יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע נח
בס"ד
הפרשה מתחילה בנח ומסתיימת באברהם כפי שפרשת "בראשית" התחילה עם אדם הראשון והסתיימה בנח.
בפרשת בראשית היו שני חטאים גדולים ע"י אנשים יחידים: חטא עץ הדעת ע"י אדם וחוה, וחטא רצח הבל ע"י קין אחיו.
החטא הראשון שייך לנשמה ולדעות – "נחמד העץ להשכיל", "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע".
והחטא השני שייך למידות – קנאה, כי קין קינא באחיו הבל ורצחו נפש.
וכאן בפרשת נח, גם יש שני חטאים גדולים, אך הם של האנושות בכללה ולא של יחידים – חטא דור המבול שהתאפיין בהשחתת המידות – גזל, ניאוף וחטא דור הפלגה שהתאפיין בחטא של הדעות – "שפה אחת ודברים אחדים", "נעשה לנו שם".
ואילו בענישה אנו רואים יחס הפוך בין שתי הפרשות
בפרשת "בראשית" על חטא של הדעת העונש חמור ביותר – גירוש מגן עדן: "מעפר באת ואל עפר תשוב", "ארורה האדמה בעבורך", "בזיעת אפך תאכל לחם". ולאשה: "הרבה ארבה עצבונך והרונך", "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך".
וכן עונש זה הוא לא רק להם אישית אלא לכל הדורות עד ביאת המשיח.
ואילו לקין על חטא הרצח שנבע מקנאה – חטא המידות, העונש קל ביותר וגם רק לו אישית ולא לזרעו אחריו: "כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, נע ונד תהיה בארץ".
ואילו בפרשת נח הענישה הפוכה: על חטא דור המבול שהוא חטא של המידות – גזל וניאוף – מחיית כל האנושות במבול, ואילו על חטא דור הפלגה שזה חטא של הדעות – עונש קל ביותר: "ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ" – די דומה לעונש של קין, למרות שפה זה חטא של הדעות ואצל קין חטא של המידות, אז לא מובן, מה יותר חמור, חטא של הדעות או חטא של המידות?
על מנת לענות על השאלה נצטרך להבהיר את היחס בין מצב העולם לפני המבול למצבו לאחר המבול.
אדם הראשון לפני החטא היה שכלי לחלוטין והחיבור שלו לגופו היה מזערי ותאוות הגוף היו מינימליות לצורך קיום הגוף באכילה ושתיה ומה שנדרש ממנו זה רק לא לאכול מעץ הדעת.
דרישה זו שייכת הייתה לנשמה שנמשכת למושכלות ויכולה להתפתות לאכול מעץ הדעת ע"מ להשכיל, ולכן נקודת הבחירה של אדם הראשון הייתה בתחום הנשמה בלבד האם לציית לציווי ה' או לעבור עליו כדי לקנות דעת.
וכאשר נכשל אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, חל חיבור בין הנשמה לגוף החומרי, כך שתאוות הגוף ישתוו לכח הנשמה ,כך שנוצר מאבק מתמיד – בין שאיפות הנשמה לתאוות הגוף ולכן גורש האדם מגן עדן ונדרש לעבוד את האדמה שממנה לוקח – כלומר להילחם ביסוד העפר שבגופו ולא להיכנע לתאוות הגוף אלא לקדשן ולרתום אותן לעבודת ה'.
אך, כיון שהאדמה גם התקללה בעבורו, היה קשה מאוד לנצח את חומריותה והתאוות היו חזקות מאוד, ולכן קין שהיה עובד אדמה נכנע לתאוותיו ורצח את הבל כי קנאתו הייתה חזקה מאוד בגלל יסוד העפר החזק שבגופו.
וכן דור המבול לא הצליחו לשלוט בחומריות הקשה של האדמה שבגופם והתמכרו לתאוות הגוף הקשות שגורמות לאדם להיות אנוכי וירצה לספק את תאוותיו על חשבון השני ולכן מלאה הארץ חמס, גזל וניאוף, והשחית כל בשר את דרכו על הארץ וגם הארץ נשחתה בגללם.
אז החליט ה', שחומריות האדמה קשה מדי עבור האדם והאנושות בכללה ויש לעדנה, כדי שתהיה אפשרות לעמוד בניסיון. ולהשאיר מקום אחד בעולם – ארץ ישראל, ששם תישאר החומריות בשביל עם נבחר, שתפקידו יהיה לקדש את חומריותה ע"י תרי"ג מצוות התורה.
לכן החליט ה' להביא מבול על הארץ, שמצד אחד ישמיד את האנושות שחומריותה קשה מדי ואין לה כבר תקנה, וכן את עולם החי שנגוע בחומריות האדמה וגם הוא השחית את דרכו על הארץ. אך עולם החי שבמים (שלא הושפע מיסוד העפר כי שייך יותר ליסוד המים המעודן) לא השחית את דרכו ולכן לא נידון לכליה. וכבר נאמר במשנה (כלים יז, יג) :"כל שבים טהור".
ומצד שני, המבול יטהר את האדמה ויעדן את חומריותה ע"י יסוד המים המטהר, ולכן נמשך המבול עצמו 40 יום כנגד 40 סאה של המקווה שמטהר את הטמאים.
כך גם טוהרה הארץ ועודנה, למעט א"י ש"לא גושמה ביום זעם" ולכן – "ארץ לא מטוהרה היא" (כפי שנאמר ביחזקאל פרק כ"ב פסוק כ"ד).
ולשם כך נבחר נח (שהיה היחיד שהצליח להתמודד עם חומריות גופו באותו דור) להיות אבי העולם החדש לאחר המבול.
וכפי שבבריאה הראשונה אדם הראשון נשמר בגן עדן בנפרד משאר העולם, כך נח נדרש להיכנס לתיבה ולהיות מבודד משאר האנושות עד לאחר המבול.
לאחר המבול השתנה האקלים בכדור הארץ, ובעקבות כך השתנו הטבעים, והאדמה שאיבדה מחומריותה השפיעה פחות על נפש החיה הבהמית, ולכן הותר הבשר באכילה וכן התקצרו שנות האדם ובני נח הצטוו לפרות ולרבות ולמלא את הארץ.
אך לאחר מספר דורות החליטו כל צאצאי נח להתקבץ במקום אחד ולעשות להם שם – "פן נפוץ על פני כל הארץ"- כלומר המרו את ציווי ה' למלא את הארץ והעדיפו להתרכז במקום אחד ולהיות כולם שפה אחת ודברים אחדים ולמרוד בריבונו של עולם בהנהגת נמרוד בן כוש.
וכיון שהאחדות היא כוח חזק מאוד בעולם הרוחני שנאמר: "חבור עצבים אפרים הנח לו" (הושע ד') – כלומר אפילו עובדים לע"ז, כל עוד שמאוחדים מניחים להם מלמעלה, אך "חלק ליבם עתה יאשמו" (הושע, י') – ברגע שחל פירוד אפשר להעניש ולכן אחדותו של דור הפלגה היוותה איום על אפשרות של עם נבחר שיקדש את החומר בא"י, כי דעה אחת ושפה אחת לא תאפשר שום גיוון מחשבתי, ואברהם העתיד למרוד בסביבה האלילית לא יוכל לשרוד מול אחדות אלילית. ולכן ה' בלבל את שפתם והפיץ את דור הפלגה לכל קצווי הארץ, והתחיל המושג של שבעים אומות ואז היה מקום לאברהם להיות יחיד הסגולה שממנו ישתלשל העם הנבחר שיקדש את חומריותה של א"י.
ובכך מתורצות השאלות שהעלינו.
כל החטאים שהזכרנו, הן בפרשת "בראשית" והן בפרשת "נח", לא גררו עונש אלא תיקון.
אדם הראשון באוכלו מעץ הדעת, שינה את מצבו כתוצאה מאכילה זו וניתן לו מבוקשו לדעת טוב ורע, אך דבר זה, בהכרח, לא איפשר לו להישאר בגן עדן, כי מהותו השתנתה ונדרש לשלוט בחומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י עבודת האדמה בזיעת אפיו. וכן קין שרצח את אחיו כתוצאה מהיותו עובד אדמה, וחומריותה השפיעה עליו, שאהב קניינים וקינא באחיו, נמצאה לו תקנה להיות נע ונד בארץ ובכך להפסיק להיות עובד אדמה וממילא פחות נתון להשפעתה ופחות מועד להיכשל.
אך זה התאפשר רק לקין כי היה כמעט יחיד בעולם, אך לדור המבול לא הייתה תקוה בגלל כמותם הגדולה, וכן דור המבול שהשחית את דרכו כתוצאה מהניסיון הקשה להתמודד עם חומריות האדמה, התקנה היחידה למצבו הייתה השמדה, כי חומריותם הקשה לא איפשרה להם קיום הדדי כי כל אחד בלע את השני וכל עולם החי בארץ הושפע מכך והשחית את דרכו, ועוד זמן נוסף כבר הם בעצמם היו מכלים אחד את השני.
לכן הברירה היחידה הייתה למחות את הכל ולעדן את האדמה מחומריותה ולהשאיר מקום אחד (א"י), לעם אחד נבחר שימשיך את התפקיד של קידוש האדמה, ושאר האנושות תתפזר בעולם ותקיים 7 מצוות בני נח – שהן מצוות שכליות שמאפשרות קיום בסיסי של העולם.
וכאשר דור הפלגה התנגד לכך והעדיף להישאר ביחד אז בלבל ה' את שפתם ובכך ממילא התפזרו לכל קצווי תבל, אך זה לא עונש אלא תקנה לעולם, כי בלעדי זה לא היה אפשרי גיבושו של עם נבחר שיצא מאברהם אבינו. לכן, גם במבול וגם בדור הפלגה אנו מוצאים את אותו שורש נבל, כי המבול שורשו נבל (האות נ' נעלמת באות ב' בצורת דגש והיה צריך לומר מנבול) כי כל עולם החי נבל, כמו עלה נובל שמת ונהפך לדשן המזין את האדמה וממנו צומח צמח חדש, כך המבול המית את עולם החי ביבשה ומתוך זה צמח עולם החי חדש ומטוהר.
בדור הפלגה חוזר השורש נבל: "הבה נרדה ונבלה שם שפתם… על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" – גם כאן ה' גרם לניבול שפתם של דור הפלגה שכל אחד שכח את שפתו המקורית (לשון הקודש) ונאלץ להמציא שפה הסכמית משלו, וכך נוצרו השפות של שבעים האומות כתוצאה מנבילת לשון הקודש בפיהם. וכיון שדרכו של ה' לפעול במידה כנגד מידה יש למצוא את הקשר בין שני החטאים לשני העונשים בשורש נבל.
שורש זה נמצא גם במילה – נבלה, שפירושה גוף מת של בעל חי, בדרך כלל בהמה או חיה, ופירושו: גוף חומרי לאחר שאיבד את הרוחניות – הנפש החיה. וזה מקביל לדור המבול שהלכו אחרי חומריות הגוף והתעלמו לחלוטין מהנשמה שבקרבם ומהרוחניות שמחיה את גופם החומרי, בכך לא נבדלו מנבלה שהיא חומר ללא רוח.
ולכן גם עונשם במבול בעצם סיים את איבוד הרוחניות שבגופם והפך אותם לנבלה ממש.
דור הפלגה, לעומת זאת, לקח את הנשמה האלוקית והשתמש בה כנגד ה' שנתנה בגופם- "נעשה לנו שם", "ומגדל וראשו בשמיים"- כלומר רצו להשתמש בכוח נשמתם כדי למרוד בה', היפך ממטרת הנשמה בגופם, שנועדה לקדש את הגוף ולהכיר תודה לבוראם, הם השתמשו בה כנגד ה' וזאת כפיות טובה, כי כח הנשמה בגוף זה בעיקר כח הדיבור (כפי שמתרגם אונקלוס על הפסוק :"ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה"-"והוות באדם לרוח ממללא" (בראשית ב')) והשכל, ופה הם ניצלו את זה ש"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" ולהפר עצתם ה' נובל את שפתם בדיוק במה שרצו להשתמש נגד ה'- ה' בלל את שפתם והפר מחשבתם.
עניין כפיות הטובה נמצא במילה נבל שפירושה כפוי טובה – "הלה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך" (דברים ל"ב) – ששם משה מוכיח את עמ"י על כפיות הטובה שגומלים לה' רעה תחת טובה.
כמו כן, מצאנו בדברי אביגיל לדוד בעניין בעלה נבל שהשיב רעה תחת טובה לדוד: "אל נא ישים אדוני את ליבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו" (שמואל א', כ"ה).
דור הפלגה שהתנהגו בנבלות וכפיות טובה, נבלה שפתם ואיבדו את לשון הקודש שבה נברא העולם. כי היא נועדה לקידוש הגוף החומרי ולעסוק בדברי תורה וקדושה ולא בניבול פה ובתוכניות מרד בה' .
ולכן הפרשה פותחת בנח ש"צדיק תמים היה בדורותיו", ועל רקע דור המבול שאיבד את הרוחניות והתמכר לחומריות הגוף ולתאוותיו, בלט נח בכך ש "את האלוקים התהלך נח" – בדיוק הפוך מהם, עסק ברוחניות ולא התמכר לחומר, והיה "צדיק תמים בדורותיו"- גם בדור המבול וגם בדור הפלגה. כי בניגוד לדור הפלגה ניצל את נשמתו האלוקית למטרתה האמיתית ולכן נבחר להיות אבי האנושות לאחר המבול.
הפרשה מסתיימת באברהם אבינו, שהוא התיקון לדור הפלגה שכפרו בטובתו של ה'. ואברהם, תכונתו העיקרית הייתה הכרת התודה. שברקע משפחתו וסביבתו האלילית, היה היחיד שהכיר בכך שיש בורא לעולם ונלחם נגד הזרם להפיץ ברבים את האמונה באל אחד, ולכן הוא זה שנבחר להישלח לארץ כנען ולהכין את הקרקע לעם הסגולה – עמ"י, שעל רקע כפיות הטובה של אומות העולם, ימסור את נפשו בכל הדורות לקידוש שם ה' ולהכיר תודה לבורא. כנגד דור המבול שאיבד את רוחניותו והתמכר לחומריות – עמ"י יקדש את החומריות הקשה של א"י שלא גושמה ביום זעם ולא טוהרה במבול, ועמ"י באמצעות התורה שקיבל בסיני יקדש את א"י במצוות התלויות בארץ ויקדש את חומריותה – ובכך יתקן את שני החטאים של האנושות – דור המבול ודור הפלגה.
והרוצה להעמיק ולהרחיב הבנתו בעניין המבול ופרשת "נח", יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת "נח".
.
