נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת כי תשא
שם הפרשה-"כי תשא" מזכיר עוד פרשה בתורה ששמה דומה ומאותו שורש - פרשת "נשא" בספר "במדבר", שגם היא עוסקת בנישואין ובהפרתם כפי שפרשתנו עוסקת בהפרת הנישואין בין ה' לעם ישראל ע"י חטא העגל.
ובהמשך לפרשה הקודמת, שבסופה דובר על כפרת הכהן הגדול ביום הכיפורים על מזבח הזהב, גם כאן עוסקת הפרשה בכופר נפש שיתנו כל העוברים על הפקודים - לתת מחצית שקל כסף - "ולקחת את כסף הכיפורים..." ורואים שיש קשר בין כופר נפש לכפרה, כי פירוש המילה "לכפר" - מתקשרת לפרשת "נח" - לבניית התיבה - "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו') כלומר: כופר זה כיסוי וציפוי על הנפש, כלומר ע"י מחצית השקל כל אדם מצפה את עצמו בשכבת הגנה מעונש על חטאיו, ואם כך, יוצא שפרשתנו מתחילה בכיסוי ונגמרת בכיסוי, מתחילה בכופר נפש באמצעות כסף שמגן ומסתיר על העוון מתחת לשכבת הכיסוי, ומסתיימת בכיסוי - מסווה ששם משה על פניו בשובו מדבר עם ה', כי קרן עור פניו לאחר קבלת הלוחות השניות, רק שבתחילת פרשתנו הכיסוי מסתיר את העוון, ובסוף הפרשה המסווה מסתיר דווקא את הקדושה שבפני משה.
בניגוד לתרומות שהוזכרו בתחילת פרשת "תרומה", שהיו תלויות בנדבת ליבו של כל אחד- אפילו ערב רב, בפרשתנו, לעומת זאת פותחת הפרשה בתרומה שהיא חובה ומוגבלת ונלקחת רק מבני ישראל, ורק מחצית שקל כסף ורק מהעובר על הפקודים מגיל עשרים ומעלה, לא נקבות, לא ערב רב, לא קטנים מגיל עשרים ורק חצי שקל כסף, לא זהב ולא נחושת - שתלויים בנדבת הלב - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" ודווקא בתרומה זו של כסף, חוזר הביטוי "תרומת ה'" - שלוש פעמים, מה שלא נאמר בפרשת "תרומה" - לגבי תרומת נדבת הלב ששם לא נאמרו המילים "תרומת ה'", ומדוע?
הלא כשאדם נודב מליבו ומקריב יותר ממחצית השקל כסף זה יותר "תרומת ה'", מאשר מה שתורם מהכרח ובצמצום ללא יכולת הבחירה? מה עוד, שעל תרומה זו נשען כל המשכן - כי מכסף זה נבנו האדנים למשכן שהם הבסיס לכל קרשי ועמודי המשכן ואף קלעי החצר - שהם בעצם קירות ומחיצות החצר, נשענים על ווי הכסף שבראשי עמודי החצר, כך שבעצם כל מחיצות החצר ועמודי וקרשי המשכן נשענים על תרומת כסף זו - כפי שנראה בפרשת "פקודי" בסיכום תרומת הכסף - "וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש, בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, ויהי מאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הכיכר, כיכר לאדן, ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם וחישק אותם" (שמות ל"ח).
ובמאמר מוסגר - יש לברר מדוע הבסיס נקרא "אדן", הלא אדן זה שורש של המילה "אדון" שנמצא מעל כולם ולא מתחת לכולם - כפי שהיו אדני המשכן?
ויש ליישב את כל השאלות, בכך, שיש הבדל מהותי בין תרומה שתלויה בנדבת לב, לבין תרומה מחויבת לכפרת נפש ועוון.
כאשר אדם תורם מנדבת ליבו ככל שרוצה ללא חיוב, תמיד מעורבת בעניין תחושת גאווה (קטנה ככל שתהיה) שפוגמת קצת בתרומה, אך כאשר אדם תורם לכפרת נפשו, ומכך שמחויב גם מוגבל לסכום קצוב ללא אפשרות להוסיף או להמעיט, גם אם הוא עשיר - תרומה שכזו נקייה מכל גאווה, ולהיפך, מלווה בתחושת חרטה אמיתית ובושה- שנדרש לכך, (ולכן דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם, כי אין שלם מלב שבור), ולכן דווקא זו נקראת "תרומת ה'" המועדפת על ה' ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים - כי אדון אמיתי זה אחד שכל הציבור נשענים עליו ואין לו תחושת גאווה מכך, אלא דווקא ענווה ויראה ורגש אחריות (בדיוק כפי שאדני המשכן נשאו על גבם את כל קרשי ועמודי המשכן) ולא אחד שמתנשא על הציבור והציבור נושאו על גבו ונאנק תחת עולו - כפי שמצוי אצל אומות העולם, ולכן אדנים אלה נעשו דווקא מכסף המסמל כיסופים ("נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (תהילים פ"ד)) וגעגועים שבדרך כלל נובעים מתחושת ענווה והזדקקות ולא מתחושת עליונות - כי אדון אמיתי בעם ישראל זה המשתוקק והנכסף לחצרות ה' כדוד המלך וכמשה רבנו הרועה הנאמן, ומרגיש אחריות על צאן מרעיתו ונושא אותם-"כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א), "כאשר ישא איש את בנו" (דברים א'), ו"כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיה מ').
ואדנים אלה מתקשרים לשם הפרשה "כי תשא" הנגזרת משורש "נשא" שממנו נגזרות המילים- משא, נשיא ונישואין, ובכך מתקשרת פרשתנו גם לפרשת "נשא" בספר "במדבר" שגם היא עוסקת בנושאים אלו: החל ממשא הלוויים בכתף, עבור לפרשת הסוטה המועלת בנישואיה וכלה בקורבנות הנשיאים.
וכן פרשתנו מתחילה בנשיאת ראש ישראל ע"י נתינת מחצית השקל ועבור בתרומת הנשיאים אשר תרמו את השמן למאור ולשמן המשחה ואת הבשמים והקטורת ואבני החושן והאפוד, וכלה בחטא העגל שהפר את קדושת הנישואין בין עם ישראל לה' במעמד הר סיני, עד שמשה רבנו נאלץ לשבור את הכתובה (לוחות הברית) ולהשקות את ישראל במי הנחל המעורבים באפר שריפת עגל הזהב- כפי שנבדקת הסוטה במים המרים המאררים. ולאחר מכן נשיאת העוון ע"י ה' ("נושא עוון ופשע וחטאה") וחידוש הברית ע"י הלוחות השניים.
והקשר הפנימי בין המילים: כי נשיא אמיתי זה הנושא על גבו את משא העם, ודבר זה מנשא אותו ומגביה אותו מעל האדם הממוצע, וכן קשר הנישואין בין האיש לאשה ("האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו" (שמואל ב', י"ט)) - זהו תפקיד ומשא שמנשא ומגביה את שניהם למקומות שלא יכלו להגיע בנפרד, ועצם המשא - נושא את נושאיו - כפי שארון הברית היה נושא את נושאיו.
ולכן מכונה מיפקד עם ישראל גם "נשיאות ראש" - "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (פרשתנו), "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם מבן שלושים שנה... תפקוד אותם" (במדבר ד').
כי כל מיפקד של אנשים (בפרט בהוראת ה', ובפרט עם ישראל) מקנה חשיבות לכל פרט, ומוציאו לרגע אחד מתוך הכלל, ומייחדו בפני עצמו: כמו שסופרים יהלומים, ולכן גורם נשיאות ראש לכל אחד שנספר ויש חשש לתחושת גאווה שלא במקומה, ולכן מיד נדרש כופר נפש - כדי שלא יהיה נגף בפקוד אותם, ודווקא מחצית השקל שמרמזת על ענווה ושברון כי - "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח" (משלי ט"ז).
ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים שנושאים על גבם את משקל המשכן ועדיין נקראים אדנים - אדונים. ודווקא תרומה זו מכל תרומות המשכן היא הנזכרת לפני ה' - "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם".
ולאחר שהבסיס בנוי על אדני צדק (כי כולם שווים בתרומה זו - העשיר והעני נותנים אותו דבר) וכיסופים, ניתן לבנות את כל הבניין מתרומות של נדבת לב למרות חסרונן, כי ברגע שהיסודות בריאים, כל הבניין יחזיק מעמד למרות שהחומר רופף.
ולאחר תרומה זו, עוסקת הפרשה בציווי הכיור וכנו, ולאחר מכן בשמן המשחה והציווי על משיחת המשכן וכליו ואהרן ובניו, ולאחר מכן מעשה קטורת הסמים. ונשאלת השאלה: מדוע הוזכר מעשה הכיור וכנו כאן ולא במסגרת כלי המשכן וחצר המשכן בפרשת "תרומה"? או לפחות בסוף פרשת "תצווה", לאחר הציווי על מזבח הזהב, ומה הקשר בין הציווי על הכיור לבין תרומת הכסף האחידה ובין שמן המשחה וקטורת הסמים?
וכדי להשיב על כך יש לעיין בפרשת "ויקהל", כאשר עם ישראל עושה כפי שנתבקש ומביא את תרומות המשכן - "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן, ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים" (שמות ל"ה), ולגבי הכיור - "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (שם, ל"ח) - ומסביר רש"י במקום - שהכיור וכנו נעשו באופן בלעדי ממראות הנשים - הצובאות על המשכן להביא נדבתן - ולא מנחושת התנופה של שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל, שהובאה ע"י כל קהל ישראל, וזאת בגלל שהכיור נועד גם לשים שלום בין איש לאשתו בפרשת סוטה (שבפרשת "נשא"), כי מהכיור לוקחים את המים להשקות את האשה- שקינא לה בעלה- למבחן המים המרים, בגלל שאותן מראות עזרו להקים את צבאות ישראל במצרים, כי הבעלים נמנעו מלקיים פריה ורביה עם נשותיהן בגלל עבודת הפרך, והנשים היו מתקשטות באמצעות המראות ומשדלות את בעליהן להיזקק להן, ובכך פרו בני ישראל במצרים והעמידו צבאות רבים, ודווקא מראות אלה שמשו לעשיית הכיור וכנו.
יוצא מכל הנ"ל, שפרשתנו פותחת בתרומת הכסף האחידה, מכל ישראל הזכרים מגיל עשרים ומעלה ועוברת לכיור שנעשה מתרומת הנשים הצובאות בלבד וממראותיהן ומסיימת בתרומת שמן המשחה וקטורת הסמים - שאותם הביאו הנשיאים בלבד.
אז יש כאן שני קצוות - הנשים הצובאות (שבתחתית הסולם החברתי בעם ישראל) והנשיאים (שבראש הסולם החברתי בעם ישראל), ושניהם נכתבו אחד ליד השני, והנשים אף קודמות לתרומת הנשיאים כי הכיור נכתב לפני שמן המשחה וקטורת הסמים, וכן בפרשת "נשא" - מובאת פרשת הסוטה וקרבנה והמים המרים (הבאים מהכיור), באותה פרשה יחד עם קורבנות הנשיאים ולפניהם, רואים, שבעיני ה' שני קצוות החברה בעם ישראל שווים במעמדם, בדיוק כמו תרומת האדנים האחידה ללא הבדלי מעמד בין עשיר לדל.
וכפי שהכיור נועד להשכין שלום בין איש לאשתו, כן קטורת הסמים נועדה לכפר על ישראל ולפייס בינם ובין ה' ביום הכיפורים שמקטירים את הקטורת בקודש הקודשים בין בדי הארון, וכן בזמן מגיפה כתוצאה מחרון אף ה' על ישראל, דווקא הקטורת עצרה את המגפה - "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, ויקח אהרן... ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר י"ז).
ושוב אנו רואים את הקשר בין ישראל לקב"ה שמושווה לקשר בין איש לאשתו - נישואין.
ולמרות שהכיור עשוי נחושת (שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה"- "נחושת" מלשון הנחש הקדמוני, מזבח הנחושת מכפר על חטא הנחש) ולא סתם נחושת, אלא נחושת של המראות שאיתן שידלו בנות ישראל את בעליהן, ויש פה קצת גנאי - של שימוש ביצר שגרם חטא הנחש הקדמוני, בכל זאת, דווקא כיור זה מוצב בין אוהל מועד למזבח -"ונתת אותו בין אהל מועד ובין מזבח"- שהוא מתווך בין אוהל מועד - שזה בית ה' - למזבח הנחושת- שיותר שייך לבני ישראל, כי נועד לכפר עליהם, כפי שהמראות תיווכו בין איש לאשתו במצרים, כדי לקיים את המשכיות עם ישראל, ודבר זה מקודש בעיני ה' ומהווה תיקון לחטא הנחש - בבחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי ויכהו בחניתו" (שמואל ב' כ"ג) - שמשתמשים נגד הסיטרא אחרא בנשקה שלה - ובכך היא מופתעת ומובסת.
וכעת, ה' אומר למשה למנות את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה להיות מופקד על כל מלאכת המשכן והוא נכדו של חור שהפקיד משה על העם טרם עלייתו להר סיני לקבל את הלוחות - "ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם ויעל משה אל ההר..." (שמות כ"ד).
ואותו חור נהרג ע"י עובדי העגל (עפ"י המדרש) באותם רגעים שבהם נכדו ממונה להיות מופקד על המשכן, ואולי דווקא בשל כך, בשל סירובו לדרישת העם ומסירות נפשו לקידוש ה'- זכה שנכדו בצלאל יופקד על מלאכת המשכן שתתקן את חטא העגל.
וה' אומר למשה לגבי בצלאל - "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" "רוח"- בהיפוך אותיות-"חור"- תמורת הקרבת סבו מקבל רוח אלוקים, כי דווקא בבצלאל מוזכר שם סבו - חור, ואילו בעוזרו - "אהליאב בן אחיסמך למטה דן"- מוזכר רק הוא ושם אביו ללא שם סבו, כפי שהוזכר בבצלאל.
רואים מכאן שלא לחינם מוזכר סבו, אלא כדי לרמוז על אשר אמרנו.
ולסיום פרשת המשכן, ה' מצווה את משה שוב על שמירת השבת, ולכאורה הלא כבר נצטוו בפירוש פעמיים קודם על שמירת השבת, הן בעשרת הדברות והן בפרשת משפטים בכריתת הברית בין עם ישראל לה', ומדוע חוזרים על כך שוב, בלי שום קשר לפרשת המשכן? וזה הציווי היחיד בכל ארבעים היום שמשה נמצא על הר סיני שלא קשור למשכן, ומדוע דווקא רגע לפני רדתו מההר מצוווה דווקא על כך?
אמנם חז"ל לומדים מכך שמלאכות האסורות בשבת הן דווקא המלאכות שנעשו במלאכת המשכן - ל"ט מלאכות המשכן, אך מדוע דווקא הן אסורות ומה הקשר בין המשכן לשבת.
וכדי להבין זאת יש לעיין במילה "מלאכה" שבעצם נגזרת מהמילה מלאך - שליח, בניגוד למילה "עבודה" שנגזרת מ"עבד", כלומר מלאכה זו עבודה של שליחות ולא עבודת עבד ולכן גם במשכן וגם בשבת המילה היא - "מלאכה", ולא "עבודה". כי לא העבודה נאסרת בשבת אלא - מלאכה - עבודה של שליחות - יצירה, ולא מאמץ פיזי גרידא, בדיוק כפי שמלאכות המשכן היו שליחות ממרום, שלשמן מילא ה' את בצלאל ברוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה.
בדיוק כפי שמעשה בראשית נוצר בחכמה מופלאה ולא בעבודה גרידא, והמשכן, שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה", מקביל למעשה בראשית, גם בו נאמרה - "מלאכה", כפי שנאמרו במעשה בראשית - "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה... כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית א').
כי למלאכה צריך "חכמת לב" - שילוב של שכל ורגש - שגורם יצירה ולא סתם עבודה מכנית ללא לב.
ולכן, בניגוד לכל הציוויים המופיעים בתורה לגבי שבת, פה זה המקום היחיד שנאמר -"כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם". וכן "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" - כי בניגוד למשכן שהוא אות וסימן לכך שה' שוכן בקרב בני ישראל, אך הוא זמני ולא יתמיד לנצח כפי שקרה בחורבן בית ראשון ושני, לעומת זאת השבת, היא אות לדורותיכם "ואות היא לעולם" - גם בגלות היא ממשיכה את משכן ה' בתוך עם ישראל בכל מקום שהוא.
וביום הזה שוכן ה' בקרב עם ישראל גם בגלות, וכפי שמלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת, כך כל מלאכה שדומה למלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת לדורי דורות. וכך ימשיך ה' לשכון בתוכנו גם ללא המשכן, כי גם השבת - "אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", כפי שהמשכן היה אות לכך שה' מקדשנו בנוכחותו.
בסיום הציווי על השבת, מופיעה מילה שמופיעה רק פעמיים בתורה, ובשתיהן רק בהקשר של שבת - "וביום השביעי שבת וינפש". בפעם הקודמת זה נאמר בפרשת "משפטים"-"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ב).
וזה מתקשר לפסוק קודם בפרשתנו - "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה", והמילה נפש, היא מאותו שורש של "וינפש", ולכאורה מה הקשר ביניהן, הרי להינפש זה מלשון מנוחה ו"נפש" זה נשמה? ויתכן שהמילה נפש נגזרת מהמילה- נשף, כי יש הרבה בתורה מילים באותה משמעות בשינוי אותיות כמו כבש-כשב, שמלה-שלמה. המילה נשף זו הוצאת רוח - "נשפת ברוחך כסמו ים" (שמות ט"ו), ואדם, לאחר מאמץ, כשנח, נושף החוצה את כל האוויר שהצטבר בזמן המאמץ.
ודבר זה יכול להסביר גם את המילה "נפש", כי כמו שהמילה "נשמה" נובעת מהפועל לנשום-"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'), ולנשום זה שאיפת אוויר פנימה, כך המילה "נפש" מבטאת נשיפת אוויר החוצה- שאלוקים כביכול נשף באפיו של אדם את הנשמה ואדם נשם אותה פנימה אליו, ולכן "נפש" ו"נשמה" אלה מילים נרדפות בתורה לאותה משמעות.
ולכן גם המילה "רוח", במשמעות של רוח חיים, מבטאת את רוח האדם הננשמת וננשפת דרך אפיו של האדם - "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז'), "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב ל"ד), "נשפת ברוחך..." (שמות ט"ו).
ובסיום דברי ה' אל משה בהר סיני בעניין המשכן והשבת, נותן ה' למשה את שני לוחות האבן כתובים באצבע אלוקים, אך בינתיים עם ישראל איבד את הסבלנות ונקהל על אהרן-"קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
יש לזכור שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של בני ישראל (שבת קמ"ו) וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא, והגיעו למצב של - "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם", ולאחר חטא העגל חזרה זוהמתן - "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו" (תהילים פ"ב).
ואם כן, כעת לפני חטא העגל גם משה הוא במעמד אלוהים ("הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד'), "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה..." (שם ז')), אז מדוע אומרים העם - "כי זה משה האיש"? וניתן לומר, בשים לב למילים -"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" - המילה "בושש" מזכירה לנו את אדם וחוה לפני החטא - "ויהיו שניהם ערומים אדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב'), ורק לאחר החטא, כן יתבוששו בעירומם.
ומשה כעת בושש, וחשבו העם שירד חזרה לדרגת איש (כמו אדם לאחר החטא שגם הוא התבושש) ולכן הוא בושש, והם צריכים - "אלוהים אשר ילכו לפנינו" ולא איש שבושש ומתבושש, ואולי משה לא שרד את ארבעים היום ללא אכילה ושתיה. ויש לזכור שבשום מקום לא נאמר לעם מראש, שמשה עולה לארבעים יום ולילה. כי בפרשת "משפטים" נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם" (שמות כ"ד).
רואים מכאן שלא נאמר כמה זמן ישהה בהר, אלא משה אומר: "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם", ובמילה "נשוב" הוא מתייחס אל עצמו ואל יהושע, כי כפי שנראה בהמשך, יהושע חיכה למרגלות ההר ארבעים יום וארבעים לילה ולא חזר למחנה.
ולכן, כאשר העם נקהלים על אהרן, ואומרים לו "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו"- אין כאן כוונה לעבודה זרה, אלא תחליף למשה בתור המתווך בינם לבין ה', כי הם לא יודעים מה היה למשה, ואז אהרן אומר להם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי"- ואז כל העם מתפרקים "את נזמי הזהב אשר באזניהם" ולא רק- נשיהם בניהם ובנותיהם (משמע שגם לבנים היו נזמי זהב באזניים ולא רק לנשים).
ומדוע אומר להם דווקא נזמי זהב שבאזניים? ולא נזמי הזהב באף או הצמידים על הידיים או בכלל תכשיטי הזהב שברשותם, מדוע דווקא "באזניהם"? בכלל, בכל התורה נזמים תמיד מוזכרים באף ולא באוזן, ובאוזן דווקא מוזכרים עגילים ולא נזמים - "נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) וכן "הטבעות ונזמי האף" (ישעיה ג') וכן אצל אליעזר עבד אברהם-"ואשים הנזם על אפה" (בראשית כ"ד).
ומעניין שיש מקום אחד בלבד שמוזכר נזמים באזניים מלבד כאן, וזה אצל בני יעקב, לאחר השמדת שכם על מעשה דינה, שבני יעקב פשטו על העיר ובזזו את העיר, ואז אלוקים אומר ליעקב "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח...", ויעקב אומר "אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם... ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" (בראשית ל"ה) - ולכאורה יעקב אומר להם להסיר את אלוהי הנכר שכנראה בזזו מחללי שכם, ומדוע בני יעקב נותנים גם את "הנזמים אשר באזניהם", וכי מה זה קשור לאלוהי הנכר? ומדוע דווקא את הנזמים אשר באזניהם, מה עם שאר תכשיטי הזהב שבזזו משכם?
כמו כן, גם שם משמע שמדובר בנזמי הזהב שבאזני הגברים ולא רק הנשים, כי יעקב מדבר אל בניו בעיקר, שהם אלה שבזזו את שכם ובידם אלוהי הנכר ונזמי הזהב. וזה מקביל לפרשתנו, שגם כאן גם לגברים יש נזמי זהב אשר באזניהם, ומדוע גברים מתקשטים בנזמי זהב באוזניים, הרי זה בדרך כלל מנהגן של נשים ולא של גברים?
כמו כן, כאן נאמר שאהרן צר את נזמי הזהב בחרט-"ויעשהו עגל מסכה" (מסכה פירושה פסל ממתכת, כי להסיך זה גם משמעות של התכת מתכת - "הפסל נסך חרש" (ישעיה מ'), "מי יצר אל ופסל נסך" (שם מ"ד)), כלומר צר אותו במכוון לכך שיהיה עגל, ואילו לקמן, כשמשה שואל את אהרן: מדוע עשה זאת, אהרן עונה "ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - שם הוא לא אומר שאמר להביא את נזמי הזהב אשר באזניהם אלא כל זהב שיש - "למי זהב", וכן הוא לא מציין שצר בחרט את הזהב לעגל, אלא השליך לאש את הזהב ויצא במקרה העגל הזה, ומדוע?
גם ירבעם בן נבט, מלך ישראל לאחר תקופת שלמה, עשה שני עגלי זהב בבית א-ל ובדן כתחליף לבית המקדש בירושלים, וגם הוא אמר את אותו משפט שאומרים עובדי העגל בפרשתנו - "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א' י"ב).
לפני עשיית העגל אמרו העם לאהרן שיעשה להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו", ולאחר שיצא העגל, כבר שינו את כוונתם הראשונית של תחליף למשה, ועברו לתחליף חלילה לה' - "אשר העלוך מארץ מצרים" ולא "אשר ילכו לפניך", כפי שגרסו בהתחלה, ומה השתנה?
בקריעת ים סוף, אומר המדרש: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי – וב"יחזקאל" פרק א' בחזיון מראה המרכבה, יחזקאל רואה את ארבע חיות הקודש -"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל... ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן"- נחושת קלל מאוד דומה לצבע הזהב, וכנראה שישראל בקריעת ים סוף ראו מעשה מרכבה כפי שמתאר יחזקאל, ולכן עגל הזהב נעשה כחיקוי לחיות הקודש המשרתות את ה', ולכן אהרן לא ראה בכך בתחילה עבודה זרה אלא תחליף למשה, כפי שה' אומר למשה בפרשת "משפטים" – "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו... כי שמי בקרבו" (שמות כ"ג) ובאמצעות עגל הזהב שדומה בצורתו למלאך, אהרן מתכוון להגשים את בקשת העם - "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" כלומר תחליף למלאך ולא חלילה לה'.
ואמנם אהרן ידע שאסור לעשות מתווך בין האדם לאלוקים כפי שה' ציווה במפורש לאחר מעמד הר סיני - "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ'), ששם הסברנו שב"איתי" - הכוונה מתוך ביני לביניכם, אפילו שעדיין מאמינים שה' הוא האלוקים ולא הפסל מזהב, אבל אפילו בתור מתווך זה אסור.
זה אהרן יודע, אך אהרן התכוון לעשות מתווך למלאך ההולך לפני העם ולא חלילה עבודה זרה או מתווך לה' עצמו. אך רגע לאחר שאהרן עשה את העגל התבררה כוונתם האמתית של העם, ובמקום לומר - אלה האלוהים אשר ילכו לפנינו, הם אומרים "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", כלומר: לא מתווך עם המלאך, אלא עם ה' בכבודו ובעצמו, ומסתבר שאלה הערב רב שעיוותו את רצון העם המקורי ולכן אומרים "אלה אלוהיך ישראל" - ולא אומרים אלה אלוהינו, כי מדברים אל בני ישראל לשכנעם שזה מי שהוציאם ממצרים.
ואז, אהרן מנסה לתקן את המצב ובונה מזבח ואומר - "חג לה' מחר" - כדי להחזירם לכוונה המקורית של מתווך למלאך ולא לה' חלילה, ו"חג לה' מחר"- ולא לעגל, ומקווה שעד אז יחזור כבר משה והאסון יימנע.
אך בבוקר משכימים הערב רב לפני כולם וממהרים להשתחוות לעגל ולהקריב לו קורבנות ולא לה' (ואז נאמר "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" פה משמע שמדובר גם בעם ישראל שהצטרף לערב רב) וקמים לצחק (שזה כנראה המחולות שרואה משה כשיורד מההר).
ואז ברגע זה, שממש עובדים לעגל ומשתחווים לו ומקריבים קרבנות, אז ה' אומר למשה-"לך רד כי שחת עמך... עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - ולא מזכיר את אהרן אלא מטיל את האשמה על הערב רב, שמלכתחילה עשו את העגל לשם עבודה זרה, בניגוד לעם ישראל שהתכוונו רק לתחליף - למשה או למלאך שילך לפניהם.
ואז ה' רוצה לכלות את עם ישראל ולעשות את משה לגוי גדול, ואז משה - הרועה הנאמן - מחלה את פני ה' ומתחנן על עם ישראל ומצליח לפייס את ה', וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. ואז, ורק אז משה יורד מההר ושני לוחות העדות בידו -"והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות"-בניגוד ללוחות השניים, שה' אומר אח"כ למשה "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת"- ששם הלוחות מעשה ידי אדם והמכתב מכתב אלוקים, כאן בלוחות הראשונים - גם הלוחות עצמם מעשה אלוקים וגם המכתב, ומדוע ההבדל בין שני הלוחות?
וניתן לומר, כפי שאמרנו, במתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא שגופו היה מעודן ורוחני כמו נשמתו, וכך ישראל במתן תורה- גופם התקדש ונהיה כמעט רוחני, כך שמלאך המוות כבר לא שולט בהם והיו חיים לנצח כמו אדם לפני החטא, ולכן גם גוף הלוחות הראשונים - שזה החומר ממנו עשויות הלוחות היה רוחני ומעשה אלוקים, כפי המכתב שהוא כנגד הנשמה של ישראל.
אך לאחר חטא העגל - שירדו ממדרגתם וחזרה זוהמת הנחש וחזר המוות לשלוט בגופם, חזר גופם למצב אדם הראשון לאחר החטא שהוא חומרי ודורש תיקון וקידוש ע"י המצוות. ולכן גם הלוחות השניות - גופן כבר לא מעשה אלוקים אלא חומר רגיל שמשה חוצב בהר ופוסל אותו ללוחות, כפי גופם של ישראל, ורק המכתב שזה הנשמה נשאר אלוקי ורוחני.
דבר זה מסביר מדוע משה שובר את הלוחות הראשונים, כשרואה את חטא העגל, כי כבר הלוחות לא מתאימים לעם ישראל, כי גוף הלוחות מעשה אלוקים וגוף ישראל חזר לזוהמתו.
לעומת זאת, משה שלא חטא בעגל , נשארה חומריותו מעודנת ורוחנית ולכן גם בעלותו להר בפעם השנייה לקבל את הלוחות השניות, לא אכל ולא שתה ארבעים יום, כפי שבלוחות הראשונים, כי גופו נשאר מעודן ורוחני.
ולכן כשירד בפעם השנייה עם הלוחות השניות, קרן עור פניו מאור הקדושה, כי גם גופו התקדש ושיקף את נשמתו ונצרך לשים מסווה על פניו בפני אלה שלא ראויים לחזות בקדושה, כי גופם חזר להיות חומרי וגס ולא ראוי לחזות בקדושה, ורק כשדיבר את דברי ה' לעם, אז הסיר את המסווה, כי דברי התורה מקדשים את שומעיהם, ואז ראויים לחזות בקדושה. ולעומתו נדרשים ישראל לכפרת נפש לכופר נפש - מחצית השקל, לכפור את עוונם מבית ומחוץ בכופר.
וכאשר משה יורד מן ההר ושובר את הלוחות הראשונים למראה העגל והמחולות, כי הלוחות בעצם מסמלות את הכתובה בנישואין בין ה' לעם ישראל, וכאשר הכלה מזנה ביום חופתה משה קורע את הכתובה ושובר את הלוחות ועושה בישראל את דין פרשת סוטה - לוקח את העגל, שורף באש וטוחן עד דק ומפזר על המים ומשקה את ישראל כפי שמשקים את הסוטה במים המרים המאררים, לאחר מחיקת פרשת סוטה לתוך המים.
וכפי שבפרשת סוטה פורע הכהן את ראש הסוטה - גם כאן נאמר אותו לשון: "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם"- והמושג לפרוע - זה להפר את הסדר, אם זה בשיער הסוטה שפורעים את סידורו, ואם זה במות שני בני אהרן, נדב ואביהוא - "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו- ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י').
וכאן אהרן גרם לפריעת המוסר בעם ישראל, וכתשובה לכך משה עומד בשער המחנה ואומר: "מי לה' אלי, וייאספו אליו את כל בני לוי" ופה לראשונה נוצר סדר, כי עד כה עם ישראל היה מעורבב ולא מסודר לפי שבטים - כפי שיהיה לאחר הקמת המשכן שהעם יסודר לפי שבטים נפרדים מסביב למשכן, אך כעת עדיין לא נחלקו לדגלים וכינוסם של בני לוי סביב משה - זו הפעם הראשונה ששבט כלשהוא מתכנס למקום אחד בנפרד מאחרים, וכאן זה שבט לוי שמתכנס לשם ה' - לעשות דין בעובדי העגל, ובכך תוקן קצת פריעת הסדרים שגרם אהרן בעשיית העגל.
ומשה עולה אל ה' ומבקש - "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" - כפי שהפרשה נקראת "כי תשא" - משה מבקש לשאת את חטאתם של ישראל, ואם לא שימחה שמו מספר התורה - ביטוי ששוב מזכיר את מחיית פרשת סוטה אל המים המרים המאררים - "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה'), ושוב מתקשרת פרשתנו "כי תשא" לפרשת "נשא".
וה' אומר למשה-"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" - ומוסיף ה' שישלח מלאכו לפני העם, אך הוא עצמו לא יעלה בקרבם - "כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", ופה בעצם ה' מבטל את תכנית המשכן שאמר למשה בהר, ולא מתכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ ישראל (כי בפרשת "משפטים" גם אמר ה' - "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך"- אך יחד עם זאת ה' התכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ, והמלאך רק הולך לפניהם).
וכעת יש מחלוקת בין המפרשים: האם עלה משה שוב להר סיני לארבעים יום ולילה, כדי להתחנן לה' על ישראל, שישרה את שכינתו בתוכם, כפי שרצה מלכתחילה (וכך מוכח בספר "דברים" פרשת "עקב" - "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי... ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא... בעת ההיא אמר ה' אלי פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה")- וזו דעת רש"י.
או שאת ארבעים היום האמצעיים שבהם משה מתפלל בעד ישראל, עשה משה באוהל שנטה לו מחוץ למחנה, כפי שמוזכר בפרשתנו. וזו דעת הרמב"ן ע"פ פרקי דרבי אליעזר.
בכל אופן, בארבעים ימים אלו, משה מצליח בתפילתו וה' נענה לבקשתו לשכון בתוך ישראל וגם להראות את כבודו למשה. ואז ה' אומר למשה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים ולעלות להר לעוד ארבעים יום ולילה, ושם ה' מגלה למשה את שלוש עשרה מידות הנהגתו את העולם.
ואחת מהן-"נושא עוון ופשע" - וכפי שהסברנו – מילה זו יכולה להתפרש כהרמה של החטא מעל כתפי החוטא, או כמשא - שה' סובל בשבילנו את החטא, או כנשיאות - שה' מנשא את העוון והופכו לזכויות, בבחינת "זדונות נעשות להם כזכויות"- בזכות התשובה מאהבה.
ולאחר שה' סולח לעוון ישראל של חטא העגל, שוב יש חזרה על המצוות של פרשת "משפטים", שעליהם תיכרת שוב הברית עם ישראל, כפי שנכרתה לאחר מתן תורה. וצריך לחדשה בגלל חטא העגל . אך בניגוד לפרשת "משפטים", ששם מוזכרים גם מצוות של בין אדם לחברו, כאן מוזכרות רק המצוות של בין אדם למקום - כי חטא העגל היה בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו.
ולכן צריך לחדש את הברית רק על מצוות של בין אדם למקום, ובראש ובראשונה - חטא העבודה זרה שבו נכשלו. ולאחר מכן, מצוות הפסח ופדיון הבכורות באדם ובבהמה כדי לזכור שוב שה' הוציאם ממצרים ולא עגל הזהב כפי שטענו עובדי העגל, וכן שוב מצוות השבת, אך פה לא במובן החברתי - כפי שבפרשת "משפטים" -"למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר"- אלא במובן שבין אדם למקום - שלצורך קציר מצווה של מנחת העומר בפסח מותר אף בשבת, ולאחר מכן שלוש רגלים ומצוות עולת ראייה ומצוות ביכורים.
ובסיום, כפי שבפרשת "משפטים" נאמר - "לא תבשל גדי בחלב אמו" – כך גם כאן נאמר שוב, כי יש רמז לתיקון חטא העגל ע"י אמו - הפרה האדומה, כיוון שחטא העגל החזיר את זוהמת הנחש ובעקבותיה את מלאך המוות, תבוא אמו של העגל - הפרה האדומה - ותטהר את טומאת המת שנגרמה בגלל בנה, וכפי שיש להבדיל את בשר הגדי מחלב האם, כך יש להבדיל בין חטא העגל לטהרת אמו.
וכעת ה' אומר למשה-"כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"-כלומר: כבר כרתי אתכם ברית על הדברים האלה - בפרשת "משפטים" - וכעת יש צורך שוב לחדש את הברית על המצוות של בין אדם למקום שהפרתם בחטא העגל, וכאשר יורד משה מהר סיני עם הלוחות השניים בידו - שחומרם ארצי וכתבם אלוקי - כפי שהסברנו (בניגוד לראשונים שגם גופם מעשה אלוקים), משה לעומת זאת, גם גופו נעשה רוחני וקדוש ולכן קרן עור פניו.
ואהרן וכל ישראל שנשארו בחומריותם יראו מפניו ולא נגשו אליו. ומשה קורא אליו את אהרן וכל נשיאי העדה (שוב הקשר לפרשת "נשא" שבסופה קרבנות הנשיאים) ומשה מדבר אליהם ומספר להם את כל ציוויי המשכן של פרשת "תרומה" ו"תצווה", כי כעת יכול לאמרם, מה שלא יכל לומר בירידה הראשונה בגלל חטא העגל.
"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצוום את כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני" - וזו בעצם פרשת "ויקהל" הבאה - ששם מקהיל משה את כל עדת ישראל ומצווה אותם על פרשת המשכן - שכעת לאחר שנסלח להם חטא העגל - ה' הסכים שוב להשכין את שכינתו בתוכם ולהקים משכן לשם כך.
וכשמסיים לדבר עמם, נותן על פניו מסווה ומסירו רק לשם דיבור עם ה' ומסירת דברים אלו לישראל.
ונותר רק לברר את שאלתנו בעניין נזמי הזהב אשר באזניהם, מדוע דווקא אותם ביקש אהרן, ומדוע לשאלת משה ענה "ואומר להם למי זהב" ולא סיפר שביקש רק את נזמי הזהב אשר באזניהם?
מוכרחים לומר: שנזמי זהב באזניים שונים מעגילים- שנועדו רק לקישוט הנשים (כמו בשלל מדיין "אצעדה וצמיד עגיל וכומז" (במדבר ל"א) שהיו רק תכשיטי נשים, וכן-"ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) שמשם רואים שנזם על האף ועגיל באוזן זה תכשיטים לנשים בלבד, והמילה עגיל היא מאותו שורש של עגל) כי כפי שהוכחנו לעיל, גם הגברים ענדו נזמי זהב באוזניהם, ומוכרחים לומר שזה קשור בצורה מסוימת לפולחן האל לאות נאמנות- שנהגו הגויים באותה תקופה לענוד על האזניים נזמי זהב עם סמל האליל לאות נאמנות, ובזה לא נבדלו הגברים מהנשים, ולכן בני יעקב כשבזזו את חללי שכם, כנראה לקחו מהם את נזמי הזהב אשר באזניהם (כי שם ההרוגים היו רק גברים) ושמו אותם באזניהם.
וכאשר יעקב אומר: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם... ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם" (בראשית ל"ה) - הם מעצמם נותנים את נזמי הזהב אשר באזניהם, ומכאן מוכח שנזמי הזהב היו שייכים איכשהו לעבודת אלוהי הנכר ולכן היה צריך גם אותם להטמין תחת האלה אשר בשכם.
ואם כן, גם בפרשתנו, כנראה שכחיקוי למנהגי הגויים גם ישראל ענדו נזמי זהב באזניהם לאות נאמנות לפולחן ה' לאחר מעמד הר סיני.
וכשמבקשים מאהרן לעשות להם אלוהים אשר ילכו לפניהם, ומבין זאת אהרן כתחליף למשה או למלאך שילך לפניהם כך שאין בכך עבודה זרה, ולכן אהרן מבקש את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא זהב אחר שברשותם, כי מקווה שחפצים אלו שמיוחדים לנאמנות לה' יזכירו להם את אלוקי ישראל.
ואילו שאר תכשיטי הזהב - שכנראה שאלו ממצרים, יש בהם כח של הסטרא אחרא, ויכול לצאת מכך דבר לא טוב, ואילו מנזמי הזהב שמיוחדים לה' - לא ייתכן שייצא דבר רע. אך בפועל התבדה אהרן והצליח מעשה שטן והערב רב השפיעו על בני ישראל להתייחס לעגל לא בתור תחליף משה או מתווך למלאך, אלא כ - "אלוהי ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
וכשמשה שואל את אהרן - "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל ייחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" - ברע אותיות ערב (רב), "ויאמרו לי עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו... ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - אהרן לא מנסה להסביר את מחשבתו - שנזמי הזהב אשר באזניהם שביקש ורצה לעשות מהם עגל בצורת חיות המרכבה שיהווה מתווך למלאך ולא חלילה עבודה זרה - תחליף לה', וטרח ויצר אותו בחרט ועשה עגל, וניסה לעשות הכל שייצא מה שמבקשים בלי שתהיה טעות לעבודה זרה.
אך למעשה מה שיצא היה כאילו אמר "למי זהב... ואשליכהו באש ויצא העגל הזה"- כלומר, כל ההשתדלות שלו לא עזרה כלום, ומעשה שטן הצליח בדיוק כפי רצון הערב רב. כי זו האמת - שכוונתו של אהרן הייתה לטובה (ולכן זכה בכהונה גדולה למרות מעשה העגל) אך כל השתדלותו לא הועילה, בדיוק כפי שהיה משליך את זהב תכשיטי הנשים לאש ומעצמו היה יוצא העגל, ולכן לא טורח להצטדק בפני משה ולהסביר את כוונתו, בגלל ענוותו.
ולכן בהמשך נאמר - "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ויש כאן סתירה - מי עשה את העגל - העם או אהרן?
ולפי מה שהסברנו, זה מובן - אהרן עשה עגל אחד עם כוונה לטובה מנזמי הזהב אשר באזניהם, והעם הפכו את העגל למשהו אחר כתחליף לאלוקי ישראל - כאילו זרקו את הזהב לאש ויצא העגל הזה, שאליו לא התכוון כלל אהרן שאמר "חג לה' מחר" ולא לעגל.
.
שם הפרשה-"כי תשא" מזכיר עוד פרשה בתורה ששמה דומה ומאותו שורש - פרשת "נשא" בספר "במדבר", שגם היא עוסקת בנישואין ובהפרתם כפי שפרשתנו עוסקת בהפרת הנישואין בין ה' לעם ישראל ע"י חטא העגל.
ובהמשך לפרשה הקודמת, שבסופה דובר על כפרת הכהן הגדול ביום הכיפורים על מזבח הזהב, גם כאן עוסקת הפרשה בכופר נפש שיתנו כל העוברים על הפקודים - לתת מחצית שקל כסף - "ולקחת את כסף הכיפורים..." ורואים שיש קשר בין כופר נפש לכפרה, כי פירוש המילה "לכפר" - מתקשרת לפרשת "נח" - לבניית התיבה - "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכופר" (בראשית ו') כלומר: כופר זה כיסוי וציפוי על הנפש, כלומר ע"י מחצית השקל כל אדם מצפה את עצמו בשכבת הגנה מעונש על חטאיו, ואם כך, יוצא שפרשתנו מתחילה בכיסוי ונגמרת בכיסוי, מתחילה בכופר נפש באמצעות כסף שמגן ומסתיר על העוון מתחת לשכבת הכיסוי, ומסתיימת בכיסוי - מסווה ששם משה על פניו בשובו מדבר עם ה', כי קרן עור פניו לאחר קבלת הלוחות השניות, רק שבתחילת פרשתנו הכיסוי מסתיר את העוון, ובסוף הפרשה המסווה מסתיר דווקא את הקדושה שבפני משה.
בניגוד לתרומות שהוזכרו בתחילת פרשת "תרומה", שהיו תלויות בנדבת ליבו של כל אחד- אפילו ערב רב, בפרשתנו, לעומת זאת פותחת הפרשה בתרומה שהיא חובה ומוגבלת ונלקחת רק מבני ישראל, ורק מחצית שקל כסף ורק מהעובר על הפקודים מגיל עשרים ומעלה, לא נקבות, לא ערב רב, לא קטנים מגיל עשרים ורק חצי שקל כסף, לא זהב ולא נחושת - שתלויים בנדבת הלב - "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל" ודווקא בתרומה זו של כסף, חוזר הביטוי "תרומת ה'" - שלוש פעמים, מה שלא נאמר בפרשת "תרומה" - לגבי תרומת נדבת הלב ששם לא נאמרו המילים "תרומת ה'", ומדוע?
הלא כשאדם נודב מליבו ומקריב יותר ממחצית השקל כסף זה יותר "תרומת ה'", מאשר מה שתורם מהכרח ובצמצום ללא יכולת הבחירה? מה עוד, שעל תרומה זו נשען כל המשכן - כי מכסף זה נבנו האדנים למשכן שהם הבסיס לכל קרשי ועמודי המשכן ואף קלעי החצר - שהם בעצם קירות ומחיצות החצר, נשענים על ווי הכסף שבראשי עמודי החצר, כך שבעצם כל מחיצות החצר ועמודי וקרשי המשכן נשענים על תרומת כסף זו - כפי שנראה בפרשת "פקודי" בסיכום תרומת הכסף - "וכסף פקודי העדה מאת ככר ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש, בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה לשש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, ויהי מאת כיכר הכסף לצקת את אדני הקודש ואת אדני הפרוכת מאת אדנים למאת הכיכר, כיכר לאדן, ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים וציפה ראשיהם וחישק אותם" (שמות ל"ח).
ובמאמר מוסגר - יש לברר מדוע הבסיס נקרא "אדן", הלא אדן זה שורש של המילה "אדון" שנמצא מעל כולם ולא מתחת לכולם - כפי שהיו אדני המשכן?
ויש ליישב את כל השאלות, בכך, שיש הבדל מהותי בין תרומה שתלויה בנדבת לב, לבין תרומה מחויבת לכפרת נפש ועוון.
כאשר אדם תורם מנדבת ליבו ככל שרוצה ללא חיוב, תמיד מעורבת בעניין תחושת גאווה (קטנה ככל שתהיה) שפוגמת קצת בתרומה, אך כאשר אדם תורם לכפרת נפשו, ומכך שמחויב גם מוגבל לסכום קצוב ללא אפשרות להוסיף או להמעיט, גם אם הוא עשיר - תרומה שכזו נקייה מכל גאווה, ולהיפך, מלווה בתחושת חרטה אמיתית ובושה- שנדרש לכך, (ולכן דווקא מחצית השקל ולא שקל שלם, כי אין שלם מלב שבור), ולכן דווקא זו נקראת "תרומת ה'" המועדפת על ה' ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים - כי אדון אמיתי זה אחד שכל הציבור נשענים עליו ואין לו תחושת גאווה מכך, אלא דווקא ענווה ויראה ורגש אחריות (בדיוק כפי שאדני המשכן נשאו על גבם את כל קרשי ועמודי המשכן) ולא אחד שמתנשא על הציבור והציבור נושאו על גבו ונאנק תחת עולו - כפי שמצוי אצל אומות העולם, ולכן אדנים אלה נעשו דווקא מכסף המסמל כיסופים ("נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' ליבי ובשרי ירננו אל א-ל חי" (תהילים פ"ד)) וגעגועים שבדרך כלל נובעים מתחושת ענווה והזדקקות ולא מתחושת עליונות - כי אדון אמיתי בעם ישראל זה המשתוקק והנכסף לחצרות ה' כדוד המלך וכמשה רבנו הרועה הנאמן, ומרגיש אחריות על צאן מרעיתו ונושא אותם-"כאשר ישא האומן את היונק" (במדבר י"א), "כאשר ישא איש את בנו" (דברים א'), ו"כרועה עדרו ירעה, בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא, עלות ינהל" (ישעיה מ').
ואדנים אלה מתקשרים לשם הפרשה "כי תשא" הנגזרת משורש "נשא" שממנו נגזרות המילים- משא, נשיא ונישואין, ובכך מתקשרת פרשתנו גם לפרשת "נשא" בספר "במדבר" שגם היא עוסקת בנושאים אלו: החל ממשא הלוויים בכתף, עבור לפרשת הסוטה המועלת בנישואיה וכלה בקורבנות הנשיאים.
וכן פרשתנו מתחילה בנשיאת ראש ישראל ע"י נתינת מחצית השקל ועבור בתרומת הנשיאים אשר תרמו את השמן למאור ולשמן המשחה ואת הבשמים והקטורת ואבני החושן והאפוד, וכלה בחטא העגל שהפר את קדושת הנישואין בין עם ישראל לה' במעמד הר סיני, עד שמשה רבנו נאלץ לשבור את הכתובה (לוחות הברית) ולהשקות את ישראל במי הנחל המעורבים באפר שריפת עגל הזהב- כפי שנבדקת הסוטה במים המרים המאררים. ולאחר מכן נשיאת העוון ע"י ה' ("נושא עוון ופשע וחטאה") וחידוש הברית ע"י הלוחות השניים.
והקשר הפנימי בין המילים: כי נשיא אמיתי זה הנושא על גבו את משא העם, ודבר זה מנשא אותו ומגביה אותו מעל האדם הממוצע, וכן קשר הנישואין בין האיש לאשה ("האכול אכלנו מן המלך אם נשאת נשא לנו" (שמואל ב', י"ט)) - זהו תפקיד ומשא שמנשא ומגביה את שניהם למקומות שלא יכלו להגיע בנפרד, ועצם המשא - נושא את נושאיו - כפי שארון הברית היה נושא את נושאיו.
ולכן מכונה מיפקד עם ישראל גם "נשיאות ראש" - "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" (פרשתנו), "נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם מבן שלושים שנה... תפקוד אותם" (במדבר ד').
כי כל מיפקד של אנשים (בפרט בהוראת ה', ובפרט עם ישראל) מקנה חשיבות לכל פרט, ומוציאו לרגע אחד מתוך הכלל, ומייחדו בפני עצמו: כמו שסופרים יהלומים, ולכן גורם נשיאות ראש לכל אחד שנספר ויש חשש לתחושת גאווה שלא במקומה, ולכן מיד נדרש כופר נפש - כדי שלא יהיה נגף בפקוד אותם, ודווקא מחצית השקל שמרמזת על ענווה ושברון כי - "לפני שבר גאון ולפני כשלון גובה רוח" (משלי ט"ז).
ודווקא מתרומה זו נעשים האדנים שנושאים על גבם את משקל המשכן ועדיין נקראים אדנים - אדונים. ודווקא תרומה זו מכל תרומות המשכן היא הנזכרת לפני ה' - "והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם".
ולאחר שהבסיס בנוי על אדני צדק (כי כולם שווים בתרומה זו - העשיר והעני נותנים אותו דבר) וכיסופים, ניתן לבנות את כל הבניין מתרומות של נדבת לב למרות חסרונן, כי ברגע שהיסודות בריאים, כל הבניין יחזיק מעמד למרות שהחומר רופף.
ולאחר תרומה זו, עוסקת הפרשה בציווי הכיור וכנו, ולאחר מכן בשמן המשחה והציווי על משיחת המשכן וכליו ואהרן ובניו, ולאחר מכן מעשה קטורת הסמים. ונשאלת השאלה: מדוע הוזכר מעשה הכיור וכנו כאן ולא במסגרת כלי המשכן וחצר המשכן בפרשת "תרומה"? או לפחות בסוף פרשת "תצווה", לאחר הציווי על מזבח הזהב, ומה הקשר בין הציווי על הכיור לבין תרומת הכסף האחידה ובין שמן המשחה וקטורת הסמים?
וכדי להשיב על כך יש לעיין בפרשת "ויקהל", כאשר עם ישראל עושה כפי שנתבקש ומביא את תרומות המשכן - "והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן, ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים" (שמות ל"ה), ולגבי הכיור - "ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד" (שם, ל"ח) - ומסביר רש"י במקום - שהכיור וכנו נעשו באופן בלעדי ממראות הנשים - הצובאות על המשכן להביא נדבתן - ולא מנחושת התנופה של שבעים כיכר ואלפיים וארבע מאות שקל, שהובאה ע"י כל קהל ישראל, וזאת בגלל שהכיור נועד גם לשים שלום בין איש לאשתו בפרשת סוטה (שבפרשת "נשא"), כי מהכיור לוקחים את המים להשקות את האשה- שקינא לה בעלה- למבחן המים המרים, בגלל שאותן מראות עזרו להקים את צבאות ישראל במצרים, כי הבעלים נמנעו מלקיים פריה ורביה עם נשותיהן בגלל עבודת הפרך, והנשים היו מתקשטות באמצעות המראות ומשדלות את בעליהן להיזקק להן, ובכך פרו בני ישראל במצרים והעמידו צבאות רבים, ודווקא מראות אלה שמשו לעשיית הכיור וכנו.
יוצא מכל הנ"ל, שפרשתנו פותחת בתרומת הכסף האחידה, מכל ישראל הזכרים מגיל עשרים ומעלה ועוברת לכיור שנעשה מתרומת הנשים הצובאות בלבד וממראותיהן ומסיימת בתרומת שמן המשחה וקטורת הסמים - שאותם הביאו הנשיאים בלבד.
אז יש כאן שני קצוות - הנשים הצובאות (שבתחתית הסולם החברתי בעם ישראל) והנשיאים (שבראש הסולם החברתי בעם ישראל), ושניהם נכתבו אחד ליד השני, והנשים אף קודמות לתרומת הנשיאים כי הכיור נכתב לפני שמן המשחה וקטורת הסמים, וכן בפרשת "נשא" - מובאת פרשת הסוטה וקרבנה והמים המרים (הבאים מהכיור), באותה פרשה יחד עם קורבנות הנשיאים ולפניהם, רואים, שבעיני ה' שני קצוות החברה בעם ישראל שווים במעמדם, בדיוק כמו תרומת האדנים האחידה ללא הבדלי מעמד בין עשיר לדל.
וכפי שהכיור נועד להשכין שלום בין איש לאשתו, כן קטורת הסמים נועדה לכפר על ישראל ולפייס בינם ובין ה' ביום הכיפורים שמקטירים את הקטורת בקודש הקודשים בין בדי הארון, וכן בזמן מגיפה כתוצאה מחרון אף ה' על ישראל, דווקא הקטורת עצרה את המגפה - "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, ויקח אהרן... ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (במדבר י"ז).
ושוב אנו רואים את הקשר בין ישראל לקב"ה שמושווה לקשר בין איש לאשתו - נישואין.
ולמרות שהכיור עשוי נחושת (שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה"- "נחושת" מלשון הנחש הקדמוני, מזבח הנחושת מכפר על חטא הנחש) ולא סתם נחושת, אלא נחושת של המראות שאיתן שידלו בנות ישראל את בעליהן, ויש פה קצת גנאי - של שימוש ביצר שגרם חטא הנחש הקדמוני, בכל זאת, דווקא כיור זה מוצב בין אוהל מועד למזבח -"ונתת אותו בין אהל מועד ובין מזבח"- שהוא מתווך בין אוהל מועד - שזה בית ה' - למזבח הנחושת- שיותר שייך לבני ישראל, כי נועד לכפר עליהם, כפי שהמראות תיווכו בין איש לאשתו במצרים, כדי לקיים את המשכיות עם ישראל, ודבר זה מקודש בעיני ה' ומהווה תיקון לחטא הנחש - בבחינת "ויגזול את החנית מיד המצרי ויכהו בחניתו" (שמואל ב' כ"ג) - שמשתמשים נגד הסיטרא אחרא בנשקה שלה - ובכך היא מופתעת ומובסת.
וכעת, ה' אומר למשה למנות את בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה להיות מופקד על כל מלאכת המשכן והוא נכדו של חור שהפקיד משה על העם טרם עלייתו להר סיני לקבל את הלוחות - "ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם ויעל משה אל ההר..." (שמות כ"ד).
ואותו חור נהרג ע"י עובדי העגל (עפ"י המדרש) באותם רגעים שבהם נכדו ממונה להיות מופקד על המשכן, ואולי דווקא בשל כך, בשל סירובו לדרישת העם ומסירות נפשו לקידוש ה'- זכה שנכדו בצלאל יופקד על מלאכת המשכן שתתקן את חטא העגל.
וה' אומר למשה לגבי בצלאל - "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה" "רוח"- בהיפוך אותיות-"חור"- תמורת הקרבת סבו מקבל רוח אלוקים, כי דווקא בבצלאל מוזכר שם סבו - חור, ואילו בעוזרו - "אהליאב בן אחיסמך למטה דן"- מוזכר רק הוא ושם אביו ללא שם סבו, כפי שהוזכר בבצלאל.
רואים מכאן שלא לחינם מוזכר סבו, אלא כדי לרמוז על אשר אמרנו.
ולסיום פרשת המשכן, ה' מצווה את משה שוב על שמירת השבת, ולכאורה הלא כבר נצטוו בפירוש פעמיים קודם על שמירת השבת, הן בעשרת הדברות והן בפרשת משפטים בכריתת הברית בין עם ישראל לה', ומדוע חוזרים על כך שוב, בלי שום קשר לפרשת המשכן? וזה הציווי היחיד בכל ארבעים היום שמשה נמצא על הר סיני שלא קשור למשכן, ומדוע דווקא רגע לפני רדתו מההר מצוווה דווקא על כך?
אמנם חז"ל לומדים מכך שמלאכות האסורות בשבת הן דווקא המלאכות שנעשו במלאכת המשכן - ל"ט מלאכות המשכן, אך מדוע דווקא הן אסורות ומה הקשר בין המשכן לשבת.
וכדי להבין זאת יש לעיין במילה "מלאכה" שבעצם נגזרת מהמילה מלאך - שליח, בניגוד למילה "עבודה" שנגזרת מ"עבד", כלומר מלאכה זו עבודה של שליחות ולא עבודת עבד ולכן גם במשכן וגם בשבת המילה היא - "מלאכה", ולא "עבודה". כי לא העבודה נאסרת בשבת אלא - מלאכה - עבודה של שליחות - יצירה, ולא מאמץ פיזי גרידא, בדיוק כפי שמלאכות המשכן היו שליחות ממרום, שלשמן מילא ה' את בצלאל ברוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת, ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכה.
בדיוק כפי שמעשה בראשית נוצר בחכמה מופלאה ולא בעבודה גרידא, והמשכן, שכפי שהסברנו בפרשת "תרומה", מקביל למעשה בראשית, גם בו נאמרה - "מלאכה", כפי שנאמרו במעשה בראשית - "ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה... כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית א').
כי למלאכה צריך "חכמת לב" - שילוב של שכל ורגש - שגורם יצירה ולא סתם עבודה מכנית ללא לב.
ולכן, בניגוד לכל הציוויים המופיעים בתורה לגבי שבת, פה זה המקום היחיד שנאמר -"כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם". וכן "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" - כי בניגוד למשכן שהוא אות וסימן לכך שה' שוכן בקרב בני ישראל, אך הוא זמני ולא יתמיד לנצח כפי שקרה בחורבן בית ראשון ושני, לעומת זאת השבת, היא אות לדורותיכם "ואות היא לעולם" - גם בגלות היא ממשיכה את משכן ה' בתוך עם ישראל בכל מקום שהוא.
וביום הזה שוכן ה' בקרב עם ישראל גם בגלות, וכפי שמלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת, כך כל מלאכה שדומה למלאכת המשכן אסור לעשותה בשבת לדורי דורות. וכך ימשיך ה' לשכון בתוכנו גם ללא המשכן, כי גם השבת - "אות היא ביני ובינכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם", כפי שהמשכן היה אות לכך שה' מקדשנו בנוכחותו.
בסיום הציווי על השבת, מופיעה מילה שמופיעה רק פעמיים בתורה, ובשתיהן רק בהקשר של שבת - "וביום השביעי שבת וינפש". בפעם הקודמת זה נאמר בפרשת "משפטים"-"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כ"ב).
וזה מתקשר לפסוק קודם בפרשתנו - "כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה", והמילה נפש, היא מאותו שורש של "וינפש", ולכאורה מה הקשר ביניהן, הרי להינפש זה מלשון מנוחה ו"נפש" זה נשמה? ויתכן שהמילה נפש נגזרת מהמילה- נשף, כי יש הרבה בתורה מילים באותה משמעות בשינוי אותיות כמו כבש-כשב, שמלה-שלמה. המילה נשף זו הוצאת רוח - "נשפת ברוחך כסמו ים" (שמות ט"ו), ואדם, לאחר מאמץ, כשנח, נושף החוצה את כל האוויר שהצטבר בזמן המאמץ.
ודבר זה יכול להסביר גם את המילה "נפש", כי כמו שהמילה "נשמה" נובעת מהפועל לנשום-"ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב'), ולנשום זה שאיפת אוויר פנימה, כך המילה "נפש" מבטאת נשיפת אוויר החוצה- שאלוקים כביכול נשף באפיו של אדם את הנשמה ואדם נשם אותה פנימה אליו, ולכן "נפש" ו"נשמה" אלה מילים נרדפות בתורה לאותה משמעות.
ולכן גם המילה "רוח", במשמעות של רוח חיים, מבטאת את רוח האדם הננשמת וננשפת דרך אפיו של האדם - "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (בראשית ז'), "רוחו ונשמתו אליו יאסוף" (איוב ל"ד), "נשפת ברוחך..." (שמות ט"ו).
ובסיום דברי ה' אל משה בהר סיני בעניין המשכן והשבת, נותן ה' למשה את שני לוחות האבן כתובים באצבע אלוקים, אך בינתיים עם ישראל איבד את הסבלנות ונקהל על אהרן-"קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
יש לזכור שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של בני ישראל (שבת קמ"ו) וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא, והגיעו למצב של - "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם", ולאחר חטא העגל חזרה זוהמתן - "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תיפולו" (תהילים פ"ב).
ואם כן, כעת לפני חטא העגל גם משה הוא במעמד אלוהים ("הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים" (שמות ד'), "ויאמר ה' אל משה ראה נתתיך אלוהים לפרעה..." (שם ז')), אז מדוע אומרים העם - "כי זה משה האיש"? וניתן לומר, בשים לב למילים -"וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר" - המילה "בושש" מזכירה לנו את אדם וחוה לפני החטא - "ויהיו שניהם ערומים אדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב'), ורק לאחר החטא, כן יתבוששו בעירומם.
ומשה כעת בושש, וחשבו העם שירד חזרה לדרגת איש (כמו אדם לאחר החטא שגם הוא התבושש) ולכן הוא בושש, והם צריכים - "אלוהים אשר ילכו לפנינו" ולא איש שבושש ומתבושש, ואולי משה לא שרד את ארבעים היום ללא אכילה ושתיה. ויש לזכור שבשום מקום לא נאמר לעם מראש, שמשה עולה לארבעים יום ולילה. כי בפרשת "משפטים" נאמר: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם, ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלוקים. ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, והנה אהרן וחור עמכם, מי בעל דברים ייגש אליהם" (שמות כ"ד).
רואים מכאן שלא נאמר כמה זמן ישהה בהר, אלא משה אומר: "שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם", ובמילה "נשוב" הוא מתייחס אל עצמו ואל יהושע, כי כפי שנראה בהמשך, יהושע חיכה למרגלות ההר ארבעים יום וארבעים לילה ולא חזר למחנה.
ולכן, כאשר העם נקהלים על אהרן, ואומרים לו "קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו"- אין כאן כוונה לעבודה זרה, אלא תחליף למשה בתור המתווך בינם לבין ה', כי הם לא יודעים מה היה למשה, ואז אהרן אומר להם "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי"- ואז כל העם מתפרקים "את נזמי הזהב אשר באזניהם" ולא רק- נשיהם בניהם ובנותיהם (משמע שגם לבנים היו נזמי זהב באזניים ולא רק לנשים).
ומדוע אומר להם דווקא נזמי זהב שבאזניים? ולא נזמי הזהב באף או הצמידים על הידיים או בכלל תכשיטי הזהב שברשותם, מדוע דווקא "באזניהם"? בכלל, בכל התורה נזמים תמיד מוזכרים באף ולא באוזן, ובאוזן דווקא מוזכרים עגילים ולא נזמים - "נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) וכן "הטבעות ונזמי האף" (ישעיה ג') וכן אצל אליעזר עבד אברהם-"ואשים הנזם על אפה" (בראשית כ"ד).
ומעניין שיש מקום אחד בלבד שמוזכר נזמים באזניים מלבד כאן, וזה אצל בני יעקב, לאחר השמדת שכם על מעשה דינה, שבני יעקב פשטו על העיר ובזזו את העיר, ואז אלוקים אומר ליעקב "קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח...", ויעקב אומר "אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם... ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמון אותם יעקב תחת האלה אשר עם שכם" (בראשית ל"ה) - ולכאורה יעקב אומר להם להסיר את אלוהי הנכר שכנראה בזזו מחללי שכם, ומדוע בני יעקב נותנים גם את "הנזמים אשר באזניהם", וכי מה זה קשור לאלוהי הנכר? ומדוע דווקא את הנזמים אשר באזניהם, מה עם שאר תכשיטי הזהב שבזזו משכם?
כמו כן, גם שם משמע שמדובר בנזמי הזהב שבאזני הגברים ולא רק הנשים, כי יעקב מדבר אל בניו בעיקר, שהם אלה שבזזו את שכם ובידם אלוהי הנכר ונזמי הזהב. וזה מקביל לפרשתנו, שגם כאן גם לגברים יש נזמי זהב אשר באזניהם, ומדוע גברים מתקשטים בנזמי זהב באוזניים, הרי זה בדרך כלל מנהגן של נשים ולא של גברים?
כמו כן, כאן נאמר שאהרן צר את נזמי הזהב בחרט-"ויעשהו עגל מסכה" (מסכה פירושה פסל ממתכת, כי להסיך זה גם משמעות של התכת מתכת - "הפסל נסך חרש" (ישעיה מ'), "מי יצר אל ופסל נסך" (שם מ"ד)), כלומר צר אותו במכוון לכך שיהיה עגל, ואילו לקמן, כשמשה שואל את אהרן: מדוע עשה זאת, אהרן עונה "ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - שם הוא לא אומר שאמר להביא את נזמי הזהב אשר באזניהם אלא כל זהב שיש - "למי זהב", וכן הוא לא מציין שצר בחרט את הזהב לעגל, אלא השליך לאש את הזהב ויצא במקרה העגל הזה, ומדוע?
גם ירבעם בן נבט, מלך ישראל לאחר תקופת שלמה, עשה שני עגלי זהב בבית א-ל ובדן כתחליף לבית המקדש בירושלים, וגם הוא אמר את אותו משפט שאומרים עובדי העגל בפרשתנו - "הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (מלכים א' י"ב).
לפני עשיית העגל אמרו העם לאהרן שיעשה להם "אלוהים אשר ילכו לפנינו", ולאחר שיצא העגל, כבר שינו את כוונתם הראשונית של תחליף למשה, ועברו לתחליף חלילה לה' - "אשר העלוך מארץ מצרים" ולא "אשר ילכו לפניך", כפי שגרסו בהתחלה, ומה השתנה?
בקריעת ים סוף, אומר המדרש: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי – וב"יחזקאל" פרק א' בחזיון מראה המרכבה, יחזקאל רואה את ארבע חיות הקודש -"ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל... ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור מהשמאל לארבעתן ופני נשר לארבעתן"- נחושת קלל מאוד דומה לצבע הזהב, וכנראה שישראל בקריעת ים סוף ראו מעשה מרכבה כפי שמתאר יחזקאל, ולכן עגל הזהב נעשה כחיקוי לחיות הקודש המשרתות את ה', ולכן אהרן לא ראה בכך בתחילה עבודה זרה אלא תחליף למשה, כפי שה' אומר למשה בפרשת "משפטים" – "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, השמר מפניו... כי שמי בקרבו" (שמות כ"ג) ובאמצעות עגל הזהב שדומה בצורתו למלאך, אהרן מתכוון להגשים את בקשת העם - "עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" כלומר תחליף למלאך ולא חלילה לה'.
ואמנם אהרן ידע שאסור לעשות מתווך בין האדם לאלוקים כפי שה' ציווה במפורש לאחר מעמד הר סיני - "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ'), ששם הסברנו שב"איתי" - הכוונה מתוך ביני לביניכם, אפילו שעדיין מאמינים שה' הוא האלוקים ולא הפסל מזהב, אבל אפילו בתור מתווך זה אסור.
זה אהרן יודע, אך אהרן התכוון לעשות מתווך למלאך ההולך לפני העם ולא חלילה עבודה זרה או מתווך לה' עצמו. אך רגע לאחר שאהרן עשה את העגל התבררה כוונתם האמתית של העם, ובמקום לומר - אלה האלוהים אשר ילכו לפנינו, הם אומרים "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", כלומר: לא מתווך עם המלאך, אלא עם ה' בכבודו ובעצמו, ומסתבר שאלה הערב רב שעיוותו את רצון העם המקורי ולכן אומרים "אלה אלוהיך ישראל" - ולא אומרים אלה אלוהינו, כי מדברים אל בני ישראל לשכנעם שזה מי שהוציאם ממצרים.
ואז, אהרן מנסה לתקן את המצב ובונה מזבח ואומר - "חג לה' מחר" - כדי להחזירם לכוונה המקורית של מתווך למלאך ולא לה' חלילה, ו"חג לה' מחר"- ולא לעגל, ומקווה שעד אז יחזור כבר משה והאסון יימנע.
אך בבוקר משכימים הערב רב לפני כולם וממהרים להשתחוות לעגל ולהקריב לו קורבנות ולא לה' (ואז נאמר "וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" פה משמע שמדובר גם בעם ישראל שהצטרף לערב רב) וקמים לצחק (שזה כנראה המחולות שרואה משה כשיורד מההר).
ואז ברגע זה, שממש עובדים לעגל ומשתחווים לו ומקריבים קרבנות, אז ה' אומר למשה-"לך רד כי שחת עמך... עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" - ולא מזכיר את אהרן אלא מטיל את האשמה על הערב רב, שמלכתחילה עשו את העגל לשם עבודה זרה, בניגוד לעם ישראל שהתכוונו רק לתחליף - למשה או למלאך שילך לפניהם.
ואז ה' רוצה לכלות את עם ישראל ולעשות את משה לגוי גדול, ואז משה - הרועה הנאמן - מחלה את פני ה' ומתחנן על עם ישראל ומצליח לפייס את ה', וה' ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו. ואז, ורק אז משה יורד מההר ושני לוחות העדות בידו -"והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות"-בניגוד ללוחות השניים, שה' אומר אח"כ למשה "פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת"- ששם הלוחות מעשה ידי אדם והמכתב מכתב אלוקים, כאן בלוחות הראשונים - גם הלוחות עצמם מעשה אלוקים וגם המכתב, ומדוע ההבדל בין שני הלוחות?
וניתן לומר, כפי שאמרנו, במתן תורה פסקה זוהמתן של ישראל וחזרו למצב של אדם הראשון לפני החטא שגופו היה מעודן ורוחני כמו נשמתו, וכך ישראל במתן תורה- גופם התקדש ונהיה כמעט רוחני, כך שמלאך המוות כבר לא שולט בהם והיו חיים לנצח כמו אדם לפני החטא, ולכן גם גוף הלוחות הראשונים - שזה החומר ממנו עשויות הלוחות היה רוחני ומעשה אלוקים, כפי המכתב שהוא כנגד הנשמה של ישראל.
אך לאחר חטא העגל - שירדו ממדרגתם וחזרה זוהמת הנחש וחזר המוות לשלוט בגופם, חזר גופם למצב אדם הראשון לאחר החטא שהוא חומרי ודורש תיקון וקידוש ע"י המצוות. ולכן גם הלוחות השניות - גופן כבר לא מעשה אלוקים אלא חומר רגיל שמשה חוצב בהר ופוסל אותו ללוחות, כפי גופם של ישראל, ורק המכתב שזה הנשמה נשאר אלוקי ורוחני.
דבר זה מסביר מדוע משה שובר את הלוחות הראשונים, כשרואה את חטא העגל, כי כבר הלוחות לא מתאימים לעם ישראל, כי גוף הלוחות מעשה אלוקים וגוף ישראל חזר לזוהמתו.
לעומת זאת, משה שלא חטא בעגל , נשארה חומריותו מעודנת ורוחנית ולכן גם בעלותו להר בפעם השנייה לקבל את הלוחות השניות, לא אכל ולא שתה ארבעים יום, כפי שבלוחות הראשונים, כי גופו נשאר מעודן ורוחני.
ולכן כשירד בפעם השנייה עם הלוחות השניות, קרן עור פניו מאור הקדושה, כי גם גופו התקדש ושיקף את נשמתו ונצרך לשים מסווה על פניו בפני אלה שלא ראויים לחזות בקדושה, כי גופם חזר להיות חומרי וגס ולא ראוי לחזות בקדושה, ורק כשדיבר את דברי ה' לעם, אז הסיר את המסווה, כי דברי התורה מקדשים את שומעיהם, ואז ראויים לחזות בקדושה. ולעומתו נדרשים ישראל לכפרת נפש לכופר נפש - מחצית השקל, לכפור את עוונם מבית ומחוץ בכופר.
וכאשר משה יורד מן ההר ושובר את הלוחות הראשונים למראה העגל והמחולות, כי הלוחות בעצם מסמלות את הכתובה בנישואין בין ה' לעם ישראל, וכאשר הכלה מזנה ביום חופתה משה קורע את הכתובה ושובר את הלוחות ועושה בישראל את דין פרשת סוטה - לוקח את העגל, שורף באש וטוחן עד דק ומפזר על המים ומשקה את ישראל כפי שמשקים את הסוטה במים המרים המאררים, לאחר מחיקת פרשת סוטה לתוך המים.
וכפי שבפרשת סוטה פורע הכהן את ראש הסוטה - גם כאן נאמר אותו לשון: "וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם"- והמושג לפרוע - זה להפר את הסדר, אם זה בשיער הסוטה שפורעים את סידורו, ואם זה במות שני בני אהרן, נדב ואביהוא - "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו- ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו" (ויקרא י').
וכאן אהרן גרם לפריעת המוסר בעם ישראל, וכתשובה לכך משה עומד בשער המחנה ואומר: "מי לה' אלי, וייאספו אליו את כל בני לוי" ופה לראשונה נוצר סדר, כי עד כה עם ישראל היה מעורבב ולא מסודר לפי שבטים - כפי שיהיה לאחר הקמת המשכן שהעם יסודר לפי שבטים נפרדים מסביב למשכן, אך כעת עדיין לא נחלקו לדגלים וכינוסם של בני לוי סביב משה - זו הפעם הראשונה ששבט כלשהוא מתכנס למקום אחד בנפרד מאחרים, וכאן זה שבט לוי שמתכנס לשם ה' - לעשות דין בעובדי העגל, ובכך תוקן קצת פריעת הסדרים שגרם אהרן בעשיית העגל.
ומשה עולה אל ה' ומבקש - "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" - כפי שהפרשה נקראת "כי תשא" - משה מבקש לשאת את חטאתם של ישראל, ואם לא שימחה שמו מספר התורה - ביטוי ששוב מזכיר את מחיית פרשת סוטה אל המים המרים המאררים - "וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים" (במדבר ה'), ושוב מתקשרת פרשתנו "כי תשא" לפרשת "נשא".
וה' אומר למשה-"מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" - ומוסיף ה' שישלח מלאכו לפני העם, אך הוא עצמו לא יעלה בקרבם - "כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך", ופה בעצם ה' מבטל את תכנית המשכן שאמר למשה בהר, ולא מתכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ ישראל (כי בפרשת "משפטים" גם אמר ה' - "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך"- אך יחד עם זאת ה' התכוון לשכון בתוך ישראל במסעם לארץ, והמלאך רק הולך לפניהם).
וכעת יש מחלוקת בין המפרשים: האם עלה משה שוב להר סיני לארבעים יום ולילה, כדי להתחנן לה' על ישראל, שישרה את שכינתו בתוכם, כפי שרצה מלכתחילה (וכך מוכח בספר "דברים" פרשת "עקב" - "ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי... ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא... בעת ההיא אמר ה' אלי פסול לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה")- וזו דעת רש"י.
או שאת ארבעים היום האמצעיים שבהם משה מתפלל בעד ישראל, עשה משה באוהל שנטה לו מחוץ למחנה, כפי שמוזכר בפרשתנו. וזו דעת הרמב"ן ע"פ פרקי דרבי אליעזר.
בכל אופן, בארבעים ימים אלו, משה מצליח בתפילתו וה' נענה לבקשתו לשכון בתוך ישראל וגם להראות את כבודו למשה. ואז ה' אומר למשה לפסול שני לוחות אבנים כראשונים ולעלות להר לעוד ארבעים יום ולילה, ושם ה' מגלה למשה את שלוש עשרה מידות הנהגתו את העולם.
ואחת מהן-"נושא עוון ופשע" - וכפי שהסברנו – מילה זו יכולה להתפרש כהרמה של החטא מעל כתפי החוטא, או כמשא - שה' סובל בשבילנו את החטא, או כנשיאות - שה' מנשא את העוון והופכו לזכויות, בבחינת "זדונות נעשות להם כזכויות"- בזכות התשובה מאהבה.
ולאחר שה' סולח לעוון ישראל של חטא העגל, שוב יש חזרה על המצוות של פרשת "משפטים", שעליהם תיכרת שוב הברית עם ישראל, כפי שנכרתה לאחר מתן תורה. וצריך לחדשה בגלל חטא העגל . אך בניגוד לפרשת "משפטים", ששם מוזכרים גם מצוות של בין אדם לחברו, כאן מוזכרות רק המצוות של בין אדם למקום - כי חטא העגל היה בין אדם למקום ולא בין אדם לחברו.
ולכן צריך לחדש את הברית רק על מצוות של בין אדם למקום, ובראש ובראשונה - חטא העבודה זרה שבו נכשלו. ולאחר מכן, מצוות הפסח ופדיון הבכורות באדם ובבהמה כדי לזכור שוב שה' הוציאם ממצרים ולא עגל הזהב כפי שטענו עובדי העגל, וכן שוב מצוות השבת, אך פה לא במובן החברתי - כפי שבפרשת "משפטים" -"למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר"- אלא במובן שבין אדם למקום - שלצורך קציר מצווה של מנחת העומר בפסח מותר אף בשבת, ולאחר מכן שלוש רגלים ומצוות עולת ראייה ומצוות ביכורים.
ובסיום, כפי שבפרשת "משפטים" נאמר - "לא תבשל גדי בחלב אמו" – כך גם כאן נאמר שוב, כי יש רמז לתיקון חטא העגל ע"י אמו - הפרה האדומה, כיוון שחטא העגל החזיר את זוהמת הנחש ובעקבותיה את מלאך המוות, תבוא אמו של העגל - הפרה האדומה - ותטהר את טומאת המת שנגרמה בגלל בנה, וכפי שיש להבדיל את בשר הגדי מחלב האם, כך יש להבדיל בין חטא העגל לטהרת אמו.
וכעת ה' אומר למשה-"כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"-כלומר: כבר כרתי אתכם ברית על הדברים האלה - בפרשת "משפטים" - וכעת יש צורך שוב לחדש את הברית על המצוות של בין אדם למקום שהפרתם בחטא העגל, וכאשר יורד משה מהר סיני עם הלוחות השניים בידו - שחומרם ארצי וכתבם אלוקי - כפי שהסברנו (בניגוד לראשונים שגם גופם מעשה אלוקים), משה לעומת זאת, גם גופו נעשה רוחני וקדוש ולכן קרן עור פניו.
ואהרן וכל ישראל שנשארו בחומריותם יראו מפניו ולא נגשו אליו. ומשה קורא אליו את אהרן וכל נשיאי העדה (שוב הקשר לפרשת "נשא" שבסופה קרבנות הנשיאים) ומשה מדבר אליהם ומספר להם את כל ציוויי המשכן של פרשת "תרומה" ו"תצווה", כי כעת יכול לאמרם, מה שלא יכל לומר בירידה הראשונה בגלל חטא העגל.
"ואחרי כן נגשו כל בני ישראל ויצוום את כל אשר דיבר ה' אתו בהר סיני" - וזו בעצם פרשת "ויקהל" הבאה - ששם מקהיל משה את כל עדת ישראל ומצווה אותם על פרשת המשכן - שכעת לאחר שנסלח להם חטא העגל - ה' הסכים שוב להשכין את שכינתו בתוכם ולהקים משכן לשם כך.
וכשמסיים לדבר עמם, נותן על פניו מסווה ומסירו רק לשם דיבור עם ה' ומסירת דברים אלו לישראל.
ונותר רק לברר את שאלתנו בעניין נזמי הזהב אשר באזניהם, מדוע דווקא אותם ביקש אהרן, ומדוע לשאלת משה ענה "ואומר להם למי זהב" ולא סיפר שביקש רק את נזמי הזהב אשר באזניהם?
מוכרחים לומר: שנזמי זהב באזניים שונים מעגילים- שנועדו רק לקישוט הנשים (כמו בשלל מדיין "אצעדה וצמיד עגיל וכומז" (במדבר ל"א) שהיו רק תכשיטי נשים, וכן-"ואעדך עדי ואתנה צמידים על ידייך ורביד על גרונך ואתן נזם על אפך ועגילים על אזנייך" (יחזקאל ט"ז) שמשם רואים שנזם על האף ועגיל באוזן זה תכשיטים לנשים בלבד, והמילה עגיל היא מאותו שורש של עגל) כי כפי שהוכחנו לעיל, גם הגברים ענדו נזמי זהב באוזניהם, ומוכרחים לומר שזה קשור בצורה מסוימת לפולחן האל לאות נאמנות- שנהגו הגויים באותה תקופה לענוד על האזניים נזמי זהב עם סמל האליל לאות נאמנות, ובזה לא נבדלו הגברים מהנשים, ולכן בני יעקב כשבזזו את חללי שכם, כנראה לקחו מהם את נזמי הזהב אשר באזניהם (כי שם ההרוגים היו רק גברים) ושמו אותם באזניהם.
וכאשר יעקב אומר: "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלותיכם... ויתנו אל יעקב את כל אלוהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם" (בראשית ל"ה) - הם מעצמם נותנים את נזמי הזהב אשר באזניהם, ומכאן מוכח שנזמי הזהב היו שייכים איכשהו לעבודת אלוהי הנכר ולכן היה צריך גם אותם להטמין תחת האלה אשר בשכם.
ואם כן, גם בפרשתנו, כנראה שכחיקוי למנהגי הגויים גם ישראל ענדו נזמי זהב באזניהם לאות נאמנות לפולחן ה' לאחר מעמד הר סיני.
וכשמבקשים מאהרן לעשות להם אלוהים אשר ילכו לפניהם, ומבין זאת אהרן כתחליף למשה או למלאך שילך לפניהם כך שאין בכך עבודה זרה, ולכן אהרן מבקש את נזמי הזהב אשר באזניהם ולא זהב אחר שברשותם, כי מקווה שחפצים אלו שמיוחדים לנאמנות לה' יזכירו להם את אלוקי ישראל.
ואילו שאר תכשיטי הזהב - שכנראה שאלו ממצרים, יש בהם כח של הסטרא אחרא, ויכול לצאת מכך דבר לא טוב, ואילו מנזמי הזהב שמיוחדים לה' - לא ייתכן שייצא דבר רע. אך בפועל התבדה אהרן והצליח מעשה שטן והערב רב השפיעו על בני ישראל להתייחס לעגל לא בתור תחליף משה או מתווך למלאך, אלא כ - "אלוהי ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".
וכשמשה שואל את אהרן - "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה ויאמר אהרן אל ייחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" - ברע אותיות ערב (רב), "ויאמרו לי עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו... ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" - אהרן לא מנסה להסביר את מחשבתו - שנזמי הזהב אשר באזניהם שביקש ורצה לעשות מהם עגל בצורת חיות המרכבה שיהווה מתווך למלאך ולא חלילה עבודה זרה - תחליף לה', וטרח ויצר אותו בחרט ועשה עגל, וניסה לעשות הכל שייצא מה שמבקשים בלי שתהיה טעות לעבודה זרה.
אך למעשה מה שיצא היה כאילו אמר "למי זהב... ואשליכהו באש ויצא העגל הזה"- כלומר, כל ההשתדלות שלו לא עזרה כלום, ומעשה שטן הצליח בדיוק כפי רצון הערב רב. כי זו האמת - שכוונתו של אהרן הייתה לטובה (ולכן זכה בכהונה גדולה למרות מעשה העגל) אך כל השתדלותו לא הועילה, בדיוק כפי שהיה משליך את זהב תכשיטי הנשים לאש ומעצמו היה יוצא העגל, ולכן לא טורח להצטדק בפני משה ולהסביר את כוונתו, בגלל ענוותו.
ולכן בהמשך נאמר - "ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן", ויש כאן סתירה - מי עשה את העגל - העם או אהרן?
ולפי מה שהסברנו, זה מובן - אהרן עשה עגל אחד עם כוונה לטובה מנזמי הזהב אשר באזניהם, והעם הפכו את העגל למשהו אחר כתחליף לאלוקי ישראל - כאילו זרקו את הזהב לאש ויצא העגל הזה, שאליו לא התכוון כלל אהרן שאמר "חג לה' מחר" ולא לעגל.
.
