יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע כי תצא
בס"ד
בפרשה זו חוזר שוב ושוב עניין הזוגיות בין איש לאשה בעניין חינוך הילדים. ובעצם זו הפרשה של המשפחה הישראלית וחשיבותה הגדולה בשימור עם ישראל לאורך כל הדורות. והפרשה מתחילה ביציאה למלחמה על אויביך ומסתיימת במלחמה באויב של ה'- עמלק.
"כי תצא למלחמה על איביך. ונתנו ה' אלוהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה".
בפרשה הקודמת גם נאמר הביטוי "כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלוהיך עמך…" (דברים כ').
אך שם נאמר אויבך בלשון יחיד ומסיימים בלשון רבים – "לא תירא מהם", ואילו כאן זה הפוך – מתחילים בלשון רבים – "איביך" ומסיימים בלשון יחיד – "ונתנו ה' אלוהיך בידך"?.
אך שם ניתן לומר שהמילים – "לא תירא מהם" מתייחסות גם לאויבך וגם לסוס ולרכב שרבים ממך, ועליהם נאמר "לא תירא מהם". אך כאן לא ניתן לומר כן, כי מיד לאחר "אויביך" נאמר "ונתנו"?.
כמו כן, באיזו מלחמה מדובר כאן, האם במלחמת מצווה? אך אז לא מובן מה שייך אשת יפת תואר, הרי יש חיוב להרוג את כולם כולל הנשים והטף. ואם מדובר במלחמת רשות, מדוע לא נאמרה פרשת יפת תואר כבר בפרשה הקודמת שעסקה במלחמת רשות – "כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום… רק הנשים והטף והבהמה תבוז לך", ושם היה צריך להוסיף שאם ראית בשביה אשת יפת תואר אז תעשה כל האמור כאן.
ומכך שזה לא נאמר שם אלא כאן, משמע שכאן מדובר הן במלחמת מצווה והן במלחמת רשות, ואז חוזרת השאלה הראשונה איך מותר להחיות את אשת יפת תואר אם מדובר במלחמת מצווה?.
וצריך לומר שגם במלחמת מצווה נגד שבעת עמי כנען יש אפשרות לאשת יפת תואר, במקרה שהיא לא שייכת לעמי הארץ אלא שבויה בידם מעם אחר. לכן נאמר כאן -"ושבית שביו", כלומר שבית את מה שהוא שבה מאחרים, ואז אין חיוב להרוג את השבויה שלו כי היא לא משבעת עמי כנען, לכן יתכן מצב של אשת יפת תואר גם במלחמת מצווה.
ולגבי השאלה, מדוע נאמר "אויביך" ברבים, יש לומר, שמדובר כאן בשני אויבים, האויב החיצוני- הגוי בו אתה נלחם, והאויב שבתוכך שזה היצר הרע. כי בזמן המלחמה היצרים תוססים הרבה יותר מבזמן רגיל, כי למעשה הרגש גורם להתפרצות של תאוות חזקות גם בתחום העריות כי הדם רותח, וגם בתחום האכילה, עד כדי כך שהתורה התירה במלחמה ללוחמים הרעבים לאכול קותלי חזירים שמוצאים בבתי הנכבשים – כמו שנאמר בגמרא בחולין – "ובתים מלאים כל טוב" – ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב -"קותלי דחזירי" (חולין י"ז עמוד א') ולכן מוצאים הרבה בזמן מלחמות אצל הגויים גם בימינו אלה מעשה אונס וביזה והתעללות בנכבשים. גם מצד השנים שבזמני שגרה הם מאוד עדינים ומנומסים, בזמן הלחימה מתגלה אדם אחר שהוא מעצמו מופתע לאחר מכן מהתנהגותו בזמן המלחמה.
לכן אומרת התורה, שעם ישראל כשיוצא למלחמה יש שני אויבים שצריך לנצח. הראשון: הגוי עליו יוצא למלחמה, והשני זה יצר התאוות שבתוכך בזמן המלחמה שגם נגדם צריך לצאת למלחמה ולא להיכנע להם, ברגע שאתה יוצא למלחמה על אויבך אלה עצם זה שיצאת למלחמה גם על היצר הרע, גורם שה' יתן בידך את האויב הגוי -"ונתנו ה' אלוהיך בידך", אך לגבי האויב הפנימי היצר הרע, זה מוטל עליך לנצחו וה' לא נותנו בידך כי יש בחירה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
אך אם זאת מלמדת התורה שיטות איך להתמודד עם יצר זה ולכן נאמרה כאן פרשת יפת תואר, שלא תהיה ככל הגויים שבזמן המלחמה מתנפלים והורסים וזורקים, אלא בריסון ואיפוק מתירים לך לקחת את אשת יפת תואר לביתך, ושם היא מגלחת את ראשה, וגוזרת את ציפורניה (המטופחות) ומסירה את שמלת שביה היפה ולובשת בגדי ישראליות צנועות ובוכה את אביה ואת אמה חודש ימים ורק אחר כך מותר לך לבוא אליה ולבעול אותה ואז תהיה לך לאשה (לאחר גיור כמובן).
וכל התהליך הזה נועד לעדן את יצר התאווה שאוחז את האדם במלחמה, כי אם תשלול ממנו לחלוטין שום אפשרות לממש את תאוותו אז יעבור באיסור ויהיה כמו כל הגויים.
אך ברגע שיש לו אופק לממש את חשקו יקל עליו להתאפק ולהשתלט על יצרו ואופק זה מביא איפוק. ולאחר שיחזור מהמלחמה אל ביתו וירגעו יצריו ויוכל לשקול בשיקול דעת את עתיד חייו, האם רוצה להיות עם אשה זו רק בגלל היותה יפת תואר, האם אשה זו תחנך את ילדיו?.
פה כבר יש סיכוי שיסתכל על הדברים אחרת והחשק יתחלף בחפץ כי החשק זה יצר חזק וחולף של הגוף שבאותו רגע מחשק את רצונך ומעוור את שכלך. ולכן בזמן המלחמה נאמר – "וחשקת בה", כי אז היצרים גועשים וחזקים. אך לאחר המלחמה השיקול הוא האם אתה חפץ בה שתהיה אשתך, כי בניגוד לחשק השייך יותר לתאוות הגוף מלשון תשוקה חזקה ("שכם בני חשקה נפשו בבתכם" (בראשית ל"ד) ששם מדובר בשכם בן חמור שראה את דינה בת יעקב וחטף אותה "וישכב אותה ויענה" (שם שם) כלומר מילא תאוותו בלי להתחשב ברצונה ולכן עינה אותה, כי זה נבע מחשק הגוף ולא מחפצו בה).
המילה "חפץ" שייכת יותר לרצון של הנשמה והשכל – "לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ') ולכן כאן לאחר שמביאה לביתו חולף חודש בו בוכה על הוריה, וחשקו נרגע ממצב המלחמה בו היה שחשק בה לראשונה בסערת המלחמה, כעת כשרגוע יותר ויכול לבחון בשכלו האם אשה זו מתאימה לו לזוגיות וילדים והקמת משפחה, או לא מתאימה, אז מגיע שלב החפץ, אם חפץ בה יבוא אליה ויבעלה ותהיה לו לאשה – "והיה אם לא חפצת בה ושילחת לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף לא תתעמר בה תחת אשר עניתה" אם בעלת אותה ונרגע חשקך, וכעת אתה יכול לראות שאינך חפץ בה בתור אישה מתברר למפרע שבעילתה היתה עינוי מתוך תאווה שלך (כמו שכם בן חמור ודינה) ולא זוגיות אמיתית שיש רצון הדדי גם מצד האשה ואז אין פה עינוי ויש רצון גם של השכל ולא רק של הגוף.
לכן עליך לשלחה לנפשה וכר אינך יכול להשתמש בה בתור שפחה, כפי שיכלת אלמלא חשקת בה.
כי כל ישראל לוקחים בשבי את הנשים והטף כשכובשים עיר במלחמת רשות – "רק השנים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך" (דברים כ') ומשתמשים בהם לעבדים ושפחות ויכולים למוכרם בכסף אחד לשני. אך אשת יפת תואר שנלקחה לשם אישות כבר אינך יכול להשתמש בה כשפחה ולמוכרה, בגלל שעינית אותה, והפיצוי הוא שתשלחנה לחופשי.
והביטוי יפת תואר בפני עצמו מבטא יופי חיצוני של מבנה פנים סימטרי ("יעשהו במקצועות ובמחוגה יתארהו ויעשהו כתבנית איש" (ישעיה מ"ד) ושם מתואר יצירת פסל על ידי חרש עצים והשורש והפועל תואר מלשון מתאר פנים מושלם).
אך לא מבטא יופי פנימי רוחני, ואכן פועל יותר על החשק הגופני ולא על החפץ הרוחני. וברחל ויוסף נאמר הביטוי – "יפי תואר ויפי מראה" כי בנוסף ליופי החיצוני של מתאר הפנים היו גם יפי מראה – יופי רוחני פנימי (שזה דבר שקשה להסבירו רק חשים אותו קורן מהפנים) וכן בשרה נאמר "יפת מראה" ולא נאמר "יפת תואר" וכן ברבקה נאמר "טובת מראה" ולא נאמר "יפת תואר" ובאסתר המלכה נאמר-"יפת תואר וטובת מראה" ובאביגיל נאמר-"טובת שכל ויפת תואר", והמקום היחיד חוץ מכאן שנאמר יפי תואר בלבד זה בפרות השמנות בחלום פרעה – "בריאות בשר ויפות תואר וכן באדוניה בן חגית שהתנסה למלוך במקום שלמה נאמר-"וגם הוא טוב תואר מאוד" (מלכים א' א') ובשני המקרים מדובר רק על יופי חיצוני בלבד.
ומעניין שבמעשה שכם בדינה נאמר בתחילה לשון חשק (כפי שהבאנו לעיל) אך לאחר שקיבל את התנאי של בני יעקב שכל העיר תימול את בשר עורלתם בתמורה לכך שישא את דינה לאשה נאמר – "ולא אחר הנער לעשות הדבר, כי חפץבבת יעקב…" (בראשית ל"ד).
רואים שבתחילה פעל מצד החשק ואנס את דינה ולבסוף שקיבל עליו למול בשר עורלתו נהפך החשק לחפץ ורצה אותה מצד השכל והרוחניות.
"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה וילדו לו בנים האהובה והשנואה והיה הבן הבכר לשניאה: והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכר: כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו כי הוא ראשית אנו לו משפט הבכרה:".
לפני הנישואים יש חשק או חפץ, לאחר הנישואים – אהבה או שנאה, אין באמצע, כי אדישות זה גם שנאה, והסיבה היא שלאחר הנישואים כבר אין תעלומה ומסתורין יש כבר חיים משותפים שמולידים או אהבה או שנאה ובדרך כלל מי שהיה כלפיה לפני הנישואים רק חשק – תאוות הגוף אז לאחר שחולף החשק נולדת שנאה כי השכל רואה כעת בברור את התכונות השליליות שלא ראה קודם בגלל החשק המעוור וכאשר לפני הנישואין יש חפץ והערכה לאישיות אז לאחר הנישואין זה מתפתח גם לאהבה כי ככל שמכירים יותר כך מעריכים יותר.
לכן כעת דנה הפרשה באיש שיש לו את שתי האפשרויות שנידונו באשת יפת תואר – חשק או חפץ. ובהתאמה אחת שנואה ואחת אהובה ודווקא השנואה ילדה את בנו הבכור. למרות שלכאורה צריך להעדיף את בן האהובה, כי וודאי יורש את תכונותיה הטובות לעומת הבכור שירש את תכונותיה השליליות של אימו בכל זאת אומרת התורה שאין לבן לסבול בגלל היחס לאימו ואסור לנקום באמו דרכו, ולא לתת לו את מה שמגיע לו על פי דין. כי הוא הבכור ולו מגיע שני חלקים בירושה, כי הוא ראשית אונו של האב ולו משפט הבכורה.
בעצם המילה בכר (222) מעידה על פי שניים, כי ב' היא 2 באחדות וכ' היא 2 בעשרות ור' הוא 2 במאות. כמו כן כל אחת מאותיות אלה כפולה בערכה מהאות הקודמת לה בא' ב'.
וכאן זה המקום היחיד שבו מוזכרת המילה לבכר במובן של להעדיף ונגזרת מהמילה בכור, כי הבכור מעצם לידתו מועדף ומוקדם על שאר אחיו ולא ניתן לבכר אחר במקומו ולכן הבכור מגיעה הברכה של האב כמו שראינו באבות, כי ברכה זה חילוף אותיות של בכורה.
ולכן מתעוררת השאלה: הרי כלל זה באופן עקבי הופר על ידי שלושת אבות עם ישראל. אברהם ביכר את יצחק על פני ישמעאל בכורו, כי שרה היתה האשה האהובה והגר היתה שפחה, כי היתה אשת יפת תואר כי נלקחה בתור שפחה ממצרים. וזאת ניתן לתרץ בכך שזה היה ציווי ה' "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק ייקרא לך זרע" (בראשית כ"א) ובאמת אברהם לא רצה לעשות זאת וחרה אפו על כך שצריך לגרש את ישמעאל מביתו אך נאלץ לציית לציווי ה' ולהעדיף את יצחק.
ויצחק ברך את יעקב הצעיר במקום עשיו הבכור, אך גם זאת לא מכוונתו של יצחק, כי הוטעה על ידי יעקב שהתחפש לעשיו וכן בגלל שעשיו מכר את בכורתו ליעקב. כי הרי נאמר במפורש שיצחק אהב את עשיו ורבקה אהבה את יעקב.
אך השאלה הגדולה מתעוררת אצל יעקב אבינו, שגם לקח את הבכורה ואת הברכות מאחיו הבכור עשיו וגם העדיף את הצעירה רחל על פני הבכירה לאה, וכתוצאה מכך רחל היתה אשתו האהובה ולאה השנואה.
ומעניין שיחידה בתורה שנקראת שנואה לבעלה היא דווקא לאה – "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה… ותאמר כי שמע ה' כי שנואה אנוכי…" (בראשית כ"ט), אז אם כן, יש לנו בדיוק את המקרה של פרשתנו – "כי תהיינה לאיש (יעקב) שתי נשים, האחת אהובה (רחל) (-"ויאהב גם את רחל מלאה" (שם שם)) ואחת שנואה (לאה) וילדו לו בנים… והיה הבן הבכור לשניאה (ראובן בנה שללאה) והיה ביום הנחילו את בניו את אשר יהיה לו (הברכות של פרשת ויחי שברך יעקב לפני מותו) לא יוכל לבכר את בן האהובה (יוסף בנה של רחל) על פני בן השנואה הבכור (ראובן בנה של לאה). כי את הבכור בן השנואה (ראובן) יכיר לתת לו פי שניים… כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה" ("ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני…" (בראשית מ"ט)).
והנה יעקב ביכר את יוסף בן האהובה ונתן לו פי שניים – "עתה שני בניך נולדים לך… אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (שם מ"ח), "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (שם שם) ולעומת זאת ראובן לא קיבל כלל ברכה?.
ויש ליישב כפי שהסברנו כבר בספר בראשית, שאז המצב היה שונה כי יעקב היה צריך לבנות את בית ישראל העתידי, המורכב משנים עשר שבטים ואין מדובר כמו בפרשתנו במשפחה פרטית בתוך עם ישראל שהאב מוריש נחלת קרקע לבניו דבר שאין לו שום השפעה על כלל עם ישראל, אלא רק על משפחתו הקטנה ואילו יעקב אבינו כל צעד שעשה ידע שזה קובע לדורות את דמותו של עם ישראל ולכן השיקולים היו מי הכי ראוי ולא מה המנהג הקיים.
למרות שגם באותה תקופה נהגו כל העמים להקדים את הבכור לפני הצעיר, כפי שאומר לבן – "לא ייעשה כן במקומותינו לתת הצעירה לפני הבכירה" (שם כ"ט) יעקב פעל לפי מה שה' רוצה וברור עשיו הרשע לא ראוי לקבל את ברכות יצחק (שישפיעו לדורות רבים על מי שקיבל את הברכות ועל זרעו) למרות שהוא הבכור.
וכן רחל ולאה, יעקב ראה ברחל את הדמות הכי מתאימה להקים איתה את בית ישראל וכן ביוסף ראה ת[את ממשיכו ולא בראובן הבכור שהיה פחז כמים וחילל את יצועי אביו במעשה בלהה.
כמו כן, יוסף הוכיח את עמו במצרים שחלומותיו התגשמו והיה משנה למלך וכילכל את אביו ואחיו ולא נטר להם טינה על שמכרוהו לעבד, ובכך הבין יעקב שהוא זה שנבחר משמיים להיות ממשיכו לאורך הדורות ולכן נתן לו פי שניים בירושת הארץ.
"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אימו. וייסרו אותו ולא ישמע אליהם. ותפסו בו אביו והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו, ואמרו אל זקני עירו: בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולנו זולל וסובא ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים ומת ובערת הרע מקרבך וכל ישראל ישמעו וייראו".
יש כאן הדרגתיות: בתחילה אשת יפת תואר שעוסקת ביחסים בינו לבינה, לאחר מכן פרשת בכור שעוסקת בהשלכות היחסים בין ההורים על היחס לבניהם ולירושתם. וכעת עוסקת הפרשה בבן עצמו, על רקע היחס כלפיו מצד אביו שלא קיים את המצווה הקודמת לא לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור (דבר שמתבטא לא רק בזמן הירושה, אלא לאורך כל חיי המשפחה בזמן גידול הילדים שהאב מעדיף את בן האהובה על פני בן השנואה בכל שלבי חינוכם).
דבר שגם לתסכול של בן השנואה המופלה לרעה וגרם לו להיות בן סורר ומורה המטביע את צערו בזלילת בשר וסביאת יין. (מצד שני, ייתכן שמדובר דווקא בבן המועדף שפינקו אותו יותר מדי והשחיתו בכך את מידותיו, כמו אבשלום בן דוד שהיה בן של אשת יפת תואר ומרד באביו).
ולכן נאמר בתחילה – "איננו שומע בקול אביו ובקול אימו" – כי הם מדברים בשני קולות שונים – כשזה אומר כך אז זאת אומרת הפוך, בגלל היחסים המעורערים ביניהם, כי האישה היא שנואה ולכן הבן איבד את הכבוד כלפיהם ולא שומע בקול אף אחד מהם. וגם כשמתייאשים מדיבורים ופונים למכות וייסורים, אין הדבר מועיל ורק הדבר גורם לו להתבצר במריו ולפרוק כל עול ולבזבז את ממונם (שגונב בחשאי) על בשר ויין. וכנראה מדובר בגיל הנעורים הקשה.
וגם כשהורים מבינים שהם חייבים לשתף פעולה כדי לחנכו (ולא לדבר בשני קולות כמו שדבירו עד עכשיו) ומדברים כעת בקול אחד (ולכן כעת נאמר "איננו שומע בקולנו" – נהיה להם קול אחד) פתאום ותופסים בו שניהם אביו ואימו יחד, ומוציאים אותו אל זקני עירו אל הסנהדרין הקטנה של 23 דיינים הנמצאים בשער העיר – "ואל שער מקומו". ומודים שאיבדו שליטה על בנם ואין להם שום יכולת לחנכו יותר – "בננו זה סורר ומורה" ויש סכנה שמצבו ידרדר לפשע ולרצח כדי לספק את צרכיו הגדלים והולכים לבשר ויין ושאר תאוות.
ומעניין, שכאן לא מוזכר שהסנהדרין דורשים וחוקרים היטב אם אמת נכון הדבר (כפי שנאמר בעיר הנידחת ובעובד עבודה זרה יחיד) ולא משמע שההורים מביאים עדים על התנהגות בנם, אלא על פי דיבורם בלבד של ההורים, רוגמים את בנם באבנים. כמו כן לא מוזכרת כאן שיד ההורים בראשונה להמיתו (כפי שנאמר במסית ומדיח ובעובד עבודה זרה, שמי שמעיד על אשמתו הוא הראשון שזורק את האבן) אלא "כל אנשי עירו" רוגמים אותו באבנים.
ונשאלת השאלה ידועה: על מה ולמה הורגים את הבן סורר ומורה, הרי לא חטא חטא שמגיע עליו עונש מוות על פי דיני התורה? וידועים דברי המדרש בסנהדרין דף ע"א עמוד א' – "בן סורר ומורה לא היה ולא יהיה, ולמה נכתב בתורה אלא דרוש וקבל שכר".
אך על פי הפשט צריך לברר מדוע נאמר עניין זה בתורה אם לא התקיים מעולם, וכן איזה הורים יסגירו את בנם לבית הדין כשיודעים שיהרגוהו בסקילה רק לפי דיבורם?.
צריך לומר, שהתורה מספקת כאן להורים כלים לחינוך הילדים, ופרשה זו היא תמרור אזהרה לבנים סוררים שההורים איבדו שליטה עליהם ושום עונש ושום מכות ודיבורים לא עוזרים והילד כפוי טובה להוריו שגידלוהו ואין שום דבר שמפחיד אותו ויגרום לו לשמוע להוריו.
ואז ברגע שנכתבה פרשה זו בתורה וכל בן יודע שיש ביד ההורים אפשרות זו להסגירו לבית דין ואז ירגמוהו כל העיר באבנים רק על סמך דיבור הוריו, יש פה אמצעי הרתעה נוסף ביד ההורים שיעזור להם בחינוך בנם וגם הוא יחשוש מאפשרות זו ולא יפרוק עול לגמרי.
לכן לא צריכים ההורים להביא עדים על התנהגות בנם, כי גם כך אין חשש שהורים ימציאו כזה דבר על בנם כדי להורגו סתם וחייב להיות שאומרים אמת, ואם כן יש בידיהם כח מוחלט לחינוך בנם באמצעות פרשה זו.
ולהיפך, אם יבואו עדים בלי שההורים באים ויעידו שהבן של פלוני סורר ומורה אין בזה שום משמעות ולא עושים כלום לאותו בן סורר ומורה, עד שהוריו בעצמם יבואו לבית דין. דבר זה מוכיח שמדובר פה רק בכלי חינוכי שכנראה לא יתממש לעולם בפועל, לכן נאמר – "וכל ישראל ישמעו וייראו" זה כולל גם את כל הבנים להורים בעם ישראל שישמעו וייראו בשומעם פרשה זו ובכך תושג ההרתעה ויצליחו ההורים בתיקון דרכו של הילד.
"וכי יהיה באיש חטא משפט מוות, והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי, ולא תטמא את אדמתך אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה"- על פי הגמרא בסנהדרין רק הנסקלים מתים, כי נאמר כאן "קללת אלוהים תלוי" ומברך ה' הוא בסקילה (סנהדרין מ"ה עמוד ב') אך יותר משמע מדובר כאן במשפט המלך ולא בדיני התורה, כי לא הוזכר במגדף ובמקושש עצים ביום השבת ששם רגמו אותם באבנים על פי ה' במדבר, לא מוזכר שם שתלו אותם על עץ לאחר מכן, וגם בציווי ה' לא נאמר שם עניין תליה על עץ.
ודווקא במשפט המלך מוצאים עניין זה של תלייה, כמו יהושע שתלה את חמשת מלכי האמורי על העץ למען יראו וייראו – "ויכם יהושע אחרי כן וימיתם, ויתלם על חמישה עצים ויהיו תלויים על העצים עד הערב, ויהי לעת בא השמש ציווה יהושע ויורידום מעל העצים וישליכום אל המערה אשר נחבאו שם…" (יהושע י').
רואים שיהושע פעל בדיוק כפי שנאמר כאן, לא להלין נבלתם על העץ , וקברם באותו יום לעת בא השמש. לכן צריך לומר גם כאן, שמדובר כאשר יש באיש חטא משפט מוות בעוברו על דבר המלך ומרד בו והומת במצוות המלך והמלך החליט לתלותו על העץ למען פרסום הדבר כדי להרתיע אחרים מכך (והמילים "ותלית אותו על העץ" אינם ציווי, כי מצאנו הרבה מרידות והוצאות להורג בכל תקופת בית ראשון שלא מוזכר שם שנתלו על עץ, אלא הכוונה בפסוק אשר תלית אותו על עץ למען יראו וייראו עליך להורידו לפני הלילה).
אז יש ציווי לא להלין נבלתו על העץ ולקוברו באותו יום כי קללת אלוהים תלוי וזה בזיון לצלם אלוקים שבאדם שגופו תלוי לעיני כל ויש סכנה שבמשך הלילה עופות וחיות ינקרו בגופה וישחיתוה, ובכך תטמא את אדמת ארץ ישראל כי גוף האדם צריך לחזור לאדמה שממנה נלקח, לכן צריך להשיבו אל האדמה ולקברו בטרם רדת הלילה.
ומעניין, ששלוש הפרשיות מתחילת הפרשה, כולן התגשמו באבשלום בן דוד, שהיה בן מעכה שהיתה אשת יפת תואר שלקח דוד מתלמי מלך גשור – "והשלישי לאבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור" (שמואל ב' ג') וכנראה על סמך פרשתנו חשש אביו שיצא בן סורר ומורה, בגלל שהוא בן של אשת יפת תואר לכן קרה לו אב – שלום, כלומר שלום עם האב, אך זה לא עזר, ואבשלום מרד באביו ורצה להורגו.
בסופו של דבר ניתלה בשערו באלה, ושם הומת על ידי יואב בן צרויה שתקע שלושה שבטים בליבו "עודנו חי בלב האלה" (שם י"ח) אך לא הושאר להיות תלוי שם אלא הושלך אל הפחת הגדול ביער "ויציבו עליו גל אבנים גדול מאוד" (שם, שם).
(אגב, מכאן משמע שכל מי שעונה לשאלתך בתשובה שזה תלוי, תענה לו שזה קללת אלוהים).
"לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם. השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה, לא תוכל להתעלם. לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו".
ולכאורה, שתי מצוות אלו של השבת אבידה ומצוות טעינה כבר נאמרו בפרשת משפטים- "כי תפגע בשור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו, כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משא וחדלת מעזוב לו עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג)?.
אך יש לשים לב, ששם בשתי המצוות נאמר – "אויבך, שונאך", ואילו כאן בשתי המצוות נאמר אחיך. לכאורה זה קל וחומר אם לשונאך יש מצוות השבת אבידה ומצוות טעינה קל וחומר לאחיך, אז מה צריך לומר זאת כאן.
וכפי שהסברו בפרשת משפטים שפרשה זו נאמרה מיד ביציאת מצרים מיד לאחר מעמד הר סיני, כשעדיין עם ישראל היו בתחילת התגבשותם לעם, לאחר מאות שנות עבדות שהיו מפורדים ונשלטים בידי המצרים וכעת לראשונה מתפקדים כעם אחד. וצריך להסדיר אתה היחסים ביניהם ולגבשם לעם אחד, ולשם כך נדרשו ישראל לעזוב בצד את כל השנאות הישנות מימי עבדותם ולפתח יחסי רעות ואהבה האחד עם השני.
לכן היתה מצווה דווקא לשור אויבך או חמור שונאיך לקיים מצוות השבת אבידה ומצוות טעינה, ופחות לחברך, כדי לשבור את היצר. וכן דווקא לחמור שונאך שרובץ תחת משאו, צריך לעזור לבעלים שהוא שונאך להקימו, וזה קודם לחמור אחיך שרובץ תחת משאו, כי יש פה מצווה כפולה – גם עזרה וגמילות חסדים לזולת וגם בשירת הטבע של שנאתך לאויב, ובכך גיבוש עם ישראל לעם אחד, דבר שאהוב על ידי ה'.
כפי שנאמר – "חבור עצבים אפרים, הנח לו" (הושע ד') כלומר כאשר ישראל מחוברים באחדות אפילו עובדים כולם עבודה זרה באחדות זו ה' מניח להם, אך – "חלק ליבם עתה ייאשמו" (שם י'), כלומר, ברגע שיש שנאה ומחלוקת ביניהם מיד יאשמו וה' גובה מהם את חובם על כל חטאיהם.
אך בפרשתנו, שמדובר לפני הכניסה לארץ לאחר ארבעים שנות מדבר, ומדובר בדור הבנים שלא חוו את שעבוד מצרים ולא נולדו כעבדים מפולגים על ידי אדוניהם, והתגבשו ביחד בארבעים שנות המדבר אז כולם כבר אחים, אז לכן כל הדיבור כאן הוא רק במובן של אחיך (כי מילה זו מופיעה כאן שש פעמים בצורה מאוד מודגשת, כי בקלות יכלו לכתוב-"השב תשיבם לו… וכן תעשה לכל אבדתו… לא תראה את חמורו…").
כמו כן שם נאמר – "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו" כלומר אם אתה נתקל ממש בשור אויבך או בחמורו, עד כדי נגיעה ממש כמו – "ויפגע בו וימיתהו" (מלכים א' פרק ב') אז עליך להשיבו אך אם אתה ראה מרחוק נידח לא מצוין שם שיש עליך חובה ללכת במיוחד ולהתאמץ כדי לתופסו ולהשיבו לאויבך.
אך אצלנו שמדובר באחיך נאמר – "לא תראה… והתעלמת", גם אם אתה רואה אותו נידח ממרחק עליך ללכת במיוחד לתופסו כדי להשיבו לאחיך. וכן אם אינך יודע למי שייך השור יש עליך לאוספו לביתך ולטפל בו עד שתשמע מי מחפשו ותשיבו לו. וזה נוסף כאן בגלל עניין חינוך הבנים שבראותם את הבהמה בבית שמטפלים בה במשך תקופה ארוכה בשביל מישהו אחר שאף אחד לא מכיר אין חינוך יותר טוב מזה למידות, מה שאין כן בשור אויבך של פרשת "משפטים", לא נאמר ,ואספתו אל ביתך".
כי מכך שנאמר "שור אויבך" משמע שאתה יודע למי הוא שייך, אחרת לא היה נקרא שור אויבך, ולכן שם לא שייך לומר שצריך לאסוף אותו לביתך עד דרוש אחיך אותו כי אתה יכול ישר ללכת לתת אותו לאויבך שאתה יודע מיהו.
וכן שם נאמר, שור או חמור שהם בהמות עבודה ואויבך זקוק להם לפרנסתו, ויתכן ששמלתו או שיו או שאר אבידות המוזכרות כאן לא נחוצות לפרנסתו ואין עליך חובה לא להתעלם, כי אינם חיוניים לו כל כך, אך כאן, שמדובר באחיך, גם במקרה כזה שזה לא כל כך חיוני לפרנסתו אסור לך להתעלם.
וכן לגבי טעינה – שם נאמר – "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו" דווקא חמור שמיועד לנשיאת משא כבד, יש לעזור לשונאך להקימו יחד עם משאו, ולכן נאמר שם "עזוב תעזוב עמו", במשמעות של הרמת משא, ולא רק – "הקם תקים עמו", כמו שנאמר כאן.
כי מחוץ לעניין של גמילות חסד לשונאך, יש כאן גם צער של בעל החיים עצמו. אך בפרשתנו לא נאמר משא, אלא סתם חמור ושור נופלים בדרך – משמע שאין עליהם משא (כי שור בדרך כלל הוא רק מושך עגלות ולא מטעינים עליו משאות) וצריך להקימם יחד עם אחיך למרות שאין עליהם משא ורוב הסיכויים שאחיך יכול להקימם בעצמו, בכל זאת עליך לעצור ולעזור ולא לשים עצמך כאילו לא שמת לב ולהמשיך בדרכך תוך התעלמות ממצוקת חברך, בפרט שכשמדובר בדרך, כנראה מדובר שהולך עם כל משפחתו לעלות לרגל ובדרך רואים את שור אחיך או את חמורו נופלים וזו דוגמה חינוכית טובה לבנים שרואים שאביהם לא מתעלם ממצוקת האחר ועוזר לו.
מכל הנ"ל רואים, שכאשר מדובר באויבך או בשונאך רק כאשר מדובר בדברים חיוניים לפרנסתו כמו שורו וחמורו, וכן דווקא אם פגעת בהם ממש ולא שאתה רואה מרחוק, אז צריך להשיב, אך לא מחייבים אותך להתאמץ יותר מדי, כי בכל זאת מדובר בשונאך ואויבך, וכן דווקא בחמור שרובץ תחת משאו אתה מחוייב לעזור לשונאך כי זה חיוני לפרנסתו לא בכל שור או חמור הנופלים בדרך, כי כיוון שהוא שונאך לא רוצים שתיכשל בוודאות, לכן מנסים לצמצם כמה שיותר את הנסיון הקשה שעליך לעבור.
ולכן רק בדברים שהם חיוניים לו, עליך להשיב (בדיוק כפי שבאשת יפת תואר לא רצתה התורה שהלוחמים יכשלו בזנות אם יאסר עליהם לגמרי כל קשר עם נשות האויב, לכן מצאה התורה דרך לרכך את הנסיון על ידי פרשת אשת יפת תואר, כך גם לגבי שור אויבך ושונאך מנסים להקל כמה שיותר כדי שלא ייכשל בוודאות).
אך כשמדובר לא באויב או שונא אישי, אלא סתם אחיך הישראלי כפי שמתואר בפרשתנו, גם אם אינך מכירו יש עליך חובה להשיב את אבדתו או להחזיקה בביתך או להאכילה עד דרוש אחיך אותו, גם אם זה מסובך ודורש מאמץ מצידך. וכן להקים את שורו וחמורו הנופלים בדרך, גם אם זה ללא משא ואין כאן צורך חיוני עבורו, אלא עזרה פשוטה לאדם בדרך, כי בכל זאת הוא אחיך.
"לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה".
אמנם בלשון חז"ל, המילה "כלי" משמשת גם במובן בגד (זה נגזר מארמית ששלטה באותה תקופה שהמילה מנא שימשה גם במשמעות כלי של ימינו וגם במשמעות של בגד – "מאני דמכבדותא") אך בלשון התנ"ך אין שום מקום שהמילה כלי משמשת בלשון בגד אלא תמיד במשמעות כלי של ימינו, כלומר מכשיר לשימוש כמו כלי המקדש – "ככלי ביד היוצר" וכדומה.
דווקא המילה שמלה, משמשת כבגד גם לגבר וגם לאשה לכן אנמר כאן שמלת אשה, בניגוד לשמלת גבר שנאמרה לעיל – "וכן תעשה לשמלתו" משמע שסתם שמלה זה בגד של גבר – "כי יתפוס איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו" (ישעיה ג') ורק כשכתוב "שמלת אשה" זה בגד של אשה בלבד.
ודבר זה מומחש מאוד ביציאת מצרים – "ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות י"ב).
וכנראה ששמלת אשה היתה שונה משמלת גבר רק בצבעים ובקישוטים שעליה ולכן הנשים העניות שלא היתה להם האפשרות הכספית לכך, היו לובשות שמלות פשוטות כמו הגברים, לכן לא נאמר – לא תלבש אשה שמלת גבר, כי כן היו לובשות זאת העניות וזה לא היה נחשב שמלת גבר בלבד (כמו למשל חולצות של ימינו שאין הבדל בין גבר לאישה בהם) לכן שמלה סתם שייכת גם לגבר וגם לאשה כפי שהבאנו מהפסוק ביציאת מצרים שהמילה שמלות שם מתייחסות לבין של גבר ובין של אשה ורק שמלת אשה מיוחדת רק לאשה, וגבר הלובשה מנסה להראות כאשה לשם זנות של משכב זכר שהיה נפוץ אז בקרב עמי כנען ("ולא יהיה קדש מבני ישראל" (דברים כ"ג) שזה מדובר בזכרים שהיו מועדים לזנות למשכב זכר לפולחן הבעל ועשתורת באותה תקופה, לכן היו לובשים שמלת אשה וזאת תועבת ה' כפי שנאמר גם לגבי משכב זכר בפרשת "קדושים").
ולכן באשה נאמר "לא יהיה כלי גבר על אשה" כי כדי להראות כגבר לצורכי זנות היא צריכה להחזיק איזה כלי שמייצג רק גברים ולכן נאמר כלי באופן סתמי כי כל תקופה יש כלי אחר שמייצג את הגברים, אם זה מקטרת או כלי נשק מיוחד כמו החרב אצל הערבים או טבעת חותם של אנשי עסקים או איזה כובע או מצנפת המיוחדים רק לגברים) וזאת תועבת ה' כל עושה להם כי מטרתם לזנות ולזימה.
לכן איסור זה תלוי בכל תקופה מה מאפיין כלי גבר ומה מאפיין שמלת אשה, כי הרי זה דבר שמשתנה מתקופה לתקופה וממקום למקום כי האופנה משתנה תמיד. וכמובן שזה גם קשור לחינוך הילדים, כי לרוב נטייה זו מתחילה מגיל קטן כפי שקורה בימינו שילדים רוצים ללבוש בגדי בנות וילדות בגדי בנים לכן צריך מההתחלה לעצור זאת כי אחר כך יהיה מאוחר מדי.
"כי ייקרה קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים וביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים. לא תיקח האם על הבנים שלח תשלח את האם את הבנים תיקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים".
מצוות שילוח הקן מקבילה למצוות – "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" וכן – "לא תבשל גדי בחלב אמו" ואין הדבר נובע רק מצער בעלי חיים של האם או האב על בניהם, אלא בעיקר בשביל ישראל שלא יאבדו את הרגישות ומידת הרחמים גם לצער החיות, כי אם כן, להתפשט גם לתחום יחסי אנוש.
ובניגוד ל"אותו ואת בנו" ול"גדי בחלב אמו", שאלה מצוות לא תעשה ואין פה תוצאה חינוכית על הילדים כי לא רואים שנמנעת מעשייה. שילוח הקן זו גם מצוות עשה לשלח את האם ואחר כך לקחת את הבנים ובפרט שמצווה זו לא מתוכננת אלא נקרית לך בדרך – "כי ייקרה קן ציפור לפניך בדרך…".
כשאתה עם המשפחה בעליה לרגל וילדיך אתך, נקרה קן ציפור לפניך וילדיך רואים אותך משלח את האם בטרם לקיחת הביצים זה ישפיע גם עליהם בעתיד, כי אין חינוך טוב מדוגמא אישית, לכן מצווה זו מסתיימת במילים – "למען ייטב לך הארכת ימים" ויש רק מקום אחד נוסף שנאמרת הבטחה זו, בכיבוד אב ואם – "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך" (דברים ה'), כיבוד אב ואם זו הכרת הטוב, ומידה כנגד מידה ה' יאריך את ימיך כדי שגם בניך, נכדיך וניניך יכבדו אותך כפי שראו אותך מכבד את הוריך, ובכך ייטב לך בזקנותך שלא תוזנח.
כך שכל מה שאדם עושה בסופו של דבר לעצמו הוא עושה.
וכך גם לגבי שילוח הקן, שאתה מכבד את האם של האפרוחים ולא גורם לה צער לקחת את בניה מול עיניה, וילדיך רואים התחשבות זו, וגם הם בזקנותך ידאגו שלא יהיה לך צער מבניך – ככל שתאריך ימים ידאגו להישאר טובים ומקיימי מצוות כדי לא לגרום לך צער (כפי שלהבדיל עשיו התאפק מלהרוג את יעקב אחיו עד לאחר מות אביו כדי שלא יצטער-"ויאמר עשיו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז)) ולכן כאן נאמר, קודם – "למען ייטב לך" ורק אחר כך "והארכת ימים" (הפוך מכיבוד אב ואם ששם נאמר קודם – "למען יאריכון ימיך" ורק אחר כך נאמר "למען ייטב לך") כי בשילוח הקן כבר כעת ייטב לך כשאתה עדיין צעיר, כי ילדיך ישתדלו להיות טובים כדי לא לצערך כפי שדאגת לצער האם, ואחר כך יאריכון ימיך כדי שישארו טובים ככל היותר.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" – אין הכוונה כאן רק לאורחים שצריך להיזהר בשלומם, אלא בעיקר לבני הבית והילדים הקטנים שיש לך אחריות עליהם. מצווה זו עוסקת בכל ענייני הרשלנות פושעת שהאחריות על בעל הבית לדאוג מראש שהבית יהיה בנוי באופן בטוח לגרים בו ולא מחומרים מסוכנים או רעועים שיכולים לגרום התמוטטות הבית על יושביו, לא יגיד אדם אני בוטח בה' ששום דבר לא יקרה, אלא – "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" האדם צריך לעשות מצידו כל השתדלות ולא לבנות דבר רעוע ולסמוך על הנס כי זה לא נובע מבטחון בה' אלא מקמצנות.
ואם אדם לא עושה מעקה ונפל הנופל ממנו, דמו על הבית ועל בעליו לכן נאמר לא תשים דמים בביתך כי הדמים הם עליך.
ועל דרך הרמז אפשר לפרש – "כי תבנה בית חדש"- בית מלשון משפחה ("איש וביתו באו" (שמות א')) כלומר כאשר אתה מקים משפחה חדשה – "ועשית מעקה לגגך" – שים גבולות וכללים שלא הכל יהיה מותר וחופשי, והילדים יעשו מה שרוצים "כי יפול הנופל ממנו" – בלי גבולות לילדים הם יפלו בהזדמנות הראשונה, כי אין להם יכולת לדחות סיפוקים ואז תשים דמים בביתך, כי תוצאות החינוך הם בראשך ועליך האחריות וכל עתידם נובע מביתך, כלומר ממשפחתך.
"לא תזרע כרמך כלאיים פן תקדש המלאה, הזרע שתזרע ותבואת הכרם. לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה".
יש כאן שלושה סוגי כלאיים. ראשית: בתוך מין הצומח – דגן עם גפן. שנית: בתוך מין החי- שור וחמור (בהמה טהורה עם בהמה טמאה) שאסור לחרוש עמם ביחד, מחשש לזיווג ביניהם. שלישית: בין מין הצומח למין חי- שעטנז, צמר מכבשים – מין החי, פשתן מהצומח. ולבסוף בתור ציצית על ארבע כנפות כסותך אפשר לעשות גדילים מצמר ופשתים יחדיו, כי פתיל התכלת עשוי מצמר ושאר הגדילים יכולים להיות מפשתן (זאת בנוסף ליריעות המשכן, ובגדי הכהן הגדול שגם שם דרוש דווקא שעטנז צמר ופשתים יחדיו).
ולכאורה כל סוגי הכלאיים המוזכרים כאן כבר נאמרו בפרשת קדושים כחלק מתנאי הקדושה של עם ישראל – "את חוקותי תשמורו: בהמתך לא תרביע כלאיים שדך לא תזרע כלאיים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא י"ט) אך יש לשים לב שבכל זאת יש כאן תוספת על האמור שם: שם נאמר לגבי בהמה שאסור להרביע בפועל שני מיני בהמות כולל אם שתי הבהמות טהורות כמו שור ועז (משמע שאם אינך מרביע בידך בהמה על בהמה אלא רק שם אתם ביחד באותו דיר והם מעצמם מזדווגים אין בכך איסור) ואילו כאן לא מדובר על הרבעה בפועל בידך, אלא אסור אפילו שיחרשו ביחד תחת אותו עול, וכן כאן מדובר בשני מינים אחד טהור ואחד טמא.
ומעבר לעניין הכלאיים יש כאן גם עניין של צער בעלי חיים (המצורף לאמור לעיל בעניין שילוח הקן) שכח השור יותר חזק בחרישה מכח החמור כך שהחמור יסבול כי יצטרך להתאמץ יותר כדי להדביק את צעדי השור, וכן החמור רואה את פיו של השור לועס כל הזמן תוך כדי החרישה כי הוא מעלה גרה וזה גורם צער וקנאה לחמור כי הוא לא מעלה גרה ורק בתום החרישה יוכל לאכול.
וכן, דין זה נאמר כאן לפני הכניסה לארץ ששם יתחילו בעבודת האדמה ולכן זה שייך כעת, אך מה שנאמר בפרשת "קדושים" שנאמרה כשהיו ליד הר סיני במדבר ושם אין צורך בחרישה ושם נאמר דין זה על הרבעת הבהמות שהיו ברשותם לצורך ריבוי ולצורך נשיאת המשאות ואכילת בשרם לאחר שהוקרבו כשלמים.
וכן לגבי הצומח – שם נאסרו בעיקר כלאי זרעים, כמו חיטה ושעורה ביחד – "ושדך לא תזרע כלאיים" (שם, שם) כי כפי שהסברנו בפרשת "בהעלותך" זרעו בני ישראל במדבר ליד הר סיני במשך השנה ששהו שם חיטה לצורך המצות בפסח ולצורך קרבנות המנחה והנסכים שהוקרבו במשכן. לכן היה צורך להזהיר על כלאי זרעים אך לא היה שייך נטיעת כרמים, כי שהו שם רק שנה, ובעצים צריך לחכות לפחות שלוש שנות ערלה עד שאפשר לאכול מהפירות, כך שלא היה שייך במדבר.
אך כעת בכניסה לארץ מוזהרים ישראל על זריעת חיטה ושעורה ביחד עם הגפנים – "פן תקדש המלאה", המילה "מלאה" פרושה התוצרת של הכרם – יין – "כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב" (במדבר י"ח). ובניגוד לכלאי זרעים (חיטה ושעורה) שיש רק איסור לזרוע, אך אין איסור לאכול את תוצאה, כאן בכרם וזרעים כל התוצרת נאסרת גם בהנאה (שאי אפשר למוכרה אפילו לגוי) כי נאמר כאן "פן תיקדש" כלומר נאסרת כמו הקדש שאסור בהנאה, ואסורה כמו "לא יהיה קדש בבני ישראל", שגם שם מדובר בעירוב פסול וזריעה פסולה כי כל המושג קדושים "תהיו" נועד להרחיק עירובים פסולים, הן בעריות והן בין קדושה לטומאה.
ובכך זה מתקשר לפרשתנו העוסקת בקדושת המשפחה וחינוך הילדים שהבעל והאשה צריכים להיות עם מסר אחיד בחינוך הילדים ולא שיהיה כלאיים בחינוך של השקפות סותרות מצד האב לעומת האם, כי אז אתה זורע את כרמך כלאיים, כי אם -"אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ובניך כשתלי זיתים סביב לשולחנך" (תהילים קכ"ח) ועם ישראל נמשל לכרם – "כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה') ועלינו לשמור על הכרם שלא ייזרע כלאיים, כי אז תקדש המלאה ותבואת הכרם והכל ילך לשריפה.
וכן לגבי צמר ופשתים יחדיו בפרשת קדושים נאמר רק – "בגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" לא נאמר ממה מורכבים כלאיים אלה ויתכן שכל מין שונה של בד אסור לחברו עם מין אחר כמו משי עם כותנה, וכן שם נאמר "לא יעלה", ללא לבישה ממש, מספיק שנמצא עליך זה אסור, אך כאן מפורט שאסור דווקא ללבוש (אך מי שסוחב על גבו בגדים אלה למכור בשוק מותר, כי זה לא דרך לבישה וחימום), ודווקא צמר ופשתן ולא מינים אחרים, ודווקא כשהם יחדיו באותו בגד, ולא כשהם שני בגדים שונים שאז מותר ללבוש חולצה מצמר ומעיל מפשתן כי אינם שעטנז יחד באותו בגד.
ולכן גם מותר שעטנז בציצית כי הציציות לא נועדו למלבוש אלא לקיום מצווה (לכן זה נאמר כאן שוב למרות שכבר נאמרה מצוות ציצית בסוף פרשת שלח).
לכן גם ביריעות המשכן מותר וצריך שעטנז, וכן בבגדי הכהן הגדול כי נועדו לצורך מצווה לא ללבוש ולא ללבוש וחימום, מצוות לא להנות ניתנו.
וכפי שכבר הסברנו בספר שמות- הבל וקין יצרו הבדלה זו בין הצומח לחי, שקין היה עובד אדמה (פשתן) והבל היה רועה צאן (צמר).
ולכן גם ההדרגתיות כאן שונה מההדרגתיות של פרשת "קדושים" ששם כלאי בהמה קודמים לכלאי הצומח וכאן זה הפוך. כי שם מרביעים בפועל את הבהמות וכאן רק חורשים איתם וכן שם מדובר בכלאי זרעים שאינם נאסרים באכילה לכן שם כלאי בהמה מוזכרים לפני כלאי הצומח כי זה יותר חמור, אך כאן כלאי הכרם אסורים גם בהנאה ולכן יותר חמורים ולכן נכתבים כאן לפני כלאי בהמה.
ובשני המקומות כלאי בגדים בסוף כי אין איסור לתופרם ביחד רק ללבוש את התוצאה, ואין איסור הנאה בהם כי מותר למוכרם לנכרי וכן לצורך מצווה מותר ללובשם כפי שהראינו.
המילה גדילים המופיעה כאן מופיעה רק בפעם אחת בתנ"ך וירושה מקלעת של חוטים – "שבכים מעשה שבכה גדילים מעשה שרשרות לכותרות אשר על ראש העמודים" (מלכים א' פרק ז').
הפסוק – "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" מזכיר את הביטוי ארבע כנפות הארץ – "ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ" (ישעיה י"א) שה' פורס כסותו על ארבע כנפות הארץ ואנחנו מבקשים מה' שכמו שאנחנו עושים גדילים על ארבע כנפות כסותנו כדי לזכור את כל מצוות ה', כך ה' ישים גדילים על ארבע כנפות הארץ ששם אנחנו נפוצים בגלות ויזכור אותנו להשיבנו לארצנו כי מלוא כל הארץ כבודו וכסותו מכסה את כל הארץ.
"כי ייקח איש אשה ובא אליה ושנאה, ושם לה עלילות דברים והוציא עליה שם רע ואמר: את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים".
לקחת זה לשון נישואין בניגוד ל – "ארש" שזה קידושין שבהם האשה נשארת לגור בבית אביה והיא במצב של אשת איש שהיא מזנה בתקופה זו חייבת סקילה ואם מזנה לאחר הנישואים חייבת רק חנק ומכך משמע שארוסה יותר חמורה מנשואה, כי סקילה חמורה מחנק, ומדוע?.
ומכאן משמע שאם מזנה עם אחר לאחר שנתנה בתוליה לבעלה זה פחות חמור מאשר אם בתולה נותנת לאחר קודם לבעלה, כי זה מתקשר לפרשה הקודמת, שאדם שארש אשה ולא הספיק לקחתה חוזר ממערכי המלחמה פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה וזה התאכזרות כלפיו כי חיכה כל כך הרבה זמן ובסוף אדם אחר יקטוף את פירותיו.
קל וחומר, שאם ארוסתו בעצמה עשתה לו זאת ולא מלחמה, ונתנה בתוליה לאחר לפניו אין בגידה גדולה מזו, כי אין לה אפילו תירוץ שהוא כבר נמאס עליה, כפי שיכולה לומר לאחר הנישואים שכבר חוותה אותו.
אך כאן מדובר הפוך, שלאחר שנישא לה ובא עליה הפכה אהבתו לשנאה (בדיוק כפי שהיה עם אמנון ותמר שלאחר שעינה אותה ושכב איתה הפכה אהבתו לשנאה ושנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמואל ב' י"ג)) ורוצה להתגרש בלי לשלם את הכתובה כשהתחייב בנשואיו, וזאת על ידי עלילה והוצאת שם רע שלא מצא לה בתולים, כלומר בעצם הוא טוען שזינתה תחתיו בזמן האירוסין.
וכנראה שהיה אז נוהג לפרוס בגד על המיטה של הנשואים כדי להוכיח אחר כך אם היו בתולים בזמן הזיווג, ושנאה זו מוציאים הורי הנערה בפני הסנהדרין הקטנה של אותה עיר ועל סמך זה מלקים אותו מלקות ארבעים וקונסים אותו מאה כסף על הוצאת שם רע על בתולת ישראל, וסכום זה צריך לתת לאביה שאותו רצה להפסיד – "ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו" (וזה מזכיר אונס נערה בתולה המופיע בהמשך) אשר לא מאורסת שם קנס הוא חמישים כסף (כי שם לא היתה הוצאת שם רע, כי כך שווים בתולי הנערה וגם שם הוא צריך לשאתה ולא יוכל לשלחה כל ימיו רק אם האב והנערה מסכימים).
אך נשאלת השאלה, הרי זה עונש גם בשביל האשה שנשואה כל חייה לאדם ששונא אותה והוציא עליה שם רע (ולאחר המלקות והקנס שמקבל, וודאי מוכפלת שנאתו כלפיה) וזה מתקשר לתחילת הפרשה לאדם שיש לו שתי נשים – אחת אהובה ואחת שנואה ובהתאם הילדים מנודים ומועדפים, כי זה שלא יכול לגרשה כל ימיו לא מונע ממנו להתחתן עם עוד אחת שאותה כן יאהב, מדוע צריכה אשה זו לסבול כל חייה בגלל שהוציאו עליה שם רע?
וצריך לומר, שלכאורה איזה בעל יוציא שם רע על אשתו כשאר יודע שיש את השמלה שתוכיח את שקריו ותגרום לו לשלם כפול ולקבל מלקות ולהיתקע עם אותה אשה כל ימיו?.
אלא מוכרחים לומר שפרשה זו היא יותר מעין אזהרה והרתעה (כמו בן סורר ומורה) לבעלים עתידיים שלא ינסו להפטר מנשותיהם בטענות שווא, כי אז המחיר יהיה גדול וישיגו את המטרה ההפוכה מכוונתם. וכן על זו הדרך מובנת גם התמיהה בהמשך הפרשה – "ואם אמת היה הדבר הזה, ולא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה וביערת הרע מקרבך".
האם ייתכן שבגלל שלא נמצאו לה בתולים סוקלים אותה? בלי עדים על זנות בזמן שהיתה מאורסת? (אמנם על פי המדרש, מדובר כאן שהבעל מביא עדים שזינתה בזמן שהיתה מאורסת, אך מהפשט לא משמע כן, כי אם כן, מדוע לא מוזכר שסוקלים גם את מי שזינתה איתו, כפי שמוזכר בהמשך לגבי גבר ששוכב עם אשה בעולת בעל -"ומתו גם שניהם".
וכן כאן משמע שזה המשך של הפרשה הקודמת שהבעל טוען שהוא לא מצא בתולים ושם לא מוזכר שטוען שזינתה, ומביא עדים על כך, כי אז לא היה צריך לטעון שלא מצא בתולים אלא פשוט היה מביא עדים שזינתה, כי יתכן שאשה מזנה ועדין נשארת בתוליה, למשל אם זינתה שלא כדרכה) כי כאן נאמר רק שאם אמת היה הדבר ולא נמצאו בתולים כבר סוקלים אותה.
כלומר אם פורשים את השמלה ואין סימני דם בתולים אז סוקלים אותה, והלא יתכן שאיבדה בתוליה באופן טבעי מנפילה או ממכת עץ או אפילו זינתה וזה היה קודם אירוסיה, שאז אינה חיבת כלל מיתת בית דין אז איך נאמר כאן שאי מציאת הבתולים מוכיח שזינתה בבית אביה ועשתה נבלה בישראל וביערת הרע מקרבך?.
וכפי שהסברנו לעיל מובן: כי באמת לא שייך להורגה על אי מציאת בתולים ופרשה זו נכתבה לצורך הרתעת הבתולות (כמו פרשת בן סורר ומורה שלא היה ולא יהיה) שישמרו על בתוליהן לבעליהן, כי לא סתם ה' יצר בתולים אלה, כי הן עדות על כך שהנערה תמימה וצנועה עד הינשאה לבעל.
ואם איבדה אותם בדרך כלשהי לפני ארוסיה היא צריכה ליידע על כך את הבעל המיועד כדי לא להגיע למצב המתואר בפרשתנו וגם האבות ישמרו על בנותיהן עד הינשאן לאיש, בקוראם בתורה את כל המשמעויות הנילוות באיבוד הבתולים והכתם שזה מטיל על כל משפחתן.
ויתכן גם שלמעשה מתקיימת פרשה זו בפועל. למשל בעקבות פרסום הדבר שלא נמצאו לנערה בתולים – דבר שמתפרסם בכל העיר לאחר טענת הבעל בבית דין ופריסת השמלה ייזכרו עדים שראוה מתייחדת בזמן הארוסין עם גבר זר, שהות זמן של ביאה והן הן עדיי יחוד והן הן עדי ביאה. ומה שלא באו עד עכשיו להעיד כי לא ידעו שהיא מאורסת לאיש, אך כעת כשמתפרסם שמה שבעלה לא מצא לה בתולים, יבינו העדים למפרע שמה שראו היה ניאוף ויבואו לבית דין ויעידו ויסקלוה בפתח בית אביה ומה שלא סוקלים את הנואף, כי לא יודעים את שמו, רק יודעים שזה לא היה בעלה, כי רק שמה התפרסם כעת ואותה בלבד הם מזהים.
"כי יימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם, האיש השוכב עם האשה והאשה, ובערת הרע מישראל" – כאן מדובר באשה נשואה ולא רק מאורסת, ולכן נאמר בעולת בעל- שכבר נבעלה לאחר נישואיה ויש עדים והתרעה על כך ושניהם מומתים בבית דין במיתת חנק ולא בסקילה כפי שהסברנו לעיל את הסיבה להבדל בין נשואה למאורסת.
ובערת הרע מישראל, למרות שזה כבר נאמר בפרשת "קדושים" – "ואיש אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת" (ויקרא כ') בכל זאת חוזר על כך משה כאן, על רקע עיסוק הפרשה בזוגיות וכן כדי להבדיל את העונש בין אשה נשואה לאשה מאורסת ולהראות שמאורסת בסקילה ויותר חמורה מנשואה שהיא רק בחנק.
"כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים ומתו, את הנערה על דבר אשר לא צעקה בעיר, ואת האיש על דבר אשר עינה את אשת רעהו ובערת הרע מקרבך. ואם בשדה ימצא איש את הנערה המאורשה והחזיק בה האיש ושכב עמה ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. והנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא מוות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה".
מדוע נוקטת התורה מקרים אלה דווקא בנערה מאורשה ולא באשת איש רגילה, שאם מצאה איש בעיר ושכב עמה שניהם מתים כי לא צעקה, ואם מצאה בשדה רק הוא מת, כי אין מושיע לה?.
כמו כן, כאן משמע שזה היה אונס גם בעיר, כי נאמר – "על דבר אשר עינה את אשת רעהו", ועינה זה תמיד אונס שלא ברצון האשה וכן לא נאמר כמו באשת איש מקודם -"כי יימצא איש שוכב עם אשה…" שמשמע ברצון שניהם, אלא נאמר כאן – "ומצאה איש בעיר ושכב עמה" משמע שהוא מצא אותה ושכב עמה בעל כורחה.
וכן לא נאמר שהנערה נסקלת בגלל שנאפה אלא בגלל שלא צעקה – "על דבר אשר לא צעקה" משמע שלמרות שזה אונס נהרגת, כי לא צעקה לעזרה, ואם כן מדוע נסקלת כי זה היה אונס.
כמו כן, מדוע נאמר כאן – "נערה בתולה מאורשה" והרי אותו דין יקרה גם אם אינה בתולה, למשל גרושה שמאורסת לאיש גם תיסקל אם זינתה תחת בעלה?.
וצריך לומר שאשה נשואה בעולת בעל, שכבר גרה בבית בעלה וכל כבודה בת מלך פנימה, לא סביר שתסתובב בשדות או בעיר כך שאיש זר מצא אותה וישכב עמה, כי גם לבושה החיצוני, מעיד על היותה אשת איש וכן שערה מכוסה או קלוע.
ואילו נערה מאורשה בתולה, שעדיין נמצאת בבית אביה (כי אם היא גרושה או אלמנה כבר לא נמצאת בבית אביה אלא בבית משלה ועדיין לא התבגרה ועדיין היא ילדה בשכל ותמימה ולא מודעת לסכנות ומסתובבת בעיר ובשדה להביא מים או לרעות את הצאן כמו רחל אמנו) יש יותר מציאות שימצאנה איש זר ויתפוס בה וישכב עמה (כמו דינה בת יעקב שיצאה לרעות בבנות הארץ).
לכן יש כאן שילוב, של זה שהסתובבה בעיר במקום שנערה לא צריכה להסתובב וכאן שלא צעקה כאשר תפסה איש ושכב עמה ויש כאן תרומה מצידה לכל המקרה וכנראה לא התנגדה ממש ולכן גם היא נסקלת, אך כאשר מצאה בשדה למרות אשמתה שמסתובבת בשדות עדיין צעקה הנערה ואין מושיע לה וזה אונס גמור ולכן נפטרת מעונש.
וכאן לומדת הגמרא את דין רודף שאם היה לה מושיע שהורג את האונס כדי להצילה היה פטור מעונש על רצח, כי התורה דימתה את אונס הנערה לרצח – "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".
וכמו שלהציל אדם מרצח ולהרוג את הרודף, כך כדי להציל נערה מאורשה מאונס מותר להרוג את האונס.
"כי ימצא איש נערה בתולה אשר לא אורשה ותפסה ושכב עמה ונמצאו, ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה לא יוכל לשלחה כל ימיו".
המילה "ותפסה" משמעותה בכח, ואם כן מדובר באונס ולא בפיתוי (כמו שנאמר לגבי אשה סוטה – "ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה" (במדבר ה') ושם המשמעות שלא נאנסה) וכן בהמשך כתוב-"תחת אשר עינה" משמע שזה אונס.
מצד שני, כתוב – "ושכב עמה ונמצאו", והמילה נמצאו לא נאמרה במקרים הקודמים, אם כן משמע ששניהם נמצאו ושניהם אשמים. כי בתחילה נאמר שהאיש מוצא בתולה ושוכב עמה ואחר כך נאמר ונמצאו, משמע ששניהם מסתירים את הדבר ונמצאו על ידי עדים, אז גם היא שותפה למעשה?.
ואולי יתכן שמדובר כאן במקרה שתחילתה באונס וסופה ברצון מצידה, ואולי זו הסיבה שנאמר – "לו תהיה לאשה… לא יוכל לשלחה כל ימיו" כי לכאורה מדוע שאשה תסכים לכך להינשא לאחד שאנס אותה? אלא משמע שבסוף האונס זה היה מרצון מצידה, ולכן יש סיכוי שתסכים להינשא לו.
כי יש לזכור שאדם ממעמד גבוה ועשיר לא נוהג להתחתן עם בחורה פשוטה וענייה, ופה מדובר בנערה כזו, כי נערה ממעמד גבוה לעולם לא תימצא לבדה ברחוב ללא הגנה. ומצד שני עושרו ומעמדו מאפשר לו לעשות בנערות פשוטות כרצונו, כל עוד לא ייתפס, דבר שלא יאפשר לעצמו עם נערה ממעמד גבוה, ולכן כאשר נתפס ונאלץ להינשא לאשה ממעמד נמוך ובכך היא תעלה גם למעמד גבוה ועשיר, בפרט שלא יוכל לשלחה כל ימיו, דבר זה יגרום להרתעה לאנשים מסוג זה שיש תוצאות למעשיהם, עונש זה גרוע מכל עונש אחר בשביל אדם כזה. למרות שבימינו זה נראה עונש קל, אך בחברה שחיה על פי התורה והמצוות, עונש זה חמור דיו כדי לשמש הרתעה.
וכאן הוא משלם לאבי הנערה חמישים כסף עבור בתוליה, אך המוציא שם רע משלם מאה כסף – כפול, כי רצה בזדון ובשקר להפסידו חמישים כסף, ולכן משלם כפול כמו גנב שמשלם כפל (כי עושה בסתר וירא מבני אדם ולא מה', אך גזלן משלם רק את הקרן כי עושה בגלוי ולא מפחד לא מאדם ולא מה', וגם כאן באונס לא ניסה לרמות, ולכן משלם רק חמישים שזה השווי של הבתולים).
ובפרשת "משפטים", כבר נאמר דין של מפתה נערה בתולה – "וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה, ושכב עמה, מהור ימהרנה לו לאשה, אם מאן יימאן אביה לתיתה לו, כסף ישקול כמוהר הבתולות" (שמות כ"ב) קל וחומר באונס, שאם אביה מסרב לתיתה לו לאשה צריך לשלם להם חמישים כסף ולא להתחתן איתה וגם בגלל שלא אנס אין אסור לשלחה כל ימיו כמו כאן, וכן שם לא נאמר מצאה איש, משמע שהם מאותו מעמד משפחתי ולכן צריך לשאתה לאשה ולא צריך לשלם כמו אונס אלא אם אביה מסרב לנישואין.
"לא ייקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, לא יבוא פצוע דכה וכרות שופכה בקהל ה'. לא יבוא ממזר בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא לו בקהל ה'"- פה מדובר בפסולי חיתון וכבר נאמר איסור אשת אב בפרשת אחרי מות – "ערוות אשת אביך לא תגלה ערוות אביך היא" (ויקרא י"ז) וזה מדובר גם לאחר מות האב שאסור לבן החורג לשכב עם אשת אביו אך שם מדובר בזנות וכאן נוסף עניין נישואין – "לא ייקח" שפרושו לא ישא לאשה (כמו שנאמר לעיל-"כי ייקח איש אשה ובא אליה ושנאה").
בהמשך הפסוק – "ולא יגלה כנף אביו", מתייחס לשכיבה עמה לאחר הנישואין כפי שנאמר בפרשה הבאה – "ארור שוכב עם אשת אביו כי גילה כנף אביו" (דברים כ"ז) משמע שגילו כנף אביו זה השכיבה בפועל עם אשתו גם אם זה לאחר מות האב.
אז יש כאן איסור של נישואין ואיסור של שכיבה עמה לאחר הנישואין (ולפי ההלכה נישואין אלה בכלל לא תופסים).
ומדוע נאמר איסור אשת אב רק כאן, ולא כשאר העריות שנאמרו בפרשת "אחרי מות", וצריך לומר שזה קשור לפרשה הקודמת של אונס שאם אביו של אדם זה אנס נערה בתולה והוכרח לשאת לאשה ולא יכול לשלחה כל ימיו, אז לכאורה אלו נישואים כפויים ואולי לא תופסים ולאחר מותו יוכל בנו לקחתה לאשה לכן נאמר כאן איסור אשת אב גם במקרה זה, כי זה נחשב נישואין למרות שהוכרח בכך, והם אמיתיים לחלוטין כמו כל נישואין אחרים, לכן היא נחשבת עדין כנף אביו גם לאחר מותו.
כמו כן, לא יבוא פצוע דכה בקהל ה', כלומר לא יכול להתחתן עם ישראלית ולבוא בכך בקהל ה' כי אשכיו פצועים ולא יכול ללדת ילדים ונישואים שמראש לא ראויים להבאת ילדים על ידי הגבר אינם ראויים בקהל ה', כמו כן כרות שופכה שנכרת צינור השופכה באיבר התשמיש של הגבר ולא יכול להוליד ילדים, גם הוא אסור לבוא בקהל ה', כי אשה זו שראויה ללדת אם היתה נישאת לאיש אחר בריא – לא תוכל להביא ילדים לעולם וזו פגיעה במשפחה הישראלית שנועדה להמשיך את קיומו של עם ישראל כעם ה' ולהעביר מדור לדור את תורת ה'.
ולכן גם לא יבוא ממזר בקהל ה', אפילו דור עשירי לתחילת הממזרות, שהתחילה בגילוי עריות שממנו נולד ילד זה הממזר, כי כל ילד שיוולד מזרעו גם הוא יהיה ממזר ואסור לבוא בקהל ה' ולהתחתן עם ישראלית (אך עם גיורת וממזרת יכול להתחתן כי לא נחשבות קהל ה' אך ילדיהן יהיו ממזרים עד סוף כל הדורות) כי מעשה הזיווג בעם ישראל כאשר נעשה על פי התורה הוא מעשה קדוש וכאשר הוא פגום אז בהתאם הוא פוגם לדורות, והעניין של דור עשירי מתקשר למילה "קהל ה'" כפי שהסברנו מספר פעמים ששם הוויה הוא כנגד המספר עשר המקודש.
"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא בקהל ה' עד עולם" – עמון ומואב נולדו בעצם מגילוי עריות של בנות לוט עם אביהן לוט, וזה מתקשר עם עניין הממזרות, כי על פי התורה עמון ומואב היו אמורים להיות ממזרים (אך זה היה לפני מתן תורה והם גם לא שייכים לעם ישראל אז לא חל עליהן מושג זה) אך הסיבה שלא יכולים לבוא בקהל ה' ואסורים בחיתון עם ישראלים גם אם התגיירו זה בגלל – "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" כבר בפרשת "חוקת" ובפרשת "דברים" הסברנו באריכות את חטאם של עמון ומואב כלפי ישראל ומדוע אדום לא נענשו כך.
כי פה משמע שעמון ומואב לא קידמו את ישראל בלחם ובמים למרות שבפרשת "דברים" נאמר – "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי מים בכסף תתן לי ושתיתי… כאשר עשו לי בני עשיו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער" (דברים ב') משמע שלפחות המואבים כן מכרו לישראל לחם ומים?.
ושם הסברנו שעדיין לא קידמו את ישראל בלחם ובמים על הגבול כפי שמתבקש מקרובי משפחת ישראל מצד אברהם.
וכן מואב שכר את בלעם לקללנו – "ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוהיך. לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם", בגלל שעם ישראל גומל חסדים ועמון ומואב לא מצטיינים בתכונות אלה, לכן לא יבואו בקהל ה' עד עולם ואסור לדרוש בשלומם וטובתם עד עולם. ואכן, כאשר דוד המלך שלח שליחים לאחר מות מלך בני עמון לנחם את בנו חנון לעשות עמו חסד, גמל לו חנון רעה תחת טובה וגילח את חצי זקנם של השליחים וביזם בזיון גדול (שמואל ב' פרק י').
ומפה גם משמע, שבניגוד למלחמת רשות שצריך לפתוח בקריאה לשלום לעיר האויב, בעמון ומואב לא צריך לפתוח בשלום. ואכן בימי דוד במלחמתו בעמון ומואב לא פתח איתם בקריאה לשלום.
"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'".
אדום יצא לקראת ישראל בחיל כבד כשבקשו לעבור בארצו, וכן כל היחסים בין עשיו ליעקב יכולים לגרום לישראל לתעב אותו, וכן מצרים שיעבדו את ישראל ארבע מאות שנה והשליכו את בניהם ליאור אז אין חשש שידרשו שלומם וטובתם.
ולכן לא צריך להזהיר על כך כפי שהזהיר בעמון ומואב שעם ישראל פחות נחשף לעוינות שלהם כלפיו (כי מואב לא יצא לקראתם בחיל כבד למרות שסירב שיעבור בארצו ואת שכירת בלעם לקללם, לא ידעו על כך עד שמשה סיפר להם).
ובכל זאת ישראל מוזהרים לא לתעב את אדום כי אחיך הוא, וכך השנאה שלו ליעקב ולצאצאיו נובעת מלקיחת הברכות של יצחק על ידי יעקב אחיו, אז יש לו קצת סיבה לשנוא את ישראל.
"כי תצא למלחמה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" – הפרשה התחילה ב – "כי תצא למלחמה על אויבך", ועסקה באשת יפת תואר בזמן המלחמה, וכעת מפרטים באופן כללי את עניין קדושת המחנה דווקא כשיוצאים למלחמה – "כי ה' אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת אויביך לפניך, והיה מחנך קדוש לא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".
ארון ברית ה' נמצא בקרב מחנה הצבא בצאתם למלחמת כיבוש, לכן צריך להישמר מכל דבר רע – מכל חטא כלשהו, כי בזמן הסכנה נזכרים לאדם כל חטאיו ומקטרגים עליו, לכן דווקא אז צריך להישמר מכל דבר רע, מכיוון שהארון בתוך המחנה.
וצריך בעל קרי לצאת מחוץ למחנה עד שיטבול במקווה ויריב שמשו ואז יכול לבוא בתוך המחנה, כי בגלל הארון מחנה הצבא נחשב כמחנה שכינה מבחינת הקדושה.
וכן את הצרכים צריך לעשות מחוץ למחנה ולכסות את הצואה גם כשאתה מחוץ למחנה בגלל קדושת הארון, כי מחנה הצבא צריך להיות קדוש ואם ה' יראה בך ערוות דבר, ישוב מאחריך. כי עם ישראל מקודש לה' כאשת איש, וכמו שבהמשך לגבי נישואים נאמר – "והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר, וכתב לה ספר כריתות נתן בידה ושילחה מביתו".
כך מחנה הצבא, אם ה' ימצא בנו ערוות דבר ישלחנו מעל פניו ושב מאחרינו וישאירנו לגורלנו לבד מול האויב. וזה בניגוד מוחלט למחנות הצבא של הגויים שהיו פרוצים בעריות ובתועבות ואילו מחנה צבא ישראל שהיה מורכב ממשפחות מיוחסות שבישראל שאין בהם פסולי חיתון שהוזכרו לעיל, וכל מי שהיה בצבא מלכי בית דוד היה מיוחס בלי ספק (קידושין- פרק עשרה יוחסין).
"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עימך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו".
בזמן מלחמה, מנצלים את ההזדמנות של ההרס הכללי והרבה עבדים בורחים לאדוניהם אל מחנה התוקפים, שבמקרה זה אלו ישראל ולכן יש ציווי לא להסגירם אל אדוניהם ולא לשעבדם לעבדים לך, כי אנו צריכים להיות שונים מעמים אחרים גם במובן זה, לכן צריך לתת לעבדים אלה לשבת באחד שעריך במקום אשר יבחר שמוצא חן בעיניו, ואסור לנו להונות אותו, כפי שאנו היינו עבדים במצרים ויצאנו משם ולא היינו רוצים שיסגירנו לידי המצרים שוב.
"לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל, לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוהיך, לכל נדר. כי תועבת ה' אלוהיך גם שניהם".
במחנות הצבא של הגויים תמיד נספחים מאחור קדשות וקדשים לספק את תאוותם של החיילים. וכן במקדשי עבודה זרה היו נשים מוקדשות לזנות וכן גברים מוקדשים למשכב זכר כדי למשוך אנשים לעבודה זרה, אך בישראל זה תועבה גם במחנות הצבא וגם בכלל.
וזונה שקיבלה שכר למעשה הזנות – כבש, לא יכולה להביאו כקרבן לה' כי זו תועבה בעיני ה' – אתנן זונה. ואדם שמחליף כלב בתמורה לכבש לא יכול להביא את הכבש שהוא מחיר הכלב כקרבן שנדר לה', כי הכלבים שטופי זימה ובועלים את נקבותיהם בריש גלי ללא בושה ולכן מאוסים הם ומחיריהם בעיני ה'.
תופעות אלה הורסות את קדושת המשפחה בעם ישראל שכל כך חשובה להמשכיותו.
"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר יישך, לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלוהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרישתה" – כבר בפרשת "משפטים" נאמר איסור הנשך והריבית – "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב) וכן בפרשת "בהר" -"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך… אל תיקח מאתו נשך ותרבית… את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תרבה אוכלך" (ויקרא כ"ה) אך שם נאמר קודם על עני גמור שאסור לשים עליו נשך בהלוואה, למרות שיש סיכון שלא יוכל להחזיר את ההלוואה ואחר כך דובר על אחיך שהעני, ועל ידי ההלוואה יוכל לחזור מהנפילה הזמנית למצבו הקודם שלא היה עני, וגם לו אסור להלוות בריבית.
ובפרשתנו לא מוזכר שהוא עני או עשיר שירד מנכסיו אלא סתם אחיך משמע אפילו עשיר. והייתי חושב שכיוון שיש ביכולתו להשיב את החוב עם ריבית כי הוא עשיר זה מותר, כי זה חלק מהמערכת הכלכלית של המדינה, אחרת לא תוכל להתקיים מערכת רחבה של הלוואות להשקעה, כי אין לאף אחד עניין לתת הלוואות בלי להרוויח מזה כלום.
בכל זאת גם במקרה זה אסורה הריבית, בין אם זה ריבית של כסף – מאה תמורה מאה עשרים, בין אם זה ריבית של אוכל – מאה חבילות קמח תמורת מאה עשרים חבילות קמח (למרות שהשווי הכספי בזמן הפרעון של מאה עשרים החבילות שווה לשווי הכספי של מאה החבילות בזמן ההלוואה).
ובין אם זה כל דבר אחר, למשל: כלים או בעלי חיים – שמלווה פרה בתנאי שיחזיר שתי פרות וכדומה.
ובפרט כשיוצאים למלחמה והמלך צריך כספים רבים לצורך מימון הנשק והציוד לצורך המלחמה וצריך ללוות כספים עצומים לשם כך – בלי ריבית אף אחד לא ילווה לו, אז הפתרון הוא – "ולנכרי תשיך" ניתן ללוות מעמים אחרים תמורת ריבית אך לא מאחייך העבריים וה' ידאג שאם תשמור על מצווה זו לא תיפגע כלכלת המדינה, כי ה' יברך את העם בכל משלח ידו.
"כי תידור נדר לה' אלוהיך, לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלוהיך מעמך והיה בך חטא. וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוהיך נדבה, אשר דברת בפיך".
בעיתות מלחמה מרבים החיילים לנדור נדרים לה' כדי לשוב בשלום מהמלחמה. ויש כאן איסור בל תאחר לשלם את הנדר במהירות האפשרית ואסור להשהות את תשלום הנדר יותר מדי זמן (חז"ל קבעו זמן של שלושה רגלים) וזה מתקשר לאמור מקודם לגבי הלוואות, שלא מבקש ממך ה' ריבית על מה שנדרת אם תמשוך את הזמן, אבל לפרוע את הנדר בזמן כן דורש ממך אחרת יהיה בך חטא. לכן עדיף לא לנדור בכלל, כי אז אין לך חטא, מאשר לנדור ולאחר את התשלום ואז יהיה בך חטא כפי שאמר שלמה בחוכמתו – "טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם" (קהלת ה').
וכמו שהסברנו בפרשת "מטות" את חשיבות הדיבור שבו מתייחד האדם מבעלי החיים שבורא בדיבור מציאות חדשה, לכן נאמר כאן – "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה'… נדבה אשר דיברת בפיך" כפי שה' ברא את העולם בעשרה מאמרות, כך האדם יוצר בדיבורו מהות חדשה, לכן עליו לשמור לעשות את כל היוצא מפיו.
"כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שובעך ואל כליך לא תתן. כי תבוא בקמת רעך וקטפת מלילות בידך וחרמש לא תניף על קמת רעך".
על פי חז"ל מדובר כאן בפועל הבוצר את הענבים עבור בעל הכרם שאז מותר לו לאכול מהפירות כדי שובעו בזמן עבודתו, אך לא למלא את כליו כדי לקחת את זה הביתה. וכן בתבואה בשדה, הפועל הקוצר את התבואה יכול לקטוף בידו גרעינים ולאכול תוך כדי עבודה אך לא בכמות גדולה על ידי הנפת חרמש לצורך אגירה לקחת לביתו.
אך על פי הפשט משמע שמדובר כאן במחנה הצבא בדרכו למלחמה שעובר בכרמים ובשדות בדרך ומתירה התורה לחיילים לקטוף ולאכול כדי שובעם כי זה מצורכי המלחמה והכל צריך להשתתף במאמץ המלחמתי גם בעלי השדות והכרמים, אך אסור להם לשים בכליהם להמשך הדרך, כי אז לא ישאר כלום לבעל הכרם או הקמה ותקופח לגמרי פרנסתו.
ומוזכרים כאן גם כרם (המייצג את האילנות) ופירותיהם וגם הקמה (שמייצגת את הדגן) שבקמה מותר לקטוף בידיים אך לא בחרמש שקוטף הרבה בבת אחת, אך בכרם מותר לקטוף בכלי אך לא לשים בסל אלא לאכול מיד כדי שובעך.
"כי ייקח איש אשה ובעלה. והיה אם לא תמצא כי מצא בה ערוות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתנו ידה ושילחה מביתו. ויצא מביתו והלכה והיתה לאיש אחר, ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושילחה מביתו. או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה. לא יוכל בעלה הראשון אשר שילחה לשוב לקחתה לו לאשה אחרי אשר הוא טמאה כי תועבה היא מלפני ה', ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה".
פה לראשונה בתורה מופיעים דיני גירושי אשה על ידי ספר כריתות (גט), ובבעל הראשון נאמר שמגרשה כי לא מצאה חן בעיניו לאחר בעילתה כי מצא בה ערוות דבר, ובבעל השני נאמר סתם – "ושנאה האיש האחרון", משמע שמגרשה בגלל שנאה ללא סיבה, כי לא מוזכר כאן שלא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערוות דבר (ואולי בגלל שהראשון מצא בה ערוות דבר והשני התעלה מכך סופו שישנאה גם בלי סיבה, כי הלכה כרבי עקיבא שאדם יכול לגרש אשתו מכל סיבה שהיא גם אם לא ראה בה ערוות דבר).
ומוזכר כאן איסור להחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר כי נטמאה עבורו (משמע שאם לא נישאה לאחר אלא רק זינתה עם אחר לאחר גרושיה יכול להחזירה למרות שנטמאה) כי זאת תועבה בעיני ה' (למרות שאת עם ישראל ה' מחזיר אליו למרות שעבדו עבודה זרה הרבה שנים ובגדו בו עם אלוהים אחרים אולי בגלל שזה היה רק מעשה זנות ולא נישואים עם אלוהים אחרים כפי שהזכרנו במחנה הצבא שאם ה' יראה בנו ערוות דבר ישוב מאחרינו אך זה רק זמנית עד שנשוב בתשובה).
והסיבה שמחזיר גרושתו זו תועבה בעיני ה' ושדבר זה מחטיא את הארץ יש חשש, שכל אחד ייגרש את אשתו תמורת אשתו של חברו במשך זמן מסויים ולאחר מכן יחזירה, דבר שיפיץ זימה בארץ ויטמאה כפי שטמאוה הגויים קודם.
"כי ייקח איש אשה חדשה לא ייצא לצבא ולא יעבור עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח" – כבר הסברנו בפרשה קודמת ששם נאמר שמי שארש אשה ולא לקחה (נשאה לאשה) ישוב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר ייקחנה. וכאן מדובר שכבר נשא אותה ובכל זאת לא יוצא כלל מביתו לצורך המלחמה כי צריך לשמח את אשתו בשנה ראשונה כי זו השנה הכי ראשונה – כי בה בני הזוג לומדים להכיר אחד את השני והיא חיונית להמשך הנישואים, כי אחרי השנה הראשונה כבר יכול לצאת לצבא. לכן נאמר כאן "חדשה" בניגוד לקודם שמחזיר גרושתו (אם לא נישאה לאחר) שלא נחשבת חדשה ולכן לא נפטר מלצאת לצבא כשמחזיר גרושתו.
אמנם בפרשה הקודמת נזכרו כרם ובית, אך כאן לא שייך לומר שאם חנך את הבית או חילל כבר את הכרם יישאר בביתו שנה אחת כדי לאכול את הפירות או לגור בבית, כי זה שייך רק באשה שצריכה את השנה בראשונה שבעלה ישמחה, ואילו בית וכרם יכול לאכול את הפרות כשיחזור מהמלחמה.
וכיוון שצריך להיות נקי לביתו שנה אחת לא יוצא לצבא אפילו לספק מזון מים ללוחמים כפי שהסברנו שם.
"לא יחבול ריחיים ורכב כי נפש הוא חובל" – דיני משכון כבר נאמרו בפרשת "משפטים" -"אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו" (שמות כ"ב) וכן בהמשך פרשתנו. אך שם לא נאמר כי נפש הוא חובל, רק כאן לגבי ריחיים ורכב, ומדוע?.
ויש לזכור שבתקופה ההיא לא היו קונים לחם בחנות אלא בעלת הבית היתה טוחנת את גרגירי החיטה בריחיים ידניים שבנויים על אבן עגולה שנקראת רכב, ועושה קמח מזה ואופה לחם בבית. ואם כן מכשיר זה הוא חיוני לפרנסת המשפחה הישראלית לכן נאמר – "כי נפש הוא חובל", כי בלעדי מכשיר זה לא יהיה לחם בבית, וממילא שלום הבית בין הבעל לאשתו יתערער ויש פה דיני נפשות, לכן נאמר "כי נפש הוא חובל" – יש פה חבלה בנפש של המשפחה.
וזה לא דומה לשאר משכונות כמו שמלה או מצעים שאפשר להסתדר בנתיים.
"כי יימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ויתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך" – כיוון שהסברנו לגבי משכון של ריחיים רוכב – "כי נפש הוא חובל" מביאה התורה אדם שגונב נפש מאחיו מבני ישראל ומתעמר בו (כלומר משתמש בו לשרותו כמו עבד, כפי שראינו בתחילת הפרשה לגבי אשת יפת תואר, שאם אינו חפץ בה לאשה לא יכול להתעמר בה כשפחה או למכרה לשפחה לאדם אחר).
ומכרו לעבד לאדם אחר, יש להורגו במיתת בית דין את הגנב ולבער הרע מקרבך. וכיוון שנאמר "נפש מאחיו" זה כולל גם נשים ונערות מישראל, שאדם חוטף ומתעמר בהם מבחינת אונס ועינוי ולאחר מכן מוכרם לזנות (תופעה הרווחת בימינו אלה) ועל כך חייב מיתה גם אם הנערה שחטף לא מאורסת לאיש ואיננה אשת איש.
"תישמר בנגע הצרעת, לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלווים. כאשר ציוויתים תשמרו לעשות. זכור את אשר עשה ה' אלוהיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים" – למרות החשיבות של המשפחה וחינוך הילדים ויתכן שיבוא אדם שיש בו נגע צרעת ויחשוש להראותו לכהן שמא יחליטו הכהן כמצורע אז יצטרך לצאת מביתו ולשבת בדד מחוץ למחנה תקופה ארוכה, ובכך להיות מנותק ממשפחתו ללא יכולת לחנכם ולשמח את אשתו.
לכן מזהירה התורה שעם כל הכבוד למשפחה ולחינוך הילדים יש להישמר בנגע הצרעת ולעשות ככל הכתוב בפרשות תזריע מצורע ולהראות את הנגע לכהן, למרות כל התוצאות האפשריות ולבטוח בה' שלא ייפגם התא המשפחתי ולהיפך, דווקא ההקפדה על דיני צרעת תתרום לחינוך הילדים שיראו דוגמא אישית מאביהם שמקפיד על חוקי התורה גם כשזה דורש הקרבה כל כך גדולה (ובהתאם לכך על פי חז"ל לומדים מכאן שאסור לקצוץ את הבהרת מעורו כדי להסתיר את זה שיש לו צרעת).
כי אפילו מרים הנביאה אחות אהרן ומשה שלקתה בצרעת על לשון הרע כשדברה על משה, נסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים וכל העם חיכה לה. ויש כאן גם עצה להישמר מנגע הצרעת לפני שבא, על ידי שתזכור את אשר עשה ה' למרים על לשון הרע ותישמר מעוון זה ובכך תמנע מעצמך את נגע הצרעת שלא יבוא בכלל ולא תצטרך בכל דיני המצורע.
"כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלוהיך".
כבר בפרשת "משפטים" נאמר דין המשכון שצריך להחזירו עד בא השמש, אם מדבר בשמלת העני שאין לו אחרת, אך כאן נוסף עניין האיסור להיכנס לביתו כדי לקחת את העבוט, כי כפי שהסברנו כבר – פרשתנו עוסקת בעניין המשפחה והחינוך ואין נזק גדול מזה לכבוד האב בעיני אשתו וילדיו כשאנשים זרים נכנסים לבית ולוקחים מכל אשר בחרו ואין ביד האב לעשות מאומה, וההשפלה שעוברים אשתו וילדיו תישאר עמם לתמיד וכל סמכות האב בבית תתערער.
וכן אם זה חפץ שדרוש לצורך המשפחה כמו שמיכה לישון איתה בלילה אז למרות שהוציא העני אליך את השמיכה החוצה שזה מותר, עליך לדאוג להשיבה לעת ערב כדי שיוכל לישון בה הוא ואשתו ולא ישכבו על קרקע חשופה ולך תהיה צדקה שעשית זאת למרות הטירחה של לקחת ולהחזיר כל יום את השמיכה.
"לא תעשוק עני ואביון מאחיך או מגרך אשר מארצך בשעריך. ביומו תתן שכרו ולא תבוא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא".
איסור עושק נאמר כבר בפרשת "קדושים" – "לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פועל שכיר אתך עד בוקר" (ויקרא י"ט), אך שם נאמר "רעך" וכן מודגש עניין העניות של השכיר ושוב זה מתקשר לעניין פרשתנו, כי השכר היומי של השכיר העני הוא זה שמאפשר לו לקנות אוכל למשפחתו הרעבה, ולכן זה חיוני שיקבל שכרו באותו יום אחרת לא יהיה במה להאכיל את ילדיו שאתו וילכו לישון רעבים ובכך תיפגע סמכותו ההורית בעיניהם וכל חינוכו אותם ייפגע, כי יבוזו לו שלא מצליח לעשות מה שאבות אחרים מצליחים, ולכן נאמר כאן – "כי אליו הוא נושא את נפשו", וזה מזכיר את האמור לעיל – "כי נפש הוא חובל", כי השכר היומי של שכיר עני זה נושא את נפשו ואם לא יקבלנו יקרא עליך אל ה' מרוב צער והיה בך חטא.
"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו" – על פי הדרש, מדובר כאן שאבות לא יכולים לשמש עדים בבית דין כנגד בניהם וכן להיפך, כי כנראה זה יכול להרוס את היחסים ביניהם ובכלל בתוך המשפחה, כי האם לא תסלח לאב שהעיד נגד בניו.
אך על פי הפשט, משמע שמדובר שאם האב חטא לא הורגים גם את בניו וכן להיפך, אלא רק מי שחטא נענש כפי שראינו בזמן אמציה המלך שאביו יהואש נרצח בידי עבדיו – יוזכר בן שימעת ויהוזבד בן שומר, וכאשר אמציה עלה לשלטון במקומו וחזקה ההמלכה בידו -"ויך את עבדיו המכים את המלך אביו ואת בני המכים לא המית, ככתוב בספר תורת משה אשר ציווה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם בחטאו יומת" (מלכים ב' פרק י"ד).
כלומר למרות כל מה שהסברנו על חשיבות התא המשפחתי בישראל שהיחסים בתוכו חייבים להיות טובים וחזקים, אין זה גורר גם שאם אחד מהמשפחה חטא, יענשו כולם בגלל האחריות הכוללת, כי בכל זאת יש בחירה וגם החינוך הטוב ביותר לא תמיד מצליח. ומצד שני, מי שאין לו משפחה חזקה מאחוריו והוא בודד בעולם אין זה אומר שאין לו אבא בשמים ומותר לעשות בו כרצונך – "לא תטה משפט גר יתום ולא תחבול בגד אלמנה וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלוהיך משם. על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה".
גם גר, יתום וגם אלמנה שאין לה תומך ומפרנס אינם הפקר גמור ואסור להטות דינם ואסור לקחת משכון את בגד האלמנה כי גם אתה היית עבד במצרים ללא עוזר ותומך ונתון לחסדי המצרים ובכל זאת ה' פדך משם, כך גם אומללים אלה יש להם אבא בשמיים שיפדם בידך אם תציק להם.
"כי תקצור קצירך בשדך ושחכת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלוהיך בכל מעשה ידך. כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים על כן אנוכי מצווך לעשות את הדבר הזה".
בהמשך למצוות לא תעשה בנוגע לחסרי המשפחה והתמיכה (לא להטות משפט ולא לחבול בגד אלמנה) חוזר כאן משה על מצוות תעשה שצריך לעזור להם – מתנות עניים.
למרות שחלקם הוזכרו כבר בפרשת "קדושים" – "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני וגלר תעזוב אותם אני ה' אלוהיכם" (ויקרא י"ט), וכן בפרשת "אמור" -"ובקוצרכם את קציר ארצכם, לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (שם כ"ג) – ושם מדובר על מצוות פאה בשדה התבואה – לקט, עוללות, כרם, ופרט בכרם.
וכאן נוספת מצוות פאה בזיתים (ומכאן בכל האילנות) וכן מצוות שכחת עומר בקציר שלא מוזכרות שם (פאה זה הקצאת קצה בשדה או זיתים שמיועד לעניים בלבד. לקט אלה שיבולים שנופלים בשעת הקצירה שצריך להשאירם לעניים. פרט אלה ענבים הנופלים בשעת הבצירה שצריך להשאירם לעניים. עוללות אלו אשכולות ענבים המדוללים בענבים שצריך להשאירם לעניים).
אך יש לשים לב, ששם הוזכר – "לעני ולגר תעזוב אותם" ופה לא מוזכר עני, כי כפי שהזכרנו, פה עוסקים באנשים ללא משפחה ותומך, ועניים יש להם משפחה, ולכן כאן מוזכרים רק "לגר ליתום ולאלמנה יהיה" שכולם מתאפיינים בבדידותם בנוסף לעניותם.
לכן חוזרת כאן התורה על זיכרון העבדות בארץ מצרים שגם שם כל עבד היה לבד מול הנוגש המצרי ונזקק לחסדי שמים, כך גם אתה צריך לדאוג לבודדים ולסייע לפרנסתם.
"כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום, והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה עם בן הכות הרשע והפילו השופט והיכהו לפניו כדי רשעתו במספר. ארבעים יכנו לא יוסיף פן יוסיף להכותו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך".
כעת מובאות שלוש פרשיות ברצף העוסקות בביזיון האדם: ראשית, מלקות ארבעים שיש אזהרה לא להוסיף, פן – "ונקלה אחיך לעיניך". לאחר מכן פרשת יבום וחליצה – שהחלוצה חולצת נעל היבם מעל רגלו ויורקת בפניו. ולבסוף אנשים ניצים – שאשת האחד שולחת ידה ומחזיקה במבושיו של השני.
ונתחיל לבאר את דין המלקות של בית דין. ומה פה משמע שמדובר בדיני ממונות שאז יש ריב בין שני אנשים וניגשים אל המשפט והדיינים מרשיעים אחד ומצדיקים את השני. ובדרך כלל במקרה כזה מחייבים את האחד לשלם לחברו את שהזיקו. כי מלקות שייכות רק במצוות בין אדם למקום, כשעבר על לא תעשה שבתורה כמו אכילת חזיר. אך יש מקרה שהדין הממוני גם גורם מלקות כמו שראינו במוציא שם רע (ולכן זה נאמר בפרשתנו ולא קודם לכן כי רק במוציא שם רע יש שילוב זה של ממון ומלקות ושני בעלי דין).
ויש גם שני אנשים רבים – בעל האשה שטוען שלא מצא בתולים, ואבי הנערה שאומר שזו עלילה, ואם מוכיח האב שזו עלילה על ידי פריסת השמלה, נאמר – "ולקחו אנשי העיר ויסרו אותו וענשו אותו מאה כסף" והמילים יסרו אותו – זה מלקות ארבעים שמקבל בבית דין בנוסף לכך שצריך לשלם מאה כסף לאבי הנערה, לכן אומרת כאן התורה שכאשר מלקים אותו, לא יוסיפו על ארבעים מלקות כי אז יש סכנה של איבוד שליטה בסוגרים לעיני כל הנוכחים, ויש פה ביזיון מעבר למגיע וקלון שלא יימחה (על פי הדרש, פרשייה זו עוסקת בעדים זוממים שכאשר אי אפשר לעשות להם כאשר זמם, מלקים אותם כמו שמעידים על כהן שהוא בן גרושה וחלוצה ולא ראוי לכהונה).
"לא תחסום שור בדישו" – פסוק זה משתרבב פה לכאורה בלי קשר לעניין, כי מה קשור שור שדש את התבואה שאסור לך לחסום את פיו בזמן הדישה כדי שיוכל לאכול קצת ממה שדש, מה זה קשור לענייננו?.
ניתן לומר שכיוון שהזכרנו את העניין שגם כאשר לרשע מגיע מלקות צריך להיזהר שלא לענות יותר ממה שמגיע לו ולשמור על כבודו גם בהיותו רשע. אז קל וחומר לבעל חי שמשרת אותך ודש בשבילך את התבואה וזה עינוי עבורו לדוש ולראות את כל האוכל כשפיו חסום ולא יכול להשביע רעבונו בקצת גרגרים – ולא רק על בני אדם צריך לחוס אלא על כל בריותיו של ה', גם אם אלה בעלי חיים ללא נשמה.
וחז"ל דורשים מכאן שכל לאו שדומה ללאו זה של חסימה לוקים עליו מלקות ארבעים מכך שנסמך לפרשיית המלקות (ולכן דווקא לאו שיש בו מעשה ואין בו מצות עשה שמנתקתו ממצוות כמו – "ולא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" (שמות י"ב) שבלאו עצמו אין מעשה אלא הותרת בטעות מבשר הקרבן עד הבוקר ולא הכאת אותו לכן לא לוקים עליו, וכן מי שהותיר, יש לו תקנה על ידי מצוות עשה לשרוף את הבשר באש ולכן לא לוקים עליו).
"כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם ובן אין לו. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת ולא יימחה שמו מישראל".
יש הרבה מדרשי הלכה על פסוקים אלה. אך על פי הפשט משמע שהבכור אשר תלד היבמה לאחר ייבומה על ידי אח בעלה, אותו בכור יקום על שם אחיו המת של היבם ובכך לא ימחה שמו של המת מישראל ותהיה לו המשכיות דרך בן אחיו.
וזה מקביל לער ועונן בני יהודה, שכשער מת אמר יהודה לעונן אחיו שייבם את תמר אשת אחיו המת כדי להקים זרע לאחיו שלא יימחה שמו.
ועונן סירב – "ויאמר ליהודה לעונן בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך, וידע עונן כי לא לו יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו" (בראשית ל"ח) ועל כך המית אותו ה'. כי למרות שאשת אח אסורה לאח כחלק מעריות פרשת "קדושים", התורה התירה אותה ליבום כשאין בנים למת כדי שלא ימחה שמו מישראל ותהיה לו המשכיות דרך הבן הבכור שיוולד מיבום אחיו.
"ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבימתו ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה".
פה זה זיווג שלא מתחיל בחשק כמו בתחילת הפרשה באשת יפת תואר, כי זה זיווג של חסד להקים שם לאחיו, ויש פה בעיקר חפץ כפי שהסברנו שזה רצון של השכל ואם הוא לא חפץ לעשות חסד אם אחיו ועומד בסרובו גם לאחר שהסנהדרין בשער העיר מדברים עמו ומנסים לשכנעו (לכן נאמר – "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה" – כלומר עומד בסירובו).
דבר זה מזכיר קצת את עניין הגאולה ברות המואביה – "ויאמר בועז ביום קנותך את השדה מיד נעמי ומיד רות המואביה אשת המת. קנית להקים שם המת על נחלתו. ויאמר הגואל: לא אוכל לגאול לי, פן אשחית את נחלתי… ויאמר בועז לזקנים וכל העם עדים אתם היום כי קניתי את כל אשר לאלימלך… וגם את רות המואביה אשת מחלון קניתי לי לאשה להקים שם המת על נחלתו ולא ייכרת שם המת מעם אחיו ומשער מקומו. עדים אתם היום" (רות ד').
אמנם שם זה לא יבום, כי לא נותרו אחים למחלון. אך מצד גאולת הקרקע על ידי קרוביו של המת, גם הוקם שמו לדורות וזה מעשה חסד למת כפי שכל מגילת רות עוסקת במידת החסד, הן של רות עם חמותה, והן של בועז עם רות ובעלה המת.
"וניגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. נקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל".
הביזיון הזה שסופג היבם שלא רצה ליבם, מצילו מעונש המיתה שקיבל עונן כשלא רצה להקים שם לאחיו ער וה' המיתו.
וגם מעשה זה מקביל למעשה בועז ורות כי גם שם הגואל שלא רצה לגאול שלף נעלו ונתן לבועז – "וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר. שלף איש נעלו ונתן לרעהו.. ויאמר הגואל לבועז קנה לך, וישלוף נעלו" (שם, שם).
וכמו שבסופו של דבר יהודה הוא זה שהקים שם לבנו ער על ידי תמר שילדה את פרץ (אמנם ביוזמת תמר שהתחפשה לקדשה בעיניים ללא ידיעת יהודה, וכן גם רות יזמה את הקמת השם לבעלה המת על ידי שהלכה אל בועז אל הגורן בלילה) כך גם בועז הקים שם לקרוב משפחתו מחלון בשאתו את רות ובהולידו את עובד סבו של דוד המלך – "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר ייתן לך ה' מן הנערה הזאת" (שם, שם) ובמקום שהיבם יקרא את שם בנו על שם אחיו המת כאשר מסרב לייבם נקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל" לאות קלון על כך שלא עשה חסד עם אחיו.
"כי ינצו אנשים יחדיו איש באחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וקצותה את כפה לא תחוס עינך" אין מדובר כאן שבעלה בסכנת מוות כי אז וודאי שקיימה מצווה דין רודף ולא תעמוד על דם רעך, ולא משנה איך הצילה את בעלה.
אך כאן מדובר שאין סכנת מוות ורק רוצה לעזור לבעלה כנגד השני, ולמרות שכל הפרשה עסקה בזוגיות ובחשיבותה לכאורה כל הכבוד לאשה כזו שמסורה לבעלה, אך גם לכך יש גבול ואין זה מכובד שאשת איש תחזיק במבושי גבר זר ויש כאן פריצות וכן יש כאן ביזיון לגבר השני, לכן עליך לקצוץ את כפה שהחזיקה במבושי הגבר ולא תחוס עינך.
(אותה לשון שנאמרה במסית ומדיח לעבודה זרה, ובעדים זוממים וברוצח במזיד – שלא לחוס עליהם – נאמרת גם כאן, להראות את חומרת הדבר של מי שמבזה את רעהו בפרהסיא שהוא שקול למסית ומדיח ולרוצח), אך על פי חז"ל אין מדובר ממש בקציצת כפה אלא בתשלומי כסף כשווי כף ידה, ונוסף על תשלומי בושת לנפגע כי המילה "מבושיו" המציינת את אשכי הגבר שהיא משורש בושה.
"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה, לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. כי תועבת ה' אלוהיך כל עושה אלה כל עושה עוול".
אבן זו מידת משקל, ואיפה זו מידת נפח למרות שאינך משתמש בהם על מנת לרמות את הלקוחות, עצם הימצאותם בכיסך ובביתך זה החילול ה' כי ילדיך יראו זאת בביתך וילמדו ממך לרמות את הבריות כי לא יבינו איך אתה משתמש בהם בלי לרמות כי אם כך מדוע מחזיק אתה אמצעי רמייה אלה בביתך ובכיסך?.
לכן אסור שיימצאו דברים אלו ברשותך. אלא תחזיק רק אבן שלמה ואיפה שלמה כפי הצדק והיושר שאז אי אפשר לבוא לכדי רמאות ואז יאריכו ימיך על האדמה של ארץ ישראל כי תועבת ה' כל עושה עוול, כפי שנאמר – "לא תעשו עוול במשפט במדה במשקל ובמשורה מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם" (ויקרא י"ט), וכיוון שתובעת ה' כל עושה עוול צריך להתחרק גם ממראית עין של עוול ולא להחזיק כלים של רמיה בביתך למרות שאינך מתכוון להשתמשב הם בכלל.
"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים. והיה בהניח ה' אלוהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר ה' אלוהיך נותן לך נחלה לרישתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח".
הפרשה התחילה ביוצאים למלחמה על אויביך מבית ומחוץ כפי שהסברנו, ורק לאחר ששקטו המלחמות מסביב ומצאת מנוחה ונחלה בארץ וניצחת גם את האויב הפנימי – היצר הרע, אז יש ציווי להשמיד את אויב ה' הגדול שמאמין במקריות ולא בהשגחת ה' ומקרר אותך מההתלהבות של קריעת ים סוף, וזינב בך כמו הנחש הקדמוני שישופך עקב ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוהים (או אתה לא ירא אלוהים ולכן הצליח עמלק, או שהוא לא ירא אלוהים ולכן העז לעשות מה שאף עם לא העז-"שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת" (שמות ט"ו)).
וכמו שבמצוות יבום יש מצווה להנציח את שם המת דרך הבן הבכור שיוולד ,כך יש ציווי למחות את שמו וזכרו של עמלק מתחת השמיים לדורי דורות, ובניגוד למצוות שכחה של עומר בשדה כשיש מצווה לשכוח על מנת לתת זאת לעניים זו מצווה מיוחדת שמקיימים בלי כוונה כך יש מצווה לא לשכוח את מחית עמלק.
וזו פעם שניה בפרשתנו שנאמר – "זכור את אשר.. בדרך בצאתכם ממצרים" – ראשית הראשונה היתה במרים שיש לזכור את אשר עשה ה' למרים כדי לא לחטוא בלשון הרע, וכעת יש לזכור אשר עשה לך עמלק כדי להשמידו, וכפי שהפרשה עסקה בזוגיות ובפסולי חיתון המזיקים לכרם ישראל, כך עמלק שנולד כתוצאה של גילויי עריות ( כמו עמון ומואב), כי תמנע אמו של עמלק היתה בתו של אליפז שבא על אשתו של שעיר וילד את תמנע, וכשגדלה נעשתה פילגשו וילדה לו את עמלק, ועמלק זה שנולד מגילוי עריות זה הוא אויב ניצחי של עם ישראל, שכל קדושתו מבוססת על זוגיות קדושה ונקייה מכל נגיעה של עריות וזימה, כפי שפרטה פרשתנו בהרחבה.
ובימי שאול המלך לאחר שה' הניח לישראל מכל אויביהם מסביב. היתה הזדמנות למחות את זכרו של עמלק מתחת השמיים, הזדמנות שהוחמצה בגלל חמלה פסולה על מיטב הצאן והבקר במקום שהיה נחוץ "לא תחוס עינך", ומרים לעומת עמלק היא מזרע קדוש של עמרם ויוכבד ואחיה משה ואהרן, ואילו עמלק מזרע פסול לכל אורך השושלת, והתוצאה בהתאם.
.
