---

---

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע חקת

 

בס"ד

פרשת "חוקת" מהווה את המעבר מדור המדבר (שמתו במשך שלושים ושמונה שנות נדודים במדבר סיני בעקבות חטא המרגלים) לדור הבנים (שהיו בני פחות מעשרים בזמן המפקד בחודש השני לשנה השנייה ליציאת מצרים ולא נגזר עליהם למות במדבר כאבותם) העתידים להיכנס לארץ ולכובשה.

ובעצם שלושים ושבע וחצי השנה מאז קורח ועדתו ועד מיתת מרים בחודש הראשון לשנת הארבעים, לא מתוארים כלל בתורה, ויש כאן דילוג ישר לתחילת שנת הארבעים מיציאת מצרים, שבה מתחילים דור הבנים במסע לכניסה לארץ [אמנם בפרשת "מסעי" מתוארים המסעות של עם ישראל במדבר שלושים שנים אלה מאמצע השנה השנייה ליציאת מצרים ועד תחילת השנה הארבעים-"ויסעו מרתמה (שם היה חטא המרגלים וכנראה גם קורח ועדתו) ויחנו ברימון פרץ ויחנו בלבנה, ויסעו מלבנה ויחנו בריסה. ויסעו מריסה ויחנו בקהלתה. ויסעו מקהלתה ויחנו בהר שפר. ויסעו מהר שפר ויחנו בחרדה. ויסעו מחרדה ויחנו במקהלות ויסעו ממקהלות ויחנו מתחת ויסעו מתחת ויחנו בתרח. ויסעו מתרח ויחנו במתקה ויחנו בחשמונה ויסעו מחשמונה ויחנו במוסרות. ויסעו ממוסרות ויחנו בבני יעקן ויסעו מבני יעקן ויחנו בחור הגדגד. ויסעו מחור הגדגד ויחנו ביטבתא, ויסעו מיטבתא ויחנו בעברונה ויסעו מעברונה ויחנו בעציון גבר. ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש" (במדבר ל"ג)- סך הכל שמונה עשר מסעות בשלושים ושמונה שנה.

וכן בפרשת "דברים" משה מתאר בקצרה מה עשו בשלושים ושמונה שנים אלו-"ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, ונפן וניסע המדברה דרך ים סוף כאשר דיבר ה' אלי ונסוב את הר שעיר ימים רבים", וכן "בימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה, עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה, כאשר נשבע ה' להם. וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה עד תומם, ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב')].

אך בטרם תחל הפרשה בתיאור שנת הארבעים ומסעות דור הבנים לכיוון הארץ, נכנסת כאן פרשייה שלכאורה לא קשורה לכאן, הן מבחינה עניינית (בין חטא קורח ועדתו לחטא מי מריבה) והן מבחינה זמנית (כי שייכת לזמן חניכת הלווים בחודש השני לשנה השנייה, שאז הפעם הראשונה שמוזכר עניין הזאת מי חטאת-פרה אדומה, על הלוויים-"הזה עליהם מי חטאת" (במדבר ח')- פרשת פרה אדומה המטהרת מטומאת מת.

אך לפני שנענה על שאלה זו יש לשים לב למילה מים שחוזרת בפרשה זו שוב ושוב ובוודאי לא במקרה: מתחילה כמובן במי נידה (אפר שריפת הפרה המעורבב במים חיים), המוזים טמא המת ומטהרים אותו.

עבור במות מרים ובעקבותיו חוסר המים לעדה שהוביל להוצאת המים מן הסלע וחטא מי מריבה, שבעקבותיו נגזר על משה ואהרן למות במדבר ולא להכניס לארץ את בני ישראל בהנהגתם.

לאחר מכן בבקשה מאדום לעבור בגבולו בלי לשתות ממי הבאר שבגבולו-"נעברה נא בארצך, לא נעבור בשדה ובחרם ולא נשתה מי באר… ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם", ולאחר מות אהרן וקבורתו בהר ההר סובבים את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך ושוב יש דרישה למים-"כי אין לחם ואין מים".

לאחר מכן חנייה בנחל זרד, ולאחר מכן הנס בנחלי ארנון-"ואשד הנחלים", ואחר כך שירת הבאר-"ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים".

ואחר כך הבקשה מסיחון מלך האמורי לעבור בארצו לארץ ישראל ושוב הבטחה-"לא נשתה מי באר", וכשסיחון מסרב ישראל מכים את עמו ויורשים את ארץ סיחון-מארנון ועד יבוק (מנחל אל נחל).

לאחר מכן מלחמת עוג מלך הבשן וירושת ארצו ובסופו של דבר מסתיימת הפרשה-"ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר ירדן יריחו", ובכך מסתיימת הפרשה בחנייה על הירדן.

ויש לזכור שגם משה ומרים בראשיתם קשורים למים, הן כשהושם ביאור בהיותו תינוק ואחותו מרים ניצבה מרחוק להשגיח מה יקרה לו והן כשנמשה מהיאור על ידי בת פרעה ומרים רצה להציע לבת פרעה מינקת מן העבריות וגם שמו של משה נגזר מהמשיה מן המים, והן בקריעת ים סוף שמשה בקע את הים במטהו ומרים לקחה את הנשים אחריה בתופים ובמחולות-"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים במחולות" (שמות ט"ו), וכמובן בפרשתנו מות מרים גורר חוסר מים בעקבותיו נגזר המוות על משה במי מריבה.

מעניין שיש שלושה בתנ"ך שנילווה להם התואר חיים: אלוקים, מים, ארץ-"אשר שמע קול אלוקים חיים מדבר מתוך האש" (דברים ה'), "וימצאו שם באר מים חיים" (בראשית כ"ו), "ונתתי צבי בארץ חיים" (יחזקאל כ"ו).

ועל השם נאמר כי הוא מקור מים חיים-"כי שתיים רעות עשה עמי אותי עזבו מקור מים חיים, לחצוב להם בארות בארות נשברים אשר לא יכילו המים" (ירמיה ב').

ומתחשב בכך שפרשתנו עוסקת בעיקר במוות ("אדם כי ימות באוהל", טומאת מת, מות מרים, מות אהרן, מות הכנעני ביד ישראל, מות רבים מישראל בידי הנחשים והשרפים-"וישלח ה' בעם את הנחשים והשרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל", מות סיחון וכל עמו,  מות עוג מלך הבשן וכל עמו בידי ישראל) אז כנגד זה יש לנו את המים החיים הבאים לתקן את המוות.

והתיקון מתחיל בפרשת פרה אדמה (שאינה אדומה במובן של אדום כדם אלא יותר במובן של אדומה כאדמת חמרא, יותר בצבע ערמוני) וקשה להתעלם מכך ששורש זה חוזר מספר פעמים בפרשה בעניין מלך אדום המונע מישראל לעבור בגבולו ויוצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה, וישראל צריכים לנטות מעליו ולהקיף את ארץ אדום, וכן אהרן הכהן נפטר בהר ההר על גבול ארץ אדום.

וכפי שהסברנו באריכות בספרי "אגלי דעת" פרשת בראשית- שבחטא עץ הדעת התקללה האדמה-"ארורה האדמה בעבורך… עד שובך אל האדמה אשר ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג'), ונגזרה מיתה על האדם.

כלומר, כל עוד לא התקללה האדמה ולא היתה חומרית כל כך, פירותיה המעודנים יכלו לקיים את האדם לנצח אך ברגע שגדלה חומריות האדמה, כתוצאה מהקללה, אז גם פירותיה בסופו של דבר גורמים לחומריות האדם הניזון מהם למות ולשוב אל העפר שממנו נלקח.

אם כן, יש קשר הדוק בין גסות וחומריות האדמה למוות.

תפקידו של האדם היה לעדן את חומריות האדמה שבגופו או מחוצה לו על ידי קידוש החומר והפיכת הרצון לקבל שביסוד העפר לרצון לקבל על מנת לתת (עיין שם באריכות).

וכיוון שכל עשר הדורות עד דור המבול לא הצליחו להתמודד עם חומריות האדמה הקשה, שהולידה בהם יצרים חזקים מדיי שמעטים הצליחו להתמודד איתם-"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס", "ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה" (בראשית ו').

ולכן, ה' החליט לעדן את יסוד העפר באדם ובבריאה הגורם לחטאים ולמוות, על ידי יסוד המים חיים שגורמים חיים (ולכן הדגים שהם מיסוד המים לא הושחתו ולכן לא נמחו במבול), ולכן מביא ה' את המבול על הארץ שגם מחה את האדם והבהמה וגם עידן את יסוד העפר (אך לא לגמרי כדי שתישאר עבודה לאדם בתיקון החומר), כדי שיהיה אפשרי להתמודד נגדו-"וירח ה' את ריח הניחוח, ויאמר ה' אל ליבו: לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (שם ח'), אך עדיין נשאר יסוד העפר הקשה באדמת ארץ ישראל (ארץ חיים), כי עליה לא ירד המבול-"בן אדם אמור לה: את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם" (יחזקאל כ"ב), כדי להשאיר מקום לעם הסגולה- עם ישראל, שיעדן אותה על ידי מצוות התורה התלויות בארץ.

כי ככל שהחומר קשה כך קידושו נעלה יותר, וזה רצון שם הוויה בבריאה-הפיכת הרצון לקבל הכי גדול לרצון לקבל על מנת לתת, כי אז יש נתינה הרבה יותר גדולה. ולכן שבעת עמי כנען היו הכי מושחתים באומות העולם, בגלל ששהו בארץ כנען ללא מצוות התורה. (עיין בהרחבה ב"אגלי דעת" פרשת נח)

ובאמת במעמד הר סיני תוקן חטא עץ הדעת, וישראל חזרו למדרגת אדם הראשון לפני החטא שהחומריות בגופו היתה מעודנת ולא הצריכה מלחמה ביצרים, לפי שבמתן תורה נעשו ישראל חרות ממלאך המוות, "אל תקרי חרות על הלוחות אלא חירות" (שמות רבא מ"א ז'), וממילא לא היתה שייכת כל טומאת מת, כי-"בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ" (ישעיה כ"ה).

ובחטא העגל חזרה זוהמתם וחזרו למצב של אדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת וחזרה חומריותם הקשה שצריך לעדנה במלחמה קשה על ידי מצוות התורה, ויחד איתה חזרה גם המיתה, ובפרט בהיכנסם לארץ כנען החומרית ביותר, לכן פחדו ישראל להיכנס לארץ, כי ידעו ששם היצרים הכי קשים וממילא הנפילות הכי קשות ובעקבותיהן גם העונשים (כפי שמפורטים בפרשת "בחוקותי"- ארבעים ותשע הקללות) ולכן כל החטאים שהתחילו בדרך לכניסה לארץ-מתאוננים, מתאווים, מרגלים, מעפילים, קורח ועדתו.

וכן בפרשתנו-דור הבנים שגם הוא בדרכו לארץ מתחילים החטאים- מי מריבה, הנחשים והשרפים, ובפרשה הבאה חטא פעור.

ממילא, אלמלא חטא העגל לא היה מוות, וללא מוות לא היתה טומאת מת מרגע הקמת המשכן ושכינת ה' בתוכם ביום השמיני, ואם כן באה הפרה אימו של העגל לכפר על מה שגרם בנה-העגל.

בנוסף במילים פרה אדומה יש משמעות של פריון אדמה (בתורה כתוב 'פרה אדמה' בלי ו') כלומר חיזוק חומריותה של האדמה. כפי שהסברנו שארץ ישראל נשארה בחומריותה הקשה גם לאחר המבול (לכן הפירות שקטפו המרגלים בארץ כנען היו גדולים מאוד עד כדי כך שיצטרכו לשאת אשכול ענבים אחד במוט על ידי שני אנשים) מצד שני, יש גם רפה האדמה, כלומר רפיון האדמה כאפר שריפת הפרה מעורבב במים חיים בכלי והמים החיים מעדנים את עפר שריפת הפרה ומתקנים בכך את חומריותם של ישראל בעקבות חטא העגל-"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל קלי" ועפר שריפת הפרה מתקן את-"עפר עתה ואל עפר תשוב" ששם נגזרה מיתה על האדם.

לכן דווקא כעת, בזמן המסע לארץ של דור הבנים, חוזר שוב ושוב עניין המים החיים, כי הם בדרכם אל הארץ, עם החומריות הכי קשה שצריך לעדנה, ובני ישראל רוצים לעשות זאת באמצעות המים, בדרך הקלה, כמו שאר הארצות שעודנו במי המבול, ולכן בני ישראל רוצים להיות כמו שאר האומות שמספיק להם רק שבע מצוות בני נח ולא צריכים את כל מצוות התורה, ולכן רוצים לשוב מצרימה, אך ה' רוצה שיעשו זאת באמצעות מצוות התלויות בארץ- בדרך הקשה.

והמילים שבהם פותחת פרשתנו-"זאת חוקת התורה" מופיעות בתורה רק פעמיים: כאן, ובפרשת מטות (במדבר ל"א) ושניהם עוסקים בטהרה מטומאת מת ובמי נידה שמזים על הטמאים-"זאת חוקת התורה כל דבר אשר יבוא באש תעבירו באש, לטהר, אך במי נידה אתחטא" (שם, שם).

ויש לשאול, מדוע נאמר צירוף זה רק לגבי מי נידה והלא הרבה פעמים בתורה מופיעות המילים "זאת התורה", או "חוקת עולם", ומדוע רק כאן צורפו של חוקה ותורה לביטוי אחד ואפילו בעניינו, מופיעים בהמשך שני הביטויים בנפרד-"והיתה להם לחוקת עולם", "והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם", "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".

לפי מה שהסברנו הדבר מובן-"זאת חוקת התורה" החוקיות של כל התורה, מתבטאת בפרה אדומה (כפי שלא מתבטאת בשום מצווה אחרת)-רפיון האדמה, קידוש החומריות, עידון יסוד העפר שבאדם בקידוש חומריות האדמה של ארץ כנען- ארץ חיים.

וזו המטרה של כל מצוות התורה-להפוך את הרצון לקבל לעצמי לרצון לקבל על מנת לתת לאחר, לכן צריך קודם כל להגדיל את כלי הקיבול של הרצון לקבל, כלומר להפרות את האדמה (פרה אדומה), עד גיל שלוש עשרה, כדי שיהיה כלי קיבול גדול, והחל מגיל שלוש עשרה כאשר מתחייבים במצוות התורה מתחילים להפוך את כלי הקיבול הגדול לרצון לקבל על מנת לתת, על ידי מצוות התורה.

כך שבכל דרכיך דעהו, תאכל, תשתה, תישן, תשמש עם אשתך, כל זה על פי כללי התורה, ובכך תקבל לא רק לעצמך, אלא על מנת לתת לבורא נחת רוח-תאכל על מנת שיהיה לך כח ללמוד תורה, תישן במטרה לצבור כח ליום הבא לעבוד את ה', לשמש עם אשתך על מנת לקיים מצוות פרו ורבו ומצוות עונה כדי לשמח את האשה כפי שהצטוות בתורה וכך הופכים את כלי הקיבול הגדול לנתינה לה' ולזולת, ובכך מבטלים את העני (שרוצה לקבל לעצמו בלבד) והופכים אותו לאין, ודבקים בה' שהוא הרצון לתת המושלם, כי ברוחניות החיבור והדבקות  היא על ידי השוואת הצורה, כמו שלה' יש רצון לתת כך גם  אתה יהיה לך רצון לתת, ועל ידי כך מרופפים את האדמה שבך- רפה האדמה).

והניגודיות הזו שבמצוות פרה אדומה חוזרת בכל דיניה והלכותיה, מצד אחד הדרישות לגביה מחמירות יותר מכל קרבן אחר, אפילו בעולה וחטאת ואשם שהם קדשי קדשים-"פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול", ששתי שערות שחורות פוסלות אותה, מה שאין כן בשאר בהמות קודשים.

"אשר לא עלה עליה עול"- דרישה שלא קיימת בשאר בהמות קודשים, ודורשת שהפרה תהיה מיועדת כולה רק למטרתה ולא לשום שימוש אחר.

מצד שני, פרה אדומה אינה נשחטת בעזרה (חצר המשכן) כמו כל קרבן אחר (אפילו קדשים קלים כשלמים פסח ובכור, צריכים להישחט רק בעזרה), אלא מחוץ למחנה ישראל כמו בהמת חולין (ובכך היא דומה לשעיר המשתלח ביום הכיפורים המכפר על עוונות עם ישראל, על יד דחייתו מן הצוק במדבר ושילוחו לעזאזל בחלקו של השטן הוא מלאך המוות מקור כל כוחות הטומאה ובראשם טומאת המת, אבי אבות הטומאה שלצורך טיהורה נועדה הפרה אדומה שגם היא נשחטת מחוץ למחנה).

וכמו פר יום הכיפורים ושעיר לה' של יום הכיפורים שמזים מדמם שבע פעמים בין בדי הארון, ושבע פעמים על הפרוכת ושבע פעמים מתערובת שניהם על מזבח הזהב בתוך המשכן (מה שלא קיים בשאר קורבנות קדשי קודשים וקודשים קלים כעולה חטאת, אשם, שלמים, פסח, בכור, תודה ומנחות, שאין בהן הזאה שבע פעמים למעט פר העלם דבר של ציבור, פר כהן משיח ושעירים הנשרפים של עבודה זרה) כך גם הפרה אדומה מזים מדמה שבע פעמים אך לא במשכן אלא מחוץ למחנה-"והיזה אל נוכח פני אוהל מועד מדמה שבע פעמים" (שוב המספר שבע המסמל את הרוחניות שבתוך החומר שזה קידוש החומר- פרה אדומה)

וכן מצד אחד שורפים את הפרה-"את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף" כמו הפרים הנשרפים (פר יום הכיפורים ופר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור) "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקדש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו באש את עורם ואת בשרם ואת פרשם" (ויקרא ט"ז)

ומצד שני לא מקטירים את החלבים שבה, לה' על מזבח העולה, כפי שעושים לפרים הנשרפים, וכך היא יותר חולין מאשר קודש.

וכעת לוקח הכהן-"עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה" עץ ארז מסמל את הגאווה-"ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר  כגובה ארזים גובהו" (עמוס ב'), וכן "כארז בלבנון ישגה" (תהילים צ"ב), "והיה לארז אדיר" (יחזקאל י"ז).

ולעומתו האזוב הופכי לו ומסמל את השפלות-"וידבר על העצים מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר יוצא בקיר" (מלכים א' פרק ה').

ושני תולעת זה לשונית צמר פשוט הצבועה בצבע אדום המופק מביצי תולעת מיוחדת. ויש בה שילוב של שפלות של התולעת לעומת הצבע השני היוצא ממנה שהוא מאוד יקר-"המלבישכם שני עם אדנים" (שמואל ב' פרק א') שנאמר על שאול המלך שבזכות השלל שלקח מפלישתים הלביש את בנות ישראל במלבושים יקרים.

וכן "כי כל ביתה לבוש שנים" (משלי ל"א).

אגב, בנוסף למילה אדומה שמתפרשת כאדמה, גם עניין הצבע עצמו מצביע על ההופכיות של פרה אדומה, כי אדום זה מסמל את החטא (ולכן עשיו הוא אדום-"הלעיטני מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום", "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשיו" (בראשית כ"ה))-"אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיה א') שני זה אדום כמו תולעת השני המושלכת לשריפת הפרה.

ולמרות זאת אמורה הפרה אדומה לטהר מטומאת מת, בדיוק כפי שהדם האדום של כל הקרבנות מכפר על ידי זריקתו על קיר המזבח על האדם המביאו.

כפי מה שהסברנו, אפשר לומר שהארז מסמל את תחושת האני שיש להופכה לאזוב-תחושת האין כלפי ה', אך שניהם חשובים, כי לאדם שפל לא קשה להשיג ענווה, אך לאדם מכובד כמו מלך, ברגע שמנצל את תחושת האני והופכה לאין זו עבודת ה' האמיתית וזה מה שהשיג משה רבנו שגדל בבית פרעה כנסיך ובכל זאת הצליח לשבור את תחושת האני ולהגיע ל-"והאיש משה ענו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב), ולכן הפסוק מדגיש "האיש משה" למרות שהוא איש חשוב בכל זאת הוא הצליח להגיע לענווה כזאת.

לכן דוד המלך שלמרות היותו מלך עם כבוד של מלך הצליח לשבור את תחושת האני ולהגיע ל-"ואנוכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם" (תהילים כ"ב).

וכן מצינו בטהרת המצורע (שחשוב כמת) שגם שם לוקחים עץ ארז ואזוב ושני תולעת יחד עם הציפור החיה וטובלים את הכל בדם הציפור השחוטה (האדום) שנשחטה אל כלי חרס על מים חיים ומזים על המיטהר מן הצרעת שבע פעמים, אך שם לא שורפים את עץ הארז ושני התולעת והאזוב, כי בכל זאת למצורע יש תקנה, כי לא מת ממש.

"וכיבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים ואחר יבוא אל המחנה וטמא הכהן עד הערב"- פה בא לידי ביטוי ההופכיות של הפרה, המטהרת את הטמאים מטומאת מת, ומטמאה את הטהורים (הכהנים העוסקים בה), וכאן מדובר על כל מי שעסק בה עד כה- אלעזר הכהן ששחט את הפרה והיזה מדמה באצבעו שבע פעמים, והכהן שהשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך שריפת הפרה, וכל אלה טמאים טומאת ארז שרק לאחר שטובלים במקווה ושוהים עד הערב, רק אז יכולים להיכנס למחנה שכינה (המשכן), כי אפילו טמא מת ראשי לשהות במחנה לוויה, כמו משה שהחזיק עמו במחנה לוויה את עצמות יוסף.

"והשורף אותה יכבס בגדיו במים… וטמא עד הערב"- גם השורף את הפרה ומתעסק בשריפתה-טמא (וזה לא אלעזר הכהן, כי בשורף נאמר "ושרף את הפרה לעיניו" משמע שכהן אחר שורף אותה לעיני אלעזר הכהן שהיזה קודם מדמה שבע פעמים), ולכן צריך פסוק מיוחד על השורף שטמא, כי עד כה יש כאן שני כהנים שהתעסקו בפרה- אלעזר ששחט והיזה מדמה ועליו אנמר בפסוק הקודם שטמא,  והמשליך אל שריפתה את עץ הארז ושני התולעת האזוב, ועכשיו  מוסיפה התורה את  השורף עצמו שעליו נאמר בפסוק זה שגם הוא טמא עד הערב.

"ואסף איש טהור את אפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נידה חטאת היא, וכיבס האוסף את בגדיו וטמא עד הערב והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם".

אפר הפרה המוזכר בפסוק זה מתייחס לא רק לאפר של הפרה עצמה אלא גם לעץ הארז ולשני התולעת והאזוב שהושלכו אל תוך השריפה, לכן גם האפר מהעצים ששרפו את הפרה וגם לעפר שעליו נשרפה.

וזאת רואים מהפסוק בהמשך ששם לא כתוב רק אפר, אלא עפר-"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת", אז יש לנו בפרה אדומה את שני התולעת המתקשרת לדוד המלך "ואנוכי תולעת ולא איש" שגם בו נאמר "אדמוני עם יפה עיניים", ויש לנו אפר ועפר שמתקשר לאברהם אבינו שאמר-"הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנוכי עפר ואפר" (בראשית י"ח), שוב יש לנו את עניין הביטול והענווה כפי שהסברנו שזו מהות התורה להפוך את האני לאין ואת הקבלה לנתינה.

בפסוק זה שוב רואים את הניגודיות-"ואסף איש טהור… וטמא עד הערב"- מטמאה את הטהורים. וכן הביטוי "למי נידה" שמתייחס להמשך שבם נותנים את אפר שריפת הפרה-"נתן עליו מים חיים אל כלי" ואז זה נהפך אל מי נידה.

כאן נידה זה מלשון זריקה והבאה-"וצמתו בבור חיי וידו אבן בי" (איכה ג'), "ועל ירושלים ידו גורל" (עובדיה) שמזים ממי הנידה על טמא המת-"לקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האוהל… והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי, וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב", "כי מזה מי הנידה יכבס בגדיו…"- רואים שמי הנידה זה המים החיים ועפר המעורבב בהם, לכאורה מדוע התורה נקטה בלשון זה של נידה שזה מתקשר לאישה נידה טמאה ולא נקטה לשון מי הזאה שיותר מתאים לענייננו שעוסק בטהרה?

וכן בפרשת "בהעלותך", בחניכת הלווים נאמר לשון "מי חטאת"- "וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת" (כי כאן נאמר שהפרה האדומה נקראת חטאת-"למשמרת למי נידה חטאת היא", וכן "ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי").

מדוע כאן נאמר מי נידה דווקא? וכפי שהסברנו הדבר מובן, כי התורה בפרשה זו רוצה להדגיש את הניגודיות המתמידה בעניין פרה אדומה, מצד אחד "מי" על שם המים החיים הטהורים, מצד שני "נידה" משלון טומאה והרחקה שמסמלת את עפר שריפת הפרה וביחד "מי נידה" טהור וטמא כאחד, ולכן מטמאים את הטהורים מצד הנידה ומטהרים את הטמאים מצד המים החיים.

גם זה שפרה אדומה נקראת חטאת, למרות שחטאת באה לכפר על חטא כלשהו שנעשה בשוגג, במקרה של עוון שבמזיד חייבים כרת, כמו אכילת חלב או דם, וכאן להיטמא למת אין שום איסור (רק לכהן ונזיר, גם זה לא עוון שחייבים עליו כרת, וגם כהן הדיוט מותר ומצווה להיטמא לשבעת הקרובים), וגם אין שום דמיון בין הפרה אדומה לחטאת רגילה שהיא קודשי קודשים והחלבים עולים על המזבח לה' ובשרה נאכל לזכרי כהנים בתוך העזרה יום ולילה, מה שלא שייך בפרה אדומה, אז למה היא נקראת חטאת?

אך יש לדעת כי השורש ח.ט.א מתפרש בכמה מובנים: הן במובן חטא ועוון, הן במובן סטייה מן המטרה-"קולע… אל הסערה ולא החטיא" (שופטים כ') והן במובן של טהרה וחיטוי-"וחיטא את הבית בדם הציפור", וכן "ולקח לחטא את הבית" (ויקרא י"ד), ששם זה במובן לטהר את הבית מהצרעת-"תחטאני באזוב ואטהר" (תהילים נ"א).

וכן בענייננו-"הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי יטהר" ולכן מה שנאמר כאן לגבי פרה אדומה-"חטאת היא", לא הכוונה במובן של קרבן חטאת שבא לכפר על חטא אלא במובן טהרה, כמו שנאמר לגבי חניכת הלוויים-"וכה תעשה להם לטהרם תזה עליהם מי חטאת", וגם בימינו משתמשים בפועל זה לחטא את הפצע.

וכעת מביאה התורה את הכללים לגבי מי צריך טהרת פרה אדומה-"כל הנוגע במת ונפש האדם אשר ימות" ולכאורה יש כאן כפילות, ברור שאדם מת זה נפש האדם אשר ימות?

אולי התורה רוצה לרמוז לנו את מידת הטומאה של מת שהיא הכי חמורה בטומאות- אבי אבות הטומאה וזאת מפני שמדובר פה בנפש אדם אשר ימות, כלומר הרוחניות שהיתה באדם (הנפש) עזבה אותו במותו, היא הגורם לטומאה הגדולה וככל שהרוחניות שהיתה בו היתה גדולה יותר, כך כשעוזבת אותו הטומאה גדולה יותר.

לכן טומאת שרץ שמת פחותה מטומאת בהמה שמתה, וטומאת בהמה שמתה, פחותה מטומאת האדם שמת וטומאת גוי שמת פחותה מטומאת ישראל שמת (כי ישראל שמת מטמא גם טומאת אוהל בניגוד לגוי שמת שמטמא רק במגע ובמשא ולא באוהל) וזאת בגלל שישראל חייבים בתרי"ג מצוות בעוד שגוי חייב רק בשבע מצוות (אך גוי עצמו לא נטמא בכל הטומאות, כי אין על גויים דיני טומאה כלל, רק כלפי ישראל גופו מטמא את הישראל, וחכמים גזרו עליהם שיטמאו ישראל בבגדים של ישראל גם כזבים וכנידות)

וכפי שהסברנו בפרשת "שמיני" ובפרשת "בהעלותך", שדיני טומאה החלו עם הקמת המשכן, ובפרט ביום השמיני שכבוד ה' שכן במשכן לעיני כל ישראל, דבר שמוליד גם דיני טומאה, כי היכן שיש קדושה יתירה יש גם דני החרקה מטומאה, כי זה לעומת זה עשה אלוקים.

לכן נאמר גם בהמשך הפסוק-"וכל הנוגע במת… ולא יתחטא ומשכן ה' טימא ונכרתה הנפש ההיא מישראל כי מי נידה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו" כלומר:  הסיבה לדיני הטומאה זה משכן ה' שנמצא בתוך ישראל שמי שנכנס אליו בטומאה כלשהי יכרת מישראל.

ומדוע דןוקא טומאת מת, הרי בכל טומאה אסור להיכנס למשכן, ומדוע כאן נאמר רק לגבי הנוגע במת, הרי כבר בפרשת "ויקרא" נאמר "או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו והוא טמא ואשם, או כי יגע בטומאת אדם וכל טומאתו אשר יטמא בה ונעלם ממנו והוא ידע ואשם… והיה כי יאשם לאחת מאלה והתוודה אשר חטא עליה והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא" (ויקרא ה'), ושם מדובר לגבי כניסה למשכן בטומאות אלו ולא עצם ההיטמאות מחייבת קרבן, כמו שרואים לגבי אכילת בשר קודש בטומאה שחייבים כרת רק על אכילת בשר הקודש בטומאה, ולא על עצם ההיטמאות-"ונפש כי תיגע בכל טמא ובטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל  מבשר זבח השלמים אשר לה', ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (שם, ב').

אמנם לא כאן ולא בפרשת "ויקרא" לא נאמר במפורש שנכנס בטומאה למשכן, ולפי הפשט משמע שעצם ההיטמאות ללא שנטהר מהווה עוון, כי המילים "את משכן ה' טימא" לא יכולות להתפרש שאדם טמא שנכנס למשכן מטמא את המשכן עצמו, כי רק מת מטמא באוהל (או מצורע), אלא הכוונה שחילל בכך את משכן ה'.

וכן בהמשך נאמר כמעט אותו פסוק-"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא, ומי נידה לא זורק עליו טמא הוא" שוב משמע שעצם ההיטמאות ללא טהרה גוררת כרת?

אך דבר זה לא ייתכן, כי מצינו בטומאת יולדת שאין איסור על הטומאה עצמה אלא על הכניסה למקדש או אכילת קודש-"בכל קודש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא, עד מלאת ימי טהרה" (ויקרא י"ב), משמע משם לכל הטמאים בטומאת אד, שהאיסור הוא להיכנס למשכן או למקדש, ולא עצם ההיטמאות גוררת כרת.

והמילים "משכן ה' טימא" ו"מקדש ה' טימא" הכוונה לא שהמשכן נטמא, כי טמא מת לא מטמא באוהל, רק המת עצמו, אלא הכוונה שאם נכנס למקדש אדם טמא הוא מחלל בכך את שכינת ה' אשר בתוכנו, כי המילה "טימא" מתפרשת גם במובן של חילל-"אשר טימא את דינה אחותם" (בראשית ל"ד).

המילים בפסוקנו-"טמא יהיה עוד טומאתו בו" לכאורה יש כאן כפילות? ניתן לפרש על פי הפסוקים הקודמים שבהם נאמר-"הנוגע במת… וטמא שבעת ימים" והיה ניתן לחשוב שלאחר שבעת הימים פוקעת הטומאה מאליה, כמו טומאת ערב שרוחצים בבוקר וטמא עד הערב ובערב פוקעת הטומאה מאליה, לכן נאמר כאן-"כי מי נידה לא זורק עליו טמא יהיה עוד טומאתו בו" שכל עוד לא הוזו עליו מי נידה, אפילו אם הוא טבל במקווה ואפילו אם פקעו שבעת הימים עדיין טומאתו בו.

לגבי טומאת מת יש שבעה ימים (בניגוד לכל מחוסרי כפרה-זב, זבה, יולדת, מצורע, שיש בנוסף גם יום שמיני שבו מביאים קורבנות, במת אין יום שמיני) וצריך להזות עליו ביום השביעי וביום השמיני מי נידה, ולאחר ההזאה ביום השביעי צריך גם לטבול במקווה-"והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב".

כפי שהסברנו ששבע זה הרוחניות שבחומר-קידוש החומר, וזה מתקשר לחוקת התורה שמסמלת פרה אדומה-רפיון האדמה, קידוש חומריות האדמה שבאדם, וזה מהווה פיצוי על הנקודה השביעית שנעלמה מהמת ברגע שנפטר ופרחה הרוחניות שהחזיקה את החומר ולכן הנוגע במת טמא שבעה ימים בלבד.

ומעניין שלאחר שהתורה מפרטת קודם כל את דרכי הטהרה מטומאת מת רק אחר כך מביאה את דיני הטומאה במת עצמם, ולכאורה זה היה צריך להיות הפוך, קודם להסביר לנו מה זה טומאת מת ואיך נטמאים במת ורק אחר כך לפרט איך נטהרים מטומאה זו?

"זאת התורה אדם כי ימות באוהל, כל הבא אל האוהל וכל אשר באוהל יטמא שבעת ימים, וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים"

פה זו הפעם הראשונה שנאמרה טומאת אוהל בתורה במפורש [אמנם גם מצורע מטמא באוהל לא כמו מת בדיוק, אך גם זה לא נאמר במפורש בתורה אלא חז"ל לומדים זאת מהפסוק "מחוץ למחנה מושבו" (ויקרא י"ג) שמשם לומדים שמושבו מטמא, ואם יושב תחת עץ וטהור עובר מתחת לעץ, הטהור נטמא בטומאת אוהל על ידי ענפי העץ (ראו פרק י"ג מסכת נגעים)]

וטומאת אוהל מרחיבה את מושג הטומאה שנתקלנו בו עד כה, שעברה במגע או במשא, ופתאום חלל שלם מטמא טומאת שבעה את כל מה שנמצא בתוכו, ודבר זה הופך את הטומאה לדבר רוחני לחלוטין בדיוק כמו להבדיל קדושה הממלאת את המשכן, כך הטומאה מקבלת מעמד שווה בעוצמה וממלאת את החלל הפנוי מחומר.

ואם כך, מדוע ביום השמיני להקמת המשכן, בתום שבעת ימי המילואים בהם שימש משה ככהן גדול, וביום השמיני התחיל לכהן אהרן הכהן ככהן גדול ובאותו יום נראה כבוד ה' לכל ישראל-"ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט').

ומיד לאחר מכן מתו נדב ואביהוא בתוך המשכן בהקריבם אש זרה לפני ה', משה קורא למישאל ולאליצפן בני דודו להוציא את המתים מהמשכן-"ויקרבו וישאום בכותונותם אל מחוץ למחנה" (שם, י') ומכך שנשאום בכתונותם, משמע שלא רצו ליגע בגופם כדי לא להיטמא טומאת מת, אך אם כן מדוע לא נטמאו בטומאת אוהל או טומאת משא, ומדוע לא נטמאו המשכן וכליו כתוצאה ממות נדב ואביהוא וכן משה ואהרן ואלעזר ואיתמר שהיו איתם בתוך המשכן, מדוע לא נטמאו בטומאת אוהל?

כמו כן, מדוע כאן בפירוט דיני טומאת מת ישנה הפרדה בין דיני הנוגע במת לבין טומאת אוהל ומוזכרת בכל אחד מהם טהרת מי נידה בנפרד, ומדוע לא כללו אותם במקום אחד, כמו שכוללים בפסוק של הטהרה: "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה על האוהל ועל כל הכלים ועל הנפשות אשר היו שם ועל נוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר"?

ובפרט שבין טומאת מגע לטומאת אוהל ישנה הפרדה ברורה במילים "זאת התורה אדם כי ימות באוהל…" מדוע לגבי הנוגע במת לא נאמר "זאת התורה"? וכן יש הבדל בין הנוגע במת לכל נפש אדם, לבין הנוגע במת על פני השדה (שאחרון כן נכלל "בזאת התורה" של אוהל)?

ומוכרחים לומר שכל פרשה זו של פרה אדומה נאמרה לאחר מות נדב ואביהוא ביום השמיני, ולפני חניכת הלווים שהיתה בחודש השני של השנה השניה בסביבות חודש אחרי (כי שם מוזכר לראשונה הזאת מי חטאת על הלווים וכן הטמאים לנפש בפסח הראשון עשו אותו בפסח השני סימן שנטהרו על ידי פרה אדומה בין לבין)

וזאת בגלל שהציווי על עשיית הפרה הוא לאלעזר הכהן ולא לנדב הבכור שוודאי אם היה עדיין חי הוא היה מצטווה עליה בתור הסגן של אהרן ולא אחיו הקטן ממנו, סימן שכל הפרשה נאמרה לאחר מותו.

וכפי שהסברנו מספר פעמים לעיל, כל דיני טומאה בכללם החלו רק בהקמת המשכן, ביום הראשון לחודש הראשון של השנה השנייה ליציאת מצרים.

כי עצם שכינת ה' בתוך ישראל גררה את הולדת הטומאה, כי זה לעומת זה עשה אלוקים. וכבר ביום הראשון קרא ה' אל משה אל אוהל מועד וציווה לו את דיני הקורבנות (פרשת "ויקרא") ושם הוזכר לראשונה מושג הטומאה, בדיני קרבן עולה ויורד-"או נפש אשר תיגע בכל דבר טמא או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה או בנבלת שרץ טמא… או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה…" (ויקרא ה'), וכן בפרשת "צו" בעניין אכילת בשר שלמים בטומאה, גם פורטו סוגי הטומאה כפי שהבאנו לעיל.

אך שם לא הוזכרה עדיין טומאת אוהל במת, וכן לא הוזכרה טומאת משא כלל בשום סוגי הטומאה, אלא רק טומאת מגע בשרץ או בנבלה או באדם טמא, כגון זב, זבה, נידה, יולדת, וכן מת.

ורק בפרשת "שמיני" לאחר מות נדב ואביהוא מפרטת התורה את דיני הטומאות למיניהן ושם רק מתחילה להזכיר את טומאת משא-"ולאלה תטמאו, כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב, וכל הנושא מנבלתם יכבס בגדיו וטמא עד הערב" (שם י"א).

וכן טומאת אוויר של כלי חרש שמיטמא מאווירו ללא מגע בכלי-"וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשבורו" (שם, שם) ולאחר מכן טומאת בית שיש בו צרעת שכל הנכנס בו נטמא, וכן מצורע שמטמא באוהל כפי שהזכרנו, וכן טומאת משכב מושב ומרכב של זב ושל נידה וזבה שכל אלה למרות שאין מגע ישיר עם הטמא נטמאים.

וכנראה שגם פרשתנו נאמרה ביום השמיני לאחר מות נדב ואביהוא, כי עד היום השמיני שאמנם הוקם כבר המשכן, אך השכינה לא שרתה בו לעיני כל ישראל, וכל שבעת ימי המילואים שקדמו לו, נהגה רק טומאת מגע, אפילו לגבי מת, ולא טומאת אוהל או משא, ולכן משה שרואה שנדב ואביהוא מתים ביום השמיני אומר למישאל ולאליצפן לשאת את גופות נדב ואביהוא מחוץ למשכן תוך כדי אחיזה בכותנת ולא בגוף עצמו כדי שלא יטמאו במגע במת.

ולגבי טומאת משא ואוהל לא חשש, כי עדיין לא חלו דינים אלה, ולכן לא נטמא המשכן וכליו באוהל, ולא נטמאו מישאל ואליצפן ואהרן, אלעזר ואיתמר ומשה ששהו במשכן באותו זמן.

(אמנם שכינת ה' שכנה במשכן רגע לפני מות נדב ואביהוא, אך כיוון שעדיין לא נצטוו על כך לא נטמא המשכן וכליו, ולא נטמאו מישאל ואליצפן במשא המת)

אך מיד לאחר מות נדב ואביהוא, כאשר נאמרו למשה ואהרן דיני הטומאה החדשים שמעבר למגע, אז גם נאמרה פרשת פרה אדומה, כי כמו שהקדושה ממלאה את כל המשכן בעקבות שכינת ה' בתוכה כך גם הטומאה עולה דרגה ממצב של מגע בלבד למצב רוחני יותר של משא ושל אוויר כלי חרש וטומאת משכב, מושב או מרכב, וטומאת אוהל שממלאה את כל חלל האוהל.

לכן יש בפרשתנו חלוקה בין טומאת  מגע במת לשאר טומאות המת המפורטות בנפרד ב-"זאת התורה אדם כי ימות באוהל…", כי חלו בנפרד, וכנראה שהיה גם הבדל בחלות הטומאה, בין מגע במת שנפטר באופן טבעי בביתו בקרב משפחתו, שטומאה זו חלה כבר מהקמת המשכן ביום הראשון, לבין מגע במת שנהרג בשדה הקרב, או במת מצווה שנמצא בשדה ואין לו קוברים,  שטומאה זו חלה רק מהיום השמיני והלאה יחד עם טומאת אוהל ומשא-"וכל אשר ייגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם הדם או בקבר יטמא שבעת ימים" שכל אלו מטמאים רק עם הרחבת דיני הטומאה ביום השמיני.

ולכן בפרשתנו הם נפרדים לחלוטין, עם פסוקי טהרה נפרדים. וכן הכפילות של-"משכן ה' טימא ונכרתה הנפש ההיא מישראל" שמתייחסת בנוגע במת רגיל ולא נטהר ונכנס למשכן, לעומת הפסוק-"ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל כי את מקדש ה' טימא ומי נידה לא זורק עליו טמא הוא" שמתייחס לשאר טומאות המת שחלו מהיום השמיני והלאה ונכללים בפסוק "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל…"

חלוקה זו גם מסבירה את ההבדל בטומאת הטהורים בעניין פרה אדומה, שעד המילים-"וזאת התורה אדם כי ימות…" מזכירה רק את הנוגעים ממש בפרה ובעפרה שנטמאים כתוצאה מכך- שוחט הפרה, המזה מדמה, השורף אותה והאוסף את עפרה, ושם עדיין לא מוזכר עניין עירוב האפר במים חיים כלל, רק מוזכר הביטוי "מי נידה" בלי להזכיר איך נוצרו מהנידה.

ולאחר פירוט עניין הטומאות האוויריות-"זאת התורה אדם כי ימות באוהל…" רק אז מפרטת התורה את-"ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, ולקח אזוב וטבל במים איש טהור, והיזה על האוהל… והיזה הטהור על הטמא ביום השלישי וביום השביעי וחיטאו ביום השביעי וכיבס בגדיו ורחץ במים וטהר בערב… ומזה מי הנידה יכבס בגדיו, והנוגע במי הנידה יטמא עד הערב"

וכאן טומאת הטהורים עוסקת לא במי שנגע בפרה עצמה או בעפרה אלא מי שנגע בתערובת של האפר והמים החיים, כך שלא נוגע ישירות באפר הפרה ובכל זאת נטמא וזאת במקביל לעלייה בדרגת הטומאה של מת שעוסקת בריחוק ממגע המת עצמו בטומאות של מסע ואוהל.

כך, שכמו שבטהרת הטמאים מדובר כעת בטמאים אוויריים יותר, כך גם טומאת הטהורים חלה על אלה שלא נגעו ממש באפר הפרה אלא על ידי מתווך- המים החיים, ובכל זאת נטמאים.

והפרה מסיימת בטומאת אדם הכי רחוקה מהמת- איש שנוגע בטמא המת, שהוא נהיה ראשון לטומאה ולא זקוק לשבעה ימים כדי להיטהר וגם לא זקוק להזאה של מי נידה, וגם לא מטמא אדם בכלים אחרים ובו בעצם נגמרת טומאת האדם ולא עוברת לאדם אחר-"וכל אשר ייגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב".

ובכך באה לסיום פרשת פרה אדומה המהווה את חוקת התורה כולה, בגלל הניגודיות בין החומר לרוח ובין הטומאה לטהרה ובין הרצון לקבל- אדמה לרצון לקבל על מנת לתת- המים החיים, ובין המוות לחיים, וזו חוקת התורה לעדן את החומר ולקדשו על ידי מצוותיה, כפי שהמים החיים מעדנים את אפר שריפת הפרה ומשאירים אותו לטהר את הטמאים בטומאה הכי חמורה- טומאת המת שנלקחה ממנו הרוחניות.

במאמר מוסגר נבין מדוע נכתבה פרשה זו כאן אחרי פרשת קורח ולפני פרשת חוקת ולא במקומה הראוי לזמנה ביום השמיני להקמת המשכן, כי נשאלת השאלה מדוע הצטווה אלעזר הכהן על עשייתה ולא אביו אהרן הכהן שהוא כהן גדול?

וההסבר הוא נובע מכך שאם נדרשת עשייתה רק על ידי כהן גדול שהוא יחיד במינו מה יקרה אם הכהן הגדול בעצמו יטמא טומאת מת, לא יהיה מי שיוכל לטהרו, כי רק הוא יוכל לעשות את פרה אדומה? כשהוא טמא הוא לא יכול לעשותה.

ולכן הובאה פרשה זו כאן כי בפרשה הקודמת, אהרן הכהן לקח את הקטורת ורץ לעצור את המגיפה שפשטה בעם ועמד בין החיים למתים ובכך עצר את המגיפה, אך כנראה גם נטמא כתוצאה מהמגע עם המתים במגיפה, אם בטומאת אוהל ואם בטומאת מגע, ולכן מובן הצורך בהטלת עשיית פרה אדומה על  אחד מבניו שהוא אלעזר הכהן שאיננו כהן גדול עדיין, ויוכל לטהר את הכהן הגדול, כי כהני הדיוטות יש הרבה וגם אם אחד מהם נטמא אפשר להטיל על כהן הדיוט אחר.

וכעת מתחילה הפרשה לעסוק בדור הבנים, שאמור להיכנס לארץ, ויש פה דילוג של שלושים ושבע וחצי שנה מאז חטא המרגלים לחודש הראשון בשנה הארבעים ליציאת מצרים שבה יסתיים דור האבות שחטאו בחטא המרגלים ויתומו למות בעוד מספר חודשים כאשר יגיעו לנחל זרד בגבול מואב [בסביבות חודש אב- החודש החמישי בשנה הארבעים לאחר מות אהרן בראשון לאותו חודש ואז יושלמו שלושים ושמונה שנה לחטא המרגלים-"והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע ה' להם" (דברים ב')]

"ויבואו בני ישראל כל העדה מדבר צין, בחודש הראשון. וישב העם בקדש, ותמות שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ואהרן".

האם קדש של מי מריבה היא אותה קדש ברנע של חטא המרגלים? לכאורה משמע שזה שני מקומות שונים וכך סוברים מספר מפרשים (רש"י, רמב"ן ואבן עזרא).

כאן כתוב שקדש נמצאת במדבר צין ואילו בחטא המרגלים נאמר-"וילכו ויבואו… אל מדבר פארן קדשה, וישיבו אותם דבר… ויראום את פרי הארץ" (במדבר י"ג).

וכן כאן המחסום בן קדש לארץ ישראל זה אדום המונע מישראל לעבור בגבולו על מנת להיכנס לארץ ולכן צריכים לשוב בחזרה ולהקיף את ארץ אדום מדרום וממזרח כדי להיכנס דרך ירדן יריחו לארץ למקום דרך הנגב.

ואילו בזמן המרגלים, אדום לא חצץ בין קדש ברנע לארץ, אלא-"והעמלקי והכנעני היושב בארץ" וכן כשמנסים להעפיל למרות ציווי ה' ולהיכנס לארץ-"ויעפילו לעלות אל ראש ההר… וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה" (שם י"ד).

כמו כן, כאן לא מוזכר הצירוף קדש ברנע כמו שמופיע בדברי משה בפרשת דברים בהתייחסו לחטא המרגלים שאז תמיד מזכיר את השם קדש ברנע ולא קדש סתם (למעט פעם אחת שאומר-"ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א') וכן בספר יהושוע בדברי כלב ליהושוע, כאשר מזכיר לו את הבטחת ה' בחטא המרגלים, תמיד מדבר בקדש ברנע ולא אומר קדש סתם, כמו שמופיע כאן במי מריבה.

ובדברי משה נאמר-"וניסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא… ונבוא עד קדש ברנע… ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו" (דברים א'), "והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד…" (שם ב'), וכן בספר יהושוע-"ויאמר אליו כלב בן יפונה… בן ארבעים שנה אנוכי בשלוח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ והשב אותו דבר כאשר עם לבבי" (יהושוע י"ב).

מצד שני, אם אכן קדש של מי מריבה אינה קדש ברנע של חטא המרגלים, מדוע אם כן לא נכנסו ישראל לארץ דרך קדש ברנע, ששם לא היה מחסום של ארץ אדום ומדוע הוצרכו לחזור אחורה לים סוף כדי להקיף את ארץ אדום מדרומה וממזרחה ולהגיע לארץ ישראל מצד הירדן, ממזרח הארץ, ולא פשוט להיכנס ישר מהנגב, כמו שאמורים היו לעשות בחטא המרגלים דרך קדש ברנע?

כמו כן, בפרשת "מסעי" יש שם אחר לקדש ברנע-"ויסעו מחצרות ויחנו בריתמה" (במדבר ל"ג), כמו כן, קדש ברנע מוזכרת גם כן בהקשר של מדבר צין (ולא של מדבר פארן) בפרשת "מסעי" כאשר משרטט ה' את גבולות ארץ ישראל, נכללת קדש ברנע בתוך תחום ארץ ישראל, בגבולה הדרומי של הארץ-"וידבר ה' אל משה לאמר… ואת הארץ אשר תיפול לכם בנחלה, ארץ כנען לגבולותיה. והיה לכם פאת נגב: ממדבר צין על ידי אדום, והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים, ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר הדר ועבר עצמונה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה" (שם, ל"ד).

פירוש פסוק זה בלשוננו הוא כך- הגבול הדרומי של ארץ ישראל (גבול נגב) גובל במדבר צין הצמוד לאדום (והוא מדרום לגבול של הארץ), ותחילה הגבול הדרומי מתחיל מצד מזרח בקצה הדרומי ביותר של ים המלח, אך במקום שהגבול הדרומי ילך בקו ישר מערבה עד הים התיכון, הוא הולך באלכסון ("ונסב לכם הגבול" ) דרומה יותר, ומקיף מדרום את מעלה עקרבים ומשם עובר לצין (מדבר צין-"ועבר צינה") ומגיע בסוף האלכסון מדרום לקדש ברנע ("והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע"- כלומר סוף האלכסון מקיף את מקדש ברנע מדרום כך שקדש ברנע צפונית לגבול וממילא נמצאת בתוך תחומי ארץ ישראל), "ויצא חצר הדר ועבר עצמונה"- כלומר בקדש ברנע נגמר האלכסון והולך בקו ישר מערבה ופוגע בחצר הדר ואחר כך בעצמונה ומשם הגבול חוזר באלכסון הפוך צפונה לנחל מצרים (ואדי אל עריש של ימינו) ומסתיים בים התיכון ("ונסה הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה")

משמע משם שקדש ברנע נכללת בתחומי ארץ ישראל, ואילו בפירוט הערים שבנחלת יהודה (שנחלתו היא הדרומית ביותר) לא מוזכרת קדש ברנע, אלא קדש בלבד, משמע שקדש ברנע היא קדש סתם-"זאת נחלת מטה בני יהודה למשפחותם, ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה: קבציאל ועדר ויגור וקינה ודימונה ועדעדה וקדש וחצור ויתנן" (יהושוע ט"ו).

וכן משמע משם, שקדש ברנע גבלה במדבר צין, בניגוד לפרשת "שלח" בחטא המרגלים שנאמר שהיתה במדבר פארן. כמו כן, גם שם מוזכר שהמרגלים שיצאו מקדש התחילו במדבר צין את כניסתם לארץ-"ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת… וילכו ויבואו… אל מדבר פארן קדשה", ויתכן לומר שקדש ברנע נמצאה על הגבול בין מדבר פארן למדבר צין שהיו גובלים אחד בשני ואז מתיישבת הסתירה.

אך עדיין נשארת השאלה אם זה אותו מקום אז מדוע שונה שמו לקדש ברנע, וכן אם הוא בגבולות הארץ, מדוע לא נכנסו משם לגבולות הארץ, במקום להקיף את ארץ אדום ולעבור מצד הירדן?

בנתיים נשאיר שאלות אלו בצריך עיון ולפי המשך הפרשה נשתדל לפתור שאלה זו.

"ותמות שם מרים ותיקבר שם ולא היה מים לעדה"- בניגוד לאהרן הכהן בהמשך הפרשה שכשנפטר, ביכו אותו כל בית ישראל-"ויראו כל העדה כי גווע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל", וכן בזמן מות משה-"ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" (דברים ל"ד), ואפילו נדב ואביהוא כשמתו לפני ה' בהקריבם אש זרה, נאמר-"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" (ויקרא י').

אם כן, מדוע כאן במות מרים הנביאה אחות אהרן, אשר בקריעת ים סוף יצאו כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות-"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות ט"ו), וכן שלושים ושמונה שנה אחורה, כשמרים נצטרעה בגלל שדברה לשון הרע על משה, חיכו לה כל העדה שבעה ימים עד היאסף מרים, ומדוע כעת אף אחד לא מבכה את מותה ונקברת בשקט כזה?

ומצד שני, על חוסר זמנים במים, מייד כולם מתלוננים ורבים עם משה ואהרן ורוצים למות-"ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'"

ואולי במידה כנגד מידה- לא היה לכם מים לדמעות על מות הצדקת גם לא יהיה לכם מים לשתייה.

אך במקום לתקן את המעוות הם מוסיפים חטא על פשע ונקהלים על משה ואהרן ושוב מאשימים את משה (בדיוק כפי שאבותיהם האשימו את משה שלושים ושמונה שנה קודם)-"ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות"- מצד אחד הם קוראים לעצמם קהל ה', כך שלא מורדים בה', כמו דתן ואבירם בזמנם, ומצד שני מאשימים את משה ואהרן שהעלו אותם מארץ מצרים להביא אותם למדבר למות בצמא, משמע ששוב מייחסים למשה ולאהרן פעילות על דעת עצמם, לא בהוראת ה' ובציוויו.

ונשאלת השאלה, הלא הם רואים שהמסעות נקבעים על פי ענן ה', והיכן שהוא שוכן, שם הם חונים, אז איך הם באים בתלונה אל משה ואהרן ולא לה' עצמו, שהוא מנחה את הארץ ואת החניות, והוא החנה אותם במקום הזה שאין בו מים?

ושוב משה ואהרן נאלצים לבוא אל פתח אוהל מועד-"מפני הקהל ויפלו על פניהם וירא כבוד ה' אליהם" אליהם ולא אל הקהל, בניגוד לדור האבות שכאשר נקהלו אל משה ואהרן, נראה כבוד ה' אל כל העדה, הן בחטא המרגלים, הן בחטא קורח בהקהילו את כל העדה על משה ואהרן והן לאחר מכן, כאשר כל העדה נקהלו בעצמם על משה ואהרן ואמרו להם-"אתם המיתם את קהל ה'" (במדבר י"ז).

וכאן כתוב-"וירב העם עם משה" כפי שהסברנו משמע שרבו רק עם משה ולא עם ה', כי עובדה שקראו לעצמם "קהל ה'", אך בסיום העניין נאמר-"המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם" משמע שהיה ריב עם ה'?

וכפי שהסברנו לעיל, זה באמת ריב עם ה', כי הרי רואים שהענן קובע את החנייה על פי ה' ולא משה ואהרן, רק יותר קל להאשים את השליח, משה ואהרן הם מטרה קלה יותר לריב.

אך ה' רואה מבעד למילים שה ריב איתו.

אך אם כך מדוע לא מענישם, כמו שעשה בחטא המרגלים לאבותיהם, הרי גם כאן הם בעצם מסרבים להיכנס לארץ-"אל המקום הרע הזה", ורוצים את מצרים, וכן בחטא קורח ועדתו שה' הענישם על מרדם, מדוע כאן במקום להעניש אותם הוא עושה להם נס ומוציא מים מן הסלע?

ודווקא את משה ואהרן ה' מעניש-"לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם".

ובכלל, מה חטאם של משה ואהרן, הרי ה' אמר למשה-"קח את המטה", אז ברור שמשה יכה בסלע, כמו שהיה לדור האבות ברפידים-"והיכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש כן משה לעיני זקני ישראל" (שמות י"ז), אחרת למה אמר לו לקחת את המטה, אם ציפה שהם רק ידברו אל הסלע?

וכן בדברי ה' אל משה, ישנן סתירות פנימיות-"קח את המטה… ודברתם אל הסלע לעיניהם, ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע", מצד אחד- "קח את המטה"- משמע על מנת להכות בלע כמו שהיה ברפידים, מצד שני- ודברתם אל הסלע?

מצד אחד- "ונתן מימיו"- משמע מעצמו, ומצד שני-"והוצאת להם מים", משמע משה הוציא מן הסלע מים, ולא שהסלע מעצמו ייתן מימיו?

וכן מה שייך שהסלע ייתן מימיו, איזה מים יש בסלע ששייך להגיד על כך מימיו? כמו כן מדוע נענש אהרן, הרי משה היכה בסלע פעמיים ואהרן לא עשה כלום, ודווקא אהרן מת מיד לאחר מכן ולמשה האריכו עוד שנה עד למותו.

וצריך לומר שהרי מדובר כאן בדור חדש- דור הבנים, שרובם נולדו בארבעים שנות המדבר, ומיעוטם נולדו במצרים והיו בני פחות מעשרים בזמן חטא המרגלים ולכן אל נכללו בגזירת חטא המרגלים למות במדבר.

ורובם שמעו על קריעת ים סוף רק מאבותיהם, וכן על הכאת הצור בחורב במטה משה שהוציא מים, אך לא ראו זאת בעיניהם.

ומצד שני הורגלו למן שיורד מסביב למחנה כל יום, וזה כבר בעיניהם דבר טבעי, כמו כל תופעה שקורית באופן קבוע שנהפכת לטבע, כמו השמש שזורחת כל יום ולכן לא נראית בתור נס אלא כחוק טבע שלא משתנה.

ולכן גם את מרים הנביאה לא הכירו כמנהיגה אלא רק את משה ואהרן כי רוב פעילותה של מרים הייתה במצרים ועל ים סוף כשהיו עדיין קטנים ועוד לא נולדו כלל, ולכן מותה לא גרם לאבל אמיתי כמו שגרם מות אהרן הכהן הגדול ומשה רבנו הרועה הנאמן.

ויש לזכור, שדור זה גם לא חווה את השעבוד במצרים, לכן כשנתקלים פעם ראשונה במצוקה וחוסר מים לאחר שהורגלו מילדותם שהכל מסופק להם באופן קבוע, אז מאבדים את העשתונות ופונים אל משה באותה תלונה ששמעו מאבותיהם-"למה העליתונו ממצרים"?

אך חטאם לא גדול כשל אבותיהם, אשר חוו את שעבוד מצרים, ועצם הטענה היתה כפיות טובה מצידם.

אך דור הבנים פשוט מחוסר הבנה של השעבוד במצרים צועקת אותה צעקה, כי זה מה שלמדו בילדותם מאבותיהם תמיד להאשים את משה ואהרן, למרות שרואים את ענן ה' המוליך אותם בדרך וה' הוא הקובע היכן יחנו ולכן זה בעצם ריב עם ה', כמו שנאמר בסוף ("אשר רבו בני ישראל את ה'") אך לא מעיזים לריב ישירות עם ה' ולכן רבים עם שליחיו.

בעצם הטענה-"למה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע או תאנה וגפן ורימון, ומים אין לשתות", מראה שזה חיקוי של טענות אבותיהם, כי דור זה מעולם לא ראה תאנה או גפן ורימון, כי רובם נולדו במדבר, עם מציאות של מים בלבד ולא ראו עצי פרי.

ולכן, כיוון שהחטא אל גדול כל כך כמו של אבותיהם (על פי הסיבות שמנינו) אין ה' מעניש אותם מיד אלא נענה מצוקתם ונותן להם מים. אך כיוון שדור הבנים עומד להיכנס לארץ, ששם ההנהגה כבר לא תהיה הנהגה ניסית מעל הטבע (של מן משמיים, ענני כבוד, מים מסלע) אלא להיפך- טבע קשה וחומרי, יותר משאר הארצות שכפי שהסברנו בעניין פרה אדומה, ללא תורה ומצוות קשה לשרוד את חומריות ארץ כנען-"שלא גושמה ביום זעם" ולא עודנה על ידי מי המבול, ולכן העמים שעליה מושחתים עד היסוד וחייבים בהשמדה מוחלטת.

ובניגוד לדור היוצא ממצרים שראה שבירת הטבע גם על ידי כוחות הטומאה-חרטומי מצרים שהשתמשו בכישוף לשבור את הטבע וגם הם הפכו מים לדם ומטות לתנינים, ולכן כמשקל נגד היו צריכים לראות שבירת טבע גם מצד הקדושה-מכות מצרים, קריעת ים סוף, מן משמיים, והכי מסמל את שבירת הטבע היה ברפידים שמטה משה היכה בסלע ויצאו ממנו מים-שבירת הטבע על ידי מטה האלוקים.

אך דור הבנים שלא היה במצרים ולא ראה כישוף ויודע שאפשר לשבור את הטבע מצד הקדושה וכל חייו גדל על כך, דור זה צריך כעת לראות איך מקדשים את הטבע עצמו ולא שוברים אותו, כי בארץ ישראל לא יהיו ניסים גלויים, אלא הטבע עצמו מושגח על ידי הנהגת ה' של שם הוויה, בניגוד לשאר הארצות המונהגות על ידי שם אלוקים ונתונות תחת שבעים השרים הממונים ומונהגות על ידי חוקי הטבע בלבד ולעומת זאת ארץ ישראל-"ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה  מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א), ושם יצטרכו לקדש את חומריות האדמה על ידי המצוות התלויות בארץ שזו עבודה קשה מאוד ביחס לחיים במדבר שיש הנהגה ניסית לחלוטין.

ולכן ה' אומר למשה לקחת את המטה (האם זה מטה משה שבקע בו את ים סוף והיכה בו על הצור בחורב המטה המכונה מטה האלוקים או אולי זה מטה אהרן אשר נמצא במשמרת באוהל העדות לאחר שפרח והוציא שקדים במבחן המטות בפרשת "קורח"? עיינו בהרחבה בקונטרס המטות המובא לאחר פרשת "וארא")

ומצד שני-"ודברתם אל הסלע ונתן מימיו", אין צורך לשבור את הטבע אלא להיפך, להראות לדור הנכנס לארץ שניתן לקדש גם את החומר עצמו, וגם הסלע עצמו ייתן את מימיו בלי לשבור אותו על ידי המטה, כי גם הטבע עצמו הוא מעשה ה', ומי שאמר לשמן שידלק יאמר גם לחומץ שידלק, והסלע עצמו הוא גם מים, ולכן נאמר "ונתן מימיו"- מעצמו, על ידי דיבור, ולא על ידי שבירה והכאה, כי החומר הוא לא אויב שצריך לשוברו אלא מעשה ה' שצריך לקדשו ולראות את מימיו, את הרוחניות שבחומר עצמו.

גם חוקי הטבע הם מעשי ה' ולכן לא צריך לשוברם, מספיק לדבר אליהם, כי בעשרה מאמרות נברא העולם ובדבר ה' שמיים נעשו, מה שמחזיק את כל החומר בעולם זה דיבור ה' וכל חוקי הטבע קיימים מכח דיבור ה' ועל ידי דיבור ניתן לשנותם ולגרום לסלע לתת מימיו בדיוק כפי שכיום אפשר מפחם לעשות יהלום, וככל שמפרידים את האטום לחלקיקיו הקטנים ביותר מתברר שלמעשה אין חומר ממש אלא הכל אנרגיה או גלי קול- דבר ה'.

וכמו שמטה אהרן הוציא פרחים ושקדים, כך גם הסלע יכול לתת מימיו ואם מדובר במטה משה, אז כמו שמטה משה הפך לנחש במעמד הסנה, כך סלע יכול להיהפך למים בדבר ה' ולא צריך להכותו.

וה' כאן מעמיד למבחן גם את הנהגת משה ואהרן, האם הם מתאימים גם להנהגה של ארץ ישראל, של הנהגה על פי חוקי הטבע, או שהתקשו להתאים עצמם להנהגה החדשה כי כבר התרגלו להנהגה של המדבר שהיא של ניסים גלויים מעל הטבע.

לכן ה' אומר למשה לקחת את המטה, ומצד שני לדבר אל הסלע ושהסלע ייתן מימיו ומצד שני "והוצאת להם מים מן הסלע", ובכך נותן להם את הבחירה, מצד אחד מטה שאפשר להכות בו ומצד שני דיבור, מצד אחד להוציא מים מן הסלע ומצד שני לתת לו לתת מימיו, לדבר אל החומר ולהכניס בו רוחניות, כפי שאמורים לעשות בארץ ישראל שבאמצעות התורה יעדנו את חומריותה ויקדשוה.

ומשה ואהרן לא עומדים בנסיון ושבים למה שמכירים ארבעים שנה, משה מכה בסלע במטה כדי לשבור את הטבע כמו שהיה ברפידים עם דור האבות, ולא מדבר אל הסלע, ובכך מוכיח שאין הוא מתאים להנהגה הטבעית של ארץ ישראל ולכן לא יביא את ישראל לארץ אשר נתן ה' להם.

גם אהרן שאמנם לא היכה במטה, כי המטה היה ביד משה ולא בידי אהרן, אך מצד שני ניסיונו היה יותר קל ממשה, שהחזיק במטה ויכל להכות בסלע ואף היכה פעמיים, אך אהרן שכל מה שנותר לו זה רק לדבר, לא דיבר אל הסלע למרות שציווי ה' היה לשניהם-"ודברתם אל הסלע", כי יכלו גם להבין שלוקחים את המטה כדי שמשה יכה ואהרן שלא אוחז במטה ידבר אל הסלע, אך במקום לדבר אל הסלע הם מדברים אל עם ישראל-"שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים", (והמורים זה אותיות מרים, ופה זה במשמעות ממרים ומורדים, מטה אהרן הרי נשמר לפני העדות-"למשמרת לאות לבני מרי" (במדבר י"ז), כדי שלא ימרו עוד את פי ה' ולא ירצו לשוב מצרימה)-ערפכם קשה כסלע ודיבורים לא יועילו כמו שאל הסלע לא יועילו דיבורים, וכדי שיצאו ממנו מים צריך להכותו במטה פעמיים, כך גם אתם הממרים רק מכות ועונשים יעזרו לשבור את ערפכם ומרייכם.

ומשה מכה פעמיים, למרות שבפעם הקודמת ברפידים היכה רק פעם אחת, ואז לא אמר דברים קשים כאלה לבני ישראל, למרות שגם שם נקרא המקום-"מסה ומריבה" על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה', לאמר: "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז) , אך שם מדובר בדור האבות שיצאו ממצרים ועבדו עבודה זרה כל חייהם, וקשה לשנות טבע של אדם בבת אחת, אז זה נסלח.

אך כאן מדובר בדור הבנים, שגדלו מינקותם על דרכי התורה וניסים גלויים ולכן אכזבתו של משה קשה יותר, ומכה פעמיים כנגד האבות וכנגד הבנים, כי הבנים חוזרים בדיוק על מרי אבותם, וזו פעם ראשונה שדור הבנים חוטא, לכן משה כל כך מאוכזב ולא שם לב שהוא בעצמו ממרה את פי ה', שאמר "וידבר אל הסלע"-"על אשר מריתם את פי למי מריבה", ומילים אלו נאמרו למשה ואהרן ולא לישראל, אז פוסל במומו פוסל ["ויקציפו אל מי מריבה וירע למשה בעבורם כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו" (תהילים ק"ו)] , משה שאמר לישראל "שמעו נא המורים" הוא בעצמו המרה את פי ה'.

ולכן ה' אומר למשה ולאהרן-"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם"- אתם בעצמכם לא האמנתם בי, שבניגוד לכל אלילי מצרים וכוחות הטומאה והכישופים שיש להם אפשרות לשבור את הטבע, אך הטבע נפרד מהם, אני להבדיל שיצרתי את חוקי הטבע עצמם יודע שהטבע עצמו הוא דבר ה' ולכן בדיבור ניתן לשנותו מסלע למים ואם הייתם מאמינים בכך הייתם מקדשים אותי לעיני בני ישראל שעד כה לא ידעו זאת וחשבו שיש חוקי טבע ושיש אלוהים מעל הטבע ולא ידעו שחוקי הטבע עצמו הם דבר ה'.

ובכך שהייתם מדברים אל הסלע היו מבינים ישראל שה' הוא אלוהי האלוהים ונבדל לחלוטין מכל אלילי העמים שיפגשו ישראל בהיכנסם לארץ ויבינו שבכח התורה ומצוותיה יצליחו לקדש את חומריות הארץ ולא יצטרכו להיכנע לה, כפי ששבעת עמי כנען נכנעו והושחתו בגללה.

ולכן לא תביאו את הקהל הזה אל ארץ הקודש כי אינכם מתאימים להנהגה של ארץ ישראל ועל ידי עונש זה ישראל יבינו שהייתם צריכים לדבר אל הסלע ולקדש את חומריותו במקום להכותו ועל ידי העונש הזה תחזור המטרה הראשונית של ה' במי מריבה להתקדש על ידי ישראל בעונש מקורביו, כפי שהתקדש במות נדב ואביהוא-"הוא אשר דיבר ה' לאמר בקרוביי אקדש ועל פני כל העם אכבד" (ויקרא ט').

דבר זה מסביר את הסתירה לכאורה, שבתחילה ה' אומר למשה ולאהרן כי נענשים על כך שלא קידשו אותו בעיני בני ישראל, ובסיכום נאמר-"המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם", משמע שכן התקדש במי מריבה, והתשובה היא כפי שמארנו שבסופו של דבר התקדש ה', לא על ידי הסלע והמים, כי לא דברו אליו אלא מהעונש למשה ולאהרן שגרם לעם להבין שהיו צריכים לדבר אל הסלע ושההנהגה בארץ ישראל תהיה בדרך הטבע וקידוש הטבע ולא בשבירת הטבע.

ובכך ה' נבדל בכל אלוהי הארץ ונקדש אליהם, כי ממנו בא להם כוחם, כי הם רק שבעם השרים הממונים, וכל כוחם נובע מה' שנותן להם מעט כח "כי זה לעומת זה עשה האלוקים"- כדי שיהיה מקום לבחירה בין טוב לרע וכך יווצר קידוש החומר על ידי הבחירה בטוב ובמצוות ולא להתמכר לתאוות החומר והרצון לקבל שבו נשחטו עמי כנען.

וניתן לומר ששם המקום-קדש, נוצר כתוצאה מקידוש זה של ה' וקודם לכן היה שמו אחר, אולי ריתמה, כפי שנאמר בפרשת "מסעי"-"ויסעו מחצרות ויחנו בריתמה" אם קדש וקדש ברנע זה אותו מקום.

מעניין שכשמסתכלים על הפרשייה הקודמת- פרה אדומה, והפרשייה הבאה- אדום, ובאמצע פרשיית קדש, יש פה אדמה, קודש ואדום, וזה משמעות הכל- קידוש האדמה שזו תכליתו של דור הבנים.

ובהמשך התורה יהיו עוד שלוש התייחסויות למי מריבה בעצם החטא ועל העונש שבעקבותיו, וההתייחסות שונה בכל פעם התאם להקשר הדברים.

"וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל… והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך.  נעברה נא בארצך…"

מדוע מבקשים ישראל לעבור בגבול אדום בדרך לארץ ולא נכנסים ישר דרך הנגב לארץ, כפי שארבעים שנה קודם התעתדו להיכנס לארץ מהנגב ולא ממזרח מעבר הירדן יריחו?

כאן לא מוזכר ציווי ה' על המעבר דרך ארץ אדום כדי להיכנס לארץ ממזרחה ולא מוזכר ציווי ה' לא להתגרות באדום מלחמה, וכן בהמשך לא מוזכרת שליחת מלאכים למואב לעבור בגבולו, לכן האיסור להתגרות בו במלחמה וכן בעמון.

ואילו בספר דברים בדברי משה אל העם, מפורטים הדברים יותר-"ואת העם צו לאמר: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר, ויראו מכם ונשמתם מאוד, אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירושה לעשיו נתתי את הר שעיר, אוכל תשברו מאיתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאיתם בכסף ושתיתם… ונעבור מאת אחינו בני עשיו היושבים בשעיר, מדרך הערבה, מאילת ומעציון גבר" (דברים ב')

ושם לא מוזכרת שליחת המלאכים אל אדום לעבור בגבולו, כמו שמוזכרת כאן, ולא מוזכר סירובו ויציאתו לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, עד שישראל נאלצו לסטות מעליו ולהקיף את כל ארצו.

ושני המקורות משלימים את החסר זה בזה, אך מדברי ישראל אל אדום עולה תמיהה: כי יוצא שישראל שולחים אליו שליחים פעמיים, ופעמיים הוא מסרב ובין הפעם הראשונה לשנייה לא נראה שיש הבדל כאילו חוזרים על אותה בקשה למרות שכבר סורבו.

בפעם הראשונה אומרים: "נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך לא ניטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך", ואדום משיב-"לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך" ואז שוב אומרים ישראל: "ויאמרו אליו בני ישראל: במסילה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם, רק אין דבר ורגלי אעבורה. ויאמר: לא תעבור! ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה".

כלומר, תחילה אמרו ישראל לא נשתה מי באר, משמע שלא זקוקים למים של אדום ומסורבים מעבר, ואז אומרים שוב "במסילה נעלה ואם נשתה מימיך נשלם תמורתם" סימן שאין להם מים משלהם, אז מדוע תחילה אמרו שלא זקוקים למים, ובפעם השנייה אומרים שכן זקוקים למים, אז אם הוא לא הסכים בפעם הראשונה אז למה שיסכים בפעם השנייה כשמעלים את הדרישות.

וניתן לומר: שבתחילה כשאמרו לא נשתה מי באר, משמע דווקא באר, כי באר חופרים האדומים בידיהם והיא שייכת להם, וממנה לא ישתו ישראל, אך נחלים טבעיים ומי גשמים הפזורים בדרך ולא שייכים לאיש, כן ישתו מהם.

וכאשר אדום מסרב, אז אומרים ישראל: נכון, גם הנחלים שעוברים בארצך הם מימיך, ומהם נשתה תמורת שכר הולם, כי חשבו שזו הסיבה שאדום סירב בהתחלה, כי רצה שישלמו גם על מי הנחלים והגשמים שבארצו כדי להרוויח ממעברם, וגם על זה אדום מסרב ויוצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה.

כי סירובו לא נובע מהרצון להרוויח אלא משנאת ישראל המושרשת בו מאביו הקדמון-עשיו, ששנא את יעקב על גניבת הבכורה והברכות.

ואכן תחילת העניין מתחיל במילים-"וישלח ישראל מלאכים מקדש אל מלך אדום, כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה, ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו, ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים", וזה מקביל למה שאמר יעקב לעשיו מחוזרו מלבן-"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשיו אחיו ארצה שעיר שדה אדום ויצו אותם לאמר: כה תאמרון לאדוני לעשיו, כה אמר עבדך יעקב, עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך" (בראשית ל"ב).

כמו שם, כן גם עתה יעקב לוכסן ישראל מסביר שבעצם לא התקיימו הברכות ורק סבל מהברכות ואין לעשיו סיבה לשנוא אותו על כך, ולהיפך, אלמלא לקח יעקב את הברכות מעשיו הוא זה שהיה סובל עם לבן ויורד למצרים ומתענה תחת ידם.

וכמו ששם עשיו מגיב –"וישובו המלאכים אל יעקב לאמר: באנו אל אחיך אל עשיו וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (שם, שם), כך גם כאן-"ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה".

והמילים כאן-"פן בחרב אצא לקראתך" שאומר מלך אדום, מגשימות את ברכת יצחק לעשיו-"ועל חרבך תחיה" (בראשית כ"ז).

וכאן בעצם מתגשמת הבטחתו של יעקב לעשיו בפגישתם במחניים-"יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאיטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" אך כעת אדום לא מוכן לקבל את ישראל-"וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו".

"ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל כל העדה הר ההר… בהר ההר על גבול ארץ אדום"- גם קדש וגם הר ההר נמצאים על גבול המערבי של ארץ אדום. כי מקודם אמרו ישראל למלך אדום-"והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך", סימן שנוסעים כעת לאורך גבולה מערבי של אדום מצפון לדרום בדרכם לעקוף את ארץ אדום דרך עציון גבר (היא אילת) מדרומה וממזרחה (בכך שיפנו באזור אילת לעבר המזרחי של נחל הערבה וימשיכו מזרחה עד שעקפו את הר שעיר (הנמצא בצד המזרחי של נחל הערבה) ומשם יפנו צפונה עד ארץ מואב, שמקבילה לחציו הדרומי של ים המלח מצידו המזרחי, כמו שנאמר בהמשך-"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום" וכן בספר דברים-"ונפן וניסע המדברה דרך ים סוף… ונסוב את הר שעיר ימים רבים, ויאמר ה' אלי רב לכם סוב את ההר הזה, פנו לכם צפונה. ואת העם צו לאמר: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר… ונעבור מאת אחינו בני עשיו היושבים בשעיר, מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב" (דברים י"ב)).

וכעת ה' אומר למשה ולאהרן-"יאסף אהרן אל עמיו, כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל, על אשר מריתם פי למי מריבה"- הביטוי 'להיאסף אל עמיו' נאמר אצל אברהם יצחק ויעקב, אך לא ביוסף ואחיו שבהם נאמרה רק מיתה-"וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמות א')

וכעת נאמר באהרן ביטוי זה ובעתיד ייאמר במשה ויותר לא נאמר באף אחד. ופירוש הביטוי- שנאסף אל משפחתו וקרוביו שכבר נמצאים בשמיים, ומצטרף אליהם, ויש כאן משמעות של הישארות הנפש לאחר המוות והצטרפותה אל קרוביה המחכים לה בשמיים.

ומדוע כאן נאמר ביטוי שונה מקודם, שמקודם נאמר-"על אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" וכאן נאמר-"על אשר מריתם פי" וזה משמעות יותר קשה של מרי?

וניתן לומר שיש לשים לב להבדל במילים-שבזמן החטא עצמו נאמר-"לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" כלומר: אתם- משה ואהרן, לא תמשיכו להנהיג את ישראל גם בכניסה לארץ, ולא תזכו להנהיגם בהנהגה הטבעית של ארץ ישראל, כי לא האמנתם בי להקדישני לעיניהם, ולא דיברתם אל הסלע כפי שהסברנו בהרחבה. וזה לא בגלל עונש אלא פשוט אינכם מתאימים להנהגה המתאימה לארץ ישראל, כפי שהוכחתם בחטא מי מריבה שלא האמנתם בי לפעול על פי הטבע במקום לשבור את הטבע.

אך לא נאמר שם שהם בעצמם לא יבואו כיחידים אל הארץ ולא בתור מנהיגים, וכעת אומר ה' שאהרן-"לא יבוא אל הארץ", לא רק שלא יביא את ישראל בתור מנהיג אלא גם הוא עצמו בתור יחיד לא יבוא וכאן זה כן עונש-"על אשר מריתם פי למי מריבה" כלומר חוץ מכך שאינם ראויים להנהגת ארץ ישראל גם נענשים על כך שהמרו את פי ה' שציווה לדבר אל הסלע ולכן לא יבואו גם כיחידים אל הארץ.

ופה ז כן בצורת עונש לכן צריך חטא יותר גדול של מרי ולא רק של חוסר אמונה.

תהליך מותו של אהרן, ישנו טקס שלא יתקיים במותו של משה-טק ס החלפת הבגדים עם בנו אלעזר, שמשה מצטווה להעלות את אהרן בעודו חי אל ראש ההר יחד עם אלעזר בנו ולהפשיט את בגדי אהרן בעודו חי ולהלבישם לבנו אלעזר ורק לאחר מכן מת אהרן בראש ההר ונשאר קבור שם.

ומדוע צריך להפשיט אותו מבגדיו ולהלביש את אלעזר, והאם מדובר בבגדי הכהן הגדול, לא משמע כך, כי כתוב "בגדיו" ולא כתוב בגדי הכהונה.

ובכלל מחוץ למשכן לא ראשי אהרן להסתובב עם בגדי הכהן הגדול אלא היה צריך להשאירם במשכן כאשר יוצא מהמשכן.

מוכרחים לומר על פי האמור בפשרת "עקב"- שם מת אהרן ויקבר שם ויכהן אלעזר בנו תחתיו" (דברים י') משמע שהלבשת הבגדים הינה טקס העברת התפקיד של כהונה גדולה מאהרן לאלעזר בנו (כי כהן רגיל הוא כבר היה קודם לכן).

כמו כן, אם אהרן היה מת למטה, אלעזר היה מחוייב לטפל בגופו לקבורה בתור בנו (כי עדיין לא היה כהן גדול שאסור להיטמא לשבעת הקרובים, אלא עדיין היה כהן הדיוט שכן מחוייב להיטמא לאביו, כי רק בלבישת בגדי הכהן הגדול מתחנך הכהן ההדיוט להיות כהן גדול) והיה נטמא טומאת מת ולא יכל לכהן ככהן גדול עד שיטהר לפחות שבעה ימי טהרה של פרה אדומה.

והרי הוא זה שממונה על כל מצוות פרה אדומה, כפי שראינו בתחילת הפרשה, אז מי יטהר אותו, לכן זה מקרה מיוחד, ולכן ה' אומר לשלושתם לעלות אל ההר ושאהרן יפשוט את בגדיו קודם מותו כך שלא יטמאו בגדיו בטומאת מת ואלעזר לובשם לפני מות אהרן, וכשאהרן מת אלעזר כבר לא צריך לגעת בגופו, כי כבר נמצא במקום קבורתו ויכול מיד לשמש ככהן גדול תחתיו כשהוא עדיין טהור.

"ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל"- הביטוי "כל בית ישראל" מופיע בתורה רק שלוש פעמים: פעם ראשונה ביום הקמת המשכן-"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ').

פעם שניה, במות נדב ואביהוא ביום השמיני להקמת המשכן-"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'" (ויקרא י') ופעם שלישית כאן, במות אהרן וגם כאן זה בעניין בכי על מת כמו אצל נדב ואביהוא.

משמע שהמילים בית ישראל כוללות את כולם- גברים נשים וטף, בניגוד לביטוי בני ישראל או כל העדה שיותר מתייחס לגברים מעל גיל עשרים, כי המילה בית משמעותה משפחה-"איש וביתו באו" (שמות א')

ועל פי האמור בפרשת "מסעי", אהרן מת ביום הראשון לחודש החמישי לשנה הארבעים בגיל מאה עשרים ושלוש-"ויעל אהרן כהן אל הר ההר על פי ה' וימות שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים, בחודש החמישי באחד לחודש, ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה, במותו בהר ההר" (במדבר ל"ג).

אז יוצא שארבעה חודשים חנו בני ישראל בקדש של מי מריבה (לשם הגיעו מעציון גבר בחודש הראשון לשנה הארבעים ואז מתה מרים) וכנראה בזמן זה שלחו את השליחים למך אדום פעמיים ועד שהלכו השליחים ועד ששבו לקח זמן.

וזה כנראה גם הזמן שישבו בני ישראל בקדש ברנע שלושים ושמונה שנה קודם, בזמן חטא המרגלים. ועל פי זה מובן הפסוק התמוה בפרשת "דברים"-"ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" (דברים א') מה פירוש "כימים אשר ישבתם"? הרי ברור שישבו כמו הימים שישבו ואיזה משמעות יש כאן להבין כמה זמן באמת ישבו בקדש?

ועל פי מה שהסברנו מובן הדבר: שכוונת משה שבפעם השנייה (כעת בשנת הארבעים) ישבו בקדש ימים רבים (ארבעה חודשים) כמו הימים שישבו בפעם הראשונה בקדש ברנע בחטא המרגלים שגם אז ישבו ארבעה חודשים בקירוב.

ומעניין, שרק לפני מספר חודשים- בחטא מי מריבה, נקהלו העדה על אהרן ומשה והאשימו אותם במצוקתם, עד כדי כך שמשה ואהרן נאלצו לבוא מפני הקהל אל אוהל מועד וליפול על פניהם עד שנראה כבוד ה' עליהם, וכעת אותו קהל מבכא את אהרן שלושים יום רצוף.

מפה שוב רואים את כח ההמון במצוקה שגורם לרבים לאבד את העשתונות ולשכוח הכל, ודקה לאחר מכן שוב חוזרים להכיר את רגשות התודה לאהרן הכהן על כל מסירותו כלפיהם ארבעים שנה במדבר.

"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב, כי בא ישראל דרך האתרים, וילחם ישראל וישב ממנו שבי… וישמע ה' וכל ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חורמה. ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך"

מעניין, שגם בפעם הקודמת שנתקלו ישראל בכנעני (בחטא המרגלים והמעפילים) נקרא שם המקום חורמה-"ויעפילו לעלות אל ראש ההר… וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החורמה" (במדבר י"ד), וכן בדברי משה בנאום התוכחה כשמשחזר את חטא המרגלים והמעפילים-"ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה, ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חורמה" (דברים א').

אמנם ניתן לומר ששם זה לא במובן של שם מקום אלא במובן של השמדה, כלומר, עד השמדת כל המעפילים. כי השורש ח.ר.מ משמעותו השמדה מוחלטת-"ויחרם אתהם ואת עריהם", כי שם לא מוזכרות המילים-"ויקרא שם המקום חורמה", כפי שמוזכרות כאן.

וכן יתכן שמה שכתוב בחטא המעפילים-"עד חורמה" זה על שם העתיד, כלומר, עד המקום שבעוד שלושים ושמונה שנה יקרא חורמה, בגלל ששם יחרימו ישראל את הכנעני מלך ערד, ואז יוצא שבאותו מקום שנוצחו בני ישראל המעפילים, באותו מקום ינצחו ישראל את הכנעני וישמידו אותו מידה כנגד מידה.

אך השאלה מתעוררת מספר "שופטים"-"ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערד, וילך וישב את העם. וילך יהודה את שמעון אחיו ויכו את הכנעני יושב צפת ויחרימו אותה ויקרא את שם העיר חורמה" (שופטים א'), משמע שרק לאחר שנכנסו לארץ וכבשו את העיר צפת קראו לשם העיר חורמה.

מסתבר שזה אותו מקום של חורמה שלנו, כי גם שם זה באזור נגב ערד וישבו שם כנענים כפי שכאן מוזכר- "מלך ערד יושב הנגב הכנעני".

ואין לומר שזה שני מקומות שנקראו חורמה בנגב יהודה, כי בנחלת יהודה באיזור הנגב מוזכרת רק עיר אחת בשם חורמה-"ויהיו הערים מקצה, למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה: קפציאל ועד ויגור… וקדש וחצור ויתנן… ואל תולד וכסיל וחורמה" (יהושוע ט"ו)

כמו כן מוכרחים לומר שגם בחטא המעפילים שהעמלקי והכנעני החרימו והיכו את המעפילים עד החורמה, מדובר בשם מקום, שנקרא כך גם בגלל אותה ההחרמה.

כי בספר יהושוע (עוד לפני שיהודה ושמעון החרימו את העיר צפת וקראו את שם העיר חורמה) מוזכרים שלושים ואחת המלכים אשר היכה יהושוע בכיבוש הארץ- ושם מוזכר-"מלך חורמה אחד מלך ערד אחד" (יהושוע י"ב), משמע שכבר הכנענים שהחרימו את המעפילים קראו שם המקום חורמה ולכן היה מלך חורמה, כי קשה לומר שהכנענים השתמשו בשם שקראו בני ישראל למקום שהשמידו הם את הכנענים המובא בפרשתנו.

מכל הנ"ל, נוכל לפתור סוף סוף את השאלה: הם יש שני קדש, אחת של המרגלים- קדש ברנע, ואחת של מי מריבה, קדש סתם, ואינן נמצאות באותו מקום?

מספר "יחזקאל" המשרטט את גבולות הארץ, משמע בוודאות שקדש ברנע היא קדש לש מי מריבה וזה אותו מקום עצמו.

כי כמו שהבאנו מפרשת "מסעי" את הגבול הדרומי של ארץ ישראל, המתחיל במזרח בקצה הדרומי של ים המלח ופונה באלכסון מדרום למעלה עקרבים וקצה האלכסון באמצע הגבול הדרומי מנגב לקדש ברנע (חטא המרגלים) וממשיך עד הים התיכון לנחל מצרים (הוא ואדי אל עריש של ימינו).

משמע שקדש ברנע היתה באמצע הגבול הדרומי של ארץ ישראל.

ובספר יחזקאל נאמר-"ופאת נגב תימנה, מתמר עד מי מריבות קדש נחלה אל הים הגדול" (יחזקאל מ"ז) וכן "ועל גבול גד אל פאת נגב תימנה והיה גבול: מתמר מי מריבת קדש נחלה על הים הגדול" (שם שם), משמע שגם מי מריבת קדש היא באמצע הגבול הדרומי של ארץ ישראל, בין תמר (עין תמר של היום בקצה הדרומי של ים המלח) ובין נחל מצרים שנמצא בקצה מערבי של הגבול הדרומי.

משמע שמי מריבת קדש היא קדש ברנע, והעיר קדש הנמנית בין ערי נחלת יהודה בנגב היא קדש ברנע היא קדש של מי מריבה.

ואם כך, מדוע פעם וראים לה קדש סתם ופעם קדש ברנע?

ויש לשים לב, שעד סוף השנה הארבעים בכל התורה מופיעה רק המילה קדש סתם, ולכן בספר בראשית מופיעה קדש שלוש פעמים (כמובן על שם העתיד-"ויבואו אל עין משפט היא קדש" (בראשית י"ד) כפי שהסבנו באריכות לגבי השמות חברון ויהושוע בפרשת "שלח" שנכתבו על שם העתיד.

וכן בספר במדבר עד פרשת מטות נזכרת בשם קדש בלבד, הן בחטא המרגלים והן בחטא מי מריבה ולא מוזכר השם "קדש ברנע" ורק בפרשת "מטות" כשעם ישראל נמצא בסוף השנה הארבעים לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג כאשר חונים בערבות מואב על יד הירדן לפני הכניסה לארץ, רק אז מתחילה קדש להתכנות בשם קדש ברנע, כך זה ממשיך לאורך כל ספר דברים ויהושוע.

אך גם שם מדי פעם מוזכרת בשם קדש סתם, והסיבה לכך כנראה, שכאשר הגיעו בני ישראל לערבות מואב על יד ירדן יריחו הוברר להם שיש בעצם שלוש ערים בשם קדש בתוך תחומי ארץ כנען שעומדים לכבוש (וזאת כנראה ממגעם עם תושבי הארץ לאחר כיבוש סיחון ועוג, ששמרו על ארץ כנען ממזרחה).

יש קדש בגליל העליון (שתהיה בנחלת נפתלי ותהיה אחת מששת ערי המקלט)-"ויקדישו את קדש בגליל… את קדש בגליל ואת מגרשיה" (יהושוע כ').

ויש את קדש בעמק ישראל (שתהיה בנחלת יששכר)-"וממטה יששכר את קדש ואת מגרשיה ואת דברת ואת מגרשיה… וממטה נפתלי את קדש בגליל ואת מגרשיה ואת חמון ואת מגרשיה" (דברי הימים א' פרק ו'), וכמובן יש את קדש בנחלת יהודה שהיא קדש ברנע והיא קדש של מי מריבת קדש, ונקרא קדש ברנע כדי להבדילה מקדש בגליל וקדש מעמק יזראעל של שבט יששכר.

ובאמת בתחילה נקרא המקום ריתמה, כמו שנאמר בפרשת "מסעי"-"ויסעו מחצרות ויחנו בריתמה" (במדבר ל"ג), וזה מקביל למה שכתוב בסוף פרשת "בהעלותך"-"ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן" (שם י"ב), "וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום וילכו ויבואו את למשה ואל אהרן אל מדבר פארן קדשה" (שם י"ג).

מצד שני-"ויעלו ויתורו את הארץ ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת, ויעלו בנגב ויבואו עד חברון" (שם שם).

משמע שקדש היתה על הגבול בין מדבר פארן למדבר צין. ומדבר צין נמצא מדרום לגבול הדרומי של ארץ כנען, מקצה ים המלח דרומה, ומדבר זה כולל את נחל הערבה ובקעת צין של ימינו עד שדה בוקר, שבאיזור שדה בוקר שהוא בקצה המערבי של מדבר צין, נמצאת קדש ברנע שהיא קדש של מי מריבה (רק לאחר מי מריבה נקראה בשם קדש על אשר נקדש שם ה' במשה ואהרן על אשר לא קידשוהו לעיני בני ישראל, ולכן המקום הראשון שנאמר השם קדש כציטוט של אדם, ולא כשם שנכתב על שם העתיד בזמן כתיבת התורה, זה על ידי משה, כששולח שליחים אל מלך אדום ומודיע לו "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך" משם גם משמע שקדש היתה עיר ולא רק מקום חניה של בני ישראל.

וזה לא קדש ברנע של ימינו, הנמצאת על גבול מצרים כחמישים קילומטרים דרומית מזרחית למעבר הגבול ניצנה, כי היא נמצאת רחוק דרומה ממדבר צין באזור הררי מאוד שבכלל לא קרוב לאיזור ערד וחורמה או שעיר ואדום.

לגבי גבולות מלכות אדום, כפי שהיו בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים, אז יש את הר שעיר שזה רכס הרים גבוהים ממזרח של נחל ערבה המגיעים עד אילת ועציון גבר בדרום, וכן כל נחל הערבה מאילת עד מדבר צין (הנמצא במערב נחל הערבה עד הקצה הדרומי של ים המלח ומערבה עד קדש ברנע שנמצאת באמצע הגבול הדרומי של ארץ כנען.

כך שיוצא שארץ אדום גובלת בצפון בארץ כנען ובים המלח ומשם  מתחילה ארץ מואב שהיא בצד המזרחי של ים המלח עד נחל ארנון שיורד לים המלח באמצעו. ומשם מתחילה מלכות סיחון האמורי עד הקצה הצפוני של ים המלח.

וכל זאת למדים ממספר פסוקים-"ואוני עשה המלך שלמה ועציון גבר אשר את אלות על שפת ים סוף בארץ אדום" (מלכים א' פרק ט'), משמע שכל נחל הערבה עד אילת נמצא בתחומי ארץ אדום.

"ויהי הגורל למטה בני יהודה למשפחותם אל גבול אדום מדבר צין נגבה מקצה תימן, ויהי להם גבול נגב: מקצה ים המלח מלשון הפונה נגבה ויצא מנגב אל מעלה עקרבים ועבר צינה ועלה מנגב אל קדש ברנע" (יהושוע ט"ו), משמע מכאן שמלכות אדום השתרעה גם מצידו המערבי של נחל הערבה וכללה את מדבר צין והגיעה עד קדש ברנע, שהיתה בקצה המערבי של מדבר צין וממילא גם של ארץ אדום ("והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך")

וכן משמע מכיבושי יהושוע-"ויקח יהושוע את כל הארת הזאת… מן ההר החלק העולה שעיר ועד בעל גד בבקעת הלבנון תחת הר חרמון" (שם י"א), משמע שגבולה הדרומי של ישראל מתחיל מההר החלק העולה שעיר (הנמצא בימינו מדרום מזרח למכתש הגדול ומשקיף על מדבר צין שמתחתיו. משמע שמדבר צין עצמו כבר שייך לאדום) וכל מה שמדרום לו נקרא שעיר ושייך לאדום.

כאשר ישראל יוצאים מעציון גבר שעל שפת ים סוף, בשנה הארבעים ליציאת מצרים בדרכם לארץ כנען, הם עולים בנחל הערבה בגבול ארץ אדום ומגיעים לקדש במטרה להיכנס לארץ מדרום-"ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש" (במדבר ל"ג) (כמו שעשו שלושים ושמונה שנה קודם ונאלצו לחזור אחורה בגלל חטא המרגלים), ואז אין צריכים לעבור את ארץ אדום, כי נמצאת מזרחית להם ולא חוסמת את דרכם צפונה לארץ כנען.

וכאשר חוטאים במי מריבה ונגזר על משה ואהרן לא להכניסם לארץ מחליט ה' שלא ייכנסו לארץ מדרום כפי שהיו אמורים לעשות אלא ייכנסו ממזרח הירדן באזור יריחו. ולשם כך צריכים לפנות מזרחה מקדש ולעבור את ארץ אדום דרך מדבר צין, נחל הערבה, הר שעיר, ודרך ארץ מואב הנמצאת מזרחית לים המלח, ודרך ארץ האמורי של סיחון מלך חשבון עד ערבות מואב במזרח הירדן יריחו.

וזאת כדי לתת למשה להנחיל להם לפחות את ארץ סיחון ועוג שבעבר הירדן המזרחי שלא נקראת ארץ כנען שעליה נגזרה הגזירה על משה שלא ייכנס אליה.

וכן כדי לתת למחליפו של משה- יהושוע בן נון להכניסם לארץ דרך הירדן שיקרע כמו ים סוף ובכך ירכוש יהושוע את אמון העם כמנהיג כמו שמשה רכש את אמונם בקריעת ים סוף-"ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד).

וברגע שמלך אדום לא נותן להם לעבור בגבולו בדרך לארץ, נאצלים ישראל לחזור בחזרה לכיוון עציון גבר שממנה באו, כדי להקיף את ארץ אדום מדרומה-"ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם ונפן וניסע המדברה דרך ים סוף כאשר דיבר ה' אלי ונסוב את הר שעיר ימים רבים" (דברים ב'), אך לפני כן עוצרים בהר ההר שגם הוא בגבול המערבי של ארץ אדום (כנראה הר צין של ימינו ולא ג'אבל הרון הנמצא ממזרח לנחל הערבה, כי אז לא שייך שמלך ערד הכנעני ייכנס עד שם כדי לתקוף את ישראל, ויותר סביר שיתקוף אותם בהר צין הקרוב יותר לאזור ערד) שם מת אהרן בראש חודש אב, ונקבר בראש ההר וישראל מבכים אותו שלושים יום.

ובזמן הזה שנמצאים שם שומע מלך ערד שנמצא בנגב ממזרח לבאר שבע, על הימצאות ישראל בדרום ים המלח, וכנראה חושש שעומדים להיכנס משם לארץ דרכו, לכן יורד מהר ערד לכיוון ים המלח ובא לתקוף את ישראל.

וישראל נודרים לה' שאם יתן בידם את הכנעני יחרימו את עריו. ואכן ה' שומע לקולם ונותן בידם את הכנעני והם מקיימים את נדרם ורודפים אחרי הכנעני ועולים צפונה ונכנסים לנגב ערד שנמצא בארץ כנען ומחרימים את עריהם עד העיר הנקראת חורמה (שנקראת כך מאז חטא המרגלים והמעפילים שאז העמלקי היושב בנגב והכנעני שאיתו היכו את ישראל עד החורמה כי ניסו להיכנס מקדש צפונה לתוך ארץ כנען ושם יושב העמלקי כפי שנאמר במלחמת המלכים-"ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר והמלכים אשר איתו, ויכו את רפאים בעשתרות קרניים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשבי קרייתים ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר, וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש ויכו את כל שדה העמלקי" (בראשית י"ד), ומסלולם של ארבעת המלכים בעצם התחיל בבשן (רמת הגולן של ימינו) במקום הנקרא עשתרות קרניים, משם ירדו לארץ עמון- ואת הזוזים בהם" ואחר כך ירדו לארץ סיחון האמורי-"ואת האימים בשבי קריתיים" בעבר ים המלח המזרחי, ומשם ירדו להר שעיר עד אילת-"ואת החורי ואת הררם שעיר" ומשם שבו צפונה בנחל הערבה אל קדש ברנע ומשם צפונה היכו את שדה העמלקי, משמע שעמלק נמצא מצפון לקדש ברנע, וכן פרשת "שלח"-"והעמלקי והכנעני יושב בעמק" (במדבר י"ד).

וכאן רואים שישראל בעצם כבר נכנסו לארץ מדרום כדי להחרים את יושבי ערד וחורמה, ולא היה צריך לעבור בארץ אדום כדי להיכנס לארץ, אך ה' לא רצה שייכנסו משם כדי לתת למשה כבוש את ארץ סיחון ועוג כפי שאמרנו, ולכן נאלצו ישראל לצאת מארץ כנען לאחר השמדת הכנעני יושב ערד ולחזור לעציון גבר כדי להקיף את ארץ אדום מדרומה וממזרחה-"ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום".

ואכן ליד עציון גבר יש מעבר מישורי שנח דרכו לעקוף את ארץ אדום והר שעיר שנמצא מזרחית לנחל הערבה בתחום ממלכת ירדן של היום, שברובם הרריים מאוד וקשים למעבר לעם של שלושה מליון איש המתנהלים ברגל, וגם כיום משמשת דרך זו למעקף של הר שעיר כפי שניתן לראות במפות.

ראשית הקיפו מדרום להר שעיר לכיוון מזרח ולאחר מכן הסתובבו צפונה והקיפו את הר שעיר ממזרח עד גבול ארץ מואב שגבולה הדרומי הוא נחל חסי הנשפך לקצה הדרומי של ים המלח וגבולה הצפוני של מואב הוא נחלי ארנון הנשפכים לים המלח באמצעו ומשם כבר מתחילה ממלכת סיחון מלך חשבון האמורי.

ובגלל התסכול הרב של עם ישראל, שכב נכנסו לארץ במרדפם אחרי הכנעני וכעת נאלצים לצאת ולהתחיל במסע לחזור חזרה לעציון גבר ומשם להקיף את הר שעיר מדרום למזרח כפי שמפורט בפרשת "מסעי"-"ויסעו מהר ההר ויחנו בצלמונה ויסעו מצלמונה ויחנו בפונון ויסעו מפונון ויחנו באובות, ויסעו מאובות ויחני בעיי העברים בגבול מואב" (במדבר ל"ג), לכן קצפה נפש העם בדרך-"וידבר העם באלוהים ובמשה: למה העליתונו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", בניגוד לחטא הקודם של מי מריבה שהיה החטא הראשון של דור הבנים, ובו לא תקפו ישירות את ה' אלא בעקיפין דרך משה ואהרן-"וירב העם עם משה", כעת מעיזים פניהם ומדברים נגד ה' ורק אחר כך נגד משה-"וידבר העם באלוהים ובמשה" ושוב הטענה הנצחית כפויית הטובה-"למה העליתונו ממצרים" ושוב מלעיזים על המן, הלחם משמיים-"נפשנו קצה בלחם הקלוקל".

והרי רק לפני כמה חודשים בחטא מי מריבה ראו שכשחסר מים מייד ה' נותן בנס גלוי מים מן הסלע ורק כעת ה' עזר להם לנצח את הכנעני היושב בערד ולהחרים את כל עריו, וה' שמע בקולם לנד שנדרו, אז מדוע שכחו הכל כל כך מהר ולא פונים בבקשה לה' בעניין המים וקשיי הדרך, מדוע ישר מורדים ורוצים לשוב מצריימה, ולכו כעת ה' לא מבליג כמו במי מריבה שנתן להם מים בנס, כי זה היה חטא ראשון שלהם ולא העיזו פנים לדבר בה', אך כעת ה' לא נותן להם מים ולחם כפי שמתלוננים אלא משלח בהם את הנחשים השרפים שנושכים את העם-"וימות עם רב מישראל"- יבוא כפוי טובה וינקום בכפויי טובה (כי הנחש בגן עדן בורך בחכמה מיוחדת יותר משאר החיות-"והנחש היה ערום מכל חיית השדה אשר עשה ה' אלוקים" (בראשית ב') ובכל זאת לא הכיר תודה לה' על כך והשתמש בערמתו כדי להכשיל את חווה ואדם ולכן דיבר לשון הרע על יוצרו-"ויאמר הנחש אל האישה: לא מות תמותון! כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" (שם שם) וכן ישראל כאן מדברים לשון הרע על ה' ומשה שכביכול הוציאום ממצרים כדי להמיתם במדבר, וכן על המן שכביכול הוא לחם קלוקל)

והביטוי-"נחשים שפים" הוא כינוי לנחש ארסי (יתכן שבעל כנפיים) ששורף בנשיכתו כמו שנאמר בישעיה-"אפעה ושרף מעופף" (ישעיה ל') וכן-"המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב בצמאון אשר אין מים ומוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים ח') ומכך מושאל הביטוי למלאכי ה'-"בשנת מות המלך עוזיהו ויראה את ה' יושב על כסא רם ונישא… שרפים עומדים ממעל לו, שש כנפיים שש כנפיים לאחד בשתיים אכסה פניו, בשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף… ויעף אלי אחד מן השרפים…" (ישעיה ו').

ובניגוד לפעמים קודמות של חטאי העם במדבר, פה לראשונה יש הודעה בחטא וחרטה-"ויבוא העם אל משה ויאמרו: חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' והסר מעלינו את הנחש. ויתפלל משה בעד העם", גם בווידוים הם מודים בחטא העיקרי- דברנו בה' ובך- יש פה את חטא הדיבור חטא לשון הרע, חטאו של הנחש הקדמוני, כי הבינו זאת מצד צורת העונש- נחש, והבינו שחטאו בחטא הנחש שהוא לשון הרע.

והחטא הקודם היה אי דיבור (אל הסלע) והחטא הזה הוא חטא בדיבור עצמו.

"ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישמיהו על הנס, והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי"

אותה ניגודיות, בתחילת הפרשה בפרה אדומה- רפיון האדמה- מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים, וכמו הסלע שמוציא את מימיו והטבע שמשנה את חוקיו לרצון ה', כך אותו נחש שממית אותו נחש מחיה, וכמו הקטורת של פרשת "קורח" שהמיתה את מאתיים חמישים מקטירי הקטורת, מצד שני הצילה את המתים במגיפה.

ולכן ה' כאן אומר למשה שים אותו על נס, שאנשים יבינו שהנס האמיתי זה לא שבירת הטבע, כי זאת גם כישוף וכוחות טומאה יכולים לעשות, אלא בנס האמיתי הוא הטבע עצמו וחוקיו שנקבעו על ידי האלוקים מששת ימי הבריאה, ואותו טבע עצמו יכול לשנות חוקיו בהתאם לרצון ה' ומה שמטמא יטהר ומה שממית יחייה.

לכן מלאך המוות שהוא שרו של עשיו- אדום, לא שולט באהרן שנקבר בגבולו ומת מיטת נשיקה על פי ה'. ואותו מלאך קדש שנאבק עם יעקב במעבר יבוק ונקע את כף ירך יעקב והוא שרו של אדום- מלאך המוות, אותו מלאך נאלץ לברך את יעקב-"לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית ל"ב), כי גם מלאך המוות הוא שליחו הקדוש של ה' וגם הוא יכול לברך כמו שיכול להמית.

ואותו נחש נחושת שעשה משה, שכעת גרם לחיים ולתשובה אל ה' בסופו של דבר יגרום לחטא עבודה זרה ומוות, בזמן בית ראשון עד שחזקיה המלך נאלץ לכתתו-"הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא שמו נחושתן" (מלכים ב' י"ח).

וכל זאת כהכנה לקראת הכניסה לארץ, ששם אותה האדמה שגורמת להשחתת המידות של שבה עמי כנען בגלל חומריותה הקשה, תניב חיים בקדושה על ידי מצוות התורה התלויות בארץ שיניבו ממנה טומאות ומעשרות וביכורים שיובאו לכהנים במקדש ושמן תירוש ויצהר שישמשו בבית המקד להדלקת המנורה וללחם הפנים ולמנחות הנסכים.

כך שהמר יהפך למתוק, כמו שנאמר-"מי יתן טהור מטמא? לא יכחד?" (איוב י"ד)- ה' אחד הוציא טהור מטמא והופך מר למתוק לכן ישראל בארץ כנען תפקידם להפוך את המר למתוק ואת החומר לרוח.

"ויסעו בני ישראל ויחנו באובות, ויסעו באובות ויחנו בעיי העברים, במדבר אשר על פני מואב ממזח השמש. משם נסעו ויחנו בנחל זרד, משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר, היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי"

כאן לא מוזכרות החניות, בצלמונה ובפונון הנמצאות בין הר ההר לאובות, ומוזכרות בפרשת "מסעי" שיותר מפרטת את החניות, וכאן מפורטות רק החניות העיקריות.

מצד שני כאן מפורטות החניות בנחל זרד ובנחל ארנון (שהוא הגבול בין ארץ מואב לאמורי) ופרשת "מסעי" לא מוזכרות כלל אלא ישר מגיעים אל תוך ארץ האמורי-"ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד" (במדבר ל"ג), כי אמנם דיבון היתה פעם בשליטת המואבים, אך סיחון מלך חשבון האמורי כבש שטח ממואב עד נחל ארנון ובאותו שטח נמצא דיבון (כפי שנראה בסוף הפרשה)

אולי החניות בנחל זרד ובנחל ארנון נועדו רק להצטייד במים ולא נחשבות חניות ממשיות, ולכן לא הוזכרו בפרשת "מסעי" שבה מפורטי כל המסעות והחניות במדבר.

אך אין ספק שהחנייה במעבר ארנון שהוא גבול האמורי נועדה לשליחת המלאכים לסיחון בבקשה לעבור בארצו על מנץ להיכנס לארץ, ורק לאחר שסיחון מלך חשבון מסרב ונלחם איתם ונצחוהו וכבשו את ארצו, רק אז חנו בדיבון גד שבארץ האמורי.

אך נשאלת השאלה: מדוע כאן לא מוזכר ששלחו גם מלאכים למואב בבקשה לעבר בגבולו כפי שעשו קודם לגבי אדום, הלא בספר שופטים בדברי יפתח הגלעד למלך עמון משמע שגם למואב שלחו מלאכים בבקשה לעבור בארצו, עוד כשישבו בקדש, ומשם שלחו במקביל גם למלך אדום וגם למלך מואב-"וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר: העברה נא בארצך, לא שמע מלך אדום, וגם אל מלך מואב שלח, ולא אבה. וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבואו ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב כי ארנון גבול מואב" (שופטים י"א)?

וניתן לומר שאכן עוד כשהיו בקדש שלחו ישראל שליחים גם לאדום וגם למואב, כי כדי להגיע לירדן יריחו ממזרח צריך לעבור שלוש ארצות: אדום, מואב וארץ סיחון, ואז מגיעים במהירות ומקצרים את הדרך. אך כאשר השליחים מאדום חזו עם הסירוב של מלך אדום ואז ממילא צריך להקיף את ארץ אדום מדרומה וממזרחה, כבר אין משמעות לסירוב של מואב, כי ממילא לא צריכים לעבור כבר בארצו אלא במזרחה של ארצו, כי לא יכולים לעבור דרך אדום כדי להגיע למואב.

לכן לא ציינה זאת התורה שנשלחו שליחים גם אל מואב. אך כדי להגיע לירדן יריחו חייבים לעבור בארצו של סיחון שחוסמת את הדרך גם ממזרח מואב, לכן לגבי ארץ סיחון כן צויין עניין השליחים והסירוב, כדי להסביר את כיבוש ארצו על ידי ישראל.

גם החנייה שקודמת לחניה בארנון כאשר חנו בנחל זרד שממזרח לארץ מואב, משמע שהיתה שם חניה ממושכת. כי בספר דברים אומר משה-"ונעבור מאת אחינו בני עשיו היושבים בשעיר, מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר, ונפן ונעבור דרך מדבר מואב, ויאמר ה' אלי: אל תצר את מואב ואל תתגר בהמלחמה כי לא יתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה… עתה קומו ועברו לכם את נחל זרד ונעבור את נחל זרד.

והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע להם ה'" (דברים ב')

משמע שנחל זרד היה נקודת זמן חשובה, כי נשלמו שלושים שומונה שנה לחטא המרגלים וגם שם מתו אחרוני דור האבות שיצאו ממצרים, וכאשר עברו את נחל זרד כבר כולם היו מדור הבנים בלבד (למעט כלב בן יפונה ויהושוע בן נון ושבט לוי כי עובדה שאלעזר הכהן ומשה נשארו) ואם כך מדוע לא הוזכרו שתי חנייות חשובות אלו- של נחל זרד ושל נחל ארנון- בפרשת "מסעי" שבה מפורטים כל המסעות והחניות של ישראל בארבעים שנות המדבר?

כמו כן, בהמשך נראה שכשחנו בעבר ארנון (שכנראה היה יבש אז) נראה שישראל הגיעו לשם בסוף הקיץ ולכן כתוב "וחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי"- כי העמים האמורי והמואבי לא ישבו במדבר שבמזרח אלא קרוב יותר לים המלח ששמה נחלים הם נחלי איתן שמאפשרים התיישבות קבועה ועל בני ישראל שעקפו את ארץ אדום ומואב ממזרח ששם יש מדבר מישורי שנקטע על ידי ערוץ עמוק של נחל ארנון ששם הוא עדיין נחל אכזב היבש בקיץ, רק כשמתקרב ים המלח נעשה נחל איתן שזורם כל השנה ולכן שם זה נקרא אשד הנחלים, כי מצטרפים פלגי מים מכל הערים מסביב ונעשים לנחל אחד מרכזי- ארנון, ולכן לא כתוב שחנו בנחל ארנון, כמו שנאמר בנחל זרד שחנו בנחל זרד שיש בו במים אלא כאן כתוב "ויחנו בעבר ארנון" כי חנו מעבר לערוץ הנחל היבש באזור המדברי של מואב לכן היו זקוקים למים).

וה' עשה להם נס ופתח להם באר-"היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם  ואתנה להם מים" משמע שלא התלוננו על חוסר מים כי כבר למדו את הלקח קודם כשכבר הרגו בהם הנחשים השרפים על תלונותם, וכעת ה' מספק להם מים בלי שדורשים זאת.

מכל האמור משמע שגם בעבר ארנון שהו זמן ממושך, מדוע אם כן לא נקרא מקום זה בשם חניה ולא מוזכר בפרשת "מסעי"?

ויש לומר שהחניות המוזכרות בפרשת "מסעי" (החל מהמסע במדבר סיני בקברות התאווה שאז כבר הוקם המשכן) הן רק היכן שהוקם המשכן ברגע החנייה, אך היכן שאי אשפר היה להקים את המשכן בזמן החנייה למרות שחנו במקום זמן ממושך לא נחשב בכלל החניות המוזכרות בפרשת "מסעי", ולכן בנחל זרד ובמעבר ארנון שהיו מקומות לא מישוריים ולא ניתן היה להקים את המשכן לא נחשבות חניות אלו בכלל לחניות של פרשת "מסעי", למרות שחנו שם זמן ממושך, בפרט במעבר ארנון שמשם יצאו הלוחמים לכבוש את סיחון וכל עריו, כי כנראה ארון הברית הלך עמהם במלחמה (כפי שרואים בחטא המעפילים שכיוון שרצו להילחם בעמלקי והכנעני ולהיכנס לארץ ללא הסכמת ה'-"ויעפילו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" (במדבר י"ד) משמע שאם היתה הסכמת ה' אז ארון הברית כן היה הולך איתם למלחמה).

ולכן לא הוקם המשכן כי אז לא היה ניתן להוציא משם את ארון ברית ה' לצורך המלחמה [כפי שטעו ישראל במשכן שילה במלחמה בפלישתים, שאז הוציאו את ארון ה' מהמשכן הבנוי ולקחו אותו אתם למלחמה בפלישתים ולכן ארון ה' נשבה על ידי הפלישתים ועלי ובניו מתו וישראל הובסו במלחמה (שמואל א' פרק ד')].

"על כן נאמר בספר מלחמות ה': את והב בסופה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטע לשבט ער ונשען לגבול מואב ומשם בארה, היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים"

ספר מלחמות ה' נזכר רק כאן, כי כנראה היה סוג של מגילת קלף שעליה נכתבו מלחמות ישראל לכיבוש סיחון ועוג בארץ ישראל, כי הן בעצם מלחמות ה' למען עם ישראל.

במילה סופה כאן על פי הפשט משמע רוח סערה, כמו שנאמר-"ה' בסופה ובשערה דרכו" (נחום א') ואולי הכוונה שהעיר והב נכבשה על ידי סופה מאת ה' שהבריחה את תושביה מפני בני ישראל (כי תחילת הציטוט מהספר הזה לא מופיעה, כי הקטע שמובא בא רק לציין שנחל ארנון מהווה גבול בין מואב לאמורי, וכנראה לפני כן נאמר את הדרך שה' נלחם בשביל ישראל כנגד האמורי) וכן תושבי הנחלים הנשפכים לנחל ארנון (שכולם נקראים על שמו) ברחו בגלל הסופה, או שבני ישראל שטפו אותם כמו סופה.

והמילים "אשד הנחלים אשר נטע לשבט ער"- כנראה מציינות שליד העיר ער שהיא בירת מואב ["את גבול מואב את ער" (דברים ב') "והמואבים היושבים בער" (שם שם)], נחלי ארנון מצטרפים ביחד למפל גדול ואותו מפל צמוד לגבול מואב-"ונשען לגבול מואב".

והמילים "משם בארה…" זה כבר לא חלק מהציטוט מספר מלחמות ה' אלא המשך תיאור מסעות בני ישראל, שבגלל חוסר המים מעבר לערוץ ארנון שבמדבר המשיכו אל הבאר ששם עשה ה' נס ונתן להם מים במדבר מואב ומשם שלחו מלאכים אל סיחון מלך האמורי, בבקשה לעבור בגבולו, וכשסרב ויצא נגדם למלחמה, כבשו את כל ארצו, כמו שנאמר בספר "דברים"-"וישלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר" (דברים ב') וקדמות פרושו ממזרח, כלומר המדבר שממזרח לאמורי, וכנראה לאחר כיבוש ארצו הקימו את המשכן בעיר דיבון שבשטח האמורי, ולכן נאמר בפרשת "מסעי"-"ויסעו מעיים ויחנו בדיבון גד" (במדבר ל"ג)

(וזה נקרא דיבון גד, כי לאחר כיבוש ממלכת סיחון ועוג באו בני גד ובנו אותה מחדש, למרות שבסוף לא היתה בנחלתם אלא בנחלת ראובן-"ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער" (במדבר ל"ב), וכנראה היה שטח מישורי נרחב שאיפשר בניית המשכן (ומעניין שגם היום בשטח ממלכת ירדן יש שני כפרים הצמודים לנחלי ארנון מצפון ששימרו את השמות "דיבון" ו"ערוער" ונקראים דיבאן וערעיר)

"אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים קרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם. וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות. מבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפיסגה, ונשקפה על פני הישימון"

פה לא מוביל משה את השירה כפי שהיה בשירת הים-"אז ישיר משה ובני ישראל…" (שמות ט"ו), אלא עם ישראל בעצמו יוזם את השירה, ובאו בכך לתקן את החטא שגרר את הנחשים השרפים, כי אז ביטאו כפיות טובה לה' והתלוננו על המן והמים, כעת מקדימים להודות ולשיר לה' על חסדו בנתינת הבאר במדבר קדמות-"עלי באר ענו לה"- בניגוד לבור שמכיל מי גשמים בלבד, באר מעלה את מי התהום כמו מעיין, מים חיים נובעים, לכן שרים ישראל עלי באר מימייך.

ובאר זו לא חפרו פועלים פשוטי עם, כפי שנהוג בדרך כלל, אלא דווקא המנהיגים והשרים נדיבי העם הזקנים שהולכים ונעזרים במשענת כרו את הבאר ולא הוצרכו לאתי חפירה, אלא במקל המשענת חקקו בקרקע ונעשה נס ויצאו המים.

והמים זרמו מהמדבר למתנה (אזור בארץ סיחון) וממתנה ירד הזרם לנחליאל, ומנחליאל עלה לבמות (במות ארנון המוזכרות בהמשך או במות בעל המוזכרות בפרשה הבאה) מהמות ירד הזרם לגיא אשר בשדה מואב [אולי מדובר במקום קבורת משה-"ויקבור אותו בגיא בארץ מואב" (דברים ל"ד)] ומשם עלה לראש הפיסגה הנשקפת על פני הישימון (הר נבו).

בפרשה הבאה בלק מלך מואב לוקח את בלעם לקלל את ישראל, בפעם הראשונה לבמות בעל שרואים משם את קצה ישראל (ואולי זה במות המוזכר כאן בשירת הבאר), פעם שנייה לוקחו אל שדה צופים אל ראש הפיסגה (אולי זה מה שמוזכר כאן ראש הפיסגה אשר בשדה מואב" כלומר הר נבו), פעם שלישית לוקח אותו לקלל את ישראל אל-"ראש הפעור הנשקף על פני הישימון" (במדבר כ"ג), וזה מקביל למה שנאמר כאן בשירת הבאר-"ונשקפה על פני הישימון", ובסופו של דבר בלעם עצמו בוחר בפעם השלישית לברך את ישראל במקום אחר-"וישת אל המדבר פניו", ואולי זה מקביל למדבר שמוזכר בשירת הבאר-"ומדבר מתנה וממתנה נחליאל".

והמילה מתנה ונחליאל, אפשר לומר שמתייחסות גם למתנת הבאר על ידי ה', והמילה נחליאל מתייחסת לנחלים שירדו מהבאר ומכונים נחלי אל, על שם מי שנתנם.

ומעניין שבאותה פעם שלישית שבלעם מברך את ישראל על דעת עצמו מן המדבר, חוזר שוב ושוב עניין המים והנחלים-" כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר, כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים, יזל מים מדליו וזרעו במים רבים…" (שם כ"ד).

ואולי בזכות שירת הבאר זכו ישראל להפיכת הקללות לברכה באותם מקומות עליהם שרו את שירת הבאר, באותם מקומות רצה אחר כך בלעם לקלל את ישראל ונהפכה קללתו לברכה.

מעניין ששתי שירות שרו בני ישראל במדבר, בשתיהן על נס של מים. שירה ראשונה שרו דור האבות ביוזמת משה בקריעת ים סוף, שירה שנייה שרו דור הבנים כאן בנס הבאר ושרו מיוזמתם.

מדוע לא שרו כבר על הנס של מי מריבה כאשר משה היכה בסלע ויצאו מים רבים? וכן דור האבות, מדוע לא שרו גם על המן והמים מהצור שבחורב, וכן על השליו ועל ענני הכבוד?

אז לגבי דור הבנים, שירה צריכה לבוא מהכרת תודה אמיתית ובמי מריבה הנס לא נעשה בלב שלם על ידי ה', רק בגלל תלונותיהם ולא באמת היו ראויים לנס זה, אך כעת שלא התלוננו על חוסר במים וסבלו בסבלנות עד שה' נתן את המים ללא בקשתם ועשה זאת בלב שלם, אז פרצה השירה מהכרת תודה אמיתית.

בדור האבות, כיוון ששר על קריעת ים סוף, שזה הנס הגדול ביותר, אז הניסים שבאו אחר כך והיו פחותים מהנס הגדול ההוא, נכללו בשירה הראשונה.

כמו כן הניסים שנעשו אחר כך באו על רקע תלונות בני ישראל, כפי שאמרנו כאן לגבי מי מריבה.

ואולי אפשר לומר עוד שהעוצמה של השירה הוא כל כך גדול שכל דור זכאי לשיר רק פעם אחת, ואולי בגלל זה משה לא מוזכר בשירת הבאר כי כבר השתתף בשירת הים (אולי על ידי הסבר שזה יובן גם מדוע לא שרו דור הבנים בקריעת הירדן על ידי יהושוע, כי כבר שרו כאן את שירת הבאר).

כעת ישראל שולח מלאכים אל סיחון מלך האמורי, עם אותה בקשה ששלחו לאדום ולמואב (אך לא לעמון, כי עמון היו במזרח ארץ האמורי ולא עמדו בדרך לארץ ישראל, בדרך עמון לא היה שום מסלול להיכנס לארץ, ולכן רק הוזהרו ישראל לא לכבוש אותם-"וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" (דברים ב'), אך לא הוצרכו לשלוח שליחים לבקש לעבור בארצם)-"אעברה בארצך, לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר ודרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך", וכאן לא מוזכר שהציעו לקנות את המים בכסף כפי שהציעו לאדום בפעם השנייה ששלחו אליו שליחים.

אך בספר דברים בנאום משה, משמע שכן הציעו לקנות בכסף-"אעברה בארצך… אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים בכסף תתן לי ושתיתי, רק אעברה ברגלי כאשר עשו לי בני עשיו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער" (דברים ב').

כמו כן משמע משם, שבני עשיו ומואב כן מכרו בכסף אוכל ומים לישראל, למרות שלא נתנו להם לעבור בארצם, דבר שלא מוזכר כלל בפרשתנו.

וכן בספר "דברים" נאמר-"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'… על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג), משמע שמואב לא מכרו לחם ומים לישראל.

ניתן לומר שאכן מכרו בכסף לחם ומים גם אדום וגם מואב, אך לא קידמו בלחם ומים, כלומר לא באו מעצמם להציע מים ולחם לישראל ההולכים במדבר כדי להקיף את ארצותיהם-"וילך במדבר ויסוב את ארץ אדום ואת ארץ מואב, ויעבור ממזרח שמש לארץ מואב ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב, כי ארנון גבול מואב" (שופטים י"א), אלא כשישראל שלחו שליחים לקניית מים ולחם אז מכרו להם, אך לא התנדבו לצאת לקראתם ולא התנהגו כאומות מתוקנות העוזרות למי שעובר בגבולם ולא רק מצד הנימוס.

וייתכן, שכם כאן היה אותו תהליך שהיה עם אדום של שתי שליחויות: הראשונה של לא נשתה מי באר שחפרוה האמורים, אבל נשתה בחינם מי נחלים או מעיינות שבדרך, ועל כך ענה סיחון בלא מוחלט, ואז שוב שלחו כמו שמובא בספר דברים שמוכנים לשלם גם על מי הפקר, ושוב נענו בשלילה. וזה לא מוזכר כאן הפנייה השניה, כי כבר הוזכר הדבר אצל אדום, והתורה קיצרה את סיפור הדברים והזכירה רק את השליחות הראשונה שתואמת לחלוטין את השליחויות של אדום וממילא נבין שגם כעת היתה עוד שליחות כפי שהיה אצל אדום.

"ולא נתן סיחון את ישראל לעבור בגבולו ויאסוף סיחון את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבוא יחצה, וילחם בישראל ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו מארנון עד יבוק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון"

סיחון יוצא לקראת ישראל למדבר, כי כפי שהסברנו, ישראל נמצאים במדבר קדמות במזרח ארץ סיחון, קרוב לגבול נחל ארנון, והעיר יהץ היא העיר הכי מזרחית בארץ האמורי, והכי קרובה למקום ישראל. וכל צבא זקוק לעיר בעורף שתספק לו מים וציוד, ולכן יהץ היא מקום היציאה למלחמה של צבא סיחון.

בספר דברים משה מספר שסיחון מסרב לתת לישראל לעבור בגבולו, לא מרצונו האמיתי אלא כי ה' היקשה את רוחו, כדי שישראל ירשו את ארצו-"ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי היקשה ה' אלוקיך את רוחו ואימץ את לבבו למען תיתו בידך כיום הזה" (דברים ב").

ואצלנו לא מפורטות הערים אשר כבש ישראל מהאמורי, רק גבולות הכיבוש-"מארנון עד יבוק עד בני עמון" ולא מוזכר מה כל כך עז בגבול בני עמון?

אך בספר "דברים" אומר משה-"מערוער אשר על שפת נחל ארנון והעיר אשר בנחל ועד הגלעד… רק אל ארץ בני עמון לא קרבת, כל יד נחל יבוק וער ההר וכל אשר ציווה ה' אלוקינו" (שם, שם) כי שם מובא הציווי של ה' לא להתגרות מלחמה בבני עמון-"כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה" (שם, שם), וזה מה שגרם לעזות של גבול בני עמון- ציווי ה', ולא שהיו חזקים מדי עבור בני ישראל.

כמו כן כאן לא מפורט מה עשו בדיוק ישראל לאמורי, את מי הרגו ואת מי השאירו בחיים ואיך, בפרשת דברים זה יותר מפורט-"ונלכוד את כל עריו בעת ההיא ונחרם את כל עיר מתם והשנים והטף, לא השארנו שריד רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו" (שם, שם).

"וישב ישראל בכל ערי האמורי בחשבון ובכל בנותיה", בשלב זה התיישבו ישראל בכל ערי האמורי, ולאחר מכן יש עוד פסוק-"וישב ישראל בארץ האמורי", והרי זה כבר נאמר, מדוע שוב חזרו על דבר זה?

וניתן לומר שבתחילה הוקם המשכן בדיבון גד לאחר כיבושה, והיא סמוכה לנחל ארנון, ולאחר מכן כאשר החלו להתקדם צפונה בכיבוש שלחו מרגלים לרגל את יעזר ובנותיה שנמצאת צפונית לעיר חשבון (שם יש כיום כפר ערבי בשם חסבן) העבירו את המשכן לעלמון דבלתיימה [כפי שמתואר בפרשת "מסעי"-"ויסעו מדיבון גד ויחנו בעלמון דבלתיימה" (במדבר ל"ג)]

ולאח שכבשו את יעזר ובנותיה ורצו לפנות ולעלות צפונה אל הבשן העבירו את המשכן להרי העברים לפני נבו שנמצא צפונית יותר לעלמון דבלתיימה-"ויסעו מעלמון דבלתימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו" (שם, שם)

וחייב להיות שהחניות המופיעות בפרשת "מסעי" מדברות על המשכן, כי ישראל עצמם הרי נאמר שהתיישבו בהרי האמורי, ולא במקום אחד, ואם כן, מי חנה בדיבון, בעלמון דבלתיימה ובהרי העברים? מוכרח להיות שהכוונה למשכן עצמו וללויים שסביבו ולחלק מישראל, אך השאר התיישבו- בכל הרי האמורי ובכל בנותיה.

"כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון וייקח את כל ארצו מידו עד ארנון", כי ארץ מואב הראשונית השתרעה עד חשבון בצפון (המקבילה לקצה הצפוני של ים המלח, כך שיוצא שארץ מאוב הראשונית השתרעה לארוך כל ים המלח מדרום לצפון בצידו המזרחי) ומשם וצפונה עד היבוק התמשכה ארץ סיחון האמורי.

ולאחר מכן סיחון כבש חצי משטח מואב הראשוני עד נחל ארנון ובכך טיהר שטח זה לכיבוש ישראל שלא יהיו יכולים לכובשו ממואב עצמו כי נאסר עליהם להילחם במואב. וכיבוש סיחון את חצי ארץ מואב טיהר אותה לכיבוש ישראל וזה פירוש המושג "טיהרו בסיחון" [וזה מה שאומר יפתח הגלעדי למלך בני עמון (שופטים י"א)]

"על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון תיבנה ותיכונן עיר סיחון. כי אש יצאה מחשבון, להבה מקריית סיחון אכלה ער מואב בעלי במות ארנון. אוי לך מואב אבדת עם כמוש, נתן בניו פלטים ובנותיו בשביט למלך אמורי סיחון ונירם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נפח אשר עד מידבא"

המושלים הם נושאי המשלים, המשוררים של אותה תקופה, כותבי דברי הימים על ידי שירה ומשלים, כדי שיהיה קל לזוכרם בעל פה ולהעביר מדור לדור גם למי שאינו יודע לקרוא ולכתוב- כמו סיפורי עמים שעוברים מאב לבן ומאם לביתה בצורת שירה ומשלים בעל פה.

ולכן כמו כל שירה, יש כאן חזרה בצורת שונות על אותו רעיון-"בואו חשבון, תבנה ותיכונן עיר סיחון"- עיר סיחון היא חשבון, שלאחר הנצחון על מואב נהפכה לעיר החשובה בכל האזור כמו עיר בירה, ולכן צריך לבנותה ולכוננה כראוי לעיר שבה נמצאים מוסדות השלטון של כל האזור.

"כי אש יצאה מחשבון להבה מקריית סיחון אכלה עיר מואב"- כפי שהסברנו לעיל, היא ער היא עיר הבירה של מואב, ששכנה ממש על הגבול החדש בנחלי ארנון (כי לפני כן היתה במרכז ארץ מואב) וניזוקה במלחמה עם סיחון אך נשארה בתחום מואב ולא נכבשה לחלוטין.

כפי שרואים בפרשת "דברים" שמשה בדבריו אל סיחון, מספר לו שהמואבים היושבים בער מכרו לישראל אוכל ומים בכסף-"כאשר עשו לי… והמואבים היושבים בער", משמע שער נשארה בשליטת המואבים למרות שניזוקה במלחמה כפי שנאמר כאן.

וכן "בעלי במות ארנון" שכנראה זה מה שמוזכר כאחד המקומות שמשם בירך בלעם את ישראל והיה בתחילה בתחום מואב אך כעת היה בשליטת סיחון.

"אוי לך מואב אבדת עם כמוש", כמוש זה האליל של מואב-"וישתחוו… לכמוש אלוהי מואב" (מלכים א' פרק י"א).

"ונראם אבד חשבון עד דיבון, ונשים עד נופח אשר עד מידבא"- נראם זה מלשון ניר שלהם וניר כאן זה במשמעות שלטון-"למען היות ניר לדוד עבדי" (מלכים א' ט"ו), וכן "נתן ה' אלוהיו לו ניר בירושלים" (שם ט"ו), כלומר שלטונם של מואב אבד מהשטחים הבאים: מצפון לדרום- מחשבון בצפון עד דיבון בדרום (הנמצאת סמוך לנחלי ארנון) וממזרח למערב- מנשים שצמודה לים המלח עד נופח אשר ליד מידבא במזרח הצמודה למדבר מואב (וגם כיום הערבים שימרו את שמה של מידבא ויש שם עיר גדולה בשם מדבא)

"וישב ישראל בארץ האמורי, וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה ויורש את האמורי אשר שם ויפנו ויעלו דרך הבשן, ויצא עוג מלך הבשן לקראתם הוא וכל עמו למלחמה אדרעי", הבשן זה רמת הגולן של ימינו והעיר אדרעי נמצאת דרומית לגולן באזור הגלעד, כנראה העיר דרעא שבדרום סוריה של ימינו ולידה יש את העיר רמתא שבממלכת ירדן שכנראה שם היתה העיר רמות גלעד)

וכאן לא מוזכר, שמשה שלח מלאכים לעוג עם דברי שלום, כי ודאי לא הוצרך לכך, כ לא היה זקוק לעבור בגבולו כדי להיכנס לארץ. אך לאחר שה' נתן בידו את סיחון ואת ארצו, הבין משה את הסיבה שה' הינחה אותו להיכנס לארץ דרך הירדן ולא דרך הנגב.

וזאת כדי לאפשר למשה לאחר הגזירה של מי מריבה שלא יכול להכניס את ישראל לארץ, שיוכל לפחות להוריש להם את עבר הירדן המזרחי שעליו לא נגזרה הגזירה.

ולכן משה ממשיך להשתלט על שטחים שבתחום עבר הירדן המזרחי וכובש את יעזר ובנותיה ופונה לכיוון הבשן, כי גם שטח זה מכסה את גבולה המזרחי של ארץ ישראל עד החרמון.

וכשיוצא לקראתו עוג מלך הבשן וכל עמו למלחמה, משה צריך את אישורו של ה' למלחמה זו.

כי בניגוד לסיחון שארצו חסמה את מעבר ישראל לירדן יריחו- שער הכניסה לארץ, ממלכת עוג לא חוסמת את דרכם של ישראל, ומי אמר שמותר לו לכובשה בכלל?

ולכן ה' אומר למשה-"אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו, ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון", ואכן משה משמיד את כל עמו של עוג-"עד בלתי השאיר לו שריד" וירשו את ארצו.

ובפרשת "דברים" מפורטת יותר בהרחבה מלחמה זו וגבולות הכיבוש של עבר הירדן המזרחי-"ונלכוד את כל עריו בעת ההיא, לא היתה קרייה אשר לא לקחנו מאיתם: שישים עיר כל חבל ארגוב ממלכת עוג בבשן… ונחרם אותם כאשר עשנו לסיחון מלך חשבון, אחרם כל עיר מתם אנשים והטף, וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו. וניקח בעת ההיא את הארץ, מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, מנחל ארנון עד הר חרמון… כל ערי המישור וכל הגלעד וכל הבשן עד סלכה ואדרעי ערי ממלכת עוג בבשן… ואת הארץ הזאת ירשנו בעת ההיא- מערוער אשר על נחל ארנון… והערבה והירדן וגבול, מכנרת ועד ים הערבה ים המלח, תחת אשדות הפיסגה מזרחה" (דברים ג').

ולאחר שנכבש כל עבר הירדן המזרחי, עבר המשכן לשכון בערבות מואב מעבר לירדן יריחו, ושם ישהה כחצי שנה עד תום הארבעים שנה במדבר ואז יכנסו לארץ בעשרה בניסן-"ויסעו בני ישראל ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו", וכן נאמר בפרשת "מסעי"- "ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב" (במדבר ל"ג), למרות שזה לא שטח מואב מאז שסיחון לקח זאת ממואב, עדיין נשאר השם המקורי "ערבות מואב" כי כבר השתרש שם זה בכל האזור.

 

 

 

.