זה האמונה בה', אז גם הגרים בארצכם נחשבים כאזרח מכם מכח הדבקות בה'.
ולכן-"לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"- וזה לא רק בתוך עם ישראל אלא גם ביחסים עם זרים צריך לנהוג בצדק, ולכן לא נאמר כאן- עמך, עמיתך, רעך. כי זה גורם חילול ה' ואין דבר שפוגע בקדושה כמו חילול לה'.
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטיי ועשיתם אותם אני ה'"- כאן כולל ה' את כל החוקים (גזירות ללא הבנת הטעם) ומשפטים (מצוות שכליות) שאת כולם צריך לקיים, לא בגלל שכלנו אלא בגלל "אני ה'", שה' ציווה ולשם שמיים, ובכך לבטל את רצוננו מפני רצונו וכך נדבק בו.
עד כאן דיברה הפרשה על הדרך להגיע לקדושה ליחידים בתוך עם ישראל, וכעת מדבר ה' אל משה דיבור חדש שנוגע לכלל ישראל, שיש מצוות המוטלות על הכלל, וגם כלל ישראל צריך להיות קדוש ולא לאפשר לאחרים להידבק בטומאה ולהגיד- אני את נפשי הצלתי ואני קדוש, אלא צריך לבער מקרבנו את עושי הרעה, ולכן כעת מפרטת התורה את חובת הכלל במיתות בית דין, לגבי כל האיסורים שהוזכרו בפרשה הקודמת בעניין המולך והעריות, שיש חובה על הכלל לבער הרע מקרבו אם רוצה להישאר קדוש.
כי אדם קדוש לא יכול לעמוד מנגד כשמישהו מעמו מחלל את שם ה' ונותן מזרעו למולך-"למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך מקרב עמם".
וכן הפונה אל האובות והידעונים ונדבק בטומאה-"והכרתי אותו מקרב עמו", אך-"ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם"- בעל אוב עצמו חייב מיתה בידי אדם, ומי ששואל באוב זה כרת בידי שמיים, כי בעל אוב עצמו גורם לטומאה לכולם, ולכן צריך הכלל להרגו, מה שאין כן השואל באוב, שזה חד פעמי ולא משפיע על כולם לכן מיתתו בידי שמיים.
וכן איש אשר יקלל את אביו ואמו מות יומת (כי שלושה שותפים באדם- אביו אמו וה', ומי שמקלל את אביו ואמו כאילו קילל את ה'). וכן כל מגלי העריות בקרבכם, יש עליכם חובה לבערם מקרבכם-"ולא תהיה זימה בתוככם", למרות שאתם הכלל קדושים, אסור שבתוככם יתקיים דבר כזה ללא תגובה מצדכם.
ובסיכום פרשת הקדושה בעם ישראל נאמר-"והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", המילה הבדלה מסכמת יותר מכל את עניין הקדושה, כי קדושה, פירושה להיבדל ולהתייחד ולהתקדש מכל העמים, והבידול הזה חייב להיות לשם שמיים על מנת להידבק בה' ובקדושתו ולא מצד הרגשת עליונות גרידא, כי הקדושה גוררת חובות בעיקר ולא זכויות.
והפרשה מסתיימת ברגימת האוב והידעוני באבן, כי האוב והידעוני כל מקצועם זה דבקות בטומאה על מנת להתפרנס (ע"י גולגולת מתה ששמים בפיה שמות טומאה על מנת לקרוא לכוחות הטומאה ולקבל מידע לעתיד) וזה הצד השני, (ההפוך לצד הקדושה, ששם נדבקים בה'), ולכן רוגמים אותם באבן, כי אבן לא מקבלת טומאה אפילו מהמת- אבי אבות הטומאה, כך הרוגמים אותם יינצלו בכך מהתדבקות בכוחות הטומאה ויישארו קדושים לה'- כי קדוש אני ה' אלוקיכם.
.
פרשה זו עוברת לחלק של ה"עשה טוב", בדרך להשגת הקדושה של בני ישראל, וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת שעסקה ב"סור מרע", כלומר הרחקה מכוחות הטומאה על מנת להתקרב לקדושה, כעת בפרשתנו נדרשת פעולה אקטיבית להתקרב לקדושה על ידי מעשים ולא רק הימנעות ממעשים פסולים, כפי שהיה בפרשה הקודמת בדיני עריות ומאכלות אסורות, ודיני טומאה לסוגיהם, ששם נדרש האדם לא לעשות דברים שגופו מתאווה להם.
אך בפרשתנו יש דרישה לעשות פעולות על מנת להידבק בקדושה ובה', ולכן מתחילה הפרשה בהנחיה כללית לקדושה ואחר כך יפורטו המעשים המובילים לקדושה ודבקות בה': "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
פה יש ציווי להיות קדושים (בניגוד לסוף הפרשה הקודמת "ולא תטמאו בהם אני ה' אלוקיכם" ששם יש ציווי לא לעשות, כאן יש ציווי כן לעשות).
כלומר לעשות פעולות ע"מ להיות קדושים-"כי קדוש אני ה' אלוקיכם"- כלומר, ידוע שבדברים רוחניים יש דבקות ואחדות רק בשוויון הצורה, וכיוון שה' קדוש, הרוצה להידבק בו צריך להשוות את הצורה ולהיות גם הוא קדוש ואז ממילא יש דבקות בה',מכח שיוויון הצורה, בדיוק כפי שהטמא נדבק לכוחות הטומאה מכח שיוויון הצורה ביניהם, כך להבדיל, המקדש עצמו וגופו, מידמה לקונו ונדבק בכוחות הקדושה.
כי גם אדם שניטהר מהטומאה וכעת לא שייך אליה, זה עדיין לא גורם לו להיות קדוש, אלא באמצע, בין שני הצדדים, אמנם זה הכרחי להיטהר מהטומאה כדי להגיע לקדושה אך זה רק שלב ראשון, וכדי להידבק בקדושה צריך לעשות פעולות שמקדשות את החומר הגשמי של האדם ומכשירות אותו לקבלת הקדושה, אחרת לא יוכל גופו החומרי לעמוד במחיצתה.
והשרש ק.ד.ש הוא מבלבל: כי מצד אחד- כמו שמופיע בפרשתנו- אין רם ממנו, כי הרי ה' עצמו אומר-"כי קדוש אני", אז מה יכול להיות יותר מרומם מכך?
אך מצד שני אנו מוצאים בתורה ובתנ"ך את השורש הזה במובנים שליליים והפוכים-"ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כ"ג), "ולא תהיה קדשה מבנות ישראל" (שם, שם), ושם זה במשמעות שלילית של מוקדשים לזנות-"ויתוץ את בתי הקדשים" (מלכים ב' כ"ג), וכנראה היו בתים בפתח העבודה זרה שהיו מוקדשים לזנות ושם היו הקדשים והקדשות, ואולי זה היה חלק מפולחן העבודה זרה שככל שנטמאים בעבירות, ככה רוח הטומאה וכוחות הטומאה נענים לבקשות העובדים עבודה זרה ההיא (כפי שבא לביטוי בבעל פעור ובנות מואב בפרשת "בלק")
וכדי להבין את הסתירה הזו, צריך להבין את הפועל לקדש שבבסיסו זה לזמן, להפריש, לייעד-"והקדישם ליום הרגה" (ירמיה י"ב) שהכוונה בפסוק זה להזמינם ליום הרגה.
וכן "קדשו צום קראו עצרה" (יואל א'), "קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו'), ובפסוקים אלה וודאי המשמעות היא להכין ולייחד זמן לצום או למלחמה ולא במשמעות של קדושה.
ואם כן, מובן שכשם שלהקדיש דבר לה' זה לזמן דבר לצורך קדושת ה' וממילא החפץ נהיה קדוש, כך להבדיל להיפך, מי שמוזמן לעבודה זרה גם נקרא כך, קדש, קדשה- מזומנים במיוחד לזנות לצורך העבודה זרה.
והסבר זה מתחזק מההיפוך של המילה "קודש" שהוא- חול, חילול, חולין-"ולהבדיל בין הקדש ובין החול..." (ויקרא י'), "אין לחם חול תחת ידי" (שמואל א' כ"א) שפה המילה חול לא במשמעות של טומאה או איסור, אלא במשמעות ניטראלית- דבר שאין בו קדושה.
כמו ששת ימי החול לעומת שבת קודש, וכן הפיכת דבר הקדש לחול נקראת חילול-"אשר נטע כרם ולא חיללו" (דברים כ'), ששם זה במשמעות של חילול הפירות הקדושים בשנה הרביעית של הכרם ומחללים את קדושת הפירות על כסף וממילא הפירות נעשות חולין, ומותרות באכילה אף מחוץ לירושלים, והכסף מתקדש וצריך לקנות בו אוכל בירושלים ולאכלו בתוך חומות ירושלים.
ומכאן גם באה המילה "חלל" במשמעות של מת בד"כ כתוצאה מרצח-"כי יימצא חלל באדמה" (דברים כ"א), כי נתחללה קדושת החיים שבו ונפער חלל ריק בקרב החיים, וחלל זה מקום פנוי וריק, וכן דבר שאין בו קדושה והוא ריק מקדושה- חולין.
ולכן אם נסתכל על כל העניין כציר אחד ארוך- בצד הקיצוני יש את כוחות הטומאה ובצד הקיצוני השני יש את כוחות הקדושה, ובאמצע- החול, שאם נשאר פנוי מדי, יכול להתמלא או מצד זה או מצד זה, ולכן נדרש מעם ישראל, לא להשאר בתחום החול, כי אז יש סכנה שייכנסו כוחות הטומאה, ולכן צריך להתרחק מצד הטומאה ולהתקרב לצד הקדושה, כל הזמן, ורק כך לא נותנים לטומאה להיכנס לחלל הריק, כי כשהחלל מתמלא בקדושה אין מקום לטומאה להיכנס, וחלילה להיפך כשמתמלא בטומאה אין מקום לקדושה.
וכעת מתחילה התורה לפרט את הדרכים המעשיות להגיע לקדושה-"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלוקיכם".
אמנם בעשרת הדיברות כבר הצטווינו על כיבוד אב ואם ועל שמירת השבת, אך כעת צריך לעשות זאת בכוונה נוספת- להגיע לקדושה, ולא רק מצד קיום ציווי ה' אלא במטרה פעילה להידבק בה', ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם".
שגם כאשר אדם ירא מאביו ואמו ומכבדם באופן טבעי, אין די בכך צריך לעשות זאת כי-"אני ה' אלוקיכם".
ולכן אם ההורים פועלים נגד ה' או מצווים את בנם להפר את מצוות ה', אין לשמוע להם, כי כל מוראם צריך לנבוע מרצון ה' בכך ולא מרגשות טבעיים, וברגע שמתנגדים לרצון ה', ברור שרצון ה' הוא שיקבע ולא רצונם.
כמו כן, אמנם נצטווינו כבר על כיבוד אב ואם, אך כאן נוסף ציווי חדש של מורא אב ואם, וזה כהכנה למורא שמיים, כי ההורים של כל אדם הם ההזדמנות הראשונה שלו להתאמן על מידות וככל שיתרגל מורא אב ואם יוכל להגיע למורא שמיים, שהוא הכרחי להגיע לקדושה ולא להיפגע, כמו בני אהרן, כי עם כל הרצון להידבר בה' ולהתקדש, יש להיזהר ולשמור על מורא שמיים ולא להתקרב יותר מדי ולא לפרוץ את הגבולות שהותוו ע"י ה'.
ולכן כל הפרשה מתחילה באביו ואימו ושמירת השבת, שזה מגיל קטן כל עולמו של הילד, ומגיל קטן מתרגל בשמיעה להוריו ובשמירת השבת, כחלק מהחיים המשפחתיים, גם כאשר עדיין אינו חייב במצוות , כי קטן מגיל מצוות , אך עדיין שמירת השבת מתקיימת כחלק מחיי המשפחה שכוללים גם את הילד הקטן ולכן זה שלב הכרחי בהשגת הקדושה כי מה שנקבע בילדות
נשאר לתמיד, ודרך מורא הוריו יוכל להבין אחר כך את מורא שמיים.
ולכן יש כאן גם מצוות עשה בשמירת השבת ולא מדובר על לא לעשות מלאכה שזה סור מרע, אלא באופן פעיל -לשמור את השבת כחלק מה"עשה טוב" להתקרב לקדושה, שלא רק לא לעשות מלאכה אלא גם לשמור את השבת בשמירות שמעבר למלאכות, הן בלימוד תורה בזמן השבת והן בסעודות השבת המיוחדות ובמילואה בתוכן רוחני ולא רק בטלה ממלאכה. ובכך יום זה ושמירתו והעיסוק בו בקדושה ובמושכלות ישפיע על כל השבוע בדרכי ההתקרבות לקדושה אף בימות החול, ע"י ההכנה הנפשית ביום השבת שיש זמן פנוי להתבוננות ולימוד.
וכעת מופיע ציווי תמוה שלכאורה לא קשור ל-"ועשה טוב" אלא ל"סור מרע" ואין כאן מקומו-"אל תפנו אל האלילים ואלוהי מסכה לא תעשו לכם אני ה' אלוקיכם"- ומה שייך כאן התקרבות לקדושה, הרי איסור עבודה זרה שייך להתרחקות מכוחות הטומאה שזה עניינה של הפרשה הקודמת ומה שייך לפרשתנו?
וכדי להשיב על כך , יש לשים לב למילה "תפנו"- לא נאמר כאן אל תעבדו את האלילים, אלא "אל תפנו", ומה פירוש לפנות? אלא כאן הכוונה ברצותכם להתקרב אליי- אני ה' אלוקיכם (לכן זה נאמר בסוף הפסוק) ובחפשכם דרכים להתקרב לקדושה, אל תסתכלו איך עובדי אלילים מתקרבים אליהם ע"י בניית אלוהי מסכה כמתווכים, כי יותר קל להרגיש קירבה למשהו מוחשי, וכך יחשבו ישראל שלשם שמיים ילמדו מעובדי אלילים איך להשיג התקרבות לה' ע"י אותן הפעולות שהם עושים לאלילים שלהם, ולכן אומר ה' שגם דרכי ההתקרבות לקדושה לא נתונים ליוזמה עצמאית אלא מפורטים לפרטים ע"י ה' בתורה ואין מה לפנות לשיטות אחרות של העמים מסביב, כי אני ה' אלוקיכם, ואלי אתם צריכים להתחיל לפנות כדי לדעת איך להתקרב לקדושה, ורק כך תוכלו להתקרב.
"וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו"- בניגוד לחטאת ואשם ומנחה ואפילו עולה (שבכל זאת מכפרת על ביטול מצוות עשה למרות שאינה חובה כמו חטאת ואשם), קרבן שלמים הוא כולו התנדבות ורצון להתקרב לה' ולכן נאמר לרצונכם תזבחוהו- הוא תלוי לחלוטין ברצונכם, ואינכם מחוייבים בו, וזו אחת הדרכים להתקרב לקדושה, כי כביכול יש כאן סעודה משותפת עם ה'- החלבים והדם עולים לה' על המזבח, החזה והשוק לכהנים משרתי ה' ויתר הבשר לאיש המקריב ולמשפחתו לאכול בתוך יומיים בטהרה בתוך מחנה ישראל, ובאכילה כזאת מקדשים את החומר ומתקרבים לקדושה.
כי תאוות האכילה השייכת לגוף, הופכת כאן לנתינה, כי גם האכילה היא למען ה' לקיום מצוותו לאכילת הקרבן ולא רק לסיפוק תאוות האכילה של האדם.
ומצד שני לא יאמר אדם שלא הספיק לגמור את כל הבשר תוך יומיים ובמקום לשרוף את הנותר, יאמר לשם שמיים אני אוכל גם ביום השלישי ולא אשרוף את הנותר. כי אז האדם מתקרב יותר מדי ופורץ את הגבולות, ובקדושה אין מקום ליוזמה פרטית (כמו שעשו נדב ואביהוא) אלא צריך לפנות להדרכת ה', ולכן מי שאוכל את הנותר מזבח השלמים במקום לשרפו חייב כרת משמיים, ובמקום להתקרב לה' כפי שחשב הוא נכרת מהקדושה-"כי את קדש ה' חילל"- הפוך ממחשבתו, הוא רצה להתקדש ולמעשה חילל את הקדש ולא ראוי להתקרב יותר.
ושוב מדגישה התורה את חשיבות הגבולות וההקפדה עליהם ואי חצייתם כדי להגיע לקדושה, וכפי שאמרנו בפרשה הקודמת, גם הקדושה יכולה להרוג את המתקרב מדי, בדיוק כמו שהטומאה יכולה.
וכעת מפרטת התורה מספר מצוות שעוסקות בבין אדם לחברו, ומצד שני כל מצווה מסתיימת במילים-"אני ה'"- שנותנת למצווה מימד של מצווה בין אדם למקום, ומדוע?
הרי כבר בפרשת "משפטים" (מיד לאחר מעמד הר סיני ועוד לפני חטא העגל) פורטו בהרחבה מצוות בין אדם לחברו, ושם הסברנו שהדבר נועד לבניית חברה בריאה לאחר מאות שנות שעבוד תחת שלטון מצרי שלא איפשר חברה בריאה בתוך עם ישראל אלא יצרה עם של עבדים עם תרבות של עבדים, ולכך נועדו המצוות בפרשת "משפטים", ללכד את כל הפרטים הנפרדים לעם אחד בעל מוסדות עצמאיים של תמיכה הדדית ובתי דין ליישוב סכסוכים ומוסדות צדקה לעזרה לעניים.
ואם כן, מדוע הופרדו המצוות המובאות בפרשתנו ולא הובאו בפרשת "משפטים", ומה שייכות לעניין הקדושה שהיא הקשר בין העם לאלוקיו ולא בין אדם לחברו?
ומתחילה התורה בציווי על מתנות עניים מהתוצרת החקלאית (לאחר הכניסה לארץ, שאז תהיה אפשרות זאת)- פאה, לקט (שכחה לא מוזכרת כאן אלא רק בספר "דברים" פרק כ"ד, ומדוע?), וכן עוללות הכרם ופרט הכרם-"לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם".
כבר בפרשת "משפטים", הוזכרה הנתינה לעניי ישראל בדבר אחד-"והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חיית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג), אך שם זה יותר ממילא, כלומר: יש ציווי של שמיטת השדות בשביעית ואיסור עבודה בהן מצד שבת הארץ, שזו מצווה בין אדם למקום, בעניין קדושת הארץ וממילא ה' מורה שאת השדות המושבתים מעבודה יאכלו עניי הארץ ואין פה נתינה פעילה של כל אדם מישראל.
אך בפרשתנו זה תלוי בבעל כל שדה, שכשקוצר את תבואתו צריך להשאיר פאה לעניים ואת השיבולים הנופלות בקצירה להשאיר לעניים בתור לקט, וכן בכרם את העוללות- שאלו אשכולות ענבים שאין בהם כתף ונטף-כלומר הם דלילים מאוד בענבים, וכן את הפרט שנפל בעת הבצירה, להשאיר לעניים.
וזה דבר שנתון לשליטת בעל השדה והכרם ותובע ממנו ויתור למען העניים ורק ה' רואה אם יעשה זאת. לכן נאמר "אני ה'"- הדבר תלוי רק בליבך, אם אתה ירא שמיים ומאמין שה' רואה את מעשיך גם בסתר, לא תלקט את השיבולים ותאמר שלא נפלו.
ובמצווה זו מתחילה שבירת הטבע שהכרחית בדרך לקדושה, כי אדם שעמל בשדהו כל החורף וזרע וקצר והשקה והתפלל לגשם, וכעת בא לקצור את פירות עמלו ונדרש ממנו לתת חלק למי שלא עמל ולא טרח והדבר תלוי ברצונו, כי אין איש רואהו אם יעלים עין מהלקט, והעוללות והפרט וייקח לעצמו רק ה' רואה.
מאמץ זה שעושה ומרגיש את נוכחות ה' בכל רגע ומתגבר על עצמו ונותן ומשאיר לעניים, שובר את טבע האדם האנוכי והופך אותו לכלי נתינה, ובכך מתקרב לקדושה ולה' שהוא הנותן הגדול מכולם.
ואולי בשל כך לא הוזכרה כאן השיכחה, שלא ניתנת מרצון אלא מה ששכחת בעומרים אל תחזור לקחת ואין פה נתינה ממש כמו בפאה ועוללות, אלא רק ציווי לא לחזור לקחת מה ששכחת ושיישאר לעניים- פה זה פחות שבירת הטבע ופחות נתינה, ולכן לא מוזכר בפרשה זו- שעוסקת בדרכים אל הקדושה שדורשים נתינה ממשית.
וכעת מביאה התורה מספר פסוקים, שעוסקים במצוות שבין אדם לחברו שלכאורה אין בהם שום שבירת הטבע, ולהיפך, הם שייכים לתחום ה"סור מרע" ולא מהווים התקרבות לקדושה, כי כל אדם עם טיפה של הגינות לא יעשם, אז מדוע מופיעים כאן?
"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלוקיך אני ה'.
לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר, לא תקלל חרש ולפני עוור לא תתן מכשול ויראת מאלוקיך אני ה'.
לא תעשו עוול במשפט לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך, לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך אני ה'.
לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'".
לכאורה, אם כבר הצטווינו לתת מתנות לעניים מעמלינו, איזה התקדמות בשבירת הטבע היא, לומר שאסור לגנוב מה שלא שייך לנו או לעשוק או לגזול או להישבע לשקר?! והלא דברים כאלה כבר הצטווינו בעשרת הדברות-"לא תגנוב", "לא תשא את שם ה' שם אלוקיך לשווא", "לא תחמוד בית רעך", "לא תענה ברעך עד שקר", וכן בפרשת "משפטים": "אלוקים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור", "לא תישא שמע שווא, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", "ודל לא תהדר בריבו", "מדבר שקר תרחק", "לא תטה משפט אביונך בריבו".
ואם כן, מדוע יש צורך לחזור על כך בפרשתנו? ובפרט, הרי אלו מצוות לא תעשה השייכות לסור מרע ולא- לעשה טוב, שבה עוסקת פרשתנו?
הדבר היחיד ששייך לפרשתנו זה "ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- שנאמר בסוף ומהווה "עשה טוב" פעיל שמקרב לקדושה ובעצם כולל בתוכו את כל האזהרות הקודמות, כי אם אוהבים את הרע כמונו אז וודאי שלא גונבים ממנו ולא משקרים לו ולא גוזלים ולא עושקים אותו ולא מרכלים ולא שונאים אותו בלב, ולא נוקמים ולא נוטרים ולא עושים לו עוול במשפט ולא מקללים ולא נותנים בפניו מכשול.
וצריך לומר: שיש הבדל בין הפעמים הקודמות שנאמרו חלק מהציוויים האלה לבין פרשתנו, כי שם לא נאמר כל שני פסוקים "אני ה'" כפי שנאמר כאן, וזה ההבדל: כי שם הצטווינו על מצוות בין אדם לחברו כדי לאפשר קיום חברה הגונה, כפי שכל עם צריך להתנהג בתוכו בין מרכיביו השונים, אחרת-"איש את רעהו חיים בלעו", וכיוון שיצאנו ממצרים לאחר מאות שנות שעבוד, היה חשש שיימשך מוסר העבדים גם בהיותנו בני חורין, וכל אחד יחטוף כפי יכולתו וכך החברה תיהרס.
אך כעת, בפרשתנו, ציוויים אלה באים במטרה אחרת לחלוטין- במטרה להתקרב לקדושה! ועיקר הקדושה זה קידוש החומר וחלק מחומר הנפש הבהמית זה הרגשות הטבעיים שטבועים בנפש הבהמית של האדם, כפי שיש גם אצל חיות ובהמות- רחמנות, אימהות, עזרה לזולת, ובכלל כל המצוות השכליות שמובנות בהגיון, וגם אומות העולם לא מתקשים לקיימם בתוך חברתם, כאיסור לא לגנוב ולא לרצוח, לא לעשוק, לא לעשות עוול במשפט, לא להישבע לשקר- כל אלו דברים שאדם מבין בשכלו וגם אלמלא הצטווינו עליהם היינו מבינים את הכרחיותם לחברה מתוקנת והיינו רוצים שיתקיימו בחברה ולו רק כדי שגם אנחנו לא ניפגע ע"י אחרים אם יותרו איסורים אלו.
אך כעת ה' דורש מאתנו- לא לעשות מצוות אלו בגלל שכלנו, אלא בגלל ציווי ה'-"אני ה'"- כלומר לא לגנוב- לא בגלל שאני מרגיש שזה לא בסדר ולא הוגן אלא בגלל ציווי ה' גרידא, וכן שאר המצוות המוזכרות בפסוקים שהבאנו- לא לעשות זאת בגלל שכלינו ורגשותינו ומידת היושר הטבועה בנו או בגלל חינוכנו בילדות- אלא רק בגלל שה' ציווה.
וזה מאמץ יותר קשה משבירת הטבע האנוכי ונתינה לזולת כפי שראינו במתנות עניים, כי פה צריך לבטל את שכלנו, שזה הרבה יותר קשה מלשבור את טבענו היצרי.
וזו הנתינה הכי גדולה- כי לא קשה לקיים איסור שעטנז או לא לאכול חזיר כי ה' ציווה, זה קל! כי איננו מבינים טעם איסורים אלה ולכן קל לקיימם רק בגלל ציווי ה', אך הרבה יותר קשה לא לגנוב כי ה' ציווה, ולא לעוות משפט כי ה' ציווה בלבד, בלי עירוב רגשותנו ושכלנו ובלי לייחס זאת ליושרנו האישי.
וזו ההקרבה הגדולה וקידוש החומר והנפש והשכל הכי גדולים, ועל כך נאמר: "רבי חנניה בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הירבה להם תורה ומצוות ..." ולכאורה מה שייך להרבות במצוות?
אם צריך זה חלק מהמצוות , ואם לא צריך אז למה לצוות? והעניין הוא שה' הוסיף את המצוות השכליות, שגם ללא ציווי היינו מקיימים אותם כי צריך לשמרם כדי להתקיים כחברה.
וה' הוסיף אותם לרשימת המצוות כדי לזכותנו. כלומר: לזכך את החומר, כי אם נעשה אותן רק בגלל ציוויו ולא בגלל שכלנו (שזה הרבה יותר קשה מאשר במצוות החוקיות והגזרתיות שאין לנו הבנה בטעמיהם), בכך נזכך את חומרינו ונדבק בקוננו, הרבה יותר מאילו קיימנו אותן מצד שכלנו.
ולכן דווקא במצוות אלה יש מימד של "עשה טוב" במובן של מאמץ מצד האדם לביטול רצונו, מפני רצון ה', וביטול שכלו והכפפתו לרצון ה' בלבד, ולכן נאמר במצוות אלו-"אני ה'".
והכי קשה זה בסיום המצוות השכליות הללו-"ואהבת לרעך כמוך אני ה'"- גם את הרגש תכפיף לרצון ה' ותאהב את רעך לא בגלל רגש החיבה הטבעי לחברך אלא בגלל-"אני ה'", ולכן אם רעך הולך נגד ה' ולא רעך במצוות אסור לך לאהבו למרות רגשותיך- ובכך אתה מוכיח שאהבתך נובעת מרצון ה' ולא משכלך ורצונך הפרטי.
כי יותר קל לא לשנוא את אחיך בגלל ציווי ה' כי צריך רק לעצור את מחשבות השנאה ולהמירם במחשבות על דברים אחרים, וכן לא לגנוב ולא לגזול ולא לעשות עוול ולא לרכל, כי זוכרים שה' רואה את מחשבותינו ומעשינו, וגם אם רוצה היצר לעשות דברים אלה, היראה מה' מונעת זאת מאיתנו, אך לאהוב באופן פעיל את החבר בגלל רצון ה', זה דורש מאמץ גדול לייצר רגש רק בגלל ציווי ה', ולא בגלל גורמים טבעיים שמעירים את הרגש, כגון: היכרות עם האדם ותכונותיו, שבאופן טבעי מעוררים רגש חיבה ואהבה, אך מאוד קשה לעורר את הרגשות האלה גם בלי היכרות, רק בגלל ציווי ה'.
ואכן בפסוקים הבאים, שלא עוסקים במצוות שכליות בין אדם לחברו, אלא בגזרות וחוקים, לא נאמר "אני ה'", כי ברור שנקיימם רק בגלל ציווי ה', כי אין לנו הבנה לאיסורם-"את חוקותי תשמרו, בהמתך לא תרביע כלאיים, שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך".
זו הפעם הראשונה בתורה שמוזכר איסור כלאיים, ויש לשים לב לשוני בין החלקים בפסוק- בהמות אסור לאדם להרביע ממין אחד על מין אחר (למשל- סוס וחמור) אך תוצאת ההרבעה מותרת בהנאה, למשל הפרד, מותר לעבוד אתו ולרכב עליו למרות שנעשה איסור ביצירתו, וכן כלאי זרעים (חיטה ושעורה למשל) אסור לזרוע יחדיו, אך תוצאתם מותרת לאכול, למרות שנעשה איסור בזריעתם (לכן לא מוזכרים כאן כלאי הכרם, שגם תוצאתם אסורה בהנאה-"לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כ"ב)- וגם הענבים עצמם וזרעי החיטה נאסרים בהנאה ולא רק תוצאתם).
לעומת זאת, בכלאי בגדים ("לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (שם, שם)) מותר לארוג יחד צמר ופשתים ולעשות בגד כלאיים, ומצד שני להנות מבגד זה בלבישה או בכיסוי הגוף אסור, ומדוע ההבדל בין כלאי בגדים לכלאי בהמות וזרעים?
ובכלל מה הקשר לעניין הקדושה? וניתן לומר, שהרי הסברנו שמצוות "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" היא פסגת הקושי בדרך לקדושה (ועל זה אמר הלל הזקן שזו כל התורה כולה, בענותו למבקש להתגייר על רגל אחת).
אם כן יבוא אדם שהגיע לדרגה זו ויאמר הגעתי לדרגת קדושה של "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהילים ח') אז אני יכול לעשות מעשה אלוקים וכמו שהבורא ברא "ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו", "וחייתו ארץ למינה" (בראשית א'), גם אני אצור מינים חדשים בחיה ובזרעי האדמה ע"י הכלאת מינים אחד בשני (כלאיים מלשון כלא, שמים בכלא משותף שני זרעים או שתי בהמות) ועל זה באה התורה ואומרת, עם כל הכבוד לדרגתך, עדיין-"אני ה'", ואתה צריך לשמור חוקותיי כנברא, ולא לחצות את הגבולות שקבעתי בבריאה.
ולכן בבגדים שאריגת צמר ופשתים יחדיו לא משנה את מהות החומר ולא יוצרת מין חדש, רק בגד חדש, אין איסור לארוג ורק ישנו איסור ללבוש את התוצאה, אך בכלאי בהמות וזרעים, האיסור הוא ליצור מין חדש, ובכך להחליף את אלוקים, אך תוצאת הדבר לא אסורה, כי כבר נוצר המין החדש, ורק היומרה להחליף את אלוקים אסורה, אך בכלאי הכרם, שנוצר חיבור בין פירות לירקות בין עץ לזרע האדמה זה יותר חמור, לכן גם התוצאה אסורה בהנאה.
וזה כפי שהסברנו, אחת הסכנות בקדושה, שהאדם מרוב התלהבות לא יידע את הגבולות, כפי שקרה לנדב ואביהוא, ולכן באמצע כל העלייה בסולם הקדושה, ה' נותן אזהרה-"את חוקותי תשמרו"!
וכעת נכנס פה עניין שלכאורה לא קשור-"ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה, ביקורת תהיה לא יומתו כי לא חופשה והביא את אשמו לה'... וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא ונסלח לו מחטאתו אשר חטא".
לכאורה משמע שמדובר באיסורי עריות של אדם ששוכב עם אשת אדם אחר, ואם כן מדוע לא נכלל עניין זה בהמשך- בפרשת עונשי עריות, ומה קשור לענייני כלאיים ואיסורים, הרי כאן לא נאמר-"ולא תשכב עם אשה נחרפת לאיש" אלא "ואיש אשר ישכב"- כלומר אם שכב מה עליו לעשות, והרי עד כה וכן בהמשך, הפרשה עוסקת בדיני התקרבות לקדושה וההדרכה לכך, אז מה שייך להביא כאן מקרה ותיקונו?
וצריך לומר שכיוון שעסקנו בדיני כלאיים של הצומח (זרעים), חי (בהמות) ודומם (בגדים), הגענו לכלאיים של אדם- שאיש ישראל שוכב עם שפחה נוכרית (עפ"י רבי ישמעאל) (ועפ"י הגמרא בכריתות יא מחלוקת תנאים בעניין ועפ"י רבי עקיבא מדובר בחצי שפחה חצי בת חורין) המאורסת לעבד עברי (המותר בשפחה כשנכנס לעבדות נשוי אם אדונו נותנה לו לצורך וולדות שיהיו שייכים לאדון) והציווי הוא לא לאדם השוכב, אלא לבית דין, שלא יעשו קל וחומר- אם ישראל שוכב את אשת רעהו חייב מיתה, קל וחומר אם אשת רעהו היא שפחה נכרית שיש פה מצב של כלאיים (כמו בבהמות- לא להרביע מין אחד על מין אחר) שיהיה חייב מיתה.
ועל כך אומרת התורה-"בקורת תהיה"- בדיקה צריך לעשות ("כבקרת רועה עדרו" (יחזקאל ל"ד)) כל עוד שלא שוחררה ונהייתה ישראלית גמורה, אין להם דין מוות , כי הקשר בין העבד העברי לשפחה לא מקודש כמו בין שני ישראלים, ולכן הפרתו לא גוררת מוות ובכך מתקשרת מצווה זו לפרשתנו, כי קשר מקודש שייך רק בין שני קדושים (מעם ישראל), וכל עוד לא חופשה השפחה, הקשר בינה לבין הישראלי לא נקרא קידושין אלא חירופין-"נחרפת לאיש" שזה לשון גנאי מלשון חרפה וקללה.
והאיש הישראלי השוכב עימה, זה יותר נחשב כגזל חפץ ולא כהפרת קשר קדוש בין בני זוג ישראלים שעל כך חייב מיתה בבית דין ולכן מביא איל אשם שבא על מזיד כמו אשם גזלות שהזכרנו.
וכעת לאחר השגת הקדושה שהתבטאה ב"ואהבת לרעך כמוך" מפרטת התורה מצוות, שעל ידיהן יימנעו בני ישראל מלאבד את דרגת הקדושה שהגיעו אליה. בפרט בכניסה לארץ ישראל- ארץ הקודש, שעם קדושתה יש בה חומריות קשה, שיכולה לאבד מהאדם הישראלי את קדושתו ולמשכו מטה, כפי שעשתה לגויי הארץ- שבעת עממים- שחומריותה גרמה להם להיות המושחתים באומות, כך שיש להשמידם בלי להחיות כל נשמה.
ולכן נאמר: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, וערלתם עורלתו את פריו, שלש שנים יהיה לכם ערלים לא ייאכל" ומדוע דווקא עץ ולא ירקות ולא חיטה ושעורה? ומדוע שלוש שנים דווקא? ומה הקשר בין ערלת העץ לערלת אדם לערלת לב?
וכפי שמוזכר בספר ה"תניא": "הקליפות הן נחלקות לשתי מדרגות, זו למטה מזו: המדרגה התחתונה היא שלוש קליפות הטמאות ורעות לגמרי ואין בהן טוב כלל, ונקראו במרכבת יחזקאל-רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת, ומהן נשפעות ונמשכות נפשות כל אומות עובדי גילולים וקיום גופם, ונפשות כל בעלי החיים הטמאים ואסורים באכילה וקיום גופם וחייות כל מאכלות אסורות מהצומח, כמו עורלה וכלאי הכרם, וכמו שכתוב ב"עץ חיים" שער מ"ט פרק ו':
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה... והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השניה שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה... והיא בחינה ממוצעת בין שלוש הקליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת מדרגת הקדושה..." (תניא ליקוטי אמרים פרק ו', ז').
אותיות- ערל, הם גם במשמעות רעל שממית-"שתה גם אתה והערל" (חבקוק ב')- ששם זה במשמעות הרעלה. וכן כפי שהבאנו מבעל התניא, כיוון שארץ ישראל לא גושמה ביום זעם ולא עודנה ע"י מי המבול, נשאר בה החומריות הקשה של העפר שהתקלל בחטא עץ הדעת-"ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג') ואז גם נוצר מצב הערלה שאדם צריך למול בשר ערלתו, אחרת תאוותו קשה לשליטה , וכן ערלת ארץ ישראל יש למולה באמצעות מצוות התלויות בארץ ובראשן מצוות הערלה שבשלש השנים הראשונות של העץ יוצאות בפריו שלש הקליפות הטמאות הנמצאות באדמה שהתקללה בחטא עץ הדעת ולכן דווקא בעץ פרי יש דין ערלה בגלל חומריות הארץ, ולכן הכרחי על מנת לשמר את דרגת הקדושה להקפיד על מצוות הערלה.
"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'"- שנה רביעית היא כנגד קליפת נגה- שמעורבת מרע וטוב, כנגד עץ הדעת טוב ורע.
ולכן הפירות לא מותרים באכילה מיד, אלא אם פודים ומחללים אותם על כסף, והכסף קדוש וקונים בו אוכל בירושלים ואוכלים שם, או הפירות עצמם-"קדש הילולים"- שנאכלים בירושלים בתוך החומות בקדושה ובטהרה, אחרת אסור לאכלם.
"ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו אני ה' אלוקיכם"- בשנה החמישית הפירות מותרים ללא מגבלות, ובזכות ההקפדה על דיני ערלה ורבעי, תוסיף לכם התבואה כנגד כל השנים שנמנעתם מלאכול בגלל איסור הערלה.
וזה דוגמא לכל תאוות העולם הזה, שצריך בתחילה להימנע ואחר כך לקדש ורק אז מותר לספקן כפי הנצרך ולא במותרות, כמו שערלה זה העודף שצריך למול.
לכן גם ערלת הלב צריך למול ולקדש עצמך במותר לך- שגם במה שמותר צריך להתנהג בקדושה ולמול את העודפים ולא לזלול ולהתמכר לתענוגות, גם אם הם מותרים, אלא רק מה שדרוש לקיום.
וכיוון שנכנסים לארץ ונתקלים במנהגי שבעת עמי כנען, יש להיזהר מלחקות את מנהגיהם הקלוקלים.
"לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו"- עמי כנען נהגו לאכול על הדם, שכפי שהסברנו זה מזון השדים והשעירים שניזונים מנפש החיה הנמצאת בדם.
ובאמצעות זה נדבקו בכוחות הטומאה ויכלו לנחש עתידות ולעונן- לקבוע מזל על פי עננים או עונות השנה.
"לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני ה'"- כל פעולות אלה, נהגו עמי כנען על מנת לגלות נאמנות לכוחות הטומאה ולעבודות זרות המגוונות שפרחו בארץ, ולכן פעולות אלה מזמינות את כוחות הטומאה להידבק באדם, ולכן ישראל מוזהרים מכך, כדי לא לאבד את קדושתם שמסתלקת מפני כוחות הטומאה, ולכן נאמר-"אני ה' אלוקיכם"- ואין להחליפני בכוחות הטומאה.
"אל תחלל את בנך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זימה"- זה בעצם הקדשים והקדשות שהיו בארץ כנען, המוקדשים לזנות לצורך עבודה זרה, וזה הצד ההפוך לקדושה- שמוקדשים לכוחות הטומאה, ולכן נאמר "אל תחלל", כי חילול זה היפוך הקדושה, כי לא רק את בתך אתה מחלל בכך, אלא קדושת הארץ מתחללת בכך-"ומלאה הארץ זימה", כביכול הארץ בעצמה מזנה-"ולא תזנה הארץ", כי כפי שהסברנו, יש קשר הדוק בין עם ישראל לארץ, השפעה הדדית לטוב ולרע.
וכעת יש שני פסוקים, שהם תמונת מראה לתחילת הפרשה, ששם נאמר-"איש אמו ואביו תיראו... ואת שבתותי תשמורו... אל תפנו אל האלילים..." וכאן הפוך-"את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו... אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם אני ה' אלוקיכם" ומדוע הכפילות?
ויש לשים לב: שתחילת הפרשה עוסקת בתחילת הדרך לקדושה וכאן אנחנו בסופה,
שם מדובר על שמירת השבת במדבר וכאן מדובר על שמירת השבת בארץ, זה מצב אחר ושבת אחרת. ושם נצטווינו במורא אב ואם כדי להשיג יראת שמיים, וכאן השלב הסופי של יראת המקדש, שלא יאמר אדם הגעתי לקדושה, אז מקום המקדש והמשכן הוא המקום הטבעי, ולכן התורה אומרת: זה שהגעת לקדושה לא אומר שאתה יכול להרגיש בבית אלא צריך מורא מקדש למרות קדושתך, ושלא יקרה לך מה שקרה לנדב ואביהוא.
ואל תפנו אל האובות והידעונים לדעת את העתידות, כי האובות והידעונים משתמשים בעצמות אדם כדי להידבק בכוחות הטומאה השייכות למוות-"אני ה' אלוקיכם"- תפנו אליי, אל האורים ותומים- כדי לדעת כיצד לנהוג במצבי מלחמה, וכאן זו הוראה בעיקר למלכים ולמנהיגי עם ישראל שישאלו בה' ולא באוב (כפי שעשה שאול המלך שהלך לדרוש בבעלת אוב ולא שאל בה').
ולכן נאמר-"אל תבקשו לטמאה בהם", כי כדי לקבל תשובות מהאוב והידעוני צריך להיטמא, שתחול על האדם רוח הטומאה ותינק ממנו את הקדושה שיש בו, כי ידוע שכוחות הטומאה אין להם קיום בפני עצמם, אלא מהכח שיונקים מהקדושה, מכל אחד שבא להידבק בהם ונותרה בו לחלוחית קדושה מהעבר, ואותה הם יונקים ובזכותה הם קיימים, ולכן דווקא בישראל הקדושים חפצים כוחות הטומאה להידבק, וככל שאדם יותר קדוש, כך הקליפות הטמאות מנסות להפילו ברשתן כדי שיוכלו לינוק יותר כוחות קדושה ממנו.
וכאשר אדם הגיע לשיבה וזקנה והוא השיג מדרגות הקדושה, יש לכבדו ולהדרו כמו שיראים מה'- "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'"- כי אם אדם עבד כנגד הטבע והגיע לקדושה כדי להידבק בה', גם הוא כמלאך אלוקים בתוכנו ויש לירא ממנו כמורא שמיים.
ואמנם כבר דיברנו על "ואהבת לרעך כמוך", ו"לא תעשו עוול במשפט", "ובצדק תשפוט עמיתך", ו"לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", שכל אלה מתייחסים בתוך עמך, לרעך לעמיתך מזרע ישראל, אך כאשר תהיו בארצכם עם עצמאי וריבוני וכבר לא עבדים נודדים, יש דרישה נוספת על מנת להגיע לקדושה- שתתייחסו כך גם לגרים שלא עברו את אשר עברתם במצרים ובמדבר, ולא נשאו כמוכם בעול, וגם הם יכולים להיות קדושים כמוכם אם דבקים בה', כי מה שמחבר ביניכם, זה לא המוצא והעבר והעמל המשותף, אלא הדבקות בה'.
ולכן-"וכי יגור אתכם גר בארצכם לא תונו אותו, כאזרח מכם יהיה לכם, הגר הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים אני ה' אלוקיכם"- גם במצרים, מה שחיבר ביניכם זה האמונה בה', למרות שהייתם גרים במצרים, וממילא גם גרים אחד לשני, ובכל זאת מה שאיחד את עם ישראל זה האמונה בה', אז גם הגרים בארצכם נחשבים כאזרח מכם מכח הדבקות בה'.
ולכן-"לא תעשו עוול במשפט במידה במשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים"- וזה לא רק בתוך עם ישראל אלא גם ביחסים עם זרים צריך לנהוג בצדק, ולכן לא נאמר כאן- עמך, עמיתך, רעך. כי זה גורם חילול ה' ואין דבר שפוגע בקדושה כמו חילול לה'.
"ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטיי ועשיתם אותם אני ה'"- כאן כולל ה' את כל החוקים (גזירות ללא הבנת הטעם) ומשפטים (מצוות שכליות) שאת כולם צריך לקיים, לא בגלל שכלנו אלא בגלל "אני ה'", שה' ציווה ולשם שמיים, ובכך לבטל את רצוננו מפני רצונו וכך נדבק בו.
עד כאן דיברה הפרשה על הדרך להגיע לקדושה ליחידים בתוך עם ישראל, וכעת מדבר ה' אל משה דיבור חדש שנוגע לכלל ישראל, שיש מצוות המוטלות על הכלל, וגם כלל ישראל צריך להיות קדוש ולא לאפשר לאחרים להידבק בטומאה ולהגיד- אני את נפשי הצלתי ואני קדוש, אלא צריך לבער מקרבנו את עושי הרעה, ולכן כעת מפרטת התורה את חובת הכלל במיתות בית דין, לגבי כל האיסורים שהוזכרו בפרשה הקודמת בעניין המולך והעריות, שיש חובה על הכלל לבער הרע מקרבו אם רוצה להישאר קדוש.
כי אדם קדוש לא יכול לעמוד מנגד כשמישהו מעמו מחלל את שם ה' ונותן מזרעו למולך-"למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך מקרב עמם".
וכן הפונה אל האובות והידעונים ונדבק בטומאה-"והכרתי אותו מקרב עמו", אך-"ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם"- בעל אוב עצמו חייב מיתה בידי אדם, ומי ששואל באוב זה כרת בידי שמיים, כי בעל אוב עצמו גורם לטומאה לכולם, ולכן צריך הכלל להרגו, מה שאין כן השואל באוב, שזה חד פעמי ולא משפיע על כולם לכן מיתתו בידי שמיים.
וכן איש אשר יקלל את אביו ואמו מות יומת (כי שלושה שותפים באדם- אביו אמו וה', ומי שמקלל את אביו ואמו כאילו קילל את ה'). וכן כל מגלי העריות בקרבכם, יש עליכם חובה לבערם מקרבכם-"ולא תהיה זימה בתוככם", למרות שאתם הכלל קדושים, אסור שבתוככם יתקיים דבר כזה ללא תגובה מצדכם.
ובסיכום פרשת הקדושה בעם ישראל נאמר-"והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", המילה הבדלה מסכמת יותר מכל את עניין הקדושה, כי קדושה, פירושה להיבדל ולהתייחד ולהתקדש מכל העמים, והבידול הזה חייב להיות לשם שמיים על מנת להידבק בה' ובקדושתו ולא מצד הרגשת עליונות גרידא, כי הקדושה גוררת חובות בעיקר ולא זכויות.
והפרשה מסתיימת ברגימת האוב והידעוני באבן, כי האוב והידעוני כל מקצועם זה דבקות בטומאה על מנת להתפרנס (ע"י גולגולת מתה ששמים בפיה שמות טומאה על מנת לקרוא לכוחות הטומאה ולקבל מידע לעתיד) וזה הצד השני, (ההפוך לצד הקדושה, ששם נדבקים בה'), ולכן רוגמים אותם באבן, כי אבן לא מקבלת טומאה אפילו מהמת- אבי אבות הטומאה, כך הרוגמים אותם יינצלו בכך מהתדבקות בכוחות הטומאה ויישארו קדושים לה'- כי קדוש אני ה' אלוקיכם.
.
