נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת מסעי
"אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה' ואלה מסעיהם למוצאיהם"
כשיצאו ישראל ממצרים עדיין היו-"לצבאותם"- הרבה צבאות ללא סדר (בפרט שנוספו להם הערב רב) אך בספר "במדבר", אחר הקמת המשכן הסתדרו לצבא אחד מסביב למשכן- צבא ה', וככזה עתידים להיכנס לארץ כנען. ועל שם כך נקרא ה'- ה' צבאות. והנהגתם אז היתה בידי משה ואהרן. ומשה כותב את כל מסעותיהם וחניותיהם בערבות מואב בחנייה האחרונה, על פי ה' ולא על פי זכרונו של ארבעים שנה במדבר, כי גם מסעיהם וחניותיהם היו על פי ה'-"
ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה'" (שמות י"ז), וכן-"על פי ה' יחנו ועל פי ה' ייסעו" (במדבר ט').
"ומוצאיהם"- זה מקום החניות שמשם יוצאים למסע לחנייה הבאה, ומשה כותב גם את החניות וגם את המסעות לחניות הבאות. ולכן נאמר גם "מוצאיהם למסעיהם" וגם "מסעיהם למוצאיהם", כי גם המסע היה ניסיון וגם החניה היתה נסיון, כי היו צריכים לחנות היכן שה' מורה, ללא שיקול ובחירה מצד העם, וגם זאת, לא ידעו לכמה זמן יחנו.
וכאן מונה הפרשה ארבעים ושתיים חניות וארבעים ואחת מסעות (אך המילה "ויסעו" מופיעה ארבעים ושתיים פעמים כי הנסיעה מרעמסס מופיעה פעמיים וכן המילה "ויחנו" מופיעה ארבעים ושתיים פעמים ובהמשך נראה שלמספר זה יש משמעות).
ובהמשך תפרט פרשתנו את ארבעים ושתיים ערי הלוויים המפוזרות על פני כל שבטי ישראל כנגד ארבעים ושתיים החניות במדבר במשך ארבעים שנה.
"ויסעו מרעמסס בחודש הראשון, בחמישה עשר יום לחודש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, ומצרים מקברים את אשר היכה ה' בהם כל בכור. ובאלוהיהם עשה ה' שפטים"- ה' עשה שפטים גם בבכורות וגם באלוהי מצרים- הטלה, בכור המזלות, ובשאר אלוהי מצרים. כמו שנאמר-"והיה ביום ההוא יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה" (ישעיה כ"ד), כי לפני שה' מפיל את העם בארץ הוא מפיל את השר הממונה בשמיים כפי שעשה למצרים.
"ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות" ועל סמך פסוק זה יש מצוות ישיבה בסוכה בסוכות- "בסוכות תשבו שבעת ימים... למען יידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ג)
"ויסעו מסוכות ויחנו באיתם אשר בקצה המדבר, ויסעו מאיתם וישוב על פי החירות, אשר על פני בעל צפון ויחנו לפני מגדול"- באמצע המסע כשהגיעו ישראל לקצה מדבר איתם (שבו ימשיכו אחר כך שלושה ימים עד מרה) חוזרים ישראל לאחור וחונים לפני פי החירות לפני בעל צפון, כדי לפתות את פרעה לרדוף אחריהם וליפול בים סוף-"וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות, בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואיכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'" (שמות י"ד).
"ויסעו מפני החירות ויעברו בתוך הים המדברה, וילכו דרך שלושת ימים במדבר איתם, ויחנו במרה"- במסע זה היתה קריעת ים סוף וטביעת מצרים בים ופה כתוב שהלכו שלושת ימים במדבר איתם וחנו במרה. אך בספר "שמות" נאמר-"ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה" (שם ט"ו)?
ויתכן שהלכו על הגבול בין שני המדברות איתם ושור כי הם באמת גובלים אחד בשני, ולכן נחשב שהולכים שלושת ימים במדבר שור, כמו שנחשב שהלכו שלושת ימים במדבר איתם.
ויתכן שהמילים-"
ויצאו אל מדבר שור וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים" יתכן שהמדבר בו מדובר הוא מדבר איתם, כי לא כתוב איזה מדבר, כי יצאו אל מדבר שור אך הלכו במדבר איתם שלושת ימים.
"ויסעו ממרה ויבואו אילימה ובאילים שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים ויחנו שם"-כבר הסברנו בפרשת "בשלח" את המשמעויות של מספרים אלה, עיינו שם בהרחבה, שתים עשרה כנגד שבטי ישראל ושבעים כנגד אומות העולם הקיימים בזכות שנים עשר השבטים ומי התורה שלהם.
"ויסעו מאילים, ויחנו על ים סוף. ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין"-בספר "שמות" לא מוזכרת החניה על ים סוף, אלא ישר חנו במדבר סין-"ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים" (שם ט"ז) ושם קיבלו את המן והשליו בעקבות תלונותיהם. ושם מוזכר לראשונה עניין השבת שצריכים לשבות ישראל ולא לצאת ללקוט את המן ביום השבת.
"ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה. ויסעו מדפקה ויחנו באלוש. ויסעו מאלוש ויחנו ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות"
גם מסעות אלו לא מוזכרים בספר "שמות"- לא דופקה ולא אלוש אלא ישר ממדבר סין הגיעו לרפידים-"
ויסעו כל עדת בני  ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתות העם" (שמות י"ז) כנראה שם מוזכרות רק החניות החשובות שקרו שם אירועים מיוחדים ודלגו על החניות הסתמיות. כי ברפידים היתה גם הכאה בסלע שיצאו ממנו מים וכן מלחמת עמלק.
"ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני"- ושם היה מעמד הר סיני וקבלת הלוחות, וחטא העגל ובניית המשכן ושהו שם מתחילת החודש השלישי לשנה הראשונה ליציאת מצרים עד עשרים לחודש השני לשנה השניה-"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים. ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר וייחן שם ישראל נגד ההר" (שם י"ט), כך שיוצא שבשנה הראשונה ליציאת מצרים היו אחד עשר מסעות ומסעות אלה היו ללא סדר צבאי וללא משכן בתוכם, כאשר עמוד הענן הולך לפניהם ביום ועמוד האש הולך לפניהם בלילה.
ואחד עשר מסעות אלה נמשכו ארבעים וחמישה יום בלבד.
נותר לברר, האם המסעות היו גם בלילה או רק ביום? אז בתחילת המסעות ממצרים כתוב במפורש שנסעו גם בלילה "
ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות י"ג).
אך לאחר נתינת המן במדבר סין שנאמר בו-"
ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה ותעל שכבת הטל והנה על פני המדבר דק מחוספס ככפור על הארץ" (שם ט"ז) וכן נאמר בו עניין שמירת השבת שלא ללוקטו בשבת. אז האם מאז היו מסעות בלילה, כי אז היכן נחת המן בזמן המסע? וכן האם היו מסעות בשבת?
וכן מוכרחים לומר שכשנסעו בחמישה עשר לחודש הראשון ממחרת הפסח, מרעמסס לסוכות, הרי אותו יום הוא מקרא קודש שאסור בעשיית מלאכה- דבר שנאמר למשה עוד כשהיו במצרים-"
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם ראש חודשים... וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם..." (שם י"ב), אך כיוון שה' ציווה לצאת ממצרים ביום הזה יצאו למרות שזה חג וזה מקרא קודש, כי ה' ציווה.
אך השאלה היא: האם בכל המסעות במדבר נסעו גם כאשר חלו חגים או לא?
אז כיוון שעד הר סיני לא היו חגים, כי הגיעו להר סיני בראש חודש סיוון, וכן במדבר סין, שחנו בו בחמישה עשר באייר ושם קיבלו את המן ושביתת השבת, נותרו רק שתי שבתות עד ראש חודש סיוון שבו הגיעו להר סיני. ושבת ראשונה כתוב במפורש שעדיין היו בחניה במדבר סין, כי ראו שביום שישי לקטו לחם משנה מהמן ואז נאמרה להם שביתת השבת למחרת, אז נותרה רק שבת אחת עד הגעתם להר סיני, וכנראה לא נסעו בזמן שבת זו.
ויש לשים לב שבאחד עשר מסעות אלה לא היתה מריבה ותלונה בזמן המסע, אלא רק בזמן החניה עצמה-בפי החירות בגלל הפחד  מהמצרים הרודפים, במרה בגלל המים המרים, במדבר סין על האוכל, ברפידים על המים, ובהר סיני- חטא העגל.
בהר סיני חנו שנה פחות עשרה ימים, כפי שציינו לעיל, ובאותה שנה הקימו את המשכן, וכעת עם ישראל מסודר מסביב למשכן לפי דגלים ונהיה צבא ה' ומכאן ואילך עם ישראל נוסע על פי העלות הענן מעל המשכן על פי ה' וכן בתרועת החצוצרות כמפורש בפרשת "בהעלותך".
וכעת הגיע הזמן למסע לכניסה לארץ-"
ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה", וכפי שהסברנו בפרשת "בהעלותך" מסע זה נמשך שלושה ימים כאשר ארון ברית ה' הולך לפניהם לתור להם מנוחה. וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. ובזמן המסע עצמו היתה מרידה של המתאוננים ובערה בם אש ה', ובזמן החניה בקברות התאווה גם היתה המרידה על האוכל והבשר ושהו שם חודש לאכילת השליו שה' נתן ומתו רבים בקברות התאווה.
ובחודש זה חל גם חג השבועות, כך שלא נסעו בזמן החג כי היו בחניה במקום (וזאת בהנחה שחג השבועות לא תלוי במנחת העומר כי אז רק לאחר הכניסה לארץ חגגו את חג השבועות)
"ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות"- שם הצטרעה מרים בגלל דבריה על משה ושהו שם שבעה ימים כדי לחכות לה.
"ויסעו מחצרות ויחנו בריתמה"- בפרשת "בהעלותך" נאמר-"ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן", ובהמשך, בפרשת "שלח" כתוב-"ויבואו... אל מדבר פארן קדשה"- כפי שהסברנו בפרשת "חוקת" באריכות, ריתמה זהו שמה של קדש בתחילה ומשם נשלחו המרגלים ושם נגזר על ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה.
ושם שהו ישראל כארבעה חודשים, כמו בזמן שחנו שם בפעם השניה בשנת הארבעים במי מריבת קדש (ואז נקראה קדש על שם שנקדש שם ה' במשה ואהרן)-"
ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" (דברים א'). וכפי שהסברנו- כימים אשר ישבתם פעם הראשונה שהייתם בקדש. כי למרות שמיד לאחר חטא המרגלים אמר ה' למשה-"והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף". הם לא נסעו למחרת משם, אלא ניסו להעפיל להר-"וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה" (במדבר י"ד), ולאחר מכן לא מוזכר שנסעו שוב, עד לשנת הארבעים שנסעו מעציון גבר לקדש.
"ויסעו מריתמה ויחנו ברימון פרץ... ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש".
ישנן כאן שמונה עשר מסעות שנסעו בני ישראל במשך שלושים ושבע וחצי שנה- מזמן חטא המרגלים עד תחילת שנת הארבעים כשהגיעו לקדש, וכפי שציינו בפרשת "חוקת", מאז הקמת המשכן צויינו רק החניות שבהן הוקם המשכן במקום החניה כך שהוצרך להיות שטח מישורי נרחב לשם כך, ואם כן כל המקומות שהוזכרו מאז הנסיעה ממדבר סיני בתור חניות הם מקומות מישוריים נרחבים שמאפשרים את הקמת המשכן וחניה של ארבעה דגלים סביבו.
וכאן בקדש היה חטא מי מריבה ונגזר על משה ואהרן שלא יביאו את בני ישראל לארץ ולכן במקום להיכנס לארץ שלחו מלאכים למלכי אדום ומואב בבקשה לעבור בארצם וסורבו, ונאלצו כעת לסבוב את ארץ אדום מדרום וממזרח ולהיכנס לארץ ממזרח הירדן.
"ויסעו מקדש ויחנו בהר ההר בקצה ארץ אדום. ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימות שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש. ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במותו הר ההר. וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל"- בהר ההר גם מת אהרן בראשון לאב בשנת הארבעים בן מאה עשרים ושלוש (אגב זה תאריך הפטירה היחידי בתורה שנכתב) וגם היתה מלחמת ישראל במלך ערד שהיכו והחרימו את ערד עד חורמה (כפי שמפורט בפרשת "חוקת" ופה רק ברמז)
ויוצא שנכנסו בעצם לארץ בזמן המרדף אחרי מלך ערד, ובכל זאת נאלצו לצאת חזרה כדי לסבוב את ארץ אדום, דבר שגרם שתיקצר נפש העם בדרך ולעונש הנחשים השרפים, וזה שוב חטא במהלך מסע כמו שהיה חטא המתאוננים.
"ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה ויסעו מצלמונה ויחנו בפונון ויסעו מפונון ויחנו באובות"- ובמסע מפונון (כנראה ליד העיר פינן שבעמק הערבה הנמצאת בממלכת ירדן היום) לאובות- קצרה נפש העם בדרך והתלוננו על ה' ומשה על חוסר לחם ומים וה' שלח בעם את הנחשים השרפים וינשכו בעם וימות עם רב מישראל ומשה עשה את נחש הנחושת כמפורט בפרשת "חוקת", ושם נאמר-"ויסעו בני ישראל ויחנו באובות" (במדבר כ"א) משמע שזה קרה במסע הארוך מפונון לאובות שבמסע זה הקיפו את ארץ אדום (אובות כנראה נמצאת איפשהו מזרחית לאדום)
"ויסעו מאובות ויחנו בעיי העברים בגבול מואב ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד", וכפי שהסברנו, בין עיים לדיבון גד חנו ישראל בנחל זרד (ושם תמו למות דור המדבר כמו שמוזכר בפרשת "דברים") ואחר כך חנו מעבר לנחל ארנון ואחר כך בבאר ששם שרו את שירת הבאר ומשם שלחו מלאכים לסיחון מלך האמורי בבקשה לעבור בארצו. וכאשר סירב נלחמו בו וכבשו את ארצו ואז חנו בדיבון גד שהיתה באיזור מישורי (כפי שנראה בהמשך, בספר "ירמיה") והקימו את המשכן.
כי כפי שהסברנו שם, לא יכלו להקים את המשכן בנחל זרד או בעבר ארנון או בבאר, כי השטח לא היה מישורי לשם כך ולכן לא מוזכרים מקומות אלה בפרשתנו.
"ויסעו מדיבון גד ויחנו בעלמון דבלתיימה ויסעו מעלמון דבלתיימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו"- דיבון גד ועלמון דבלתיימה הן ערים בארץ סיחון שכבש ממואב וכן נבו. ונמצאות באזור מישורי שמאפשר הקמת המשכן-"כי שודד מואב ומשפט בא אל ארץ המישור... ועל דיבון ועל נבו ועל בית דבלתיים" (ירמיה מ"ח)
מהחניה בהרי העברים שלחו מרגלים ליעזר וילכדוה אחר כך פנו ועלו דרך הבשן והשמידו את עוג ועמו וכבשו את ארצו ולאחר מכן-"
ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדו יריחו. ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב".
ושם בערבות מואב אירעו האירועים שקרו בפרשות "בלק" ו"פנחס" ו"מטות".
כך שיוצא שבשנת הארבעים נסעו תשעה מסעות.
נותר לברר מה ששאלנו, הלא מרגע הקמת המשכן יש חובה להקריב כל יום קרבנות התמיד, ולחם הפנים נמצא על השולחן שבוע משבת לשבת בלי להסירו. וכן צריך להדליק את המנורה כל יום ולהקטיר קטורת על מזבח הזהב כל יום וכן בשבתות ובמועדים יש את קרבנות החובה שלהם.
ואם כן, מה קורה בזמן המסעות הנמשכים מספר ימים או שבועות האם בטלה עבודת התמיד והדלקת המנורה ולחם הפנים? ומה עם הפסוק-"
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו'), כמו כן בזמן המסעות, האם נמשכו גם בלילה? ואז נשאלת השאלה היכן ירד המן בבוקר הלא הם נמצאים במסע?
ואם לא נסעו בלילות מאז הקמת המשכן (והפסוק שהבאנו "
ללכת יומם ולילה" (שמות י"ג) מדבר רק על המסעות שלפני מעמד הר סיני- בשנה הראשונה לפני הקמת המשכן) האם הענן היה ממשיך לנוע או שמחכה איתם בזמן העצירה עד הבוקר?
כמו כן, הראינו בפרשת "בהעלותך", שהענן לא היה נעלה מעל המשכן בלילה, אלא רק בבוקר כך שהמסעות היו מתחילים רק בבוקר אך נמשכים גם בלילות. ומצאנו לפחות מסע אחד מפורש שנמשך שלושה ימים רצופים- בזמן שנסעו מהר סיני לקברות התאווה-"
ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים, וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה" (במדבר י').
אז האם נסעו גם בלילה? ואם כן איך אפשרי הדבר שלושה ימים בלי שינה תוך מסע מפרך במדבר?
מוכרחים לומר שבלילות עצרו לשינה, ואם כן בבוקר כשקמו היה מן סביב למחנה (למרות שהמשכן לא הוקם עד מקום החניה המוזכר בפרשתנו בכל מסע).
ורק ביציאת מצרים הלכו יומם ולילה מסוכות לאיתם כפי שכתוב. אך יתכן שזה היה רק יום ולילה אחד כך שעדיין הדבר אפשרי. וכן בשבתות וחגים כנראה לא נסעו כי נסיעתם הרי על פי ה' בלבד והוא קובע מתי יחנו ומתי יסעו, כך שוודאי לא גרם להם לנסוע בשבת ואז עניין לחם הפנים הסתדר לפחות, כי סידרוהו על השולחן בשבת. ולגבי האם נפסל הלחם בפסול של יוצא ממחיצתו כשנוסעים באמצע השבוע ומוציאים את השולחן מהמשכן לשאת אותו במסע, בכך עוסקת הגמרא ב"מנחות" דף צ"ה עמוד א', והגמרא אומרת שכל עוד הלחם על השולחן כשמכסים את  השולחן בכיסוי על מנת שישאו אותו הלוויים, אינו נפסל ביוצא, כי אוהל מועד אף על פי שנסע עדיין אוהל מועד הוא (והתוספות אומר שבמסקנה אוהל מועד שנסע אינו אוהל מועד, ולכן קרבנות קודשי קודשים כחטאת, עולה ואשם נפסלים ביוצא, ורק לגבי קודשים קלים שאפשר לאוכלם בכל מחנה ישראל, גם בזמן המסע לא נפסלים ביוצא. אך לגבי לחם הפנים, למרות שהוא שייך לקודשי קודשים שנאכלים רק בעזרה כל עוד שמסודר על השולחן, למרות שנסעו המחנות ופורק המשכן נשאר בקדושתו ולא נפסל).
אך לגבי קורבנות התמיד והקטורת שעל המזבח והדלקת המנורה, מוכרחים לומר שבטלו בזמן המסעות וזה על פי ה' שקובע את המסעות ולכן הם אנוסים.
"וידבר ה' אל משה בערבות מואב... והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואיבדתם את כל משכיותם ואת כל צלמי מסכותם תאבדו ואת כל במותם תשמידו. והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה"- כפי שבתחילת הפרשה הוזכר שה' עשה שפטים באלוהי מצרים לאחר שהיכה את בכוריהם כך ישראל מתבקשים שבמקביל להשמדת שבעת עמי כנען ישמידו גם את כל סוגי העבודה זרה שלהם- משכיות, צלמים ובמות (שעליהם זובחים לאלוהיהם).
ומשכיות על פי הפשט זו אבן שיש עליה ציורים של עבודה זרה-"
ואבן משכית לא תתנו בארצכם" (ויקרא כ"ו), "תפוחי זהב במשכיות כסף"(משלי כ"ה) ומסכותם זה פסלים ממתכת נסוכה-"הפסל נסך חרש" (ישעיה מ')
ונסך זה לשון התכה- "
ויעשהו עגל מסכה" (שמות ל"ב) ששם מובא על עגל הזהב שהתיכוהו באש.
ומפסוקים אלו לומד הרמב"ן שיש מצוות עשה של ישוב ארץ ישראל-"וישבתם בה" שנוהגת תמיד ובפסוק זה מופיע הפועל להוריש ולרשת שלהוריש זה לגרש ולהשמיד את יושבי הארץ, ולרשת זה הפוך- לקבל את הארץ בירושה מה'.
"והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחותיכם לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו אל אשר יצא לו שמה הגורל לו יהיה למטות אבותיכם תתנחלו"- כפי שהסברנו בפרשת "פינחס"- הגורל הוטל על פי השבטים ולאחר שכל שבט קיבל את נחלתו על פי הגורל, חילקו אותה על פי בתי האב של השבט המפורטות בפרשת "פינחס" וכל משפחה לא קיבלה על פי הגורל אלא על פי רוב פקודיה.
וזה מה שנאמר כאן-"
לרב תרבו את נחלתו", הכוונה כל משפחה לפי גודלה כך גודל נחלתה. אך השבטים עצמם נחלו על פי גורל, לכן יש שבט גדול עם נחלה קטנה כמו שבט דן, ולהיפך- שבט קטן עם נחלה גדולה כמו אפרים, לכן צריך לקרוא את הפסוק כך "והתנחלתם את הארץ בגורל. למשפחותיכם- לרב תרבו את נחלתו ולמעט תמעיט את נחלתו" ומדוע נאמר עניין זה שוב כאן לאחר שכבר נאמר בפרשת "פינחס"?
כי שם זה היה לפני בקשת בני גד ובני ראובן, שכל השבטים היו אמורים להתחלק בארץ כנען, אך כעת לאחר שבני גד ובני ראובן וחצי מנשה קבלו חלקם בעבר הירדן ללא גורל, יכולים לחשוב שהתבטל עניין הגורל ולכן צריך לכתוב זאת שוב וכעת תתחלק הארץ לא לשתים עשר שבטים אלא לתשעה וחצי שבטים.
"ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצידיכם. וצררו אתכם על  הארץ אשר אתם יושבים בה, והיה כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם"- שיכים זה קוצים-"התמלא בשוכות עורו ובצלצל דגים ראשו"? (איוב מ'), שם מדובר על הלוויתן שה' שואל את איוב- אם יכול לצוד את הלוויתן על ידי שימלא עורו בקוצים, וכן כאן, מי שישראל ישאירו מהגויים יהיו להם כמו קוץ בעין וכן המילה "לצנינים בצידיכם" מתפרשת על זה הדרך. כי ב"יהושע" נאמר-"והיו לכם לפח ולמוקש ולשוטט בצידיכם ולצנינים בעיניכם עד אבדכם מעל האדמה הטובה הזאת" (יהושע כ"ג).
"וצררו אתכם" מקביל למדיינים- "כי צוררים הם לכם", אם אתם תרחמו הם לא ירחמו עליכם ואז תכנסו במקומם- כאשר דימיתי לעשות להם אעשה לכם, כי כמו שתועבת ה' מי שמרשיע את הצדיק, כך תועבת ה' מי שמצדיק ומרחם על  הרשע, באותו משקל-"
מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם" (משלי י"ז) ושאול שחמל על מיטב הצאן והבקר ולא הרג את אגג מלך עמלק סופו של דבר השמיד את נוב עיר הכהנים-"ואת נוב עיר הכהנים היכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב" (שמואל א' כ"ב) וזאת על חשד בלבד שמנהיגם אחימלך הכהן הגדול עזר לדוד.
וכעת מפרטת התורה את גבולות הארץ שינחלו תשע וחצי השבטים (וכבר הסברנו בפרשת "חוקת" את הגבול הדרומי של הארץ)
הגבול הדרומי של הארץ מתחיל מהקצה הדרומי של ים המלח מקיף את קדש דרומה (אזור שדה בוקר של היום) ונגמר בנחל מצרים (וואדי אל עריש ולא הנילוס, כי הנילוס זה נהר ופה כתוב נחל וכן דעתו של בעל "תבואות הארץ")
הגבול המערבי של הארץ- הים התיכון.
הגבול הצפוני-מהים התיכון להר ההר (זה לא הר ההר שמת בו אהרן כי הוא נמצא בדרום אלא הר ההר בצפון באזור סוריה של היום, הר על גבי הר, מקום בו יש לסוריה חוף בים התיכון ועל פי הרמב"ם זה מדובר בהר שליד העיר בניאס)
ומשם בקו ישר מזרחה לעיר חמה שבסוריה, ואחר כך יורד קצת לצדדה (תל ג'דיד?) ומשם יורד עד חצר עינן (שלא ידועה היום, ואולי זה וואדי ענן שבסוריה ליד העיר תדמור-פלמירה).
וגבול המזרח של הארץ מתחיל מחצר עינן יורד לשפם(לא ידועה היום) ויורד משם לריבלה (העיירה רבלה שבסוריה כיום) ומשם יורד הגבול ממערב לדמשק ומשם יורד בקו ישר לרמת הגולן ולים כנרת ממזרח ומשם לאורך כל הירדן עד סוף ים המלח.
וזה הגבול המזרחי של ארץ ישראל לגבולותיה (עיינו במפת הצפון הנספחת בסוף הספר). וגבולות אלה די תואמים את גבולות הארץ העתידית על פי "יחזקאל" פרק מ"ז- רק ששם כל השבטים כולל גד וראובן מקבלים נחלה בתוך גבולות הארץ.
"זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל, אשר ציווה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה, כי לקחו מטה בני הראובני לבית אבותם, ומטה בני הגדי לבית אבותם וחצי מטה מנשה לקחו נחלתם"- ורק את הארץ הזאת חולקים על פי גורל ולא את עבר הירדן המזרחי.
גבולות אלו של פרשת "מסעי" קטנים מגבולות הארץ כולה שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים-"
לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת. את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים ואת האמורי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי" (בראשית ט"ו) ששם מוזכרים עשרה עמים ולא שבעה כמו כאן.
לכן שם הגבול מתחיל מנהר מצרים (ולא מנחל מצרים- וואדי אל עריש) שזו השלוחה המזרחית של נהר הנילוס שמגיעה לים התיכון (תעלת סואץ של ימינו) ועד נהר פרת (באזור רקה שבסוריה של ימינו) ושם נמצאת היום העיר דיבסה-תיפסח המקראית המוזכרת במלכות שלמה-"
ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלישתים ועד גבול מצרים... כי הוא רודה בכל עבר הנהר, מתיפסח ועד עזה בכל מלכי עבר הנהר" (מלכים א' פרק ה')- וכן שלמה בנה את העיר תדמור (פלמירה שבסוריה היום)-"וילך שלמה חמת צובה(חאלב בסוריה של ימינו) ויחזק עליה ויבן את תדמור במדבר ואת כל ערי המסכנות אשר בנה בחמת" (דברי הימים ב' פרק ח') כך שיוצא שגבולות ההבטחה לאברהם נתקיימו בימי שלמה (מבחינה שלטונית בכל אופן ולא מבחינה התיישבותית) כי המילים-"מן הנהר... ועד גבול מצרים" מתייחסות לנהר פרת עד גבול מצרים שזו השלוחה המזרחית של הנילוס.
וכן ההבטחה על גבולות הארץ בפרשת "משפטים" מרחיבה את גבולות הארץ הנזכרת בפרשתנו-"
ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר" (שמות כ"ג) משמע שמים סוף (אילת של ימינו) יהיה גבול ישראל עד הים התיכון וממדבר סיני עד נהר פרת-וגם זה התגשם שלטונית בימי שלמה שחיבר את אילת לארץ ישראל-"ואוני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א' פרק ט').
אך כיוון שכעת בכניסה לארץ, עם ישראל מועטים מדי מכדי להתפרס על כל גבולות ההבטחה של אברהם ושל פרשת "משפטים", אז בינתיים נקבעו גבולות מצומצמים יותר המופיעים בפרשתנו. וגם גבולות אלו לא הצליחו בני ישראל למלא ולהוריש את הגויים מתוכם כפי שנראה בספר "יהושע". ורוב ארץ הלבנון נשארה בידי הגויים אשר שם. ואולי זה גם חובתם של שבטי ראובן וגד, שאילו התיישבו בארץ כנען היה ניתן למלא את כל גבולות פרשת "מסעי".
לגבי "נחל מצרים" המוזכר כאן, יש מחלוקת בין הפרשנים מה הוא בדיוק: לרוב הראשונים וכמה אחרונים נחל מצרים זהה לנהר מצרים שהוא השלוחה המזרחית של הנילוס (תרגום יונתן, תרגום ירושלמי, רמב"ם, רש"י, תוספות, רד"ק, הגר"א) ואחרים סוברים שזה וואדי אל עריש (רס"ג, רדב"ז, כפתור ופרח)
לגבי הר ההר בגבול הצפוני ישנן חמש שיטות-א. על פי תרגום יונתן וירושלמי, הוא נמצא על רכס ההרים טוורוס אומנוס- הרי אמנוס שבדרום תורכיה. ב. על פי הכפתור ופרח- זה ההר שנקרא אקרא, הנקרא היום- הר קל בגבול בין תורכיה לסוריה. ג. לפי הרמב"ם זהו הר הסמוך לעיר בניאס שבסוריה. ד. לפי ר"ש סירילאו ו'תבואות הארץ' זהו הר בתרון, דרומית לטריפולי שבלבנון. ה. לפי "אדמת קודש" זה הר חמנה מזרחית לביירות. ואת דעתנו אמרנו.
וכעת מפרט ה' למשה את רשימת נשיאי תשעת המטות וחצי המטה שינחילו את ארץ כנען לבני ישראל ויעזרו בכך ליהושע בן נון ואלעזר הכהן.
וסדר הנשיאים המפורטים כאן הוא תמוה ואין לו הגיון לא מבחינת גודל השבט, לא מבחינת החשיבות, לא מבחינת סדר הדגלים ולא מבחינת הולדת בני יעקב.
א. מטה יהודה- כלב בן יפונה ב. מטה שמעון- שמואל בן עמיהוד. ג. מטה בנימין- אלידד בן כסלון. ד. למטה דן נשיא- בוקי בן יוגלי. ה. לבני יוסף- למטה מנשה נשיא חניאל בן אפוד. ו. למטה אפרים נשיא קמואל בן שיפטן. ז. למטה בני זבולון נשיא- אליצפן בן פרנך. ח. למטה בני יששכר נשיא- פלטיאל בן עזן. ט. למטהבני אשר נשיא- אחיהוד בן שלומי.י. למטה בני נפתלי נשיא- פדהאל בן עמיהוד.
"אלה אשר ציווה ה' לנחל את בני ישראל בארץ כנען" וניתן לומר, שיש כאן רמז לעתיד, כי כאשר מתבוננים בהטלת הגורל על הנחלות על ידי יהושע לאחר כיבוש הארץ, רואים מדרום לצפון שהסדר של הנחלות הוא כמעט תואם לסדר השבטים כאן אך על פי זוגות שבטים: יהודה קיבל את החלק הכי דרומי של הארץ וביחד איתו שמעון שקיבל את נחלתו בתוך נחלת יהודה בדרום. בנימין צפונית ליהודה ושמעון ודן מקביל לו ממערב, מנשה ואפרים צפונית לבנימין ודן, זבולון ויששכר צפונית למנשה ואפרים, ואשר ונפתלי מקבילים אחד לשני וצפוניים לזבולון וליששכר.
כמו כן כאן נאמר-"
לבני יוסף למטה בני מנשה..." ושבט אפרים לא מוזכר שהוא מבני יוסף-"ולמטה בני אפרים..." וכן כאן מנשה קודם לאפרים, ואילו בפרשת "שלח" ברשימת המרגלים גם נאמר לגבי מנשה "למטה יוסף למטה מנשה גדי בן סוסי"- אך שם אפרים קודם למנשה, וגם שם לא מוזכר שבט יוסף לגבי אפרים-
"למטה אפרים הושע בן נון" וההסבר הוא: שמנשה בכור יוסף ולכן מוזכר בסמוך ליוסף ואילו אפרים הוא בנו הקטן ולכן מספיק שיזכירו את שם יוסף על הבכור.
כמו כן כיוון שיעקב העדיף את אפרים על מנשה ושיכל את ידיו ושם ידו הימנית על אפרים  וירע הדבר בעיני יוסף, אך יעקב אמר לו שאפרים יגדל ממנשה ולכן במיפקד במדבר סיני נאמר היחוס ליוסף דווקא על שבט אפרים ולא על מנשה, ולכן שם אפרים קדם למנשה- "
לבני יוסף לבני אפרים... לבני מנשה" (במדבר א'), ושם גם אפרים במספר היה גדול בהרבה ממנשה.
לכן כפיצוי למנשה- נזכר שמו של יוסף דווקא עליו בפרשת המרגלים ואולי כדי לעזור לו לחמוק מעצת המרגלים, כי לגבי יהושע בן נון משבט אפרים היה לו סיוע של משה ששינה את שמו.
ובפרשת המרגלים אפרים מוזכר קודם מנשה כי אז עדיין שבט אפרים היה גדול ממנשה -40,500 לעומת -32,200 אך כעת שבט מנשה גדול מאפרים- 52,700, לעומת 32,500 לכן מנשה קודם לאפרים.
וכיוון שנגמר הציווי על שנים עשר השבטים לגבי נחלותיהם בארץ ישראל, עובר ה' לצוות על נחלת הלוויים שאיננה נחלה של שדה וכרם אלא רק ערים לשבת וכל שבט מישראל צריך לתת מספר ערים מנחלתו לצורך מגורי משפחות הלוויים והכהנים (כפי שמפורט בספר "יהושע"- שלוש משפחות לוי- גרשון קהת ומררי והכהנים בני אהרן, כמה קיבלו מכל שבט-פרק כ"א ב"יהושע"), וכן מגרש לערים מסביב ברוחב אלפיים אמה מחוץ לעיר מארבעה צדדיה, כך שאלף אמה הצמודים לעיר נועדו-"
לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם" של הלוויים. ואלף האמה החיצוניים יהיו ריקים לחלוטין לנוי העיר.
וסך הכל ארבעים ושתיים ערים מוקדשות ללוויים בלעדית ועוד שש ערי מקלט שגם שייכות ללוויים אך ללא בלעדיות, כי גם הרוצחים בשגגה זכאים לנוס ולגור שם ואין ללוויים עדיפות עליהם. סך הכל ארבעים ושמונה עיר ללוויים. וכל שבט לפי גודל נחלתו נותן ערים ללוויים-"
מאת הרב תרבו ומאת המעט תמעיטו איש כפי נחלתו אשר ינחלו ייתן מעריו ללוויים"
וכיון שהוזכרו שש ערי המקלט השייכות גם ללוויים מפרטת כעת התורה את הכללים שעל פיהם ינוס הרוצח בשגגה אל עיר המקלט:
"כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח, מכה נפש בשגגה. והיו לכם הערים למקלט מגואל ולא ימות הרוצח, עד עומדו לפני העדה למשפט. והערים אשר תתנו שש ערי מקלט תהיינה לכם את שלוש הערים תתנו מעבר הירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה"
המילה-"
והקריתם לכם ערים" משמעותה תזמנו לכם ערים. ומעניין שמשתמשים בשורש ק.ר.ה לתאר דבר מתוכנן, ולכאורה זה סותר- או שזה מקרה או שזה מזומן מראש ולא ביד המקרה?
ודבר זה מזכיר את אשר אמר יעקב לאביו יצחק לשאלתו- איך זה מיהר למצוא ציד-"
ויאמר: כי היקרה ה' אלוקיך לפני" (בראשית כ"ז)- זימן ה' אלוקיך לפני.
ובכך מתמצה היהדות: גם מה שנראה לנו מקרה- מזומן הוא בידי ה' ואין מקריות כלל.
ועל דרך זה נסביר את המשפט שאמר שאול המלך על דוד כשלא בא לסעודת הראש חודש-"
כי אמר מקרה הוא בלתי טהור הוא" (שמואל א' כ') שיש שמפרשים זאת על דרך הדרש שהכוונה שאדם שאומר שזה מקרה, מראה שהוא לא טהור- כי מי שטהור לא מאמין במקרים.
ויש לשים לב שלמרות שעבר הירדן המזרחי כבר נמצא בידי ישראל ואפשר לקבוע שם את שלוש ערי המקלט של עבר הירדן המזרחי כבר עכשיו, בכל זאת נאמר כאן למשה שיעשו זאת רק לאחר כיבוש הארץ ורק אז יקבעו שלוש ערים גם בעבר הירדן המזרחי (אמנם כאן מוזכר שיתנו קודם את שלוש הערים שבעבר הירדן ורק אחר כך את שלוש הערים בארץ כנען. אך בספר "יהושע" פרק כ', רואים שלמעשה קודם נתנו את שלוש ערי המקלט שבארץ, ורק לאחר מכן את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן וזאת בגלל ששבטי גד וראובן וחצי שבט המנשה, היו בארץ כנען בזמן כיבוש הארץ וחלוקתה ונשארו גם לאחר שקיבלו הלוויים את עריהם ובכללן שלוש ערי המקלט שבארץ, ולכן לא היה מי שיקבע את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן, ורק לאחר שנגמרה החלוקה לכולם בארץ, חזרו בני גד וראובן לעבר הירדן ויכלו לקבוע שם את שלוש ערי המקלט.
אך כאן, שלפי התנאי היו אמורים לחזור מיד לאחר הכיבוש ולפני החלוקה, אז היו אמורים לקבוע שלוש ערים בעבר הירדן קודם הערים שבארץ כנען, כי כבר קבועה נחלתם של בני גד וראובן וחצי המנשה ועדיין לא חולקו הנחלות בארץ וזריזין מקדימין.
אך בני גד וראובן התנדבו להישאר מעבר לתנאי שהתחייבו ונשארו שם עד לאחר חלוקת הנחלות בארץ ולכן בספר "יהושע" נקבעו קודם בשלוש הערים שבארץ)
וצריך לומר שמשה לא יכול כעת לקבוע שלוש ערים בעבר הירדן לפני כיבוש ארץ כנען (למרות שבספר "דברים" משמע שמשה כן קבע שלוש ערים בעבר הירדן, אך שם זה היה רק סמלי, ולא יכלו לקלוט עדיין את הרוצחים בשגגה-"
אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש" (דברים ד'), כי יש משמעות למספר שש ערי מקלט, כפי שהסברנו מספר פעמים שהמספר שש מייצג את שנים עשר שבטי ישראל המשולים לששת ימי המעשה, והלוויים את המספר שבע- הרוחניות שמחזיקה את החומר, כמו השבת שמחזיקה את ששת ימי המעשה. ולכן הלוויים מתגוררים בערי המקלט על מנת להיות הנקודה השביעית שבתוך השש.
ולכן כל עוד לא נכבשה הארץ אי אפשר לתת שלוש ערים בנפרד אלא רק כאשר תיכבש ארץ כנען ותיווצר אפשרות לשש ערים רק אז יחול החיוב ולא קודם.
ובאחרית הימים, כאשר יהיה ה' אחד ושמו אחד ומספרו של ה' הוא הרי עשר-"
העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ז), אז עם ישראל (שכעת ביחס לעמים הוא נקודת השמונה, ושבעים אומות העולם הם נקודת השבע ועליהם נוהגת הנהגת שם אלוקים שמספרו שבע) יעלה לדרגת העשר, כי שם הוויה יהיה מלך על כולם, כולל אומות העולם ואז הם יעלו לדרגת עם ישראל כעת- דרגת השמונה שמעל הטבע וישראל יעלו אז למדרגת העשר, ולכן אז יצטרכו להיות תשע ערי מקלט, והלוויים השוכנים בתוכם יהיו נקודת העשר, ואז נקבל את הבטחת ה' לאברהם בברית בין הבתרים של ארץ עשר עממים-"ואם ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך ונתן לך את כל הארץ אשר דיבר לתת לאבותיך... ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה" (דברים י"ט)
כל עניין רצח בשגגה מתחדש כאן. ומה עשו ארבעים שנה במדבר עם הרוצחים בשגגה מדוע לא היה איזה הסדר כמו ערי מקלט במדבר? ויתכן לומר שהשגחת ה' במדבר מנעה מקרים כאלה, כי הרי לא מדובר ברצח במזיד שאז ה' לא מתערב בבחירת האדם. אבל ברצח בשגגה אין כאן בחירה מודעת של האדם להרוג ולכן ה' מנע שלא יהיה מכשול כזה בתקופת המדבר, אך בארץ ישראל עם חומריותה והנסיונות שמעמידה את האדם, בנקל יתכנו רציחות בשגגה, כי אז עם ישראל עובר להנהגה טבעית של עם בארצו שמקרים כאלה הם חלק מהשגרה היומיומית (כמו תאונות דרכים של ימינו)
וכעת מפרטת התורה את ההבדלים בין רצח במזיד שעליו חייבים מיתת בית דין לבין רצח בשוגג שעליו נסים לעיר מקלט מפני גואל הדם.
ראשית במקרים החמורים, שאדם רב עם חברו ומכהו ומת, אך לא וודאי שהתכוון להורגו, אז הסימן הוא במה היכהו, אם בכלי ברזל וודאי מדובר במזיד כי כל ברזל יכול להרוג אך אם היכהו באבן יד, בוחנים האם היא בת הריגה ואז חייב מיתה, אך אם באופן טבעי אי אפשר להרוג עם כזאת אבן והיכהו באבן זו ומת בכל זאת, אז ברור שלא התכווין להמיתו ונס לעיר מקלט.
וכן הדבר בכלי עץ שבודקים כמו באבן יד.
וגואל הדם הוא ימיתהו. אם התברר שעשה במזיד, כי תפקידו לגאול את דם הנפש הגזול ולתת לו מנוחה בהריגת הרוצח.
וכן כאשר הרוצח לא משתמש בכלי, אלא בידו דוחפו בשנאה או משליך עליו חפץ מרחוק בכוונה או היכהו בידו באיבה- הכאה שאפשר למות בה, ומת- חייב מיתה, כי מזיד הוא, אך אם מדובר בתאונה- בפתע, ללא איבה דחפו, או בטעות השליך עליו כלי ואפילו אבן שיש בה כדי להמית אך לא ראה אותו והפיל עליו והרגו והוא לא אויבו, אז שופטים הסנהדרין. וכשמגיעים למסקנה שזה שוגג, מצילים אותו מיד גואל הדם ומחזירים אותו לעיר המקלט שברח אליה, ויושב שם עד מות הכהן הגדול של אותו זמן. ואם יצא -מן העיר וגואל הדם רוצחו אין לו עונש, כי זו אשמתו שיצא מעיר המקלט.
ומדגישה התורה שרק על פי שני עדים
-ירצח את הרוצח (משמע שגם בית דין שמוציאים להורג על פי ההלכה זה גם נקרא רציחה ולא רק רוצח במזיד או בשוגג)
ואין לקחת כופר או שוחד כדי להציל את הרוצח מגזר דין מוות, וכן אין לקחת שוחד כדי להציל את הרוצח בשגגה מלנוס אל עיר המקלט, כי אז מחניפים את הארץ הקדושה- "
כי הדם הוא יחניף את הארץ" ואין כפרה לארץ על הדם אשר נשפך בה "כי אם בדם שופכו", כי האדמה מפיקה תועלת מהדם שנשפך בה ומפרה אותה (כפי שהסברנו באריכות בספר 'אגלי דעת'- פרשת "בראשית"). אז יש לה נגיעה לרצח וגם היא קצת אשמה (כמו בחטא עץ הדעת-"ארורה האדמה בעבורך",  וכן בחטא קין שקבלה האדמה את דמי הבל וגם היא נתקללה –"ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך, כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך" (בראשית ד') כי קבלת האדמה את דמי הנרצח מחניפים אותה ואין לה כפרה כי אם בדם השופך.
אך זה רק בארץ ישראל שנשארה בחומריות של כל האדמה שלפני המבול כי לא ירד בה מבול ולכן נשארה ישות רוחנית שניתן להחניף לה וצריכה כפרה בדם השופך, ויש לעם ישראל אחריות על הארץ שלא לטמאה, כי ה' שוכן בתוכה על ידי ששוכן בתוך בני ישראל-"
ולא תטמא הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל".
ומעניין שהמילה "מקלט" המורכבת מהשורש ק.ל.ט, בהיפוך אותיות הופכת לקטל- קולטת את הקוטל-"
רוצח יקטול עני ואביון" (איוב כ"ד) וכדי שלא תקטול את הקולט, גרים בעיר הלוויים שמהווים משקל נגד לרוצחים בשגגה שהמאפיין שלהם זה חוסר זהירות ורשלנות בנוגע לחיי אדם.
ובשהותם בעיר המקלט בקרב הלוויים משרתי ה', עובדי המקדש ומורי ההוראה בישראל, שכל חייהם עוסקים ברוחניות ולא בעבודת האדמה, ההשפעה שלהם עליהם תחזירם למוטב.
ויש לזכור שלמעט הלוויים, כל שבטי ישראל עסקו בעבודת האדמה בארץ ישראל, שבקלות יכולה לטשטש את הרוחניות של האדם כפי שהסברנו כבר לגבי חומריות האדמה של ארץ ישראל שמי שלא מצליח לקדשה היא משפיעה עליו שיהיה לו יצרים חזקים וקשים כמו שקרה לשבעת עמי כנען.
והרוצח בשגגה בבורחו לעיר המקלט, בעצם מפסיק לעבוד בעבודת האדמה ומושבת מאונס כל ימי שהותו בעיר המקלט, וחייב לעסוק במושכלות וברוחניות בזמן שהותו שם וללמוד תורה עם הלוויים ובכך לעדן את החספוס שדבק בו בזמן עבודת האדמה ולעדן את נפשו, וזה תפקידה של עיר המקלט.
ולכן צריך לשהות שם עד מות הכהן הגדול, כי עצם הציפייה והתלות באדם אחר כדי להשתחרר מהגלות בעיר המקלט גורמת לרוצח בשגגה לחשוב באופן תמידי על האדם שבו חירותו תלויה ולהרהר באישיותו  ומעשיו ובדרך חייו. וכיוון שהכהן הגדול הוא הדמות הרוחנית הכי קרובה לה', בגלל עבודתו במקדש וכפרתו על עם ישראל ביום הכיפורים בקודש הקודשים- ההרהור בו יגרום לרוצח בשגגה ללמוד להעריך את חיי הרוח והקדושה ומה שהתחיל כציפייה למותו של הכהן הגדול יהפך לרצון להיות כמותו ולהעריכו ככל שיעבור הזמן.
ובכך תושג המטרה שלשמה הגיע לעיר המקלט, ובסופו של דבר כבר לא ישאף למות הכהן הגדול אלא ירצה להישאר בעיר מקלט לתמיד כדי להתקדם בעבודת ה' וברוחניות שלמד להעריך.
ובעצם יוצא שהרצח בשגגה (שבעצם נגרם מלמעלה לאדם שנרצח כי כנראה התחייב מיתה בשמיים ואולי בגלל שרצח מישהו אחר ללא עדים, וכן לאדם שרצח בשגגה שבשמיים רוצים שיתקן את דרכיו) הוא כלי שעוזר לאדם בישראל להתמודד עם חומריות הארץ בארץ ישראל ולהגיע לקדושה.
וזה מסביר את שאלתנו, למה דווקא לאחר כיבוש הארץ התחייבו בהתקנת שש ערי מקלט, ולא עשו זאת כבר בעבר הירדן על ידי משה?
כי רק ארץ ישראל בתוך גבולות ההבטחה היא הדורשת תיקון  ומצריכה הקצאת שש ערי מקלט, ואילו עבר הירדן המזרחי רק נגרר אחריה כי לא נועד במקור להתיישבות ישראל ואינו חלק מארץ ישראל המקורית.
ושוב המספר שבע מעניק רוחניות למספר שש, והלוויים שבעיר המקלט מחדירים רוחניות לשש ערי המקלט הקולטות את שנים עשר השבטים העסוקים באדמת הארץ ומחדירות בהם רוחניות שתשמר את החומר ותקדשו. ומי שיוצא  מעיר המקלט טרם זמנו ובורח מהרוחניות נתקל בגואל הדם שייקח את מעט הרוחניות שיש בו ויחזירה למקומה, כלומר ימיתו.
ומעניין שספר "ויקרא" מסתיים בגאולת קרקעות ובהמות הקדש וגאולת מעשר שני-"
ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כ"ז) וספר "במדבר" מסתיים בגאולת הדם- בגאולת נפש הנרצח וכמו שגאולת דם גואלת את דם הנרצח. השורש ג.א.ל משמש גם להיפך- כטינוף וטומאה-"כפיכם נגואלו בדם" (ישעיה נ"ט), "מגישים על מזבחי לחם מגואל" (מלאכי א'), כי כדי לגאול לפעמים צריך להיגאל בדם ולא כל הגאולות נקיות, כפי שפינחס גאל את ישראל תוך כדי התגאלו בדם זמרי וכוזבי.
ובעצם יש כאן לרוצח בשגגה שתי אפשריוות: או להיגאל על ידי הלוויים בתוך עיר המקלט על ידי תיקון רוחני, או לצאת מעיר המקלט ולהיגאל על ידי גואל הדם- גאולה נקיה או מגואלת ולכן יש ללוויים ארבעים ושתים ערים בתוך שנים עשר שבטי ישראל המפוזרות בכולם בשווה.
כי כפי שהסברנו כבר, שנים עשר השבטים מייצגים את נקודת השש ועסוקים בעבודת האדמה והלוויים שבתוכם הם נקודת השבע המעניקים רוחניות לחומר, כמו שבת לששת ימי המעשה ולכן עוסקים בעיקר ברוחניות, לכן יש ארבעים ושתיים ערים שזה שבע פעמים שש.
ושש ערי המקלט הנוספות נועדו לגאול את נפש הרוצח בשגגה והוא תלוי בכהן הגדול, כי הכהנים זו נקודת השמונה בעם ישראל (כפי שהסברנו בפרשת "שמיני") ושש ערי המקלט הם השישייה השמינית של ערי הלוויים, כי שש כפול שמונה זה ארבעים ושמונה ערי הלווים כולל ערי המקלט ומי שלא עודן ברוחניות של ארבעים ושתיים צריך להיגאל על ידי נקודת השמונה בשש ערי המקלט.
ולכן פרשת "מסעי" המציינת את ארבעים ושניים המסעות של ישראל במדבר המשלבים את השש והשבע שבעם ישראל וכל מסע וייסוריו גרמו לקדש את החומר בעם ישראל, אך כאשר נכנסים לארץ ומגיעים למנוחה ולנחלה אז ארבעים ושתיים ערי הלוויים מחליפים את תפקיד המסעות, ולכן נאמר-"
וערי הלוויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללויים" (ויקרא כ"ה) שבנוסף לפשט- שלוי תמיד יוכל לגאול את ביתו אם מכרו לאחר, יש כאן משמעות נוספת- שערי הלוויים בארץ ישראל מהווים גאולת עולם לעם ישראל על ידי הלוויים העסוקים ברוחניות ובכך מקדשים את עבודת האדמה של שנים עשר השבטים שהלוויים מפוזרים בתוכם.
והכל נובע משכינת ה' בתוכנו ולכן אסור לטמא את הארץ בדם הנרצחים-"
כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל"
ואם מתבוננים, רואים שבעצם חמשת ספרי התורה מסתיימים תמיד בגאולה כלשהי.
ספר "בראשית" מסתיים בדברי יוסף לאחיו לפני מותו-"
ויאמר יוסף אל אחיו: אנוכי מת ואלוקים פקוד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב" (בראשית נ') וזאת הבטחה לגאולה גופנית של העם משעבוד מצרים.
וספר "שמות" מסתיים בהקמת המשכן ושכינת ה' בתוכו ובכך בתוך עם ישראל-"
ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן... כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ')- ובכך היתה גאולה רוחנית לעם ישראל.
וספר "ויקרא" מסתיים בגאולת האדמה בארץ ישראל וקידושה על ידי ישראל על ידי תרומות ומעשרות-"
ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו... ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו" (ויקרא כ"ז).
וספר "במדבר" מסתיים בגאולת היחיד מישראל-אם זה בעיר המקלט על ידי הלוויים ואם זה מחוצה לה על ידי גואל הדם, שגואל בכך הן את דם הנרצח והן את נפש הרוצח כי בכך מתכפר לו חטאו.
וספר "דברים" מסתיים ביום מותו של משה רבנו-"
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" וביום מותו הגיע לשער החמישים בקדושה ונקרא לראשונה עבד ה'-"וימות שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'" ולכן עלה אל הר נבו-נ' בו- חמישים שערי קדושה בו, ובכך באה גאולה לחומר שהתקלל בחטא עץ הדעת, כי משה הצליח לקדשו לחלוטין ולכן קרן עור פניו ובגיל מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס ליחו.
ובכך באה גאולה לאדם ולאנושות כולה, כי מספיק אחד כמשה שהצליח לממש את רצון שם הוויה בבריאה ולהגיע לקידוש מוחלט של החומר ולהידבק בבורא, כדי לתת תקווה שזה אפשרי לכל אדם בעולם.
והפרשה מסתיימת בגאולה נקייה יותר, גאולת בנות צלופחד שנישאות לבני דודיהן לנשים (וסדר שמותיהן כאן השונה מהפעמים הקודמות תלוי כנראה בסדר נישואיהן- קודם מחלה ואחר כך תירצה, חוגלה, מילכה ונועה)
ובכך שמרו על כך שנחלת אביהן צלופחד תישאר במשפחת החפרי ולא תעבור למשפחה או לשבט אחר (עם מותן או אם ימכרו את הקרקע תחזור ביובל לשבט החדש של בעליהן) ובכך גאלו את שם אביהן צלופחד שלא ייגרע שמו ממשפחתו ובכך גם לא נגרעה נחלתן מנחלת שבט מנשה.
ומעניין, שאותו לשון שאמר ה' על בנות צלופחד-"
כן בנות צלופחד דוברות" (במדבר כ"ז), כך גם כעת משה בתשובה לבקשת-"ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף" שביקשו ממנו שלא תיגרע נחלתן מנחלת אבותיהם (כפי שבנות צלופחד ביקשו שלא ייגרע שם אביהן ממשפחתו) ולכן משה מצווה-"כן מטה בני יוסף דוברים"- באותה לשון שאמר ה' על בנות צלופחד.
"זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלופחד לאמר: לטוב בעיניהם תהיינה לנשים, אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה, כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" כמו שנאמר "ודבק איש באשתו והיו לבשר אחד",כך נאמר-"איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל" ואכן בנות צלופחד עשו את אשר ציווה ה'-"כן עשו בנות צלופחד, ותהיינה... בנות צלופחד לבני דודיהן לנשים... ותהי נחלתן על מטה משפחת אביהן" ובכך קיימו את שני הפסוקים, גם דבקו בנחלתן וגם דבקו באיש לנישואין ובכך ניצחה הדבקות הרוחנית את ההיצמדות הגשמית לפעור.


.