יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע ואתחנן
בס"ד
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר: ה' אלוהים אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה, אשר מי אל במים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון".
מתי זה "בעת ההיא"? אז מהפסוק הבא ניתן להבין, שזה אחרי מלחמת סיחון ועוג, כי אומר: "אתה החילות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה" והשאלה היא: הלא כבר במצרים ראה משה את גודלו וידו החזקה של ה', ולא יתכן שאז התחנן אליו לעבור את הירדן כי אז עדיין לא נגזרה עליו הגזרה לא להיכנס לארץ?.
ולכן צריך ללכת ללשון – "החילות", למקום שבו נאמרה קודם על ידי ה' -"ויאמר ה' אלי ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו" וכן "היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים…" (דברים ב'), כלומר: משה מתייחס לניצחון על סיחון ועוג שבעקבותיו מבקש משה, שאמנם נגזרה הגזירה עלו לא להביא את ישראל לארץ כמנהיג בחטא מי מריבה – "לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ'), אך לפחות יאפשר לו ה' לעבור את הירדן בתור יחיד ולא בתור מנהיג. רק "אעברה ואראה" – לא יותר.
"ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ויאמר ה' אלי: רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה. וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תיראה ונשב בגיא מול בית פעור".
כאן נאמר "ויתעבר", מלשון עברה כעס, ובפרשה הקודמת באותו נושא נאמר "ויתאנף" – אף וחימה. וכאן נאמר "למענכם" – בשבילכם ולטובתכם. ואילו בפרשה הקודמת נאמר – "בגללכם" – אתם אשמים בכעס עלי (כפי שהסברנו בפרשה הקודמת על הקשר בין חטא מי מריבה לחטא המרגלים – הפגם בדיבור).
וכן שם נאמר – "לא תבוא שם יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל"- הדגש הוא על ביאה לארץ ואילו כאן הדגש הוא על לעבור את ירדן – "אעברה נא ואראה… ויתעבר ה' בי כי לא תעבור את הירדן הזה. וצו את יהושע חזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה, והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תיראה".
כמו כן, מה פירוש הפסוק החותם את ענייננו – "ונשב בגיא מול בית פעור" שנראה לא שייך כלל לכאן, הרי כבר נאמר בתחילת פרשת דברים שנאום משה נאמר בערבות מואב, ושם מדבר משה אל כל ישראל את דבריו וערבו מואב זה מול בית פעור אז מה שייך פסוק זה לענייננו?.
וכפי שהסברנו בפרשת פנחס, כשמיד לאחר עוון פעור ומעשה פנחס נערך מפקד לבני ישראל ולמשפחותם, ומשה צווה לעלות אל הר העברים לראות את הארץ, ואז ביקש משה שיפקוד ה' איש על העדה, וה' ממנה את יהושע. ושם כנראה ארע המסופר בפרשתנו, שמשה התחנן לה' לעבור את הירדן ולראות את הארץ, וה' אמר לו שלא יעבור אלא יעלה אל הר העברים ומשם יראה את הארץ (ופה נאמר לעלות לראש הפסגה, לא נאמר הכינוי הר העברים, למרות שכאן זה יותר שייך כי השורש ע.ב.ר חוזר פה כל הזמן אז יותר היה שייך כאן לומר- עלה הר העברים ולא עלה ראש הפיסגה?).
ולכן נאמר שם הר העברים לרמוז על האמור כאן שמשה ביקש לעבור את הירדן.
ויש לומר: שהיו שלושה שלבים בגזירה על משה לא להיכנס לארץ בחטא מי מריבה: ראשית, קדש עצמה בזמן חטא מי מריבה ,נגזר על משה ואהרן לא להנהיג את ישראל בכניסה לארץ – "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (במדבר כ') וזאת הסברנו באריכות בפרשת "חוקת" כי הנהגת ארץ ישראל זו הנהגה טבעית של קידוש החומר, ובחטא מי מריבה הוכיחו משה ואהרן שלא מתאימים להנהגה זו.
שנית, בהר ההר, שם נגזר על אהרן למות – "כי לא יבוא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל על אשר מריתם פי למי מריבה" , כאן נגזר על אהרן לא רק שלא יבוא לארץ כמנהיג ישראל אלא שלא יבוא בכלל, ונכלל גם משה בגזירה זו, לכן נאמר בלשון רבים – "על אשר מריתם פי" – שזה כולל את שניהם. וזה חטא יותר חמור מאשר "לא האמנתם בי להקדישני", ולזה מתייחס הפסוק בפרשת דברים – "גם בי יתאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם" (דברים א') גם אתה בנוסף לאהרן, על אשר מריתם פי.
וזאת לאחר שמלך אדום סירב לתת להם לעבור בגבולו, ולכן נצרך שאהרן הכהן ייקבר בהר ההר בקצה ארץ אדום, כדי לכפר על חטא העגל שאהרן השתתף בעשייתו ואשר החזיר את מושג המוות של חטא עץ הדעת והחזיר שליטה למלאך המוות שהוא שרו של אדום, לאחר שבמתן תורה פסקה זוהמתן והיה חירות ממלאך המוות, לכן צריך דווקא אהרן להיקבר בקצה ארץ אדום ומקדש במותו את האדמה של אדום (דבר שהיה נמנע אילו הו מקדשים את ה' במי מריבה) וליצור מחסום מקודש בין אדום לארץ ישראל.
(עיינו בפרשת "חוקת") וכן בגלל שנדרש ממשה להתמודד עם האמורי -סיחון ועוג, ולתקן את הדיבור שנפגע במי מריבה (כפי שהסברנו בהרחבה בפרשה הקודמת) וכל עוד אהרן חי הוא איש הדברים של משה – "ויאמר משה לפני ה' הן אני ערל שפתיים, ואיך ישמע אליי פרעה? ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה ואהרן אחיך יהיה נביאך, אתה תדבר את כל אשר אצווך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה" (שמות ז') ואולי זאת הסיבה שאהרן מת קודם משה כי הדרישה – "ודברתם אל הסלע" היתה יותר אליו כי הוא בעל הדברים, ומשה פחות.
וכעת משה נדרש לתקן את פגם הדיבור של מי מריבה ולהתמודד עם האמורי בעצמו.
שלישית – לאחר עוון פעור, משה מבקש מה', לפחות לעבור את הירדן ולחזור, שזה פחות מלעבור את הארץ על מנת להישאר כיחיד. "ויתעבר ה' בי למענכם, וכו' ויאמר ה' אלי וכו' כי לא תעבור את הירדן הזה" – למען ישראל, כי משה צריך להיקבר בגיא מול פעור כדי לכפר על עוון פעור ולהגן על ישראל, כי עוון פעור היה גדול מאוד כפי שהסברנו בפרשות בלק ופנחס, יותר מחטא העגל, כי נצמדו לבעל פעור להכעיס ולא לתאבון וירדו לתחתית המדרגה (פעור אותיות עורף – "עם קשה עורף" (שמות ל"ב)) לכן כנגד זה צריך שם את משה שהוא ראש הפיסגה של מין האדם (לכן נאמר כאן על ראש הפסגה ולא הר העברים) שהצליח להגיע לחמישים שערי קדושה ולהיות עבד ה' בדרך הקשה ביותר, ולהיות דבק בה'. ולכן זה משקל נגד לשיא הטומאה של פעור שירדו לחמישים שערי טומאה ונצמדו לפעור, ולכן נאמר כאן "ונשב בגיא מול בית פעור" – לרמוז לנו שזו הסיבה שמשה לא נתן למשה אפילו לא לעבור את הירדן – "למענכם" לכפר לכם על עוון פעור. וכל פעם שעולה זכרון פעור עולה לעומתו זכרון משה עבד ה'.
דבר זה גם עונה על שאלה שמתעוררת שה' אומר למשה – "עלה ראש הפיסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כי לא תעבור את הירדן הזה" והלא מה שייך להביט מזרחה, הרי שם זה לא ארץ ישראל אלא ארץ עמון?.
וכעת מובן, כי ממזרח להר נבו נמצא בית פעור אשר בגיא מולו ייקבר משה עבד ה', ולכן נאמר לו – הסתכל גם מזרחה כדי להבין את תפקידו ומדוע לא יעבור את הירדן. לכן נאמר – "וראה בעיניך כי לא תעבור" כלומר תראה בעיניך את הסיבה שאינך יכול לעבור את הירדן כי אתה דרוש כאן (ובכך גם מובן מדוע אצל אברהם סדר הרוחות שונה – "וה' אמר אל אברם… שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אצה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה" (בראשית י"ג) ופה קודם ימה ובסוף מזרחה?.
כי אברהם היה אז בבית אל במרכז הארץ ומשה נמצא כעת ממזרח לארץ, לכן קודם מסתכל ימה לכיוון הארץ ואחר כך צפונה ותימנה ובסוף מזרחה לעבר פעור ועל זה נאמר "וראה כי לא תעבור את הירדן" בגלל המזרח ששם פעור).
ומשה לא סתם ביקש לעבור את הירדן כי מבחינתו לעבור את הירדן היה גם מעבר לחמישים שערי קדושה, לכן ה' אומר לו "רב לך" – ביטוי שמזכיר את דברי משה עצמו לקורח ועדתו – "רב לכם בני לוי… המעט מכם כי הבדיל אלוהי ישראל אתכם מעדת ישראל… ובקשתם גם כהונה ?!" (במדבר ט"ז) כך שה' אומר למשה – "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" – רק ביום מותך תגיע לשער החמישים כשתעלה להר נבו (נ' בו) ואין צורך בשביל כך לעבור את הירדן. יהושע זקוק למעבר הזה כדי להיכנס לתפקיד המנהיג – "כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ" כי כל עוד יהושע לא עבור את הירדן עדיין לא עבר לדרגת מנהיג, ולכן כתוב קודם "הוא יעבור" ואחר כך כתוב "והוא ינחיל" שרק לאחר המעבר הוא יכול להנחיל ולהנהיג את ישראל.
ולכן בפרשה הקודמת נאמר – "יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א') ולא נאמר הוא יביא את ישראל שמה, כי קודם הוא צריך לבוא בתור יחיד, ורק לאחר שעבר את הירדן יהפוך למנהיג תחתך ולכן מוכרח שאתה לא תעבור את הירדן, כי אז הוא לא יוכל לעבור לדרגה הבאה כי הוא בצילך.
ולכן למענכם משה לא עובר, כדי שיהיה מנהיג חדש לעם ישראל המתאים להנהגה של ארץ ישראל שהיא הנהגה על פי הטבע.
ולדעת ה"אור החיים", ה' לא נענה לבקשתו של משה לעבור את הירדן, בגלל שלא קידש את ה' בחטא פעור, ולא עשה בעצמו את מעשה פנחס, כי אז היה מקדש את ה' לעיני כל ישראל ובכך מתקן את אשר לא קידש במי מריבה.
אך אם כן, מדוע יהושע בן נון כן עובר את הירדן הלא גם הוא לא פעל כמו פנחס, וכן אלעזר הכהן וכלב בן יפונה מדוע עוברים את הירדן הרי גם הם לא פעלו בזמן עוון פעור?.
וכן במה מכפר אם כן משה על עוון פעור בקבורתו שם מול בית פעור, ואם כבר פנחס היה צריך להיקבר שם כי הוא זה שפעל בזמן אמת?.
ונראה לומר, שמעשה קנאות שלא במסגרת דיני התורה שקיבל משה מסיני, נתון לאחד מהעם ולא למנהיגים עצמם כמו משה אלעזר, יהושע וכלב, כי רק צעיר שחם לבבו על חילול ה' הוא זה שצריך לפעול בכזה מקרה ולא המנהיגים, שלהם יש את כל הסמכויות להעניש על פי חוקי התורה, וזה גם פחות יכפר – מעשה קנאות מצד המנהיגים, כי דווקא אחד מתוך העם שאין לו תפקיד רשמי, כשפועל ומקנא לה' גורם לתוצאה של עצירת המגיפה, כי לא מצופה ממנו לעשות זאת כמו שמצופה מהמנהיגים, ועושה זאת על דעת עצמו מאהבת ה' גרידא ולא משיקולים אחרים, כי למנהיגים עצמם כשפועלים בכזה מקרה יש גם שיקולים אחרים – שעיני כל הקהל אליהם, וגם אם יפעלו לא פועלים לגמרי מאהבת ה'.
והסיבה שדווקא משה היה צריך להיקבר מול בית פעור, כדי לכפר על עוון זה, היא מפני שעוון פעור נבע מהקרבה לארץ כנען שחומריותה קשה ומגבירה את עוצמת התאוות של היושבים בה, ואלמלא מצוות התורה המקדשות את חומריותה יכולים להגיע לדרגת שפלות כפי שהגיעו שבעת עמי כנען.
וזה מה שגרם לישראל לרדת לתחתית המדרגה בעוון פעור, הסמיכות הגדולה לארץ כנען. ולכן דווקא משה שהוא הניגודיות המוחלטת לדרגה זו כי הוא ראש הפיסגה של מי שקידש את חומריותו עד כדי כך שיכל לשהות ארבעים יום וארבעים לילה ללא לחם ומים על הר סיני, ושקרן אור פניו, ושדיבר אל ה' פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו, הוא זה שצריך להיקבר מול בית פעור ולהיות תרופת נגד לעוון זה שהוריד את ישראל למ"ט שערי טומאה.
ולכן, בעוד שהפרשה הקודמת עסקה בחיזוק דור הבנים לקראת הכניסה לארץ שלא יחששו מהאמורי ויבטחו בה'. פרשה זו באה להסביר איך מתמודדים עם חומריות הארץ ולא נופלים לתהומות שנפלו בעוון פעור, וזאת באמצעות התורה והמצוות. לכן מפרט משה בפרשה זו את מעמד הר סיני ועשרת הדברות כפי שנפרט בהמשך הפרשה.
לכן מתחילה הפרשה בתחנוני משה להיכנס לארץ כדי לעזור לעם ישראל להתמודד עם חומריותה כפי שהוא הצליח לקדש את חומריותו. ועל כך ה' עונה שצריך שדווקא הוא יישאר ליד בית פעור כדי להיות תרופת נגד לעוון חמור זה.
דבר זה גם מסביר את בקשתו של משה – "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה… ההר הטוב הזה והלבנון" באיזה הר מדובר?.
אז על פי המילה "ואראה" משמע שמדובר באותו הר שנאמר בו ראיה – הר המוריה, שלאחר העקידה קרא את שמו אברהם – "ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' ייראה" (בראשית כ"ב) וזה המקום המקודש ביותר בארץ ישראל ולכן משה רוצה להגיע לשם למקום הכי חומרי, שהתקדש בקדושה הכי גדולה על ידי ניסיון העקידה, כפי שמשה עצמו התקדש בהר סיני בקבלו את הלוחות.
ואכן ה' נותן לו לראות את ההר הטוב אך בלי לעבור את הירדן, רק – "וראה בעיניך".
ולכן מתחיל כעת משה בהנחיית עם ישראל איך להתמודד עם חומריות הארץ כאשר ייכנסו אליה ולא יגיעו למדרגת שבעת עמי כנען.
"ועתה ישראל שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ… לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם ולא תגרעו ממנו… עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך. ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום. ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים… לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרישתה".
כלומר, משה נותן כאן לעם ישראל את מתכון חיים של קדושה בארץ ישראל ולחיים בכלל, כי מי שלא ינהג על פי הכללים של התורה במדויק ללא תוספת וללא גרעון, יישמד בהכרח, כמו בעוון פעור, כי לא יוכל להתמודד עם חומריות הארץ הקשה ורק מי שדבק בה' על ידי שמירת המצוות בארץ יחיה.
וכל חוקי התורה (למעט עשרת הדברות) נועדו לקיימם בעיקר בארץ ישראל (כי בחו"ל זה רק מצד "הציבי לך ציונים" רמב"ן על ויקרא פרק י"ח פסוק כ"ה) ולכן דווקא ישראל חייבים בתרי"ג מצוות בעוד ששאר אומות העולם חייבים רק בשבע. כי הם לא מתגוררים בארץ ישראל ולכן לא זקוקים לתרי"ג מצוות כדי להתקיים בארצותיהם.
ואילו ישראל כאשר מתגוררים בארץ ישראל זקוקים לתרי"ג מצוות התורה כדי לשרוד בה ולא להישמד כמו בעוון פעור.
ולכן בפרשתנו מופיע שלוש פעמים העניין שהמצוות נועדו רק לארץ ישראל: א. "לעשות כן בקרב הארץ" ב. "לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה" ג. "וזאת המצווה החוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוקיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה" (דברים ו').
וכן אומר רש"י בפרשת עקב על הפסוק "ושמתם את דברי" – "אף לאחר שתיגלו היו מצויינים במצוות, הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר הציבי לך ציונים" (ירמיה ל"א) משמע שבחוץ לארץ אפילו מצוות שהם חובת הגוף מקיימים רק כדי שלא יהיו חדשים כשנחזור לארץ.
בפסוקים אלה גם רואים את ההנגדה לבין ההולכים אחר פעור לבין הדבקים בה' שבראשם משה עצמו שהוא הכי דבק בה' ולכן הוא זה שצריך להיקבר מול בית פעור.
"ושמרתם ועשיתם, כי היא חוכמתם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו: רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
אם תשמעו ותעשו את חוקי התורה בארץ כנען (שהיתה ידועה את כה בעמים המושחתים במידות, והצמיחה את סדום ועמורה ואת עבודת המולך שמקריבים את ילדיהם לה) ופתאום יראו העמים, שדווקא בארץ הזאת נולד עם עם מידות טובות וחכמה אלוהית, הפוך ממה שהיה לפני כן (כמו שאמרה מלכת שבא על המלך שלמה – "אמת היה הדבר אשר שמעת בארצי על דבריך ועל חכמתך… והנה לא הוגד לי החצי הוספת חכמה בטוב אל השמועה אשר שמעתי… יהי ה' אלוהיך ברוך… וישימך למלך לעשות משפט וצדקה" (מלכים א' פרק י') "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם מחכמת מצרים… ויהי שמו בכל הגויים סביב… ויבוא מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה…" (שם ה') וכן אמרו עבדי מלך ארם – בן הדד אליו – "שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם…" (שם כ')) ואז יבינו שזה רק בזכות חוקי ה' ומצוותיו שהצליחו ישראל לקדש את חומריות הארץ, קל וחומר שבארצות אחרות שחוקים אלה היו מקדשים את העמים ואז יהיה קידוש ה' גדול.
ולכן, בניגוד לכל הפרשה שנאמר תמיד – "חוקים ומשפטים" פה נאמר רק "חוקים", כלומר מצוות שהם חוקים של ה' ללא הבנתנו, כמו שעטנז, פרה אדומה, מאכלות אסורות וכדומה.
כי משפטים שהם מצוות שכליות כמו לא לגנוב ולא לרצוח, גם הגויים ברובם נוהגים כך ועדיין זה לא מקדש אותם, כי זה נועד לתועלתם ולא לשם שמיים.
"כי מי גוי גדול, אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו, בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת…".
בניגוד לעבודת פעור (וכן שאר עבודות אלילים) שישראל נצמדו אליה שהיא חד צדדית (כפי שהסברנו בפרשת בלק את ההבדל בין להיצמד שזה חד צדדי כמו צמיד ליד, שהצמיד צמוד ליד אך היד לא צמודה לצמיד מצד עצמה, לבין דבקות שזה משני הצדדים) וה' אלוהינו דבקים – אנחנו דבוקים אליו והוא דבוק אלינו באהבה.
לכן אומר משה – "מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" – שהוא מתקרב אלינו בכל קריאה, ובהתאם – "מי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים"- צודקים ומצדיקים את מקיימיהם והופכים אותם לצדיקים ובעלי מידות טובות, מה שאין כן בשאר חוקות העמים ועבודת אליליהם שרק עושים אותם נוכריים ויותר אכזריים.
"רק יישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסור מלבבך כל ימי חייך. והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלוהיך בחורב…".
כעת דואג משה לדורות הבאים בארץ ישראל שלא חוו את המסע במדבר ולא ראו את מעמד הר סיני, ומה יגרום להם לקיים את כל חוקי התורה ולא לברוח לדרך הקלה של עבודת האלילים כפי שרואים מסביב, אשר לא מחייבת מאמץ כל כך גדול, בפרט שהנהגת ארץ ישראל היא על פי חוקי הטבע ללא נסים גלויים כל יום כמו במדבר, ובקלות יעדיפו לא להאמין לכל הסיפורים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני, כדי שלא יהיו מחוייבים בכל קיום החוקים והמצוות.
לכן משחזר כעת משה לפני כל ישראל את מעמד הר סיני, כי יש הרבה שנולדו לאחר מכן במדבר ולא ראו בעיניהם, ואיך יעבירו זאת לדורות הבאים בעדות ראייה?.
ולכן מזכיר זאת משה כעת כאשר יש עדיין הרבה שראו זאת בעיניהם (והיו אז פחות מגיל עשרים ולכן לא מתו במדבר או הלוויים שלא מתו במדבר) ויוכלו לאשר את דברי משה באזני אלה שנולדו אחר כך, כך זה יהיה גם להם כמעט עדות ראיה וכך יוכלו להעבירם לבניהם ובניהם לבניהם עד סוף כל הדורות.
"ותקרבון ותעמדון תחת ההר וההר בוער באש עד לב השמיים וחושך ענן וערפל" – פה יתמזגו ארבעת היסודות ויתקדשו במעמד הר סיני: הר- עפר, ענן וערפל- אוויר ומים, ואש.
"וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי כל. ויגד לכם את בריתו אשר ציווה אתכם לעשות, עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים" – תמונה לא רואים אך קול כן רואים ("וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ')) כלומר עם ישראל ראה את המציאות האמיתית של כל הבריאה, שהכל גלי קול מאת ה' – "בדבר ה' שמיים נעשו" ושכל החומר הנראה לעין, זה למעשה דיבור של ה' ללא תמונה, ומה שאנו רואים וחשים ביום יום זו אשליה של החושים, כדי שלא נתבטל במציאות הרוחנית הסובבת אותנו, כמו שאור הנר מתבטל ביחס לשמש, ויהיה מקום לבחירה וניסיון בעולם גשמי.
ועשרת הדברים הכתובים על שני לוחות אבנים, הם בעצם מסמלים את תכלית תפקיד עם ישראל בארץ כנען – לקדש את אבני ואדמת ארץ ישראל ע"י דברים של תורה, כמו שערת הדברים על הלוחות שהם דברי ה' מקדשים את לוחות האבן אך החומריים, כך גם האבנים נהפכות לקודש.
ולא סתם מדובר פה במספר עשר המייצג את שם הוויה בבריאה שרצונו הפרטי זה קידוש החומר בארץ ישראל, ובעשר מאמרות נברא העולם ועשר ניסיונות נוסה אברהם, ועשירי יהיה קודש במעשר בהמה. כי בארץ ישראל יש עשר קדושות זו למעלה מזו והקדושה העשירית היא הקדושה מכולן – קודש הקודשים בבית המקדש בירושלים (מסכת כלים פרק א') וכן היום הכי קדוש בשנה, זה בעשור לחודש השביעי – יום הכיפורים שבו נכנס כהן גדול (שהוא הדרגה העשירית של קדושה בבני האדם) לקודש הקודשים ומכפר על בני ישראל. כך שברגע אחד מתכנסות למקום אחד הקדושה העשירית באדם במקום ובזמן.
"ואותי ציווה ה' בעת ההיא, ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה" – כלומר כבר בעת ההיא – במעמד הר סיני, נצטווה משה ללמד את ישראל חוקים ומשפטים שנועדו לעשותם בארץ אשר אתם עוברים לרישתה, וזאת תכליתם – לעזור לעם ישראל לקדש את ארץ כנען על ידי חוקים ומשפטים אלה כדי לא ליפול לחומריות הארץ הקשה (וזה היה לאחר מעמד הר סיני, כשבני ישראל בקשו ממשה שאת שאר המצוות ישמעו ממשה ולא מפי ה' כמו את עשרת הדברות -"ועתה למה נמות, כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד ומתנו… קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו ואת תדבר אלינו… ושמענו ועשינו" (דברים ה') ואז אמר להם משה את פרשת משפטים המפרטת מקצת ממצוות בין אדם לחברו – דיני נזיקין, דיני עבדים ומצוות התלויות בארץ כשמיטה וביכורים.
ולאחר מכן עלה משה להר סיני לקבל את הלוחות ושהה שם ארבעים יום וארבעים לילה (עיין שם בהרחבה).
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אלוהיכם בחורב מתוך האש. ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה ופן תישא עיניך השמיימה וראית את השמש ואת הירח… וכל הצבא השמיים ונידחת והשתחוות להם ועבדתם, אשר חלק ה' אלוהיך אותם לכל העמים תחת כל השמיים ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כיום הזה".
בתחילה מזהיר משה מעבודת הדמויות הנמצאות בארץ – זכר נקבה, בהמה, ציפור כנף רומש באדמה, דגה שבמים ופה מוזכר עשיית פסל בדמות דמויות אלו שזו רמה נמוכה יותר של עבודה זרה. שצריך משהו מוחשי כמו עגל הזהב, וברור שזה רק מתווך בינם לבין ה' ולא שחושבים שהפסל עצמו הוא אלוהים, וגם פה יש הדרגתיות – בתחילה דמות בהמה המצויה קרוב לכל אדם, לאחר מכן דמות ציפור העפה בשמיים שיותר רחוקה מאדם ולבסוף דגים אשר בים המכוסים בדרך כלל מן העין ולכן פחות מוחשיים.
לאחר מכן עובר ה' לדמויות הנמצאות בשמים – שמש, ירח וכוכבים, כל צבא השמים (שבעים השרים הממונים על האומות) אשר חלק ה' לכל העמים (כפי שמופיע בספר דניאל – "ושר מלכות פרס עומד לנגדי… והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס. ואני יוצא והנה שר יון בא" (דניאל י' ) שאלו מלאכים הממונים על כל אומה, וזו כבר עבודה זרה ברמה גבוהה ולכן יותר מסוכנת מבחינה רוחנית כי באים לטעות שבאמת יש לה כוחות בפני עצמה) חוץ מעם ישראל שה' בעצמו לקח לו לעם.
וגם פה יש הדרגתיות, בתחילה השמש שהכי נראית לעין, לאחר מכן הירח שנראה רק לעיתים, ואחר כך הכוכבים שקטנים יותר וקשה להבחין ביניהם וצריך להיות בקיא בכל כוכב ולהבדיל בינו לבין האחרים, ולבסוף השרים הממונים שלא ניראים בכלל ורק מאמינים בקיומם.
ופה לא מוזכר עשיית פסל בדמותם כפי שהוזכר מקודם לגבי החיות, אלא עבודה של השמש עצמה או הירח.
מדוע דווקא על העבודה זרה מזהיר משה את בני ישראל לפני הכניסה לארץ ולא משאר עברות קשות כמו שפיכות דמים או גילוי עריות?.
והתשובה מגיעה מהפסוקים הבאים: "וה' התאנף בי על דבריכם, וישבע לבלתי עוברי את הירדן ולבלתי הוא אל הארץ הטובה… כי אנוכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן. ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת. השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה'… ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווך ה' אלוהיך כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא אל קנא".
כיוון שמשה לא נכנס לארץ ומת בעבר הירדן, יש חשש שוב שיהיה חטא העגל שישראל יחפשו מתווך בינם לבין ה' כמו אז שחשבו שמשה מת בעלותו להר סיני לקבל הלוחות – "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר… קום עשה לנו אלוהים אשר יכלו לפנינו, כי זה משה האיש… לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב), כי אפילו עצמות משה לא עוברות את הירדן להיקבר בארץ, ולכן אומר משה: "אנוכי מת בארץ הזאת אינני עובר את הירדן" – כלומר לא רק שאני מת כאן, אלא אפילו עצמותי לא עוברות את הירדן כפי שעצמות יוסף מובאות לקבורה בארץ.
המילים שנוקט כאן משה – "וה' התאנף בי על דבריכם" לכאורה מקבילות לאמור בפרשה הקודמת – "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם" (דברים א'), רק ששם מדובר שפונה אל דור האבות שחטא בחטא המרגלים, ואומר שבגלל חטאם גם משה לא יבוא לארץ כמו דור המדבר, כי כמו שהם חטאו בחטא הדיבור על הארץ, כך משה פגם בדיבור במי מריבה, כשלא דיבר אל הסלע וכעס על בני ישראל וקרא להם "מורים".
אך כאן מדבר אל דור הבנים ואמר שה' התאנף בו בגלל דבריהם במי מריבה שהתלוננו על המים, ובעקבות זאת טעה משה במי מריבה, ונגזר עליו לא להיכנס לארץ, בעוד שאלה שגרמו לא לחטוא, כן נכנסים לארץ. ולכן אומר כאן משה – "אינני עובר את הירדן ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת"- למרות דבריכם ולמרות שגרמת לי לא לעבור, אתם כן עוברים.
"כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעני ה' אלוהיך להכעיסו העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבוד תאבדון מהר מעל הארץ אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרישתה, לא תאריכון ימים עליה כי הישמד תישמדון".
כעת משה פונה לדורות הבאים, שלא היו במעמד הר סיני, ולא ראו את כל ניסי ה' במדבר ובכיבוש הארץ, ומתחילים לפקפק בכל אשר הוריהם מספרים להם ורוצים לפרוק מעליהם את העול הכבד של תורה ומצוות ולהיות ככל הגויים סביבותם והדרך הכי מהירה לעשות זאת זה לעבוד עבודה זרה, כפי שהזכרנו בסוף פרשת "בלק", את הגמרא במסכת סנהדרין ס"ג, עמוד ב' – שלא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות. וכפי שמסביר שם רש"י שעבודה זרה היוותה עבורם פתח יציאה מקיום כל המצוות.
כי באותה תקופה אנשים נזקקו לכח עליון כלשהו כדי לפנות אליו לעזרה כי הרגישו קטנים מול כוחות הטבע האדירים, אז אפיקורסיות (כפי שיש בימינו שהאדם סומך על עצמו ועל התקדמות המדע ולא נזקק לכח עליון וחושב שהכל מקרה ואין בורא לעולם) לא היתה אז כמעט (למעט עמלק) וכל העמים נזקקו לעזרת אלים מדומים.
ולכן כשישראל בדורות הבאים ירצה לנטוש את ה' ומצוותיו בגלל הקושי והעול שבמצוות התורה, יצטרך לפני כן למצוא נקודת משען אחרת לפני שנוטש את אלוהיו. והאפשרות הזמינה ביותר היא כמובן אלילי העמים אשר סביבותיו ובתוכו, כמו הבעל והאשרה, שלא דורשים מעובדיהם שום תיקון המידות אלא להיפך – השחתת המידות.
ולכן משה מתרכז כאן דווקא בעבירה זו ולא בשאר עברות, כי היא הפירצה שדרכה ינטשו את ה' ואת כל התורה.
ובניגוד לדור הנכנס לארץ שאותו מזהיר רק מעבודה זרה כמתווך בינו לבין ה' (כפי שהיה בחטא העגל) ולכן לא מוזכרת המילה "להכעיס", כי יודע משה שאין חשש שיעזבו את ה' לגמרי, כי הר ראו את כל ניסי ה' במדבר ובכיבוש הארץ. אך לדורות הבאים חושש משה מעבודה זרה להכעיס, ולא כמתווך, אלא עזיבה גמורה של ה', ולכן פה מוזכרת עבודה זרה הכי נמוכה של עשיית פסל ועבודתו כי הטרה גם להכעיס את ה' ולהמיר את כבודו בתבנית פסל, והיצמדות לאלילי העמים לחלוטין ולכן כאן נאמר – "ועשיתם הרע בעיני ה' אלוהיך להכעיסו".
ואז מזהיר משה שעל עבודה זרה כזו, יקבלו את העונש הכי חמור שמוכר בקללות של פרשת "בחוקותי" – גלו מהארץ.
מה שלא הזהיר לדור הנכנס לארץ שבמקרה הגרוע יעבוד עבודה זרה כמתווכת ולא להכעיס, ולכן עדיין יש תקנה.
אך כאשר העבודה זרה היא להכעיס, היא גוררת בהכרח גם השחתת המידות – "ועשיתם הרע בעיני ה'…" ויגיעו לדרגת ההשחתה של שבעת עמי כנען שהושמדו בשל כך.
כי לעיל באזהרה לדור הנכנס לארץ לא מזוכר הביטוי – "ועשיתם הרע בעיני ה'" – כי בעוד העבודה זרה כמתווך בלבד עדיין לא גורמת פריקת עול מוחלטת.
והגלות האמורה איננה רק עונש אלא גם תיקון, כי אם יישארו בארץ ללא תורה ומתוות החומריות של הארץ תעשה אותם גרועים מכל האומות כי כגודל הרוחניות כך גודל הטומאה והשחיתות שאפשר ליפול אליה.
כי ישראל נמשלו לכוכבים ונמשלו גם לעפר, וכאשר עולים, עולים עד הכוכבים וכאשר יורדים, יורדים עד עפר.
ואין אמצע כפי ששייך בשאר אומות העולם, לכן הכרחי להגלותם מהארץ בטרם יגיעו לחמישים שערי טומאה שאז לא תהיה תקנה. ולכן נאמר – "לא תאריכון ימים עליה כי השמד תישמדון" כלומר אם לא תיגלו מהר ובמקום זאת תישארו עליה ותאריכו ימים אז יאלץ ה' להשמידכם, ולכן חסד עושה אתכם ה' שלא תאריכו ימים עליה כדי שלא תישמדון, כי אם תאריכו ימים עליה תגעו לרמת שחיתות כזו שאין תקנה אלא רק השמדה.
"ויפיץ אתכם ה' בעמים ונשארתם מתי מספר בגויים אשר ינהג אתכם ה' שמה ועבדתם שם אלוהים מעשי ידי אדם עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון" – ברגע שה' יפיץ אתכם בגויים יוצא שלכל אחד משבעים אומות העולם יגיעו מעט ישראלים, כך שבכל אומה יהיו מתי מספר ישראלים ואז יאלצו ישראל בכפייה לעבוד אלוהים מעשי ידי אדם עץ ואבן (והגלות הנזכרת כאן היא כנראה גלות בית שני שזאת היתה הגלות שהתפזרנו בה בכל העמים, מה שאין כן גלות עשרת השבטים לאשור וגלות יהודה לבבל שבעים שנה שלא היתה פיזור בכל העמים.
ובגלות בית שני עבדו ישראל אלוהים מעשי ידי אדם – את הנצרות – צלב מעץ ואת האיסלם – האבן שבמכה עקבה, כי בכפייה נאלצו להתנצר ולהתאסלם ולכן נאמר כאן דווקא עץ ואבן לא זהב וכסף, כי מדובר בדתות אלו בעיקר ולכן גם לא נאמר כאן אלוהים אחרים, אלא אלוהים מעשי ידי אדם עץ ואבן, כי זה לא לגמרי עבודה זרה.
ולא מדובר פה בעבודה זרה של בית ראשון שהיתה עבודה זרה של אלילי כסף וזהב).
וכמובן כאשר זה בכפייה, אז עם ישראל שהוא עם קשה עורף, פתאום מתנגד ולא רוצה לעבוד עבודה זרה ונזכר לבקש את ה' – "ביקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו" – כלומר באחרית הימים, חזרה בתשובה אל ה' תהיה יותר אמיתית (בכל לבבך ובכל נפשך) מאשר בזמן מרדכי ואסתר שקיימו וקבלו עליהם בני ישראל מחדש את התורה מרצונם, לאחר שבמעמד הר סיני כפו עליהם הר כגיגית. כי גם בזמן מרדכי ואסתר, הדבר נבע מהכרת תודה לה' על הצלת נפשם וגופם מהרג, ועדיים זה לא מבטא הכרת בערך התורה והמצוות כשלעצמם.
אך באחרית הימים, לאחר אלפי שנות גלות בקרב הנוצרים והמוסלמים כשיראו את הצביעות והזיוף שבדתות אלה שמתיימרות לבוא בשם החמלה והאהבה ונתינת הלחי השניה לאויב (הנצרות) כשלמעשה הם הכי נקמניים ואכזרים (מעשי הצלב, הפוגרומים, האינקוויזיציה, עלילות הדם, השואה) וכן בשם השלום (איסלם) שעל מהותם זה מלחמה אינסופית (ג'יהאד ודת מוחמד בחרב), רק אז הכירו עם ישראל את ערך התורה והמצוות שנתן להם ה' שלמרות שרובן מעל השכל האנושי ומשוללי הגיון לכאורה, למעשה דווקא קיומן הוא זה שמצמיח דמויות מופת שאין כמותן בשום עם- כמו משה רבנו ושאר גדולי ישראל בכל הדורות, דמויות בעלי מידות טובות יחד עם שכל, הדרים בכפיפה, מה שלא קורה בעמים אחרים שישנה הפרדה מוחלטת בין בעלי מידות טובות לבין הכישורים השכליים, והגאונים שלהם הם בדרך כלל מושחתים במידות, כמו בלעם, אריסטו וכדומה.
ואז התשובה אל ה' תהיה "בכל לבבך ובכל נפשך", ובכל המידות הטובות השייכות ללב ובכל המעלות השכליות השייכות לנפש האלוקית שבאדם, כי יבינו ישראל שגם התורה והמצוות שמחייב אותם ה', נועדו לטובתם ולא לצורך של ה', ואם כן אין כאן כפייה הגוררת בעיטה מצידם אלא מתנה משמיים שצריך לקבלה בשמחה.
"כי אל רחום ה' אלוהיך לא ירפך ולא ישחיתך לא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" – ה' אל רחום לא ירפה ממך ולא ירפה את ידך בעת צרה, ובבוודאי שלא ישחיתך – לא יגרום לך להישחת על ידי העמים כשתהיה בקרבם וידאג שתתמיד לשמור על העליונות המוסרית בקרב העמים שבהם תשכון, למרות כל מה שהכעסת אותו, כי הוא רחום ולא שוכח את הברית עם האבות שנשבע להם על זרעם להשיבו לארץ ישראל באחרית הימים.
"כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך למן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ ולמקצה השמיים ועד קצה השמיים הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו? השמה עם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי? או הניס אלוהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמפותים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' אלוהיכם במצרים לעיניך".
ההדגשה כאן היא על שם אלוהים דווקא, שזו הנהגה הכללית של כל העולם והבריאה וכוחות הטבע על ידי ה' כי ה' פונה כאן לעם ישראל שישאל את כל אומות העולם האם מתיימר איזשהו עם מקרב אומות העולם לומר, ששמע את קול אלוהיו מדבר מתוך האש כמו שעם ישראל שמע במעמד הר סיני ונשאר חי כדי להעיד על כך.
וכן האם יש עוד עם שמתיימר לומר שאלוהיו הוציאו מעבדות בידי עם אחר על ידי ניסים מעל הטבע ככל שארע לעם ישראל ביציאת מצרים על ידי ה' אלוהיהם? כי הנהגת שם הוויה אלוהי ישראל היא מעל הטבע, ולכן רק עם ישראל יכול להתיימר בכך שאלוהיו דיבר עמו מתוך האש והוציאו ממצרים בניסים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה.
"ואתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוהים אין עוד מלבדו" – הנהגת שם אלוהים שהיא במסגרת חוקי הטבע, והנהגת שם הוויה שהיא מעל הטבע, שייכות לאותו אחד – ה' אלוהים, ואין עוד אלוהים מלבדו שיש לו כוחות. ואפילו השרים הממונים על אומות העולם הם מלאכים קדושים שליחיו של ה' שכל כוחו נובע ממנו והוא אלוהי האלוהים ואדוני האדונים.
רק שבכובעו כאלוהים הכללי על כל העולם, הוא פועל במסגרת חוקי הטבע שהוא עצמו יצר ובכובעו כה' אלוהי ישראל שזה רצונו האמיתי בבריאת כל היקום (שיהיה עם נבחר שמקדש את החומר על ידי תרי"ג מצוות התורה) הוא פועל כשם הוויה מעל הטבע, אך ה' הוא האלוהים ואין כח אחר מלבדו.
והיכן הוראת לדעת כי ה' הוא האלוהים? במעמד הר סיני וביציאת מצרים, כי מכך שה' כופף את חוקי הטבע כרצונו ברמה לאומית של גוי מקרב גוי (ולא ברמה פרטית כמו חרטומי מצרים שהפכו את המטות לתנינים ואת מי היאור לדם על ידי כישוף) ושל מעמד הר סיני לפני מליוני אנשים בבת אחת ששומעים קול אלוהים מתוך האש ולא מתו – "מן השמיים ישמעך את קולו לייסרך על הארץ יראך את אישו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש", זה מוכיח שהוא זה שיצר את חוקי הטבע, וממילא הוא האלוהים היחיד בבריאה כולה.
והמילים "מן השמים ישמעך את קולו לייסרך" מתייחסות לקול השופר שנשמע לפני מעמד הר סיני והחריד את כל העם – "ויהיה קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה… והיה קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוהים יעננו בקול" (שמות י"ט). וזה נועד לייסר את עם ישראל ולהחדיר בהם יראה מאת ה', כדי לקבל את דברו מתוך האש – עשרת הדברים.
"ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכוחו הגדול ממצרים" – פסוק זה מורכב מבחינה לשונית, כי מתחיל בלשון רבים ועובר ללשון יחיד ומסתיים בנוכח – "ויוציאך".
וכן מה פירוש בפניו? בפני מי?.
וצריך לומר שה' אהב את האבות אברהם יצחק ויעקב, אך בחר רק בזרעו של יעקב כעמו הנבחר ולא בזרעם של אברהם ויצחק, הכולל גם את ישמעאל ובני קטורה וכן את עשיו.
וזרעו של יעקב (שנים עשר בניו) יבחר להיות אביהם של ישראל ודורות לאחר מכן הוציאך (צאצאי זרעו של יעקב ה' ממצרים בכוחו הגדול בפניו של ה', כלומר בגילוי פניו ברבים של שם הוויה על ידי ניסם מעל הטבע. בדרך כלל ה' נסתר בתוך חוקי הטבע ולא מופיע בגלוי כמו ביציאת מצרים, שאז נחשף לעיני כל כוחו הגדול ופניו האמיתיות.
וכל זאת בשביל – "להוריש גויים גדולים ועצומים ממך מפניך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה כיום הזה"- זאת תכלית בחירת עם ישראל והוצאתו ממצרים- להגשים את ייעודו בארץ ישראל ולקדשה במצוות התורה.
וקודם כל על ידי הורשת גויי הארץ שגדולים ועצומים ממך, כפי שהיה במלחמת סיחון ועוג מלכי האמורי וכפי שיהיה בכיבוש הארץ. "כיום הזה" – שעם ישראל נמצא על סף הארץ לפני הכניסה כל הבחירה בעם ישראל ביציאת מצרים ובמתן תורה נועדה לרגע הזה.
"וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד".
מקודם נאמר – "אתה הראת לדעת שה' הוא האלוהים ואין עוד מלבדו", כלומר הוראת בשביל שתדע זאת. כעת תפקידך ליישם ראיה זו ולדעת לא רק בשכל (בצורה מנותקת מרגש) אלא להשיב אל הלב, שתרגיש זאת בעצמותיך באופן מוחשי שה' הוא האלוהים הבלעדי גם בשמיים – בצבא השמיים, שכל שבעים השרים הממונים כפופים לו לחלוטין. וגם בארץ הפועלת על פי חוקי הטבע – כולם פועלים מכוחו ואין להם שום קיום ללא דברו. ורק ידיעה מוחשית כזו תשמור עליכם בארץ ישראל שלא תיפלו בחומריותה ולא תפרקו כל עול על ידי פיתויי העבודה זרה וכך תאריכו ימים עליה –
"ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך כל הימים" – שמירת החוקים והמצוות של התורה בארץ ישראל אינה לצורך ה', אלא לצורך עם ישראל, כי מטיבות אותו גם מבחינה מוסרית של מידות טובות וגם מבחינה חומרית גורמת שיהיה שפע פרנסה משמיים, כי זו ארץ המושגחת באופן ישיר על ידי שם הוויה, בניגוד לשאר הארצות הנתונות לשליטת השרים הממונים – "ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה. תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א) וכן שמירת מצוות אלה הכרחית לצורך קיום על הארץ לאורך ימים, אחרת תקיא אתכם הארץ ותלכו בגלות.
"אז יבדיל משה שלוש ערים בעבר הירדן מזרחה שמש לנוס שם הרוצח… ונס אל אחת מן הערים האל וחי: את בצר במדבר בארץ המישור לראובני ואת ראמות בגלעד לגדי ואת גולן בבשן למנשי" – לכאורה דברים אלה סותרים את האמור בספר יהושע שרק לאחר כיבוש וניחול הארץ לבני ישראל ניתנו ערים אלה כערי מקלט – "ויקדישו את קדש בגליל בהר נפתלי ואת שכם בהר אפרים ואת קרית ארבע היא חברון והר יהודה ומעבר לירדן ירחיו מזרחה, נתנו את בצר במדבר במישור ממטה ראובן, ואת ראמות בגלעד ממטה גד ואת גולן בבשן ממטה מנשה" (יהושע כ') וכן בסוף פרשת מסעי שרק לאחר הכניסה לארץ יש להבדיל ערי מקלט משני עברי הירדן – "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי אתם עוברים את הירדן ארצה כנען והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם… והערים אשר תתנו, שש ערי מקלט תהיינה לכם, את שלוש הערים תתנו מעבר הירדן ואת שלוש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה"(במדבר ל"ה)?.
ויש לומר: כי הרי ידוע שבערי המקלט התיישבו רק הלווים – "ואת הערים אשר תתנו ללווים, את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו ארבעים ושתיים עיר" (שם, שם), לכן היה צריך משה להבדיל כעת את שלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי, לא לשם קליטת הרוצחים בשגגה שאכן תתחיל רק לאחר כיבוש ונחלת ארץ כנען על ידי יהושע, אלא כדי שבנתיים לא יתיישבו שם הנשים והטף של שבטי גד ראובן וחצי שבט המנשה, שנותרו בעבר הירדן המזרחי ולא נכנסו עם הגברים לארץ.
והם התיישבו בערי עבר הירדן המזרחי – "טפנו ונשינו וכל בהמתינו יהיו שם בערי הגלעד, ועבדיך יעברו, כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה…" (שם ל"ב) ולכן צריך להבדיל את שלוש הערים האלה שמיועדות רק ללוויים ולרוצחים בשגגה שיתיישבו שם רק לאחר כיבוש ונחלת ארץ כנען בעתיד.
ועשה זאת משה עכשיו באמצע הנאום, כי כעת סיים את ההקדמה לביאור מצוות התורה, שבה הדגיש את חשיבותן לקיום בארץ וסיים במילים -"ושמרת את חוקיו" ולכן רצה ליישם זאת בעצמו מיד, לקיום מצווהו שהצטווה עליה בפרשת מסעי.
"וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דיבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים בעבר הירדן בגיא מול בית פעור בארץ סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון, אשר היכה משה ובני ישראל בצאתם ממצרים. וירשו את ארצו את ארץ עוג מלך השבן, שני מלכי האמורי… מערוער אשר על שפת נחל ארנון ועד הר שיאון הוא חרמון וכל הערבה עבר הירדן מזרחה ועד ים הערבה תחת אשדות הפיסגה".
עד כה היתה הקדמה, שכללה בפרשת דברים דברי חיזוק מול עמי כנען, ובפרשת "ואתחנן" פירטה את חשיבות התורה והמצוות כדי להתקיים בארץ כנען.
וכעת עובר משה לפרט את העדות (פירוט מעמד הר סיני והשיבה שלא כל התורה נאמרה לכל עם ישראל במעמד הר סיני מפי ה') והחוקים והמשפטים שאמר משה מפי ה' וכל ישראל הנדרשים לקיום ארוך בארץ כנען.
לכן מציינים כאן את המקום בו דיבר דברים אלה – בעבר הירדן, בגיא, מול בית פעור בארץ סיחון.
וכיוון שהזכירו את סיחון, מפרטים שוב את הנצחון של שני מלכי האמורי ואת גבולות הכיבוש. ומדוע? הרי זה נאמר כבר מספר פעמים בפרשות הקודמות? וכן הביטוי – "בצאתם ממצרים", שחוזר כאן גם בעניין נאום משה שנאמר כאן שהיה בצאתם ממצרים, וכן בכיבוש סיחון ועוג נאמר כאן שהיה בצאתם ממצרים, והלא שני דברים אלו התרחשו ארבעים שנה לאחר יציאת מצרים?.
כמו כן, מדוע דווקא בגיא (שזה בעצם בקעה בין הרים) אשר מול בית פעור (שזה היה הר המשקיף על ערבות מואב ששם היה מחנה ישראל מסודר סביב המשכן כי ערבות מואב זה שטח מישורי גדול המאפשר הקמת מחנה – "וייקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון… וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (במדבר כ"ג, כ"ד)) ולא ליד אוהל מועד שנמצא בתוך מחנה ישראל בערבות מואב?.
ולגבי השאלה האחרונה, ניתן לומר, שכאשר משה צריך לדבר מול כל בית ישראל כפי שעושה כעת ("ויקרא משה אל כל ישראל") אי אפשר לעשות זאת בתוך מחנה ישראל שמסביב למשכן – א. כי אין מקום פנוי לכולם להתרכז שם, כי יש את האוהלים שמפריעים. ב. השטח מישורי – קשה היה לשמוע ולראות את משה כשנואם.
לכן משה מוציא את ישראל מתוך המחנה אל הבקעה שבין ראש פעור להר נבו, ומטפס על צלע ההר שכולם יראוהו כשנואם, מכיוון שזה גיא בין הרים, וההרים מסביב מחזירים את קולו של משה, כך שכל מי שנמצא בבקעה בין ההרים שומע את קולו, וקולו לא מתפזר כפי שהיה קורה בשטח מישורי נרחב, כמו מחנה ישראל בערבות מואב.
וכן דווקא מול בית פעור, מקום שחטאו ישראל ייאמרו דברי התורה והחיזוק ויקודש המקום על ידי כך כתרופת נגד לעוון פעור.
כמו כן, נאמר כאן – "בצאתם ממצרים", כי כל עוד לא נכנסים ישראל לארץ הם עדיין לא יצאו לגמרי ממצרים, למרות שחלפו ארבעים שנה מאז שיצאו משעבוד מצרים, כי עדיין לא יכולים לקיים את כל מצוות התורה, כי רובן שייכות רק בארץ ישראל, כך שיציאת מצרים נמשכת כל הארבעים שנה עד שיגיעו אל הרוחה והנחלה בארץ ישראל ויוכלו לקיים חיי עם ה' בארצו, רק אז יצאו לגמרי ממצרים ומהשפעותיה נמשכות.
לכן גם בלעם אומר לה' – "הנה העם היוצא ממצרים…" (במדבר כ"ב) – הוא עדיין יוצא ממצרים, גם כעת כשהוא חונה בערבות מובא ארבעים שנה אחרי.
ולכן מפורט כאן שוב כיבוש ארץ סיחון ועוג, ומפורטים גבולות הכיבוש. ועדיין מכונים אזורים אלה כארץ סיחון וארץ עוג, כדי לומר לנו, שלמרות הכיבוש וירושת הארץ על ידי ישראל ומשה, עדיין רק יוצאים ממצרים, ולא תיחשב ארץ זו כארץ ישראל עד אשר יעברו את הירדן בראשות יהושע ויכבשו את ארץ כנען וינחלוה ויתחילו לקיים את המצוות התלויות בה, רק אז יצאו לגמרי ממצרים, ואז גם עבר הירדן המזרחי יכונה ארץ ישראל ולא ארץ סיחון ועוג.
"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם: שמע ישראל את החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי דובר באוזניכם היום ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם".
מדוע צריך משה לקרוא אל כל ישראל ,והלא עד עכשיו דיבר איתם כבר שתי פרשות ולאן הלכו שצריך לקוראם שנית?.
וצריך לומר שכיוון שנגמרה ההקדמה של חיזוק ישראל לקראת המפגש עם עמי כנען ותליית הקיום בארץ בקיום התורה ומצוותיה, עבר משה הבדיל את שלוש הערים בערב הירדן כערי מקלט, ולצורך זה חזרו ישראל לאוהליהם עד סיום הבדלת הערים שכנראה לקחה זמן מסויים של בחירתן לפי מרחקן אחת מהשנייה, שצריך להיות מרחק שווה, ושלא יהיו כולן אחת ליד השניה. וכן צריכות להיות כל אחת מהן במרכז כל אחד משלושת השבטים- ראובן גד וחצי המנשה.
ולצורך כך צריך לצאת לשטח ולסייר בכל האזור. ולאחר שסיים זאת משה וחזר למחנה ישראל שוב קרא לכל ישראל לגיא שמול בית פעור כדי להתחיל לבאר את מצווות התורה בפועל.
ואמנם רוב המצוות כבר נאמרו בארבעת הספרים הקודמים ונכתבו לדורות, אך שם המצוות והחוקים והמשפטים מפוזרים בכל ספרי התורה, וכן כעת כשנכנסים לארץ צריך לסדרם לפי החשיבות והקדימות. לכן מתחיל משה בעשרת הדברות, שהן הבסיס לכל המצוות, כי נאמרו מפי ה' בדיבור ישיר לכל ישראל. ומשמע שהן הכי חשובות וכוללות את שאר המצוות שנאמרו אחר כך על ידי משה בשליחות ה'.
ולכן מתמקד כעת משה בסיכום עשרת הדברות וכל מה שסבב את נתינתן בסיני, כדי להשריש את חשיבותן בעם ישראל.
ולאחר מכן עובר משה לפרשת "שמע ישראל" – שהיא הקדמה לקיום המצוות, כי צריך להאמין באחדותו של ה' וצריך לאהבו בכל לב ונפש כי בלעדי זאת אין שום סיבה לקיים את מצוותיו.
ולאחר מכן צריך ללמוד ולשנן את כל המצוות על ידי לימוד התורה, כי בלי ידיעת המצוות לא שייך לקיימן, וכן צריך לעשות מעשים שחוקקים אותם לנצח, וזה על ידי מצוות תפילין, שמניחין כל יום, ומזוזות בפתח הבתים המזכירות לאדם בכל יום ובכל רגע את עניין שמירת המצוות בצאתו ובבואו הביתה.
ורק אחר כך מפרט משה את שאר המצוות ויבארן.
ולכן כאן מתחיל משה – "שמע ישראל" – תבין ישראל -"את החוקים ואת המשפטים… ולימדתם אותם ושמרתם לעשותם", קודם כל לשמוע ולהבין את החוקים והמשפטים ואחר כך ללמדם ולשננם כדי לא לשכוח ואחר כך לשמור ולעשות ולקיים את החוקים והמשפטים בפועל בארץ ישראל.
"ה' אלוהינו כרת עמנו ברית בחורב. לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת כי איתנו אנחנו אלה פה היום כולנו חיים".
הברית המוזכרת כאן מתייחסת לעשרת הדברות (שנאמרו ישירות מפי ה' לעם ישראל) ולפרשת משפטים (שמשה קיבל מה' ואמר לישראל, כי פחדו לשמוע עוד את קול ה') שכתב משה – "ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים. ויען כל העם כל אחד ויאמרו כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה. ויכתוב משה את כל דברי ה' ושכם בבוקר ויבן משבח תחת ההר שתים שערה מצבה לשנים עשר שבטי ישראל. וייקח ספר הברית ויקרא באזני העם. ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. וייקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (שמות כ"ד).
כנראה משה מתכוון לכל אלה שהיהו במעמד הר סיני והיו אז פחות מגיל עשרים לכן לא מתו במדבר, וכן לשבט לוי שלא מת במדבר.
וכשאומר כאן משה – "לא את אבותינו כרת ה' את הברית הזאת" מתכוון משה לשלושת האבות ולדורות שמתו במצרים, ולא לאבות של דור הבנים שהיו במעמד הר סיני ומתו במדבר, ולכן לא אומר "אבותיכם" אלא "אבותינו", כלומר הדור שקדם למשה עצמו, כמו אביו עמרם שלא יצא ממצרים ולכן אל היה במעמד הר סיני.
אך מהמילים – "אנחנו אלה פה היום כולנו חיים" משמע, שגם אלה שמתו במדבר לא נכרתה הברית איתם, כי הם לא חיים כעת?.
וניתן לומר, שעל פי דעת רבי עקיבא במסכת סנהדרין, דף ק"י עמוד ב', אומר רבי עקיבא – "דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדים לדין. שנאמר – במדבר הזה ייתמו ושם ימותו. ייתמו בעולם הזה ושם ימותו – בעולם הבא" אכן לא נכרתה עימם הברית, כי לא זכו להיכנס לארץ, ורק עם דור הבנים נכרתה הברית. כי הברית בסיני קשורה קשר הדוק עם ארץ ישראל וכל קיום המצוות וקבלת התורה נועדה לקידוש ארץ ישראל על ידיה, ומי שמאס בארץ מאס בברית שבסיני, ולכן למפרע מתברר שלא עמו נכרתה הברית.
וכן מי שמת בעוון פעור שגם הוא נכלל בדברי ה' – "כל מנאצי לא יראוה" (במדבר י"ד) וכן כל שאר המתים במדבר בעדת קורח ובנחשים השרפים, שגם הם נכללו בכלל המנאצים, ולא חיים כעת בזמן הכניסה לארץ, גם הם לא נכללים באותה הברית שכרת ה' בסיני (וכן סובר הספורנו שם: "וכל מנאצי לא יראוה" – וגם מבניהם שאינם בזאת הגזרה שלא הגיעו לכ' שנה, כל אותם שינאצוני בעתיד לא יראוה, כמו שקרה למתים על דבר קורח ועל דבר פעור ובנחשים השרפים).
"פנים בפנים דיבר עמכם ה' בהר מתוך האש. אנוכי עומד בין ה' ובניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש, ולא עליתם בהר. לאמר: אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים…".
מצד אחד כתוב שה' דיבר עימם מתוך האש, מצד שני משה אומר שהוא תיווך בי ידובר ה' ולא שמעו ישירות מה'?.
אז הדברים מתבהרים מהמשך הפרשה לאחר ציטוט עשרת הדברות על ידי משה – "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש… ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי"- כלומר עשרת הדברות דיבר ה' פנים אל פנים אל כל קהל ישראל ללא תיווך על ידי משה.
"ויהיה כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו: הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גודלו, וא קולו שמענו מתוך האש. הים הזה ראינו כי ידבר אלוהים את האדם וחי. ועת הלמה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת. אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהנו עוד ומתנו… קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלוהינו ואת דבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלוהינו אליך ושמענו ועשינו" – ולכן לאחר עשרת הדברות (ששמעו ישראל מאת ה' ישירות) שאר המשפטם והמצוות שמע משה מפי ה' ואמר לבני ישראל ועל מצוות אלה נאמר – "אנוכי עומד בין ה' ובניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר" – אלא רציתם שאני אעלה להר אל ה' ארבעים יום כדי לשמוע את המצוות ואחר כך אעבירם לכם כמתוווך.
וכן נאמר בפרשת יתרו מיד לאחר עשרת הדברות: "וכל העם רואים את הקולות…וירא העם וינועו יעמדו מרחוק. ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות…ועימוד העם מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים. ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל…" (שמות כ') ומשם והלא כל פרשת משפטים משה שומע מפי ה' ואמרה לבני ישראל.
והמילה לאמר, המופיעה כאן לפני עשרצ הדברות מתיייחסת לפסוק הקודם – "פנים בפנחם דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש… לאמר: אנוכי ה'…".
אגב בפרשת יתרו נאמר – "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר: אנוכי ה' אלוהיך…" (שמות כ') והביטוי "וידבר אלוהים" מופיע רק ארבע פעמים בתורה כפי שפירטנו בפרשת "וארא" – עם נח, אברהם, משה ובני שיראל במעמד הר סיני, ואילו כאן בפרשתנו משמע ששם הוויה דיבר עם ישראל בממעד הר סיני ולא שם אלוהים?.
וכן הביטוי המופיע כאן – "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש", מקביל לאופן הדיבור של ה' עם משה – "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (שמות ל"ג) שזאת הדרגה הכי גבוהה של נבואה שאי פעם דיבר ה' כך עם אדם. ומשה זכה לכך באופן קבוע, אך עם ישראל במעמד הר סיני זכו לכך רק באופן חד פעמי, כי לא היו ראויים לכך מצד הכנתם, כמו משה שתיקן את המידות והיה ראוי להתגלות כזו באופן קבוע.
וחסד ה' עשה עם ישראל בהתגלותו אליהם כך, לכן באמת לא יכלו ישראל לעמוד בכזו התגלות ובקשו שמשה יתווך בשאר החוקים והמשפטים.
מצד שני בסוף פרשת ברכה נאמר – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד) וכן – "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה… פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (במדבר י"ב).
משמע שדיבור ה' פנים בפנים עם ישראל זה עדיין דרגה נמוכה יותר מדיבור פנים אל פנים (שמות ל"ג) ומידיעה פנים אל פנים, ומדיבור פה אל פה שנאמר במשה.
כי הדיבור אל משה תמיד נפתח במילים – "וידבר ה' אל משה לאמר" ולו בלבד (למעט פעם אחת שדיבור זה נאמר אל אהרן לאחר מות בניו שנדם ולא מחה, ופעם אחת אל יהושע בציווי על ערי המקלט) וכנראה שדיבור ה' פנים בפנים כפי שהי ה אל ישראל בעשרת הדיברות זו אותה דרגת נבואה של – "וידבר אלוהים…" שנאמר בפרשת יתרו לפני עשרת הדברות.
לגב עשרת הדברות האמרות בפרשתנו על ידי משה אז בשלושת הדברות הראשונות (אנוכי, לא יהיה לך, לא תישא) אין שינוי מהאמור בפרשת יתרו (למעט שני ווים, ששם כתוב "וכל תמונה" וכאן כתוב "כל תמונה" כמו כן כאן כתוב "ועל שילשים" ושם כתוב "על שילשים").
אך בדיברה הרביעית יש מספר הבדלים: ששם כתוב זכור וכאן כתוב שמור, וכן כאן כתוב – "ושורך וחמורך וכל בהמתך" ושם לא מוזכרים שור וחמור אלא רק – "ובהמתך", וכן כאן כתוב – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך", מה שבכלל לא מוזכר שם.
וכן שם כתוב – "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו", וכאן זה לא מוזכר כלל ובמקום זה נאמר – "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת".
ומדוע שינה משה מהאמור בפרשת "יתרו"? יש לומר: שהשינוי נובע בגלל העיתוי. כי בפרשת יתרו כשנתנו עשרת הדברות, אמורים היו להישאר שנה במדבר ליד הר סיני, ואז ממילא לא עסקו בעבודת האדמה שעבורה צריך שור וחמור אלא רק בנשיאת משאות במדבר שלצורך כך מספיק בהמה אחת.
וכן שם בעיקר הצטוו לזכר את יום השבת לקדשו, כ לא היה להם הרבה מלאכות לעשות, כי קבלו מן משמיים ושמלתם לא בלתה ורגלם לא בצקה. ולכן יותר עסקו בלימוד ובזכירה של חוקי השבת. וכן שם נאמרה הסיבה על שמירת השבת, שזה בגלל שה' ברא את העולם שישה ימים ונח ביום השביעי , כך שמצווה זו מצטרפת לשלוש הדיברות הראשונות שהן עיקרי האמונה והן הבסיס לכל המצוות-אמונה בה' אחד שברא את העולם והוציאנו ממצרים ובחר בנו כעם סגולה, וכמו שהוא נח ביום השביעי כך אנחנו עמו צריכים לנוח היום השביעי ובכך אנו מודיעים לכל העולם שיש אלוהים אחד שברא את כל העולם.
ואילו בפרשתנו, משה לא משנה את המצוות עצמן, אלא רק מוסיף טעמים נוספים לקיומן הנצרכים לצורך הכניסה לארץ כנען.
לכן הוא אומר – "שמור את יום השבת" ולא "זכור" כי כעת בכניסה לארץ התחילו בעבודת האדמה וצריך להתחיל בפועל בשמירת השבת על כל דקדוקיה, מה שלא נדרש במדבר, כי ממילא לא עסקו במלאכות ולכן נדרשו אז רק לזכור על מנת לשמור בכניסה ארץ.
וכן, במשך ארבעים שנה במדבר שראו כל שבוע שהמן יורד בששה ימים וביום השישי יורד לחם משנה לצורך השבת ובשבת לא יורד מן. זה הזכיר להם כל הזמן שאלוהים ברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי.
אך כעת בכניסה לארץ ככנען שיפסק המן, רק על ידי שביתתם כל שבת ממלאכה יישמר הזיכרון לעולמי עד. ולכן נאמר עכשיו "שמור" דווקא.
לכן נאמר עכשיו גם שורך וחמורך, בנוסף לבהמתך שנאמרה בפרשת "יתרו", כי בהמות אלו מועדות לחרישת השדות ולשאר מלאכות – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"א) וכעת נכנסים לארץ ולכן גם נאמר – "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" שלא נאמר בפרשת "יתרו", כי בכניסה לארץ יש חשש שבגלל ריבוי העבודות שבשדה יעבידו בשבת את העבדים והשפחות, כי יש הרבה מלאכות שלא מספיקים לעשות כל השבוע ויבואו להקל, כיוון שמדובר בעבד כנעני (מה שאין כן במדבר שלא היו הרבה מלאכות ואין חשש זה).
לכן נאמר כאן – "למען ינוח… כמוך" – שבדבר הזה אין הבדל ביניכם, גם הם צריכים לנוח ביום השבת.
וכיוון שלא נאמר כאן זכור בתחילה אלא שמור, לכן מדגיש כאן משה -"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" וה' הוציאך משם ביד חזקה, על כן ציווך לעשות את יום השבת, ולכן אתה צריך שעבדך ואמתך ינוחו כמוך, כי גם אתה היית עבד במצרים, וכל ציווי שמירת השבת הוא רק על עם ישראל שה' הוציא ממצרים מבית עבדים ולא על שאר אומות העולם.
ולכן לא נזכר כאן (כמו שמוזכר בפרשת "יתרו") שה' שבת ביום השביעי מכל מלאכתו, כי אם כך גם שאר הגויים היו צריכים לשמור את השבת, כי גם הם נבראו בבריאת העולם. אך רק עם ישראל הוצא ממצרים ביד חזקה ולכן רק הוא מצווה בשמירת השבת, כי רק הוא עם ה' הצריך להידבק בדרכי ה', ואחת מדרכי ה' היא המנוחה ביום השבת, כך שיש שתי סיבות לשמירת השבת ורק צירופן מחייב שמירת שבת ולא אחת מהן.
ושתי סיבות אלו הן – "ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ… וינח ביום השביעי" (שמות כ') וכן – "כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוהיך משם ביד חזקה" – ששתיהן מתקיימות רק בעם ישראל ולא בשאר עמים ולכן רק עם ישראל מחוייבים בשמירת השבת.
וכפי שהסברנו באריכות בפרשת "משפטים": יציאת מצרים שהיתה ניסית ומעל הטבע, מוכיחה לעולם כולו שה' הוא זה שיצר את הטבע בשבעת ימי הבריאה. כי רק מי שקבע את חוקי הטבע יכול לשנותם כרצונו, כך שיציאת מצרים מעידה על השבת, בדיוק כפי שעושה זאת שביתת ה' ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה.
והדיבור החמישי – "כבד את אביך ואת אמך…" גם יש שינוי כאן מפרשת "יתרו" שכאן נוסף הביטוי – "כאשר ציווך ה' אלוהיך" וכן – "ולמען ייטב לך" שלא מופיע שם.
ויש לומר שלכאורה מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה שכלית – כל אדם מבין מדעתו שצריך הכרת הטוב להורים על כך שגידלו אותו ואם כן יקיים אותה מצד שכלו ולא מצד ציווי ה', כי שייכת יותר למצוות בין אדם לחברו, כמו לא תגנוב ולא תרצח, לא תנאף ולא תחמוד, ולכן בא משה ומוסיף – "כאשר ציווך ה' אלוהיך", גם מצווה זו שייכת לארבע הקודמות המעידות על בריאת העולם על ידי ה' וגם כיבוד אב ואם צריך לקיים לא מצד השכל האנושי אלא מצד ציווי ה' על כך – כי שלושה שותפים באדם – הקב"ה אביו ואמו, ההורים נותנים את הגוף וה' נותן את הנשמה, ולכן ציווי ה' גובר על ציווי ההורים, כי גם ההורים חייבים בכבוד ה' שברא אותם, ולכן אם מצווים לבנם לעבור עברה אין לו לשמוע להם.
ולכן נקשרת מצווה זו לאריכות ימים על האדמה של ארץ ישראל. כי כפי שצריך לקדש את אדמת ארץ ישראל על ידי מצוות התלויות בארץ – של הפרשת תרומות ומעשרות וביכורים ומתנות עניים מיבול הארץ, כך יש לקדש את המצוות השכליות ככיבוד אב ואם, ולעשותן מצד ציווי ה' ובכך לקדש גם את השכל שזה יותר קשה מלקדש חומר גס, כי מצריך השקעה רוחנית בכוונת המצווה וביטול האני של האדם שרוצה לסמוך על שכלו ולהרגיש יש.
וכעת נדרש גם להקריב את שכלו למען ה' ולא להשתמש בו ולבטלו לציווי ה', ולכן מוסיף כאן משה את המילים – "ולמען ייטב לך" לפני הכניסה לארץ, כי קיום מצווה זו בכוונה ציווי ה' תקל על האדם לקדש את חומריות ארץ ישראל שזה יותר קל מקידוש השכל, וגם עושה את האדם טוב יותר כי שובר את גאוותו.
ומצווה זו גם מתווכת, בין שני חלקי עשרת הדברות, בין החלק של בין אדם למקום שזה הארבע מצוות הראשונות לבין חמש המצוותה האחרונות שיותר שייכות לבין אדם חברו, וכיבוד אב ואם היא שילוב של שניהם, כי מצד אחד היא מצוות עשה שכלית שצריך להכניס בה כוונה לשם שמיים מצד ציווי ה', ומצד שני היא גם בין אדם לחברו ומשפיעה על כל היחסים בין אדם לחברו, כי מי שאין בו הכרת הטוב להוריו, קל וחומר שלא תהיה לו הכרת הטוב לשאר בני האדם ויחסיו עמם יושתתו על אנוכיות גרידא.
וחמש הדברות הבאות מופיעות כאן בו' החיבור, שמאחד את כולם למיקשה אחת, בניגוד לפרשת יתרו שכל אחת נאמרת בפני עצמה – "לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמוד בית רעך. לא תחמוד אשת רעך עבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ').
ואילו בפרשתנו כל חמש הדברות האחרונות מחוברות בו' החיבור למיקשה אחת – "לא תרצח ולא תנאף לא תגנוב ולא תענה עד שווא (במקום עד שקר) ולא תחמוד אשת רעך (בזמן שבפרשת יתרו מתחילים קודם ב"בית רעך" ורק אחר כך "אשת רעך") ולא תתאווה בית רעך (בעוד שביתרו נאמר לא תחמוד, כאן יש שינוי ללא תתאווה) שדהו (שם לא מוזכר שדהו כלל) ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך"
וניתן לומר שמשה רוצה לומר לבני ישראל, שבניגוד למדבר שבו ניתן לחלק עבירות אלה לבודדות, ויתכן שאדם ירצח אך לא יגנוב ולא ינאף ויש אדם שינאף אך לא ירצח ולא יגנוב ולא יענה ברעהו עד שקר. אך בארץ ישראל שאליה נכנסים ברגע שאדם יכנע לחומריותה של הארץ במקום לקדשה, אז יפול לגמרי ויעשה את כל העברות האלה ביחד, כפי שקרה לשבעת עמי כנען שהיו פרוצים בכל העברות האלה ביחד ולא התמחו רק באחת מהן.
וזו גם הסיבה שנאמר כאן "לא תענה ברעך עד שווא", במקום עד שקר שנאמר בפרשת יתרו. כי בניגוד לעד שקר שיש לו מניע להפליל את חברו מסיבה כלשהי או ששונא לו, או שקיבל כסף עבור כך כדי לעזור לצד השני. כאן בארץ ישראל גם בלי שום סיבה ורווח יעיד עדות שקר בחברו (וכאן שווא זה גם במובן של חינם וגם במובן של שקר – "יען דברכם שווא וחזיתם כזב" (יחזקאל י"ג), כלומר לא תמורת כסף או כלשהו אלא לשווא – כמו הפירוש של הפסוק – "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" כלומר שנשבע בשם ה' ללא צורך כלשהו, כמו שנאמר – "ואמרתם שווא עבוד אלוהים" (מלאכי ג') כביכול אין רווח בלעבוד את ה') לשווא רק לשם החטא וההתאכזרות לשני.
ועל זה הדרך מתפרש כאן איסור לא תחמוד. שבניגוד לפרשת יתרו שכל חמידה נאמרת לבדה – בית רעך, אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך (שלא הכוונה לא לחמוד את כל הדברים של רעך כי אז לא היה צריך לפרט את הקודמים אלא לומר לא תחמוד כל אשר לרעך אלא הכוונה שכל דבר של רעך אסור לך לחמוד, אפילו בנפרד) כי יתכן שאדם יחמוד בית רעהו ולא יחמוד את אשתו ולהיפך.
ויתכן שאדם יחמוד את שורו החזק של רעהו ולא את חמורו.
אך כאן בכניסה לארץ זה לא לשם תועלת חומדים את רכוש חברם, אלא חומריות הארץ תגרום, שאינך חומד את אשת רעך כי היא יפה במיוחד, אלא כי היא שייכת לרעך. וכן גם לגבי בית רעך ושדהו (כאן נאמר שדהו ולא בפרשת יתרו, כי כאן נכנסים לארץ ונוחלים כל אחד שדה בארץ מה שלא היה שייך במדבר) ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לו, נאמר לשון תאווה ולא לשון חמידה (כפי שנאמר בפרשת יתרו) כי בארץ ישראל תתערב גם תאווה (שיותר חזקה מחמדה) לכל דבר ששייך לרעך רק בגלל ששייך לרעך ולא בגלל הדבר עצמו, וזו צרות עין המעידה על מידות רעות (ובחטא עץ הדעת נאמר – "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל"( בראשית ג') רואים ש'חמדה' מקושרת ל'להשכיל', ותאווה מקושרת לעינים שלא שובעת מלהביט).
והסיבה לשינויים אלה מפרשת יתרו, והלא גם אז עמדו להיכנס לארץ כנען עם כל החומריות שלה?.
אך יש לזכור שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן של ישראל ותוקן חטא עץ הדעת (שגרם לכל חומריות האדמה – "ארורה האדמה בעבורך" שלאחר המבול נשארה רק בארץ כנען) וכן משה עמד להנהיגם בכניסה לארץ, וכן זה היה דור היוצאים ממצרים שהיו חסינים יותר מפני חומריות הארץ, כי הורגלו לתועבות ארץ מצרים. אך לאחר חטא העגל שחזרה זוהמתן, וחטא המרגלים שגרם לדור יוצאי מצרים למות מדבר, ורק דור הבנים נכנס לארץ, כאשר לא מורגל וחסין לחומריותה.
וכן לאחר חטא מי מריבה שנגזר על משה לא להכניס לארץ את עם ישראל וזכותו לא מגינה עליהם כבר יהיו בארץ ללא הנהגתו יש חשש שיפלו בחומריות הארץ.
לכן היה צריך משה להוסיף מספר חיזוקים בעשרת הדברות המותאמים למצב שהשתנה מאז מעמד הר סיני (ויש לזכור ששעל פי הגמרא בסוף מסכת מגילה- פרשת דברים משנה תורה, נאמר על ידי משה מפי עצמו ומוסיף התוספות מקום – "ברוח הקודש אמרו", ולא כהכתבה ישירה מאת ה' כפי שהיו ארבעת הספרים הקודמים מגילה ל"א עמוד ב').
וכעת מתאר משה את הגורם לכך ששאר המצוות לא נאמרו לישראל על ידי ה' בעצמו אלא בתיווכו של משה, וזאת כפי שהבאנו לעיל בעקבות בקשת ראשי השבטים וזקני ישראל שחששו למות אם יוסיפו לשמוע את קול ה' וביקשו ממשה שמכאן והלאה הוא ישמע מה' את החוקים ויאמר להם – "את כל הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש… ויכתבם על שתי לוחות אבנים ויתנם אלי" – מכאן משמע שכל עשרת דברות נאמרו ישירות לעם ישראל מפי ה' ( ולא כדעת רוב המפרשים הסוברים שרק שתי הדברות הראשונות נאמרו מפי ה' וכל השאר בתיווך של משה) כי נאמר כאן – "את כל הדברים האלה דיבר ה' ויכתבם על שתי לוחות אבנים"- משמע שכל הדברים שנכתבו על לוחות הברית ("עשרת הדברים ויכתבם על שתי לוחות אבנים" (דברים ד')) הם אלה שנאמרו מפי ה' לכל הקהל ולא רק שתי הדברות הראשונות.
"וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי: שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך, היטיבו כל אשר דיברו מי ייתן והיה לבבם זה להם וירא אותי וישמור את כל מצוותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם".
ובפרשת יתרו משמע שמשה אומר זאת להם על דעת עצמו, ולא מוזכר שם שה' אומר זאת למשה – "ויאמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוהים פן נמות. ויאמר משה אל העם: אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ'), "ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים, (שם, שם)?.
צריך לומר, שאכן שם משה אומר להם אל תיראו, כי ה' רוצה לנסות אתכם ובכוונה גרם לכם ליראה גדולה כדי לעזור לכם לשמור על המצוות מיראה. אך משה לא נענה לבקשתם שהוא יתווך, רק אומר אל תיראו, לא תמותו אם ימשיך ה' לדבר איתכם את כל המצוות ורק לאחר שמשה ניגש אל הערפל אשר שם האלוהים אומר לו ה' את הדברים שנאמרים כאן (ולא הובאו שם), שמסכים לבקשתם, שמכאן והלאה משה יתווך את בדרי ה' לישראל, ולא יאלצו עוד לעמוד במעמד המפחיד של הר סיני כי ה' דווקא מרוצה מדברי העם כי זה מלמד שנכנסה בהם יראת שמיים ורק ה' מאחל שמצב זה יימשך גם הלאה, שעוצמת המעמד תנציח בליבם יראת שמים עד שינחילו זאת לבניהם, וזה יעזור להם לקיום המצוות כל הימים, ואז ייטב להם ולבניהם לעולם.
ומדוע משה לא אמר להם זאת כבר בפרשת יתרו, שה' נענה לבקשתם? ויש לומר כי שם מיד ראו זקני ישראל שנענה לבקשתם בפועל, כי כל פרשת משפטים שבאה מיד לאחר מכן אמרה להם משה בעצמו מפי ה' ולא שמעו זאת במעמד הר סיני.
אך כעת כשמדבר לדור הבנים, ויש חשש שיאמרו: אכן עשרת הדיברות שמעו אבותינו וחלק מאיתנו (שהיו אז פחות מגיל עשר וכן שבט לוי כולו) מפי ה'. אך מדוע שאר התורה לא נאמרה אז מפי ה'? ויש חשש שיחשבו שמשה אמר שאר המצוות מעצמו, או ששאר המצוות בחשיבות פחותה מעשרת הדברות, ולכן לא נאמרו בסיני. לכן משה מספר להם את בקשת אבותיהם ("ראשי שבטיכם וזקניכם" שכבר לא חיים כעת ולא יכולים לספר זאת לדור הבנים) ואת תשובת ה'.
ולכן שאר התורה נאמרה מפי משה ולא בהר סיני על ידי ה' בדיבור ישיר אל ישראל. אך לא בגלל חשיבות פחותה מה שמשה אמר מעצמו אלא גלל בקשת אבותיהם ויש כעת מספיק אנשים שהיו באותו זמן שיכולים להצדיק את דברי משה.
מדברי ה' – "מי יתן והיה לבבם זה להם, ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים…" – רואים הוכחה ברורה לכך שלב האדם בידו לחלוטין לבחור בין טוב לרע, וה' לא מתערב בבחירתו – כי הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, ולכן ה' אומר כאן בלשון תקווה – "מי יתן…" והרי הוא בעצמו יכול לתת שלבבם ירא את ה' כל הימים, אלא שה' לא מתערב בבחירת האדם.
"לך אמור להם: שובו לכם לאוהליכם, ואתה פה עמוד עמדי ואדברה אליך את כל המצווה והחוקים והמשפטים אשר תלמדם ועשו בארץ אשר אנוכי נותן להם לרישתה" – מפסוק זה משמע שוב, שלמעט עשרת הדברות שנאמרו מפי ה' בסיני ויש חובה על ישראל לקיימן בכל מקום בעולם בלי קשר לארץ ישראל, שאר המצוות, שה' הכתיב למשה שיאמר לבני ישראל, מצוותן בעיקר בארץ ישראל (ולכן נאמר כאן "ועשו בארץ") ולא מחוצה לה. וקיומן בחול זה רק מצווה צד – "הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים…" (ירמיה ל"א) שלא ישכחו את המצוות בגלות וכשישובו לארץ יהיו בעיניהם כחדשים ולא יזכרו מה צריך לקיים כפי שהבאנו לעיל בשם רש"י.
"ושמרתם לעשות, כאשר ציווה ה' אלוהיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל. וכל הדרך אשר ציווה ה' אלוהיכם אתכם תלכו, למען תחיון וטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון" – גם הגויים שלא מקיימים מצוות אלה חיים במובן הגשמי, אך כאן המשמעות היא של חיים רוחניים שהם החיים האמיתיים. כפי שמים חיים הכוונה למים זורמים שלא עומדים במקום – מי מעיין, כך חיים אמיתיים הם חיים של התקדמות ועלייה במדרגות הקדושה ובעבודת המידות, וזאת ניתן להגשים רק על ידי מצוות ה' שברא את האדם, ורק הוא יודע את המתכון להתקדמות תמידית בחיים כלומר לחיים אמיתיים. ולכן נאמר כאן – "למען תחיון וטוב לכם", כי זה הטוב האמיתי – חיים של התקדמות וזרימה ולא של עמידה במקום ושקיעה בתאוות הגוף. ורק כך תאריכו ימים בארץ כנען ולא תקיא אתכם הארץ.
"וזאת המצווה והחוקים והמשפטים אשר ציווה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרישתה. למען תירא את ה' אלוהיך לשמור את כל חוקותיו ומצוותיו אשר אנוכי מצווך, אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך ולמען יאריכון ימיך ושמעת ישראל ושמר לעשות אשר ייטב לך ואשר תרבון מאוד, כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לך, ארץ זבת חלב ודבש".
תכלית הלימוד של מצוות ה' היא יראת ה', ביראת ה' תביא לקיום המצוות בפועל בארץ ישראל גם על ידי הדורות הבאים שלא ראו ביניהם את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, ובכל זאת היראה תושרש בהם על ידי לימוד התורה ומצוותיה.
ולכן נאמר "ושמרת ישראל" כלומר תלמד את המצוות, ובעקבות זאת "ושמרת לעשות" רק הלימוד שישריש בך יראת ה' יבטיח שתשמור לעשות מצוות אלה בארץ ואז ייטב לך והארכת ימים עליה, ורק אז תזכה שארץ כנען תהפוך לארץ זבת חלב ודבש עבורך ולא תפיל אותך כפי שהפילה את שבעת עמי כנען.
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".
ולאחר עשרת הדברות שהן הבסיס לכל המצוות האחרות, ולכן נאמרו על ידי ה' ישירות לעם ישראל, ונוהגות בכל מקום בעולם, עובר משה לבאר את הדרך לקיים את שאר המצוות בארץ ישראל, שלמענם נועדו וחלים בעיקר רק בה.
והדרך לכך היא האמונה באחדות האל ושבחר להיות אלוהינו בפרט, למרות שהוא האל היחיד שברא את כל העולם וגל את אומות העולם, עדיין בחר רק בנו להיות לו לעם סגולה. ולכן אנו מחוייבים באהבתו בכל לב -רגש, ובכל נפש – שכל, ובכל מאודנו – בכל כוחות הנפש, כלומר ששום אהבה – אישה, בנים והורים לא תתעלה על אהבת ה'.
ולכן צריך לשנן דברים אלו לבנים, ולדבר בם יומם ולילה – פעמיים ביום לקרוא קריאת שמע וכך לא ניכנס לשגרה ושכחה של דברים אלה. צריך גם לעשות מעשים בפועל לחקיקת דברים אלה על ליבנו, על ידי מצוות תפילין ומזוזות בפתחי הבתים וזו הדרך להגיע לשמירת המצוות בארץ כנען.
ומעניין, שזוהי פעם ראשונה בתורה שמוזכר ציווי על אהבת ה'. כי עד כה בנושא של הלב נתקלנו רק ביראת ה' באמונה בה', בדבקות בה', אך לא באהבה.
ודווקא לפני הכניסה לארץ, מפה ועד סוף ספר דברים מופיעה הרבה פעמים דרישה זו לאהבת ה', ודווקא מפי משה נאמרת דרישה זו לאהבה את ה' ולא על ידי ה' עצמו. אולי הדבר נובע מכך, שמשה מבין שכדי לנצח את חומריות הארץ לא מספיקה רק יראת ה', אלא צריך גם אהבה, כי היא שנותנת התלהבות בעשיית המצוות- בפרט מצוות עשה, כי רוב המצוות התלויות בארץ- תרומות, מעשרות, מתנות עניים וכדומה, הן מצוות עשה ששם נדרשת אהבה ולא מצוות לא תעשה ששם נדרשת רק יראה והימנעות מלעשות.
בעוד שבהנהגת המדבר היה ניתן להסתפק רק ביראת ה' לצורך קיום המצוות. לכן משה אומר כאן – "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" כי באמת זו הפעם הראשונה שמצטווים ישראל על אהבת ה' לכן אומר משה היום.
בניגוד למצוות תפילין, שנאמרה כבר בעניין זיכרון יציאת מצרים, ונהגה כבר במדבר – "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך… כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים… והיה לאות על ידכה, ולטוטפות בין עיניך, כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים" (שמות י"ג), לעומת זאת מצוות מזוזה מתחייבת רק בכניסה לארץ ומופיעה כאן לראשונה, ולא כוללת את זיכרון יציאת מצרים, אלא רק את פרשת שמע ואת פרשת "והיה אם שמוע" ועוסקת בזיכרון אהבת ה' ולימוד התורה שהכרחיות לקיום המצוות בארץ.
ולכן בניגוד לתפילין שנקשרות על גוף האדם ולכן נוהגות גם במדבר, המזוזה נתלית בפתחי הבתים ולכן לא נוהגת במדבר שישבו שם באוהלים אלא רק מהכניסה לארץ ששם ישבו בבתים.
השלב הבא בהכנת ישראל לכניסה לארץ, הוא אזהרה פן ישמן ישורון ויבעט – "והיה כי יביאך ה' אלוהיך, אל הארץ אשר נשבע לאבותיך… ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מילאת… ואכלת ושבעת. הישמר לך פן תשכח את ה' אשר הוציאך מארץ מצרים מבית עבדים" – דווקא שפע טובה, במקום לגרום להכרת תודה לה', גורם בדרך כלל לגאווה ולייחוס ההצלחה לעצמי ולשכחת ה'.
ודווקא עוני וייסורים שוברים את הגאווה ובכך מאפשרים לאדם לראות כמה הוא קטן זקוק לעזרת ה'.
וכיוון שקודם ציווה משה על אהבת ה', ואהבת ה' בלבד לעיתים גורמת לעודף בטחון עצמי, ולחוסר זהירות במצוות לא תעשה, כי סומכים על אהבת ה' שכאב את בן ירצה, כמו בן שמרשה לעצמו לחטאו כי יודע שאבין יסלח לו.
לכן כעת מזהיר משה – "את ה' אלוהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תישבע" – דרושה גם יראה כמו שיש לעבד מפני האדון ולכן נאמר גם – "ואותו תעבוד", כמו עבד שנזהר לא לעשות טעויות מחשש מעונש מאדונו.
"ובשמו תשבע" – גם במגעך עם גויים ביחסי מסחר שמשתמשים בשבועה כדי שיאמינו ויעלה בדעתך להישבע בשם אלוהיהם, כדי לחתום את העסקה ולהגביר את האמון שלהם בך, למרות שאינך מאמין בכח אלוהיהם חלילה. בכל זאת אסור הדבר אלא רק בשם ה' תשבע, גם אם בשל כך תפסיד את העסקה. כי נאמנותך צריכה להיות מוחלטת לה' אלוהיך גם במחיר הפסד לכאורה. כמו בן שנאמן לאבין ונשבע בשמו.
כך שיש לנו בפסוק זה דרישה להיות כעבד כלפי ה' ולירא מפניו כעבד, מצד שני גם להתנהג כבן ולהיות נאמן לאביך ולאהוב אותו כבן.
"לא תלכון אחרי אלוהים אחרים, מאלוהי העמים אשר סביבותיכם, כי אל קנא ה' אלוהיך בקרבך. פן יחרה אף ה' אלוהיך בך והשמידך מעל פני האדמה".
מצד שלישי, צריך עם ישראל גם להתנהג כאשה נשואה לבעל, שקינא לה בעלה לא להיסתר עם אחרים שבמקרה זה מדובר באלוהי העמים שמסביב, ונהייה אחריהם היא כמעשה ניאוף ובגידה בבעל הגוררת עונשים כבדים כמו לכל אשה מנאפת.
"לא תנסו את ה' אלוהיכם כאשר ניסיתם במסה", מסה זה המקום ברפידים שבו דרשו בני ישראל ממשה – "תנו לנו מים ונשתה" ה' אמר למשה להכות על הצור מטהו ויצא ממנו מים – "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל, ועל נסותם את ה' לאמר: היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות י"ז).
אם עד כה הוזכרה אהבת ה' כמו בן לאביו, יראת ה' – כעבד לאדוניו, נאמנות ומחוייבות לה' כמו אשה לבעלה, כעת נדרשת מידת הבטחון בה'. שגם כאשר למראית עין יש מצוקה כל שהיא, אסור לנסות את ה' ולהתנות את האמונה בפתרון המצוקה, כפי שהיה במסה (שלא היה מים ובמקום לבטוח בה' עשו לו תנאים – אם תתן מים נאמין בך ואם לא לא – "היש ה' בקרבנו אם אין").
אלא לבטוח בה' שהכל לטובתנו, כגמול עלי אמו, כמו תינוק שיונק שנמצא בזרועות אמו וסומך עליה בעיניים עצומות שתמשיך להחזיקו ולא תפילו לקרקע כך יש לאדם מישראל לבטוח בה'.
"שמור תשמרון את מצוות ה' אלוהיכם ועדותיו וחוקיו אשר ציווך ועשית הישר והטוב בעיני ה', למען ייטב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה אדר נשבע ה' לאבותיך להדוף את כל אויביך מפנך כאשר דיבר ה'".
כעת נדרשת יסודיות מצד עם ישראל של קיום מדוקדק של כל מצוות ה' והקפדה מדוקדקת על כל מצווה – "שמור תשמרון" – שמירה מכופלת. בנוסף, כאשר נתקלים במצב שלאין לו תשובה ברורה בחוקי התורה תפעיל שכל ישר מה ה' היה רוצה שתעשה במקרה זה, ולא על פי מה שאתה רוצה, וכן צריך ללכת לפנים משורת הדין היבש, ולעשות הישר והטוב בעיני ה' למרות שלפי הדין היבש אתה צודק אך אז ייגרם עוול לחברך עשה את הישר והטוב בעיני ה' ותוותר.
ואז מידה כנגד מידה, גם ה' ייטיב לך ובאת וירשת את הארץ הטובה וה' יהדוף כל אויביך מלפניך בלי צורך להילחם כלל.
"כי ישאלך בנך מחר לאמר: מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה ה' אלוהינו אתכם? ואמרת לבנך: עבדים היינו לפרעה במצרים והוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה" לכאורה משמע שהבן שואל מהם המצוות שצריך לעשות, אז מה עונה לו האב כשמספר לו על יציאת מצרים? הרי במקום לתרץ צריך ללמדו את המצוות.
וצריך לומר שכאן הבן לא שואל מה צריך לעשות ממצוות ה', אלא למה כל העדות והחוקים והמשפטים שה' ציווה אותנו יותר משאר אומות העולם (שמצווים רק בשבע מצוות בני נח, הניתנות להבנה, כי דואגות לקיום העולם, שלא כל אחד יגנוב מחברו או ירצח)
ועל כך האב צריך לענות – שראשית, עצם זה שה' מצווה אותנו מצוות אלה, אנו מחוייבים לקיים גם בלי לדעת למה, בגלל הכרת הטוב לה' על שהוציאנו ממצרים ביד חזקה ועשה למעננו ניסים מעל הטבע על ידי מכות מצרים בפרעה ובכל עמו לעינינו. וכן שהוציאנו משם כדי לתת לנו את ארץ הטובה אשר נשבע לאבותינו.
ומעבר להכרת הטוב, מצוות אלה נודעו לטעת בנו יראת ה' וכן נועדו מצווות אלה לטובתנו לחיותנו כיום הזה.
כי בלי מצוות אלה אי אפשר להתקיים בארץ כנען בלי להישחת. ומצוות אלה הם הגורמים לחיותנו הרוחנית, שנתקדם בדרגות הקדושה לכן נאמר כאן "כהיום הזה" כמו ברגע הכניסה לארץ שעם ישראל בדרגת קדושה גבוהה שרואה ניסים כל יום, מן מהשמים וענני כבוד.
וחוץ מכל הטעמים הללו למרות שהמצוות הן לטובתנו ולא היינו אמורים לקבל שכר על קיומן – "וצדקה תהייה לנו כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת לפני ה' אלוהינו כאשר ציוונו"- יהיה לנו גם שכר בעולם הבא, בזכות שמירת מצוות אלו. מה שאין לשאר אומות העולם בקיום שבע מצוות בני נח שנועדו בעיקר לתועלתם בעולם הזה שיהיה קיום בעולם, כי אחרת-"איש את רעהו חיים בלעו".
וזו עוד דרך שמורה משה לבני ישראל לפני הכניסה לארץ איך לדאוג לכך שגם הדורות הבאים יקבלו עליהם לשמור את מצוות ה', למרות שלא ראו בעיניהם את יציאת מצרים ומעמד הר סיני וכיבוש הארץ וכל ניסי ה' כפי שראה דור הנכנסים לארץ.
"כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ… ונשל גויים רבים מפניך: החיתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחיוי והיבוסי, שבעה גויים רבים ועצומים ממך, ונתנם ה' אלוהיך לפניך והכיתם, החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחונם, ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תיקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה' בך והשמידך מהר. כי אם כה תעשו להם: מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש".
פה זה המקום היחיד בתורה שהמספר שבע נזכר ביחס לעמי כנען, כי בכל הפעמים שמוזכרים עמי כנען, הם מוזכרים רק בשמותיהם ולא מצויין מספר שבעה, כמו כן בכל התורה לא מוזכרים שבעה שמות אלה ביחד אלא רק כאן. כי בכל הפעמים שמפרטים את עמי כנען מופיעים שישה עמים והגרגשי לא מוזכר (בברית בין הבתרים בהבטחת הארץ לאברהם מוזכר הגרגשי אך לא מוזכר החיו, וכן שם מוזכרים עשרה שמות של עמים).
ורק בספר יהושע מופיעים פעמיים שמות שבעה עמים אלה ביחד (פרק ג' ופרק כ"ד ביהושע) כמו כן בבראשית פרק י' שמוזכרים בני כנען לא מוזכר הפריזי ביניהם.
ומדוע דווקא כאן נאמר המספר שבעבה בקשר לעמי כנען וכן מוזכרים כולם במותיהם? ויש לומר, שכאן נאמר הציווי להשמידם ולא להתחתן בהם, ובעצם השמדת עמי כנען על ידי ישראל זה כמו נתינת מעשר לה' משבעים אומות העולם שגרום שלאר אומות העולם להתקיים למרות שלא מקיימים שבע מצוות בני נח, כי עשירית זו היא הכי מושחתת בכל שבעים האומות, וכשעם הסגולה עם ישראל משמידם הוא מתקן את כל המין האנושי ומקנא לה' – "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה", מכיוון שה' בחר בישראל להיות לעם סגולה מכל העמים (שבעים אומות העולם) זה גם תפקידם של ישראל לתקן את העמים שמתוכם נבחר להיות עם הסגולה וזאת גם על ידי השמדת שבעת עמי כנען ותיקון חומריות הארץ.
וארץ ישראל עוברת בכך מקיצוניות לקיצוניות, כי עד כה היא אכלסה את עשירית המין האנושי הכי מושחת במידות, וכעת תאכלס את עם הסגולה עם ה' שהכי קדוש בעמים.
"לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" – לא שישראל היו אז העם הכי קטן (כי הרי בפרשה הבאה נאמר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שך ה' אלוהיך ככוכבי השמיים לרוב" (דברים י')) אלא ביחס לשבעים אומות העולם ביחד הם מעט, ובכל זאת ה' בחר בעם ישראל המועט ולא בשבעים אומות העולם הרבות, כדי לקבל את התורה וארץ ישראל.
"כי מאהבת ה' אתכם, ומשומרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם המוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים".
כלומר: יש שתי סיבות לבחירת ישראל כעם סגולה – אחת, מאהבת ה' אתכם, כלומר בזכות עצמכם. שתיים – בגלל השבועה שנשבע לאברהם יצחק ויעקב שיבחר בזרעם להיות עם הסגולה.
"וידעת כי ה' אלוהיך הוא האלוהים. האל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור. ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו" – מזה שעם ישראל ירש את הארץ מידי עמי כנען, ידע בחוש שה' אלוהיו הוא גם האלוהים שלכל העולם שברא את העולם בשבעה ימים, וכן שהוא האל הנאמן לשבועתו לאבות, ושומר בריתו וחסדו עם אברהם יצחק ויעקב – שהיו אוהביו שומרי מצוותיו לתת לזרעם את הארץ לאלף דור.
ומצד שני, משלם לשונאיו על פניו להאבידו – אלה שבעת עמי כנען שונאי ה' שיאבידם מפני בני ישראל. לא יאחר לשונאו על פניו ישלם לו – ברגע ששלם עוון האמורי, לא מאחר ה' להשמידו ומיד משלם לו ה' כרעתו ומשמידו מעל פני האדמה.
"ושמרת את המצווה ואת החוקים והמשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם", בכך באה לסיומה פרשת ואתחנן, בפסוק זה שמסכם את כל רעיון הפרשה שהוא – שכדי לירש את הארץ צריכים ישראל לשמור את חוקי ה', כי בלעדיהם לא יתקנו את חומריותה, וממילא לא יוכלו לשרוד עליה, כפי שקרה לשבעת עמי כנען. וכל הפרשה עסקה באיזה אופן מגיעים למצב זה של שמירת המצוות בארץ. ומשה הדריך את ישראל בדרכים שונות הנצרכות להשיג מטרה זו. החל בעשרת הדברות, עבור באהבת ה', יראתו, נאמנות לו, בטחון בו, והדרכת הדורות הבאים ובעיקר השמדת עמי כנען ואליליהם ואיסור חתונה בהם, כדי שלא יבואו להחטיא את ישראל כמותם.
ורק אז יש בטחון שעם ישראל יצליח לשמור את החוקים והמשפטים של ה' בארץ, שלכך בעיקר נועדו, ולכן נאמר כאן – "אשר אנוכי מצווך היום לעשותם"- דווקא היום, בכניסה לארץ, זה הזמן והמקום לקיים מצוות אלו, כי נועדו בעיקר לקיום בארץ ישראל ולא במדבר או בארצות הגויים.
.
