יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע נשא
א.
הפרשה מתחילה ב- "נשא את ראש בני גרשון גם הם" ומסתיימת בקרבנות הנשיאים "בחנוכת המזבח אחרי משח אותו".
פרשה זו גם נישאת מעל כל פרשות התורה באורכה כי היא הכי ארוכה בתורה – מאה שבעים וששה פסוקים.
השורש נ.ש.א בא בפרשתנו במספר משמעויות: ראשית – ספירה – "נשא את ראש בני גרשון… מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה תפקוד אותם".
שנית – משא – "ונשאו את יריעות המשכן ואת אוהל מועד… על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני לכל משאם ולכל עבודתם".
שלישית – נשיא – "ויקריבו נשיאי ישראל…"
רביעית – נשיאות פנים-ברכת הכהנים בפרשתנו – "ישא ה' פניו אליך ויחונך".
עיינו בהרחבה בפירושנו לפרשת "כי תשא", ששם בארנו את כל המשמעויות המסתעפות לקשר של הפרשה ההיא לפרשתנו.
אך השאלה מתעוררת בתחילת הפרשה: מדוע החלה הפרשה בציווי על מפקד בני גרשון ולא התחילה כבר בבני קהת שעל מפקדם הצטווה משה בסוף הפרשה הקודמת ומדוע חלה הפסקה בין שתי המשפחות וחולקו לשתי משפחות נפרדות, הרי זה אותו נושא של נשיאת מפקד הלוויים מגיל שלושים עד חמישים האמורים לשאת את המשכן במשאות ומדוע פוצלו לשתי פרשות נפרדות?
אולי ההבדל נעוץ בכך שבבני קהת הציווי של ה' היה למשה ולאהרן, ואילו בבני גרשון ומררי של פרשתנו הציווי היה למשה בלבד. וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, הדבר נבע מכך שעבודת בני קהת היתה משולבת באהרן ובניו, שהם קודם כל כיסו את כל כלי הקודש במשכן ורק אחר כך באו בני קהת לשאת את הכלים המכוסים, מה שאין כן בשאר חלקי המשכן שעליהם הופקדו בני גרשון ומררי ששם לא היה שיתוף פעולה בין אהרן לבניו
הבדל נוסף הוא: שבני קהת משמרתם היתה בידי אלעזר הכהן שהיה ממונה על כלי הקודש במשכן – "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור… פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו", והוא גם היה נשיא נשיאי הלוויים – "ונשיא נשיאי הלוי אלעזר בן אהרן הכהן פקודת שומרי משמרת הקודש" ואילו משמרת בני גרשון ומררי היתה ביד איתמר – "זאת עבודת משפחות בני הגרשוני ביד איתמר בן אהרן הכהן… זאת עבודת משפחות בני מררי לכל עבודתם באוהל מועד ביד איתמר בן אהרן הכהן".
חילוק נוסף בין בני קהת לבני גרשון ומררי, מתקשר לסוף פרשתנו בקורבנות הנשיאים, שיחד עם קרבנותיהם הביאו שש עגלות צב ושני עשר בקר, וה' ציווה למשה לתת עגלות ושוורים אלה לבני גרשון ומררי לצורך משא המשכן, אך לא לבני קהת שהם נושאים בכתף את כלי הקודש ולכן לא קבלו עגלות ושוורים – "את שתי העגלות ואת ארבעת הבקר נתן לבני גרשון כפי עבודתם ואת ארבע העגלות ואת שמונת הבקר נתן לבני מררי כפי עבודתם ביד איתמר בן אהרן הכהן ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו".
וזה הקשר בין תחילת הפרשה במפקד בני גרשון ומררי לבין סוף הפרשה בקרבנות הנשיאים שהביאו גם עגלות ושוורים לצורך בני גרשון ומררי בלבד ולא לצורך בני קהת שנצטוו על המפקד בפרשה הקודמת. כי אמנם בני קהת נושאים בכתף את ארון הברית אך הארון נושא את נושאיו, ולכן המילה נשא אצל בני קהת זה במשמעות של רוממות, ואילו בפרשתנו המילה נשא אצל בני גרשון ומררי מבטאת יותר עניין של משא כי לא נושאים את כלי הקודש אלא את המעטפת החיצונית של המשכן – היריעות והקרשים.
וכן נשיאי ישראל מעבר לכך שמורמים מעם מעצם תפקידם, אך למעשה תפקידם הוא משא העם על כתפם, שזה משא כבד מאוד, וכפי שאומר משה רבנו בפרשה הבאה -"למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עליי אנוכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר יישא האומן את היונק… לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני…" (במדבר י"א).
וכעת לאחר מפקד בני לוי, המופקדים על המשכן, מסתיים סידורם של בני ישראל מסביב למשכן כצבא ה', ונוצרו שלושה מחנות: מחנה ישראל החיצוני על פי סידור הדגלים, מחנה לויה מסביב למשכן, המשכן עצמו הכי פנימי – מחנה שכינה.
ולכן כעת מצטווה משה על שילוח הטמאים מחוץ למחנה – "צו את בני ישראל והשלחו מן המחנה כל צרוע וכל זה וכל טמא לנפש… ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה…".
כי לאחר שנוצר הסדר באה הקדושה ובעקבותיה נדרשת הרחקת הטומאה, כי הערבוב ביניהם לא אפשרי. וכן הערב רב שלא נפקד במפקד בני ישראל ולא חולק לדגלים, נשאר מאחור מחוץ למחנה.
אז מצד אחד יש לנו את שבט לוי כולל הכהנים (כי גם הם נספרו בכלל בני קהת) שהם הכי קרובים למשכן ה' לעומת זאת הצרוע והזב משתלחים מחוץ למחנה (צרוע מחוץ למחנה ישראל וזב מחוץ למחנה לוויה וטמא לנפש מחוץ למחנה שכינה).
ובהקשר לכך מביאה התורה את דין הגוזל לחברו ונשבע שקר שלא גזל (למרות שכבר הובא דין זה בפרשת "ויקרא") וכן פרשת גזל הגר ומתנות כהונה, כי אדם שהתרחק מה' ומעל בו מעל נשבע לשקר והכחיש את הגזלה אשר גזל יש לו תיקון להתקרב שוב אל ה', אפילו עד מחנה שכינה בהביאו קרבן אשם לה' ובהתוודותו על חטאו ובתשלום הקרן שגזל בתוספת חומש לאשר גזל ממנו, ואם מדובר בגר שאין לו יורשים נותן זאת לכהן. ופה יש מפגש בין האדם שהתרחק לכהן המקריב את קרבן האשם.
וכך גם בני ישראל יכולים להתקרב למחנה שכינה בהביאם ביכורים למשכן והכהן הנמצא אז במשמרת מקבל אותם וכן כל קודשים שמביאים לבית המקדש, אם זה קרבן שלמים או תודה או חטאת ואשם, הכהן מקבל חלק מהקרבן למאכל.
וכן תרומה גדולה, תרומת מעשר נותן הישראל לכהן על פי בחירתו לאיזה כהן לתת -"ואיש את קודשיו לו יהיו איש אשר ייתן לכהן לו יהיה", והמפגש הזה בין הישראל לכהן משרת ה', מעבר לפרנסתו של הכהן יש כאן מפגש בין עולם החולין לעולם הקודש, שמשפיע על הישראל וגורם לו לקדש את החול שבו עוסק ביום יום.
ואכן בהתאם לרעיון זה של רחוק וקרוב מביאה התורה כעת שתי פרשיות – סוטה ונזיר, הראשונה "מעלה בו מעל" באישה, (מזכיר את הפרשייה הקודמת של גזל הגר – "למעול מעל בה'") והשנייה עוסקת בנזיר, שלהיפך- "נודר נדר נזיר להזיר לה'" שהמילה נזיר עצמה פירושה הרחקה -"והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו), ששם פירושה הרחקה של בני ישראל מטומאתם וכאן הנזיר נודר להתרחק מיין ומשכר ומטומאת מת וכך מתקרב אל ה' ואל הקדושה ובכך זוכה "לנזר אלוהיו על ראשו", כי נזר זה אותו שורש של נזיר והרחקה אך מצד שני מסמל כתר מלכות וקדושה כפי שיש לכהן הגדול – "ויעשו את ציץ נזר הקדוש ויכתבו עליו מכתב פיתוחי חותם קודש לה'" (ויקרא ל"ט).
ב.
כעת מפרטת התורה את פרשת סוטה והתורה משתמשת במילה תשטה-"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" והשורש ש.ט.ה מופיע במשלי פרק ז' – "על ישט אל דרכיה לבך אל תתע מנתיבותיה" – במשמעות של לסטות מהדרך הישרה הצידה אל מקומות לא טובים, וכן שם בפרק ד'-"באורח רשעים אל תבא… שטה מעליו ועבור"- כלומר סטה הצידה מדרכו של הרשע ותעקוף אותו בשביל לא להתקל בו. אם כן, כאן מדובר שאישה הנשואה סוטה הצידה מדרך הישר של נאמנות לבעלה והולכת עם אחר.
ומילה זו מזכירה לנו את שיטים שבהם חטאו בני ישראל וזנו עם בנות מואב – "וישב העם בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כ"ה), מצד שני יש לנו את המשכן – שיא הקדושה שהיה עשוי עצי שיטים ואפילו ארון הברית היה עשוי עצי שיטים מצופה זהב-"ועשו ארון עצי שיטים… ציפית אותו זהב טהור" (שמות כ"ה), וכן השולחן ומזבח הזהב וקרשי המשכן בריחיו, עמודיו ובדי הארון ושולחן ומזבח הזהב כולם עצי שיטים.
וכל ההבדל בין סוטה לשיטים זה הנקודה השמאלית מעל הש' לעומת הנקודה הימנית מעל הש' בעצי שיטים.
ואם כן, מדוע אם לא שכבה עם האיש הזר מקבלת ברכה – "ונקתה ונזרעה זרע" – הלא בכל אופן נסתרה עם איש זר שבעלה קינא לה והזהירה לא להיסתר עמו, ואף שבפועל לא שכבה עמו, אך עדיין מדוע מקבלת פרס על כך.
ובפרט הפרשה מדגישה את שתי האפשרויות-"ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא לא נטמאה"- כאילו יש כאן זה לעומת זה והלא שני המקרים גרועים גם אם לא נטמאה, בעצם כך שהמרתה את פי בעלה ונסתרה עם אדם שקינא לה ממנו.
ובכלל השאלה מתחזקת כשרואים את כל הטקס שנעשה בבית המקדש לאשה הזאת – שבועת האלה, מחיית פרשת סוטה אל מי המרים למרות שם ה' הכתוב בה, הקרבתה על המזבח לתנופת המנחה.
ודווקא אשה זו הרחוקה מה' מתקרבת למקום הכי מקודש שאישה יכולה להיכנס אל תוך העזרה אל המזבח, מדוע זכתה זו שנסתרה בניגוד להוראת בעלה (גם אם לא נטמאה) לכל הקרבה הזאת?
גם התהליך שעוברת הסוטה בבית המקדש מאוד משכיר את טהרת המצורע ביום השמיני לטהרתו שגם הוא מתקרב אל הקדושה לאחר שהיה רחוק – מחוץ למחנה מושבו, בדד ישב, ראשו פרוע בגדיו פרומים, וכן האישה הסוטה פורעים את ראשה, ועל פי המשנה בסוטה דף ז' עמוד א' – "וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו, עד שהוא מגלה את ליבה וסוטר את שערה".
כפי שבמצורע יש בתחילת טהרתו מים חיים בכלי חרס שלתוכו שוחטים את הציפור החיה ומזים מהתערובת על המצורע כך גם בסוטה יש כלי חרס ומים קדושים בכלי ועפר בתוך המים.
וכפי ששם במצורע פרשנו: שנוצר מפגש בין האדם הכי רחוק וטמא בעם ישראל לאדם הכי קרוב לה' והכי מקודש – הכהן, ובמקום הכי מקודש בבית המקדש, כך גם כאן הסוטה הרחוקה נפגשת עם כהן המקודש במקום המקודש לעם ישראל והכהן המקודש הוא זה שמנהל את כל טקס השקיית הסוטה בנוסף לקרבנה – מנחת הקנאות שמניף מידיה, כפי שעושה במצורע – בקרבנותיו ולא בשמן שמביא איתו.
דבר זה מיישב גם את התמיהה לגבי הציווי שמופיע קודם בפרשה בעניין שילוח הטמאים מוץ למחנה ובראשם המצורע – "צו את בני ישראל והישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב…"
הרי כבר בפרשת "תזריע" זה נאמר – "כל ימי אשר הנגע בו יטמא טמא הוא, בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג), אז מדוע נאמר כאן שוב?
וכפי שהסברנו, ישנה התאמה בין המצורע לסוטה שבפרשתנו, ולכן חוזר השילוח של המצורע גם כאן, להראות שיש תקנה גם לרחוקים ולבזויים ביותר לעלות למקום הכי מקודש ולהתקרב שוב אל ה'.
ולהבדיל, גם פרשת הנזיר המובאת בפרשתנו מתאפיינת בטקס מיוחד בלעדי לנזיר, כפי שהטקסים של מצורע והסוטה שייחודיים להם, ושלושתם עוסקים בישראלים שזוכים להיכנס למקום המקודש בעם ישראל וכל אחד מהם יש לו טקס מיוחד רק לו.
בנזיר זה מתאפיין בעניין גילוח שער ראשו בפתח אוהל מועד ונתינתו על האש שתחת זבח השלמים, וכן בנזיר צריך להביא סל מצות בנוסף לקרבנותיו, וכן נזיר צריך להביא בנוסף לחזה ושוק של כל קרבן שלמים שהכהן מניף ומרים ולוקח לעצמו, כאן נוסף גם הזרוע הבשלה מן האיל שהולך לכהן, מה שאין בקרבנות האחרים.
אך בניגוד לייחודיות של מצורע וסוטה שהיו רחוקים וכעת מתקרבים, בנזיר זה הפוך, כי בנזירותו הוא מגיע לדרגת כהן גדול – "כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבוא לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא ייטמא להם במותם, כי נזר אלוהיו על ראשו כל ימי נזרו קדוש הוא לה'", וכן האיסור על שתיית יין ושכר מקביל לאיסור שתיית יין ושכר של אהרן ובניו בבואם לשרת בקודש – "יין ושכר אל תשת אתה ובניך איתך בבואכם אל אוהל מועד ולא תמותו" (ויקרא ט')
וכן הכהן הגדול אסור להיטמא אפילו לשבעת הקרובים כמו הנזיר – "והכהן הגדול מאחיו ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא ייטמא" (שם, כ"א)
והנזיר חמור אף יותר מהכהן הגדול בכך שאסור לו בכלל להתקרב לענבים ואילו לכהן הגדול אסור רק יין ושכר, וגם זה רק בגשתו לשרת בקודש ולא בזמנו החופשי.
ואילו כאשר הנזיר מגיע לבית המקדש להקרבת קרבנותיו בסיום נזירותו, זה סוף התקרבותו. כי לאחר שריפת שער ראשו מתחת לדוד זבח השלמים ולאחר תנופות הזרוע הבשלה וחלת מצה ורקיק מצה אחד על חזה התנופה ושוק התרומה – "ואחר ישתה נזיר יין", חוזר למצב הממוצע של ישראל רגיל שמצד אחד לא רחוק כמו המצורע והסוטה ומצד שני לא קרוב לה' כמו הכהנים.
וכעת נבאר מדוע זכתה הסוטה להתקרבות זו (למרות שנסתרה עם גבר זר שבעלה אסר עליה להיסתר עמו וקינא לה בו בפני שני עדים): וזאת משום שאמנם חטאה האישה כשנסתרה עם הגבר הזר והכניסה את עצמה לנסיון קשה, אך עם זאת עצרה בעצמה ברגע האחרון ולא נטמאה, למרות הפיתוי הגדול שעמדה בפניו בזמן ההסתרות, שום דבר לא מנע ממנה להיטמא לגבר הזר למעט יראת ה' שבה (כפי שהיה ליוסף עם אשת פוטיפר) ובכך כיפרה על חטא ההיסתרות עם הגבר הזר, ואף מעל לכך- זוכה להינקות ולהיזרע זרע. כי שבירת היצר ככל שהיצר גדול כך השכר גדול, ולכן זוכה יותר מאשר אשה שלא נסתרה בכלל, ולא הגיעה לידי נסיון ולכן אם היתה עקרה, זוכה להיפקד בזרע של קיימא.
וכן כל עניין ההשפלה שבטקס שתיית מי המרים, פריעת שערה, פרימת בגדיה בפני כל, במקרה שלא נטמאה השפלה זו מכפרת לה על עצם ההיסתרות ומה שנשאר זה רק שכר על העמידה בנסיון הקשה ולכן זוכה להינקות ולהיזרע זרע.
עד כדי כך מגיע הדבר שהגמרא במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב' מביאה את המדרש על דברי חנה אם שמואל בהיותה עקרה – "אם ראה תראה בעוני אמתך… ונתת לאמתך זרע אנשים…"- 'אם ראה תראה' אמר רבי אלעזר: אמרה חנה לפני הקב"ה אם ראה מותב ואם לא תראה אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי וכוון ומסתתרנא משקו לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר וניקתה ונזרעה זרע…דתניא: וניקתה ונזרעה זרע, מלמד, שאם החתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל. אמר לו רבי עקיבא, אם כן ילכו כל העקרות כולן ויסתרו וזו שלא קלקלה נפסדת? אלא מלמד שאם היתה יולדת בצער יולדת ברווח, נקבות יולדת זכרים" עד כאן דברי הגמרא.
וכנגד הסוטה שהכנסה את עצמה לידי נסיון, ועמדה בו או שלא עמדה בו, מביאה התורה מיד את פרשת הנזיר שבניגוד לסוטה, לא רק שלא נכנס למקום נסיון אלא להיפך מתרחק אפילו ממקום שאין בו נסיון ומדיר עצמו מן היין והשכר המותרים, כדי לא להתקרב למצב של נסיון.
וכן הנזיר מתרחק מטומאת מת ומגדל פרע שער ראשו, כדי להתרחק מפיתויי היופי המובילים לזנות.
וזה בניגוד גמור לסוטה שהתקשתה ושתתה יין כדי שיקל עליה לבגוד בבעלה ונסתרה עם הנואף במקום סתר ובמקום הטומאה, ועמדה בנסיון או שלא. ואילו הנזיר עם כל הרחקותיו מחשש איסור יכול להגיע גם לאיסור דווקא מצד החמרותיו-"וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו… וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש", כי אם לא היה מקבל נזירות לא היה לו איסור להיטמא למת ולא היה חוטא אם נטמא, ודווקא הנזירות הובילה אותו לחטא שצריך להביא עליו קרבן אשם.
אז יש לנו כאן שני קצוות מנוגדים: מצד אחד- הסוטה שנכנסת למקום נסיון מתקרבת מדי לטומאה ומצד שני – זה הנזיר שמתרחק מדי מהנסיון ומהטומאה.
שניהם כאחד מסתכנים בנפילה לתהום ושניהם יכולים להגיע לקדושה במפגש עם הכהן בבית המקדש ועל הרצף ביניהם נמצא כל עם ישראל, כל אחד ונסיונותיו ונפילותיו, יכול להתקרב ויכול להתרחק, ועדיין לכולם יש תקנה גם בנפילה הכי גדולה, לחזור ולהגיע לקדושה.
לכן נאמר בנזיר – "נזר אלוהיו על ראשו", נזר זה מצד אחד לשון כתר, ומצד שני לשון הרחקה ובידול כי כל מורם מעם הוא גם קצת מרוחק ונבדל מהם, אחרת לא יכבדוהו ולא ייראו מפניו.
וכן הדבר בסוטה, כי אשה נשואה, הנישואים מרחיקים אותה משאר הגברים ומבדילים אותה ומנשאים אותה מעלה, אך מצד שני יש כאן גם משא שצריך לשאת ואותו משא הוא זה שמנשא אותה והיא מתעייפת ופורקת מעליה את המשא ונסתרת עם גבר זר כדי לספק את תאוותה, אז אותו משא מפיל אותה לתהום, ובמקום שבטנה תביא חיים לעולם ומבין ירכיה יצא ילד קדוש לעולם, בטנה מתנפחת מהמים המרים שבאו אל קירבה, וירכה נופלת – "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והייתה האישה לאלה בקרב עמה"-ובניגוד לכך, אם לא נטמאה ושברה את היצר ועמדה בנסיון הקשה והמשיכה לשאת את משאה כאישה נשואה – "ואם לא נטמאה אשה וטהורה היא וניקתה ונזרעה זרע" -אותה בטן תביא חיים לעולם גם אם הייתה עקרה.
מעניין שהשרש פ.ר.ע חוזר בכל הנבדלים שהזכרנו, הן במצורע ("וראשו יהיה פרוע" [ויקרא י"ג]) הן בכהנים ("ויאמר משה אל אהרן ואלעזר ואיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו…" [שם, ט']. וגם לגבי אהרן הכהן נאמר כן בחטא העגל – "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם" [שמות ל"ב]), והן בסוטה ("ופרע את ראש האשה") והן בנזיר ("גדל פרע שער ראשו").
ומצד שני גם השרש ג.ל.ח חוזר כמעט בכולם למעט סוטה, הן בכהנים, כפי שנאמר ביחזקאל לגבי הכהנים הלווים בני צדוק – "וראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו כשם יכשמו את ראשיהם" (יחזקאל מ"ד).
הן במצורע בטהרתו – "וכיבס המיטהר את בגדיו וגילח את כל שערו… והיה ביום השביעי וגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו ואת כל שערו יגלח" (ויקרא י"ד).
והן בנזיר בפרשתנו-"וגילח הנזיר פתח אוהל מועד את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים" וכן כשנזיר נטמא למת בטעות-"וכי ימות מת עליו פתע פתאום וטימא ראש נזרו וגילח ראשו ביום טהרתו ביום השביעי יגלחנו".
ובכל אלה שהזכרנו, לא מצויין מה עושים עם השער המגולח, רק לגבי נזיר טהור שגמר את נזירותו, השער עצמו מתקדש וניתן על האש שתחת הדוד של זבח השלמים בבית המקדש (ולא בנזיר שנטמא כי אז השער לא התקדש), כיוון שרק בנזיר גידול השיער היה לשם שמיים כדי להתרחק מיצר הרע של זנות, ולכן התקדש השיער ונקרא "ראש נזרו".
ואלו כאשר נטמא הנזיר למת נאמר – "וטימא ראש נזרו" וצריך לגלחו ללא הסקתו באש תחת הקרבן, כי אז לא יתקדש השיער.
ג.
וכעת מגיעה התמורה לנשיאת התמורה על ידי הלוויים, הסוטה והנזיר, ברכת כהנים ששיאה ב – "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", בתמורה לנשיאת המשא.
כי גם ישראל שותפים לנשיאת המשא, כפי שהזכרנו בתחילת הפרשה – "וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר הקריבו לכהן לו יהיה…" ולכן בתמורה – הכהנים מברכים את עם ישראל בברכת כהנים, שאותה מכתיב ה' מילה במילה – "כה תברכו את בני ישראל אמור להם".
וכאן יש הדרגתיות בברכות, מהקל לכבד – "יברכך ה' וישמרך"- ברכה בשמירה – שלוש מילים, "יאר ה' פניו אליך ויחונך" – הארת פנים וחנינה שזה דרגה יותר גבוהה – חמש מילים, "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" – שבע מילים, נשיאת פנים – העדפת עם ישראל על שאר אומות העולם, ושימת שלום – שזה שיא הברכה, כמו שנאמר אצל פנחס – "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל… לכן אמור לו הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כ"ה).
אמנם נשיאת פנים נאסרה לשופטי ישראל – "לא תשא פני דל" (ויקרא י"ט), "כי ה' אלוקיכם הוא אלוקי האלוקים ואדוני האדונים האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד" (דברים י'), אך שם יש לשים לב שנשיאת הפנים היא של המושא ולא של הנושא, כלומר השופט לא ישא פני הדל וה' לא יישא פני הנידון, אך כאן מדובר שה' ישא את פניו – שלו אל בני ישראל ולא שיישא פניהם של ישראל, כלומר: יש הארת פנים של ה' אל ישראל – "יאר ה' פניו אליך" ודרגה גבוהה יותר זו נשיאת פנים אל ישראל, כביכול כאחד שקורא בספר ועסוק בקריאה ומישהו ניגש אליו ואז הוא נושא פניו מהספר אל הפונה אליו ומתייחס אליו, שזה דרגה גבוהה יותר מאשר הארת פנים שכבר הסתכל אליו ורק האיר פניו אליו, כי פה הוא נושא פניו במיוחד אליו ושם לו שלום.
אז יש לנו כאן ברכה, הארת פנים, ונשיאת פנים, ובהתאמה – שמירה, נתינת חן ושימת שלום.
וכעת יש – "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם"- שימת שם ה' מקבילה לשימת שלום, כי שמו של ה' הוא שלום, כי זה היה סוף הברכות.
"ואני אברכם" כנגד "יברכך" שזו היתה תחילת הברכות, ובפסוק זה יש שמונה מילים, אז יש לנו – שלוש, חמש, שבע, שמונה, כי שמונה זה מעל הטבע, לכן נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל" – דבר שהופך את ישראל להיות מעל הטבע (שהוא שבע), לכן ברית מילה היא ביום שהמיני, ומיוחדת לעם ישראל, שבכריתת הברית עולה מעל טבע ומחובר לה'.
מפה משמע ששמו של ה' הוא שלום, כי לפני כן נאמר "וישם לך שלום" מיד אחר כך נאמר "ושמו את שמי על בני ישראל", משמע שמה ששמו הכהנים על ישראל הוא שמו של ה' – שלום, וזוהי בריתו של ה' כפי שנאמר בפנחס "הנני נותן לו את בריתי שלום".
וברכת הכהנים הגיעה לידי מיצוי דרגת ההתקרבות בין אדם למקום כי הכהנים כאן הם בעצם שליחי ה' לברך את ישראל, שלוחו של אדם כמותו, וה' מעביר לכהנים את יכולת הברכה שבידיו ומפקידה בידם, ובתמורה – "אני אברכם", ה' מברך את הכהנים מכח ברכה זו הם מברכים את ישראל.
כך שפרשתנו שהתחילה במשא שמוביל להתקרבות, והמשיכה בהרחקה של הלא ראויים להתקרבות ואחר כך קירוב הרחוקים, בסופו של דבר הגיע להכי מקורבים אל ה' – הכהנים שקירבתם אליו מקנה להם את כח הברכה של ה' לעם ישראל, כביכול ה' מאציל מסמכויותיו על הכהנים שזה משא כבד אך גם נשיאות פנים של נשואי הפנים – הכהנים.
כעת מסתיימת הפרשה בפרשת הנשיאים, נשיאי המטות, שהבינו שתפקיד הנשיא מחייב במשא יותר משאר העם, לכן מביאים את קרבנם לחנוכת המשכן מעבר לתרומות של העם.
ובתחילה מביאים את העגלות והשוורים לצורך נשיאת כלי המשכן עלי ידי משפחות גרשון ומררי, ובכך בעצם משתתפים נשיאי המטות במשא המשכן יחד עם הלוויים.
והנשיאים מקריבים את קרבנם במקביל לשבעת ימי המילואים שהחלו בראש חודש ניסן ובמקביל לחנוכת המשכן יחד עם הכהנים.
ד.
"ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו… ויקריבו נשיאי ישראל הם נשיאי המטות, הם העומדים על הפקודים".
ישנה מחלוקת בסדר עולם פרק ז' – באיזה תאריך מדובר לגבי קרבנות הנשיאים: האם מראש חודש ניסן ועד שנים עשר בו, או מיום שמיני בניסן עד תשעה עשר בו (ראה רמב"ן במקום) ואז יוצא שקרבנות הנשיאים הוקרבו גם בפסח (על פי הדעה השניה)
על פי הפשט משמע, שקרבנות הנשיאים החלו בראש חודש והסתיימו בשתיים עשר בניסן. כי בפרשה הבאה מוזכר הציווי למשה לגבי עשיית הפסח במועדו בשנה השנייה ליציאת מצרים, וכן פרשת פסח שני לאנשים שהיו טמאים לנפש אדם.
ויש כאן חזרה אחורה בזמן, כי עד כה ספר "במדבר"" עסק בחודש השני בשנה השנייה, שאז הצטוו משה ואהרן על מפקד בני ישראל והלוויים, וכעת בפרשת הנשיאים חוזרים לראש חודש ניסן שזה חודש קודם, ובפרשה הבאה בתחילה חוזרים לחודש השני שאז היתה חניכת הלוויים לעבודתם, ואחר כך חוזרים שוב לחודש הראשון לציווי על הפסח, אחר כך חוזרים שוב לעשרים לחודש אייר בתחילת המבע לארץ ישראל.
ומדוע נכנסה כאן פרשת הנשיאים השייכת לספר "ויקרא" שעסק בחודש הראשון ובהקמת המשכן?
כדי לענות על כך יש לשים לב לביטוי "נשיאי המטות" שמוזכר כאן – "הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים" והלא רק בתחילת חודש אייר נבחרו נשיאי המטות על ידי ה' בתחילת פרשת "במדבר" ורק אז נקראו בשם נשיאי המטות (כפי שהסברנו שם), כי עד אז כונו בשם שבטי ישראל ולא מטות ישראל, וכן הביטוי "העומדים על הפקודים", יקרה רק בעוד חודש כשיפקדו בני ישראל והלוויים בתחילת לחודש אייר אז איך כאן הם נקראים העומדים על הפקודים בזמן קרבנות הנשיאים שהיו חודש קודם?
וכן סדר המקריבים המוזכר כאן תואם בדיוק לסדר שנקבע בחודש אייר לאחר החלוקה לדגלים ששם יהודה ראשון ונפתלי אחרון, בדיוק כמו כאן בקרבנות הנשיאים, והלא סדר זה יקבע רק בעוד חודש, מדוע כבר כאן בתחילת חודש נסן סודרו הנשיאים על פי הסדר העתידי, וכן שש העגלות ושניים עשר הבקר שמביאים כאן הנשיאים, וה' אומר למשה לקחת אותם מאיתם ולתת אותם לעבודת הלויים למשפחות גרשון ומררי שנושאים את המשכן, ולא לבני קהת שנושאים את הכלים המקודשים בכתף, והלא כל בחירת הלוויים וחלוקת העבודה במשכן למשפחות לוי תקרה רק בעוד חודש לאחר מפקד הלוויים?
רואים מכאן שמראש נאמר למשה מה שעתיד לקרות לגבי תפקדי משפחות הלוויים וסדר הנשיאים העתידי.
מכל זה מובן, מדוע נכנסה כאן פרשת הנשיאים ולא במקומה בספר "ויקרא" אחר הקמת המשכן, כי אם הייתה נאמרת שם לא היה מובן סדר המקריבים בעניין העגלות למשפחות לוי.
רק לאחר פרשות "במדבר" ו"נשא" ששם נפקדו בני ישראל והלוויים וחולקו לדגלים ומשפחות הלויים חולקו לעבודתם במשכן רק אז ניתן להבין את פרשת קרבנות הנשיאים וסדר הקרבתם, ולכן נאמרה כאן ולא בזמנה, כי כעת מבינים שה' ציווה על סדר המקריבים על סמך העתיד, ולכן גם בקרבנות הנשיאים לא מוזכר בכלל שבט לוי כי יש לו תפקיד אחר שיתברר בעתיד.
ולכן פרשת הנשיאים מסתיימת בפסוק – "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות, מביו שני הכרובים וידבר אליו" – שלכאורה מה הקשר לפרשת הנשיאים? הלא כבר נאמר דבר זה בספר שמות פרשת "תרומה" – "ונועדתי לך שם דברתי איתך מעל הכפורת בין שני הכרובים אשר על ארון העדות את כח אשר אצווה אותך אל בני ישראל" (שמות כ"ה).
וכעת מובן הדבר! כי פסוק זה בא לומר את הסיבה ששבט לוי לא מוזכר בקרבנות הנשיאים, כי הלא משה הלוי נשיא עם ישראל נועד עם ה' בקדש הקדשים, ואין כבוד גדול מזה, וכבר קיבל שבט לוי את הכבוד הראוי לו ואת קרבנו, ובפרט אהרן הכהן ובניו, המשמשים בקודש כל יום שוודאי קרבתם אל ה' והמשכן הם הקרבן הכי גדול, לא צריכים להיכלל בקרבנות נשיאי שאר השבטים.
ובכך מסתיימת הפרשה הכי ארוכה בתורה ובעלת המשא הכבד ביותר והנישא ביותר, ולכן ישנה חזרה בקרבנות הנשיאים על אותם פרטים שנים עשר פעמים, בסיכום יש פירוט כולל של כל הקרבות והתרומות של הנשיאים, דבר שנראה מיותר לכאורה, אך למעשה מבטא את הערכת ה' לנשיאת המשא על ידי עם ישראל, ולכן סופר כל קרבן לחוד כמו שסופרים יהלומים. ולכן רואים ישראל שדבר ה' אל מנהיגם משה, כדבר איש אל רעהו "פה אל פה אדבר בו" מה שלא התקיים עם שום אדם בעולם חוץ ממשה וזאת בזכות נשיאת המשא על ידי כל עם ישראל שרק מכוחם יכול משה לדבר אל ה' פה אל פה.
.
