נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת פקודי
שם הפרשה - "פקודי" מתקשר לשם ספר "במדבר" הנקרא גם "חומש הפקודים", שנקרא כך על שם ספירת בני ישראל וחלוקתם לדגלים סביב משכן העדות שאירעה בראשון לחודש השני בשנה השנייה ליציאת מצרים. כלומר: חודש לאחר הקמת המשכן על ידי משה ואז הגיע מספר בני ישראל (ללא הלוויים שנספרו בנפרד מגיל חודש) לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, בדיוק כפי מספר מחציות השקל המוזכרים בפרשתנו, שמהם עשו את האדנים למשכן - מאה אדנים - ככר לאדן, ואת ווי העמודים וחישוקיהם. ופקידה זו מוכרחה להיות לפני הקמת המשכן. כלומר: לפני ראש חודש ניסן, שבו הוקם המשכן, כי האדנים ודאי שנעשו לפני הקמת המשכן (כי אחרת על מה עמדו הקרשים?) ואם כן, יוצא שבמשך חודשיים לפחות לא נוסף איש על בני ישראל שעבר את גיל עשרים ולא מת איש מנותני מחצית השקל עד המיפקד השני בראש חודש אייר שבו חולקו לדגלים (או שמתו כמספר אלו שנוספו). אך לפי זה יוצא, שהלוויים לא השתתפו במחצית השקל לצורך האדנים (כי מספרם במיפקד השני היה - עשרים ושניים אלף, מעבר לשש מאות האלף ושלושת אלפים וחמש מאות של שאר שבטי ישראל) ומדוע לא השתתפו, הרי עדיין לא נבחרו לעבודת המשכן עד החודש השני, לאחר החלוקה לדגלים, כפי שנאמר בפרשת "במדבר" לאחר מיפקד בני ישראל - "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ואתה הפקד את הלוויים על משכן העדות ועל כל כליו..." (במדבר א'), יוצא שמי שלא פוקד בתוך בני ישראל הופקד על עבודת המשכן במקום הבכורות.
אך בפתיחת פרשתנו מוזכר-"עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן", שלכאורה משמע שבידי איתמר הופקדו כל חומרי הבניין של המשכן כפי שמפורטים בהמשך (זהב התנופה, כסף פקודי העדה ונחושת התנופה), ומשמע שמדובר כעת לפני הקמת המשכן (שבסוף פרשתנו תחול בראשון לחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצרים, חודש לפני בחירת הלוויים כמשרתי המשכן ומינוים על המשכן וכליו בזמן המסעות) ומדוע לא הופקדו החומרים בידי נדב הבכור, שכרגע עוד אין לו תפקיד, ומדוע דווקא בידי איתמר הקטן בבני אהרון הופקדה עבודת הלוויים? ובכלל, הרי הלוויים עוד לא נבחרו ולא נפדו על ידי הבכורות (כפי שיפורט בפרשת "בהעלותך") ומה שייך "עבודת הלוויים"? ואם נאמר, שמשפט זה מתייחס לעתיד, שלאחר הראשון באייר, שבו נבחרו הלוויים לעבודת המשכן נמסרו כל אוצרות המשכן לפקודת איתמר (ואז כבר נדב ואביהוא היו מתים כי מתו בשמיני לחודש ניסן לפי דעת חלק מהמפרשים) והלוא שם - אלעזר הכהן הוא שהופקד על עבודת בני קהת שאחראיים על נשיאת כלי הקודש (הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח העולה וכל כליהם) ואלעזר בעצמו נשא את - "שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" (במדבר ד'). ואילו איתמר הופקד על עבודת משפחות הגרשוני (יריעות המשכן, האהל, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מסך פתח אוהל מועד, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר, מיתריהם וכל כלי עבודתם) ועל עבודת משפחות מררי (קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם ולכל עבודתם (שם,שם)).
ואם כן, הלא ראוי היה לומר - "עבודת הלוויים ביד אלעזר בן אהרן הכהן" כי הוא הבכור ביניהם, ולא איתמר?
כדי לענות על שאלות אלה, יש להבין תחילה את שרש המילה - "פקודי" שהוא - פ.ק.ד ואנו מוצאים אותו בתנ"ך במספר משמעויות:
א) הן מצד ציווי והוראה - "והוא פקד עלי לבנות לו בית" (עזרא א'), וכן - "ופקודתך שמרה רוחי" (איוב י').
ב) הן מצד מינוי, תפקיד - "יפקוד ה'... איש אל העדה" (במדבר כ"ז), וכן - "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ').
ג) הן מצד ביקור - "ויפקוד... את אשתו בגדי עזים" (שופטים ט"ו).
ד) הן מצד - חיסרון והיעדרות - "וייפקד מקום דוד" (שמואל א', כ'), וכן -"ולא נפקד ממנו איש" (במדבר ל"א).
ה) הן במובן - מניין ומספר - "ויצא יואב...לפקוד את העם" (שמואל ב', כ"ז).
ו) הן במובן - לזכור לטובה - "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ').
ז) הן במובן - זכירה לרעה, לעונש - "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).
ח) הן במובן פיקדון - "או את הפקדון אשר הפקד אתו" (ויקרא ה').
ונשוב לפרשתנו: המילה "פקודי" בפרשתנו, במבט ראשון מתפרשת כ -"מנייני" המשכן, כלומר: המספרים של כמויות הזהב והנחושת והכסף שנתרמו על ידי ישראל, כפי שמופיע בהמשך-"כל הזהב העשוי למלאכה...תשע ועשרים ככר...", וכן - "כסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות..." וכן - "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפיים וארבע מאות שקל." והמילים-"אשר פוקד על פי משה" - משמען אשר נספר על פי משה.
אך ניתן לפרש אחרת, שהמילה "פקודי" בפרשתנו, וכן המילה "פוקד", היא במשמעות - חסרון והיעדרות (כפי שהזכרנו לעיל במשמעות ד').
כלומר: אלה נעדרי המשכן משכן העדות, אשר נחסר על ידי משה - עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. כלומר: מה שנחסר מהתרומות על פי הוראת משה - זה מחצית השקל של הלוויים, כלומר: הלוויים לא השתתפו בתרומת מחצית השקל - שממנה באו האדנים למשכן, והאדנים יהיו בעתיד - "עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן" - כי משפחת מררי הייתה נושאת יחד עם קרשי המשכן, גם את אדני המשכן. ומשפחת מררי הייתה תחת איתמר ולא תחת אלעזר.
ולכן מוזכר כאן איתמר דווקא, כי רק האדנים נחסרו מתרומת הלוויים, כי לא נתנו מחצית השקל (כפי שהוכחנו בתחילת הפרשה לפי שוויוון המספרים, בין המניין הנוכחי למספר בראש חודש אייר ששם לא נמנו הלוויים בתוך בני ישראל), אך בשאר תרומות המשכן של - הזהב והנחושת והתכלת והארגמן, כן השתתפו הלוויים בתרומה מנדבת ליבם, ולכן עבודת אלעזר - שתחתיו יהיו בני קהת הממונים על כלי המשכן- מהזהב והנחושת, והתכלת והארגמן, כן נספרה על ידי משה, ורק תרומת האדנים של מחצית השקל שמופקד עליהם איתמר הכהן - לא נספרה על ידי משה אלא חוסרה על ידו, כי הורה ללוויים לא להשתתף במחצית השקל, כי לא חטאו בחטא העגל - שבו אמר ה' - "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).
ובפרשת - "כי תשא", כשציווה את משה על מחצית השקל אמר - "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש...כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומה ה'...לכפר על נפשותיכם" - ושם פירש משה את המילה - "פקודים"-כמצוות (משמעות א' לעיל) כלומר: כל מי שעבר על מצות ה' בחטא העגל ייתן את מחצית השקל לכפרה על נפשו. וכיוון שהלוויים לא חטאו - לא נפקדים ולא נותנים מחצית השקל,
וממילא נפקדו מפקודי העדה על ידי פקודת משה ולא השתתפו בתרומת האדנים שנמצאת בידי עבודת הלוויים שביד איתמר הכהן.
ולפי הסבר זה, מובן הקושי בתחילת הפרשה: שהפרשה מתחילה - "אלה פקודי המשכן.." ואנו מחכים לרשימת פקודי המשכן, אך במקום זה, נאמר - "ובצלאל בן אורי... עשה את כל אשר ציווה ה' את משה..." ורק לאחר מכן מתחילה רשימת כמויות הזהב והכסף והנחושת? וכן רק לגבי הכסף נאמר - "וכסף פקודי העדה..." - ולא לגבי הזהב והנחושת, משמע שתחילת הפרשה של - "אלה פקודי המשכן", מתייחסת למה שכתוב באותו פסוק - "עבודת הלוויים ביד איתמר" - שאלה פקודי המשכן שנחסרו -הלוויים ומחצית שקלם.
בדומה לפרשת "תצווה" - בציווי פרשת המשכן למשה, הייתה הפסקה בין המשכן וכליו (של פרשת "תרומה") לבין בגדי הכהונה (של פרשת "תצווה") - שאז נצטווה משה לפנות לחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה. כמו כן כאן - בעשייה - נוצרה כעת הפסקה בין הפרשה הקודמת, שבה עשה בצלאל את המשכן וכליו, לבין פרשתנו, שבה פונה בצלאל לאהליאב וחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה-"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" (במקום משה, עשה את המשכן וכליו שעליו נצטווה משה בלבדו ללא עזרת חכמי הלב). "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (ועתה פונה לאהליאב לעזור לו בבגדי הכהונה כי התמחות אהליאב היא לא בזהב, בכסף בנחושת ובעצי שיטים (שזו התמחותו של בצלאל בלבד), אלא רק בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, שמהם עשויים בגדי הכהונה).
ולפני שפונים לעשיית בגדי הכהונה, מסכמים את השימוש שנעשה עד כה על ידי בצלאל במשכן וכליו - בזהב בכסף ובנחושת. ולגבי הזהב נאמר רק הסכום הכללי של הזהב ולא נאמר מה נעשה בזהב, לעומת הכסף והנחושת, שנאמר גם סכומם וגם למה שימשו – הכסף- לאדנים ולווים.
והנחושת- "ויעש בה את אדני פתח אוהל מועד ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו ואת כל כלי המזבח ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר ואת כל יתדות המשכן ואת כל יתדות החצר סביב".
ומדוע לגבי הזהב לא פורט מה נעשה ממנו?
וניתן לומר שלגבי הכסף והנחושת כבר נגמר השימוש בהם ולכן סיכמו מה נעשה מהם אך לגבי הזהב, אמנם כבר נעשו ממנו הרבה דברים על ידי בצלאל - ארון העדות שצופה זהב, הכפורת, מנורת הזהב, השולחן שצופה זהב, מזבח הזהב שצופה זהב, וכל קרשי המשכן ובריחיו שצופו זהב, קרסי הזהב טבעות הזהב והבדים שצופו זהב, אך עדיין לא נגמר השימוש בזהב כי בבגדי הכהונה משולב גם זהב באפוד, ובחושן, ובמעיל (פעמוני זהב טהור) ובעיקר - בציץ נזר הקודש שכולו זהב. כמו כן, הכסף והנחושת שימשו ברובם המוחלט לעיקר הדבר (למעט מזבח הנחושת שבעיקרו היה מעצי שטים), לעומת הזהב שברובו שימש לציפוי עצי השטים ולא לעיקר הדבר (למעט מנורת הזהב והכפורת שבהן לא שימש לציפוי אלא כולם זהב טהור מקשה אחת). לגבי שאר החומרים ששימשו במשכן, לא פורט כלל סכומם - לא עצי השטים, לא התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש, והעזים ועורות האילים המאדמים ועורות התחשים, ולא השמן למאור והבשמים לשמן המשחה וקטורת הסמים.
ואולי בגלל שרוב החומרים הללו לא ניתנים לשקילה בשקל הקודש, כפי שניתנים - הכסף הזהב והנחושת, ויותר שייכים למידות נפח מאשר למשקל ומניין. וסיבה נוספת לכך שלא פורט סכומם, ולא פורט מה נעשה מהם, הוא מכיוון שרוב החומרים אלה לא שימשו בטהרתם אלא בתערובת עם אחרים. ואלה שכן שימשו בטהרתם, שימשו לדבר אחד בלבד שכבר הוזכר בפרשה הקודמת (העזים ליריעות העזים, עורות האילים המאדמים למכסה המשכן וכן עורות התחשים).
כי עצי השיטים תמיד צופו זהב או נחושת (במזבח העולה) ולא היו לבדם, וכן התכלת והארגמן ותולעת השני והשש, תמיד היו ביחד בכל מקום (הפרוכת, יריעות המשכן מסך פתח האוהל ומסך שער החצר), ורק השש היה בנפרד במקום אחד - קלעי החצר, וחלק מבגדי הכהונה. וכמובן שהשמן וקטורת הסמים שימשו בערבוביה עם הבשמים, למעט השמן למאור ששימש בטהרתו במנורה. וכעת מובן הפסוק, שמופיע בסוף רשימת הסכומים של הכסף הזהב והנחושת, שלכאורה לא קשור - "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש" - שלגבי בגדי השרד ומהותם נחלקו המפרשים, אך לפי מה שהסברנו מתקבלת יותר דעת רש"י, שמדובר בכיסוי הכלים ששימשו בזמן המסעות לכסות את כלי הקודש בנשיאתם, כפי שמובא בפרשת "במדבר", ולכן לא מוזכר כאן ה"שש", כי לא שימש לכך.
וכפי שהסברנו לעיל שבדרך כלל התכלת והארגמן ותולעת השני, לא שימשו במשכן בטהרתם, אלא במשותף עם חבריהם. בניגוד לכך, בבגדי השרד, כן שימשו בטהרתם, ולכן מוזכרים כאן בניגוד לשאר החומרים - "ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו. ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך ולחם התמיד עליו יהיה, ופרשו עליהם בגד תולעת שני, וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם, ונתנו אותה ואת כל כליה אל מכסה עור תחש ונתנו על המוט. ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש ונתנו אל בגד תכלת וכיסו אותם במכסה עור תחש, ונתנו על המוט ודישנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן..." (במדבר, ד'). בקטע שהבאנו מוזכרים התכלת והארגמן ותולעת השני כשהם בטהרתם ולא מעורבבים אחד בשני, והשש לא מוזכר בבגדי השרד ולכן לא מוזכר בפסוקנו.
וכעת חוזרת הפרשה לעסוק בעיקר הפרשה - בגדי הכהונה - "ויעשו את בגדי הקודש לאהרן כאשר ציווה ה' את משה", המילה "ויעשו" מתייחסת לבצלאל ואהליאב וחכמי הלב, בניגוד לפרשה הקודמת שבה בצלאל עשה הכל (למעט יריעות המשכן בתחילה, שעשו חכמי הלב כפי שהסברנו את הסיבה לכך בפרשה הקודמת), כאן, כפי שמשה הצטווה לגבי בגדי הכהונה לשתף את חכמי הלב כך בצלאל שבא במקום משה, עושה את בגדי הכהונה בשיתוף עם אהליאב וחכמי הלב. ולכן הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", חוזר כאן שמונה פעמים, בניגוד לפרשה הקודמת ששם בצלאל עשה על פי רוח אלוקים חכמה תבונה ודעת שמילא בו ה', ולא על פי ציווי משה שהראה בהר את תבנית המשכן וכליו.
ולכן בבגדי הכהונה בפרשתנו, יש שילוב של לשון יחיד ולשון רבים בעשיית הבגדים, המתייחס לבצלאל (לשון יחיד) ולחכמי הלב ואהליאב (לשון הרבים שכוללת גם את בצלאל).
לגבי אבני השוהם שעל כתפות האפוד: כאן נאמר רק - "מפותחות פיתוחי חותם על שמות בני ישראל" ולא מוזכר כפי שנאמר למשה בפרשת "תצווה" - "ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (שמות כ"ח), ואולי משום כך נאמר כאן שוב - "כאשר ציווה ה' את משה" - כדי שניקח משם את החסר כאן.
לגבי החושן כאן לא מוזכרים האורים ותומים, כפי שמוזכר בפרשת "תצווה" - "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן, בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד" (שם, שם) ורק בפרשת "צו", ששם מפורטים למעשה שבעת ימי המילואים, נאמר - "ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וירחץ אותם במים...וישם עליו את החושן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים" (ויקרא ח') - משמע שבצלאל לא נתן את האורים והתומים לתוך החושן, ורק משה, בהלבישו את אהרן שם את האורים והתומים.
לגבי מעיל התכלת: נאמר שעושים על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ולא מוזכר השש (ואולי כדי שלא יהיה כלאים במעיל), ובמעיל זה המקום היחיד שנאמרה המילה "לשרת", בניגוד לכל בגדי הכהונה האחרים, שלא נאמרה מילה זו.
וכן בפרשת "תצווה", בעניין המעיל - נאמר למשה - "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כ"ח) - משפט שלא נאמר בפרשתנו, כי אצלנו נאמרה רק המילה - "לשרת", ללא כל עניין הסיבה - "ונשמע קולו..." כפי שמוזכר שם. וייתכן לומר (בניגוד למה שאמרנו לעיל) שבגדי השרד המוזכרים קודם - הם המעיל, כי שם נאמר - "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש".
ובמעיל זה הבגד היחיד שהתכלת והארגמן ותולעת השני משולבים יחד, ללא השש, וגם נאמר בו הביטוי - "לשרת", ו"בקודש", אז האם ייתכן שהמעיל זה בגדי השרד (למרות שזה יחיד ושם כתוב "בגדי")? או כפי שאמרנו, שבגדי השרד הם הכסויים על כלי המשכן בזמן המסעות ואז התכלת והארגמן ותולעת השני הם בנפרד ולא משולבים? ונראה, שההסבר הראשון הוא נכון. כפי שרש"י נוקט, כיוון שהלשון של הפסוק הוא: "עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן" - משמע שמדובר בשני סוגי בגדים, ואם המעיל הוא בגדי שרד, אז הרי הוא כלול בבגדי הקודש אשר לאהרן, ולא ניצב לבד בתור בגדי שרד. ולכן מוכרחים לומר שבגדי השרד הם נבדלים מבגדי הקדש אשר לאהרן והם הכיסויים של כל כלי הקודש בזמן המסעות.
כעת יש שינוי בין הציווי למשה בפרשת "תצווה"- לעשייה בפרשתנו: כי שם- כעת הגיע תורו של ציץ הזהב, ורק לאחר מכן הכתונת המצנפת והאבנט. ואילו כאן הציץ נדחה לסוף.
וכעת עושים בצלאל ואהליאב וחכמי הלב את - "הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו (ובפרשת "תצווה" הופרדה הכתונת המצנפת והאבנט של אהרון, מהכתונות אבנטים והמגבעות של בני אהרון ורק במכנסי הבד היו מאוחדים, אך בפרשתנו גם הכתונות וגם מכנסי הבד נעשו לכולם יחד) ואת המצנפת שש (רק לאהרון, ולכן בלשון יחיד) ואת פארי המגבעות שש (רק לבני אהרון, כי להם אין את המצנפת) ואת מכנסי הבד שש משזר (גם לאהרן וגם לבניו) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם" (פה בלשון יחיד, משמע שמדובר כאן באבנט של אהרון בלבד, כפי שבפרשת "תצווה" -"ואבנט תעשה מעשה רוקם" מתייחס לאהרון בלבד, כי לאחר מכן כתוב - "ולבני אהרן תעשה כותנות ועשית להם אבנטים ומגבעות..." ושם לא נאמר לגבי האבנטים של בני אהרן שהם מעשה רוקם. ומפה יצאה מחלוקת בגמרא לגבי אבנטים של כהני הדיוטות: אם יש בהם כלאיים, כפי שלאהרן - מעשה רוקם, או הם עשויים רק משש - פשתן, עיין המחלוקת במסכת יומא ו') "כאשר ציווה ה' את משה" - וכאן לא מוזכרים אבנטי בני אהרן, ואולי משום כך נאמר-"כאשר ציווה ה' את משה"- שמא שלא נאמר כאן קחהו משם- פרשת "תצווה" ששם צווה על כך משה גם לגבי אבנטי בני אהרן.
"ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור... ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה כאשר ציווה ה' את משה"- פה מוזכר הציץ אחרון לאחר המצנפת, בניגוד לפרשת "תצווה", אולי בגלל שהוא ניתן על המצנפת מלמעלה, ולכן היה צריך להקדים את עשיית המצנפת. ואולי משום כך נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" בנפרד על כל בגד של הכהן הגדול, כי בסדר הבגדים הכללי לא עשו כאשר ציווה ה' את משה, רק במעשה כל בגד בפני עצמו עשו כאשר ציווה ה' את משה, ולכן נאמר ביטוי זה על כל בגד בנפרד ולא על כולם כאחד, כי בסדר עשיית הבגדים היה שינוי כפי שראינו שהציץ אחרון בניגוד לציווי משה.
"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו".
לכאורה יש כפילות בפסוק - "ויעשו... כן עשו", הרי היה מספיק לכתוב "ויעשו בני ישראל" ככל אשר ציווה ה' את משה", ומה מוסיפות לנו המילים "כן עשו"? וגם המילה "ותכל", משמע שנעשתה מעצמה, ומדוע לא נאמר "ויכלו בני ישראל את עבודת המשכן"? וזה מזכיר את אשר הסברנו בפרשת "כי תשא" ובפרשת "ויקהל", כשמופיע הציווי של השבת - "ששת ימים תיעשה מלאכה" ולא נאמר "תעשה מלאכה" - משמע שנעשית מאליה.
אז גם כאן ותכל מאליה, כי בעצם אלמלא סייעתא דשמיא ע"י שה' מילא את בצלאל ברוח אלוקים, בחכמה, בתבונה ובדעת, וכן את אהליאב וחכמי הלב - "אשר מלאתיו רוח חכמה", בלתי אפשרי היה להשלים את מלאכת המשכן, בפרט עם ישראל, שבמצרים היו עבדים ובכלל לא עסקו בכל עבודות האומנות הדקה של צריפת כסף וזהב ונחושת, שלוקח דורות של מורשת משפחתית בהתמקצעות במקצועות אלה, ופה ברגע אחד יצרו יצירות מעשה חושב ומעשה רוקם שזה נס בפני עצמו, ורק מתנה משמיים ולכן נאמר - "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד"- מעצמה, ובני ישראל רק "עשו ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" - הם רק עשו מה שה' ציווה והעבודה נעשתה מאליה, כי - "כן עשו", כלומר "כן" מלשון נכון ואמת ולא במשמעות - כך. (כפי משמעות הפסוק "כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז), שפרושו - נכון ואמת מה שאומרות בנות צלופחד שמגיעה להן נחלה בארץ) כלומר: לא רק שעשו בדיוק כפי הוראות משה בלי לנטות ימין ושמאל, אלא גם עשו זאת נכונה ללא שאלות וללא ספקות - איך אפשר שעבדים שעסקו עד כה בעבודת כפיים גסה, עבודת פרך - וידיהם גסות ומחוספסות, יוכלו לעסוק במלאכות כה עדינות ומורכבות בלי להרוס בטעות הכל? אלא בטחו בה' שידריך את ידיהם בעבודה בלי חשש, ולכן נעשתה המלאכה מאליה - ותכל כל עבודת המשכן, בזכות ה-"כן עשו".
ומדוע לא נאמר "ותכל כל מלאכת משכן אוהל מועד" ? כי פה לא מדובר רק על שלושים ותשע מלאכות המשכן, אלא כל מה שקשור למשכן גם מסביב - התנדבות התרומות והבאתן לעושי המלאכה, ריקוע פחי הזהב וכל העבודות שמסביב למלאכות היצירתיות של המשכן, ולכן נאמר כאן "ויעשו בני ישראל" ולא "ויעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב"- כי פה מדובר על כל ישראל שסייעו מסביב לחכמי הלב, ולכן זה נקרא "עבודה"- כי זה כולל גם את המלאכות וגם את העבודות שמסביב למלאכות עצמן.
ומילה זו -"ותכל" - מחזירה אותנו לפרשת "תרומה", שבה החל הציווי על מלאכת המשכן, שבה הסברנו את הקשר בין מעשה המשכן לששת ימי הבריאה, וכפי שמעשה הבריאה נחתם במילים "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", גם כאן מסתיים מעשה המשכן במילים- "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'..." כי המשכן שה' שוכן בארץ בקרב עם הסגולה זו תכלית הבריאה של ששת ימי בראשית.
וכעת מביאים בני ישראל את כל מרכיבי המשכן אל משה כי רק הוא יקים את המשכן וירכיב את כל חלקיו, כפי ציווי ה'.
ובתחילה מביאים את מבנה המשכן עצמו (לפי סדר עשייתו) - "ואת מכסה עורות האילים המאדמים ואת מכסה עורות התחשים"- מפה משמע שאלה הם שני מכסים נפרדים ולא משולבים אחד בשני למכסה אחד על יריעות העיזים, כפי שיש דעות במפרשים.
ובגדי הכהנים בסוף ההבאה, כפי שהיו בסוף העשייה (כפי שהזכרנו לעיל בגלל חטא העגל ומעורבות אהרן בעשיית העגל), וכאן נאמר – "את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן" - משמע שבגדי הכהן הגדול נקראים בגדי קודש ואילו בגדי הכהנים וההדיוטות נקראים "לכהן" ולא קודש.
ובסיום הבאת המשכן אל משה חוזר הביטוי - "ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" - ופה אין חזרה "ויעשו... כן עשו", כי פה מדובר בעיקר על הבאת המשכן אל משה, שלא דורשת מיומנות מיוחדת, כפי שדרשה מלאכת המשכן עצמה, כפי שהסברנו לעיל.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו ויברך אותם משה"
פה לא כתוב את כל העבודה, אלא "כל המלאכה" ומדוע? הרי פסוק קודם נאמרה המילה "עבודה" לגבי עשיית בני ישראל?
כדי לענות על כך, יש לשאול: איך שייך לראות את כל המלאכה, הרי כשהביאו לו כעת את תוצאות המלאכה, כבר נגמרה המלאכה, אז מה רואה משה? ויש לומר שיש שני פירושים למילה "מלאכה": א. פעולת העשייה ("ששת ימים תיעשה מלאכה"(שמות ל"ה)), ב. תוצאות הפעולה - התוצרת של המלאכה ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם, כ"ב)).
וכאן מה שרואה משה זה את תוצרת המלאכה שנעשתה כלומר - המוצר המוגמר של כל עבודת המשכן - כלי המשכן והמשכן עצמו ולכן לא נאמר - "עבודה" אלא "מלאכה", כי המשכן וכליו זה תוצרת מלאכת המשכן ולא העבודה מסביב.
ולכן נאמר - "והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו" - כפי שהסברנו, ב"מלאכה" שייך המילה "כן עשו", שעשו אותה נכון ללא חששות וספקות ביכולתם, כי סמכו על ה' שידריך את ידיהם במלאכה העדינה והמורכבת לידיים לא מנוסות, ולכן - "ויברך אותם משה" כי כעת גם הוא רואה שכן עשו ולא רק ה' כפי שנאמר לעיל, וזה סיום סופי של מלאכת המשכן, כפי שבמעשה בראשית נאמר בסופו- "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה... ויברך אלוקים את יום השביעי...".
כעת מגיע ציווי ה' להקמת המשכן ע"י משה והתאריך לא מקרי- "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד", כמובן, לגבי תאריך זה ישנן דיעות חלוקות במפרשים (ובגמרא- שבת פ'), האם הראשון לחודש זה היום השמיני למילואים, ולמעשה המשכן הוקם ופורק במשך שבעה ימים קודם, או שהיום הראשון למילואים הוא ראש חודש ניסן כפי שכתוב בפשט (וזו דעת ה"אבן עזרא"). אנחנו נלך כדרכנו לפי הפשט, כי שבעים פנים לתורה וע"פ הפשט יותר מסתדרות הפרשות הבאות גם כן. ולכן, לפי הפשט ביום הראשון לחודש ניסן הוקם המשכן ע"י משה וזה היום הראשון למילואים, וביום השמיני לחודש ניסן נכנסו אהרון ובניו לשרת בקודש, ובאותו יום מתו נדב ואביהוא, כפי שנראה בפרשת "שמיני".
וכעת ה' מצווה את משה את סדר הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון - שהוא גם היום הראשון לשבעת ימי המילואים, שבהם יתפקד משה ככהן הגדול (אך לא בבגדי הכהן הגדול אלא בבגדי לבן - ע"פ הגמרא) ויחנוך את אהרון ובניו.
ראשית, עליו להקים את המשכן - המבנה עם הקרשים והעמודים והאדנים ויריעות המשכן והאוהל ושני המכסים.
לאחר מכן, עליו לשים את ארון העדות בקודש הקודשים, לאחר מכן הפרוכת ואז השולחן ולערוך עליו את לחם הפנים, לאחר מכן המנורה מולו ולהדליק את נרותיה, ואח"כ מזבח הזהב ויקטיר עליו קטורת, ואח"כ מסך הפתח למשכן, ואח"כ מזבח העולה, הכיור ולשים בו מים, ואח"כ הקמת קלעי החצר ועמודיה ובסוף מסך שער החצר, ואז עליו למשוח את המשכן וכל אשר בו בשמן המשחה, לאחר מכן, מזבח העולה וכליו.
בניגוד למשכן וכליו שלאחר משיחתו נאמר רק - "והיה קודש" - לגבי מזבח העולה, שנמצא בחצר המשכן, נאמר - שלאחר משיחתו בשמן המשחה - "והיה המזבח קודש קודשים" - והדבר אומר דרשני!
לאחר מכן מצטווה משה למשוח את הכיור וכנו ואז להקריב אליו את אהרן ובניו אל פתח אוהל מועד ולרחצם במים מהכיור ואז להלביש את אהרן את בגדי הקודש - שמונת הבגדים שהוזכרו בפרשתנו, למשוח אותו בשמן המשחה, ולאחר מכן להקריב את בניו ולהלבישם כותנות ואז למשוח אותם בשמן המשחה, ומשה עושה ככל אשר ציווה ה' כן עשה, אך לא בפרשתנו! כי בפרשתנו מתוארת רק הקמת המשכן וכליו - ואילו משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה תפורט בסוף פרשת "צו" ותתבצע לאחר רחיצת אהרן ובניו והלבשתם בבגדים, ולא קודם לכן כפי שמפורט בפרשתנו- בציווי ה' למשה, ושם נסביר מדוע שינה משה מציוויו בפרשתנו.
כמו כן גם הקרבת אהרן ובניו הלבשתם ומשיחתם, לא תתואר בפרשתנו, והציווי המפורט על חניכת הכהנים בשבעת ימי המילואים כבר פורט בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט) ויתבצע למעשה, כפי שאמרנו, בסוף פרשת "צו" ,שם יתברר שבביצוע למעשה יש מספר שינויים, מהציווי על ימי המילואים בפרשת "תצווה" וגם מהציווי על משיחת הכהנים בפרשתנו ושם נסביר מדוע, ובפרשתנו עושה משה רק את הקמת המשכן וכליו ועל כל שלב נאמר- "כאשר ציווה ה' את משה"- והשאלה מדוע?
"ויהי בחודש הראשון, בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו (הם הראשונים בבניית המשכן וזה מתקשר לתחילת פרשתנו בעניין האדנים ופקודי העדה של מחצית השקל), וישם את קרשיו... ויפרוש את האוהל על המשכן... כאשר ציווה ה' את משה".
וזה כנגד היום הראשון לבריאת העולם (שלפי ר' יהושע חל בראש חודש ניסן כפי המשכן) שנבראו השמים והארץ, וכנגדם במשכן - האדנים והקרשים כנגד הארץ, והאוהל מלמעלה כנגד השמיים, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" מקבילות למילים - "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א').
"ויקח ויתן את העדות אל הארון (עד כה היו לוחות הברית בארון העץ שעשה משה לפני עלותו להר בפעם השנייה כפי שהצטווה ע"י ה' - "ועשית לך ארון עץ... ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי" (דברים י') וכעת משה מעבירם לארון שעשה בצלאל) וישם את הבדים על הארון" והלא כבר בצלאל עשה זאת בעשיית הארון - "ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון" (שמות ל"ז)? ומדוע כאן נאמר- "על הארון" ולא "ויבא את הבדים בטבעות" - כפי שנאמר בבצלאל? וכן בציווי הראשון למשה בפרשת "תרומה" - "והבאת את הבדים בטבעות"- ושם נאמר שרק לאחר הבאת הבדים, ישים את הלוחות בארון וכאן עשה להפך? אך כפי שהסברנו - הציווי הראשון היה לפני חטא העגל והתייחס ללוחות הראשונים ולא לשניים.
"ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השני לבריאה שבו נברא הרקיע - "המבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע".
וכן בענייננו- הפרוכת מבדילה בין הקודש לקודש הקודשים- "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים" (שם, כ"ו) (וכן שם בציווי למשה נאמר לשים את הכפורת על ארון העדות רק לאחר שימת הפרוכת וכאן עשה משה הפוך, ושוב זה מוסבר בכך ששם מדובר לפני חטא העגל) וכאן המילים - "כאשר ציווה ה' את משה" כנגד- "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".
"ויתן את השולחן באוהל מועד... ויערוך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השלישי לבריאה שבו נבראו הצמחים, וגם כאן לחם הפנים מייצג את הצומח כי בא מחיטה. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"- כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".
"וישם את המנורה באוהל מועד... ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום הרביעי, בו נתלו המאורות ברקיע השמיים, וזה כנגד המנורה המאירה את המשכן. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" - כנגד - "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי"
"וישם את מזבח הזהב באוהל מועד לפני הפרוכת ויקטר עליו קטורת סמים כאשר ציווה ה' את משה" - וזה כנגד היום החמישי לבריאה - בו נבראה נפש החי - "ישרצו המים שרץ נפש חיה"- ובמשכן כנגד זה הקטיר את הקטורת על מזבח הזהב שמעלה עשן רוחני הממלא את המשכן, וכפי שאמרנו בפרשת "תרומה" - "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הווי אומר זה הריח" (ברכות מ"ג), ולכן במוצאי שבת מברכים על הבשמים - כנגד הנפש היתירה שהייתה בשבת והלכה במוצאי שבת "וינפש" - וי אבדה נפש, כמובא בגמרא במסכת ביצה - "אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלים אותה ממנו, שנאמר 'שבת וינפש' כיוון ששבת וי אבדה נפש" (ט"ז).
המילים-"כאשר ציווה ה' את משה" - הם כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
"וישם את מסך הפתח למשכן ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד, ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציווה ה' את משה"- דברים אלה כנגד חלקו הראשון של היום השישי בבריאה, שבו נבראו הבהמות, וכנגדן משה מעלה את עולת התמיד על מזבח העולה - כבש בן שנתו לעולה - זה קורבן מן הבהמה, וכפי שהצטווה בפרשת "תצווה" - "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כ"ט), למרות שבפרשתנו בציווי על הקמת המשכן לא נאמר במפורש שבזמן הקמת מזבח העולה, צריך מיד להקריב קורבן עולה - "ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל מועד", אך כיוון שלגבי השולחן כן הצטווה לשים מיד את לחם הפנים ולגבי המנורה-כן הצטווה מיד להעלות את נרותיה, אז גם במזבח הזהב משה מיד מקטיר את הקטורת, וכן במזבח העולה מיד מקריב את עולת התמיד, למרות שכל הכלים הללו עדיין לא נמשחו בשמן המשחה, עד לסוף הקמת המשכן והחצר, אך מציווי ה' על המנורה ולחם הפנים הבין משה שזו צורת החניכה של כל כלי, שמיד בהצבתו צריך לחנוך אותו בדבר שלו הוא משמש, למרות שעוד לא הוקם כל המשכן ועוד לא נמשחו הכלים.
וגם על כך חותמת התורה - "כאשר ציווה ה' את משה" (כולל העלאת העולה והמנחה והקטרת הקטורת שלא הוזכרו בציווי במפורש) ומילים אלו כנגד החלק הראשון של היום השישי לבריאה שבו נאמר-"וירא אלוקים כי טוב".
"וישם את הכיור... ויתן שמה מים לרחצה ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם... כאשר ציווה ה' את משה" (אין הכוונה שבזמן הצבת הכיור מיד רחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם, כפי שנראה בפרשת "צו" שרק לאחר הקמת המשכן - "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים" (ויקרא ח')- וכעת רק משה רוחץ ידיו ורגליו מהכיור מיד בהצבתו (כדי לחנכו בכך, כמו שעשה בכל הכלים שהציב שחנכם מיד) ו"אהרן ובניו" נאמר על שם העתיד שמשם תמיד ירחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם לפני בואם לעבוד, לכן נאמר כאן - "בבואם אל אוהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו".)
ודברים אלה, הם כנגד החלק השני של היום השישי לבריאה, שבו נברא האדם, וכנגד זה מוזכרים כאן לראשונה אהרן ובניו - בני האדם שבמשכן, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"-כנגד-"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" (אמנם גם היום השלישי נחלק לשניים, ונאמר בו פעמיים "כי טוב" - אך זה בגלל שביום השני לא נאמר כלל "כי טוב", מה שאין כן ביום השישי, שנאמר בו בחלק הראשון "כי טוב", ובחלק השני של בריאת האדם - "והנה טוב מאד", וזה לא על חשבון ימים קודמים, ולכן חלוקת היום השישי לשניים מצריכה כנגד זה במשכן שני חלקים -כפי שהזכרנו).
"ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה" - וזה כנגד היום השביעי לבריאה שבו נאמר - "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" - וכאן לא נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" - כי גם שם לא נאמר - "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" - ואף לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב".
וכאן, בהקמת המשכן נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", וכן בעשיית בגדי הכהונה בפרשתנו גם נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", ולעומת זאת, בפרשת "צו" - כאשר משה מלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה לא נאמר שם "כאשר ציווה ה' את משה" על כל בגד, אלא פעם אחת - על הלבשת אהרן בשמונת הבגדים, ופעם אחת על הלבשת בניו את בגדיהם.
וכן בעשיית המשכן וכליו ע"י בצלאל לא נאמר כלל - "כאשר ציווה ה' את משה" - ואולי כפיצוי על זה נאמר כאן בהקמת המשכן וכליו (שנעשו ע"י בצלאל) שבע פעמים - "כאשר ציווה ה' את משה".
וברגע שמשה מסיים את הקמת המשכן וכליו, מיד מכסה הענן את אוהל מועד וכבוד ה' ממלא את המשכן - "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" - כנראה הענן נראה מבחוץ שוכן על המשכן וכבוד ה' מילא מבפנים את המשכן בלי להיראות החוצה, וכשהענן עולה מעל המשכן - זה סימן לבני ישראל לנסוע, ואת הענן ביום מחליף מראה אש בלילה על המשכן לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם (חניותיהם, כי בזמן הנסיעה המשכן מפורק והענן והאש הולכים לפני המחנה).
וכדי שמשה ייכנס אל המשכן, ה' צריך לקרוא לו כפי שנראה בספר "ויקרא" - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור", בניגוד למשכן שבניית חלקיו החלה מיד לאחר יום כיפור (כשירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים) כלומר: בחג סוכות, והקמתו חלה בראשון לחודש הראשון הוא חודש ניסן, בית המקדש הראשון התחיל להיבנות בשני לחודש השני (אייר) ונחנך-"בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי" (מלכים א' ח') כלומר- בחג הסוכות. ומדוע לא נחנך כמו המשכן בחודש האביב ובחג הפסח?
כמו כן, המשכן שימש למקום ההתגלות למשה, מבין הכרובים אשר על הארון - משם היה ה' מדבר אל משה, ואילו במקדש לא היו התגלויות נבואיות לנביאים בתקופת בית המקדש הראשון, אלא להיפך, שם היה ה' שומע את תפילות עם ישראל שהתפללו לבית הזה ולא מדבר משם אליהם?
ויש לומר: שהמשכן היה מיועד רק לבני ישראל ולכן נגלה אליהם רק מתוך המשכן ולא מיועד לנכרים ולאומות העולם, ולכן נבנה רק ע"י בני ישראל בלי שיתוף נכרים בבנייתו, ואף מועד חניכתו זה בחודש של תחילת השנה הייחודית לעם ישראל - חודש האביב - שבו נגאלו ממצרים והוא ראש חודשים רק לעם ישראל.
ולעומת זאת, בית המקדש מיועד לא רק לתפילות עם ישראל אלא גם לאומות העולם - כפי שאמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש - "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך הוא... אתה תשמע השמיים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" (שם, שם), ולכן גם נכרים השתתפו בבניית המקדש (חירם מלך צור ועבדיו ששלחו ארזים מלבנון וחרשים בעץ ובאבן לעזור לבניין בית המקדש).
ולכן נחנך בית המקדש בחג סוכות, שיש בו משמעות לשבעים אומות העולם - כי מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים האומות, ולכן גם בעתיד, הגויים יעלו לרגל דווקא בחג הסוכות, כפי שנאמר - "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד).
ואילו חג הפסח מיועד רק לעם ישראל, ולכן בחודש זה נחנך המשכן המיועד רק לעם ישראל , ולכן המשכן לא נחרב כמו בית המקדש כי נבנה רק ע"י ישראל בניגוד לבית המקדש.
חזק חזק ונתחזק תם פרוש ספר שמות!
.
שם הפרשה - "פקודי" מתקשר לשם ספר "במדבר" הנקרא גם "חומש הפקודים", שנקרא כך על שם ספירת בני ישראל וחלוקתם לדגלים סביב משכן העדות שאירעה בראשון לחודש השני בשנה השנייה ליציאת מצרים. כלומר: חודש לאחר הקמת המשכן על ידי משה ואז הגיע מספר בני ישראל (ללא הלוויים שנספרו בנפרד מגיל חודש) לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, בדיוק כפי מספר מחציות השקל המוזכרים בפרשתנו, שמהם עשו את האדנים למשכן - מאה אדנים - ככר לאדן, ואת ווי העמודים וחישוקיהם. ופקידה זו מוכרחה להיות לפני הקמת המשכן. כלומר: לפני ראש חודש ניסן, שבו הוקם המשכן, כי האדנים ודאי שנעשו לפני הקמת המשכן (כי אחרת על מה עמדו הקרשים?) ואם כן, יוצא שבמשך חודשיים לפחות לא נוסף איש על בני ישראל שעבר את גיל עשרים ולא מת איש מנותני מחצית השקל עד המיפקד השני בראש חודש אייר שבו חולקו לדגלים (או שמתו כמספר אלו שנוספו). אך לפי זה יוצא, שהלוויים לא השתתפו במחצית השקל לצורך האדנים (כי מספרם במיפקד השני היה - עשרים ושניים אלף, מעבר לשש מאות האלף ושלושת אלפים וחמש מאות של שאר שבטי ישראל) ומדוע לא השתתפו, הרי עדיין לא נבחרו לעבודת המשכן עד החודש השני, לאחר החלוקה לדגלים, כפי שנאמר בפרשת "במדבר" לאחר מיפקד בני ישראל - "אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ואתה הפקד את הלוויים על משכן העדות ועל כל כליו..." (במדבר א'), יוצא שמי שלא פוקד בתוך בני ישראל הופקד על עבודת המשכן במקום הבכורות.
אך בפתיחת פרשתנו מוזכר-"עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן", שלכאורה משמע שבידי איתמר הופקדו כל חומרי הבניין של המשכן כפי שמפורטים בהמשך (זהב התנופה, כסף פקודי העדה ונחושת התנופה), ומשמע שמדובר כעת לפני הקמת המשכן (שבסוף פרשתנו תחול בראשון לחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצרים, חודש לפני בחירת הלוויים כמשרתי המשכן ומינוים על המשכן וכליו בזמן המסעות) ומדוע לא הופקדו החומרים בידי נדב הבכור, שכרגע עוד אין לו תפקיד, ומדוע דווקא בידי איתמר הקטן בבני אהרון הופקדה עבודת הלוויים? ובכלל, הרי הלוויים עוד לא נבחרו ולא נפדו על ידי הבכורות (כפי שיפורט בפרשת "בהעלותך") ומה שייך "עבודת הלוויים"? ואם נאמר, שמשפט זה מתייחס לעתיד, שלאחר הראשון באייר, שבו נבחרו הלוויים לעבודת המשכן נמסרו כל אוצרות המשכן לפקודת איתמר (ואז כבר נדב ואביהוא היו מתים כי מתו בשמיני לחודש ניסן לפי דעת חלק מהמפרשים) והלוא שם - אלעזר הכהן הוא שהופקד על עבודת בני קהת שאחראיים על נשיאת כלי הקודש (הארון, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח העולה וכל כליהם) ואלעזר בעצמו נשא את - "שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה" (במדבר ד'). ואילו איתמר הופקד על עבודת משפחות הגרשוני (יריעות המשכן, האהל, מכסהו ומכסה התחש אשר עליו, מסך פתח אוהל מועד, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר, מיתריהם וכל כלי עבודתם) ועל עבודת משפחות מררי (קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו ועמודי החצר סביב ואדניהם ויתדותם ומיתריהם לכל כליהם ולכל עבודתם (שם,שם)).
ואם כן, הלא ראוי היה לומר - "עבודת הלוויים ביד אלעזר בן אהרן הכהן" כי הוא הבכור ביניהם, ולא איתמר?
כדי לענות על שאלות אלה, יש להבין תחילה את שרש המילה - "פקודי" שהוא - פ.ק.ד ואנו מוצאים אותו בתנ"ך במספר משמעויות:
א) הן מצד ציווי והוראה - "והוא פקד עלי לבנות לו בית" (עזרא א'), וכן - "ופקודתך שמרה רוחי" (איוב י').
ב) הן מצד מינוי, תפקיד - "יפקוד ה'... איש אל העדה" (במדבר כ"ז), וכן - "ופקדו שרי צבאות בראש העם" (דברים כ').
ג) הן מצד ביקור - "ויפקוד... את אשתו בגדי עזים" (שופטים ט"ו).
ד) הן מצד - חיסרון והיעדרות - "וייפקד מקום דוד" (שמואל א', כ'), וכן -"ולא נפקד ממנו איש" (במדבר ל"א).
ה) הן במובן - מניין ומספר - "ויצא יואב...לפקוד את העם" (שמואל ב', כ"ז).
ו) הן במובן - לזכור לטובה - "ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ').
ז) הן במובן - זכירה לרעה, לעונש - "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).
ח) הן במובן פיקדון - "או את הפקדון אשר הפקד אתו" (ויקרא ה').
ונשוב לפרשתנו: המילה "פקודי" בפרשתנו, במבט ראשון מתפרשת כ -"מנייני" המשכן, כלומר: המספרים של כמויות הזהב והנחושת והכסף שנתרמו על ידי ישראל, כפי שמופיע בהמשך-"כל הזהב העשוי למלאכה...תשע ועשרים ככר...", וכן - "כסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות..." וכן - "ונחושת התנופה שבעים ככר ואלפיים וארבע מאות שקל." והמילים-"אשר פוקד על פי משה" - משמען אשר נספר על פי משה.
אך ניתן לפרש אחרת, שהמילה "פקודי" בפרשתנו, וכן המילה "פוקד", היא במשמעות - חסרון והיעדרות (כפי שהזכרנו לעיל במשמעות ד').
כלומר: אלה נעדרי המשכן משכן העדות, אשר נחסר על ידי משה - עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרון הכהן. כלומר: מה שנחסר מהתרומות על פי הוראת משה - זה מחצית השקל של הלוויים, כלומר: הלוויים לא השתתפו בתרומת מחצית השקל - שממנה באו האדנים למשכן, והאדנים יהיו בעתיד - "עבודת הלוויים ביד איתמר בן אהרן הכהן" - כי משפחת מררי הייתה נושאת יחד עם קרשי המשכן, גם את אדני המשכן. ומשפחת מררי הייתה תחת איתמר ולא תחת אלעזר.
ולכן מוזכר כאן איתמר דווקא, כי רק האדנים נחסרו מתרומת הלוויים, כי לא נתנו מחצית השקל (כפי שהוכחנו בתחילת הפרשה לפי שוויוון המספרים, בין המניין הנוכחי למספר בראש חודש אייר ששם לא נמנו הלוויים בתוך בני ישראל), אך בשאר תרומות המשכן של - הזהב והנחושת והתכלת והארגמן, כן השתתפו הלוויים בתרומה מנדבת ליבם, ולכן עבודת אלעזר - שתחתיו יהיו בני קהת הממונים על כלי המשכן- מהזהב והנחושת, והתכלת והארגמן, כן נספרה על ידי משה, ורק תרומת האדנים של מחצית השקל שמופקד עליהם איתמר הכהן - לא נספרה על ידי משה אלא חוסרה על ידו, כי הורה ללוויים לא להשתתף במחצית השקל, כי לא חטאו בחטא העגל - שבו אמר ה' - "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות ל"ב).
ובפרשת - "כי תשא", כשציווה את משה על מחצית השקל אמר - "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש...כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומה ה'...לכפר על נפשותיכם" - ושם פירש משה את המילה - "פקודים"-כמצוות (משמעות א' לעיל) כלומר: כל מי שעבר על מצות ה' בחטא העגל ייתן את מחצית השקל לכפרה על נפשו. וכיוון שהלוויים לא חטאו - לא נפקדים ולא נותנים מחצית השקל,
וממילא נפקדו מפקודי העדה על ידי פקודת משה ולא השתתפו בתרומת האדנים שנמצאת בידי עבודת הלוויים שביד איתמר הכהן.
ולפי הסבר זה, מובן הקושי בתחילת הפרשה: שהפרשה מתחילה - "אלה פקודי המשכן.." ואנו מחכים לרשימת פקודי המשכן, אך במקום זה, נאמר - "ובצלאל בן אורי... עשה את כל אשר ציווה ה' את משה..." ורק לאחר מכן מתחילה רשימת כמויות הזהב והכסף והנחושת? וכן רק לגבי הכסף נאמר - "וכסף פקודי העדה..." - ולא לגבי הזהב והנחושת, משמע שתחילת הפרשה של - "אלה פקודי המשכן", מתייחסת למה שכתוב באותו פסוק - "עבודת הלוויים ביד איתמר" - שאלה פקודי המשכן שנחסרו -הלוויים ומחצית שקלם.
בדומה לפרשת "תצווה" - בציווי פרשת המשכן למשה, הייתה הפסקה בין המשכן וכליו (של פרשת "תרומה") לבין בגדי הכהונה (של פרשת "תצווה") - שאז נצטווה משה לפנות לחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה. כמו כן כאן - בעשייה - נוצרה כעת הפסקה בין הפרשה הקודמת, שבה עשה בצלאל את המשכן וכליו, לבין פרשתנו, שבה פונה בצלאל לאהליאב וחכמי הלב בעניין בגדי הכהונה-"ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציווה ה' את משה" (במקום משה, עשה את המשכן וכליו שעליו נצטווה משה בלבדו ללא עזרת חכמי הלב). "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש" (ועתה פונה לאהליאב לעזור לו בבגדי הכהונה כי התמחות אהליאב היא לא בזהב, בכסף בנחושת ובעצי שיטים (שזו התמחותו של בצלאל בלבד), אלא רק בתכלת ובארגמן בתולעת השני ובשש, שמהם עשויים בגדי הכהונה).
ולפני שפונים לעשיית בגדי הכהונה, מסכמים את השימוש שנעשה עד כה על ידי בצלאל במשכן וכליו - בזהב בכסף ובנחושת. ולגבי הזהב נאמר רק הסכום הכללי של הזהב ולא נאמר מה נעשה בזהב, לעומת הכסף והנחושת, שנאמר גם סכומם וגם למה שימשו – הכסף- לאדנים ולווים.
והנחושת- "ויעש בה את אדני פתח אוהל מועד ואת מזבח הנחושת ואת מכבר הנחושת אשר לו ואת כל כלי המזבח ואת אדני החצר סביב ואת אדני שער החצר ואת כל יתדות המשכן ואת כל יתדות החצר סביב".
ומדוע לגבי הזהב לא פורט מה נעשה ממנו?
וניתן לומר שלגבי הכסף והנחושת כבר נגמר השימוש בהם ולכן סיכמו מה נעשה מהם אך לגבי הזהב, אמנם כבר נעשו ממנו הרבה דברים על ידי בצלאל - ארון העדות שצופה זהב, הכפורת, מנורת הזהב, השולחן שצופה זהב, מזבח הזהב שצופה זהב, וכל קרשי המשכן ובריחיו שצופו זהב, קרסי הזהב טבעות הזהב והבדים שצופו זהב, אך עדיין לא נגמר השימוש בזהב כי בבגדי הכהונה משולב גם זהב באפוד, ובחושן, ובמעיל (פעמוני זהב טהור) ובעיקר - בציץ נזר הקודש שכולו זהב. כמו כן, הכסף והנחושת שימשו ברובם המוחלט לעיקר הדבר (למעט מזבח הנחושת שבעיקרו היה מעצי שטים), לעומת הזהב שברובו שימש לציפוי עצי השטים ולא לעיקר הדבר (למעט מנורת הזהב והכפורת שבהן לא שימש לציפוי אלא כולם זהב טהור מקשה אחת). לגבי שאר החומרים ששימשו במשכן, לא פורט כלל סכומם - לא עצי השטים, לא התכלת, הארגמן, תולעת השני והשש, והעזים ועורות האילים המאדמים ועורות התחשים, ולא השמן למאור והבשמים לשמן המשחה וקטורת הסמים.
ואולי בגלל שרוב החומרים הללו לא ניתנים לשקילה בשקל הקודש, כפי שניתנים - הכסף הזהב והנחושת, ויותר שייכים למידות נפח מאשר למשקל ומניין. וסיבה נוספת לכך שלא פורט סכומם, ולא פורט מה נעשה מהם, הוא מכיוון שרוב החומרים אלה לא שימשו בטהרתם אלא בתערובת עם אחרים. ואלה שכן שימשו בטהרתם, שימשו לדבר אחד בלבד שכבר הוזכר בפרשה הקודמת (העזים ליריעות העזים, עורות האילים המאדמים למכסה המשכן וכן עורות התחשים).
כי עצי השיטים תמיד צופו זהב או נחושת (במזבח העולה) ולא היו לבדם, וכן התכלת והארגמן ותולעת השני והשש, תמיד היו ביחד בכל מקום (הפרוכת, יריעות המשכן מסך פתח האוהל ומסך שער החצר), ורק השש היה בנפרד במקום אחד - קלעי החצר, וחלק מבגדי הכהונה. וכמובן שהשמן וקטורת הסמים שימשו בערבוביה עם הבשמים, למעט השמן למאור ששימש בטהרתו במנורה. וכעת מובן הפסוק, שמופיע בסוף רשימת הסכומים של הכסף הזהב והנחושת, שלכאורה לא קשור - "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש" - שלגבי בגדי השרד ומהותם נחלקו המפרשים, אך לפי מה שהסברנו מתקבלת יותר דעת רש"י, שמדובר בכיסוי הכלים ששימשו בזמן המסעות לכסות את כלי הקודש בנשיאתם, כפי שמובא בפרשת "במדבר", ולכן לא מוזכר כאן ה"שש", כי לא שימש לכך.
וכפי שהסברנו לעיל שבדרך כלל התכלת והארגמן ותולעת השני, לא שימשו במשכן בטהרתם, אלא במשותף עם חבריהם. בניגוד לכך, בבגדי השרד, כן שימשו בטהרתם, ולכן מוזכרים כאן בניגוד לשאר החומרים - "ובא אהרון ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה, ושמו בדיו. ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו את הקערות ואת הכפות ואת המנקיות ואת קשות הנסך ולחם התמיד עליו יהיה, ופרשו עליהם בגד תולעת שני, וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה אשר ישרתו לה בהם, ונתנו אותה ואת כל כליה אל מכסה עור תחש ונתנו על המוט. ועל מזבח הזהב יפרשו בגד תכלת וכיסו אותו במכסה עור תחש ושמו את בדיו. ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש ונתנו אל בגד תכלת וכיסו אותם במכסה עור תחש, ונתנו על המוט ודישנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן..." (במדבר, ד'). בקטע שהבאנו מוזכרים התכלת והארגמן ותולעת השני כשהם בטהרתם ולא מעורבבים אחד בשני, והשש לא מוזכר בבגדי השרד ולכן לא מוזכר בפסוקנו.
וכעת חוזרת הפרשה לעסוק בעיקר הפרשה - בגדי הכהונה - "ויעשו את בגדי הקודש לאהרן כאשר ציווה ה' את משה", המילה "ויעשו" מתייחסת לבצלאל ואהליאב וחכמי הלב, בניגוד לפרשה הקודמת שבה בצלאל עשה הכל (למעט יריעות המשכן בתחילה, שעשו חכמי הלב כפי שהסברנו את הסיבה לכך בפרשה הקודמת), כאן, כפי שמשה הצטווה לגבי בגדי הכהונה לשתף את חכמי הלב כך בצלאל שבא במקום משה, עושה את בגדי הכהונה בשיתוף עם אהליאב וחכמי הלב. ולכן הביטוי "כאשר ציווה ה' את משה", חוזר כאן שמונה פעמים, בניגוד לפרשה הקודמת ששם בצלאל עשה על פי רוח אלוקים חכמה תבונה ודעת שמילא בו ה', ולא על פי ציווי משה שהראה בהר את תבנית המשכן וכליו.
ולכן בבגדי הכהונה בפרשתנו, יש שילוב של לשון יחיד ולשון רבים בעשיית הבגדים, המתייחס לבצלאל (לשון יחיד) ולחכמי הלב ואהליאב (לשון הרבים שכוללת גם את בצלאל).
לגבי אבני השוהם שעל כתפות האפוד: כאן נאמר רק - "מפותחות פיתוחי חותם על שמות בני ישראל" ולא מוזכר כפי שנאמר למשה בפרשת "תצווה" - "ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם" (שמות כ"ח), ואולי משום כך נאמר כאן שוב - "כאשר ציווה ה' את משה" - כדי שניקח משם את החסר כאן.
לגבי החושן כאן לא מוזכרים האורים ותומים, כפי שמוזכר בפרשת "תצווה" - "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן, בבואו לפני ה', ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד" (שם, שם) ורק בפרשת "צו", ששם מפורטים למעשה שבעת ימי המילואים, נאמר - "ויקרב משה את אהרן ואת בניו, וירחץ אותם במים...וישם עליו את החושן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים" (ויקרא ח') - משמע שבצלאל לא נתן את האורים והתומים לתוך החושן, ורק משה, בהלבישו את אהרן שם את האורים והתומים.
לגבי מעיל התכלת: נאמר שעושים על שוליו רימוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר, ולא מוזכר השש (ואולי כדי שלא יהיה כלאים במעיל), ובמעיל זה המקום היחיד שנאמרה המילה "לשרת", בניגוד לכל בגדי הכהונה האחרים, שלא נאמרה מילה זו.
וכן בפרשת "תצווה", בעניין המעיל - נאמר למשה - "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות" (שמות כ"ח) - משפט שלא נאמר בפרשתנו, כי אצלנו נאמרה רק המילה - "לשרת", ללא כל עניין הסיבה - "ונשמע קולו..." כפי שמוזכר שם. וייתכן לומר (בניגוד למה שאמרנו לעיל) שבגדי השרד המוזכרים קודם - הם המעיל, כי שם נאמר - "ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש".
ובמעיל זה הבגד היחיד שהתכלת והארגמן ותולעת השני משולבים יחד, ללא השש, וגם נאמר בו הביטוי - "לשרת", ו"בקודש", אז האם ייתכן שהמעיל זה בגדי השרד (למרות שזה יחיד ושם כתוב "בגדי")? או כפי שאמרנו, שבגדי השרד הם הכסויים על כלי המשכן בזמן המסעות ואז התכלת והארגמן ותולעת השני הם בנפרד ולא משולבים? ונראה, שההסבר הראשון הוא נכון. כפי שרש"י נוקט, כיוון שהלשון של הפסוק הוא: "עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן" - משמע שמדובר בשני סוגי בגדים, ואם המעיל הוא בגדי שרד, אז הרי הוא כלול בבגדי הקודש אשר לאהרן, ולא ניצב לבד בתור בגדי שרד. ולכן מוכרחים לומר שבגדי השרד הם נבדלים מבגדי הקדש אשר לאהרן והם הכיסויים של כל כלי הקודש בזמן המסעות.
כעת יש שינוי בין הציווי למשה בפרשת "תצווה"- לעשייה בפרשתנו: כי שם- כעת הגיע תורו של ציץ הזהב, ורק לאחר מכן הכתונת המצנפת והאבנט. ואילו כאן הציץ נדחה לסוף.
וכעת עושים בצלאל ואהליאב וחכמי הלב את - "הכתנות שש מעשה אורג לאהרן ולבניו (ובפרשת "תצווה" הופרדה הכתונת המצנפת והאבנט של אהרון, מהכתונות אבנטים והמגבעות של בני אהרון ורק במכנסי הבד היו מאוחדים, אך בפרשתנו גם הכתונות וגם מכנסי הבד נעשו לכולם יחד) ואת המצנפת שש (רק לאהרון, ולכן בלשון יחיד) ואת פארי המגבעות שש (רק לבני אהרון, כי להם אין את המצנפת) ואת מכנסי הבד שש משזר (גם לאהרן וגם לבניו) ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם" (פה בלשון יחיד, משמע שמדובר כאן באבנט של אהרון בלבד, כפי שבפרשת "תצווה" -"ואבנט תעשה מעשה רוקם" מתייחס לאהרון בלבד, כי לאחר מכן כתוב - "ולבני אהרן תעשה כותנות ועשית להם אבנטים ומגבעות..." ושם לא נאמר לגבי האבנטים של בני אהרן שהם מעשה רוקם. ומפה יצאה מחלוקת בגמרא לגבי אבנטים של כהני הדיוטות: אם יש בהם כלאיים, כפי שלאהרן - מעשה רוקם, או הם עשויים רק משש - פשתן, עיין המחלוקת במסכת יומא ו') "כאשר ציווה ה' את משה" - וכאן לא מוזכרים אבנטי בני אהרן, ואולי משום כך נאמר-"כאשר ציווה ה' את משה"- שמא שלא נאמר כאן קחהו משם- פרשת "תצווה" ששם צווה על כך משה גם לגבי אבנטי בני אהרן.
"ויעשו את ציץ נזר הקודש זהב טהור... ויתנו עליו פתיל תכלת לתת על המצנפת מלמעלה כאשר ציווה ה' את משה"- פה מוזכר הציץ אחרון לאחר המצנפת, בניגוד לפרשת "תצווה", אולי בגלל שהוא ניתן על המצנפת מלמעלה, ולכן היה צריך להקדים את עשיית המצנפת. ואולי משום כך נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" בנפרד על כל בגד של הכהן הגדול, כי בסדר הבגדים הכללי לא עשו כאשר ציווה ה' את משה, רק במעשה כל בגד בפני עצמו עשו כאשר ציווה ה' את משה, ולכן נאמר ביטוי זה על כל בגד בנפרד ולא על כולם כאחד, כי בסדר עשיית הבגדים היה שינוי כפי שראינו שהציץ אחרון בניגוד לציווי משה.
"ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו".
לכאורה יש כפילות בפסוק - "ויעשו... כן עשו", הרי היה מספיק לכתוב "ויעשו בני ישראל" ככל אשר ציווה ה' את משה", ומה מוסיפות לנו המילים "כן עשו"? וגם המילה "ותכל", משמע שנעשתה מעצמה, ומדוע לא נאמר "ויכלו בני ישראל את עבודת המשכן"? וזה מזכיר את אשר הסברנו בפרשת "כי תשא" ובפרשת "ויקהל", כשמופיע הציווי של השבת - "ששת ימים תיעשה מלאכה" ולא נאמר "תעשה מלאכה" - משמע שנעשית מאליה.
אז גם כאן ותכל מאליה, כי בעצם אלמלא סייעתא דשמיא ע"י שה' מילא את בצלאל ברוח אלוקים, בחכמה, בתבונה ובדעת, וכן את אהליאב וחכמי הלב - "אשר מלאתיו רוח חכמה", בלתי אפשרי היה להשלים את מלאכת המשכן, בפרט עם ישראל, שבמצרים היו עבדים ובכלל לא עסקו בכל עבודות האומנות הדקה של צריפת כסף וזהב ונחושת, שלוקח דורות של מורשת משפחתית בהתמקצעות במקצועות אלה, ופה ברגע אחד יצרו יצירות מעשה חושב ומעשה רוקם שזה נס בפני עצמו, ורק מתנה משמיים ולכן נאמר - "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד"- מעצמה, ובני ישראל רק "עשו ככל אשר ציווה ה' את משה, כן עשו" - הם רק עשו מה שה' ציווה והעבודה נעשתה מאליה, כי - "כן עשו", כלומר "כן" מלשון נכון ואמת ולא במשמעות - כך. (כפי משמעות הפסוק "כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז), שפרושו - נכון ואמת מה שאומרות בנות צלופחד שמגיעה להן נחלה בארץ) כלומר: לא רק שעשו בדיוק כפי הוראות משה בלי לנטות ימין ושמאל, אלא גם עשו זאת נכונה ללא שאלות וללא ספקות - איך אפשר שעבדים שעסקו עד כה בעבודת כפיים גסה, עבודת פרך - וידיהם גסות ומחוספסות, יוכלו לעסוק במלאכות כה עדינות ומורכבות בלי להרוס בטעות הכל? אלא בטחו בה' שידריך את ידיהם בעבודה בלי חשש, ולכן נעשתה המלאכה מאליה - ותכל כל עבודת המשכן, בזכות ה-"כן עשו".
ומדוע לא נאמר "ותכל כל מלאכת משכן אוהל מועד" ? כי פה לא מדובר רק על שלושים ותשע מלאכות המשכן, אלא כל מה שקשור למשכן גם מסביב - התנדבות התרומות והבאתן לעושי המלאכה, ריקוע פחי הזהב וכל העבודות שמסביב למלאכות היצירתיות של המשכן, ולכן נאמר כאן "ויעשו בני ישראל" ולא "ויעשו בצלאל, אהליאב וחכמי הלב"- כי פה מדובר על כל ישראל שסייעו מסביב לחכמי הלב, ולכן זה נקרא "עבודה"- כי זה כולל גם את המלאכות וגם את העבודות שמסביב למלאכות עצמן.
ומילה זו -"ותכל" - מחזירה אותנו לפרשת "תרומה", שבה החל הציווי על מלאכת המשכן, שבה הסברנו את הקשר בין מעשה המשכן לששת ימי הבריאה, וכפי שמעשה הבריאה נחתם במילים "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", גם כאן מסתיים מעשה המשכן במילים- "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה'..." כי המשכן שה' שוכן בארץ בקרב עם הסגולה זו תכלית הבריאה של ששת ימי בראשית.
וכעת מביאים בני ישראל את כל מרכיבי המשכן אל משה כי רק הוא יקים את המשכן וירכיב את כל חלקיו, כפי ציווי ה'.
ובתחילה מביאים את מבנה המשכן עצמו (לפי סדר עשייתו) - "ואת מכסה עורות האילים המאדמים ואת מכסה עורות התחשים"- מפה משמע שאלה הם שני מכסים נפרדים ולא משולבים אחד בשני למכסה אחד על יריעות העיזים, כפי שיש דעות במפרשים.
ובגדי הכהנים בסוף ההבאה, כפי שהיו בסוף העשייה (כפי שהזכרנו לעיל בגלל חטא העגל ומעורבות אהרן בעשיית העגל), וכאן נאמר – "את בגדי הקודש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן" - משמע שבגדי הכהן הגדול נקראים בגדי קודש ואילו בגדי הכהנים וההדיוטות נקראים "לכהן" ולא קודש.
ובסיום הבאת המשכן אל משה חוזר הביטוי - "ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו בני ישראל את כל העבודה" - ופה אין חזרה "ויעשו... כן עשו", כי פה מדובר בעיקר על הבאת המשכן אל משה, שלא דורשת מיומנות מיוחדת, כפי שדרשה מלאכת המשכן עצמה, כפי שהסברנו לעיל.
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו ויברך אותם משה"
פה לא כתוב את כל העבודה, אלא "כל המלאכה" ומדוע? הרי פסוק קודם נאמרה המילה "עבודה" לגבי עשיית בני ישראל?
כדי לענות על כך, יש לשאול: איך שייך לראות את כל המלאכה, הרי כשהביאו לו כעת את תוצאות המלאכה, כבר נגמרה המלאכה, אז מה רואה משה? ויש לומר שיש שני פירושים למילה "מלאכה": א. פעולת העשייה ("ששת ימים תיעשה מלאכה"(שמות ל"ה)), ב. תוצאות הפעולה - התוצרת של המלאכה ("אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" (שם, כ"ב)).
וכאן מה שרואה משה זה את תוצרת המלאכה שנעשתה כלומר - המוצר המוגמר של כל עבודת המשכן - כלי המשכן והמשכן עצמו ולכן לא נאמר - "עבודה" אלא "מלאכה", כי המשכן וכליו זה תוצרת מלאכת המשכן ולא העבודה מסביב.
ולכן נאמר - "והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו" - כפי שהסברנו, ב"מלאכה" שייך המילה "כן עשו", שעשו אותה נכון ללא חששות וספקות ביכולתם, כי סמכו על ה' שידריך את ידיהם במלאכה העדינה והמורכבת לידיים לא מנוסות, ולכן - "ויברך אותם משה" כי כעת גם הוא רואה שכן עשו ולא רק ה' כפי שנאמר לעיל, וזה סיום סופי של מלאכת המשכן, כפי שבמעשה בראשית נאמר בסופו- "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה... ויברך אלוקים את יום השביעי...".
כעת מגיע ציווי ה' להקמת המשכן ע"י משה והתאריך לא מקרי- "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אוהל מועד", כמובן, לגבי תאריך זה ישנן דיעות חלוקות במפרשים (ובגמרא- שבת פ'), האם הראשון לחודש זה היום השמיני למילואים, ולמעשה המשכן הוקם ופורק במשך שבעה ימים קודם, או שהיום הראשון למילואים הוא ראש חודש ניסן כפי שכתוב בפשט (וזו דעת ה"אבן עזרא"). אנחנו נלך כדרכנו לפי הפשט, כי שבעים פנים לתורה וע"פ הפשט יותר מסתדרות הפרשות הבאות גם כן. ולכן, לפי הפשט ביום הראשון לחודש ניסן הוקם המשכן ע"י משה וזה היום הראשון למילואים, וביום השמיני לחודש ניסן נכנסו אהרון ובניו לשרת בקודש, ובאותו יום מתו נדב ואביהוא, כפי שנראה בפרשת "שמיני".
וכעת ה' מצווה את משה את סדר הקמת המשכן ביום הראשון לחודש הראשון - שהוא גם היום הראשון לשבעת ימי המילואים, שבהם יתפקד משה ככהן הגדול (אך לא בבגדי הכהן הגדול אלא בבגדי לבן - ע"פ הגמרא) ויחנוך את אהרון ובניו.
ראשית, עליו להקים את המשכן - המבנה עם הקרשים והעמודים והאדנים ויריעות המשכן והאוהל ושני המכסים.
לאחר מכן, עליו לשים את ארון העדות בקודש הקודשים, לאחר מכן הפרוכת ואז השולחן ולערוך עליו את לחם הפנים, לאחר מכן המנורה מולו ולהדליק את נרותיה, ואח"כ מזבח הזהב ויקטיר עליו קטורת, ואח"כ מסך הפתח למשכן, ואח"כ מזבח העולה, הכיור ולשים בו מים, ואח"כ הקמת קלעי החצר ועמודיה ובסוף מסך שער החצר, ואז עליו למשוח את המשכן וכל אשר בו בשמן המשחה, לאחר מכן, מזבח העולה וכליו.
בניגוד למשכן וכליו שלאחר משיחתו נאמר רק - "והיה קודש" - לגבי מזבח העולה, שנמצא בחצר המשכן, נאמר - שלאחר משיחתו בשמן המשחה - "והיה המזבח קודש קודשים" - והדבר אומר דרשני!
לאחר מכן מצטווה משה למשוח את הכיור וכנו ואז להקריב אליו את אהרן ובניו אל פתח אוהל מועד ולרחצם במים מהכיור ואז להלביש את אהרן את בגדי הקודש - שמונת הבגדים שהוזכרו בפרשתנו, למשוח אותו בשמן המשחה, ולאחר מכן להקריב את בניו ולהלבישם כותנות ואז למשוח אותם בשמן המשחה, ומשה עושה ככל אשר ציווה ה' כן עשה, אך לא בפרשתנו! כי בפרשתנו מתוארת רק הקמת המשכן וכליו - ואילו משיחת המשכן וכליו בשמן המשחה תפורט בסוף פרשת "צו" ותתבצע לאחר רחיצת אהרן ובניו והלבשתם בבגדים, ולא קודם לכן כפי שמפורט בפרשתנו- בציווי ה' למשה, ושם נסביר מדוע שינה משה מציוויו בפרשתנו.
כמו כן גם הקרבת אהרן ובניו הלבשתם ומשיחתם, לא תתואר בפרשתנו, והציווי המפורט על חניכת הכהנים בשבעת ימי המילואים כבר פורט בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט) ויתבצע למעשה, כפי שאמרנו, בסוף פרשת "צו" ,שם יתברר שבביצוע למעשה יש מספר שינויים, מהציווי על ימי המילואים בפרשת "תצווה" וגם מהציווי על משיחת הכהנים בפרשתנו ושם נסביר מדוע, ובפרשתנו עושה משה רק את הקמת המשכן וכליו ועל כל שלב נאמר- "כאשר ציווה ה' את משה"- והשאלה מדוע?
"ויהי בחודש הראשון, בשנה השנית באחד לחודש, הוקם המשכן ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו (הם הראשונים בבניית המשכן וזה מתקשר לתחילת פרשתנו בעניין האדנים ופקודי העדה של מחצית השקל), וישם את קרשיו... ויפרוש את האוהל על המשכן... כאשר ציווה ה' את משה".
וזה כנגד היום הראשון לבריאת העולם (שלפי ר' יהושע חל בראש חודש ניסן כפי המשכן) שנבראו השמים והארץ, וכנגדם במשכן - האדנים והקרשים כנגד הארץ, והאוהל מלמעלה כנגד השמיים, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" מקבילות למילים - "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" (בראשית א').
"ויקח ויתן את העדות אל הארון (עד כה היו לוחות הברית בארון העץ שעשה משה לפני עלותו להר בפעם השנייה כפי שהצטווה ע"י ה' - "ועשית לך ארון עץ... ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי" (דברים י') וכעת משה מעבירם לארון שעשה בצלאל) וישם את הבדים על הארון" והלא כבר בצלאל עשה זאת בעשיית הארון - "ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון" (שמות ל"ז)? ומדוע כאן נאמר- "על הארון" ולא "ויבא את הבדים בטבעות" - כפי שנאמר בבצלאל? וכן בציווי הראשון למשה בפרשת "תרומה" - "והבאת את הבדים בטבעות"- ושם נאמר שרק לאחר הבאת הבדים, ישים את הלוחות בארון וכאן עשה להפך? אך כפי שהסברנו - הציווי הראשון היה לפני חטא העגל והתייחס ללוחות הראשונים ולא לשניים.
"ויתן את הכפורת על הארון מלמעלה, ויבא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השני לבריאה שבו נברא הרקיע - "המבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע".
וכן בענייננו- הפרוכת מבדילה בין הקודש לקודש הקודשים- "והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים" (שם, כ"ו) (וכן שם בציווי למשה נאמר לשים את הכפורת על ארון העדות רק לאחר שימת הפרוכת וכאן עשה משה הפוך, ושוב זה מוסבר בכך ששם מדובר לפני חטא העגל) וכאן המילים - "כאשר ציווה ה' את משה" כנגד- "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני".
"ויתן את השולחן באוהל מועד... ויערוך עליו ערך לחם לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום השלישי לבריאה שבו נבראו הצמחים, וגם כאן לחם הפנים מייצג את הצומח כי בא מחיטה. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"- כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום שלישי".
"וישם את המנורה באוהל מועד... ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה"- וזה כנגד היום הרביעי, בו נתלו המאורות ברקיע השמיים, וזה כנגד המנורה המאירה את המשכן. והמילים "כאשר ציווה ה' את משה" - כנגד - "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי"
"וישם את מזבח הזהב באוהל מועד לפני הפרוכת ויקטר עליו קטורת סמים כאשר ציווה ה' את משה" - וזה כנגד היום החמישי לבריאה - בו נבראה נפש החי - "ישרצו המים שרץ נפש חיה"- ובמשכן כנגד זה הקטיר את הקטורת על מזבח הזהב שמעלה עשן רוחני הממלא את המשכן, וכפי שאמרנו בפרשת "תרומה" - "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הווי אומר זה הריח" (ברכות מ"ג), ולכן במוצאי שבת מברכים על הבשמים - כנגד הנפש היתירה שהייתה בשבת והלכה במוצאי שבת "וינפש" - וי אבדה נפש, כמובא בגמרא במסכת ביצה - "אמר רבי שמעון בן לקיש נשמה יתרה נותן הקב"ה באדם ערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלים אותה ממנו, שנאמר 'שבת וינפש' כיוון ששבת וי אבדה נפש" (ט"ז).
המילים-"כאשר ציווה ה' את משה" - הם כנגד "ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי".
"וישם את מסך הפתח למשכן ואת מזבח העולה שם פתח משכן אוהל מועד, ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציווה ה' את משה"- דברים אלה כנגד חלקו הראשון של היום השישי בבריאה, שבו נבראו הבהמות, וכנגדן משה מעלה את עולת התמיד על מזבח העולה - כבש בן שנתו לעולה - זה קורבן מן הבהמה, וכפי שהצטווה בפרשת "תצווה" - "את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כ"ט), למרות שבפרשתנו בציווי על הקמת המשכן לא נאמר במפורש שבזמן הקמת מזבח העולה, צריך מיד להקריב קורבן עולה - "ונתתה את מזבח העולה לפני פתח משכן אוהל מועד", אך כיוון שלגבי השולחן כן הצטווה לשים מיד את לחם הפנים ולגבי המנורה-כן הצטווה מיד להעלות את נרותיה, אז גם במזבח הזהב משה מיד מקטיר את הקטורת, וכן במזבח העולה מיד מקריב את עולת התמיד, למרות שכל הכלים הללו עדיין לא נמשחו בשמן המשחה, עד לסוף הקמת המשכן והחצר, אך מציווי ה' על המנורה ולחם הפנים הבין משה שזו צורת החניכה של כל כלי, שמיד בהצבתו צריך לחנוך אותו בדבר שלו הוא משמש, למרות שעוד לא הוקם כל המשכן ועוד לא נמשחו הכלים.
וגם על כך חותמת התורה - "כאשר ציווה ה' את משה" (כולל העלאת העולה והמנחה והקטרת הקטורת שלא הוזכרו בציווי במפורש) ומילים אלו כנגד החלק הראשון של היום השישי לבריאה שבו נאמר-"וירא אלוקים כי טוב".
"וישם את הכיור... ויתן שמה מים לרחצה ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם... כאשר ציווה ה' את משה" (אין הכוונה שבזמן הצבת הכיור מיד רחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם, כפי שנראה בפרשת "צו" שרק לאחר הקמת המשכן - "ויקרב משה את אהרן ואת בניו וירחץ אותם במים" (ויקרא ח')- וכעת רק משה רוחץ ידיו ורגליו מהכיור מיד בהצבתו (כדי לחנכו בכך, כמו שעשה בכל הכלים שהציב שחנכם מיד) ו"אהרן ובניו" נאמר על שם העתיד שמשם תמיד ירחצו אהרן ובניו את ידיהם ורגליהם לפני בואם לעבוד, לכן נאמר כאן - "בבואם אל אוהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו".)
ודברים אלה, הם כנגד החלק השני של היום השישי לבריאה, שבו נברא האדם, וכנגד זה מוזכרים כאן לראשונה אהרן ובניו - בני האדם שבמשכן, והמילים "כאשר ציווה ה' את משה"-כנגד-"וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" (אמנם גם היום השלישי נחלק לשניים, ונאמר בו פעמיים "כי טוב" - אך זה בגלל שביום השני לא נאמר כלל "כי טוב", מה שאין כן ביום השישי, שנאמר בו בחלק הראשון "כי טוב", ובחלק השני של בריאת האדם - "והנה טוב מאד", וזה לא על חשבון ימים קודמים, ולכן חלוקת היום השישי לשניים מצריכה כנגד זה במשכן שני חלקים -כפי שהזכרנו).
"ויקם את החצר סביב למשכן ולמזבח, ויתן את מסך שער החצר ויכל משה את המלאכה" - וזה כנגד היום השביעי לבריאה שבו נאמר - "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" - וכאן לא נאמר "כאשר ציווה ה' את משה" - כי גם שם לא נאמר - "ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי" - ואף לא נאמר "וירא אלוקים כי טוב".
וכאן, בהקמת המשכן נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", וכן בעשיית בגדי הכהונה בפרשתנו גם נאמר שבע פעמים "כאשר ציווה ה' את משה", ולעומת זאת, בפרשת "צו" - כאשר משה מלביש את אהרן ובניו בבגדי הכהונה לא נאמר שם "כאשר ציווה ה' את משה" על כל בגד, אלא פעם אחת - על הלבשת אהרן בשמונת הבגדים, ופעם אחת על הלבשת בניו את בגדיהם.
וכן בעשיית המשכן וכליו ע"י בצלאל לא נאמר כלל - "כאשר ציווה ה' את משה" - ואולי כפיצוי על זה נאמר כאן בהקמת המשכן וכליו (שנעשו ע"י בצלאל) שבע פעמים - "כאשר ציווה ה' את משה".
וברגע שמשה מסיים את הקמת המשכן וכליו, מיד מכסה הענן את אוהל מועד וכבוד ה' ממלא את המשכן - "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן" - כנראה הענן נראה מבחוץ שוכן על המשכן וכבוד ה' מילא מבפנים את המשכן בלי להיראות החוצה, וכשהענן עולה מעל המשכן - זה סימן לבני ישראל לנסוע, ואת הענן ביום מחליף מראה אש בלילה על המשכן לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם (חניותיהם, כי בזמן הנסיעה המשכן מפורק והענן והאש הולכים לפני המחנה).
וכדי שמשה ייכנס אל המשכן, ה' צריך לקרוא לו כפי שנראה בספר "ויקרא" - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור", בניגוד למשכן שבניית חלקיו החלה מיד לאחר יום כיפור (כשירד משה מהר סיני עם הלוחות השניים) כלומר: בחג סוכות, והקמתו חלה בראשון לחודש הראשון הוא חודש ניסן, בית המקדש הראשון התחיל להיבנות בשני לחודש השני (אייר) ונחנך-"בירח האיתנים בחג הוא החודש השביעי" (מלכים א' ח') כלומר- בחג הסוכות. ומדוע לא נחנך כמו המשכן בחודש האביב ובחג הפסח?
כמו כן, המשכן שימש למקום ההתגלות למשה, מבין הכרובים אשר על הארון - משם היה ה' מדבר אל משה, ואילו במקדש לא היו התגלויות נבואיות לנביאים בתקופת בית המקדש הראשון, אלא להיפך, שם היה ה' שומע את תפילות עם ישראל שהתפללו לבית הזה ולא מדבר משם אליהם?
ויש לומר: שהמשכן היה מיועד רק לבני ישראל ולכן נגלה אליהם רק מתוך המשכן ולא מיועד לנכרים ולאומות העולם, ולכן נבנה רק ע"י בני ישראל בלי שיתוף נכרים בבנייתו, ואף מועד חניכתו זה בחודש של תחילת השנה הייחודית לעם ישראל - חודש האביב - שבו נגאלו ממצרים והוא ראש חודשים רק לעם ישראל.
ולעומת זאת, בית המקדש מיועד לא רק לתפילות עם ישראל אלא גם לאומות העולם - כפי שאמר שלמה המלך בחנוכת בית המקדש - "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך הוא... אתה תשמע השמיים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל" (שם, שם), ולכן גם נכרים השתתפו בבניית המקדש (חירם מלך צור ועבדיו ששלחו ארזים מלבנון וחרשים בעץ ובאבן לעזור לבניין בית המקדש).
ולכן נחנך בית המקדש בחג סוכות, שיש בו משמעות לשבעים אומות העולם - כי מקריבים בו שבעים פרים כנגד שבעים האומות, ולכן גם בעתיד, הגויים יעלו לרגל דווקא בחג הסוכות, כפי שנאמר - "והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות" (זכריה י"ד).
ואילו חג הפסח מיועד רק לעם ישראל, ולכן בחודש זה נחנך המשכן המיועד רק לעם ישראל , ולכן המשכן לא נחרב כמו בית המקדש כי נבנה רק ע"י ישראל בניגוד לבית המקדש.
חזק חזק ונתחזק תם פרוש ספר שמות!
.
