נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע פנחס

 

בס"ד

"וידבר ה' אל  משה לאמר: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל"

השורש ק.נ.א, קרוב לשורש ק.נ.ה, כי אדם מקנא לקניינו ודבר שקנוי לו, ועל ה' שנאמר בעשרת הדברות-"לא תעשה לך פסל וכל תמונה… לא תשתחווה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא. פוקד עוון אבות על בנים על שלישים ועל רביעים לשונאיי, עושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי" (שמות כ') וכן נאמר-"כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה' קנא שמו אל קנא הוא. פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם, וקרא לך ואכלת מזבחו, ולקחת מבנותיו לבניך וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן ויזנו את בניך אחרי אלוהיהן" (שם ל"ד)

וזה מבטא בדיוק את מה שהתרחש עם בנות מאב ומדיין שזבחו לאלוהיהן והיזנו את בני ישראל אחרי אלוהיהן, ועל זה נאמר-"אל קנא".

והכינוי "אל קנא" מופיע לראשונה בעשרת הדיברות לאחר שעם ישראל נקנה לה' במעמד הר סיני והפך להיות עם ה' ולא קודם לכן. לכן הכינוי אל קנא מתייחס תמיד רק לשם הוויה- ה' ולא לשם אלוקים, כי רק שם הוויה (שזה רצונו של הבורא בעם נבחר שיקיים תורה ומצוות) נקרא אל קנא, כתוצאה מקניין עם ישראל לעם ה', ולא מוכן שעמו יעבוד אלוהים אחרים.

ורק בהקשר של עבודה זרה נאמר ביטוי זה של קנאה ולא בשום עבירה אחרת של עם ישראל (בכל חמש הפעמים שמופיע כינוי זה בתורה) ואילו על שם אלוהים (שזהו הנהגת העולם הכללית על פי חוקי הטבע וכוללת גם את שבעים אומות העולם) לא נאמר ביטוי זה. ולהיפך, נאמר-"ופן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל צבא השמיים, ונידחת והשתחווית להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים ואתכם לקח ה' ויוצאי אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה… השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם, אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל… כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא אל קנא, (דברים ד')

משמע שלכל העמים ה' חילק את צבא השמיים והכוכבים, ולא מקנא כאשר אומות העולם עובדים לשבעים השרים הממונים או לצבא השמים- השמש והירח, רק לעם ישראל שנקנה במעמד הר סיני ונכרתה איתו הברית, ה' נעשה אל קנא.

והדבר מקביל בדיוק ליחסי איש ואשתו, כאשר מזנה תחתיו עם אחרים כך עם ישראל הוא מקדוש לה' בנישואי נצח וכל עבודה זרה מצידו זה כמו זנות ובגידה בה', לכן ביטוי זה חוזר אינספור פעמים בתנ"ך כאשר ישראל עובדים אלוהים אחרים-"ויאמר ה' אל משה, הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו" (דברים ל"א).

וכמו שנאמר באשה הסוטה תחת בעלה-"ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, והיא נטמאה… כי מנחת קנאות היא… זאת תורת הקנאותאשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה" (במדבר ה'), רואים שהמושג קנאה שייך במי שקנוי למקנא בברית עולם כמו אשה לבעלה וכמו ישראל לה'.

וכפי שה' מקנא לנו גם עם ישראל צריך לקנא לה' אלוהיו ולהשמיד את עמי כנען העובדים לאלוהים אחרים בארצו של ה'-ארץ ישראל ולא בארצות אחרות. ולכן רק בארץ ישראל יש מצות-"לא תחייה כל נשמה", אך בעמים מסביב אין חיוב להשמידם למרות שעובדים אלוהים אחרים.

לכן פנחס בקנאו לה' על דבר פעור השיב את חמת ה' מעל בני ישראל. כי במקום שיקנא ויעניש את ישראל ויכלם בחמתו, פנחס קינא את קנאתו של ה' ובכך צינן את החמה, כי פה המילה "השיב" היא לא משורש ש.ו.ב, כלומר החזיר את החימה למקומה, אלא משורש נ.ש.ב- כלומר משב רוח על החימה שמצנן אותה בכך, אך עדיין יש קצת חימה ולכן מתו עשרים וארבעה אלף במגיפה, אך לא כולם, כפי שהיה קורה ללא קנאת פנחס, ולכן נאמר-"בקנאו את קנאתי".

לכן ה' אומר: "הנני נותן את בריתי שלום"- בעבור המלחמה שלי שעשה פנחס עם הרומח מקבל שלום, כיוון שזכר את הברית שלי עם עם ישראל, מקבל ברית עמי, ברית שלום.

וקנאה זו של איש לאשתו וה' לעם ישראל מבוטאת במילים "לקנא את אשתו"-"וקינא את אשתו היא נטמאה…" (במדבר ה') (בניגוד לביטוי "קינא ל", או "קינא ב"- שאלו קנאות אחרות, כפי שנפרש בהמשך),

מצד שני מקבל פנחס עוד דבר, עוד ברית-"והיתה לו ולזרעו אחריו בירת כהונת עולם"- שמזרעו יהיו כהנים גדולים (משפחת צדוק)-"תחת אשר קינא לאלוהיו ויכפר על בני ישראל"- פה יש מתנה נוספת עבור קנאה אחרת.

כאן פנחס קינא לאלוהיו, בנוסף לכך שקינא את קנאתו (שעל כך קיבל ברית שלום)

והביטוי "לקנא ל", נבדל מהביטוי "לקנא ב", כי הראשון הוא נתינה והשני הוא קבלה. כי כאשר מקנא בחברו זה אומר שרוצה לקבל בעצמו את מה שיש לחברו. אך כאשר מקנא לחברו זה הפוך, כי דואג לכבוד חברו שנפגע ומכוון להקריב עבור חברו וזה נחשב נתינה. וזה מה שעשה פנחס כי הוא קינא לכבוד ה', ולא יכל לעמוד מנגד כאשר מחללים את שם ה' בפרהסיא, בדיוק כפי שאדם לא יכול לעמוד מנגד כשמבזים את אביו וחייב למחות על כך גם במחיר סכנה לעצמו.

ולכן קיבל פנחס עבור כך ברית כהונת עולם בנוסף לברית השלום שכבר קיבל, כי כהן זה משרת ה' וכל משרת נאמן דואג לכבוד אדונו יותר מכבוד עצמו. ופנחס הוכיח זאת בקנאו לה' בזמן שכולם עמדו מנגד.

(ולקנא את ששייך באיש לאשתו וה' לעמו, שייך רק בדבר שקנוי לאדם ולא מוכן ולא רשאי לחלוק אותו עם משהו אחר)

"ויכפר על בני ישראל"- הפעם הקודמת היחידה שמוזכרת המילה מגיפה ועצירת המגיפה בכפרה על בני ישראל (כפי שנאמר כאן לגבי פנחס) היתה על ידי אהרן הכהן סבו של פנחס (ולכן חוזרת כאן התורה על ייחוסו לאהרן הכהן, למרות שכבר נאמר דבר זה בפרשה הקודמת בזמן המעשה עצמו) וחטא קורח ועדתו שנקהלו כל עדת בני ישראל על משה ואהרן, באומרם-"אתם המיתם את עם ה'"- משה אמר לאהרן לקחת את המחתה ולתת עליה אש ולשים קטורת-"והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף ויקח אהרן…. ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתיים ובין החיים ותיעצר המגיפה" (במדבר י"ז)

רק שכאן עשה זאת פנחס באמצעות רומח ושם עשה זאת אהרן באמצעות קטורת, ולכן ראוי פנחס להיות כהן גדול כסבו אהרן ולהמשיך לכפר על עם ישראל באמצעות הקרבנות, בפרט ביום הכיפורים שאז מכפר הכהן הגדול על כל עם ישראל.

ואין הכוונה כאן שקיבל כהונה רגילה של כהן (כפי שסוברים מספר מפרשים שלא נתכהן פנחס עד כה כי נולד במצרים) כי נאמר כאן "ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו", והרי זרעו אין ספק שיהיה כהנים רגילים כי יוולדו לאחר קבלת הכהונה לאהרן ולבניו.

לכן מוכרחים לומר שמדובר כאן בכהונה גדולה שמקבל פנחס לו לזרעו אחריו.

ולשאלה איך מעשה של אדם אחד יכול לעצור מגיפה של כל העם, מדוע מעשהו מועיל לאחרים שעמדו מנגד ולא עשו מעשה זה? הספורנו במקום אומר: שבכך שלא מיחו בידי פנחס בהורגו את זמרי וכוזבי, כפרו על חוסר מחאתם על מעשה הפעור.

אך אלה שחטאו בפועל מתו במגיפה, או על ידי השופטים שמינה משה-"הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור"

"ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדיינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני. ושם האישה המוכה המדיינית כוזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין . וידבר ה' אל משה לאמר: צרור אצת המדיינים והיכיתם אותם, כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כוזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגיפה על דבר פעור"

ראשוני המפרים שמוים של המוכים, והפועל להכות חוזר כאן חמש פעמים, וכן בהוצאה של האשה מוזכר כאן חמש פעמים, והלא היה מספיק לומר-"ושם איש ישראל אשר הוכה את האשה זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני ושם האשה כוזבי בת צור ראש אומות בית אב במדין הוא". ומכך שאביה מדייני וודאי שגם היא מדיינית אז למה צריך לחזור על המילה מדיינית כמה פעמים.

וכן בהמשך היה מספיק לכתוב "צרור את המדיינים והיכיתם אותם… ועל דבר כוזבי אחותם", ולא צריך לשוב ולומר שהיא מוכה והיא בת נשיא מדין, זה הרי כבר נאמר קודם?

כמו כן מדוע מיד לאחר מכן מצווה ה' למשה, לאלעזר הכהן  לשאת את ראש כל עדת ישראל מבין עשרים שנה ומעלה וכן מדוע במפקד זה מוזכרת חלוקת המשפחות בכל שבט, מה שלא היה בשני המפקדים הקודמים בפרשת "כי תישא" ובפרשת "במדבר", שאז לא הוזכרו כלל המשפחות, אלא רק השבטים (למעט שבט לוי שהוזכרו שלושת המשפחות- גרשון, קהת ומררי, כי היה הדבר נחוץ בגלל שלכל משפחה היתה עבודה שונה במשכן ובנשיאת המסעות) והלא גם כאן לא מוזכר מניין כל משפחה בפני עצמה אלא רק מניין השבט הכללי אז מדוע להזכירן בכלל?

כמו כן יש לשים לב שלפני המפקד נאמרת פרשת "צרור את המדיינים ובנותיהם" ולאחר המפקד מיד מופיעה פרשת בנות צלופחד.

כמו כן במפקד הנוכחי נפקד ראשונה דגל מחנה ראובן (ראובן, שמעון, גד) ואחריו דגל מחנה יהודה (יהודה, יששכר זבולון), (בניגוד לסדר המסעות ששם יהודה תחילה). ואחריו דגל מחנה אפרים. אך בניגוד למפקד הקודם, כאן מנשה קודם לאפרים למרות שאפרים הוא ראש הדגל ומדוע.

כמו כן כאשר משווים את שני המפקדים, זה שבפרשתנו וזה שבפרשת במדבר (שהיה שלושים ושמונה שנה קודם למפקד פרשתנו) בולטים לעין שני שבטים: שמעון ומנשה. שמעון במפקד הראשון מנה 59,300 ובמפקד בפרשתנו-22,200 כלומר ירד ב-37,100 ,ולעומתו שבט מנשה מנה במפקד הראשון 32,200 ובפר/נו 52,700 כלומר עלה ב- 20,500. ושאר השבטים יש קצת פערים אך לא משמעותיים כל כך כמו שני שבטים אלו.

לכן יש לומר: שהרי זמרי בן סלוא היה משבט שמעון, ובו נאמר נשיא בית אב לשמעוני. ולעומתו כוזבי בת צור, היתה גם היא בת של נשיא בית אב למדיינים (כפי שהסברנו באריכות בתחילת פרשת "בלק" שצור אביה היה בתחילה נשיא בית אב- אחד מחמשת בתי אב של מדיין בעקבות שליחתו את בתו בהתנדבות כדי להחטיא את ישראל עלה לדרגת ראש אומות בית אב במדין הוא)

ולמדין היו חמישה בתי אבות (הצפונית שבארץ סיחון כפי שהסברנו לעיל בפרשת "בלק")-"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין" (במדבר ל"א)

ובמקביל לשמעון היו חמישה בתי אב-"ובני שמעון למשפחותם לנמואל משפחת הנמואלי, לימין משפחת הימיני ליכין משפחת היכיני, לזרח משפחת הזרחי, לשאול משפחת השאולי. אלה משפחות השמעוני שניים ועשרים אלף ומאתיים"

וזמרי בן סלוא היה אחד מנשיאי בית אב לשמעוני ושבט שמעון הוכה במגיפה של פעור, ובשל כך ירד במספרו ב- 37,100 (כי במגיפה מתו עשרים וארבעה אלף ועל ידי השופטים מתו אלפים נוספים) ונהפך לשבט הכי קטן בישראל. בניגוד למפקד הקודם שבו היה אחד מגדולי השבטים (השלישי בגודלו).

ובשל כך מצווה ה' את משה לצרור את המדיינים ולהכותם- את חמשת בתי האב של מדין (הצפונית ולא ל מדין שחציה נמצא מדרום לאדום ולא השתתפו בהחטאת ישראל והם אלה שהצרו לישראל בזמן גדעון) ולכן נאמר כאן חמשת פעמים הפועל להכות, וחמש פעמים השם מדין. ולכן נעשה כאן יד המפקד וכן צוינו המשפחות לכל שבט כדי להראות ששבט שמעון בעל חמשת המשפחות הוכה הכי הרבה ולכן צריך לצרור את המדיינים שמונים חמשת בתי אב ולהכותם.

ולעומת בנות מדין ובנות מואב שהחטיאו את ישראל מתבלטות בנות צלופחד משבט מנשה הצנועות ואוהבות הארץ שרוצות חלק ונחלה בארץ הקודש ומבטאות עזות של קדושה לעומת עזות של טומאה של בנות מדין (שיצאו והשתמשו בגופן כדי להחטיא את ישראל) ובנות צלופחד לעומת זאת לשם שמים מעיזות ועומדות (כמו פנחס שהעז עזות דקדושה בפני משה וכל ישראל ודקר את זמרי וכוזבי וסיכן נפשו בכך למען ה')-"ותעמודנה לפני משה לפני אלעזר הכהן לפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד" ודורשות-"תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו" ובמקום פריצות בטאו צניעות, בכך שלמען אהבתן את הארץ נשאו לבני דודיהן לנשים לא נשאו לגברים על פי מאווי לבין-"זה דבר אשר ציוה ה' לבנות צלופחד לאמר הטוב בעיניו תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים, ולא תסובנה חלל לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו וידבקו בני ישראל… כאשר ציוה ה' את משה כן עשו בנות צלופחד. ותהיינה מחלה תרצה וחוגלה ומלכה ונעה בנות צלופחד לבני דודיהן לנשים ממשפחות בני מנשה בן יוסף היו לנשים, ותהי נחלתם על מטה משפחת אביהן" (במדבר ל"ו)

ואולי בשל כך זכה שבט מנשה בהיפוך משבט שמעון לגדול ב-20,500 אנשים לעומת המפקד הקודם. ואולי בשל כך זכה לקדום לשבט אפרים (שקדם לו במפקד הקודם והיה גדול ממנו) במפקד הנוכחי כי כעת עבר את שבט אפרים בגודלו.

ואולי על פי הדברים האלו נוכל להבין את האמור בסוף פרשת "מטות", כאשר שבטי גד וראובן, מבקשים ממשה לנחול אחוזה בעבר הירדן המזרחי בארץ סיחון ועוג ולא בתוך ארץ ישראל. ומדוע דווקא שבטי ראובן וגד ומה השקר ביניהם (למעט זאת שיש להם מקנה רב ועצום מאוד כפי שנאמר שם)?

וניתן לומר כיוון שדגל מחנה ראובן שהיה חונה מדרום למשכן, היה מורכב משבטי ראובן שמעון וגד, אז במשך השנים נוצרו יחסי קרבה ביניהם ולכן רצו להישאר ביחד גם בנחלתם. אך אם כן מדוע לא שיתפו איתם את שבט שמעון שהיה שותף לדגלם? וניתן לומר על פי דברי הש"ך על התורה בפרשת מטות ד"ה "ומקנה רב על התורה"-שלאחר מעשה זמרי שהיה שייך לשבט שמעון, לא רצו שבטי ראובן וגד להישאר בחברת שבט שמעון, שהיה שותף למעשה זמרי וחיפה עליו, ולכן לא רצו לדור בכיפה אחת עם חברים רעים.

אך אם כן, מדוע צרף עליהם משה על דעת עצמו (ללא בקשתם) את חצי שבט מנשה-"ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט המנשה בן יוסף, את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן" (במדבר ל"ב)?

ועל פי מה שהסברנו זה מובן: כי שבט מנשה הוא ההופכי לשבט שמעון במעשה זמרי ובנות מדין, לעומתם בנות צלופחד שמשבט מנשה היוו משקל נגד לבנות מדין. ולכן זכה שבט מנשה לגודל עצום יחסית לגודלו הראשון וממילא ניתן לפצלו לשני חלקים- חלק אחד הצטרף לבני גד ולבני ראובן במקום שבט שמעון (כי שבט שמעון כעת הוא רק 22,200, וחצי שבט מנשה כעת הוא 26,350- יותר מכל שבט שמעון) ואותו יקבלו שבטים אלה ברצון.

כמו כן, שבט מנשה מתחלק לשמונה משפחות,- הכי הרבה בכל השבטים: משפחת המכרי, הגלעדי, האיעזרי, החלקי, האשריאלי, השכמי השמידעי, והחפרי.

(אמנם גם שבט לוי נמנה במפקדנו לשמונה משפחות, אך הוא נמנה בנפרד מגיל חודש ולא מגיל עשרים, וכן אין לו נחלה בארץ) ודווקא בנות צלופחד השייכות למשפחת החפרי של מנשה שיכול לחלק של שבט מנשה הנופל בתוך ארץ ישראל כי חיבבו את הארץ.

ה' אומר למשה-"צרור את המדיינים… כי צוררים הם לכם בנכליהם" כלומר: המדיינים עשו לכם שתי נוכלויות: אחת-"אשר נכלו לכם על דבר פעור"- כלומר על חטא עבודה זרה של פעור השייך למדיינים ולא למואבים (שבנותיהם רק פיתו את ישראל להשתחוות לאלוהיהן כמוש, שהוא רק מתווך כמו חטא העגל ולא כופרים באלוהי האלוהים- ה') ואילו פעור זה כבר התמכרות לכוחות הטומאה ועבודתו היא להכעיס ולא לתאבון. כי לא עובדים אותו בהשתחוויה או בזביחת קורבנות (כפי שעשו בנות מואב וישראל הזונים איתם לאלוהיהם כמוש) אלא בפעירת נקביהם והתרזת רעי וצואה בפני עבודה זרה של פעור. וזה סוג של ירידה לתחתית של התרסה כנגד כל מושג האלוהות ובריאת העולם על ידו, באמירה, שהצואה של האדם היא הדבר היחיד שצריך האדם לתת לאל תמורת פירות העולם שאכל ותמורת בריאתו וחייו. כלומר בעצם איננו חייבים לאל כלום ואנחנו חייבים רק לקחת ממנו ולא לתת דבר, ואם כבר לתת זה רק הפסולת שנשארה מהפירות שברא עבורנו, שלא שווה כלום, כלומר רעה תחת טובה. (וזאת בניגוד גמור לדרך התורה והיהדות שצריך לתת את הפרי המובחר משדהו כביכורים לה' וכן תרומות ומעשרות ולברך על האכילה)

ולכן כל מה שמוזכר בתורה על חטא זה, תמיד מזכירים רק את חטא פעור, ולא מזכירים את הזנות עם בנות מואב או את הזביחה ואת ההשתחוויה לכמוש אלוהיהן.

כי חטאים אלה הם לתאבון ולא להכעיס ובטלים בשישים מול עוון פעור.

והשורש נ.כ.ל מופיע בתורה תמיד בהקשר של מזימה רעה שנועדה להמית-על יוסף ואחיו נאמר : "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו" (בראשית ל"ז), וכן בתהילים לגבי פרעה במצרים, שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, נאמר-"ויפר את עמו מאוד ויעצימהו מצריו והפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהילים ק"ה).

וכך מדיינים שראו בישראל אויב רוחני שגזל מהם את יתרו כהן מדין ופחדו מעם ישראל רוחנית, כי קיומית לא היוו איום עליהם (כפי שחששו המואבים, שלא ראו בירשאל איום רוחני אלא רק איום קיומי ישעו להם מה שעשו לסיחון ולעוג) ולכן רצו הלחטיאן רוחנית ובכך יאבדו את חינם בעיני ה' כי ישמידם, כפי שכרב כמעט קרה בעוון פעור אלמלא מעשה פנחס.

ולכן נאמר בתהלים-"ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים והכעיסו במעלליהם, ותפרוץ בם מגיפה ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם" (שם ק"ו) מכאן רואים שעוון פעור היה להכעיס ולא לתאבון וכן הכעס הגדול על ישראל ועל המדיינים שהתנכלו להמיתם. ולכן נאמר-"ביום המגיפה על דבר פעור" כי המגיפה באה על עוון פעו דווקא ולא על הזנות עם בנות מואב ועל מעשה זמרי והמדיינית.

והנוכלות השנייה של המדיינים-"ועל דבר כוזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגיפה על דבר פעור"-בניגוד לבנות מואב שבני ישראל הם שהחלו בזנות עמם- "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" המדיינים שלחו את בנותיהם להחטיא בזנות ובעבודת פעור את ישראל. והחמור מכל ששלחו את בת נשיא מדין- צור, אל תוך מחנה ישראל לחפש מנהיג כמו משה ולהחטיאו בזנות אל מול פתח אוהל מועד, כפי שעשה זמרי, ובכך מכרו את אחותם הכי מיוחסת, הכל בשביל להפיל את ישראל.

ומעשה זה מאוד מזכיר את מעשה עמלק שהתקיף ראשון את ישראל בצאתם ממצרים כדי לצנן את התלהבותם מקריעת ים סוף והיה מוכן להיכוות בעצמו העיקר כדי לקלל את ישראל.

וכך המדיינים היו מוכנים להקריב את אחותם כדי לתקוע טריז בין ה' לבין עמו.

ודבר זה מזכיר אחות אחרת וקנאות אחרת בתקופת האבות שבני יעקב כאשר שכם בן חמור עינה את אחותם דינה, כמוש מעון ולוי אחים וקנאו לאחותם והרגו כל זכר בעיר שכם (והשאירו לשלל את הנשים והטף כפי שייעשה בתחילה במדיינים בפרשת "מטות", עד שמשה יכעס וידרוש גם את השמדת הנשים היודעות משכב זכר ואת הטף בזכרים)

ואמרו ליעקב אביהם אשר כעס על המעשה-"הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית ל"ב) וזה הפוך מהמדיינים שכזונה עשו את אחותם, רק על מנת להחטיא את ישראל.

ובפרשתנו עומדים שני האחים הקנאים הללו (לאחותם) שמעון ולוי, אחד מול השני- כעת שבט שמעון הוא החוטא בזנות עם המדיינית (זמרי נישא בית אב לשמעוני, שזנה עם המדיינית לעיני כל ישראל אך למרות שלא מוזכר שעבד לפעור, אך גם במעשהו היתה התרסה מול ה' ומשה, כי עשה זאת בעזות פנים מול פתח אוהל מועד לעיני כל ישראל ולעיני משה, כך חילול ה' היה גדול ושווה בעוצמתו לנצמדים לפעור ולכן מעשה פנחס עצר את המגיפה למרות שהמגיפה היתה על דבר פעור דווקא, וזמרי לא חטא בפעור, אך המהות של החטא היתה שווה. כמו כן שבטו שחיפה עליו אשם כמותו)

ומולו עומד פנחס הכהן שהוא משבט לוי, ומקנא לה' כפי ששמעון ולוי קנאו לאחותם דינה. כי שכם פגע בכבוד ישראל במעשה זה, ובכך פגע גם בכבוד ה' אלוקי יעקב אביהם.

וקנאות לה' נוספת מצד שבט לוי היתה בחטא העגל, שכאשר משה קרא-"מי לה' אלי"- נקבצו אליו כל בני לוי והרגו בעובדי העגל שלושת אלפים איש וקנאו לכבוד ה'. וכעת הוברר למפרע שמעשה הקנאות ההוא של לוי, היה אכן לשם שמים ולא נבע מכבוד אישי וממידת הכעס. ואילו מעשה הקנאות אז, של שמעון, התברר כעת שלא  היה נקי משיקולים של כבוד אישה וכעס, וכפי שיעקב חשד ובשל כך קילל את שמעון ולוי לפני מותו.

-"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכירותיהם, בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל יבוא כבודי כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה. אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט), וכעת התקיימו כבר דבריו של יעקב לגבי שבט לוי, כפי שמפורט בפרשתנו שאין לו חלק ונחלה בישראל, אלא מפוזר בכל שבטי  ישראל בארבעים ושמונה ערים שכל שבט מקצה לו מספר ערים מנחלתו לשבת בהם, ומגרש לערים סביבותיהם מבהמתם ורכושם. אך לא שדות ונחלות לעבד ולגדל תוצרת חקלאית, כי ה' הוא נחלתם-"כי לא יתפקדו בתוך בני ישראל, כי לא ניתן להם נחלה בתוך בני ישראל" (במדבר כ"א) וכן-"וידבר ה' אל משה לאמור: צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללויים. והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם… כל הערים אשר תתנו ללויים ארבעים ושמונה עיר, אתהן ואת מגרשיהן. והערים אשר תתנו מאחוזת בני ישראל, מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו, איש כפי נחלתו אשר ינחלו, ייתן מעריו ללויים" (שם ל"ה)

וביהושוע פרק כ"א מפורטות הערים שנתן כל שבט מישראל ללויים. ובכך מתקיימים דבריו של יעקב לגבי שבט לוי-"אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל", אך לגבי שבט לוי ה' הפכם לטובה ומעלה, כי מחולקים בישראל בזכות היותם משרתי ה' במשכן ומורי הוראה בישראל ה' הוא נחלתם.

אך לגבי שבט שמעון, התקיימו דברי יעקב לא לטובה (כי לא הוכיח את עצמו כמו שבט לוי שקינא לה' בחטא העגל, וכעת בחטא פעור על ידי פנחס) כי לשבט שמעון לא ניתנה נחלה בפני עצמו בישראל אלא מספר ערים בתוך נחלת יהודה-"ויצא הגורל השני לשמעון למטה בני שמעון למשפחותם ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה… מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון, כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם" (יהושוע י"ט)

דבר זה מסביר גם מדוע אסר יוסף דווקא את שמעון בתור ערבון בזמן ששלח את שאר האחים חזרה אל אביהם יעקב, ומדוע לא אסר את לוי? כי יוסף בהכירו את אחיו ידע שדווקא שמעון פעל בקנאות לדינה גם מצד מידת הכעס ולכן מסוכן יותר מלוי שפעל רק לשם שמים-"ויקח מאיתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם" (בראשית מ"ב)

וכעת נותר לבאר, את הציווי-"צרור את המדיינים.. כי צוררים הם לכם…" להראות שהמדיינים הם לא משבעת עמי כנען שעליהם נגזר-"לא תחייה כל נשמה", וגם לא במסגרת עמלק ושהצטוו להשמידו, אך עדיין מצד מידה כנגד מידה יש הכרח להשיב להם כגמולם. הם צררו אתכם אז אתם תצררו אותם, אחרת כל עם ירשה לעצמו לצרור את ישראל אם יראה שאין מחיר למעשיו.

וכן הביטוי "צוררים הם לכם" משמע שעדיין לא פסקו מלצרור אתכם למרות הצלחתם חלקית בעוון פעור, ואם לא תצררו אותם הם ימשיכו לצרור ולהתנכל לכם, לכן הבא לצוררך השכם לצוררו.

וענין זה הבין שמשון בהכותו בפלישתים המושלים בישראל-"וירדו שלושת אלפים איש מיהודה אל סעיף סלע עיתם, ויאמרו לשמשון: הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים ומה זאת עשית לנו? ויאמר להם: כאשר עשו לי כן עשיתי להם" (שופטים י"ד) מידה כנגד מידה.

במישור האישי בתוך עם ישראל בין אדם לחברו יש מושג של-"טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו… יתן למכהו לחי ישבע בחרפה כי לא יזנח לעולם ה'" (איכה ג') אך לא במישור הלאומי או הרוחני.

כאשר אויב רוחני כמו כופרים ואפיקורסים מכים, אין להשיב בענווה מזויפת ולתת את הלחי ולצעוק אחדות אחדות. וכן כשעמים אחרים רודפים את ישראל אין לומר אנחנו אחרים ולא נתנהג כמותם, כי זו גאווה והתחסדות, אלא מידה כנגד מידה כאשר עשה לי כן אעשה לו- צרור אותם כי צוררים הם.

וכעת מצטווים משה ואלעזר לפקוד את כל עדת בני ישראל מבין עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל, בערבות מואב על ירדן יריחו. כי במפקד הקודם במדבר סיני כשלושים ושמונה שנה קודם, הם עדיין לא היו קיימים או שהיו פחות מגיל עשרים ולא נפקדו.

וכעת לפני הכניסה לארץ נפקדים דור הבנים, וכל שבט מחולק גם למשפחות בתי אב, כי על פי משפחות אלו יקבלו נחלה בארץ ונחל כל שבט כפי גודל המשפחה כך גודל הנחלה.

ומשפחות אלו ברובן הם אותם שבעים צאצאי יעקב שירדו למצרים המפורטים בפרשת "ויגש", אך לא רק, ולא כולם כפי שנראה בהמשך, כי כאן נמנות רק חמישים ושבע משפחות משנים עשר השבטים, ושמונה משפחות לשבט לוי בנפרד (שנספר בנפרד מגיל חודש כי אין לו נחלה בארץ ולא יוצא צבא בישראל כי ה' הוא נחלתו)

וגם אלה שנמנות כאן, לא כולן היו על שם שבעים היורדים מצריימה, אלא כנראה אנשים חשובים בעם ישראל שילדו ילדים רבים ונוצרה בכך משפחה על שמם. ואחרים אפילו מהשבעים היורדים מצרימה שלא היו חשובים מספיק ולא הביאו הרבה ילדים לא נכללו ברשימת בתי האב של השבט.

בשבט ראובן מוזכרות כאן ארבע משפחות- חנוכי, פלואי, חצרוני וכרמי. וזה מקביל בדיוק לבני ראובן שירדו למצרים עם שבעים הנפש בפרשת "ויגש" –"ובני ראובן חנוך ופלוא וחצרון וכרמי" (בראשית מ"ו) ושבט ראובן מונה כעת 43,730- ירידה של כ-3,000 איש מהמפקד במדבר סיני.

ודרך אגב מציינת התורה את נכדיו של פלוא- דתן ואבירם, ומספרת שהם אלה שיזמו את חטא קורח ועדתו ונבלעו באדמה-"הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר היצו על משה ועל אהרן בעדת קורח בהטותם על ה' ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת קורח במות העדה באכול האש את חמישים ומאתיים איש ויהיו לנס. ובני קורח לא מתו", וכפי שהסברנו בהרחבה בפרשת "קורח" דתן ואבירם היו הגורם לכל המרד, ומאבקם היה בה' ולא רק במשה, בניגוד לקורח ועדתו שמרדו רק במשה ואהרן ולא בה'.

ובני קורח לא מתו כי לא היו שותפים למרד אביהם כלל, ומדוע מביאה זאת התורה כאן שוב? אולי כדי להסביר בכך את ירידת המספר של שבט ראובן בשלושת אלפים איש מהמפקד הקודם, כיוון שחטא דתן ואבירם נזקף לחובת שבט ראובן. ואולי בגלל שדתן ואבירם הם אלה שרצו לחזור למצרים ולא להיכנס לארץ (בניגוד לקורח ועדתו שרצו רק תפקיד של משרתי ה' במקום אהרן הכהן ושבט לוי) וגם שבט ראובן בפרשה הבאה מבקש להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ ולקבל בה נחלה.

שבט שמעון מוזכרות כאן חמש משפחות: נמואלי, ימיני, יכיני, זרחי ושאולי. וזה לא תואם לגמרי את האמור בפרשת "ויגש"- "ובני שמעון: ימואל וימין ואוהד ויכין וצוחר ושאול בן הכנענית" (שם שם), אז כאן משפחת אוהד לא מוזכרת. וכן משפחת צוחר. ומשפחת ימואל אולי זה משפחת נמואל המוזכרת כאן ושם ראשונה, והתחלפה ה-י' ב-נ', מצד שני מוזכרת כאן משפחת זרח שלא מוזכרת שם (ואולי צוחר זה זרח של פרשתנו רק בהיפוך אותיות צ' מתחלפת ב-ז') וכפי שהסברנו על כל בניו של שמעון נוצרה משפחה על שמם, אלא רק החשובים שבמרוצת השנים גדלו במספר.

וכן צאצא של שמעון בשם זרח שהיה חשוב מאוד בשבט שמעון למרות שלא היה בנו של שמעון התפתחה משפחה ובית אב על שמו, למרות שלא היה מששת בני שמעון שירדו מצרימה.

ולשבט גד מופיעים כאן שבע משפחות: הצפוני, חגי, שוני, אוזני, ערי, ארודי ואראלי. ובפרשת "ויגש" נאמר: "ובני גד: צפיון וחגי, שוני ועצבון ערי וארודי ואראלי", זה תואם לחלוטין לפרשתנו אפילו בסדר הופעתם שם וכאן (אמנם כאן כתוב "צפון" ושם כתוב "צפיון", אך זה וודאי הגייה שונה של אותו השם).

וגם שבט גד ירד מהמספר הקודם בכ-חמשת אלפים איש, ואולי גם זה קשור לקשר שלהם עם שבט ראובן ושמעון בדגל אחד, וכן בגלל רצונם להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לנחול נחלה בארץ ישראל.

לשבט יהודה מוזכרות כאן חמש משפחות: שלני, פרצי זרחי, חצרוני, וחמולי. וזה מקביל בדיוק לפרשת ויגש: "ובני יהודה: ער ועונן ושלה ופרץ וזרח, וימות ער ועונן בארץ כנען ויהיו בני פרץ חצרון וחמול" (שם, שם), וגם כאן מוזכר שער ועונן מתו בארץ כנען ומשפחות חצרון וחמול נובעות מפרץ. אז ממה מורכבת משפחת הפרצי?

כנראה בנים נוספים שנולדו לפרץ במצרים מהם השתלשלה משפחת הפרצי.

בשבט יהודה הוא הראשון שעולה במספרו מהמפקד הקודם בכאלפיים איש (וגם כך הוא השבט הגדול ביותר וגם אז וגם עתה) ואולי בזכות כלב בן יפונה שבא משבט יהודה ולא חטא בחטא המרגלים.

לשבט יששכר יש ארבע משפחות: תולעי, פוני (מפובה), ישובי, שמרוני. כמעט בדיוק כמו בפרשת "ויגש": "ובני יששכר: תולע ופובה ויוב ושמרון", רק שכאן כתוב ישוב במקום יוב, ושוב משמע שזה אותו אחד רק נוספה ש' לשמו וגם שבט יששכר עולה מהמפקד הקודם בעשרת אלפים איש, ואולי זה בגלל שכנותו ליהודה באותו דגל.

ולשבט זבולון נמנים כאן שלוש משפחות: סרדי, אלוני, יחליאלי. בדיוק כמו בפרשת "ויגש": "בני זבלון סרד ואלון ויחליאל", וגם שבט זבולון עולה מהמפקד הקודם בכשלושת אלפי איש, וגם זה אולי בגלל שכנותו לשבט יהודה כי שייך לדגל מחנה יהודה.

בני יוסף מוזכרים כאן כפי שהסברנו לעיל הפוך מהמפקד הקודם, אך מנשה תחילה ורק אחר כך אפרים.

שבט מנשה מונה שמונה משפחות: מכירי, גלעדי, איעזרי, חלקי, עשריאלי, שכמי שמידעי, חפרי. ובפרשת "ויגש" לא מוזכרים בני מנשה, כי מנשה נולד במצרים ורק בסוף פרשת "ויחי" מוזכר בן מנשה- מכיר-"וירא יוסף לאפרים בני שילשים, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף" (בראשית נ') וכך יוצא שרוב משפחות מנשה (בניגוד לשאר השבטים) לא באו מהדור הראשון למנשה אלא מהדור השלישי- מבני גלעד נכדו.

ומוכרחים לומר שמשפחת המכירי בנויה מילדים נוספים של מכיר מחוץ לגלעד בנו, וכן משפחת הגלעדי בנויה מילדים נוספים של גלעד מלבד ששת בניו המוזכרים כאן כמשפחות בפני עצמן.

וכפי שכבר הסברנו לעיל שבט מנשה עולה מהמפקד הקודם בעשרים אלף איש- העלייה הכי גדולה, וזו הסיבה שקודם כאן לאפרים. וכפי שאמרנו ניתן לתלות זאת בבנות צלופחד, המוזכרות כאן בדרך אגב למרות שלא קשורות למניין עצמו-"וצלופחד בן חפר לא היו לו בנים כי אם בנות ושם בנות צלופחד: מחלה ונועה , חוגלה, מילכה ותרצה" וגם כהכנה לטענתם מיד לאחר מפקד ובקשתם לנחלה בארץ.

לשבט אפרים נמנות כאן ארבע משפחות: שותלחי, בכרי, תחני, ערני. וגם אלה לא מוזכרים בפרשת "ויגש" כפי שהסברנו לגבי מנשה. אך יוסף ראה את כל המוזכרים כאן, כי הערני הוא בנו של השותלחי כלומר "בני שילשים ליוסף"-"וירא יוסף לאפרים בני שילשים" (שם, שם).

ושבט אפרים בניגוד למשנה, ירד כאן מהמפקד הקודם בשמונת אלפים, ירידה די גדולה, וזאת למרות שמשבט אפרים יצא יהושוע בן נון שלא חטא בחטא המרגלים ואולי בגלל תפקידו כמחליפו של משה (כפי שיוזכר בפרשתנו) ובכניסה לארץ.

לא רצה ה' ששבטו יתנשא בשל כך על שבט מנשה ושבטים אחרים ולכן מיעטו.

לשבט בנימין מופיעות כאן שבע משפחות: בלעי, אשבלי, אחירמי, שופמי (לשפופם), חופמי, ארדי, נעמי (לנעמן). ואילו בפרשת "ויגש" נאמר: "ובני בנימין: בלע ובכר ואשבל וגרא ונעמן אחי וראש מופים וחופים וארד", כלומר, שם מוזכרים עשרה בנים וארד ונעמן מוזכרים כבני בנימין עצמו, אך כאן נאמר שארד ונעמן הם בני בלע-"והיו בני בלע ארד ונעמן", ואולי מה שמוזכר שם בני בנימין הכוונה צאצאי בנימין, כולל נכדיו, ובלע הבכור ילד את ארד ונעמן למרות ששם מוזכר נעמן לפני ארד שבסוף?

אך ניתן לומר שבאמת המוזכרים שם אלה בניו ממש של בנימין- עשרה במספר, והיו מספר בנים של בנימין שלא הולידו לכן אין משפחות על שמם, כגון: בכר, גרא וראש (כי אחי- ניתן לומר שזה אחירם של פרשתנו) מופים וחופים (שכל אלה לא מוזכרים כאן כמשפחות). ולכן ניתן לומר שגם נעמן וארד בניו של בנימין לא הולידו בנים. ובלע אחיהם קרא על שמם את בניו ארד ונעמן. ומהם יצאו משפחות הארדי והנעמי המוזכרות כאן.

ושפופם המוזכר כאן ולא מוזכר בבני בנימין שם, ניתן לומר כפי שהסברנו לעיל, שהוא צאצא אחר לשבט בנימין שבחשיבותו ובמספר ילידו הוקמה משפחה על שמו ולכן נמנה כאן.

ושבט בנימין עלה בעשרת אלפים איש מהמפקד הקודם, אולי בגלל שכנותו למנשה שנמצא בדגלו.

לשבט דן נמנית כאן רק משפחה אחת- השוחמי. ובפרשת "ויגש"- "ובני דן חושים", מוחרכים לומר שזה אותו אחד בחילוף אותיות כמו כבש- כשב, וגם שבט דן עלה מהמפקד הקודם באלפיים איש.

לשבט אשר נמנים כאן חמש משפחות: ימנה, ישוי, ברעי, חברי, מלכיאלי. ובפרשת "ויגש"- "ובני אשר: ימנה וישוה וישוי ובריעה ושרח אחותם, ובני בריעה חבר ומלכיאל"- יש אחד שלא מוזכר כאן וזה ישוה (כי כאן מוזכר רק ישוי ולא ישוה) וכנראה לא הוליד מספיק ילדים כדי שיחשב כבית אב בפני עצמו כאן גם מוזכרת שרח אחותם אך לא בתור משפחה אלא הכיוון שהוזכרה גם שם בתור בת אשר (כפי שלעיל מזכירה התורה את ער ואנון שמתו למרות שזה לא שייך לכאן לגבי המשפחות, אך כיוון שהוזכרו בפרשת "ויגש" מוזכרים גם כאן)

וגם בני אשר, השייך למחנה דן שהוא מאסף לכל המחנות שבאחרונה יסעו, עולים במספרם מהמפקד הקודם ועלייתם היא כשנים עשר אלף איש, ואולי זה כך, שמשום תפקידם החשוב בסוף המחנה, שזו הנקודה החלשה ביותר הנתונה להתקפה מבחוץ (כפי שראינו במלחמת עמלק- "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך(דברים כ"ה), ולכן זקוקה לחיזוק ולכמות גדולה של חיילים.

ולשבט נפתלי יש ארבע משפחות: יחציאלי, גוני, יצרי, שילמי. ובפרשת "ויגש"-"ובני נפתלי יחציאל וגוני ויצר ושילם" בדיוק אותו דבר ללא שום שינוי, אך שבט נפתלי בניגוד לשאר מחנה דן המאסף, יורד מהמפקד הקודם בשמונת אלפים איש, מדוע?

ואולי בשל היותו בקצה המחנה ממש, וכפי שראינו בפרשה הקודמת שבלעם ראה בשתי הפעמים הראשונות את קצה המחנה בלבד על מנת לקללו על ידי פניה לנחשים, ואמנם לבסוף ברכם בלעם, אך עדיין רואים שקצה המחנה זה מקום המיועד לפורענות כפי שראינו בפרשת "בהעלותך" שעדיין היה הערב רב משתרך לאחר קצה מחנה ישראל-"ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה מחנה" (במדבר י"א) ואולי גם שבט נפתלי נפגע מאש זו יחד עם הערב רב בגלל מגעו איתם.

ולסיכום שנים עשר השבטים מונים 601,730- זוהי ירידה של בסביבות אלפיים איש מהמפקד הקודם בזמן שבאופן טבעי היה צריך לעלות מספר בני ישראל ולא לרדת, ונזקפת ירידה זו לכל העונשים בזמן המסעות במשך שלושים ושמונה שנה במדבר, בפרט חטא המתאווים, חטא המרגלים, חטא המעפילים, חטא עדת קורח, חטא הנחשים השרפים, ולבסוף חטא פעור.

שבכל חטאים אלו מתו רבים מישראל. וכמו במפקד הקודם, גם כאן המספרים מעוגלים ולא מוזכרות האחדות רק העשרות.

לסיכום, בדגל מחנה ראובן, שמעון וגד, יש ירידה מהמפקד הקודם בכל השבטים, בדגל מחנה יהודה יששכר וזבולון ישנה עליה בכולם, ובדגל מחנה אפרים- מנשה ובנימין ישנה ירידה בשבט אחד ועליה בשני שבטים, לכן בדגל מחנה דן ישנה ירידה בשבט אחד ועליה בשני שבטים.

לסיכום יש ירידה בחמישה שבטים (זה גם מתקשר לחמש המכות שהזכרנו בתחילת הפרשה) ועליה בשבעה שבטים מעניין שיש חמישים ושבע משפחות בשנים עשר השבטים.

ובטרם יפקדו בנפרד את שבט לוי, מצווה ה' למשה על חלוקת הארץ לשנים עשר השבטים שנמנו זה עתה-"לאלה תחלק הארץ ונחלה במספר שמות. הרב תרבה נחלתו ולמעט תמעט נחלתו, איש לפי פיקודיו יותן נחלתו" משמע שלפי גודל השבט כך גודל הנחלה בארץ ישראל.

מצד שני נאמר מיד: "אך בגורל יחלק את הארץ… על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" משמע שנקבע על פי גורל בין אם השבט גדול או קטן. ואם כן הרי על פי הגורל יכולה ליפול נחלה קטנה לשבט גדול או להיפך אז זה סותר את הפסוק הקודם שדורש לתת לכל שבט נחלה על פי גודלו? ובפרט שכתוב במפורש "על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט" כלומר בין אם השבט גדול ובין אם הוא קטן, הגורל קובע את נחלתו ולא גודלו של השבט? ובאמת כאשר בוחנים בסופו של דבר את נחלות השבטים כפי שמופיעות בספר יהושוע רואים, שלמעט שבט יהודה שהוא הגדול ביותר ואכן קיבל את הנחלה הגדולה ביותר, כל שאר השבטים בכלל לא קיבלו לפי גודלם, ולהיפך!

שבט דן שהוא השני בגודלו לאחר יהודה, קיבל את השטח הכי קטן בארץ וכן בנחלתו נמנו רק שבע עשרה ערים לעומת יהודה שמנה מאה וחמש ערים. וכן שבטי יששכר וזבולון, שגודלם גדול יחסית לשאר השבטים, קבלו את הנחלות הקטנות, ואילו אשר שקטן מהם קיבל נחלה גדולה בהרבה מהם, וכן מנשה ואפרים ראובן וגד שגודלם פחות משל דן יששכר וזבולון, קבלו נחלות גדולות מהם.

כמו כן, ראובן, גד וחצי שבט מנשה קבלו את נחלתם בעבר הירדן המזרחי ללא שום גורל. אלא ראובן וגד על פי בקשתם וחצי שבט מנשה על פי החלטת משה-"ויצו להם משה לבני גד ולבני ראובן לחצי שבט מנשה בן יוסף, את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן" (במדבר ל"ב) וניתן לומר, שהציווי כאן בחלוקת הארץ על פי גורל מדבר רק על ארץ ישראל המערבית, ולא על עבר הירדן המזרחי, כי כעת עדיין לא ביקשו ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי וכולם היו אמורים לנחול רק בארץ ישראל ועליה נאמר הציווי לחלק על פי גורל.

ולכן יכל משה לתת לבני גד וראובן וחצי שבט מנשה את עבר הירדן המזרחי ללא גורל.

מוחרכים לומר שהמילים "אך בגורל יחלק את הארץ" מתייחס לשבטים עצמם. ולכן נאמר-"לשמות מטות אבותם ינחלו" ואז באמת אין הבדל בין גודל השבט, ושבט גדול יכול לקבל בגורל חלק קטן ושבט קטן יקבל חלק גדול (כפי שבאמת יצא בסוף בנחלותיהם בספר יהושוע), ולכן נאמר "בין רב למעט".

ומדעו מלכתחילה עשו חלוקה לא שווה של הארץ , הלא היה צריך לחלק את הארץ לשנים עשר חלקים שווים כפי שבאמת נעשית החלוקה לעתיד לבוא, כפי שמפורטת בספר יחזקאל פרק מ"ח- שכל שבט קיבל רצועת ארץ ממזרח למערב מקבילה לחברו ברוחב שווה (עיין שם)?

אך יש לומר שבכניסה לארץ, התעתדו ישראל להיות חברה חקלאית בעיקרה, כדי לקדש את הארץ באמצעות עיבודה החקלאי והפרשת תרומות ומעשרות ומתנות עניים מהתוצרת החקלאית ובכך לעדן את חומריותה, וכיון שיש חלקים בארץ שהם מדבריים ושם היבול החקלאי דל, ויש חלקים הרריים שלא מאפשרים גידולי חיטה ושעורה אלא רק זיתים וגפנים, ויש עמקים פוריים ששם ניתן לגדל מיני דגן לכן אי אפשר לחלק את הארץ לחלקים שווים בשטח, כי אז יוצא שיהיה חלק אחד שכולו מדברי ושני כולו הררי, ושלישי כולו עמקים פוריים.

ולכן חילקו את הארץ בצורה כזו שלכל שבט יהיה מכל סוג של קרקע, וממילא יש חלק קטן בשטח וגדול בפוריות, ויש חלק גדול בשטח וקטן ביבול.

לכן הוצרכו לחלק בצורה המתוארת בספר יהושוע, שכל חלק שונה מחברו בגודל.

לעומת זאת, באחרית הימים המתוארת בספר יחזקאל, שאז כבר לא צריך כל כך לעבד את האדמה ולקדשה מחומריותה, כי זה כבר נעשה בימי בית ראשון ושני, והחברה כבר לא תהיה חקלאית ברובה אלא רק במיעוטה, כפי שרואים בימינו אלה, אז אפשר לחלק את הארץ בחלקים שווים בשטח לכל שבט, כי אין משמעות לאופי השטח אלא בעיקר לגודלו, כדי לאפשר התיישבות של כל שבט ושבט בנפרד.

ומה שנאמר-"לאלה תחלק הארץ ונחלה, במספר שמות, לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעט נחלתו, איש לפי פקודיו יותן נחלתו" זה מתייחס לפסוק הקודם למספר הכללי של כל ישראל-601,730, ולא לשבטים.

ופירושו: שכל שבט לאחר שעלה חלקו בגורל יחלק את חלקו לפי המשפחות שהוזכרו לעיל, ובית אב שהוא גדול בנפשות יקבל חלק גדול בנחלת השבט, כדי שלכל בעל בית יהיה חלק שווה. ובית אב שהוא קטן בנפשות יקבל חלק קטן יותר כי יש לו פחות אנשים לחלק להם את הקרקע. אך בסופו של דבר לכל איש מהפקודים של כל שבט יהיה חלק שווה לחברו. לכן נאמר-"איש לפי פקודיו יותן נחלתו"

ואכן בספר יהושוע בחלוקה לכל שבט נאמר-"ויהיה הגורל למטה בני יהודה למשפחותם…" (יהושוע ט"ו), משמע שכל נחלת שבט חולקה על פי המשפחות המוזכרות בפרשתנו.

מעניין שבספר יהושוע, משמע ששבט יהודה ויוסף (אפרים וחצי מנשה) קבלו נחלותיהם ללא הטלת גורל. ורק בשבעת השבטים הנותרים הושלך גורל על נחלתם, לאחר שחילקו את שאר הארץ לשבעה חלקים. כי כלב בן יפונה משבט יהודה מבקש מיהושוע את חברון לנחלה ולאחר מכן שבט יהודה מקבל את כל אזור הדרום כולל חברון-"ויגשו בני יהודה אל יהושוע בגלגל ויאמר אליו כלב בן יפונה… ויברכהו יהושוע ויתן את חברון לכלב בן יפונה לנחלה" (יהושוע י"ד) משמע שנתן לו ללא גורל.

ולאחר מכן נאמר-"ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום… והיה להם גבול נגב… ולכלב בן יפונה נתן חלק בתוך בני יהודה על פי ה' ליהושע את קרית ארבע אבי הענק היא חברון" (שם ט"ו) וכן "ויצא הגורל לבני יוסף מירדן יריחו וינחלו בני יוסף מנשה ואפרים והיה הגורל למטה מנשה" (שם ט"ז י"ז)

ולאחר מכן "ויוותרו בבני ישראל אשר לא חלקו את נחלתם: שבעה שבטים… הבו לכם שלושה אנשים לשבט ואשלחכם ויקומו ויתהלכו בארץ ויכתוב אותה לפי נחלתם ויבואו אלי ויתחלקו אותה שבעה שבטים. יהודה יעמוד על גבולו מנגב… ואתם תכתבו את הארץ שבעה חלקים והבאתם אלי הנה, ויריתי לכם גורל פה לפני ה' אלוהינו… וישלך להם יהושוע גורל בשילה לפני ה', ויחלק שם יהושוע את  הארץ לבני ישראל כמחלקותם" (שם י"ח)- משמע שרק על שבעה השבטים הנותרים השליך יהושוע גורל בשילה לפני ה', דבר שלא מוזכר בשבטי יהודה ויוסף שבהם רק נאמר "ויצא הגורל" וכן משמע, שרק על נחלת שבעת השבטים נעשה סיור בארץ בכתיבת המפות לפני הטלת הגורל, דבר שלא מוזכר כלל לגבי שבטי יהודה ויוסף (אפרים ומנשה).

וגם אם נגיד שעל חבלי יהודה ויוסף הוטלו גורלות, ויצאו שני שבטים אלו. עדיין רואים שהטלת הגורל לא היתה בבת אחת על כל חלקי הארץ, אלא בשני שלבים נפרדים, ראשית על שני חלקים ואז עלו בגורל יהודה ויוסף ורק אחר כך על שבעה חלקים נוספים (בעניין זה של ציווי חלוקת הארץ בגורל, רבו הפירושים ועיינו במקום, אך ניסיתי ליישב על פי הפשט בלבד ואין זה סותר את שאר הפירושים כי שבעים פנים לתורה)

וכעת עוברת התורה למפקד שבט לוי שבניגוד לאחרים נפקד מגיל חודש, כפי שהיה במפקד הקודם כי לא נוחל נחלה בארץ ולא יוצא צבא בישראל, וכעת נמנים בשבט לוי שמונה משפחות: גרשוני, קהתי, מררי, לבני, חברוני מחלי, מושי וקרחי.

אך בניגוד לשאר השבטים שמשפחותיהם נמנו בעיקר על סמך פרשת "ויגש", על סמך שבעים המשפחות שירדו למצרים, כאן משפחות לוי נמנות על סמך אילן היוחסין של לוי, המוזכר בפרשת "וארא"-"ואלה שמות בני לוי לתולדותם: גרשון וקהת ומררי… בני גרשון: לבני ושמעי למשפחותם, ובני קהת: עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל… ובני מררי: מחלי ומושי. אלה משפחות הלוי לתולדותם. ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה… ובני יצהר קורח ונפג וזכרי. ובני עוזיאל: מישאל ואליצפן וסתרי. ויקח אהרן את אלישבע… ותלד לו את נדב ואת אביהוא את אלעזר ואת איתמר. ובני קורח: אסיר ואלקנה ואביאסף. אלה משפחות הקרחי ואלעזר בן אהרן, לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס. אלה ראשי אבות הלווים למשפחותם" (שמות ו')

אך כאן לא מוזכרים רבים מראשי אבות הלווים שם כי אם כך, היו כאן עשרים ושבע משפחות לוויים. כי המילים "שם אלה ראשי אבות הלווים למשפחותם" מתייחסות לכל שמות הלווים שהוזכרו שם, ובכל זאת בפרשתנו הצטמצמה רשימה זו רק לשמונה.

וזאת כפי שהסברנו, שיכול להיות שבמצרים, כל אלה נחשבו ראשי משפחות, אך בארבעים שנה במדבר פחת מעמדם המשפחתי של אלה ועלה מעמדם של השמונה, כי הרבו ילדים יותר מאחרים (למשל נדב ואביהוא מתו ללא ילדים) ולכן בכניסה לארץ התקבע מעמד שמונה משפחות אלו כראשי משפחות הלווים.

אך כיוון שכאן מסתמכת התורה על פירוט הלווים בפרשת "וארא" אז כפי ששם מצויינת אשת עמרם יוכבד בת לוי לו היולדת את אהרן ומשה, לכן גם כאן מוזכרת ומוסיפים גם את מרים אחותם (שלא מוזכרת שם), כי מאז עלה מעמדה של מרים כנביאה ומנהיגה בעם ישראל.

וכן מוזכר כאן שנדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה לפני ה' ובכך מובן מדוע לא קמה משפחה על שמם, למרות שהוזכרו כראשי משפחות הלווים בפרשת "וארא".

ומעניין שמכל המשפחות המוזכרות בפרשתנו, דווקא קורח שחטא זכה שתיקרא על שמו משפחה משפחת הקורחי למרות שהוא הכי מרוחק בדורות מבני השבטים, כי הוא דור רביעי לשבט לוי ורוב המשפחות הם דור שני או שלישי לראש השבט, אולי בגלל בניו שלא מתו זכה לכך (למעט שש משפחות משבט מנשה שגם הם דור רביעי למנשה- אליעזר, חלק, עשריאל, שכם, שמידה וחפר שהם בני גלעד בן מכיר בן מנשה) וכעת הפרשה מציינת את מספר שבט לוי -23,000 ,ובכך עלו רק באלף מהמניין הקודם שבפרשת ב"מדבר" ועדיין כיוון שנספרו מגיל חודש יוצא שהם השבט הכי קטן אפילו משמעון שמונה 22,200 כי הוא נספר מגיל עשרים ואם היה נספר מגיל חודש ודאי היה מתברר שגדול משבט לוי בהרבה  (ובפרשת "במדבר" הסברנו את הסיבה לקוטנו של שבט לוי בכך שלא השתעבד במצרים, וממילא לא נאמר בו- "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א') ולא ילדו שישה שישה בכרך אחד כמו שאר השבטים. אולי גם בגלל הקללה של יעקב לשמעון ולוי-"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכירותיהם…" (בראשית מ"ט) שגרמה שיהיו השבטים ההכי קטנים בכמות)

"אלה פקודי משה ואלעזר הכהן אשר פקדו את בני ישראל בערבות מואב על ירדן יריחו. ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן הכהן אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני, כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר. ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושוע בן נון"

האם במילה "ובאלה" מתייחסים לכל הפקודים כולל שבט לוי, או רק לפקודים מגיל עשרים שלא כוללים את שבט לוי, ואז יוצא ששבט לו לא מתו במדבר כתוצאה מחטא המרגלים, כי לא חטאו בעגל, וממילא לא ניסו את ה' עשרה נסיונות, כפי שנאמר בפרשת "שלח"

וכן שם נאמר "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספריכם מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר י"ד) משמע דווקא מי שנספר מגיל עשרים ימות במדבר ולא שבט לוי שנספר מגיל חודש.

אך כאן משמע שזה מתייחס גם לשבט לוי, כי מיד לאחר מפקד הלווים נאמר "ובאלה לא היה איש" ואם לא כולל שבט לוי היה צריך פסוק זה להיאמר לאחר מפקד שנים עשר השבטים ולפני מפקד לוי, ואז לא היה ספק ששבט לוי לא נכלל. אך כעת משמע שמתייחס גם לפקודי לוי?

אך ניתן להוכיח ששבט לוי לא מת במדבר. מכך, שכאן נאמר שחוץ מכלב בן יפונה ויהושוע בן נון לא נותר איש, ואם שבט לוי גם נכלל בגזרת המרגלים הרי נותרו משה ואלעזר הכהנים ופנחס (כפי שראינו לעיל בפרשת "וארא" גם הוא נולד במצרים ואם כן היה יותר מבן חודש במפקד הקודם שנעשה שנה לאחר יציאת מצרים, וכלול בפקודי ישראל שבמדבר סיני שעליהם נאמר "לא נותר איש")

אמנם יש דעה במדרש, שהפקודים במפקד הקודם היו רק אלה שמגיל עשרים עד גיל שישים, ואלה שמעל גיל שישים לא נפקדו ולכן לא מתו במדבר, ואז יתכן ולומר שלכן לא מתו אלעזר ומשה ואיתמר שהיו מעל גיל שישים במפקד הקודם אך זה לא שייך לגבי פנחס שוודאי לא היה מעל גיל שישים במפקד הקודם, וכמו כן, על פי הפשט זה לא יתכן שאלה שמעל גיל שישים לא נפקדו כי אם לא נפקדו במפקד הראשון אז גם כן לא נפקדו אלה שמעל גיל שישים , כי אלה שסוברים כך לומדים זאת מהמילים "כל יוצא צבא בישראל" , שנאמרו בשני המפקדים מגיל עשרים עד שישים זה הגיל שאדם יכול להילחם בצבא, כפי שרואים בפרשת ערכים בפרשת "בחוקותי"- שמגיל עשרים עד שישים ערך הגבר הוא הכי גבוה- חמישים שקלים כסף, ולאחר מכן ערכו יורד לחמש עשרה שקל בלבד, ואם כן, אם גם כאן לא נפקדו מעל גיל שישים.

יוצא שכל הנפקדים בפרשתנו ראויים לצאת צבא לכיבוש הארץ, אך כאשר בוחנים את שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה הנפקדים בפרשתנו עולה מספרם ביחד לכדי מאה אלף איש לפחות (כי חצי שבט מנשה זה לא בדיוק חצי, כלומר 26,000 לא שני המשפחות המחרי והגלעדי כפי שמוזכר בספר יהושוע פרק י"ז) שראויים לצאת למלחמה, אך בספר יהושוע שבני גד וראובן וחצי שבט מנשה מקיימים את הבטחתם לעבור חלוצים לפני בני ישראל בכיבוש הארץ נאמר-"ויעבור בני ראובן ובני גד וחצי שבט מנשה חמושים לפני בני ישראל, כאשר דיבר אליהם משה כארבעים אלף חלוצי הצבא  עבור לפני ה' למלחמה אל ערבות יריחו" (יהושוע ד')

ולהיכן נעלמו עוד שישים אלף, ואם נאמר שנפקדו כל אלה מעל עשרים, כולל אלה שמעל שישים, אז מובן. כי הזקנים נשארו לשמור על הבתים ואז הצעירים עד גיל שישים יצאו למלחמה ולכן יצאו רק ארבעים אלף והשאר הם כנראה מעל גיל שישים.

הוכחה נוספת היא כלב בן יפונה שעל פי מה שאומר ביהושוע י"ד שהיה בן ארבעים שנה ברגלו את הארץ, אז כעת הוא בן שבעים ושמונה, ובכל זאת הוא נפקד כעת ומקבל נחלה בארץ.

ועוד הוכחה לכך שנפקדו כולם מעל גיל עשרים כולל הזקנים ביותר, היא מהמפקד במדבר סיני, שעלה ל-603,550 איש ובמפקד חודשיים קודם, שלא היה של יוצאי צבא, אלא כדי לתת מחצית השקל לאדני המשכן (כי שם נאמר-"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם… זה תנו כל העובר על הפקודים: מחצית השקל בשקל הקודש… כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'" (שמות ל') יוצא אותו מספר בדיוק של מחציות שקל. ושם לא שייך לומר שמי שמעל גיל שישים לא נתן מחצית השקל לאדני המשכן, כי שם לא נאמר יוצא צבא.

ואם כן, אם לאחר חודשיים יוצא אותו  מספר, סימן שגם במפקד של יוצאי הצבא נספרו אלה שמעל גיל עשרים כולל הזקנים.

ועל פי הדברים האלו, כיוון שאלעזר ואיתמר משה ופנחס עדיין חיים, למרות שנפקדו במפקד הקודם, סימן שלא נגזרה גזרה על שבט לוי למות במדבר.

אך אז גוברת השאלה: אם אף אחד לא מת במדבר, איך יתכן ששבט לוי עלה רק באלף איש מהמפקד הקודם, בזמן שכל השבטים האחרים שכל דור האבות מת במדבר ורק דור הבנים נשאר, בכל זאת נשארו ואף עלו מהמספר הקודם? וצריך עיון  (למרות שיתכן שמתו הרבה לווים בחטא קורח, (שהיה לוי והמריד את אחיו על משה ואהרן, ברצותו כהונה, כמו שאמר להם משה-"רב לכם בני לוי" (במדבר ט"ז)), בזמן המגיפה שנעצרה על ידי הקטורת ומתו בה 14,700, וסברה זו מתחזקת מכך, שבמפקד הקודם נמנו עוד משפחות לווים שכעת לא נמנות-"וגרשון משפחות הלבני ומשפחת השמעי… ולקהת משפחת העמרמי ומשפחת היצהרי ומשפחת החברוני ומשפחת העוזיאלי…" (במדבר ג'))

וכעת בנותיו של צלופחד שהוזכרו במשפחות בני מנשה, גם הן מתייחסות עד מנשה סב סבן, בדיוק כפי שתחילת הפרשה התחילה בייחוסו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כך גם הן "בנות צלופחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף", ולהבדיל  מכוזבי בת צור, גם הן מצויינות בשמותיהן כולם כמשקל נגד למדיינית ולבנות מואב הפרוצות.

"ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשים וכל העדה פתח אוהל מועד לאמר"- יש כאן עזות דקדושה כפי שהסברנו, לעמוד בפתח אוהל מועד מול כל המנהיגים האלה בכל העדה וזאת לצורך מצווה ואהבת הארץ בדיוק הפוך מזמרי בן סלוא וכוזבי בת צור שבאו לפתח אוהל מועד-"לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל"- לצורך עבירה וחילול ה'.

"אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, למה ייגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו ויקרב משה את משפטן לפני ה'"

מדוע בנות צלופחד צריכות לפרט את הסיבה שאביהן מת ושחלילה לא יחשבו משה ואלעזר וכל הנשיאים והעדה שמת בחטא קורח? ומה פירוש "בחטאו מת" איזה חטא מדובר?

כמו כן, האם צלופחד היה בין הפקודים במפקד הראשון במדבר סיני היה אז למעלה מבין עשרים, ואם כן יוצא שמת במדבר בגזירת חטא המרגלים, אז לא מת בחטאו האישי אלא במסגרת הכללית של דור המדבר שמת בגזירת חטא המרגלים ולא זכאי לנחלה בארץ, אז מה שייך להעביר את נחלת אביהן להם כפי שנאמר בהמשך-"והעברת את נחלת אביהן להן" הרי אין לו נחלה בכלל?

כי כפי שהראינו לעיל רק הנפקדים במפקד הנוכחי זכאים לנחלה בארץ ולא אבותיהם שמתו במדבר, כי כתוב במפורש- "לאלה תחלק הארץ ונחלה במספר שמות"- לאלה ולא לאלה שמתו כבר במדבר ולא נפקדו כעת?

(אמנם במסכת בבא בתרא בפרק "יש נוחלין" ישנה מחלוקת האם חולקה הארץ ליוצאי מצרים או לבאי הארץ, אך על פי הפשט משמע שרק לבאי הארץ נחלקה),

כמו כן, בבקשתן לתת להן אחוזה בתוך אחי אביהן, משמע שקיימים עדיין אחים לצלופחד והם בפקודים עכשיו וכל אחד מקבל נחלה ואם כן היו בני פחות מעשרים במפקד הקודם ולא נגזרה אליהם גזירת המיתה במדבר, ואם כן מסתבר שגם צלופחד אחיהם היה אז פחות מגיל עשרים אז כן היה אמור כעת להיפקד עם שאר הפקודים ולקבל נחלה בארץ ישראל ואת נחלה זו מבקשות בנותיו בתור יורשותיו כי אין לו בן, ובכך ימשיך שמו של צלופחד להיקרא על נחלתו שירשו בנותיו ולא ייגרע שמו ממשפחתו, לא יחסר ממשפחתו- החופרי (שוב משמע שנחלת כל שבט חולקה על פי משפחותיה הנזכרות לעיל)

ולכאורה אותה שאלה יכלה להישאל, אם גם היה בן לצלופחד, אך היה פחות מגיל עשרים במפקד הנוכחי ולכן לא נספר ולא נכלל בפקודים. האם יקבל את הנחלה שאביו היה אמור לקבל אם היה חי ונפקד וכעת או שיוצא קירח מכאן ומכאן כי אביו מת ולא נפקד כעת וגם הבן לא נפקד כעת כי הוא פחות מגיל עשרים אז אין לו נחלה לא מצד אביו ולא  מצד עצמו.

וכן אם היו מספר בנים לצלופחד שמתו והם כולם פחות גיל עשרים במפקד הנוכחי מה יקבלו בנחלה.

צריך לומר שאכן לפי הציווי-"לאלה תחלק הארץ" באמת כל מי שלא נפקד במפקד הנוכחי לא מקבל נחלה בארץ, בין אם מת בגלל חטא המרגלים והיה במפקד הראשון ולא השאיר בנים כלל, אלא רק בנות, או השאיר בנים שהיו מתחת לגיל עשרים במפקד הנוכחי, באמת יימחק שמו מהנוחלים את הארץ ובניו הקטנים או בנותיו לא יקבלו נחלה בארץ.

(והיה אם היה פחות מעשרים במפקד הראשון ולא נכלל בגזירת דור המדבר והיה אמור להיפקד כעת, אך מת באחת המגיפות במדבר, אם זה חטא המתאווים או המתאוננים או המעפילים או עדת קורח או בנחשים השרפים או בעוון פעור, ולא השאיר בנים גדולים שיקבלו נחלה מתוקף עצמן אלא בנות בלבד או בנים קטנים מגיל עשרים, באמת ייגרע שמו ממשפחתו בנחלה. ולדבר זה שמו בנות צלופחד את ליבן, והסבו את תשומת לב כל ההנהגה לעובדה זו ודרך ואגב הזכירו שאביהן לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח וכוונתן כפי שחילקנו את מרד קורח לשלש כתות, כאן מתייחסות לכת דתן ואבירם שנועדו על ה' (ולא על אהרן ומשה כפי שעשו קורח ומאתיים חמישים מקריבי הקטורת אך לא מרדו בה')

כי כת זו טענה, שרוצים לחזור למצרים כי היא ארץ זבת חלב ודבש ולא ארץ ישראל, ורצו לפרוק כל עול, וחטאם חמור מחטא המרגלים שנבע יותר מפחד מעמי הארץ ופחות ממרד בה' וגם היה הרבה לחץ חברתי כי כל העם בכה.

לכן אומרות בנות צלופחד שאביהן לא היה שייך לכת דתן ואבירם שנבלעו באדמה (ולכן בפרשתנו מוזכרים במפקד בני ראובן דתן ואבירם-"אשר היצו על ה'" שמודגש שם שהם יוזמים והרשעים העיקריים) כי אז על חטא כזה ראוי שיגרע שמו ממשפחתו, כי שם רשעים ירקב, ולא היו דואגות לכבודו למרות שהן בנותיו אלא אביהן מת במדבר באחת המגיפות האחרות שהזכרנו ולא מרד בה'.

ובכוונה לא הזכירו את החטא שבו מת אביהן כי זה לשון הרע והוצאת לעז על מת. (אמנם במסכת שבת דף צ"ו עמוד ב', ישנה מחלוקת- רבי עקיבא אומר שצלופחד היה מקושש  עצים בשבת שנסקל על ידי כל העדה, ורבי שמעון אומר שמן המעפילים היה. אך על פי הפשט לא משמע שהיה מקושש העצים בשבת, כי אז היה מותו היה מפורסם ולא היו צריכות בנותיו לספר שהוא לא היה בעדת קורח ומת בחטאו כי כולם יודעים זאת)

ואכן משה כששומע את טענתן, מבין שיש פה בעיה- לא רק שלהן, אלא כפי שטענו, שלכל אלה שמתו לפני המפקד הנוכחי והשאירו בנים קטנים או רק בנות, ואז יימחק שמם ממשפחתן בעניין הנחלות בארץ, ולכן מקריב את משפטם לפני ה'- "ויקרב משה את משפטן לפני ה'"

"ויאמר ה' לא משה לאמר כן בנות צלופחד דוברות : נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן והעברת את נחלת אביהן להן"

תחילה אומר ה': נכון צודקות בנות צלופחד, על פי הציווי הקודם, אכן יש חוסר בהירות במקרה כזה, ובכוונה השארתי זאת כדי לתת להן פתח לטעון, כדי שכל ישראל יראו את צדקותן וחכמתן ואת ההבדל העצום בין בנות מדין ומואב מבנות ישראל הכשרות והצנועות, ושתיכתב פרשייה בתורה על שמן- כל דיני ירושת נחלות.

כי בניגוד לבנות הגויים המשתמשות בגופן, בנות ישראל משתמשות בכח הדיבור ("כן בנות צלופחד דוברות") שהוא המתווך בין הרוח לחומר, ועשרה קבין שיחה ירדו לעולם ותשעה נטלו הנשים והשאר לכל העולם. ובזכות נשים צדקניות נגאלו עם ישראל ממצרים כי בכח הדיבור של מרים הנביאה שוכנע עמרם אביה לא לפרוש מאשתו ובכך הביא לעולם את משה רבנו.

אך במשפט הבא יש מספר שאלות: לכאורה יש כפילות, מצד אחד כתוב "נתון תיתן להם אחוזת נחלה…" ושוב כתוב-"והעברת את נחלת אביהן להן" הרי כבר נאמר לתת להן נחלה בתוך אחי אביהן אז למה צריך שוב לומר זאת?

כמו כן תחילת משפט בלשון זכר-"להם", "אביהם" וסוף המשפט בלשון נקבה "והעברת… אביהן להן"? וכן תחילת המשפט הראשון בלשון נתינה-"נתון תיתן" ובמשפט השני מלשון העברה-
"והעברת"?

וכן בראשון נאמר "אחוזת נחלה" ובמשפט השני נאמר "נחלת אביהן" ללא המילה אחוזה?

ויש ליישב שאכן המשפט הראשון לא מתייחס לבנות צלופחד, אלא לכל מי שמת לפני המפקד האחרון והותיר בנים קטנים מגיל עשרים. ובנים אלה יקבלו את הנחלה שהיה אביהן מקבל אם היה חי במפקד הנוכחי, וכל הבנים הקטנים יתחלקו בנחלה זו- ולכן נאמר בלשון זכר, ולכן נאמר כאן נתינה ישירה ולא לשון העברה, כי בנים זכרים באים במקום האב ישירות ולא בהעברה, לכן זה גם אחוזת נחלה, כי זה נשאר בחזקתם לדורי דורות.

והמשפט השני מתייחס למקרה של בנות צלופחד, ולשאר המקרים הדומים, שאדם מת במדבר והותיר רק בנות, שאז מתייחסים לכך כאילו אביהן חי בזמן המפקד ומקבל נחלה כמו כל אחיו ונחלה זו מעבירים לבנותיו שתתחלק ביניהן, ולכן נאמר בלשון נקבה, ולכן נאמר לשון העברה כי בת בדרך כלל לא יורשת את אביה אלא רק אם אין בן אז עוברת אליה הנחלה, כפי שנראה בהמשך בדיני ירושה שרק לגבי הבת שם נאמר לשון העברה, לגבי הבנים נאמר תמיד לשון נתינה ישירה כי נתינה לבת גורמת בסופו של דבר העברת הנחלה למשפחת בעלה. ולכן גם נאמר נחלת אביהן, כי קודם אביהן המת מקבל ואז מעביר לבנות, ואין זו נחלת אחוזה, כי בסופו של דבר בעליהן יזכו בה והיא לא אחוזה להן לדורי דורות, אך מי שמת במדבר ולא הותיר לו בנים קטנים ולא בנות כלל אלא מת ערירי ללא ילדים, לא יקבלו אחיו או אביו או קרוב משפחה אחר את מה שהוא היה אמור לקבל.

וכנראה בדור באי הארץ שכל אחד נחל נחלה בארץ לדורי דורות לו ולזרעו אחריו נקראה נחלה על שמו של הנוחל הראשון ושם זה נשאר לדורי דורות על הנחלה, ולכן בנות צלופחד דאגו לשם אביהן שיונצח על ידי נחלתו ולא יגרע משאר משפחתו.

"ולבני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו. ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לאחי אביו ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה, והייתה לבני ישראל לחוקת משפט"

כאן לא מדובר על מי שמת במדבר לפני המפקד הנוכחי, אלא מדובר במי שכבר נכנס לארץ ויקבל נחלה ואחר כך מת, ולכן נאמר כאן בלשון עתיד-"איש כי ימות", כי מתייחס לעתיד לאחר שבני ישראל ינחלו כל אחד נחלה בארץ אז אם בעל הנחלה ימות אז מפרטת התורה את דיני הירושה של נחלה זו.

שקודם כל הבן  יורש (כי כדי לשמר את הנחלות לתחום השבט חייב להיות שהבן יירש, כי אם הבת תנחל כמו הבן הנחלה תתפזר לכל השבטים בעקבות נישואיה) ואם אין בן אז הבת יורשת, ואם אין בת אז אחיו יורש (לפי הגמרא קודם אביו יורש ורק אחר כך יורד לאחיו) ואם אין לו אחים (אז לפי הגמרא סבו יורש ואם אין לו סב אז יורד לאחי אביו) , ואם אין גם אותם אז למי שהכי קרוב מבחינה משפחתית.

ועל פי הפשט פה מדובר בדיני ירושה של נחלה בארץ ולא בירושת רכוש אחר, כי פרשתנו עוסקת בעיקר בנחלות שבארץ ישראל, ושכל שבט נמצא בנחלה משלו ולא מתערב עם נחלת שבט אחר (כפי שנראה בסוף פרשת "מסעי" שבנות צלופחד נדרשו להתחתן בתוך השבט, כדי שלא תעבור נחלתן לשבט אחר על ידי נישואיהן וודאי שבדבר זה לא שייך שאר הרכוש של האדם כגון בהמות וכסף, אלא רק בנחלות השייכות לשבט מיוחד)

אך מכאן לומדים חז"ל גם לכל דיני ירושה של רכוש אחר שעל פי סדר זה עוברת הירושה לקרובי המשפחה.

ולכן כאן נאמר-"והיתה לבני ישראל לחוקת משפט" כי פה מדובר על ירושת הנחלות בארץ ישראל לכל הדורות ולא רק לנכנסים לארץ ברגע הנחלה הראשון כפי שהיתה שאלת בנות צלופחד.

"ויאמר ה' לא משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארך אשר נתתי לבני ישראל וראיתה אותה ונאספת על עמיך גם אתה כאשר נאסף אהרן אחיך. כאשר מריתם פי במדבר צין במריבת העדה להקדישני במים לעיניהם, הם מי מריבת קדש מדבר צין"

לכאורה, ה' מצווה על משה לעלות להר העברים לראות את הארץ, ולא מוזכר כאן שמשה עושה זאת. וכן ה' תולה את מותו של משה בראיית הארץ-"וראיתה אותה ונאספת אל עמיך גם אתה" ופעם הראשונה שמבשר לו שלא ייכנס לארץ גם בתור יחיד, ולא רק בתור מנהיג, כפי שנאמר מי מריבה-"לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (במדבר כ') וחוזר כאן ה' על הביטוי-"מריתם פי במדבר צין" כפי שנאמר לאהרן במותו בהר ההר, ולא רק-"לא האמנתם בי להקדישני" כפי שנאמר כאשר נגזר עליהם לא להביא את ישראל לארץ (עיין בפרשת "חוקת" את ההבדל בין "מריתם" ל"לא האמנתם")

ומצד שני משמע, שרק ביום מותו של משה בעוד מספר חודשים יצטרך לעלות אל הר העברים לראות את הארץ-"וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמור: עלה אל ההר העברים הזה הא נבו אשר בארץ מואב… וראה את ארץ כנען… ומות בהר אשר את העולה שמה והאסף על עמיך, כאשר מת אהרן אחיך… על אשר מעלתם בי בתוך בני ישראל… על אשר לא קידשתם אותי בתוך בני ישראל כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא" (דברים ל"ב) מדוע כאן נאמר רק הר העברים ולא הר נבו כמו שנאמר שם?

כמו כן, בפרשה הבאה תולה ה' את דמותו של משה בנקמה במדין ולא בעליה להר נבו-"נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים ואחר תאסף אל עמיך" (במדבר ל"א), ובפרשת "ואתחתן" משמע שהציווי להעלות אל הר העברים בא רק בעקבות תחנוני משה אל ה' לעבור את הירדן ולו רק כיחיד-"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: ה' אלוקים… אעברה נא ואראה את הארץ הטובה ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי… עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה, (דברים ג'), ויש לשים לב לחזרה על הפועל לעבור-אעברה, ויתעבר, לא תעבור, ואולי הר העברים נקרא כך על שם ההתעברות של ה' במשה ורצונו לעבור את הירדן.

ולכן כאן נאמר רק הר העברים ולא שמו הר נבו כדי לרמוז לנו על העברה של ה' במשה על בקשתו לעבור אפילו בתור יחיד.

כמו כן הרגע סיימנו את פרשת נחלות וירושתן, וגם שם נאמר העברת נחלה לבנות צלופחד, ובמסגרת זו גם משה צריך להעביר את מנהיגותו לאחר ולא לתיתה לבנו, כי בניו לא ראויים להחליפו כמנהיגי עם ישראל.

וכאן משה מבין את הרמז ומבקש מה' שמחליפו יהיה ראוי להנהגה. ואולי בגלל ענוותו של משה שבמקום לבקש שבניו יחליפוהו, מבקש מה' לשים מנהיג ראוי תחתיו, אולי בשל כך נדחתה עלייתו של משה להר העברים ובעקבות כך גם נידחה מותו וניתנה לו אורכה עד מלחמת מדין כדי להכשיר את המנהיג החדש שיחליפו בתפקיד- יהושוע בן נון.

"וידבר משה אל ה' לאמר"- זה הפסוק היחידי בתורה שאדם מדבר אל ה' כמו שה' דיבר אל ה' תמיד-"וידבר ה' אל משה לאמר" וכעת התחלפו התפקידים, אולי בכך מתגשם הפסוק-"פה אל פה אדבר בו" (במדבר י"א) וכן-"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד).

"יפקוד ה' אלוהי הרוחות לכל בשר, איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה"- אצא לפניהם ואבוא לפניהם הכוונה שיוצא מלפניהם בשליחות אל ה' וממנו בחזרה אך עם ישראל.

כפי שמשה היה הולך בשליחותם לשאול את דבר ה' ובא לפניהם לאחר שה' שלחו אליהם. "באשר יוציאם"- כמנהיג למלחמה בשבעת עמי כנען, "ואשר יביאם"- אל הארץ הטובה במקום משה.

"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושוע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו"- ומדוע לא כלב בן יפונה שעליו נאמר "אשר היתה רוח אחרת עמו" (במדבר י"ד) בחטא המרגלים ומדוע לא פנחס שכרגע הציל את כל ישראל מכליה.

ותשובה מצויה בבקשת משה-"ה' אלוהי הרוחות לכל בשר" וה' עונה לו-"איש אשר רוח בו"- יש בו רוח כמו כל אדם ולא רוח אחרת, ולא אחד שהולך נגד הזרם, כמו כלב או פנחס, אלא אדם שיכול להלוך כנגד רוח כל אחד מישראל ולהבינו ולקוראו ולהנהיגו בהתאם.

מה שאין כן כלב או פנחס, שאמנם פעלו ברגע חירום כמו שצריך אך להנהיג לאורך זמן את עם ישראל ולהיות סבלני לכל משוגותיו צריך איש אשר רוח בו- אשר אורך רוח בו, אשר שירת את משה תקופה של ארבעים שנה במדבר ולמד את כל הדקויות של הנהגת עם קשה עורף כמו עם ישראל, ולמד מכל הטעויות והתמיד בשירותו של משה ולא הירפה גם ברגעים הכי קשים של ההנהגה. הוא מתאים להחליף את משה בהנהגה ולא אף אחד אחר.

רק מה שחסר עדין, זה הסמכות בעיני עם ישראל שכבר התרגל אל יהושוע כמשרת משה שנמצא תמיד בצילו ועכשיו צריך להיכנס בנעליו ולשם כך צריך משה לסמוך את ידיו עליו ולתת מהודו עליו בפני כל ישראל וכך עושה משה בלב שלם.

ולכאורה מכאן משמע, שרעיון יהושוע כמחליפו של משה עלה רק כעת בסוף שנת הארבעים ליציאת מצרים ולא קודם, כי משה כעת כאשר מבקש מה' שיפקוד איש על העדה לא יודע תשובתו של ה' שזה יהיה יהושוע, ואפילו לא מציע מעצמו את יהושוע אלא סומך לחלוטין על ה' בבחירת מחליפו.

והרי כבר לפי מעמד הר סיני שעמלק נלחם עם ישראל ברפידים, כאש משה בוחר ביהושוע לפקד על המלחמה נגד עמלק-"ויחלוש יהושוע את עמלק ואל עמו לפני חרב יאמר ה' אל משה: כתוב זאת זכרון בספר, ושים באזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים "(שמות י"ז), משמע שכבר אז בחר ה' ביהושוע כמחליפו של משה, ולכן אומר למשה לתת את הספר ליהושוע שהוא יממש את המלחמה בעמלק בעתיד כשיחליפו כמנהיג?

כמו כן בדברי ה' נאמר השם יהושוע והרי בזמן זה, עדין היה שמו הושע ורק שנה אחר כך בזמן שליחת המרגלים קרא משה להושע בן נון יהושוע?

אמנם מדברי ה' שם לא מחוייב שיהושוע יהיה מחליפו של משה בהנהגה, אלא ניתן לומר שכיוון שיהושע ינהל את המלחמה נגד עמלק על פי בחירתו של משה אז מוטל תפקיד זה עליו גם בהמשך בתור בעל הניסיון, שאם יתקלו שוב, עמלק יזכור שה' הבטיח למחות את זכר עמלק וידאג לממש הבטחה זו בפועל.

לגבי שמו יהושוע, אולי משם שאב משה את הרעיון להחליף את שמו מהושע ליהושוע לפני שליחתו כאחד המרגלים, כי אז פגשו את עמלק שוב בתורם את הארץ וזה יזכיר ליהושוע את הבטחת ה' למחות את זכר עמלק וכך לא ייתפס לבהלה של שאר המרגלים מפני עמלק-"אפס כי עז העם… עמלק יושב בארץ הנגב…" (במדבר י"ג)

כמו כן אפשר לומר שדברי ה' למשה-"כתוב זאת כזרון בספר ושים באזני יהושוע…" לא נאמרו אז במלחמת עמלק אלא בסוף הארבעים שנה לאחר מינוי יהושוע כמחליפו, אז נאמרו לו הדברים, ומשה בכותבו את התורה הצמיד דברים אלה שם כי קשורים למלחמת עמלק.

בציווי על מינוי יהושוע אומר ה'-"ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ושאל לו באורים לפני ה', על פיו יצאו ועל פיו יבואו הוא וכל בני ישראל איתו וכל העדה"- לראשונה בתורה מוזכר ענין האורים ותומים כדרך לשאול שאלות את ה', ועד כה לא מוזכר שמשה שאל אי פעם באורים ותומים, אלא פשוט כשרצה היה מדבר אל ה' באוהל מועד או בהר סיני ולא נזקק לאורים ותומים לשם כך.

האורים ותומים מופיעים פעמיים עד כה בתורה ואל בהקשר של שאלה באורים ותומים-"ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן בבואו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה' תמיד" (שמות כ"ח), "וישם עליו את החושן ויתן אל החושן את האורים ואת התומים" (ויקרא ח').

אמנם במילים-"ונשא אהרן את משפט בני ישראל על ליבו לפני ה'" ניתן להבין משהו מתפקידם של האורים ותומים שהם מהווים את משפטם של ישראל, אך באיזה אופן זה מובהר רק כאן-שכאשר יהושוע ירצה לצאת למלחמות או כל שאלה שיצטרך לשאול את ה' ישאל באורים ותומים על ידי אלעזר הכהן הגדול, ועל פי התשובות שיקבל יצאו ויבואו הוא וכל ישראל. אך משה לא נזקק לכך בצאתו למלחמות עם סיחון ועוג, כי ה' דיבר עמו פה אל פה כפי שראינו.

ואולי להמחשת ההבדל ביניהם הובא מקודם אופן הדיבור של משה אל ה' שהוא ייחודי לכל התורה-"וידבר משה אל ה' לאמר" כדי להבדילו מהמנהיגים הבאים, ובפרט מיהושוע שלא יכול לדבר כך אל ה', אלא צריך לשאול באורים על ידי אלעזר הכהן הגדול-"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)

ואכן בספר שמואל אנו מוצאים ששאול המלך ודוד המלך שאלו באורים ותומים לפני יציאתם למלחמות-"וישאל שאול בה' ולא ענהו ה', גם בחלומות גם באורים גם בנביאים" (שמואל א' כ"ח)

הביטוי של-"וסמכת את ידך עליו" כהעברה של הנהגה, מופיע כאן לראשונה בתורה. כי בעניין שבעים הזקנים, משה לא סמך ידו עליהם כדי להעביר מרוחו עליהם אלא ה' האציל מהרוח שעל משה אליהם-" וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם… ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. ויהי כנח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו" (במדבר י"א).

אמנם בעניין הקורבנות אנו מוצאים הרבה סמיכת יד הבעלים על הקרבן-"וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א'). אך שם זה נועד להעברת החטאים של האדם על הקרבן, כדי שכשיוקרב יכפר על הבעלים. וכן בחניכת הלווים נאמר-"וסמכו בניי ישראל את ידיהם על הלווים" (במדבר ח'), אך גם שם הכוונה שהלווים שמשו קרבן כפרה על כל ישראל ולכן העבירו ישראל ללויים את האחריות-"ואתנה את הלווים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד ולכפר על בני ישראל. ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש" (שם, שם), ובעצם גם שם אפשר ללמוד שסמיכות ידים על מישהו מהווה סוג של העברה רוחנית מהסומך לנסמך, אם זה הנהגה כמשה ליהושוע ואם זה העברת אחריות כישראל ללווים.

אך לגבי האצלת רוח נבואה, לא תועיל סמיכת ידיים, כי זה לא של משה, אלא של ה', ורק הוא יכול להאציל מן הרוח שנתן למשה על שבעים הזקנים. ולכן כאשר אלישע הנביא מבקש מאליהו הנביא-"ויהי נא פי שניים ברוחך אלי"- אליהו לא סומך ידיו עליו כדי להעביר אליו את רוח הנבואה, אלא רק אומר: "ויאמר: הקשית לשאול, אם תראה אותי לוקח מאיתך יהי לך כאן ואם אין, לא יהיה, (מלכים ב', ב')- כי זה לא בידו של אליהו אלא רק של ה'.

וכעת מסיימת הפרשה בפרשת המוספים, כלומר קורבנות הציבור שהם חובה ונוספים על קרבנות התמיד של כל יום בזמנים מיוחדים- שבת, ראשי חודשים, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים, חג סוכות ושמיני עצרת.

התורה מתחילה בקרבנות התמיד-"כבשים בני שנה תמימים שניים ליום עולה תמיד, את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים ועשירית האפה סולת למחנה בלולה בשמן כתית רביעית ההין… ונסכו רביעית ההין לכבש האחד"- ונסכו- הכוונה ליין שמנסכים על המזבח. ועל שמו נקראת כל המנחה מנחת נסכים.

והלא הציווי על קרבנות התמיד כבר נאמר בתורה קודם בציווי על המשכן נאמר הציווי על קרבנות התמיד- מנחתם ונסכיהם בפרשת "תצווה" (שמות כ"ט) בדיוק כפי שנאמר כאן, אז מדוע חוזרת התורה על ציווי זה?

כמו כן, כבר נאמר בפרשת "אמור" כל פרשת מועדי ה' המקודשים המוזכרים כאן, אז מדוע לא נכתבו שם על הדרך גם קרבנות המוספים (כי שם רק נאמר בקיצור בכל חג-"והקרבתם אישה לה'" שאמור לכלול את כל קרבנות החג), ביחד עם המצווה המיוחדת לכל חג שמוזכרת שם ומדוע הכפילות?

וכן מה שייכת פרשת המוספים לפרשתנו העוסקת בנחלות הארץ?

יש לומר על פי האמור בברית בין הבתרים שבה ה' מבטיח לאברהם את הארץ-"ויאמר אליו: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרישתה ויאמר ה' אלוקים במה אדע כי אירשנה? ויאמר אליו: קחה לי עגלה משולשת  ועז משולשת ואיל משולש ותור וגוזל" (בראשית ט"ו), כלומר אברהם שואל באיזו זכות יירש את הארץ, וה' עונה לו בזכות הקרבנות שמוקרבים בעיקר מארבעה מיני חיות אלו שמזכיר ה'.

וכיוון שפרשתנו עוסקת בירושת הארץ לכן מביאה כאן התורה את פרשת המוספים שתחול רק בארץ , כי עד כה במדבר לא הוקרבו במועדים קרבנות המוספים ורק בכניסה לארץ תחול חובה זו.

ובאמת בכל מין בהמה אנו מוצאים שלושה סוגי קרבנות-"עגלה משולשת"- עגל, פר ועגלה.

עגל מצאנו בקרבן החניכה של אהרון ביום השמיני למילואים-"ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו… ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת…" (ויקרא ח')

עגלה מצאנו בעגלה ערופה הבאה לכפר על הדם של ההרוג שנמצא ליד עיר ולא נודע מי היכהו-"והיתה העיר הקרובה אל החלל  ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול… וערפו שם את העגלה בנחל… וכפר לעמך ישראל אשר פדית ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם" (דברים כ"א), אמנם היא לא קרבן אבל היא גם מכפרת

ופר בן בקר מצאנו בקרבנות העולה (ויקרא א') ופר החטאת של יום הכיפורים ופר כהן משיח והעלם דבר של ציבור, ופר החטאת של שבעת ימי המילואים, ופר לעולה של שגגת ציבור לעבודה זרה ובפרים של המוספים שנזכיר בפרשתנו.

"ועז משולשת" מצאנו בגדי עיזים בקרבן פסח-"שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם מן הכבשים ומן העיזים תקחו" (שמות י"ב)

ועז בוגר זכר בקרבנות המוספים, בקרבן חטאת של נשיא-"ושעיר עיזים אחד לחטאת", "אשר נשיא יחטא… והביא את קרבנו שעיר עיזים זכר תמים" (ויקרא ד') וכן שעיר עיזים של יום הכיפורים- אחד לה' ואחד לעזאזל.

ועז נקבה מצאנו בקרבן חטאת יחיד-"ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ… והביא קרבנו שעירת עיזים תמימה נקבה…" (ויקרא ד').

ו"איל משולש"- כבש מצאנו-"כבש בן שנתו לעולה" וכן בקרבנות שלמים והרבה קרבנות אחרים בפרט בקרבנות המוספים.

כבשה- בקרבן חטאת יחיד וכן בקרבן שלמים אפשר להביא כבשה.

איל זכר (כבש בגיל שלושה עשר חודשים ומעלה נקרא איל) בכל קרבנות המוספים- איל לעולה, בקרבן אשם, איל המילואים בשבעת ימי המילואים, איל לשלמים (ויקרא ט'), ואין איל נקבה קורבן (הנקרא רחלה).

וכן תור- קרבן העוף, עולת העוף וחטאת העוף וכן גוזל- בן יונה לחטאת ובן יונה לעולה ותור וגוזל לא נאמר משולש.

בקרבנות המוספים של פרשתנו, מקבילים לסדר המועדות של פרשת "אמור", וגם שם מתחילה פרשת המועדות בימי החול-"ששת ימים תיעשה מלאכה" למרות שעוסקת במועדים כי הכל מתייחס לימות החול ולכן צריך לפתוח בהם כי בהם מותר לעשות מלאכה ולא במועדים.

ולכן לעומתם מתחילה כאן הפרשה גם כן בקורבנות התמיד של ששת ימי המעשה-שני כבשים בכל יום, אחד בבוקר ואחד בערב מנחתם ונסכיהם.

וכמו ששם לאחר שששת ימים תעשה מלאכה, מוזכרת השבת-"וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש כל מלאכה לא תעשו" (למרות שעניין השבת כבר מוזכר מספר פעמים קודם בפירוט, בכל זאת מוזכרת גם השבת כרקע למועדים שיבואו לאחר מכן, שלעומתה אסורים רק במלאכת עבודה ולא בכל מלאכה כמו שבת, כי מותרים בה במלאכת אוכל נפש, למעט יום כיפור).

כך גם כאן מוזכרת השבת מיד לאחר קורבנות התמיד של יום חול ובה מתחיל עניין קרבנות ומוספים שבנוסף לקרבנות התמיד שגם מקריבים בשבת, צריכים להביא עוד שני כבשים בני שנה לעולה כקרבן מוסף. כנראה כנגד שמור וזכור וכנגד-"לחם משנה שני העומר לאחד" שלקטו מן המן ביום השישי כדי שיספיק גם לשבת (שמות ט"ז)

וכמו שבקרבנות התמיד יש מנחת סולת ונסכי יין נלווים כך גם לכל כבש של המוספים צריך מנחת סולת ונסכי יין.

(ויש לשים לב שיש כאן הדרגתיות מהכי תדיר- קרבנות תמידים של כל יום, לפחות תדיר שבת שהיא כל שבוע, ואחר כך ראשי חודשים שהם פעם בחודש ורק אחר כך שאר המועדים שהם פעם בשנה)

וכעת הגענו לראשי חודשים שבהם נאמר-"ובראשי חודשיכם" בניגוד לשבת שלא נאמר ביום שבתכם, כי שבת נקבעת על ידי ה' מאז ימי בראשית ואילו קביעת החודש נקבעת על ידי בית דין ישראל המקדש את החודש על פי ראיית הלבנה, ולכן זה מסור לישראל ונקרא- חודשיכם.

ובפרשת "אמור", אין לראש חודש מקבילה, וישר עוברים שם לחג הפסח. כי שם הדגש הוא על הזמנים המקודשים באיסור עשיית מלאכה או מלאכת עבודה או שמיוחדים על ידי מצווה מיוחדת של אותו חג, כמו הקרבת פסח ביום הארבעה עשר בניסן ואכילת מצות בשבעת ימי הפסח, הנפת עומר ביום הראשון של חול המועד של פסח, קרבן שתי הלחם בחג השבועות העשוי חמץ ומתיר את התבואה החדשה במקדש, וכן הבאת הביכורים למקדש בחג השבועות, תקיעת השופר בראש השנה, עינוי הנפש ביום הכיפורים, בניית סוכה בחג הסוכות, ונטילת ארבעה מינים ושבתון בשמיני עצרת. ולכן ראש חודש לא מוזכר שם כי אין בו איסור עשיית מלאכה ואין בו שום מצווה המיוחדת לו המוטלת על כל ישראל.

אך כאן שהדגש הוא על קרבנות המוספים ועניין זה ישנו גם בראשי חודשים, ואף יש בו עליה בדרגת המוספים, כי בנוסף לקרבן התמיד של כל יום, ואם ראש חודש חל בשבת אז בנוסף לשני כבשי המוספים של שבת, ישנם קרבנות נוספים- שני  פרים בני בקר, איל אחד, שבעה כבשים בני שנה, כולם לעולה.

וכמובן מנחתם ונסכיהם של כל אחד מהם לפי סוג הבהמה כפי שמפורט בפרשת נסכים בפרשת "שלח". אך דבר  יותר משמעותי שנוסף בראש חודש זה קרבן החטאת-"שעיר עיזים אחד לחטאת לה'" ועל פי רבנו בחיי מודגש כאן חטאת לה', מה שלא מוזכר בשאר שעירי חטאת של המועדים, כי זה בא להסיר אמונת עובדי הלבנה שבראשי חודשים היו מקריבים קרבנות ללבנה כדי שתתחדש.

לכן נאמר פה שהקרבן הוא לה' בלבד, ולכן נאמר רק כאן "חטאת לה'", והסיבה שמביאים קרבן חטאת בראש חודש ובשאר המועדים על פי הגמרא בשבועות זה בא לכפר על כל מי שנכנס למקדש בטומאה בשוגג ולא יודע מכך שטמא, רק ה' יודע שנכנס בטומאה (שבועות ט' עמוד א') כי ככל שרבים הקורבנות של אותו יום, כך יש צורך ביותר כהנים מקריבים, ולכן יש חשש גדול יותר לכניסה בטומאה של אחד מהם ללא ידיעתו ולכן צריך קרבן חטאת לכפר על זה.

כעת הגענו לחג הפסח ולכן מוזכר כאן ערב הפסח זה יום ארבעה עשר בניסן שבו מקריבים את קרבן הפסח, למרות שאין ביום זה שום מוספים וזה מקביל לפרשת אמור שגם שם מוזכר יום ארבעה עשר בניסן- ערב הפסח, כי בו מקריבים את הפסח וזו מצווה מיוחדת המוטלת על כל ישראל, למרות שאין איסור מלאכה ביום זה.

ולכן זה מוזכר גם כאן כהקדמה לחג המצות שבעה ימים, שאז יש קרבנות נוספים כל יום, אותו דבר כמו בראש חודש-שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים לעולה, מנחתם ונסכיהם ושעיר חטאת אחד מלבד עולת התמיד ואם זה חל בשבת אז גם מוספי השבת.

ואגב כך גם מוזכר שביום הראשון אסורים במלאכת עבודה וכן ביום השביעי (אך מותרת עבודת אוכל נפש כפי שמוזכר בפסח מצרים-"ביום הראשון מקרא קודש ובים השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם, אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות י"ב), ובאמצע חול המועד שגם בו יש קורבנות מוספים בדיוק כמו בראשון ובשביעי.

אך כאן לא מוזכרת מנחת העומר המונפת ביום ששה עשר לניסן ביום הראשון של חול המועד ומתירה את אכילת התבואה החדשה במדינה, וכן הכבש לעולה שמובא עימה, שמנחתו שונה מכל המנחות והנסכים ובמקום עישרון אחד סולת מביאים שני עשרונים סולת לכבש. ומנחה זו לא מוזכרת כאן כי בקרבנות המוספים של אותו היום אין כל שינוי משאר ימי הפסח ולכן לא מוזכרת כאן מנחת העומר.

ולכן גם לא מוזכרת כאן כלל מצוות-"שבעת ימים מצות תאכלו" כמו שמוזכרת שם, כי פה מוזכרים בעיקר קרבנות המוספים שמסייעים ביד ישראל לרשת את הארץ.

כעת הגענו לחג השבועות המכונה כאן יום הביכורים, על שם מנחת הביכורים שתי הלחם מן החמץ-"חמץ תאפינה ביכורים לה'" (ויקרא כ"ג), וכאן היא נקראת "מנחה חדשה לה'", כי מתירה להביא מנחות מן התבואה החדשה-"וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו"

וחג זה יש לו מספר שמות בתורה:

בפרשת "משפטים" הוא נקרא-"וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ובפרשת "כי תישא" הוא נקרא "וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות ל"ד). ובפרשת "אמור" נקרא-"עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" וכאן נקרא "יום הביכורים".

ושם בפרשת "אמור", בנוסף למנחה החדשה- שתי הלחם, מביאים עוד קרבנות השייכים למנחה זו-"והקרבתם על הלחם שבעה כבשים תמימים בני שנה ופר בן בקר אחד ואילים שניים, יהיו עולה לה' ומנחתם ונסכיהם… ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים והניף הכהן אותם על לחם הביכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קודש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כ"ג)

וכאן נוסף על קורבנות אלו השייכים לשתי הלחם (ולא מוזכרים כאן), מביאים את קורבנות המוספים בדיוק כמו של פסח וראש חודש-"פרים בני בקר שניים איל אחד, שבעה כבשים בני שנה ומנחתם ונסכיהם ושעיר עיזים אחד לחטאת מלבד עולת התמיד.

וכאן לא מוזכרת מצוות ספירת העומר של שבעה שבועות מרגע מנחת העומר, כפי שמוזכרת שם. וכפי שהסברנו זה בגלל שכאן בעיקר עוסקים בקרבנות המוספים.

וכעת הגענו לראש השנה המוכנה כאן יום תרועה" ובפרשת אמור הוא נקרא "זכרון תרועה"  היל באחד לחודש השביעי וכעת יש שינוי בקרבנות המוספים ביחס לראש חודש ופסח ושבועות, כי כאן זה פר אחד בן בקר (ולא שניים כמו בקודמים) ובשאר הדברים זה אותו דבר- איל אחד, שבעה כבשים ומנחתם ונסכיהם ושעיר עיזים אחד לחטאת. ויש לזכור שמדובר כאן גם בראש חודש כי ראש השנה תמיד חל באחד לחודש השביעי, ולכן יש כאן גם קורבנות מוספים של ראש חודש ולכן נאמר כאן-"מלבד עולת החודש ומנחתה", וכן עולת התמיד של כל יום.

כעת הגענו ליום הכיפורים, אך כאן אין הוא מכונה כך כפי שמכונה בפרשת "אמור" אלא רק נאמר כאן-"ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועיניתם את נפשותיכם, כל מלאכה לא תעשו", כי שם יש הדגשה על מצוות היום שזה עינוי נפש וכפרה על ישראל, וכאן גם נאמר," כל מלאכה לא תעשו" כמו בשבת, ולא כמו פסח ושבועות שרק מלאכת עבודה אסור, ובפרשת "אמור" מופיע הביטוי- "שבת שבתון הוא לכם".

וכאן קרבנות המוספים הם כמו בראש השנה- פר אחד, איל אחד, שבעה כבשים בני שנה מנחתם ונסכיהם ושעיר עיזים אחד לחטאת.

וזאת-"מלבד חטאת הכיפורים" שמפורטת בפרשת "אחרי מות"-פר החטאת של הכהן הגדול ביום הכיפורים ושני השעירים אחד לה' ואחד לעזאזל.

לפני שנגיע לחג הסוכות, שקורבנות המוספים שבו שונים מכל הקודמים. נסכם את קורבנות המוספים עד כה. וכפי שראינו עד כה יש שינוי רק בפרים. שבראש חודש, פסח ושבועות יש שני פרים ואילו בראש השנה וכיפור יש פר אחד. אך לגבי האיל, שבעת הכבשים ושעיר החטאת- אין שינוי.

ואם ניקח שניים עשר ראשי חודשים בשנה כפול שני פרים של כל ראש חודש, נוסיף שני פרים של כל אחד משבעת ימי הפסח ושני פרים של שבועות ושני פרים של ראש השנה ויום הכיפורים ביחד נגיע לארבעים ושניים פרים, והם מבטלים את ארבעים ושניים הקורבנות שהעלה בלק בשלוש המזבחות כדי לקלל את ישראל (כי בחג הסוכות יש שבעים פרים המכפרים על שבעים אומות העולם)

כעת מגיעים לחג הסוכות (שכאן לא מוזכר שם זה, רק בפרשת "אמור" ששם מוזכרות מצוות החג-לשבת בסוכה שבעה ימים, ליטול ארבעה מינים. וכן מוזכר שם זה בסוף פרשת "ראה", אך בפרשת "משפטים" ו"כי תישא", נקרא חג זה בשם חג האסיף-"באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג) ובכלל בפרשתנו לא מוזכרים כלל שמות החגים, לא חג המצות ולא חג השבועות ולא יום הכיפורים ולא חג הסוכות- רק התאריכים שלהם מוזכרים)

שבניגוד לחג הפסח קורבנות המוספים לא קבועים בכל שבעת ימי החג, אלא בסדר יורד (הכוונה רק לפרים ולא לאילים ולכבשים שנשארים קבועים) ביום הראשון 13 פרים, שני אילים (גם בהם יש שינוי מכל המועדים הקודמים שהיה רק איל אחד) 14 כבשים (כפול מהמועדים הקודמים שהיה רק שבע) ומנחותיהם ונסכיהם ושעיר עזים אחד חטאת (היחיד שנשאר כמו כל המועדים)

ביום השני שנים עשר פרים וכל השאר נשאר קבוע- שני אילים וארבעה עשר כבשים ושעיר חטאת אחד.

ביום השלישי: אחד עשר פרים והשאר קבוע, ביום הרביעי עשרה פרים והשאר קבוע. ביום החמישי תשעה פרים והשאר קבוע. ביום השישי שמונה פרים והשאר קבוע. וביום השביעי- שבעה פרים והשאר קבוע.

כך שסך הכל יש לנו שבעים פרים, ארבעה עשר אילים, תשעים ושמונה כבשים (כנגד תשעים ושמונה קללות שבפרשת "כי תבוא") ושבעה שעירי עיזים- הכל כפולות של שבע, ומדובר בחודש השביעי. ושבעים פרים כנגד שבעים שרים הממונים על שבעים אומות העולם המצווים על שבע מצוות בני נח, ופרים אלה מכפרים אליהם שלא יושמדו.

והקשר בין חג הסוכות לאומות העולם, מופיע בספר זכריה בנבואת אחרית הימים לאחר מלחמת גוג ומגוג-"והיה כל הנותר מכל הגויים הבאים על ירושלים ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות. והיה אשר לא יעלה מאת משפחות הארץ אל ירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות, ולא עליהם יהיה הגשם…" (זכריה י"ד)

וביום השמיני-"שמיני עצרת מקרא קודש תהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו" ובניגוד לחג הסוכות מקריבים למוסף רק פר אחד, כנגד ה' אחד שמעל שבעים השרים הממונים ובניגוד לשאר העמים הנמצאים תחת הנהגת שם אלוהים, הנהגת השבע על ישראל לבדו הנמצא גם תחת הנהגת שם הוויה, ולכן ביום השמיני כי שמונה זה מעל הטבע.

והמוספים שמוקרבים ביום זה בנוסף לפר, איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים, מנחתם ונסכיהם ושעיר אחד לחטאת. ובכך מסתיימת פרשת המוספים המסיימת את פרשת פנחס, וקורבנות אלה הם חובה, אך מלבד אלה ניתן להקריב גם במועדים אלה נדרים ונדבות של כל אחד מישראל-"אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם. ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה".

 

 

 

.

http://www.freeigal.com
צרו קשר