יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע מקץ
בס"ד
הפרשה מתחילה בחלומות פרעה מקץ שנתיים ימים לחלומות שר המשקים והאופים, ובין חלום לחלום, פרעה מקיץ משנתו, כך שיוצא שיש לנו: שני חלומות של יעקב (חלום הסולם וחלום העתודים העולים על הצאן), שני חלומות של יוסף בנעוריו, שני חלומות של שר המשקים ושר האופים ושני חלומות של פרעה. וחלומות פרעה גורמים לחלומות יוסף להתגשם (שנהיה משנה למלך) ובתמורה מגשים יוסף את חלומות פרעה (מכלכל את הארץ בשנות הרעב) וכמו שפרעה מקיץ משנתו והנה חלום, כך יוסף מקיץ מהחלום הרע של שתים עשרה שנות כלא ויוצא לחרות להיות משנה למלך שמונים שנה, רק שאצלו "שנות הרעב" היו בתחילה ו"שנות השובע" בסוף ושנות השובע 'בלעו' את שנות הרעב "ולא נודע כי באו אל קרבנה". ("נשני אלוקים את כל עמלי") בהיפוך לחלומות פרעה.
כל החלומות שבהם נתקל יוסף במהלך חייו הם חלומות של מלכות, שני חלומותיו, שני חלומות שר המשקים והאופים, שני חלומות פרעה. ובחלומות שר המשקים והאופים מופיע המספר 3 (שלושה סריגים, שלושה סלי חורי, שלושת ימים הם) ובחלומות פרעה מופיע המספר 7. אז יש לנו כאן את עשר הספירות, שלוש השכליות – כתר, חוכמה, בינה, ושבע המידות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
לעומת אבותיו, שאלוקים התגלה להם מספר פעמים, ליוסף, אלוקים לא נגלה אפילו פעם אחת ועם זאת ה' איתו ועל שפתיו כל הזמן – "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה", "את אשר אלוקים עושה הגיד לפרעה", "כי נכון הדבר מעם האלוקים וממהר האלוקים לעשותו".
ולכן לחלומות פרעה יש שלוש גרסאות: 1. כפי שחלם באמת. 2. כפי שמספר זאת ליוסף. 3. כפי שיוסף משחזר את החלומות כדי לפותרם. ובכל הגרסאות ישנם שינויים. בגרסה הראשונה "עומד על היאור", בגרסה השניה – "הנני עומד על שפת היאור" וזה בהשפעת יוסף, כי בתחילה פרעה הרגיש את עצמו מעל היאור – אלוהיו, ולאחר ששומע מיוסף "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה", במקום שיוסף יגיד אני מומחה לחלומות ספר לי הכל, הוא אומר "בלעדי" – אני כלום, אלוקים משתמש בי כדי לענות את שלום פרעה, אז גם פרעה לומד מוסר מענוותו של יוסף ויורד קצת בגאוותו, ואומר – "הנני עומד על שפת היאור" – אני לא מעל אלוהי. וגם עונה ליוסף בשפתו – אתה אמרת "בלעדי" אז באמת "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים", כי הבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו – "ושפל רוח יתמוך כבוד" (משלי כט), "ולפני כבוד ענווה" (שם, יח)
בגרסה הראשונה שבע הפרות הבריאות מתוארות כ"יפות מראה", ובגרסה השניה כ"יפות תואר" ובגרסה השלישית (של יוסף) – "הטובות". רק לגבי שני אנשים בתורה נאמר הביטוי "יפה תואר ויפה מראה"- רחל (בראשית כט) ויוסף (שם לט). חלום פרעה לגבי שבע הפרות רעות המראה ודקות הבשר האוכלות את שבע הפרות הבריאות וטובות המראה, מזכיר מאוד את שבע השנים שעבד יעקב ברחל שאותן אכלה לאה, ושבע השנים הבאות שעבד בעבור רחל יפת התואר ויפת המראה. בגרסה הראשונה לא מוזכר-"ולא נודע כי באו אל קרבנה", בגרסה השניה כן מוזכר "ולא נודע כי באו אל קרבנה מראיהן רע כאשר בתחילה" (לגבי חלום השיבולים לא מוזכר עניין זה בכל הגרסאות).
וכפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שיוסף לא רואה בילדי לאה ראויים לרשת את יעקב כממשיכי האבות כי נולדו בטעות וברמייה של לבן בהחליפו את רחל בלאה, והשלב הראשון שרחל ולאה חיו עם ילדיהן זו לצד זו – זו הגרסה הראשונה של חלום פרעה, ובשלב השני שרחל מתה בלידתה, יוסף נמכר ע"י אחיו ונעלם במצרים בעצם ע"י בני לאה- מתקיימת הגרסה השניה של חלום פרעה – "ולא נודע כי באו אל קרבנה", כי ילדי לאה (שהם שבעה עם דינה) בלעו את רחל עם בנה יוסף (יפי התואר ויפי המראה) ולא נודע כי באו אל קרבנה. ואכן בגרסה השלישית (של יוסף) הפרות מתחלקות לטובות ורעות בלי קשר למראה חיצוני, כי בעיניו בני רחל הם הטובים ובני לאה הם הרעים שלא ראויים לרשת את יעקב ובלעו את הטובים שהיו אמורים לרשת את יעקב כממשיכיו, (ואלמלא לאה היו נולדים לרחל השבעה ילדים ולא ללאה), ואכן בסוף היו רק שתי שנות רעב ולא שבע – בזכות יעקב שבא למצרים, וזה כנגד יוסף ובנימין.
וזו גם הסיבה, שלמרות שיוסף מתמנה למשנה למלך על הממלכה המצרית, השולטת בכל המזרח התיכון ויכול לשלוח שליחים בקלות לארץ כנען ולבשר לאביו על מצבו, לא יצר קשר ואף קורא לבנו הבכור-מנשה-"כי נשני אלוקים את כל עמלי ואת כל בית אבי" כלומר מודה לה' שהשכיח ממנו את כל ייסוריו בשנות העבדות והכלא ("ולא נודע כי באו אל קרבנה") אך גם מודה לה' שהשכיח ממנו את כל בית אביו, ולכאורה מדוע מודה על כך שאלוקים השכיח ממנו את כל בית אביו, כולל כולם, כולל אביו יעקב, כולל אחיו בנימין?! ועל הבן השני – אפרים, מודה – "כי הפרני אלוקים בארץ עוניי"- כאילו מתכוון להשתקע שם, ומדוע לא רוצה לחזור לבית אביו?
וכפי שהסברנו, אכן יוסף רואה בעצמו את ממשיכו של יעקב וממנו ייצאו שנים עשר השבטים, וכיוון שעל פי ברית בין הבתרים "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" – והוא היחיד שמתקיים בו עתיד זה, ואילו כל אחיו כולל בנימין – תושבים בארץ כנען, ולא גרים ולא נרדפים, ולכן מבין יוסף שהוא זה שנבחר וכל אחיו נידחים. ולכן מודה לה' שהוא הנבחר ומודה על כך שהשכיחו את כל בית אביו והפרה אותו כגר בארץ נוכריה, כי זה מוכיח שבו מתקיימת הנבואה של ברית בין הבתרים ולא באחיו – בפרט שהם לא ראויים לכך שמכרוהו לעבד, וודאי שיידחו מלהמשיך את מורשת האבות.
לגבי אביו, יוסף לא מודע לכך שאביו חושב שהוא מת, עצם זה שלא מחפש אחריו כל השנים שהיה בכלא המצרי מגבירים אצל יוסף את התחושה שאולי אביו הסכים עם אחיו על דחייתו מזרע ישראל ועל מכירתו, ואולי בגלל זה שלחו אל שכם אל אחיו, למרות שידע ששנאוהו, כי רואה בו איום על שאר בני יעקב, בכך שרואה בעצמו הנבחר וכל אחיו יידחו. ואולי הסכים יעקב להקריב אותו על מנת להציל את השאר ולכן לא שולח לחפש אחריו במצרים – שלשם נמכר.
לכן יוסף אומר לעצמו: כנראה שזה נגזר כך משמים ואסור להתערב בגזירת שמים ולשלוח לאבי הודעה על מקום המצאי, כי וודאי יכול לדעת זאת ברוח הקודש או בנבואה ואם לא שלח אחריי סימן שלא רוצה בכך.
וייתכן כפי שהסברנו בפרשה הקודמת, שיעקב שלח את יוסף כדי לבחון אותו בשבירת הטבע לגרום לאחיו להשלים איתו והרי לא הצליח בכך ואולי משום כך יעקב הבין שאין לו את יכולת האבות של שבירת הטבע והוא לא הנבחר להמשיך, וכעת הוא מהווה איום על אחיו וגורם לשנאה בין האחים ולכן שיישאר היכן שהוא ולא ישוב לעורר מדנים בין אחיו. ולכן יוסף מקבל את הדין ולא מתאמץ ליצור קשר עם בית אביו (ויתכן שסובר שממנו לבד יצאו שנים עשר השבטים ללא בנימין, כמו שאומרת הגמרא בסוטה (דף לו עמוד א') שמיוסף היו צריכים לצאת שנים עשר השבטים אלמלא אשת פוטיפר).
אך כאשר מגיעים עשרת אחיו למצרים לשבור בר, ובאים לפניו ומשתחווים לו ארצה ויוסף מכירם אך הם לא מכירים אותו ומתגשם בכך החלום הראשון שחלם להם – "והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחווינה לאלומתי" – בחלום ההוא היו רק עשרה אחים ללא בנימין כי אז היה קטן מדי ולא היה רועה איתם בצאן. וכעת בדיוק עשרת אחיו ללא בנימין משתחווים לו ממש כמו בחלום הראשון. אך מצד שני היכן בנימין? האם גם אותו שונאים האחים בתור בן רחל הלא כבר צריך להיות מעל גיל עשרים אז מדוע לא בא איתם, האם חוזר איתו מה שהיה עם יוסף שכל אחיו הלכו לרעות בשכם ואותו השאירו עם אביו משנאתם אותו? אם כן צריך להציל את בנימין מידם שלא יעשו לו את שעשו ליוסף.
ולכן יוסף מתנכר לאחיו וקורא להם מרגלים כדי שירגישו איך מרגיש אדם שמאשימים אותו בהוצאת דיבה ומפרשים אותו לא נכון, כפי שפרשוהו אחיו כשהיה מביא את דיבתם רעה אל אביהם, שטעו בכוונתו כי הוא לא עשה זאת משנאה חלילה אלא לשם שמים כדי שלא יהיו בעמ"י אנשים לא ראויים.
אומנם אין כאן כוונת נקמה, חלילה, אלא מטרתו של יוסף היא להביא את בנימין אליו כדי להצילו מגורל כמו שלו בידי האחים הלא ראויים בעיניו. כי בתשובתם לטענת ה-"מרגלים אתם" אינם מזכירים כלל את אבלו של יעקב על יוסף ואת חששו לשלוח את בנימין (אומנם בפרשת "ויגש" אומר יהודה שבתחילה ענו לו – "ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" אך זה לא מוזכר בפרשתנו ושם נבאר למה יהודה שינה) ולכן יוסף מבין שבנימין נשאר עם אביו מאותן סיבות שהוא עצמו בזמנו נשאר אצל אביו – בגלל שנאת האחים.
ולצורך הבאת בנימין אליו, צריך לנקוט בתחבולה ולשם כך השתמש בתחבולת ה-"מרגלים אתם", שעל הדרך גם תגרום לאחיו להתבונן אחורה במה שהם האשימו אותו בזמנו ואולי כעת מאשימים בכך גם את בנימין. ובתחילה יוסף מציע שישלחו אחד מהם לארץ כנען כדי להביא את בנימין וכל שאר התשעה ישארו במשמר בית האסורים כבני ערובה ואוסף אותם למשמר שלושת ימים שלאחריהם משנה את דעתו, ומדוע?
כנראה האחים גילו ערבות הדדית ולא הסכימו לשלוח אף אחד מהם להביא את בנימין כל עוד האחרים אסורים וגם אף אחד לא הסכים ללכת ולהשאיר את אחיו במאסר. ולכן לאחר שלושת ימים יוסף מחליט להיפך (ודרך אגב, במשך שלושת ימים אלו הרגישו האחים מה זה להיות במאסר במצרים ומה גרמו לאחיהם יוסף במוכרם אותו לעבד) שאחד יישאר וכל השאר ילכו לארץ כנען ויביאו את בנימין. אך לא משאיר להם את הבחירה מי יישאר אלא לוקח את שמעון ואוסר אותו לעיניהם. ומדוע דווקא את שמעון?
כי לפני כן כשאמר להם "אחיכם אחד יאסר… ואתם לכו הביאו שבר רעבון בתיכם ואת אחיכם הקטן תביאו אלי" אז-"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" ואז ראובן אומר "הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם" וכנראה "איש אל אחיו" זה שמעון שאמר אל אחיו לוי, ופה בפעם הראשונה יוסף שומע (כי לא נזהרו לדבר על ידו בנוכחותו כי חשבו שלא מבין את שפתם) מה קרה לפני שהגיע אל אחיו כשראוהו מרחוק והתנכלו להמיתו וראובן מנע זאת מהם והציע להשליכו לבור, כי כשיוסף הגיע אליהם כבר היתה התוכנית ערוכה וישר הפשיטוהו והשליכוהו לבור.
וכעת מבין יוסף, שראובן ניסה להצילו ושמעון הוא זה שיזם את הניסיון להורגו (כי הוא גדול מלוי) וגם כעת לא מתחרטים על מכירתו אלא על שלא שעו לתחנוניו ושהוא ילד שלא מבין מה הוא עושה אך עדיין איתנים בדעתם שהוא רשע ומגיעה לו המכירה לעבד רק שהיו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין ולא להתאכזר. ולכן יוסף שכשומע זאת הולך לחדר צדדי ובוכה על שעדיין בטוחים בצדקתם שהוא ראוי למה שקרה לו וכל השנים הללו לא פקפקו לרגע שצדקו במכירתו וגם עכשיו, שבאה עליהם הצרה הזאת והרגישו וחוו על בשרם מה זה כלא והאשמת שווא, עדיין בטוחים בצדקתם ורק מצטערים שלא נהגו לפנים משורת הדין. ולכן יוסף לוקח את שמעון דווקא ואוסר אותו לעיניהם, כי אולי בלעדי שמעון שיזם את הכל יתחילו לחשוב אחרת על מכירתו לעבד.
מצד שני, אין ליוסף שום טינה על אחיו ושום נקמנות ולכן דואג לשים את צרור כספם בחזרה בשקיהם ונותן להם צידה לדרך וכך ממחיש שכל היריבות עם האחים אינה אישית אלא רעיונית לגבי מי יירש את יעקב כאבי שנים עשר השבטים.
וכשאחד האחים מגלה בדרך את כספו באמתחתו ומספר לאחיו, אומרים האחים – "מה זאת עשה אלוקים לנו" – גם הם כיוסף שם אלוקים בפיהם ותולים כל דבר באלוקים ולא במקרה חלילה, אם כן הם ראויים להיות שבטי י-ה כמו יוסף, רק שיוסף לא נמצא שם כדי לשמוע זאת ולהבין זאת בשלב זה.
וכשהאחים חוזרים לאביהם לארץ כנען, אותם אחים שהתבלטו במכירת יוסף – ראובן ויהודה, מתבלטים גם כאן. כמו ששם ראובן נכשל בהשבת יוסף לאביו גם כאן ראובן נכשל בהצעתו לאביו למסור לידו את בנימין בשובם למצרים תוך הבטחה להשיבו, אחרת ימית יעקב את שני בני ראובן, אך יעקב עונה לו שכמו שאחיו יוסף מת גם לבנימין צפוי אסון בדרך, למרות שיעקב לא מודע לחלקו בניסיון הצלת יוסף, יש פה רמז, דרך אגב לראובן – כמו שאת יוסף לא הצלחת להציל יש חשש שגם את בנימין לא תצליח להציל. ולעומתו – יהודה, שהציל את יוסף באמצעות מכירתו גם כאן מתבלט בהצעתו לקחת את בנימין ולהשיבו לאביו ואם לא ישיבנו "וחטאתי לך כל הימים" ודווקא יהודה מצליח בגלל העיתוי שמציע זאת (לאחר שכילו לאכול את השבר שהביאו ממצרים ולאחר שיעקב בעצמו מבקש מהם לשוב למצרים, בניגוד לראובן שהציע את הצעתו מיד כשחזרו ממצרים ולא חיכה לעיתוי מוצלח יותר כמו יהודה, ועל זה נאמר בברכת יעקב לראובן "פחז כמים אל תותר"). וגם בגלל ההתחייבות המציאותית יותר מזו של ראובן – "את שני בני תמית"- ובכך העיד על בגרות ועל הנהגה אמיתית שיודע לקרוא את המצב נכונה ולהכיר את נפש הזולת במגעיו איתה. ואכן דווקא בזכות גישה זו מצליח יהודה בפרשה הבאה להשיב לא רק את בנימין אלא גם את יוסף, בזכות הנאום שנשא בפני יוסף שגרם ליוסף להתוודע לאחיו, דבר שלא היה קורה אלמלא גישתו של יהודה, ובפרשה הבאה נרחיב בכך.
ולכן יעקב נענה ליהודה, וכפי ניסיונו עם עשיו מציע גם כאן לשלוח מנחה ליוסף "קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בוטנים ושקדים"-ונוסח זה מזכיר לנו את אורחת הישמעאלים שקנתה את יוסף ולקחה אותו איתם למצרים-"והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" וכפי שיוסף הורד למצרים בליווי ניחוחות אלו, גם אחיו שמכרוהו יורדים כעת למצרים בליווי אותן ניחוחות. ושוב יש כאן מידה כנגד מידה בנוסף למאסר שחוו במצרים ולהאשמתם כמרגלים הם גם יורדים למצרים בליווי אותן ניחוחות שאיתן ירד יוסף אחיהם.
יעקב אומר לבניו – "ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש" – במקום לקלל את האיש שמתנכל לבניו, יעקב מעדיף לברך את בניו שישאו חן וחסד בעיני האיש, ושוב יש כאן סייעתא דשמיא , כי אם יעקב היה מקלל את האיש (שלפי כל מה שספרו בניו היה ראוי בהחלט לקללה) אז היה עלול לקרות אסון ליוסף ללא כוונת יעקב לכך. אך יעקב שמעדיף תמיד את השלום על פני המלחמה (כמו במפגשו עם עשיו שהעדיף להשתחוות ולהכניע את כבודו במקום עימות מלחמתי וכן בשכם וכן עם לבן) גם כאן מעדיף לברך במקום לקלל.
וכאשר האחים עם בנימין יורדים מצריימה ועומדים לפני יוסף לא מוזכר שמשתחווים -"וירדו מצרים ויעמדו לפני יוסף", כי כעת אמור להתגשם החלום השני, צריכים להיות אחד עשר כוכבים שמשתחווים ליוסף וכעת הם עשרה עם בנימין (כי שמעון במאסר ולא נמצא איתם עדיין) והעשרה של החלום הראשון שמשתחווים זה כבר קרה וגם לא אמור לכלול את בנימין כפי שהסברנו לעיל. ואכן כעת לא משתחווים, אך לאחר שמוציא אליהם את שמעון וכעת הם אחד עשר הם כן משתחווים ליוסף – "ויבוא יוסף הביתה… וישתחוו לו ארצה" וכששואל אותם – "השלום אביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי" הם משיבים – "שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ויקדו וישתחוו" – ואז מתקיים גם עניין השמש כי משתחווים גם בשם יעקב, ועדיין חסר לנו עניין הירח.
וכעת מובן עניין השינוי בין החלומות, שבחלום הראשון עשר אלומות האחים משתחוות לאלומת יוסף, כי מדובר בירידה הראשונה של עשרת האחים (ללא בנימין) למצרים על מנת לשבור בר, ועומדים בפני המשביר – יוסף, אז כולם עסוקים בעניין אלומות החיטה, אלה באים לקבל וזה בא לתת, ולכן הם שווים באותו עניין של אלומות חיטה.
אך כעת, בירידה השניה למצרים הם מובאים לבית יוסף על מנת לסעוד איתו כשווים אל שווה ולא למקום חלוקת התבואה, כפי שהיה בפעם שעברה ופה הם באים כנציגי יעקב אביהם ולכן משולים לכוכבים כהבטחת ה' לאברהם "ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (בראשית כ"ב) וכן ליצחק "והרביתי את זרעך ככוכבי השמים" (שם, כ"ו).
ואילו יוסף בחלום השני לא היה מיוצג ע"י כוכב אלא בעצמו – "והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (שם, ל"ז) וכן כאן יוסף לא מקביל להם ככוכבים אלא נפרד מהם כנציג העם המצרי ולא כבן יעקב ולכן לא מיוצג ע"י כוכב (עפ"י מחשבת האחים בהשתחווייתם לו שחשבו שהוא מצרי) אומנם יוסף בזמן זה עדיין לא חושב שהם מייצגים את שבטי ישראל כי בטוח שהם נדחו מלהיות שבטי ישראל (למעט בנימין) ושהשבטים ייצאו ממנו, אך בשמיים יודעים אחרת שהם כן שבטי ישראל ולכן בפעם זו מתגשם החלום השני ברובו (כי הירח שהיא כנראה זלפה או בלהה לא מוזכר שמשתחוות לו בבואן למצרים עם יעקב, למרות שיעקב כן מוזכר שהשתחווה בפרשת "ויחי"-"וישתחו ישראל על ראש המיטה" אך שם לא מחויב שהשתחווה ליוסף, אלא יותר משמע שהשתחווה לה', להודות על כך שיוסף נשבע לו לקוברו במערת המכפלה).
ובכל זאת יוסף ממשיך בתכניתו להשאיר את בנימין אצלו ולשלוח את האחים חזרה לארץ כנען, למרות שכבר התגשמו חלומותיו וזה נוגד את דעת המפרשים שכל תכניתו של יוסף היתה על מנת להגשים את החלומות שחלם.
אך לפי מה שהסברנו שמטרתו היתה להציל את בנימין מידיהם אז כן מובנת התנהגות יוסף כעת בהמשיכו להתנכר לאחיו ולא להתוודות בפניהם כיוסף, כי עדיין חושב שהם אינם ראויים להיות ממשיכי יעקב. וממנו (ואולי גם מבנימין) יצאו שנים עשר השבטים שבטי י-ה. וכאשר בסעודה נותן לבנימין מתנות פי חמש משאר האחים יש כאן אפליה מכוונת: כפי שיעקב הפלה אותו משאר אחיו בכתונת הפסים, כך גם יוסף מפלה את בנימין כי יודע שהאחים קנאים ("ויקנאו בו אחיו" (שם, ל"ו)) ודבר זה יעזור לו בתוכניתו להשאיר איתו את בנימין, כי אם אחיו שונאים אותו כמו ששנאו את יוסף, הם לא יילחמו על בנימין ולכן מרבה את משאת בנימין ממשאות כולם חמש ידות. אך נשאלת השאלה: הרי יוסף אוהב את בנימין ומדוע גורם לו בושה גדולה כל כך כשמוצאים את הגביע באמתחת בנימין, הלא אם האחים היו מוותרים ומשאירים את בנימין אצל יוסף, וחוזרים לאביהם לכנען, הבושה והביזיון של בנימין היו נשארים איתו כי יוסף לא היה מתגלה בפניהם ומה יספרו לאשתו ולעשרת ילדיו כשיחזרו לכנען בלעדיו? שאבא שלהם גנב?! ולכן נשאר במצרים בתור עבד על הגניבה?!
כמו כן הקל וחומר של האחים – "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב" – תופס רק לגביהם, ולא לגבי בנימין (ושמעון) שלא היה איתם בפעם הראשונה ולא השיב שום כסף שנמצא בפי אמתחתו. אולי בגלל זה האחים, כשנמצא הגביע באמתחת בנימין, לא אומרים שזו עלילה מצד יוסף אלא מאמינים שבנימין גנב ולכן יהודה אומר "הננו עבדים לאדוני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו" כלומר: אומנם אנחנו לא אשמים, רק בנימין, אך לנו יש עוון אחר של גניבה – "האלוקים מצא את עוון עבדיך" – לא אתה, אלא אלוקים (וזו פעם ראשונה שיוסף שומע את שם אלוקים מפי האחים ורואה שגם הם תולים את כל אשר קורה, באלוקים, כמוהו עצמו והם לא לגמרי שונים ממנו) מאשים אותנו באותו עוון של בנימין – גניבה, ולכן כולנו נהיה לך לעבדים, אנחנו – על עוון גניבת יוסף ומכירתו ("כי גנב גנבתי מארץ העברים"(בראשית מ')) ובנימין (שלא גנב את יוסף ומכרו) על גניבת הגביע שאותו מצאת אתה.
ופה לראשונה מודה יהודה בשם אחיו (כי הוא יזם את מכירת יוסף) כי מה שעשו היה עוון בפני אלוקים, ולא כפי שחשבו עד כה שצודקים במכירת יוסף ועשו זאת לשם שמים כדי לא להדחות מעמ"י, כעת מודה יהודה שטעו וזה עוון ולא כפי שאמרו בפעם הקודמת-"אבל אשמים אנחנו על אחינו…" ששם עדיין חשבו שצדקו בחריצת הדין רק היו צריכים לנהוג לפנים משורת הדין בגלל התחננו עליהם, אך כעת יהודה מודה (שוב יהודה מודה) שזה עוון כלפי אלוקים שאין לו הצדקה.
אך עדיין יוסף לא חושב שהם ראויים להיות שבטי י-ה ואין לו שום עניין בהשארותם במצרים גם בתור עבדים, ולכן מתנגד להצעת יהודה – "ויאמר חלילה לי מעשות זאת האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד ואתם עלו לשלום אל אביכם" – חלילה לי, אינני כמוכם שעושים מצדיק עבד, כמו שעשיתם לי, אני רק את מי שבאמת חטא עושה עבד, ואתם עלו לשלום אל אביכם. כעת סיימתי את המבחן שבשלו שלחני אבי אליכם לשכם – "ראה נא את שלום אחיך… והשיבני דבר" – ואני שולח אתכם לשלום אל אביכם והצלחתי לשכנעכם ששנאתם את יוסף לחינם, ואינני רוצה ברעתכם כפי שחשבתם בנעורי, אלא האמת הניעה אותי ולא שנאה אישית, וצדקתי שבאמת אינכם ראויים להיות שבטי יה. לכן השאירו את בנימין כאן בגלות איתי, שימשיך את זרעו של יעקב – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" ואתם תשובו לארץ כנען ולא תהיו גרים בארץ לא לכם כי אינכם ראויים לכך. והביזיון של בנימין על הצגתו כגנב, נדרשת, כפי שנדרשה ממני בהצגתי כאנס בבית פוטיפר בשתים עשרה שנות כלא כדי לזכות להיות ממשיך האבות.
.
