יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע לך לך
בס"ד
בפרשת "נח" הפועל נח חזר שוב ושוב, אם בשמו של נח ואם במנוחת התיבה על הרי אררט ("ותנח התיבה"), ואם היונה שלא מצאה מנוח לכף רגלה ואם בדור הפלגה שרצו לנוח במקום אחד ולא להתפזר ("פן נפוץ על פני כל הארץ") בעולם הגדול. ואכן מהותם של בני נח זו מנוחה, יש להם את שבע מצוות בני נח, שבעיקרן נועדו לקיים חיי מנוחה ורוגע בין בני האדם, ללא שום שאיפות גבוהות מעבר לקיום חיי הגוף בעולם הזה.
בפרשתנו, המצב שונה לחלוטין. עם בחירתו של אברהם – אביו העתידי של עמ"י (עם ה', העם הנבחר שיקבל את התורה ועמה תרי"ג המצוות) נוצרה דרישה חדשה של – לך לך, לא לנוח במקום אלא להתקדם וללכת קדימה. כי זו תכליתו של האדם- ללכת ולעלות ולא להשאר במצב מנוחה וחוסר התקדמות. ובכך עולה הוא על מלאך, שלא יכול לעלות במדרגות הקדושה, לעומת אדם שיכול להתקדם ולעלות במדרגתו, אפילו על מלאכי שמים. כפי שאומר מלאך ה' אל יהושוע הכהן הגדול בזמן זכריה הנביא: "כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמר וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמר את חצרי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג').
רואים שבני אדם נקראים מהלכים, לעומת המלאכים שנקראים עומדים. כי למלאך אין את חומריות הארץ – שזה הרצון לקבל לעצמו, אלא רק רצון לתת ולכן לא שייך קידוש החומר ולא שייכת עליה. ואכן אברהם לא מפסיק ללכת, הן במובן הפיזי והן במובן הרוחני, ומניסיון לניסיון הוא עולה במדרגה, עד לניסיון הקשה מכולם – ניסיון העקדה.
ואכן פרשתנו ופרשת "וירא", הן רצף של ניסיונות ומסעות של אברהם, שכל אחד מהם מעלה אותו לשלב הבא, הקשה יותר.
ומעניין, שהניסיון הראשון מתחיל ב"לך לך אל הארץ אשר אראך" וכן הניסיון העשירי בעקידה גם הוא נאמר בו "ולך לך אל ארץ המוריה", לכן בפרשתנו חוזר שוב ושוב עניין ההליכה וההתקדמות – "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם", "ויעתק משם ההרה", "וייסע אברם הלוך ונסוע הנגבה", "וירד אברם מצרימה", "ויעל אברם ממצרים", "וילך למסעיו מנגב ועד בית אל", "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה", "וירדף עד דן", "התהלך לפני והיה תמים".
וגם אברהם כשמתלונן לה' על רצונו בבן משתמש בביטוי – "ואנוכי הולך ערירי", כלומר: אומנם אני הולך, אך מה זה שווה, כשאני ערירי ואין מי שימשיך את ההליכה יחד איתי?
ולצורך ההליכה נדרש אברהם ללכת לארץ כנען, דווקא כנען הארור מכולם התיישב בארץ הקדושה מכולן, ודווקא שם נדרש אברהם לבצע את ההליכה מחיל אל חיל, כי ארץ זו לא טוהרה ע"י המבול ועדיין נמצאת בשיא חומריות יסוד העפר, והיושבים עליה הכי מושחתים במידות ובתאוות.
וסדום ועמורה אדמה וצבויים, נמצאות במקום הכי פורה ושופע בארץ כנען, בכיכר הירדן ש"כולה משקה לפני שחת ה' את סדום ועמורה כגן ה'", ודווקא שם יש את חוקי סדום הידועים לשמצה, ומולם ניצב אברהם איש החסד. במקום כזה, צריך לשחות נגד הזרם בכל רגע נתון ללא מנוחה, כי מנוחה קלה מיד תפיל אותו ממדרגתו אחורה להסחף בזרם העכור.
וכבר נאמר ביחזקאל: "הנה זה עוון אחותך, גאון שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל ט'ז).
ומולם ניצב אברהם המכניס אורחים, וכשהם נופלים בידי ארבעת המלכים, שם נפשו בכפו ורודף ומציל את כולם למרות רשעותם, ובניגוד לאנשי סדום הוא מוותר על כל שכר כלשהו מהשלל ומקדש שם שמים ברבים, ובכך מכניס את הרצון לתת, לארץ שרגילה רק ברצון לקבל וכך מתחיל לקדש את חומריותה, והופך את הרצון לקבל – לרצון לקבל על מנת לתת, ולכן לפני מלחמת המלכים מתבשר אברהם את בשורת הארץ והזרע: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, ושמתי את זרעך כעפר הארץ" ואז נמשל זרעו לעפר הארץ – החומרית.
ולאחר מלחמת המלכים, כבר נמשל זרעו לכוכבי השמים: "הבט נא השמיימה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך" כי כמו ארץ כנען, היושבים עליה יכולים לרדת עד עפר ויכולים לעלות עד הכוכבים ואין אמצע! או שהולכים ועולים או שעוצרים ונופלים.
אברהם בונה שלושה מזבחות בארץ כנען מצפון לדרום – בשכם, בבית אל ובחברון, אך לא מוזכר שמקריב קורבנות על גבי מזבחות אלו אלא רק "ויבן מזבח לה'" ובבית אל מוזכר רק "ויקרא בשם ה'", בניגוד לנח בצאתו מהתיבה ששם נאמר: "ויבן נח מזבח לה' ויעל עולות במזבח".
וכן יצחק בפרשת "תולדות", בונה מזבח בבאר שבע ולא מוזכר העלאת קורבן אלא רק קריאה בשם ה' "ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה'" (בראשית כ"ו), וכן יעקב בונה שני מזבחות, אחד בשכם "ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלוהי ישראל" (בראשית ל"ג), ואחד בבית אל "ויבן שם מזבח ויקרא למקום אל בית אל" (בראשית ל"ה), ולא מוזכר הקרבת קרבן. אז לשם מה מזבח?
המזבח הרביעי שבונה אברהם, הוא היחיד שמוזכרת בו הקרבת קרבן. וזה בהר המוריה שבו נדרש להעלות את יצחק בנו לקרבן עולה ובסופו מקריב תמורתו איל לעולה (בראשית כ"ב), אך שם אין זו יוזמה של אברהם כמו בשלושת המזבחות הראשונים אלא ציווי של ה', ואחרי ניסיון זה, מבורך אברהם "ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כ"ב), ויותר לא מדבר עמו ה'.
ולכאורה, הרי חול הים זה הרבה פחות מבחינת הערך מאשר כוכבי השמים אז מדוע יש כאן ירידה בדרגתם של ישראל?
אלא, היא הנותנת, כי חול הים זה עפר שעודן ע"י יסוד המים ומרמז, שהדרגה הכי גבוהה זה לא הרצון לתת ששייך לנשמה השמיימית, אלא דווקא הגוף החומרי – הרצון לקבל – שעודן, והפך מרצון לקבל לעצמו, לרצון לקבל על מנת לתת, כלומר לאכול עם הגוף החומרי, ולכאורה לקבל לעצמך אך לא במטרה להנות אלא במטרה של קיום הגוף על מנת שתוכל לעבוד את הבורא וזו קבלה על מנת לתת שגבוהה בדרגתה מרצון לתת גרידא, כי הרבה יותר קשה לאכול עם כוונה של נתינה מאשר לצום עם כוונה של נתינה.
ובכך נגיע לשאלה הגדולה, מדוע נבחר דווקא אברהם להישלח לארץ כנען ולהתחיל לקדש את חומריותה? הרי בניגוד לנח ששם מוזכרת הסיבה לבחירתו ע"י ה' במפורש "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוהים התהלך נח" (בראשית ו'), אך לגבי אברהם לא מוזכרת שום תכונה ושום מעשה טוב שעשה בטרם דיבר אתו ה' ואמר לו "לך לך".
אמנם המדרש מציין, ש"אור כשדים" זה הרמז לכבשן האש שהושלך לתוכו אברהם ע" נמרוד בסירובו להשתחוות לפסל, אך מדוע לא מוזכר דבר כזה במפורש אם זו הסיבה לבחירתו ע"י ה', וכן, אם זו הסיבה, אז מדוע נח לא נשלח לארץ כנען והלא היה חי עדיין וודאי שלא עבד עבודה זרה וכן שם ועבר שעדיין חיו, מדוע לא נשלחו הם לארץ כנען הרי ודאי שהיו צדיקים ולא עבדו ע"ז? אלא מוכרחים לומר שיש סיבה אחרת לבחירתו של אברהם ואם כן מהי? ובמה היא מתאימה להתמודדות עם ארץ כנען החומרית והקשה, שבגללה נבחר דווקא אברהם?
לשם כך, עלינו לעיין בסוף פרשת "נח" בייחוסו של אברהם, ושם מוזכר פסוק שלכאורה לא שייך- "ותהי שרי עקרה אין לה ולד", ולשם מה אומרת זאת התורה דווקא שם, כשהם עדיין באור כשדים לפני שיצאו לחרן, הרי גם מילכה אשת נחור עדיין לא ילדה, ומי אמר ששרי היא העקרה אולי אברהם הוא העקר? ומזה שהתורה מציינת שהיא העקרה משמע שהוא לא עקר, ולשם מה אומרת זאת התורה, בלי שום הקשר לפני ואחרי, כמו שיש אצל רבקה ואצל רחל ואצל חנה, ששם עובדה זו מוזכרת בהקשר של תפילה לבנים ויש לה נחיצות להיאמר ,אך כאן לא מוזכר שום דבר לא לפני ולא אחרי שקשור לעניין, אלא פתאום נזרקת אמירה זו ללא שום המשך או הסבר.
כמו כן, מדוע ה' מדבר אל אברהם דווקא בגיל שבעים וחמש ועד אז לא מוזכר שום דיבור אתו, הלא לפי מדרש רבה בגיל שלוש הכיר אברהם את הבורא ולא קיבל את עבודת האלילים שסביבו, ומדוע חיכה ה' לגיל שבעים וחמש דווקא ולא ציווה עליו ללכת לארץ כנען כבר בגיל צעיר יותר, כשכוחו במותניו?
לכן, נראה לומר שזו הסיבה שנבחר דווקא אברהם – בגלל הרגישות המופלאה שלו לזולת, במקרה זה- אשתו, למרות שידע שהיא העקרה ולא הוא (כנראה ע"פ המדרש ששרה הייתה איילונית ויש לזה סימנים חיצוניים בגוף האישה שמעידים על כך ולכן גם היא עקרה כמו כל איילונית) בכל זאת לא גירש אותה ולקח אישה אחרת או לכל הפחות לא לקח פילגש בנוסף כדי להביא ילדים לעולם, דבר שהיה נהוג באותה תקופה (כפי שרואים לגבי נחור אחיו שלמרות שאשתו מילכה ילדה לו שמונה בנים בכל זאת לקח פילגש ושמה ראומה שילדה לו עוד ארבעה בנים (סוף פרשת "וירא")) וכל זאת כדי לא לפגוע ברגשותיה של שרה ורק כאשר שרה בעצמה יזמה לתת לו את הגר שפחתה, רק אז הסכים, וגם אז ברגע ששרה ביקשה ממנו לגרשה מיד גירש את הגר, ומדובר כאן באדם בן 75 שחי שנים רבות עם אותה אישה ומאוד רוצה בנים (כפי שרואים בפרשתנו שלמרות כל ההבטחות הגדולות של ה' בירושת הארץ "ואעשך לגוי גדול" -מה שהכי חשוב לאברהם: "ויאמר אברם: ה' אלוקים מה תתן לי ואנוכי הולך ערירי" (בראשית ט"ו)) ובכל זאת, למען אשתו מוותר על הדבר הכי חשוב, באדם כזה ה' בוחר, דווקא בגלל מידת הנתינה והחסד שיש בו. כי דווקא בזוגיות איש ואשתו, נבחנת מידת הנתינה, בפרט לאחר הרבה שנים ביחד. כי הרבה יותר קל לתת לאחרים כשכולם משבחים אותך על כך, מאשר בתוך חיי המשפחה בינו לבינה שאין עדים ויש הרגל ושחיקה ורק אלוקים רואה ושומע מה קורה ביניהם, שם לגלות כזאת רגישות ונתינה ומידת החסד זה המבחן הגדול שאברהם עלה בו על כולם.
ואם תשאל, אם כן, מדוע בפרשתנו ובפרשה הבאה – במצרים אצל פרעה ואצל אבימלך בגרר. אברהם אומר לשרה "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" – לכאורה זה נראה כשיא האנוכיות, את תיאנסי כדי שלי יהיה טוב ואקבל מתנות? אך בדיוק להיפך, כיון שאברהם ידע שאם יהרגוהו וייקחו את אשתו למלך, היא לא תשרוד את היעדרו ומרוב צער תמות, והדרך היחידה להצלתה זה ע"י שתאמר שהיא אחותו, כך שאברהם ישרוד ויוכל לפעול להצלתה גם היא.
וכמובן ששרה לא תסכים להתכחש לבעלה ולומר שהוא רק אחיה, לכן נדרש אברהם ברגישותו המופלאה לגרום לה לחשוב שאין היא מתכחשת לו, אלא להפך גומלת אתו חסד ומיטיבה עמו בהתכחשותה ולכן אומר לה – "זה חסדך אשר תעשי עמדי אל כל המקום אשר נבוא שמה, אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ'), כך גם מציל אותה ממוות וגם גורם לה לחשוב שעושה עמו חסד בהתכחשותה כביכול, וזה רק אדם עם רגישות מופלאה לזולת יכול להגות.
מידה כזו גבוהה של חסד, לא מצינו באף אחד מהצדיקים שלפני אברהם, ולכן רק בו בוחר ה' ללכת אל ארץ כנען, כי זו הארץ עם החומריות הגדולה של הרצון לקבל לעצמו ולתיקונה צריך אדם עם מידת נתינה הכי גדולה, ורק הוא יוכל להתמודד עם תושבי הארץ ולא חלילה להיות מושפע מהם. כי הוא ההופכי למידת סדום.
אך גם מידת החסד של אברהם צריכה לעבור בירור של עשרה ניסיונות קשים.
כי יש אנשים, שבטבעם נולדו רחמנים ואכפתיים עם לב טוב, ואם כן אין להם מאמץ לנתינה כפי שיש לאנשים שנולדו עם טבע קשה של קמצנות ואנוכיות, שעבורם כל נתינה דורשת מאמץ ושבירת הטבע. ולכן גם אברהם נדרש לברר את מידת החסד הטבועה בו, האם היא נובעת מבחירה מושכלת או שהיא חלק מטבעו, ולשם כך נדרש לעזוב את משפחתו וארצו – דבר הקשה לאיש שמידת החסד טבועה בו וקשור מאוד למשפחתו ומולדתו, וללכת אל ארץ שתושביה קשים ואכזריים ולא מעריכים נתינה אלא להפך יש חוקי סדום שאוסרים על נתינה לזולת ודווקא שם תתברר מידת החסד כנתינה אמיתית שכלית ולא דחף טבעי מולד.
ולכן כל נתינה נבחנת מול רצון ה' ולא מול הרגש הטבעי, וכשלוט בן אחיו נמשך אחרי הרכוש והחומריות – אברהם נפרד ממנו למרות קשרי המשפחה החזקים. כי זה רצון ה' שלא לגור יחד עם אדם כזה, דבר שגורם חילול ה' בעיני יושבי הארץ – הכנעני והפריזי. אך כאשר נלקח לוט בשבי, מוכח שהפרידה לא הפחיתה במאום מהקשר של אברהם לבן אחיו ושם נפשו בכפו להלחם עם ארבעה מלכים כדי להצילו מידם. ועם זאת עדיין גר בנפרד ממנו לאחר מכן, בגלל בחירתו של לוט בסדום שהיו רעים וחטאים לה' מאוד, ובכך מוכיח אברהם שיכול להתגבר על מידת החסד כשזה נוגד את רצון ה'.
וכן, כפי שהסברנו לעיל בעניין לקיחת שרה לפרעה, אברהם מוכן להצטייר כאנוכי, ולכאורה להפקיר את אשתו לפרעה, כדי להציל את חייו ושייטיבו לו בעבורה, כדי למעשה להציל אותה ואת שליחותו בעולם כמפיץ שם ה' בעולם. דבר שאדם שבטבעו טוב לב ולא מבחירה שכלית, היה נמנע לעשות כי 'מה יגידו'.
וכן במלחמת המלכים מוכח, שאיש החסד יודע גם להרוג את הרשעים, ולא נרתע ממלחמה – שנוגדת מטבעה את תכונות איש החסד. ועם זאת, יצר ההריגה ששולט במלחמה לא משבש את מידתו – מידת החסד ולא גורם לו להשאיר לעצמו את השלל והרכוש שמגיע לו בצדק וכל זאת כדי לקדש שם ה' בעולם ולהראות למלך סדום החומרני מה זו נתינה אמיתית, שגם הציל את כל יושבי עירו וגם לא לוקח שום שכר על כך וזו תופעה הנוגדת את כל חוקי המוסר של סדום.
ופרשתנו מסתיימת בציווי על ברית המילה, שנדרש אברהם למול את עצמו וכל אנשי ביתו כולל בנו ישמעאל, וזה גם מעשה שנוגד את מידת החסד. שלכאורה יש כאן הטלת מום בבני אדם, שכל הסביבה האלילית יכולה לראות כאכזריות, אך למעשה ברית המילה מסמלת את עיקר תפקידו של אברהם בארץ כנען – קידוש החומריות, כי ברית המילה מסירה את העור העודף ומשאירה בדיוק את הנחוץ – בפרט באיבר שבו מצויות התאוות הקשות ביותר.
וזה מסמל את קידוש החומר – שצריך לקבל על מנת לתת, ולא על מנת לקבל לעצמו בלבד וכל מה שעודף על מה שצריך לקיום הגוף – זה קבלה לעצמך.
לכן, רק מי שמקיים את ברית המילה ראוי לרשת את ארץ ישראל, כי רק מי שהופך את הקבלה לנתינה, יכול לשרוד בארץ ישראל החומרית ולקדש את חומריותה, באמצעות מצוות התלויות בארץ – כהפרשת תרומות ומעשרות מכל היבול, ושביעית ויובל והפרשת חלה וערלה וחדש ומתנות עניים – לקט, שכחה ופאה.
כי כל מצווה כזאת מקדשת את היבול בכך שאינך מקבל לעצמך אלא על מנת לתת וכך כל יבול – חומרי מתקדש ונהפך לנתינה, בדיוק כפי שברית המילה מצמצמת את ההנאה העצמית בקיום מצוות פרו ורבו ומזכירה לאדם שהמטרה במצווה זו היא כדי לשמח את אשתו ולהביא ילדים לעולם ולא סיפוק תאווה גרידא, ומכך לשאר הנאות עולם הזה, שצריך למול אותן ולקצץ את העודף מעל לקיום הגוף הבסיסי – לצורך עבודת ה'.
לכן, צריך לאכול במידה ולישון במידה כפי הצורך לקיום, ולא לזלול ולסבוא ולמלא כרסו במעדנים ולהעביר את ימיו בשינה ובתענוגים, כי אז הארץ תקיא אותך מקרבה כפי שהקיאה את שבעת עממי כנען שהחניפו את הארץ והשחיתו אותה בתועבותיהם.
ובהתאם לעלייתו של אברהם במעלות הניסיונות יש גם עלייה בגמול משמים על כל עלייה.
בתחילה ה' אומר לאברהם: "אל הארץ אשר אראך"- בלי הבטחה שתהיה שלו. לאחר העמידה בניסיון שאברהם עוקר מבית אביו ובא לארץ כנען, ה' נראה אליו (דרגה גבוהה מאמירה) ומבטיח את הארץ לזרעו של אברהם: "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (לזרעך ולא לך) – בעתיד. לאחר הפרידה מלוט ה' כבר מבטיח לאברהם את הארץ לו ולזרעו עד עולם וכן הבטחה על ריבוי זרעו כעפר הארץ: "כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם ושמתי את זרעך כעפר הארץ", וגם כאן, עדיין רק בעתיד זה יקרה.
לאחר מלחמת המלכים שבה אברהם מוסר נפשו להצלת לוט ותושבי סדום, ה' כורת עם אברהם את ברית בין הבתרים ומבטיח לו שזרעו יהיה ככוכבי השמים, ושכבר נתן את הארץ לזרעו ומפרט את גבולות ההבטחה המרביים של ארץ עשר עממים: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת".
לאחר ששרה מוסרת את שפחתה לאברהם, הריונה וגירושה, שיבתה ולידת ישמעאל, אלוקים מדבר עם אברהם (דרגה חדשה בנבואה – דיבור ולא אמירה, אלוקים ולא שם הויה) משנה את שמו לאברהם ושל שרי לשרה ומבטיח דבר חדש: "להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך", ופה לראשונה ניתן רמז לעם נבחר בין שבעים אומות שה' מייחד שמו עליו והוא יהיה עם ה'. וכן אברהם מתבשר שיהיה אב המון גויים וכן שרה "והייתה לגויים מלכי עמים ממנה יהיו", וכן אברהם מצטווה על ברית המילה שמהווה ברית בין ה' -לאברהם וזרעו אחריו.
.
