---

---

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע בלק

 

בס"ד

"וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגור מואב מפני העם מאוד, כי רב הוא ויקוץ מואב מפני בני ישראל. ויאמר מואב אל זקני מדין: עתה ילחכו את כל סביבותינו כלחוך שור את ירק השדה ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא".

מדוע בתחילה לא נאמר שבלק בן ציפור הוא מלך מואב? ורק לאחר שתי פסוקים נזכרים לומר שהוא מלך מואב. וגם אז מוסיפים-"בעת ההיא", משמע שקודם לא היה מלך מואב. כמו כן, המעבר בין בלק שראה מה שעשה ישראל למואב עצמו שפחד מהעם מאוד- הוא תמוה?! כמו כן, מה פתאום זקני מדין קשורים לעניין מואב, הרי מדין מרוחקת ממואב מרחק שתי ארצות ונמצאת בכלל אחרי ארץ אדום לכיוון דרום בצד המזרחי של ים סוף?

כמו כן, הפרשה מסתיימת בחטא פעור כשזמרי בן סלוא מקרב את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת ישראל ונכנס איתה אל הקובה, לזנות עימה לעיני כולם, ופנחס הורגם.

ומהיכן הגיעה מדיינית לערבות מואב, מרחק רב מאוד מארצה?

וכן בפרשת "פנחס", מצטווה משה לנקום את נקמת ישראל, מהמדיינים דווקא ולא מהמואבים. ופרשת "מטות" יוצאים ישראל למלחמה על מדיין, ומדוע מדיין ולא מואב, שיזמו את כל הקללות של בלעם והחטיאן את ישראל בפעור-"ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כ"ה).

כמו כן, בפרשת "מטות" מוזכר שבני ישראל הרגו את מלכי מדין-"ויצבאו על מדיין, כאשר ציווה ה' את משה, ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדיין הרגו על חלליהם: את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע, חמשת מלכי מדין, ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר ל"א), כלומר בפרשת "מטות" חמישה אלה מכונים מלכי מדין (כולל צור- אבי כוזבי, שנהרגה עם זמרי על ידי פנחס), ובפרשת "פנחס", אותו צור שמכונה מלך מדין בפרשת "מטות" מכונה שם בשני כינויים אחרים-"ושם האשה המוכה, המדיינית-כוזבי בת צור, ראש אומות בית אב במדיין הוא", ומיד לאחר מכן יש לו כינוי חדש-"ועל דבר כוזבי בת נשיא מדיין אחותן המוכה ביום המגיפה על דבר פעור" (שם כ"ה).

ובספר יהושוע יש כינוי חדש של חמשת מלכי מדין אלה-"וכל ממלכות סיחון מלך האמורי… אשר היכה משה אותו ואת נשיאי מדין: את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע נסיכי סיחון יושבי הארץ ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (יהושוע י"ג)

האם מלכי או נשיאי מדין קשורים לסיחון מלך האמורי בתור נסיכיו, הרי זה עם אחר לחלוטין- האמורי המתגורר במרחק רב מארץ מדין? ומדוע נקראים- "יושבי הארץ" משמע שיושבים בארצו של סיחון בעבר הירדן המזרחי?

כמו כן בפרשת "מטות" ברשימת השלל שלקחו ישראל לאחר החרבת ערי מדיין-"ואת כל עריהם למושבותם ואת כל טירותם שרפו באש" (במדבר ל"א) מוזכרים בפירוט על פי מספרם- צאן, בקר וחמורים, אך לא מוזכרים כלל גמלים. משמע שתושבי מדיין גרו בערים קבועות ועסקו בחקלאות כמו תושבי קבע ולא היו נוודים הגרים באוהלים וזזים ממקום למקום על גבי גמלים (כמו הבדואים בימינו).

ואילו בספר "שופטים" מתוארים המדיינים כעם נוודים שגרים באוהלים ורוכבים על גבי גמלים במדבר, והיו שודדים את תושבי הכפרים העוסקים בחקלאות (פאלחים של ימינו) בכל מרחב הים התיכון-"ותעוז יד מדיין על ישראל. מפני מדין עשו להם עם ישראל את המנהרות אשר בהרים… והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם, ועלו עליו ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ עד בואכה עזה ולא ישאירו מחיה לישראל ושה ושור וחמור, כי הם ומקניהם יעלו ואוהליהם, ובאו כדי ארבה לרוב ולהם ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה" (שופטים ו').

אז ראשית, הרי בפרשת "מטות" משמע שישראל השמידו לחלוטין את כל ערי מדין ולקחו בשבי את כל האנשים והטף, והרגו כל זכר במדין, אז איך מופיעים שוב המדיינים כמאתיים שנה לאחר מכן.

לכן מדיינים אלו, שבזמן גדעון הם נוודים הגרים באוהלים ורוכבים על גמלים ושונים לחלוטין מהמדיינים המתוארים בפרשתנו ובפרשת "מטות"?

וכן במכירת יוסף למצרים (שזה מאות שנים קודם פרשתנו) אנו מוצאים את המדיינים כסוחרים נוודים הנעים בשיירות-"ויעבור אנשים מדיינים סוחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור… ומדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים" (בראשית ל"ז) ושיירות אלו באו מאזור גלעד והביאו סחורות למצרים בעוברם דרך ארץ כנען-"ויראו והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכות וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה… ויעברו אנשים מדיינים סוחרים… וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף… המדנים מכרו אותו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה" (שם, שם).

והקשר בין המדיינים לישמעאלים מופיע בספר שופטים לאחר נצחון גדעון על המדיינים בבקשו מישראל את נזמי הזהב שלקחו כשלל כדי לעשותו לאפוד-"ותנו לי איש נזם שללו, כי נזמי זהב להם כי ישמעאלים המה" (שופטים ח'), משמע שהמדיינים גם נקראו ישמעאלים וגלעד צמוד לארץ סיחון מצפון.

כמו כן, כאשר נשלחים שנים עשר אלף הלוחמים בראשות פנחס ואלעזר לכבוש את מדיין, מביאים בשללם 675,000 צאן, 72,000 בקר 61,000 חמורים ו-32,000 נשים שלא ידעו משכב זכר (זה מה שנשאר לאחר שמשה כעס על אלעזר ופנחס מדוע החיו את הזכרים הקטנים ואת הנשים שידעו משכב זכר, כי הרי הן אשמות בעוון פעור, ואז פנחס ואלעזר קיימו את הוראתו והרגו את הזכרים הקטנים ואת הנשים היודעות משכב זכר והנשים הנותרות זה ה-32,000 שהביאו כשלל).

ואם מדובר במדין שנמצאת דרומית לאדום (באזור מפרץ עקבה של ימינו מצידו המזרחי של ים סוף) מדובר במרחק של 250 קילומטר מערבות מואב ששם חנו ישראל, וכיוון שבדרך יש את אדום ומואב שצריכים לעוקפם דרך המדבר במזרחם, יוצא שהובילו כמות עצומה כזו של בעלי חיים ובני אדם (שהורכבו בעיקר מנשים וילדים חלשים במדבר ללא אוכל ומים לסיפוק צרכיהם, מסע שהיה אמור להימשך ימים רבים ברגל ללא עשב ומים לבהמות במדבר, כי עבורם לא היה יורד מן בדרך או באר מים שמלווה אותם, כי הם לא ישראלים ואין ענני כבוד שמגנים מהשמש ביום ומהקור בלילה) ואין סיכוי שבעלי החיים היו שורדים דרך קשה כזו.

לכן מוכרחים לומר: שהעם המדייני הורכב משני חלקים עיקריים: חלק נוודי הגר באוהלים ומחזיק גמלים, הנמצא מדרום לאדום באזור ים סוף ומשם בא יתרו כהן מדיין, ולשם הגיע משה בבורחו ממצרים, ופגש על הבאר את בנות יתרו, וארץ זו קרובה להר חורב שלשם נהג משה את צאן יתרו, ושם התגלה לו ה' במעמד הסנה.

וחלק זה לא הושמד על ידי ישראל הוא זה ששדד את ישראל בזמן גדעון ורכב על גמלים וגר באוהלים.

אך חלק אחר של עם מדין, גר בערי קבע ובטירות מבוצרות בעבר הירדן המזרחי בשדה מואב בארץ סיחון וגלעד, ובו עוסקת פרשתנו.

החלק הזה של מדין גר בסמיכות למואב, ולכן בלק מתייעץ עם זקני מדין אלה. והמדיינית של פעור באה מהם, כי גרו בסמיכות לערבות מואב, ששם חנו ישראל, והם שהושמדו כליל בידי ישראל בפרשת "מטות", ומהם נלקח כל השלל. וכיוון שקרובים היו למחנה ישראל אפשר היה להביא את כל השלל במרחק קצר זה.

ולכן חמשת מלכי מדין אלו, נקראו בהיותם תחת שליטת סיחון-"נסיכי סיחון יושבי הארץ" (יהושוע י"ג), כי היו תחת שליטת סיחון מלך חשבון האמורי והיו יושבי ארצו, ולאחר שסיחון ועמו הושמדו בידי ישראל וחלק זה של מדין יצא מתחת שליטת סיחון נקראו "נסיכי מדין"-"וכל ממלכת סיחון… אשר היכה משה אותו ואת נשיאי מדין" (שם, שם) ולאחר שהחטיאו את בני ישראל בפעור עם המדיינית, ביתו של אחד מהם-צור, עלה מעמדו של צור בעיניהם ונקרא-"ראש אומות בית אב במדין הוא" (במדבר כ"ה), וכל נשיאי מדין עלו למדרגת מלכים-"ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם… חמת מלכי מדין ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (שם ל"א).

ודבר זה מסביר גם את הימצאותו של בלעם במדין, והרי לאחר שעזב את מואב בבושת פנים נאמר-"ויקום בלעם וילך וישוב למקומו" (שם כ"ד), והרי מקומו צפונית למואב, בארם נהריים, ואם מדין נמצאת בדרום למואב ואדום, איך הרגו אותו עם ישראל במלחמתם במדין, הרי הוא בחר בכיוון הנגדי?

אך לפי מה שאמרנו, שמדין של פרשתנו נמצאת צפונית למואב- בארץ סיחון מובן שבדרכו לארם עצר במדין כדי לייעץ את עצותיו "הטובות", ושם נהרג על ידי ישראל.

והוכחה לכך שהיה חלק מעם מדין שגר בעבר הירדן המזרחי, תחת שלטון סיחון, אפשר למצוא בספר "בראשית": "ואלה המלכים אשר מכלו בארץ אדום, לפני מלוך מלך לבני ישראל… וימות חושם וימלוך תחתיו הדד בן בידד, המכה את מדין בשדה מואב…" (בראשית ל"ו), משמע שהיו מדיינים בשדה מואב ולא רק מדרום לאדום.

וכנראה מדובר בתקופה הקודמת לפרשתנו, כי לאחר פרשתנו לא היו יותר מדיינים בשדה מואב כי השמידום ישראל, אז כנראה שהדד בן בידד היכה את מדין בשדה מואב עוד לפני שסיחון כבש שטח זה מידי מואב.

כמו כן, שיירת המדיינים שבאה מגלעד ועברה בעמק דותן ולקחה את יוסף למצרים, כנראה באה לחלקו של מדין הגר באזור שדה מואב והגלעד.

בתחילה כאשר ישראל כבשו את ארץ סיחון ועוג, הם לא השמידו את המדיינים, כי הם מזרע שם (בני אברהם מקטורה) ולא שייכים לעמי כנען החייבים בהשמדה מוחלטת, ורק לאחר שהחטיאו אותם בעוון פעור (כפי שנראה בהמשך, שהמדיינים היו יוזמים של חטא פעור ולא המואבים), אז ציווה ה' להשמידם.

אך רק את החלק של מדין שהחטיא את ישראל היושב בארץ סיחון, ולא את המדיינים היושבים מדרום לארץ אדום שאליהם השתייך יתרו כהן מדין.

ומעניין, שכיום בהרי מדין שמדרום לארץ אדום, בעבר המזרחי של ים סוף, נמצא מקום בשם שועייב (שזה הכינוי בערבית למדין, וזה הכינוי של הדרוזים לנביא הקדוש עליהם שזה יתרו כהן מדין ומכונה בשפתם-נבי שועייב) ששם נמצאו ממצאים ארכיאולוגים הקושרים מקום זה למדין ההיסטורית. (וכן יש עיר בערב הסעודית דרומית יותר הנקראת מדיין סאלח שנקראת היום גם הג'רה שהיא היתה נתיב הסחר של דרך הבשמים שהובילה קטורתך לבונה ומור מדרום ימם עד צפון סוריה דרך הג'רה פטרה וגלעד)

ומצד שני גם בעבר הירדן המזרחי ליד העיר סיחון הקדומה ישנו נחל הנשפך לירדן יריחו שנקרא שועייב, משמע שהערבים ששמרו את השמות הקדומים ידעו שגם שם גרו מדיינים פעם, ולכן קראו לנחל- שועייב.

וראשיתו של מדין בתור אחד מבני אברהם מקטורה שלקחה לאישה לאחר מות שרה-"ויוסף אברהם וייקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין… ובני מדין: עיפה ועפר וחנוך ואבידע ואלדעה. כל אלה בני קטורה. ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (בראשית כ"ה).

ובפסוקים אלה מוזכרים חמשת בני מדין. ויתכן שאלה ראשי חמשת המשפחות של מדין שלכל אחד מהם היה מלך בפני עצמו, כפי שהבאנו לעיל את שמות חמשת מלכי מדין והם התיישבו בתחילה בארץ קדם, הנמצאת מזרחית לירדן (ארץ ארם-"וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם (בראשית כ"ט).

וכן בלעם בפרשתנו אומר-"וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם" וכן בספר "יחזקאל" בנבואת חורבן בני עמון, מוזכר שבני קדם צמודים לעמון-" ולכן הנני נותנך לבני קדם למורשה וישבו טירותיהם בך ונתנו בך משכניהם" (יחזקאל כ"ה), ולאחר מכן, כיוון שהיו סוחרים  מטבעם, חלק ממדין (אולי מדין עצמו אביהם של החמישה) הקימו תחנה באזור ים סוף על דרך השיירות לדרום מדבר ערב שמשם הביאו את הלבונה שנמצאת רק שם לכל המזרח התיכון לצורכי פולחן.

ושם לאט לאט קמה מדין השניה- שהיתה יותר נוודית עם גמלים ואוהלים.

ואותה מדין, כמאתיים שנה לאחר השמדת אחיהם בארץ בני קדם ליד עמון ומואב, חברו לבני קדם ועמלק כדי להציק לישראל (אולי כנקמה על מות אחיהם) ובאו דרך מקומות אחיהם ההרוסים להציק לישראל על גבי גמלים-"וכל מדין ועמלק ובני קדם, נאספו יחדיו ועברו ויחנו בעמק יזרעאל" (שופטים ו'), "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ועמלק ובני קדם ועלו עליו… כי הם ומקניהם יעלו ואוהליהם, ובאו כדי הרבה לרוב ולהם ולגמליהם אין מספר ויבואו בארץ לשחתה" (שם, שם) וגם את מחניהם קבעו במדין הקדומה ליד יעזר ונובח ויגבהה הנמצאות בנחלת גד מעבר לירדן-"ויעל גדעון דרך השכוני באוהלים, מקדם לנובח ויגבהה ויך את המחנה והמחנה היה בטח" (שם ח'), "ויבנו בני גד… ואת יעזר ויגבהה" (במדבר ל"ב).

וכעת, לאחר הקדמה זו, שבה הוברר עניינה של מדין בפרשתנו ובשתי הפרשות הבאות, ניתן להתחיל בירור פרשת בלק ובלעם ששמותיהם ביחד מצטרפים ל'עמלק בלבל', שזה תפקידו של עמלק לבלבל את האמונה בה' וגם בלק ובלעם ניסו לעשות זאת בהחטיאם את ישראל בעוון פעור.

הפרשה מתחילה במה שראה בלק בן ציפור שעשה ישראל לאמורי (סיחון ועוג) שהשמידו לחלוטין. וסיפר זאת לעמו מואב ובעקבות זאת מינוהו למלך עליהם, ולכן בתחילה לא נאמר בלק מלך מואב, רק לאחר שעם מואב אחוז חרדה מפני בני ישראל, אז נאמר-"ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", כנראה בגלל שהיה הראשון לזהות את האיום מישראל, עשוהו למלך עליהם לצורך שעה כדי להתמודד עם האיום. ואין מתאים לכך יותר ממי שזיהה את האיום (כפי שפרעה מינה את יוסף לטפל בכלכלת מצרים לפני שבע שנות הרעב בגלל שהוא היה הראשון לזהות את הסכנה הקרובה).

ומה ראה בלק שלא ראו כולם? הרי כולם שמעו על כיבוש ישראל את סיחון ועוג ובמה הצטיין בלק עד כדי כך שמינוהו למלך עליהם, ויש לומר: שלכאורה אין למואבים מה לפחד, הרי ראו שישראל לא נסו בכלל לכבוש אותם, ואפילו את אדום שיצאה לקראתם בעם כבד וביד חזקה לא נלחמו בו לכובשו ונטו מעליו, למרות שהיה מקצר להם את הדרך, אם היו עוברים דרך אדום.

וכן את מואב בקשו יפה לעבור דרכו, וכשלא הסכים לא נלחמו בו אלא עקפו את ארצו ממזרח. ורק סיחון שעמד בדרכם בכניסה לארץ נאצלו לכבוש ולהשמיד, כי אותו לא יכלו לעקוף.

לכן המואבים לא חששו בתחילה מישראל, כי כבר עקפו אותם ואין סיבה שיחזרו לאחור כדי לכובשם, כי הרי עכשיו נמצאים בערבות מואב ואין להם שום מחסום להיכנס לארץ דרך הירדן.

אך בלק בן ציפור הבין יותר לעומק. כי הלא את עוג מלך הבשן ואת יעזר ובנותיה, לא היתה סיבה לישראל לכבוש, כי הרי לא הפריעו בעדם להיכנס לארץ, ובכל זאת ישראל פתאום הראו שדעתם  לכבוש גם את עבר הירדן המזרחי כולו כדי להרחיב את שטחם ולא רק מחוסר ברירה כדי להיכנס לארץ, ואם כן מדוע לא ירצו כעת לכבוש גם את מואב, שגם הוא תופס חלקים בעבר הים הקדמוני, ובכך ירחיב ישראל את אדמתו, ולא יצטרך לחשוש ממואב כאויב עתידי על גבולו המזרחי? (בגלל שלקחו חלק מארצו למרות שטיהרו בסיחון) כפי שבאמת היה בזמן השופטים, בזמן אהוד בן גרא, שעגלון מלך מואב שיעבד את ישראל שמונה עשרה שנה.

כי בלק לא ידע על ציווי ה' לגבי אדום, מואב ועמון שאין לישראל רשות לכובשם, ורק חשב שישראל דילגו על אדום ומואב כי אפשר לבוא מסביב כדי להגיע לארץ ישראל, וכן כי חששו מעוצמתם, אך כאשר ראה שניצחו את סיחון ועוג שהם המלכים הכי חזקים באזור, קל וחומר שאת מואב המצומצמת והחלשה (לאחר שסיחון כבש חצי ארצה) ינצחו בקלות כי זה רק מתבקש כעת, לאחר שקבלו תאבון מכיבוש סיחון ועוג.

וכן הביטוי שאומרים מואב לזקני מדין-"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה"- כלומר, בקלות יביסו אותנו אחרי שקבלו תאבון בכיבוש סיחון ועוג, ומה שנמנעו מקודם היה כי לא ידעו את כוחם, וכעת שיודעים, וודאי שיתפתו ללחך גם אותנו.

מדוע פונים מואב לזקני מדין, בשביל להתייעץ ולא בלק בתור המלך שלהם פונה אל זקני מדין אז יש לשים לב, שכאשר בלק משכנע את מואב כי יש סכנה מצד ישראל כפי שהסברנו, אז עם מואב נכנס לחרדה גדולה-"ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא" (רב גם בכמות וגם בכח שהכניע שני מלכים חזקים מאוד), ולאחר מכן באה השנאה-"ויקוץ מואב מפני בני ישראל", פה לא נאמר "מפני העם" אלא מפני בני ישראל, ויש פה כעת גם שנאה דתית, כי המושג "בני ישראל" (בניגוד ל"העם") מבטא את הנבדלות של עם ישראל מכל העמים, שיש לו אמונה באל אחד ולא עובד אלילים רבים, ובכך קורא תיגר על כל העמים שחיים בשלום עם הרבה אלוהויות, ומהווה איום רוחני עליהם ולא רק איום גשמי.

והביטוי הזה מזכיר את פחד המצרים מפני בני ישראל בתחילת השעבוד במצרים-"הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה נוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ… וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל" (שמות א'), שגם שם, כאשר פרעה מדבר על הסכנה הקיומית מבני ישראל שהם רבים ומסוכנים, אומר "עם בני ישראל", וכאשר קצים מצרים בישראל נאמר רק "מפני בני ישראל" ולא "מפני עם בני ישראל" כי המילה "לקוץ" מסמלת מיאוס ושנאה, וזה מתייחס לייחודיותם של ישראל כמאמינים באל אחד והיבדלותם מכל העמים.

לכן מואב פונים אל זקני מדין (שכפי שהסברנו עריהם שוכנות בתוך שטחי הכיבוש הישראלי בארץ סיחון, אך ישראל לא נגעו בהם לרעה) כי שמעו כבר שמנהיג ישראל משה, נשוי למדיינית (אמנם מהחלק הדרומי של מדין, אך עדיין אותו עם) וחשבו שבשל כך לא פגעו ישראל במדיינים, כפי שעשו לאמורי, ולכן התייעצו איתם האם כופים עליהם ישראל את אמונותם בקל אחד או לא.

כאשר זקני מדין כנראה השיבו שלא, ובכך הסירו את החשש הרוחני, בכל זאת חששו מואב מההיבט הקיומי של השמדה כפי שנעשה לאמורי, ובכך לא יכלו זקני מדין להשיג את חששם, כי מדין חסינים בגלל שמשה נשוי למדיינית, אך מואב לא.

ולכן בדברי מואב לזקני מדין מוזכר רק החשש הקיומי-"עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", ומיד ממנים את בלק בן ציפור, שהתריע על הסכנה, למלך עליהם, לצורך המאבק-"ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא".

וכיוון שבלק הבין, שאין סיכוי להילחם עם ישראל ברמה הצבאית אם הביסו את סיחון (שכבש חצי מואב) לכן בלק פונה למחלמה רוחנית. וכנגד משה שליח הקדושה הכי גדול בדור, פונה לבלעם הקוסם הפונה אל נחשים (הן במובן הנחש הקדמוני שהוליד את כוחות הטומאה והמוות בפיתויים של חווה ואדם, והן במובן של איסור הנחש-הסתמכות על המזל וכוחות הטומאה) שליח כוחות הטומאה הכי גדול בזמנו-"ואת בלעם בן בעור הקוסם הגרו בני ישראל בחרב, (יהושוע י"ג) שעליו נאמר-"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" (במדבר כ"ד).

לכן הלכו אליו "זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם" (כי העמים לא ידעו אז שכוחו של בלעם נובע מאלוקים ולא מכוחות הטומאה, כי בלעם הסתיר זאת והתיימר שהוא קוסם גדול על יפי כוחות הטומאה).

"וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה אשר על הנהר, ארץ בני עמו, לקרוא לו"

העיר פתור נמצאת בצפון ארם נהריים-"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך" (דברים כ"ג), והמילים "ארץ בני עמו" מתייחסות לבלעם, כלומר עמו של בלעם-ארמים.

והמילים "אשר על הנהר"- זה נהר פרת, כי ארם נהריים נמצאת בצפון בין הפרת לחידקל.

בתחילה משמע ששולח שליחים פשוטים-"וישלח מלאכים", אך בהמשך משמע ששלח את הכי מכובדים, את זקני העם-"וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם"?

"הנה עם יצא ממצרים, הנה כיסה את עין הארץ והוא יושב ממולי"- בלק אומר-"עם יצא ממצרים"- עם כלשהו, שבמקרה יצא ממצרים, ובלק דואג כל הפרשה לא להזכיר את השם ישראל עד כדי כך גדולה שנאתו.

ואילו בלעם בצאתו את דברי בלק כאשר מדבר אל האלוקים, אומר-"הנה העם היוצא ממצרים"- העם המפורסם ולא סתם עם, שעדיין יוצא ממצרים בכל רגע.

כי החשיבות כל כך גדולה ליציאה ממצרים שהיתה אז המעצמה הכי גדולה באזור, כך שאם עם הצליח לצאת משם הוא נהפך ל"העם היוצא ממצרים", כי זה חדשות כל כך גדולות שאפילו אחרי ארבעים שנה עדיין זה נחשב כאילו עכשיו יצאו ממצרים.

כי בלק ניסה להמעיט בחשיבות עם ישראל כדי לגרום לבלעם להשתכנע לקללם, אך בלעם שידע את כוחה של מצרים, הבין בדיוק שלא כל עם יכול לצאת ממצרים ואם יצא איזשהו עם ממצרים, אם כן זה חייב להיות העם הנבחר על ידי ה', ואתו אי אפשר לשחק על ידי קסמים אלא צריך אישור מה' על מנת לקללו.

"הנה כיסה את עין הארץ"- עין כאן זה במובן מראה הארץ, כלומר מרוב שהם רבים כבר לא רואים את פני השטח עליו הם נמצאים. כמו לגבי המן-"ועינו כעין הבדולח" (במדבר י') ששם הכוונה שמראה המן כמראה הבדולח.

ומעניין הביטוי-"כיסה את עין הארץ" שבלק אומר לבלעם, ובלעם עצמו היה מכוסה עין אחת-"וישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום עין" (שם כ"ד)

"ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה כי עצום הוא ממני, אולי אוכל נקה בו ואגרשנו מן הארץ, כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר"- איך בלק יודע שברכותיו וקללותיו של בלעם מתקיימות? אז על פי המדרש, בלעם נזכר לקלל את מואב על ידי סיחון מלך האמורי ולכן הצליח סיחון לכבוש את מואב.

אך היכן מצאנו שגם ברכותיו מתקיימות? אולי באותה הזדמנות גם ברך בלעם את סיחון בהצלחה במלחמתו עם מואב, וגם ברכה זו התקיימה.

אולי הברכה והקללה הן מה שנשאו המושלים בפרשה הקודמת-"על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון תיבנה תיכונן עיר סיחון" שזו הברכה שבירך בלעם את סיחון שעירו חשבון תיבנה ותיכונן.

כי גם הוא היה נושא משלים-"וישא משלו ויאמר" והקללה היא-"אוי לך מואב אבדת עם כמוש, נתן בניו פלטים ובנותיו בשביט למלך אמורי סיחון" (במדבר כ"א), ולכן ידע בלק מלך מואב, שברכותיו וקללותיו של בלעם מתקיימות, כי חווה זאת על בשרו כשנכבשה חצי מואב על ידי סיחון.

ולכן לא אומר את המילים "כי שמעתי" אלא "כי ידעתי", כי ידיעה זו חוויה מוחשית על בשרו-"ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים ויודע בהם את אנשי סוכות" (שופטים ח').

ובלק נוקט בבקשתו את הביטוי הכי חריף בקללות-"ארה לי"- משורש ארור, שבו נקט ה' בעצמו בחטא עץ הדעת, לראשונה בתורה נאמרה לשון זו בענישת הנחש הקדמוני-"ארור אתה מכל הבהמה…" ואילו לאדם ואשתו לא נאמרה לשון זו, כי היא קשה מדי עבורם אלא רק לאדמה-"ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג'), ואולי בלעם ההולך לקראת נחשים כדי לקלל, משתמש בקללה הכי חמורה- ארור, שבה נתקלל הנחש כדי לקלל את ישראל, אך בלעם בדברו אל אלוקים ובספרו לו על בקשת בלק לא נוקט את הלשון ארור, אלא את לשון הקללה הכי פחותה שיש-"לכה קבה לי אותו…" מלשון נקב-"ונוקב שם ה' מות יומת" (ויקרא כ"ב), מספיק שעשית נקב קטן בשם ה', כבר תענש במוות הכי חמור- סקילה. כי לגבי ה' גם הקללה הכי פחותה מספיקה כדי להיענש בעונש הכי חמור. משמע שנקיבה זו הקללה הכי פחותה. ולכן בלעם, ביודעו שאין סיכוי שה' מסכים לארור את עמו שלו, מנסה לומר שבלק רק ביקש לנקוב ולא לארור, ואולי לקללה פחותה כזו יסכים ה'.

"וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם… וידברו אליו דברי בלק ויאמר אליהם: לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי. וישבו שרי מואב עם בלעם, ויבוא אלוקים אל בלעם ויאמר: מי האנשים האלה עמך"

מדוע מצטרפים זקני מדין לכל העסק הזה? מה יש להם להרוויח מכך? וכן בסוף הפרשה בחטא פעור, מדוע שלחו את בת אחד מנשיאיהם- כוזבי בת צור להחטיא את ישראל? וכן משמע שבכל חטא פעור אשמים המדיינים ולא המואבים-"צרור את המדיינים, והיכיתם אותם כי צוררים הם לכם, ונכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כוזבי בת נשיא מדין אחותם" (במדבר כ"ה), מדוע עשו זאת המדיינים שלא היה עליהם שום איום מצד ישראל כמו למואבים? וכן מדוע רק שרי מואב נשארו עם בלעם, ואילו זקני מדין לא מוזכרים יותר בכל הפרשה, וכאילו פרשו מכל הסיפור ורק בחטא פעור פתאום חוזרים על ידי המדיינית ואז מוטל הכל עליהם ואל על מואב?

צריך לומר: שהחשש של זקני מדין היה יותר על רקע רוחני, כי זכרו שכהן מדין של אחיהם בדרום, עזב את אלוהי מדין ובעקבות המפגש עם משה וישראל, וחששו שהימצאותם בסמיכות לשבטי ישראל תגרום לעריקה של הרבה מדיינים אל אלוהי ישראל כמו שקרה ליתרו, ולכן השנאה של מדין היתה במישור הרוחני דתי, ולא כמו מואב שחששם היה בעיקר במישור הקיומי.

לכן כאשר בלעם מודה, שצריך לקבל הוראות מה' (שהוא אלוהי ישראל) מבינים זקני מדין שמפה כבר לא תצא הישועה, כי מה שנאמר-"קסמים בידם" מתייחס בעיקר לזקני מדין, שהם הביאו עמם קסמים בידם כדי לבדוק אם בלעם השתמש בכוחות הטומאה שהם אויבי ה' (לכן הצטרפו זקני מואב בשליחות. כי בלק רצה בתחילה לשלוח שליחים מקצועיים, ולא את זקני מואב, אך כאשר זקני מדין שמעו על כך ורצו להצטרף כדי לוודא שבלעם ידאג גם להסרת האיום הרוחני מצד ישראל ולא רק לאיום הקיומי שלו דאגו מואב, אז כבר היה צריך לשלוח את זקני מואב גם, כדי שלא יראה זלזול מצד מואב שבניגוד למדין ששולחים זקנים מכובדים, מואב שולחים שליחים מקצועיים. ומדין לא יכלו לשלוח שליחים מקצועיים כמו מואב, כי לגבי איום רוחני רק הזקנים וההחכמים הבקיאים בחכמת הכישוף ובכוחות הטומאה יכולים לברר מניין נובע כוחו של בלעם, ובעצם הקסמים בידם של זקני מדין נועדו לברר אם בלעם השתמש בכוחות הטומאה, כי ודאי לעם יש לו קסמים משלו כדי לקלל ולא זקוק לקסמים של זקני מדין)

כאשר בלעם שומע, שמדובר בעם שיצא ממצרים- עמו של ה', הבין שכבר לא יכול להשתמש בקסמים כדי לקלל עם, כי כוחות הקדושה חזקים מדי, וצריך לפנות אל ה' לאישור כדי לקלל. וכאשר אומר להם בלעם-"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי" מבינים זקני מדין שאין בכוונתו של בלעם ללכת נגד ה', ואם כך לא יוכל למנוע את האיום הרוחני מצד ישראל, אלא רק את האיום הקיומי על מואב שלא מעניין את המדיינים כי להם אין את הסכנה הזו.

לכן לא נשארו ללון וחזרו למקומם לתכנן את חטא פעור שיפגע רוחנית בעם ישראל, כך שה' יעזוב אותם וממילא לא יהוו איום רוחני על מדין ובאמת אלמלא מעשה פנחס היה עולה הדבר בידם, כי ה' אומר-"ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כ"ה) משמע שאלמלא פנחס היה ה' מכלה את ישראל.

בדברי בלעם יש לשים לב: ראשית הוא מתיימר לומר שה' מדבר אליו-"כאשר ידבר ה' אלי" וזו דרגת הנבואה הגבוהה ביותר (כפי שהסברנו בפרשת "וארא" שהיחיד שהגיע לכך בקביעות זה משה רבנו-"וידבר ה' אל משה לאמר", "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" (במדבר י"ב) ואפילו האבות הקדושים לא הגיעו לדרגה הזאת, כי לא נאמר בהם אף פעם "וידבר ה' אל" אלא רק "ויאמר ה' אל"), ובכך הוא רוצה לומר שמקביל למשה רבנו, ולכן יוכל לנצחו. אך בד בבד אומר בלעם-"לינו פה הלילה", ובעצם מודה שרק בלילה ה' ידבר איתו ולא ביום, והרי עם משה ה' מדבר גם ביום.

"ויבוא אלוקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך", אלוקים מופיע ולא שם הוויה, ובכך מפריך את יומרנותו של בלעם שה' מדבר אליו כמו אל משה.

ואלוקים אפילו לא מדבר אליו אלא רק אומר לו, שזו דרגה פחותה של נבואה. כי הנהגת אלוקים זו הנהגה כללית של העולם על פי חוקי הטבע וכפופים אליה שבעים אומות העולם, ואילו הנהגת שם הוויה היא פרטית לעם ישראל- עם הסגולה והיא הנהגה של מעל הטבע.

ואלוקים אומר לבלעם-"מי האנשים האלה עמך" ונותן לו פתח לטעות ולחשוב שאפשר לרמות את אלוקים (שכביכול אלוקים צריך לשמוע מבלעם מה רוצים האנשים האלה) וזאת כדי להפילו בפח שטמן לאחרים.

ואכן בלעם נופל בפח-"ויאמר בלעם אל האלוקים: בלק בן ציפור מלך מואב שלח אלי- הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ, עתה לכה קבה לי אותו, אולי אוכל להילחם בו וגירשתיו"- ראשית, בלעם אומר ולא מדבר, שנית- "אל האלוקים" ולא אל ה', ומכך נסתרת יומרנותו שהוא מדבר עם ה' כמו משה, שלישית- בלעם מתחיל לרמות, כי בלק לא אמר "העם היוצא ממצרים", כלומר העם המיוחד שיצא בהשגחת ה' ממצרים, אלא בלק אמר "עם יצא ממצרים"- עם סתמי ככל העמים שיצא במקרה ממצרים ואין פה שום השגחה מיוחדת של ה'.

 ויתכן שאם בלק היה יודע שזה העם המיוחד לא היה מעז לשכור את בלעם לקללו, כי הרי הוא עם ה', אך בלעם שיודע שזהו העם המיוחד של ה', כי יודע שאף אחד לא יכול לצאת ממצרים ללא נס משמיים, רוצה להפיל את האחריות על בלק בלבד, בומקום לתקן את טעותו של בלק או להודיע לו שמדובר בעם המיוחד של ה', ממשיך לנסות לפגוע בעם ה' ומבקש מה' שיאפשר לו לקלל אותם.

ועוד משקר בלעם, ואומר: שבלק ביקש רק לקוב את העם (שזו קללה הכי קלה) ואילו בלק אמר-"לכה ארה לי את העם הזה"  זו הקללה הכי חמורה כפי שהסברנו לעיל.

ועוד: בלק אמר-"אולי אוכל נקה בו ואגרשנו מן הארץ" ומשמע לגמרי לגרשנו גם מארץ ישראל או אפילו מהעולם הזה לגמרי, ובלעם מרכך את הדברים ואומר, שבלק רק אמר-"אולי אוכל להילחם בו וגרשתיו" כביכול בלק לא אמר אכנו אלא רק להילחם, ולא אמר לגרשו כלל מהעולם או מארץ ישראל אלא רק "וגרשתיו ממני" שלא יפגע בי, כי אין מניעה שייכנס לארץ כנען.

ובכך מוכיח בלעם את גאוותו הקשה, וחושב כביכול להטעות את האלוקים, אך אלוקים מעמידו על טעותו-"ויאמר אלוקים אל בלעם לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא"- אני יודע שבלק אמר לארור את העם ולא רק לקוב, אך לא רק שלא תלך עמהם לארור ואפילו לא לקוב, כי ברוך הוא- הוא כבר מבורך, כי זה העם הנבחר ולא עם סתם שיצא ממצרים, ושוב רק שם אלוקים אומר לבלעם ולא שם הוויה מידבר אליו כפי שהתיימר בלעם.

"ויקום בלעם בבוקר, ויאמר אל שרי בלק : לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי הלוך עמכם"– שוב גאוותו של בלעם לא נותנת לו לומר את האמת שרק שם אלוקים אמר לו לא. ואומר-"מאן ה' לתתי הלוך עמכם" שם הוויה כביכול דבר איתי בלילה ומאן לתיתי הלוך עמכם- דווקא עמכם, ולא בגלל שלא רוצה שאקלל את העם, אלא ה' דואג לכבודי וחושב שזה לא מכבודי שאלך עם שרים של בלק אישית אלא רק עם שרים של מואב שמייצגים את כל עם מואב ולא רק את בלק (לכן נאמר כאן "שרי בלק", ומקודם נאמר "שרי מואב") ובכך גורם להם לחשוב שהבעיה היא בהם, שהם לא מספיק מכובדים בשביל בלעם.

ולא אומר להם בלעם בכלל שאלוקים אמר לו לא לארור את העם כי ברוך הוא כי אז היה מראה שהוא סך הכל שליח, ואין לו כח משלו להשפיע על רצון ה' כפי שהתיימר בתחילה.

"ויקומו שרי מואב, ויבואו אל בלק ויאמרו: מאן בלעם הלוך עמנו. ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה", הם באמת שרי מואב ולא רק שליחי בלק, ולא קונים את טענת בלעם שה' דואג לכבודו ולא מסכים שילך עם שרים כאלה פחותים. ואומרים לבלק-"מאן בלעם הלוך עמנו" בלעם הוא זה שמסרב ללכת עמנו, כי רוצה כבוד ולא שה' דואג לכבודו כפי שמתיימר.

ונראה שבכלל לא האמינו לבלעם שה' מדבר אליו (כמו שהאמינו זקני מדין ולכן עזבו) אלא חשבו שהוא קוסם ופועל על פי כוחות הטומאה ואחת הדרישות של כוחות הטומאה זה גאווה גדולה, כי אז האדם הכי רחוק מהקדושה (תועבת ה' כל גבה לב (משלי) ולכן חשבו שכל מה שמפעיל את בלעם זה כבודות האישי, ומה שביקש מהם ללון שם בלילה עד שה' ידבר אליו, זה סך הכל עוד נסיון לקבל כבוד, שכביכול גם ה' אלוקי ישראל מדבר אליו, כך שיש לו שליטה גם בכוחות הטומאה וגם בכוחות הקדושה.

ואכן על פי דבריהם-"ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה. ויבואו אל בלעם ויאמרו לו: כה אמר בלק בן ציפור- אל נא תימנע מהלוך אלי, כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תומר אלי אעשה, ולכה נא קבה לי את העם הזה"

בלק רוצה ללכת על בטוח, ולכן שולח שרים רבים ונכבדים וגם מבטיח להוסיף לו כבוד-"כי כבד אכבדך מאוד" כדי לרצות את תחושת הכבוד של בלעם מצד שני אומר לו-"אל נא תמנע מהלוך אלי" ובכך מקבל את חוות דעת שריו שבלעם בעצמו נמנע מלבוא ולא בגלל ציווי ה' שדואג לכבודו של בלעם.

ומצד שלישי, אם יש אפשרות שבאמת בלעם זקוק לאישור מה' בשביל לקלל את עם ה', כמו שאמר בלעם לשרי בלק, אז גם בלק מבין שאין סיכוי לקללה מסוג ארור והולך על הקללה הכי פחותה-"לכה נא קבה לי…"

"ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק, אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה. ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה, ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי" ועיני בלעם, השרים הנכבדים יותר ששלח בלק ירדו למדרגת עבדי בלק, כי ככל שמכבדים אדם האוהב כבוד, כך ערך הזולת יורד בעיניו. וברגע שבלק מבטיח לו-"כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר לי אעשה" אז יוצא שמלך מואב מוכן להיות עבד של בלעם ולעשות כל מה שיאמר לו אז קל וחומר ששרי המלך הזה נהפכים לעבדים בעיני בלעם למרות שנכבדים מהקודמים.

אך בניגוד לפעם הראשונה שבלעם לא ידע שה' יתנגד לקללת העם, כעת כבר יודע שה' מתנגד, כי כבר אמר לו שהעם ברוך, וכמו כן כבר מבין בלעם שאי אפשר לרמות את ה', כי הרי ה' ידע שבלק ביקש לארור ולא רק לקוב.

לכן כעת בלעם מכין מראש את עבדי בלק, לאפשרות השלילית ואומר-"לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה"- פתאום בלעם מכריז שה' הוא אלוהיו ולא רק אלוהי ישראל (מה שלא אמר בפעם הקודמת) וזאת כדי לשוות לעצמו רצון עצמי שלא יחשבו חלילה שאין לו ברירה, בגלל שאם ה' הוא אלוהיו מבחירתו של בלעם אז צייתנותו לה' נובעת מרצונו החופשי ולא מהכרח.

אך בד בבד עם ענווה מזויפת זו, לא יכול בלעם להתגבר על יצר הגאווה שלו, ולא מודה בפניהם שה' כבר אמר לו לא ללכת, אלא מנסה שוב את מזלו-"שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי", כעת לא רק שה' מדבר אליו אלא עמו, כמו חברים, והוא כבר יותר ממשה שה' רק מדבר אליו ולא עמו, אך לא שם לב שזקוק עדיין ללילה כדי להינבא, בעוד שמשה רבנו מדבר עם ה' גם ביום.

"ויבוא אלוהים אל בלעם לילה ויאמר לו: אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"

שוב מתברר שרק שם אלוקים אומר לבלעם, ולא שם הוויה, וכמובן שלא מדבר עמו כמוש התיימר בלעם וגם זאת רק בלילה.

ואלוקים אומר לבלעם- כיוון שהתחייבת לא לעבור את פי ה' אלוקיך לעשות קטנה או גדולה, אז אין מניעה שתלך איתם, כי יוצא שרק באו לקרוא לך אליהם והליכתך איתם לא מחייבת אותך לעשות את מבוקשם לקלל את ישראל, אך כל זה בתנאי שתעשה מה שאני אדבר ולא מה שברצונך האמיתי לעשות שזה לקלל.

"ויקום בלעם בבוקר, ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב"- מרוב התלהבות על האישור ללכת, בלעם קם בבוקר מוקדם וחובש בעצמו את אתונו ולא מסתייע בשרי מואב בשביל זה. ומה ההתלהבות הגדולה? הרי יודע שלא יוכל לקלל כי העם ברוך, ואם כן סתם הולך להשפיל את עצמו וכולם יראו שאינו ברשות עצמו ויגורש בבושת פנים (כפי שקרה באמת בסוף) אז על סמך מה מתלהב ללכת?

וצריך לומר, שבלעם הרי היה גם קוסם על פי כוחות הטומאה ולכן אומר לעצמו, נכון שעל סמך ה' אינו יכול לקלל את ישראל אך מצד כוחו כקוסם ההולך לקראת נחשים, ומצד כוחות הטומאה יוכל לקלל את ישראל. כי יש בחירה לאדם, וה' לא מתערב בבחירת בני אדם, כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.

לכן-"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא…", כי ה' יודע את כוונתו ומחשבותיו הרעות, ולכן מצד אחד ה' לא רוצה להתערב בבחירתו ללכת ולקלל, אך מצד שני רוצה לתת לו את האפשרות לעשות טוב ולא להיכנע לגאוותו. ולכן כעת ה' בעצם שובר את גאוותו של בלעם על ידי אתונו. ובכך מאפשר לו בחירה חופשית אמיתית בלי להיות כבול לגאווה.

וכדי להעמיק בניתוח אישיותו של בלעם, ומדוע אדם בעל גאווה כזה זוכה לגילוי שכינה ולפרשה שלימה בתורה?

נשים לב למילים-"ויקום בלעם בבוק ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב" שמזכירים (להבדיל) פסוק אחר בתורה-"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו" (בראשית כ"ב) גם אברהם קם בהתלהבות וחבש בעצמו את חמורו אבל איזה הבדל! זה לצורך עבירה וזה לצורך מצווה.

והשוואה זו בין אברהם לבלעם לא חמקה מעיני חז"ל, שאמרו בפרקי אבות: "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו-מתלמידיו של אברהם אבינו ושלושה דברים אחרים- מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה- מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה- מתלמידו של בלעם הרשע" (מסכת אבות פרק ה' משנה י"ט).

ובכך נלמד להכיר את בלעם הרשע. עין רעה- כלומר מוצא בזולת רק חסרונות ולא רואה את הטוב שבזולת וגם מקנא אם יש לחברו משהו שאין לו ולא שמח בשבילו. ואין כמו אחד כזה בשביל לקלל כי תמיד ימצא מגרעות בשני שעליהן תחול הקללה. רוח גבוהה- זו מידת הגאווה והרדיפה אחרי הכבוד, שכפי שראינו מאוד העסיקה את בלעם, ומובילה בהכרח לריחוק מה', כי תועבת ה' כל גבה לב. כי היכן שיש גאווה אין אהבה, בין אם זה בין אדם למקום (כי כשיש לאדם תחושת אני חזקה ל איכול לבטל עצמו לרצון ה' ולאהבו בכל לבבו ובכל נפשו) וכן בין אדם לחברו-כי שני גאים לא יכולי לדור במחיצה אחת, וכן בין אדם לאשתו, אם יש גאווה לא תוכל לשרור אהבה, כי כשיש גאווה אין ויתור ואין התמסרות.

ונפש רחבה-זה רדיפה אחרי הממון והתאוות, ואי יכולת להסתפק במועט-"אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב…" ואדם כזה תמיד יפול לפיתויי החומר, כי משועבד להם ולא יכול בלעדיהם.

וזה מה שהניע את בלעם ללכת עם שרי מואב- הרצון לכבוד, הרצון לכסף וזהב והרצון לקלל את עם ה' שאיים על מעמדו של בלעם כנביא הגויים.

וכעת הגענו לאתונו של בלעם. לפני שנפר לפרטים א עניין האתון, רק נגיד בכללי שיש כאן שלוש הכאות של האתון מקבילות לשלוש הנבואות של בלעם על ישראל בהמשך הפרשה.

בשתי הפעמים הראשונות האתון מנסה לעקוף את מלאך ה' ולמעשה עוקפת אותו וממשיכה בדרכה, וכך בלעם עצמו בשני ההתנבאויות הראשונות מנסה לעקוף את ה' ואת כוחות הקדושה ולהסתייע בכוחות הטומאה והולך לקראת נחשים.

בפעם השלישית האתון נכנעת ולא מנסה לעקוף את מלאך ה' ורובצת תחת בלעם, וכן בלעם בפעם השלישית נכנע ולא מנסה לעקוף את ה'-"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" ואז-"ותהי עליו רוח אלוקים", בניגוד לשתי הפעמים הראשונות-"וישם ה' דבר בפי בלעם", כמו שנותנים רסן בפה של הבהמה בעל כורחו של בלעם.

ואתונו של בלעם לאחר שנכנעת, ה' פותח את פיה- סוג של נבואה לכן בלעם בפעם השלישית זוכה לנבואה על העתיד, ובפעם הרביעית גם מתנבא על אחרית הימים-"נאום שומע אמרי אל".

והקבלה זו בין בלעם לאתונו, הרבה יותר עמוקה ממה שנראה לעין, כי האתון כנקבתו של החמור, מבטאת את החומר שלא ראוי לנבואה, בדיוק כמו שבלעם חומרני ביותר כפי שהראינו-נפש רחבה, רוח גבוהה ועין רעה, והכי רחוק ממי שראוי שתשרה עליו רוח נבואה וקדושה.

אך כמו שהאתון קבלה נבואה לצורך שעה, למרות שאינה ראויה ומתה מיד לאחר מכן (על פי המדרש) כך גם בלעם קיבל נבואה לצורך שעה, למרות שאינו ראוי לכך, וגם הוא מת לאחר מכן, ואז מכונה קוסם ולא נביא, כי מהותו כח הטומאה ולא כח הקדושה-"ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב" (יהושוע י"ג)

כי שבעים אומות העולם (חייבים רק בשבע מצוות בני נח ומונהגים על ידי הנהגת שם אלוקים שתחתיו שבעים השרים הממונים עליהם, אך לא בידי שם הוויה המיוחד להנהגת עם ישראל) רצו נביא כמשה אך בלי להתאמץ בתרי"ג מצוות כמו עם ישראל.

לכן קבלו את בלעם, שמצד אחד רוצה להגיע לנבואה ולדבר עם ה', ומצד שני לא רוצה להתאמץ לשם כך ולא משנה את מידותיו וטבעו לצורך כך (כפי שמשה רבנו הגיע למדרגתו ביגיעה עצומה לשבור את טבעו ולהיות הענו באדם) לכן ה' פותח את פי האתון לרמוז לבלעם ולאומות העולם, שאם רוצים בדרך הקלה אז גם אתון יכולה להתנבא באופן זמני בדיוק כמו בלעם. אך זה לא אמיתי ולא מחזיק, כי מה שבא בקלות לא נשאר.

ובכך שובר ה' את גאוותו של בלעם עד שאומר 'חטאתי', ורק אז מורשה להמשיך בדרכו, כי כעת יוכל לבחור באמת בלי להיות שבוי בידי גאוותו.

"ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו"-בפסוק זה יש בעצם את העימות בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה- מלאך ה' מול השטן (כמובן שהפירוש המילולי של שטן בפסוק זה- זה מתנגד ומפריע-"ויקם ה' שטן לשלמה את הדד" (מלכים א' י"א) כלומר מלאך ה' מתייצב כמכשול בדרכו של בלעם)

ובניגוד לאברהם שלקח "את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו… וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים" (בראשית כ"ב), כאן עם בלעם יש רק שני נעריו עמו בלי הקדושה- בלי יצחק. ובלעם הולך אל המקום אשר אמר לו האלוהים לא ללכת-הפוך מאברהם.

"ותרא האתון את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ותת האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בעם את האתון להטותה הדרך"- האתון הפשוטה רואה את מלאך ה', בזמן שבלעם שאומר על עצמו בהמשך-"נופל וגלוי עיניים", וכן "אשר מחזה שדי יחזה" (במדבר כ"ד), לא רואה כלום.

האתון עוקפת את מלאך ה' ועוברת לשדה, ואז בלעם מכה אותה-"ויך בלעם את האתון", כאן לא מוזכר במה הוא מכה ולא מוזכר המקל (שמוזכר רק בפעם השלישית), וכנראה שלא נדרש למקל ורק היכה אותה בידו להחזירה לדרך.

וכנראה שאכן חזרה האתון לדרך, כי כבר עקפה את המלאך והוא לא המשיך לעמוד בדרכה אלא הלך לעמוד במשעול הכרמים הצר שיש גדר משני הצדדים (ויש כאן הדרגתיות- בתחילה דרך רחבה עם שדות מהצדדים שנותן לאתון אפשרות לעקוף, בפעם השניה- משעול צר שאפשר לעקוף את המלאך רק בדוחק רב על ידי הילחצות על הקיר. ובפעם בשלישית חוסם לחלוטין את הדרך, ואי אפשר לעוקפו כלל ואז רובצת תחתיה. ומדוע לא מלכתחילה עמד המלאך במקום צר שלא ניתן לעוקפו כלל?)

וגם שם מצליחה האתון להילחץ אל הקיר ועקוף את המלאך אך כעת לוחצת גם את רגלו של בלעם אל הקיר. פה לא נאמר בלעם מכה אותה כדי להטותה הדרך, כי רואה שממשיכה בדרכה, רק מתפלא שנצמדת לגדר במקום ללכת במרכז המשעול ולכן מכה אותה.

אך מדוע האתון לא עוצרת בראותה את המלאך, ומדוע מנסה לעקוף את המלאך פעמיים? צריך לומר שהאתון (כפי שהסברנו לעיל) מסמלת את בלעם אדונה, וכמו בלעם- שה' נותן לו פתח ללכת עם שרי מואב ("אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה"), בלעם עובר בפתח הזה למרות שיודע שרצון ה' האמתי הוא שלא ילך בכלל (כפי שאמר לו בתחילה-"לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא"), כך אתונו למרות שרואה שמלאך ה' עומד בדרכה סימן שרוצה שתעצור, ובכל זאת מחפשת דרך להמשיך ולא לעצור ויורדת מהדרך הסלולה כדי להמשיך בשדה (וזה עוד לפני שבלעם מכה אותה) היא מרגישה שזה רצון אדונה. וגם אם הפתח צר (כמו בפעם השניה) שיש גדר מזה ומזה, אינה עוצרת ונלחצת אל הקיר כדי לעבור למרות שבכך לוחצת את רגל בלעם, ומסתכנת במכות שוב, אך עדיין רוצה להמשיך ולהיכנס בפתח הצר.

וכך בלעם בהמשך, לאחר שמלאך ה' נראה לו ואומר לו-"לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר", למרות שיודע שהפתח שנותן לו ה' הוא פתח צר מאוד ויכול להינזק מכך על ידי השפלתו בפומבי, כפי שקרה בסוף) שבלק גרשו בבושת פנים-"עתה ברח לך אל מקומך, אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד", בכל זאת ממשיך ללכת עם שרי בלק כי חושב שעדיין ימצא איזה אפשרות לקלל כי עדיין מלאך ה' לא מונע ממנו לדבר אלא רק מזהירו לדבר את דברי ה' ולא את דבריו שלו.

וכפי שכשמלאך ה' רואה שהאתון בכל זאת ממשיכה, ולבסוף עומד במקום שאין לה לנטות ימין ושמאל ואז היא נכנעת ורובצת תחתיה, כך גם ה' כאשר רואה שבלעם מתאמץ לקלל למרות כל האזהרות, סותם ה' את פיו ושם את דבריו בפיו בעל כורחו של בלעם, ולא מותיר לו פתח לעקוף כלל-"וישם ה' דבר בפי בלעם, ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר" כמו ששמים רסן בפי החמור (תרתי משמע) בעל כורחו.

וכאשר האתון רובצת בפעם השלישית תחת בלעם, אז לראשונה בלעם כועס-"ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל". ומדוע עד כה לא חרה אפו בשתי הפעמים הקודמות, ובפרט כשלחצה את רגלו?

ובכלל בלעם הקוסם עם החושים החדים לנוכחות רוחנית בקרבתו, לא שם לב שיש פה משהו מוזר? שאתונו הנאמנת כל כך כל השנים מתנהגת מוזר שלוש פעמים. הרי גם אדם רגיל לחלוטין שאין לו נסיון עם כוחות רוחניים, היה מבין שיש כאן דבר חריג ולא היה ממשיך כאילו דבר לא קרה?

מוכרחים לומר שבלעם הרגיש שה' מעכב בדרכו, אך אמר לעצמו, אם היא רואה מה שאני לא רואה זו השפלה גדולה עבורי כ אני רואה רק בלילה והיא רואה גם בים לכן עלי להתעלם ולהמשיך. וכשהיכה את אתונו לא היה זה כעונש על התנהגותה המוזרה ולכן לא היכה במקל, אלא כעידוד שתמשיך ולא תעצור ותחזור לדרך הסלולה ולא תתחשב במכשולים, כי רצה מאוד להמשיך בדרכו.

אך כאשר רובצת תחתיה- בפעם השלישית, ולא מוכנה להמשיך, אז חרה אפו ולכן היכה אותה במקל ועכשיו זה כן כעונש על סרבנותה להמשיך.

(ויש לזכור שגם אם בלעם מרגיש ומבין את התנהגותה שיש מכשול רוחני בדרכה עדיין מלפניו ומאחריו הולכים שרי מואב ושני נעריו, וזו השפלה גדולה להודות בכך שאתונו רואה מה שאדונה לא רואה, ובכלל שאין לו שליטה על בהמתו, קל וחומר שאין לו שליטה על בני אדם שהולך לקלל- עם ה')

ורק כאשר ה' פותח את פי האתון לדבר אל בלעם, נאלץ בלעם להתמודד חזיתית עם דבריה, הוא כבר לא יכול להתנהג כאילו לא מבין.

"ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם: מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים"- ה' נותן לאתון אפשרות לדבר (כפי שהיה לנחש הקדמוני בגן עדן) אך לא מכתיב לה את אשר תאמר לבלעם (בדיוק כפי שהנחש הקדמוני פיתה א חוה לאכול מעץ הדעת על דעת עצמו ולא שימש רק ככלי, ולכן נענש)

ואכן האתון מדברת ממצוקתה, ולא אומרת לבלעם- יש מלאך ה' מולי שלא נותן לי ללכת, כי אין לה הבנה במושגים כאלה שך מלאכים וקדושה, כי היא רק רואה דמות אדם עם חרב שלופה ולא יודעת בלעם לא רואה זאת, כמוה.

ולכן כל מה שאומרת- למה אתה מכה אותי? (הרי גם אתה רואה את מה שחוסם את הדרך)

"ויאמר בלעם לאתון: כי התעללת בי, לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך"- לכאורה בלעם היה צריך להיות בהלם שהאתון מדברת, ואילו הוא עונה לה כאילו זה דבר רגיל שאתונות מדברות. וכן, אם הרגיש שיש נוכחות שחוסמת את הדרך כפי שהסברנו, שאדם במעמדו היה צריך להרגיש זאת, אז הרי מבין שזה לא באשמתה, אז מדוע מאשים אותה בהתעללות?

ויש לומר, שברגע שהאתון החלה לדבר חשב בלעם שאין מי שחוסם את דרכה באמת אלא היא בעצמה נכנסה בה רוח קדושה המדברת מפיה מאת ה' ומשתמשת בה בתור מתווך (כמו דיבוק- שזוהי רוח שנכנסת בגוף האדם ומדברת מפיו בעל כורחו נגד רצונו, כמו רוח השקר שנכנסה בנביאי אחאב בשליחות ה' כדי להפילו ברמות גלעד (מלכים א' כ"ב)).

כי ביום אף פעם לא נגלה אליו אלוקים, ואם כן האתון עצמה אין לה שליטה על גופה ונתונה לשליטת הרוח שלא רוצה להמשיך בדרך.

ולכן אומר לה שמתעללת בו בשליחות ה', כי חושב שמדבר אל הרוח שנכנסה בה ולא אל האתון הנאמנה לו שכעת שבויה ונתונה לשליטת הרוח לחלוטין ואכן אומר לה שאם היה בידו חרב היה הורגה.

"ותאמר האתון אל בלעם: הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך ועד היום הזה, ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר לא"

כעת האתון מתקנת את טעותו של בלעם, ומוכיחה לו שלא נכנסה בו רוח מאת ה', אלא היא אתונו הנאמנה שרק נפתחה לה יכולת הדיבור לרגע. ונותנת לו סימן שזו היא בכך שמספרת לו דבר שרק הוא והיא יודעים- שהיא אתונו מהרגע הראשון שהתחיל לרכב על אתון ועד עכשיו, ומעולם לא רכב על אתון אחרת, ומעולם לא התנהגה בצורה כזאת קודם (ועל פי המדרש גם רומזת לו שנהג בה מנהג אישות שרק הוא והיא יודעים זאת)

ועל כך בלעם מודה: שזה נכון מה שאמרה ומעולם לא עשתה לו בעיות עד עכשיו, אך עדיין לא בטוח בלעם שאתונו מדברת אליו ולא הרוח שנכנסה בה, כי הרי ה' יודע את הסוד שהיא אתונו היחידה ולא עשתה לו בעיות עד כה (ועל פי המדרש שהוא מקיים איתה יחסי אישות) כך זו לא הוכחה שאתונו מדברת אליו ולא רוח דיבוק שנכנסה בה מאת ה'.

ולכן-"ויגאל ה' את עיני בלעם, וירא את מלאך ה' ניצב בדרך, וחרבו שלופה בידו ויקוד וישתחו לאפיו"- כעת בלעם בעצמו רואה את מה שאתונו רואה, ומבין שלא רוח דברה מגרונה שלא רוצה להתקדם בדרך, אלא באמת משהו חוסם את דרכה של האתון וזה מלאך ה', ואתונו ראתה מה שהוא לא ראה.

ומכך שנאמר-"ויגאל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה'", משמע שגם לבלעם נעשה נס, כמו שלאתונו פתח ה' את פיה שהיה סגור בתוך בהמה שאין לה יכולת דיבור, כך עיניו של בלעם נפקחו כולל עינו העיוורת, (כי כתוב 'עיניי ברבים', משמע שתי עיניו) ורואה את מלאך ה' גם בעינו העיוורת.

וכפי שלאתון זה היה רק זמן קצר( יכולת הדיבור), כך גם לבלעם נפקחה עינו העיוורת רק כדי לראות את המלאך ולאחר מכן חזרה לעיוורונה כפי שנאמר בהמשך-"נאום הגבר שתום העין" ולכן גם נאמר כאן שם הוויה-"ויפתח ה'", "ויגאל ה'"- כי הנהגה של מעל הטבע זה הנהגת שם הוויה. וכך גם לא יוכלו לטעון אומות העולם שאם היה להם נביא כמשה שנעשים עבורו ניסים גדולים, גם הם היו מתקנים את דרכם, כי הנה בלעם נביאם, למרות הניסים הגלויים שראה לא שינה את דרכו והמשיך להיות רוח גבוהה ועין רעה ונפש רחבה כפי שהיה קודם.

"ויאמר אליו מלאך ה': על מה היכית את אתונך זה שלוש רגלים? הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים, אולי נטתה מפני, כי עתה גם אותכה הרגתי ואתה החייתי"

על פסוקים אלה רבו הפירושים: ראשית מה פירוש המילה "ירט"  המופיעה רק פעם אחת נוספת בתנ"ך בדברי איוב-"פערו עלי בפיהם, בחרפה הכו לחיי, יחד עליו יתמלאון, ויסגירני אל אל עויל ועל ידי רשעים ירטני. שלו הייתי ויפרפרני ואחז בעורפי ויפצפצני ויקימני לו למטרה" (איוב ט"ז)

(אין זה הפירוש של ימינו של ירוט מטוסים שהברית החדשה השתמשה בפועל זה במשמעות חדשה שלא תואמת למשמעותו בזמן התורה).

אולי אפשר להבין זאת, על פי הפעם הקודמת שנאמר שמלאך ה' התייצב בבדרך לשטן לו-"ויחר אף אלוקים כי הולך הוא ויתייצב מלאך ה' בדרך לשטן לו", וגם כאן אומר-"הנה אנכי יצאתי לשטן כי ירט הדרך לנגדי" וכמו ששם הסיבה שמלאך ה' התייצב בדרך בגלל שחרה אף ה' שבלעם הולך בכוונה לקלל, למרות שה' הזהיר אותו לא ללכת על מנת לקלל. ולפי זה ניתן לומר גם כאן, שמלאך ה' יצא לשטן לבלעם, כ בלעם עיקם את הדרך לנגד רצון ה'.

"ותראני האתון ותט לפני זה שלוש רגלים"- נטתה האתון לפני, ולא המשיכה מולי פנים אל פנים אך לא ניסתה לעקוף דרך השדה- בפעם הראשונה, וצמוד לקיר בפעם השניה. ובפעם השלישית לא נטתה אלא רבצה במקום.

אך בשום פעם לא הסתובבה וחזרה אחורה למרות שרואה דמות עם חרב שלופה ויש סכנה לחיים לא חזרה לאחור כי הייתה נאמנת לבעליה.

"אולי נטתה מפני"- הרבה מפרשים מסבירים זאת- לולא נטתה מפני, הייתי הורג אותך ואותה מחייה. אך בכל התורה המילה "אולי" פירושה הפוך מהמילה לולא, ומשמעה אפשרות עתידית לא וודאית. וניתן לומר שזה המשך לשאלתו של המלאך את בלעם-על מה היכית אתונך שלוש רגלים, מדוע לא העלית בדעתך שיש מכשול בדרכה ואולי נטתה מפני מלאך שאינך רואה? אלא מוכרח להיות שכן העלית זאת בדעתך ובכל זאת היכית אותה כי רצית שתמשיך בדרך ותתעלם מהמלאך העומד מולה, כי אתה נחוש בדעתך לקלל את ישראל למרות התנגדות ה' ולכן אתה חייב מיתה-"כי עתה גם אותכה הרגתי ואותה החייתי" ולכן עתה אתה חייב מיתה יחד עם שני נעריך המלווים אותך, והיא האתון תחייה- כי נטתה מפני.

לכן בלעם ממהר לענות למלאך-"ויאמר בלעם למלאך ה', חטאתי כי לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי בדרך. ועתה אם רע בעיניך אשובה לי", בלעם כדי להציל עצמו ממוות מודה שחטא, בכך שכביכול לא ידע שמלאך ה' ניצב לקראתו בדרך (אחרת יש כאן סתירה: מצד אחד אומר חטאתי ומצד שני אומר לא ידעתי שאתה ניצב בדרך לקראתי, אז אם לא ידע מדוע נחשב שחטא, הרי הוא אנוס בשוגג?)

 אמנם הרגיש שיש מכשול בדרכה של האתון והיה צריך לדעת שזה מלאך ה' ולכן חטא, אך חשב שאם לו לא נגלה המלאך, סימן שיש אישור להמשיך בדרך. לכן אומר "לא ידעתי כי אתה ניצב לקראתי" אלא חשבתי שזה רק כלפי האתון אתה ניצב ולא כלפיי ולכן לא נגלית אלי. אך אם רע בעיניך שאני הולך עם שרי מואב אשובה לי חזרה.

עדיין בלעם מנסה להמשיך הלאה כדי לקלל את ישראל, ולא לומד את הלקח, ואומר-"אם רע בעיניך" כביכול יש לו ספק אם רע בעיני ה' שהולך עם שרי מואב. וכיוון שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו- לכן "ויאמר מלאך ה' אל בלעם: לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר".

בפעם הקודמת דיבר איתו אלוקים בלילה ואמר לו-"אם לקרוא לך באו האנשים קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" וכעת מלאך ה' מדבר איתו ואומר-"אפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר" כעת מצמצם לו יותר את אפשרות הבחירה. כי קודם הגביל אותו בעשייה ולא בדיבור, וכעת גם בדיבור מגביל את בלעם, שלא ידבר מרצונו החופשי אלא רק את אשר ידבר מלאך ה'.

וזה מקביל כפי שהסברנו לחסימת האתון בפעם השלישית שלא היה לה מרחב תמרון ימין ושמאל ונאלצה לרבוץ תחתיה, כך גם בלעם כעת יכול ללכת עם שרי בלק, אך ללא שום מרחב תמרון גם לא בדיבור. ומכאן משמע שהמילה "אפס" יותר מגבילה מהמילה "אך".

בטרם נמשיך הלאה, יש לשים לב לביטוי "שלוש רגלים" שנאמר כאן שלוש פעמים: פעם אחת על ידי האתון לבלעם-"מה עשיתי כי הכיתני זה שלוש רגלים", ופעמיים על ידי המלאך. וביטוי זה  מופיע בתורה, רק עוד פעם אחת-"שלוש רגלים תחוג לי בשנה: חג המצות… וחג הקציר ביכורי מעשיך… וחג האסיף בצאת השנה באוספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ב)

וכן המספר שלוש חוזר שוב בפרשה בעניין הברכות-"והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים". וגם המספר שבע כמובן חוזר בעניין הברכות שלפני כל ברכה בנה בלעם שבעה מזבחות ועליהן הקריב שבעה פרים ושבעה אילים- פר ואיל בכל מזבח, אז יש לנו שוב את המספר עשר המורכב משלוש עליונות ושבע תחתונות על פי הקבלה שלוש השכליות- חכמה בינה דעת, ושבע המידות- חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

קשר נוסף שניתן לומר בין שלושת הרגלים של האתון לבין שלושת הרגלים שצריך להראות לפני האדון ה' במשכן או במקדש-"שלוש רגלים תחוג לי בשנה… שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'" (שם, שם) כי היו שלושה סוגי מקום שכינת ה' בתוך בני ישראל- המשכן במדבר, משכן שילה, ובית עולמים בירושלים- בית המקדש.

המשכן במדבר היה נייד לחלוטין ולא שכן במקום קבוע, בדיוק כמו החסימה הראשונה של האתון על ידי מלאך ה' שנתן לה מרחב תמרון לעקוף את המלאך על ידי הליכה בשדה, כך המשכן במדבר נסע ממקום למקום.

חסימה שניה של האתון במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה שלא אפשרה לה הרבה מרחב תמרון, אבל עדיין יכלה להילחץ אל הקיר ולעבור את המלאך, מקבילה למשכן שילה, שהיה במקום קבוע ולא זז והיו לו קירות אבן (בניגוד לקרשים של המשכן במדבר) ובתור גג היו לו יריעות המשכן, אך גם הוא בסוף עבר לנוב וגבעון כשנשבה ארון ה' על ידי הפלישתים ואז גם הותרו הבמות בכל רחבי ישראל.

החסימה השלישית שבה לא היה שום מרחב תמרון ואין דרך לנטות ימין או שמאל והאתון נאלצה לרבוץ תחת בלעם, מקבילה לבית המקדש בירושלים, שלאחר שנבנה לא זז ממקומו, ואין דרך לנטות ימין או שמאל ולהקריב בבמות בכל רחבי הארץ קורבנות.

(אולי דבר זה יסביר עניין תמוה בבית המקדש העתידי המתואר בידי יחזקאל הנביא ושם מוזכר שער האולם של בית המקדש אשר נקרא שער האיתון אך נכתב היאתון-"ועל פני השער היאתון לפני אולם השער הפנימי חמישים אמה" (יחזקאל מ') ואין למילה זו שום הסבר והיא היחידה מסוגה בתנ"ך ואולי על פי מה שהסברנו על הקשר בין שלושת הרגלים של חסימת האתון לשלושת הרגלים של המשכן והמקדש, אולי נקרא על שם כך שער האולם בבית המקדש)

נותר לברר האם ראו שרי מואב את עניין פתיחת האתון את פיה, והאם שמעו את דו השיח בינה לבין בלעם?

בפשטות משמע שלא, כיוון שהמקום בו פתחה את פיה היה מקום צר שאין בו מקום לנטות ימין או שמאל, כך ששרי מואב היו חייבים להיות קדימה כבר או אחורה, וכנראה לא היה מקום לחזור אחורה אם זה כל כך צר, לכן כנראה לא שמעו את כל ההתרחשות, וודאי שבלעם לא סיפר להם את קלונו והם בוודאי חשבו שהאתון עושה בעיות כמו כל חמור שלפעמים נתקע במקום ולא רוצה לזוז.

"וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנון, אשר בקצה הגבול"- מכאן יש עוד הוכחה שבלעם בא מארם נהריים הצפונית למואב, לכן בלק יוצא לקראתו אל הגבול הצפוני של מואב- נחל ארנון.

"ויאמר בלק אל בלעם: הלא שלוח שלחתי אליך לקרוא לך, למה לא הלכת אלי האומנם לא אוכל כבדך?" שוב בלק בטוח שאין פה עניין של סירוב אלוקי לקלל את ישראל, אלא הכל קשור לכבודו של בלעם ולכן גם יצא לקראתו אל הגבול, כדי שחלילה בלעם לא ירגיש שלא מכבדים אותו מספיק, וזה רק מסביר עד כמה גאוותו של בלעם היתה ידועה בכל האיזור.

"ויאמר בלעם אל בלק: הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר" ולאחר ההשפלה שעבר בלעם על ידי אתונו ועל ידי המלאך נשברה גאוותו של בלעם הוא כבר לא אומר כמו בעבר שיש לו דיבור קבוע עם ה'- שם הוויה אלוקי ישראל, אלא מכין עצמו למצב שלא תהיה לו ברירה (כמו האתון) ויצטרך לדבר מה שישים אלוקים בפיו בעל כורחו, כלומר אפילו לא מתיימר שאלוקים ידבר אליו, אלא אומר היכול אוכל לדבר מאומה?! פי לא ברשותי יותר, מה שישים אלוקים בפי אותו אדבר כמו ששים רסן בפי האתון וכמו שפתח את פיה כך יכול לסתום את פי.

"וילך בלעם עם בלק, ויבואו קריית חוצות, ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים אשר איתו"

קריית חוצות היא כנראה עיר במואב שיש בה שווקים רבים. כי המילה "חוץ" משממשת בתנ"ך גם בלשון שוק-"כיכר לחם ליום מחוץ האופים" (ירמיה ל"ז) כלומר משוק האופים. וכן-"וחוצות תשים לך בדמשק" (מלכים א' כ') שבין הדד מלך ארם מבטיח לאחאב מלך ישראל שיוכל לפתוח שווקים בדמשק כדי למכור סחורה של ארץ ישראל.

ובלק ממשיך להרעיף כבוד על בלעם ולא קונה את דברין שתלוי ברשות באלוקים על מנת לקלל וחושב שעדיין מדבר כך כדי לקבל עוד כבוד וכסף וזה שיטה של מסחר משא ומתן. ולכן זובח בלק בעצמו בקר ומאן ושולח לבלעם ולשרים אשר איתו (שנשארו עם בלעם כדי לשרתו בשהותו במואב, ובכך להוסיף לתחושת הכבוד שלו שמי שמשרת אותו זה השרים הכי נכבדים במואב ולא עבדים פשוטים)

"ויהי בבוקר, וייקח בלק את בלעם ויעלהו במות בעל , וירא משם קצה העם"- על פי הנאמר ביהושוע, במות בעל נמצאת בשטח שסיחון כבש ממואב וכעת בזמן בלעם נמצאת ברשות ישראל. אז איך לוקח אותו בלק למקום זה, הרי מסתכן במפגש עם ישראל כי נכנס לשטחם?

ויש לומר: שכעת ישראל מרוכזים בערבות מואב, על יד ירדן יריחו שזהו שטח מישורי על יד הירדן יריחו ועדיין ישראל לא יישבו את השטח שכבשו ורק בהמשך יעניק משה את השטח לשבט ראובן על פי בקשתם-"ויתן משה למטה בני ראובן למשפחותם… חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון, ובמות בעל ובית בעל מעון… ובית פעור ואשדות הפסגה ובית הישימות" (יהושוע י"ג) כפי שנראה בהמשך שכל המקומות שאליהם לקח בלק את בלעם לקלל את ישראל, היו בשטח ראובן העתידי, כי כדי לקלל צריך בלעם לראות את העם היושב ערבות מואב ומשטח מואב אי אפשר לראות את ישראל שוכנים לשבטיהם כי זה רחוק מדי מאחרי נחל ארנון, ולכן לקח בלק את בלעם עמוק לתך שטח ראובן כדי להתקרב לערבות מואב ולראות את ישראל.

ובתחילה, אכן לוקחו למקום רחוק שמשם רואה רק את קצה העם- לבמות בעל שנמצא על ראש הר, וככל שמתאכזב מבלעם לוקח אותו למקום יותר קרוב, עד שבפעם השלישית לוקח אותו לראש הפעור, הנשקף על פני הישימון שמשם רואה בלעם את ישראל כולו שוכן לשבטיו, וכנראה שזה היה מקום מאוד קרוב לערבות מואב (כי שם אחר כל יחטאו בני ישראל בחטא פעור)

"ויאמר בלעם אל בלק: בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים. ויעש בלק כאשר דיבר בלעם, ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח"

למי הקריבו את הקרבנות הללו? האם לה' אלוקי ישראל או לכמוש אלוהי מואב. כי גם בלק הקריב את הקורבנות כמו שכתוב "ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח"? מהמשך הפסוקים משמע שהקריבו לה' אלוקי ישראל כי בלעם אומר לבלק, לאחר הקרבת הקורבנות-"ויאמר בלעם לבלק  התייצב על עולתך ואלכה, אולי יקרה ה' לקראתי… ויקר אלוהים אל בלעם, ויאמר אליו את שבעת המזבחו ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" ולא ייתכן, שלאחר שמקריבים קורבנות לעבודה זרה יצפו שה' יקרה לקראתם וכן שבלעם אומר לאלוהים- ערכתי שבעה מזבחות והקרבתי פר ואיל במזבח משמע שבזכות זה רוצה משהו מה', משמע שהקריבם לה'.

אך אם כן, מובן מדוע בלעם הקריבם לה', אך מדוע בלק מלך מואב שעובד את כמוש אלוהי מואב מקריב קורבנות לה' אלוקי ישראל אויבו הנוכחי?

 ויש לזכור שעובדי האלילים באותה תקופה לא בחלו בשום אליל ששמעו שיש לו מעט כח, ולא הרגישו מחוייבים מדי לאליל שלהם כי הרי הכל אצלם נבע מהרצון לקבל וכל אליל שיוכל לשרת את תאוותם התקבל בברכה לכן מוזכר כאן המקום "במות בעל" ולבסוף ראש הפעור שבראשון כנראה יעבדו שם גם את הבעל-אל הגשם והסערה של עמי כנען, ובשני עבדו את פעור, למרות שהאל המרכזי של מואב היה כמוש.

וכששמעו על ה' אלוקי ישראל שהצליח להכניע את סיחון ועוג החזקים, כמובן שרחשו גם לו כבוד והשתדלו לפייסו בקרבנות ולהטות את ליבו מעל ישראל עליהם, על ידי כך להצליח לקלל את ישראל.

ולכן גם בלעם מדב רעל שבעה מזבחות ושבעה אילים ופרים, כי יודע שיום השביעי זה היהום בו שבת אלוהים מכל מלאכתו ושבע מצוות בני נח הן המצוות שמחוייבים בהם כל אומות העולם לפני אלוהי האלוהים ואדוני האדונים שזו הנהגת שם אלוהים הכוללת גם את אומות העולם ובתור גויים זה המספר שמייצג את שם אלוהים בעולם.

וכיון שה' אלוהי ישראל הוא גם אלוהי האלוהים ואלוהי אומות העולם, אז גם יש לתפילת הגוי אליו משמעות, לכן מקריבים שבעה פרים שובעה אילם בשבעה מזבחות.

מוכרחים לומר שגם אצל הגויים המספר שבע היה בעל משמעות. כי מילא היום נקע על פי סיבוב כדור הארץ סיב עצמו והחודש על פי התחדשות הירח כל עשרים ותשעה יום והשנה על פי סיבוב כדור הארץ סביב השמש, אך מדוע שבוע הא שבעה ימים ולא עשר או חמש הרי אין שום דבר בטבע שמחייב שבוע של שבעה ימים?

וזה מספר שנקבע רק על ידי אלוהים בשבעת ימי הבריאה ששבת ביום השביעי מכל מלאכתו, ועל פי זה נקבע השבוע, ודבר זה נהגו גם האומות כפי שרואים אצל לבן הארמי-"מלא שבוע זאת" (בראשית כ"ט) משמע שגם אצל לבן בארם נהריים נהג העניין של שבעה ימים בשבוע למרות שעבד עבודה זרה ולא את ה' האלוקים וכן בחלום פרעה ששבע פרות ושבעה שיבולים וכן שבע כבשות הצאן שעליהן נשבעו אבימלך מלך פלישתים ואברהם, וכרתו ברית, קראו שם העיר באר שבע, על שם השבועה. ושבועה נגזרת מהמילה שבע, שהוא מספר מקודש וגם הגויים נשבו בו, סימן שגם הגויים הכירו בכך שיש אלוהים עליון מעל כל שבעים השרים הממונים והוא ברא את העולם בשבעה ימים, רק היו זקוקים למתווכים גשמיים ומוחשיים שיספקו להם את צרכיהם היומיומיים בלי צורך לעבוד על המידות.

"ויאמר בלעם לבלק: התייצב אל עולתך ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך. וילך שפי. ויקר אלוהים אל בלעם"- בעצם בלעם אומר לבלק שיש פה עבודה משותפת של שנהים, אחד צריך לעמוד על העולה ולהמשיך להקריב לה' ובלעם הולך ומכין עצמו לקבלת הנבואה ולדבר ה', וכעת בלעם כבר לא מתיימר כמו שבאו אליו שרי מואב שה' ידבר איתו כרצון בלעם-"לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי… ועתה שבו גם אתם בזה הלילה ואדעה מה יוסף ה' דבר עמי" ואילו כעת אומר בלעם-"אולי יקרה ה' לקראתי" גם המילה יקרה, שפירושה כאן – הזדמן במקרה לקראתי ודבר מה יראני, מצביעה על חוסר הבטחון של בלעם. כי כאן מדובר בשעות היום ולא בלילה, שאז רגיל בלעם שאלוהים נראה אליו. וכן פה מדובר בשם הוויה שאף פעם לא דיבר עם בלעם, ולא בשם אלוהים שדיבר איתו בעבר.

"וילך שפי"-המילה שפי היא יחידה בתנ"ך, ולכן רבו בה הפירושים, אך מהמילה שפיים שהיא ריבויי של שפי ניתן להפיק עליה.

כי המילה שפיים מופיעה מפר פעמים בתנ"ך ופירושה גבעות גבוהות וחשופות "ופראים עמדו השפיים, שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כעין עשב" (ירמיה י"ד) ופראים אלה חמורי בר הנמצאים במדבר, "שאי עינייך על שפיים וראי", "קול על שפיים נשמע בכי תחנוני בני ישראל" (שם ג'), "רוח צח שפיים במדבר" (שם ד')

ואם כן, בלעם הולך על גבעה חשופה כדי להתבודד ולחכות שתשרה עליו רוח ה'. אך מהפעם השלישית ששם נאמר-"ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" משמע שבשתי הפעמים הראשונות הלך לקראת נחשים, כלומר בלעם לא סמך על כך שה' יקרה עליו, ולכן נקט כאן פעולות להזמנת כוחות הטומאה, כדי לא לחזור בבושת פנים אל בלק בלי דבר בפיו.

ולכן הלך לקראת נחשים שזה איסור הנחש-"לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו… אל תפנו אל האובות והידעונים אל תבקשו לטמאה בהם" (ויקרא י"ט), וכן נאמר על מנשה מלך יהודה הרשע-"והעביר את בנו באש ועונן וניחש ועשה אוב וידעונים, הרבה לעשות הרע בעיני ה' להכעיס" (מלכים ב' כ"א) וכן-"כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך, לא תלמד לעשות כתובעות הגויים ההם, לא ימצא בך מעביר בנו וביתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תובעת ה' כל עושה אלה", ובגלל התועבות האלה "ה' אלוהיך מוריש אותם מפניך… כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלוהיך. נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך אליו תשמעון" (דברים י"ח)

בפסוקים אלו רואים שניחוש הוא חלק מהדרכים לתקשר עם כוחות הטומאה כדי לנבא את העתיד, כמו היום אלה שקוראים בקפה, כך בימי קדם כשרצה המלך לדעת איזה מסלול ללכת כדי לכבוש את העיר היה יורה חץ באוויר והכיוון שאליו החץ היה נופל זה הכיוון שמשם היה תוקף את העיר וכן היו פותחים בטן של בהמה וחותכים את הכבד ורואים בכבד, ולפי זה מפרשים את התחזית העתידית של הקרב. זה נקרא ניחוש-"כי עמד מלך בבל אל אם הדרך בראש שני הדרכים, לקסום קסם, קלקל בחיצים שאל בתרפים ראה בכבד, מימינו היה הקסם ירושלים, ישפוך סוללה לבנות דייק" (יחזקאל כ"א)

על פי זה אפשר לומר שבלעם הלך שפי על גבעה גבוהה וחשפוה מקום משכן נחשים ושפיפון ("יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון על אורח הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור" (בראשית מ"ט)) לקראת הנחש הקדמוני אבי כוחות הטומאה ומולידן, כי הוא הביא את המוות לעולם בחטא עץ הדעת.

זו בעצם כל השיטה של עובדי האלילים לרקוד על כל החתונות, לעבוד כל אליל שיכול לעזור, ואם אלוהי ישראל יכול לעזור אז למה לא לעבוד גם אותו בדרך הקלה ביותר.

אך ה' אלוהי ישראל מחפש את העובדים באמת בדרך הקשה ולכן-"ויקר אלוהים לבלעם" לא שם הוויה, אלא שם אלוהים נקרה אל בלעם, בדרך מקרה ובדרך קרי ולא בדרך של קריאה והזמנה כפי שהיה עם משה רבנו עבד ה'-"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו אל אוהל מועד לאמר" (ויקרא א')

"ויאמר אליו: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח" אלוהים נקרה על בלעם לא בגלל המזבחות שערך כי הרי גם הלך לקראת נחשים אלא למען ישראל-"ולא אביתי לשמוע לבלעם ויברך ברוך אתכם ואציל אתכם מידו" (יהושוע כ"ד) "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו') "ואשר שכר עליו את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך, ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם ויהפוך ה' אלוהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוהיך" (דברים כ"ג)

ובלעם מקווה, שבזכות המזבחות והקורבנות אלוהים יאפשר לו לקלל את ישראל, אך במקום תקוותו שה' יראה לו דבר מה מהעתיד ועל פי זה יקלל את ישראל כפי שאמר לבלק "ודבר מה יראני והגדתי לך" במקום זאת ה' שם דבר בפי בלעם בעל כורחו ללא יכולת בחירה של בלעם, ולכן נאמר כאן שם הוויה ולא שם אלוקים שנקרה אליו, כי יש כאן דבר שמעל הטבע וזה שייך להנהגת שם הוויה, כי על פי חוקי הטבע יש לאדם בחירה ואין הנהגת שם אלוהים מתערבת בבחירתו של אדם, אך הנהגת שם הוויה שהיא מעל הטבע למען עם ישראל כן מתערבת בבחירתו של אדם, ולכן פה ה' מתערב בבחירתו של בלעם ושם דבר בפיו בעל כורחו-"וישם ה' דבר בפי בלעם ויאמר שוב אל בלק וכה תדבר וישוב אליו והנה ניצב על עולתו הוא וכל שרי מואב"- בכוונה ה' גורם לבלעם לברך את ישראל לעיני בלק ולעיני כל שריו, כי כך יהיו בטוחים שבלעם לא מדבר מליבו את הברכות, כי הרי זו כמעט התאבדות מצידו וחייב להיות שהוא לא שולט בדיבורו אלא ה' אלוהי ישראל שם דברו בפיו, ובכך יוברר לכל עמי הארץ שגם כוחות הטומאה הם שליחי ה' וכפופים לו ואין להם שום קיום מול כוחות הקדושה.

"ויסע משלו ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם לכה ארה לי יעקב, ולכה זועמה ישראל! מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעום לא זעם ה'" עד כאן אין קללה ואין ברכה, אלא רק הקדמה שמארם נסע בלעם עד ארץ מאב, מהררי קדם שזה מושבם של בני שם שמזרעם בא ארם-"בני שם: עילם ואשור וארפכשד ולוד וארם. ובני ארם: עוץ וחול… ויהי מושבם ממשא בואכה ספרה הרה קדם" (בראשית ו') (כיון שכל השטח בין הנהרות הפרת והחידקל הוא מישורי לחלוטין ורק בצפון ביותר באיזור תורכיה של היום בהרי קרג'ה, יש אזור הררי, כנראה שם זה הררי קדם. אם כן יוצא שהמסע מפתור ארם נהריים עד ארץ מואב היה מסע ארוך של בסביבות שמונה מאות קילומטר, מסע ארוך מאוד כשאתה רוכב על חמור. וזה מראה את עוצמת מסירות הנפש של בלעם בשביל כבוד וכסף ושנאת ה' שבו)

ובלעם מציין את בקשתו הראשונה של בלק לארור את ישראל שזו הקללה הכי חמורה, למרות שבשליחות השרים השנייה, בלק שינה זאת ל-"ולכה נא קבה לי את העם הזה" אך זה היה רק לאחר סירובו של בלעם הראשוני כפי שהסברנו שם) אך אפילו לקוב שזו הקללה הכי קלה אלוקים לא מוכן-"מה אקוב לא קבה אל" וכעת מתיחלה הברכה ששם ה' בפי בלעם-"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. מי מנע עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"

בברכה מוזכרים כל שמותיו של עם ישראל- יעקב, ישראל וישורון (אשורנו" זה רמז לישורון) ועל פי הפשט "מראש צורים" זה במות בעל שהיתה בראש הר ו"מגבעות אשורנו" זה השפיים שעליהם הלך בלעם לקראת נחשים כדי לקלל את ישראל.

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"- עם ישראל נפרד משבעים אומות ולא נחשב חלק מהן כי שוכן לבדד ויש בו שכינת ה' במשכן, ולבדו עובד את ה' ולא שאר אלילים כמו שאר העמים.

מי יכול למנות את עפר יעקב (שנאמר לו בחלום הסולם בבית אל-"והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת וימה וקמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך" (בראשית כ"ח))

"ומספר את רובע ישראל" (מי יכול לספור אפילו רבע מישראל, דגל אחד שמורכב משלושה שבטים ומקביל לרבע מישראל, שכאשר שונה שמו מיעקב לישראל ברך אותו ה'-"ויאמר לו אלוהים אני אל שדי פרה ורבה, גוי וקהל גויים יהיה ממך ומכלים מחלציך יצאו ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק ,לך אתננה, ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (שם ל"ה).

"תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו"- למרות שחיי בלעם מלאים שקרים (כפי שראינו לעיל שמתיימר שה' מדבר איתו ולא סיפר שה' מסרב לקלל את עם ישראל) בכל זאת הוא רוצה מיתת ישרים כמו מיתתם של אהרן ומרים ורוצה אחרית בעולם הבא כמו של עם ישראל ובזה מתמצה כל אישיותו של בלעם- עושה מעשה זמרי ורוצה שכר כפנחס, בקיצור גם לאכול את העוגה וגם להשאירה שלמה (ואולי בשל כך מסתיימת הפרשה במעשה פנחס, כדי להראות את ההבדל בין בלעם שרוקד על כל החתונות ובין פנחס המקנא לה' לבדו)

"ויאמר בלק אל בלעם: מה עשית לי? לקוב אויבי לקחתיך והנה ברכת ברך"- אני כבר התפשרתי, במקום לארור- לקוב, שזו הקללה הכי חלשה וגם זאת לא סיפקת לי אלא להיפך אתה מברך את אויביי?!

ובלק מייחס את הברכות לבלעם עצמו ולא לה'-"הנה ברכת ברך"

"ויען ויאמר: הלא את אשר ישים ה' בפי, אותו אשמור לדבר"- בלעם מודע לכך שה' שם דברו בפיו, כפי שנאמר לעיל, אך מתיימר לומר שזה תלוי בו, אם לדבר את מה שה' שם בפיו או לא-"אתו אשמור לדבר" והרי ברור שגם אם לא רצה היה נאלץ לומר את מה ששם ה' בפיו ושוב גאוותו של בלעם.

"ויאמר אליו בלק: לך נא איתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכולו לא תראה בקבנו לי משם"-בלק עדיין לא מאמין, שבלעם תלוי בדבר ה', וחושב שזה הכל המצאה של בלעם, כדי להעלות לא המחיר עבור קללותיו וחושב עדין בלעם נזקק לכוחות הטומאה עבור קללותיו לכן אומר בלק- משנה מקום משנה מזל, אולי ממקום אחר (שכנראה גם שם היה מקום עבודה זרה, כמו המקום הקודם במות בעל) כי אחרת לא מובן איך בלק לא לומד לקח מהברכות הראשונות, ומדוע מסתכן בכך שבלעם יברך שוב את ישראל.

"ויקחהו שדה צופים אל ראש הפיסגה ויבן שבעה מזבחות ויעל פר ואיל במזבח"- ראש הפסגה זהו הר נבו, שממנו יעלה משה לראות את ארץ כנען-"על ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך, כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ג') וכן נאמר-"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני יריחו ויראהו ה' את כל הארץ…" (שם ל"ד). והוא גם נקרא הר העברים-"ויאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים הזה וראה את הארץ אשר נתתי לבני ישראל" (במדבר כ"ז), זה מקום חניית בני ישראל לפני חנייתם האחרונה בערבות יריחו-"ויסעו מעלמון דבלייתמה, ויחנו בהרי העברים לנפי נבו. ויסעו מהרי העברים ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו" (שם ל"ג)

וראש הפסגה גם מוזכרת בשירת הבאר בסוף הפרשה הקודמת-"ומבות הגאי אשר בשדה מואב ראש הפסגה …" (שם כ"א)

על פי הפסוק הקודם, משם ניתן לראות חלק מעם ישראל ולא את כולו, ובכך יש עליה מבמות בעל שמשם ניתן היה לראות רק את קצה העם-"אפס קצהו תיראה וכולו לא תיראה וקובנו לי משם", וכעת בלק מסתפק בלקוב את ישראל, שהיא הקללה הכי קלה ולא מצפה לארור.

"ויאמר אל בלק התייצב כה על עולתך ואנכי יקרה כה"- שוב בלעם נוקט באותה שיטה כמו בבמות בעל, ומנסה לעקוף את רצון ה'. מצד אחד אומר לבלק להתייצב על עולתו לה' כפי שאמר מקודם, מצד שני בלעם עצמו פונה לסיוע כוחות הטומאה והולך לקראת נחשים-"ואנכי יקרה כה"- מלשון קרי וטומאה שגורמים לכוחות הטומאה לחול על המזמנים אותם, ובכך מתחבר בלעם לעמלק-"אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע, ולא ירא אלוהים" (דברים כ"ה) עמלק לא ירא אלוהים ומאמין בקריות ובקרי ולכן צאצאו המן האגגי- "ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו" (אסתר ו'), ופה בלעם אפילו לא מתיימר להיקרות על ידי ה' כפי שאמר בבמות בעל-"אולי יקרה ה' לקראתי ודבר מה יראני והגדתי לך"- אלא מסתמך רק על עצמו ועל כוחות הטומאה- "ואנכי יקרה כה".

וכאשר בלעם לא מתיימר, דווקא אז-"ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר"- בפעם הקודמת שם אלוקים נקרא אל בלעם וה' שם הוויה שם דבר בפיו, וכעת שם הוויה בעצמו- ה' נקרה אל בלעם וגם שם דבר בפיו- מידה כנגד מידה: הוא רצה להיקרות לבדו ואז ה' נקרה אליו.

ושוב ה' אומר לו "שוב אל בלק" כדי שבלק יחזה בנס בעצמו, וגם לשבור גאוותו של בלעם שלא מסוגל לדבר מרצונו החופשי בפני בלק ושריו.

"ויבוא אליו והוא ניצב על עולתו שורי מואב אתו, ויאמר לו בלק: מה דיבר ה'"- מוכרחים לומר שבלק אומר זאת בלעג, כי הרי אם באמת חושב שה' שם דבר בפי בלעם, הרי אין סיכוי שיקלל את ישראל שהם עם ה'. והרי גם בלעם כעת לא התיימר לומר שהולך לשמוע מה ה' אומר, כפי שאמר בפעם הקודמת, אז מדוע בלק חושב שה' דיבר כעת עם בלעם?

אלא מוחרכים לומר שאומר לו זאת בלעג-"מה דיבר ה'", כביכול אתה טוען שה' מדבר איתך, אז בא נשמע מה דיבר ה', הרי אנחנו מכירים את המשחק שלך שאתה פשוט רוצה לסחוט יותר כסף ולכן מתחבא מאחורי תירוצים שאתה לא יכול לעבור על פי ה'.

והוכחה לכך היא, שלאחר הברכות הנוכחיות, בלק אומר לבלעם-"גם קוב לא תיקבנו גם ברך לא תברכנו", משמע שסבור שבלעם מעצמו מקלל ומברך, ובלק לא מייחס את הברכות שמאר בלעם לה'. סימן שמה שאמר בתחילה-"מה דיבר ה'" זה היה בלעג.

"וישא משלו ויאמר: קום בלק ושמע, האזינה אדי בנו ציפור. לא איש אל ואיכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה? הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה" עד כה זו הקדמה לברכה ולא הברכה עצמה ובכל פסוק יש משמעות דומה במילים שונות-קום בלק ושמע, האזינה אדי בנו ציפור- קום בלק ותשמע והאזין בנו של ציפור (שהוא בלק) "לא איש אל ואיכזב"- ה' לא כמו בני אדם שמשקרים. "ובן אדם יתנחם"-והוא לא כמו בן אדם שמתחרט על מה שאמר. "ההוא אמר ולא יעשה"- אפשר לקרוא זאת בלשון תמיהה- האם הוא (ה') אמר דבר ולא יעשה אותו, ודבר ולא יקיים את דברו?!

או אפשר לפרש פסוק זה על האדם בלשון קביעה- ההוא (האדם) אומר ולא עושה, מדבר ולא מקיים. אך לא כן ה'!

הנה ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה"-לקחתי ממנו ברכה ולכן אברך ולא אחזיר דברי אחור.

וכעת מחליה הברכה עצמה-"לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלוהיו עמו ורועת מלך בו. אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל כעת ייאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה"- ה' לא מתבונן בעברות של עם ישראל וגם אם יש חטא ה' מכפר. "ה' אלוהיו עמו"-שוכן בתוכו במשכן.

"ותרועת מלך בו"- כשנוסעים המחנות מריעים בחצוצרות "אל מוציאם ממצרים" בניסי ניסים. "כתועפות ראם לו"- תועפות ראם זה קרני הראם שמתנשאות לגובה ("וכסף תועפות לך" (איוב כ"ב) "ותועפות הרים לו" (תהילים צ"ה)), כך ה' מוציא ישראל ממצרים ביד רמה לעיני כל, ביציאת מצרים היא המפארת את ה' בעולם כמו קרני הראם הגבוהות שנראות לעיני כל. או שבני ישראל היוצאים ממצרים הם התפארת של ה' ומפרסמים אותו בעולם כמו שקרני הראם מפרסמות אותו

"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל"- כפי שהסברנו שאומות עובדי גילולים נשענו על כוחות הטומאה, כדי לחזות את העתיד ונזקקו לקסם ולנחש כדי לדעת בדרך הקלה את העתיד בלי לשנות ולתקן את המידות אלא להיפך, על ידי השחתה וטומאה והפקרות בזנות.

אך בישראל זה הפוך, אין קסם ונחש אלא נביאי אמת שלאחר עמל קשה בתורה ומצוות וזיכוך המידות הגיעו לדרגת קדושה שה' נגלה עליהם ואומר להם את העתידות-"כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל"-ישראל נאמר במפורש בנבואה את עתיד לקרות ואת נפלאות ה' בעולם.

"הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא"- עם ישראל גיבורים כאריות ולביאות ומתנשאים על כל עמי כנען. "לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה"- וינצחו את אויביהם כמו אריה בין החיות שמנצח ומכניע את כולם ולא הולל לישון עד ששבע טרף ודם חללים,  כך ישראל רק לאחר שהכניעו את סיחון ועוג התיישבו במשכן בערבות מואב.

בניגוד לברכה הראשונה שהסתכמה בפסוק אחד למעשה-"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כאן יש עליה בברכות של ישראל ועולה לארבעה פסוקים של ברכות.

ועדיין בלק לא מאמין שה' מדבר דרך בלעם כפי שהסברנו, ומאשים את בלעם עצמו בברכות לישראל-"ויאמר בלק אל בלעם: גם קוב לא תיקבנו גם ברך לא תברכנו"- לא מדובשך ולא מעוקצך! אם אינך מתכוון לקלל לפחות אל תברך. כי עדיין חושד בו שעושה זאת על דעת עצמו כדי לסחוט יותר כסף מבלק.

"ויען בלעם ויאמר אל בלק: לא דברתי אליך לאמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה"- אני באמת לא בשליטה כאן, לא מרמה אותך. ובניגוד למקודם שאמר לבלק-"את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר" שהיה משמע שביכולתו לא לשמור לדבר, רק שרוצה בכך, כעת מודה בלעם-"כל אשר ידבר ה' אותו אעשה"- בעל כורחי, וכל מה שידבר ה' אעשה ואין לי שום ברירה.

וכעת בלק מאמין לבעלם שה' זה ששם דבר בפיו, כי כזו ענווה לא אופיינית לבעלם, המודה כעת שאין בשליטתו דבר (כי עד כה שמר בלעם לעצמו מרחב תמרון של כבוד, שיש לו כביכול בחירה בעניין הברכות אם לדבר אותם או לא. אך כעת מודה לחלוטין ללא שום שארית של כבוד שאין לו שום שליטה, ולכן בלק מבין שכנראה דובר אמת והכל זה דבר ה')

"ויאמר בלק אל בלעם: לכה נא אקחכה אל מקום אחר, אולי יישר בעיני האלוהים וקבותו לי משם"- בלק כעת מאמין לבלעם, ועדיין מנסה לקלל את ישראל על ידי פניה אל שם אלוקים דווקא, המנהיג את כל העולם על פי חוקי הטבע ולא מיוחד רק על עם ישראל כמו שם הוויה, ואולי אם ייקח את בלעם למקום שעל פי האסטרולוגיה ראה בלק ששם יחטאו ישראל חטא גדול (עוון פעור), אולי זה יגרום שיישר בעיני האלוהים בכובעו כמנהיג העולם כולו, לא להפלות לטובה את עם ישראל ולקלל אותם לפחות קללה קלה של לקוב.

אך בכך רואים את שנאתו של בלק לעם ישראל (כמו עמלק), כי עתה כבר יודע שבלעם לא פועל על דעת עצמו אלא על פי אלוקים ורק אולי יישר בעיני אלוקים לקוב את עם ישראל, אך מצד שני יש הרבה סיכוי שיברכם ברכות כפולות ממה שבירך עד כה, כפי שהסברנו מברכה לברכה מתרבות הברכות, ובכל זאת בלק מוכן לקחת את הסיכון הזה רק בשביל הסיכוי הקטן שאולי יישר בעיני האלוהים לקוב את ישראל.

וזה מזכיר מאוד את עמלק, שהיה מוכן להיכוות במים הרותחים רק כדי לקררם קצת, כלומר היה מוכן להינזק במלחמה בישראל בצאתם ממצרים רק כדי לפוגג קצת את התלהבותם ואהבתם ל' לאחר קריעת ים סוף.

"ויקח בלק את בלעם ראש הפעור הנשקף על פני הישימון. ויאמר בלעם אל בלק: בנה לי בזה שבעה מזבחות והכן לי בזה שבעה פרים ושבעה אילים, ויעש בלק כאשר אמר לעם ויעל פר ואיל במזבח"

מפעור רואים את כל ישראל שוכן לשבטיו (כפי שנראה בהמשך), בניגוד לפעמים הקודמות שראו רק קצה וחלק ולא את כל עם ישראל. ושוב בונים שבעה מזבחות ומקריבים שבעה פרים ואילים (כי המספר שבע שייך לשם אלוהים כפי שהסברנו, ואותו מנסה בלק עכשיו לשכנע כדי לקלל את ישראל)

ובכך מגיע מספר הקורבנות שהקריב בלק לארבעים ושניים, וזה מקביל לארבעים ושניים מסעות של ישראל במדבר במשך ארבעים שנה (שגם נחשבים כמו קורבנות, כי היו כרוכים בסבל רב, כפי שמפורטים בפרשת "מסעי") וחשב בלק שארבעים ושניים קורבנותיו שקולים כנגד ארבעים ושניים מסעות ישראל במדבר ויאיינו אותם, כך שאלוקים יטה לצידו של בלק.

כעת בלעם מבין, שאין סיכוי לעקוף את ה' על ידי הליכה לקראת נחשים כפי שעשה בשתי הפעמים הקודמות ולכן רובץ תחתיו כמו אתונו שרבצה במקום בפעם השלישית ולא ניסתה לעקוף את מלאך ה'.

וכנראה הבין זאת מברכתו האחרונה לישראל-"כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל", מכאן הבין שאין סיכוי על ידי נחש לקלל את ישראל, כי זו מעלתם שלא עוסקים בכוחות הטומאה, ולכן גם הוא שם אל המדבר פניו ומוותר על כוחות הטומאה ופונה רק אל עזרת ה', כמו משה רבנו שה' נגלה אליו במדבר לראשונה במעמד הסנה.

"וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו, וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלוהים"- כאן הוא לא אומר לבלק להתייצב על עולתו, כפי שאמר בשתי הפעמים הקודמות, כי כעת במודע מתנתק בלעם מכוונת בלק לקלל את ישראל והולך לברכם. סוף סוף בלעם רואה שטוב בעיני ה' לברך את ישראל (לקח לו קצת זמן לראות זאת, הלא בפעם הראשונה עוד בהיותו בפתור עירו, אמר לו האלוהים בלילה-"לא תלך עמהם, לא תאור את העם כי ברוך הוא" ,אז כבר בהתחלה נאמר לו שהעם הזה ברוך וממילא טוב עיני ה' לברכו) וכבר לא מנסה בלעם לגייס את כוחות הטומאה לעזרתו כנגד ה', כי נכנע לחלוטין ומבין שאין להם שום כ חול ה', כי גם אותם יצר ה'.

ומיד כשבלעם נכנע לחלוטין נפקחות שתי עיניו-"וישא בלעם את עיניו"- הוא כבר לא שתום עין, ה' פותח את שתי עיניו, כמו שה' פתח את שתי עיניו מקודם כדי שיראה את מלאך ה' עומד בדרך-"ותהי עליו רוח אלוקים"- פעם ראשונה שבאור יום נחה רוח אלוהים על בלעם כמו נביא אמיתי, ולא שמים דבר בפיו ולא נקרים אליו כפי שהיה עד כה, אלא ממש נחה עליו רוח אלוהים (רק שם אלוהים ולא שם הוויה) ולכן לא נאמר כמו בפעמים הקודמות-"שוב אל בלק וכה תדבר" כי לא צריך לצוות עליו איך לדבר ולהשפילו בפני בלק, לאחר שמרצונו בא לברך.

"וישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין. נאום שומע אמרי אל, אשר מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עיניים"

זו הקדמה לברכה השלישית. וכעת אומר את המילים "נאום בלעם" (וכן בברכה הרביעית שגם שם הוא יאמר מרצונו ולא מכורח) כי פה לא נכפה עליו דבר, ומרצונו רוצה לברך ולכן זה מיוחס אליו כמו כל נביא שנחה עליו רוח אלוהים-"ואלה דברי דוד האחרונים. נאום דוד בן ישי ונאום הגבר הוקם על משיח אלוהי ישראל ונעים זמירות ישראל: רוח ה' דבר בי ומילתו על לשוני" (שמואל ב' פרק כ"ג), וכן שלמה המלך-"דברי אגור בן יקה אמשה נאום הגבר לאיתיאל, לאיתיאל ואוכל" (משלי ל')

מצד אחד כתוב כאן-"נאום הגבר שתום העין", משמע שעיוור בעין אחת, ומצד שני כתוב "נופל וגלויי עיינים"- משמע שרואה בשתי עיניו וכפי מה שהסברנו זה מובן, כי מקודם נאמר-"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" והסברנו, שבגלל שהתרצה כעת לברך את ישראל ולא הלך לקראת נחשים נפקחו עיניו בנס, לכן מה שנאמר כאן-"נאום הגבר שתום העין" זה כך היה עד כה, וברגע שנהיה-"נאום שומע אמרי אל"- כלומר ברגע שהתרצה לברך והתחיל לשמוע אמרי אל מרצונו ולא היה צריך שישימו דבר בפיו בעל כורחו, ממילא-"מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים" כי נפקחו עיניו כי נהיה כמו כל נבאי ישראל, למעט משה, שה' מדבר עמו פנים אל פנים לא נופל בזמו הנבואה)

"אם היה נביאכם ה', במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו" (במדבר י"א) וכן באברהם לפני שעשה ברית מילה-"ויפול אברם על פניו וידבר איתו אלוהים לאמר" (בראשית י"ז) שגם הוא נפל בזמן הנבואה. וכן ביחזקאל-"ואפול על פני ואשמע קול מדבר" (יחזקאל א'), וכן "ואפול על פני ותבוא בי רוח ותעמידני על רגלי וידבר אותי" (שם ג'), וכן דניאל-"ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה, ויבוא אצל עומדי ובבואו נבעתי ואפלה על פני ויאמר אלי הבן בן אדם כי לעת קץ החזון. ובדברו עמי נרדמתי על פני, וייגע בי ויעמידני על עומדי" (דניאל ח').

וכעת מתחילה ברכת ישראל שארוכה יותר מהפרשה הקודמת: "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר. כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים. ייזל מים מדליו וזרעו במים רבים, וירום מאגג מלכו ותינשא מלכותו"

יש כאן גם שבח לישראל עכשיו וגם נבואה על העתיד. שסח לישראל כיוון שרואה כעת בלעם את העם מסודר לשבטיו בסדר מופתי סביב המשכן כל שבט בפני עצמו, הוא כמו צבא ומסודר לגדודים, צבא ה' במקרה הזה) משבח בלעם גם את אוהלי ישראל מסביב למשכן וגם את המשכן השוכן בקרבם.

"כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה' כארזים עלי מים"- המשכן ששוכן בתוך בני ישראל הוא כמו נהר שממנו שותים הגנות שעל גבי הנהר-שבטי ישראל שואבים רוחניות מהמשכן הנמשל לנהר, כמו גנות על נהר וכמו ארזים על מים וכמו בשמים בשם אהלים שנטע ה' ומתקין מים מכוחו.

וכעת עובר בלעם לנבואה העתידת-"ייזל מים מדליו" זה נאמר בלשון עתיד, מדליי בני ישראל יזלו מים לכל העמים מסביב כי בני ישראל יפיצו את האמונה באל אחד, וזרע ישראל יתרבה כשישכון בארץ ישראל על מים רבים.

"וירום מאגג מלכו" שאול המלך בעתיד יתנשא על אגג מלך עמלק וישמיד את עמלק ותינשא מלכותו על העמים מסביב בימי דוד ושלמה שישלטו בכל עמי האזור (יש לשים לב, שפה מוזכר השם אגג, שזה שם המלך של עמלק המופיע בתנ"ך רק בזמן שאול המלך עד כה לא נזכר שם זה, כך שבוודאות יש כאן נבואה על העתיד)

"אל מוציאו ממצרים כתועפות ראם לו יאכל גויים צריו ועצמותיהם יגרם, וחיציו ימחץ. כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו? מברכיך ברוך ואורריך ארור"

יש כאן לכאורה, חזרה במילים שונות על סוף הברכה הקודמת, בעניין יציאת מצרים שהיא כתועפות ראם לה' המוציאם? אך בברכה הקודמת מדובר על העבר שישראל השמידו כבר את סיחון ועוג-"לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה" ואילו כאן מתנבא בלעם על העתיד, על הכיבוש העתידי של ישראל את עמי כנען על ידי יהושוע, כמו אריה ששובר גם את העצמות של הטרף, וימחץ את חיצי האויב במעופם ולאחר שינתצו ישראל את כל הגויים יכרעו ישראל לשכב כאריות שמי יעז להקים ממנוחתם ולכן כאן נאמר בלשון עתיד "יאכל עמים צריו".

ומסיים בלעם בברכה הכי גדולה שאפשר-"מברכיך ברור ואורריך ארור" ובכך חותם את הגולל על אפשרות עתידית לקלל את ישראל, כי מי שיקללם יקולל בעצמו בקללה הכי חמורה- ארור.

וסיום זה הוא העתק מברכת יצחק ליעקב-"אורריך ארור ומברכיך ברוך" (בראשית כ"ז)

ולכן כאשר שומע זאת בלק, מבין שזה סוף פסוק ואין יותר סיכוי לקלל את ישראל-"ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו ויאמר בלק אל בלעם: לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלוש פעמים ועתה ברח לך אל מקומך! אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד"- כעת בלק מכיר בכוחו של ה'- שם הוויה, ומזכירו בפעם הראשונה, ומבין שה' אלוהי ישראל הוא האלוהים, ולא ניתן לעוקפו. כי אפילו בלעם חולה הכבוד, לא הצליח לעקוף אותו למרות הבזיון הגדול של בלעם בעיני בלק ושריו.

"ויאמר בלעם אל בלק: הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר- אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר ה' אותו אדבר"- בלעם אומר לבלק: אני אמרתי לשרים ששלחת שאני תלוי ברצון ה' והם לא אמרו לך זאת כי חשבו שאני משקר ורוצה עוד כבוד וגם אתה לא האמנת שאני תלוי ברצון ה' ולכן הסתכנת שוב ושוב בכך שבמקום לקלל אברך.

ורק כעת הבנת שאני תלוי ברצון ה' ונזכרת סוף סוף לגרש אותי לארצי.

ויש לשים לב שבלק מלך מואב בכל הפרשה לא מזכיר כלל את שם עם ישראל על שפתיו ורק מכנה אותו בשם "עם יצא ממצרים", "העם הזה" "אויביי".

"ועתה הנני הולך לעמי. לכה יאעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים"- כיוון שנחה על בלעם רוח אלוהים, הוא כבר יכול להתנבא על העתיד, ומספר לבלק מה יעשה ישראל מואב באחרית הימים. וזה מופיע בנבואתו בהמשך-"ומחץ פאתי מואב…"

אך מה העצה שנותן לבלק? כי הרי אומר-"יאעצך אשר יעשה…" מה שייך לייעץ לבלק מה שיעשה ישראל לעמו באחרית הימים? שייך לומר אספר לך מה שיעשה ישראל ולא שייך לומר אתן לך עצה מה שיקרה לעמך?

ויש לומר שכעת יעץ לו את עצת החטא עם בנות מואב כפי שנאמר בפרשת "מטות"-"הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגיפה בעדת ישראל" (במדבר ל"א), אמנם שם מדובר על חטא פעור והמדייניות, אך יש לזכור שגם חטא בנות מואב עם ישראל היה באותו מקום, סימן שגם למואב יעץ בלעם להחטיא את ישראל ולא רק למדיין.

ולכן גם באותו פרק מסופר על כך שישראל הרגו את בלעם בן בעור בחרב, ומדוע?

על דבר העצה הרעה שנתן למואב ולמדין כשראה שלא שייך לקלל את ישראל, כי מי שיקללם יקולל בעצמו, אז הבין שהדרך היחידה לפגוע בהם, היא להחטיאם בזימה ובעבודה זרה עם בנות מואב ומדין.

לכן בלעם מייעץ לבלק איך להחטיא את ישראל, כי אחרת העם הזה יעשה צרות למואב באחרית הימים וזה רק מוכיח שזה שבלעם קיבל רוח נבואה לצורך שעה לא שינה כלום במהותו ובשחיתות המידות שלו בדיוק כמו  שפתיחת פה אתונו לא שינתה את המהות שלה של חמור.

"וישא משלו ויאמר: נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין, נאום שומע אמרי אל ויודע דעת עליון, מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עיניים"

עד כה ההקדמה תואמת לחלוטין את הנבואה הקודמת, למעט שיש כאן תוספת קטנה-"יודע דעת עליון" שלא נאמרה קודם.

וניתן לומר שיודע דעת עליון זה היכולת להתנבא על העתידות, שכעת לאחר שהתנבא על העתיד "וירום מאגג משלו ותינשא מלכותו" על שאול המלך שיכניע את אגג מלך עמלק הרשה בלעם לומר על עצמו- "יודע דעת עליון" שלא העז לומר בפעם הקודמת כשרק נחה עליו רוח אלוהים ועדיין לא ידע מה יתנבא, וכעת כשיודע מוסיף לעצמו את התואר "ויודע דעת עליון" כי גם כעת הולך להתנבא על העתיד.

"אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב"-בניגוד לברכה הראשונה שאמר בלעם-"כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" שלא היתה נבואה על העתיד אלא הסתכלות על עם ישראל העכשווי, כעת מדבר בלעם על העתיד, לכן אומר "אראנו ולא עתה"- אלא כפי שיהיה בעתיד, "אשורנו ולא קרוב"- אלא בעתיד הרחוק.

"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת, והיה אדום ירשה והיה ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל וירד מיעקב והאביד שריד מעיר"

יש פה הקבלה לברכת יעקב ליהודה-"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, עד כי יבוא שילה ולא יקהת עמים" (בראשית מ"ט)

וכאן אומר בלעם שיקום שבט מישראל- שבט יהודה, וממנו ידרוך כוכב- דוד, שימחץ פאתי מואב ויכרכר כל בני שת- בעצם בני שת הם כל אומות העולם כי לאחר המבול נשאר רק זרעו של שת, והמילה "יכרכר" פרושה היא להרוס ולנתץ "מכרכר קיר ושוע אל ההר" (ישעיה כ"ב), ו"היה אדום ירשה והיא ירשה שעיר אויביו וישראל עושה חיל" כל זה קרה בימי דוד המלך שהכניע את מואב ואת אדום (אדום יהיה ירושתו של ישראל בעתיד- נחלתו), והרבה מבני שת באזור כמו ארם וכעמון, כפי שמובא בהרחבה בספר שמואל בגבורות דוד.

והביטוי "וירד מיעקב" והא מלשון שליטה והכנעה ושעבוד של אחרים כלומר מיעקב ירדו עמים מסביב ויעבידו שריד מעיר, כלומר שלא יישאר שריד, כי לא יחיו כל נשמה-"וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ" (תהילים ע"ב) שזה נאמר על שלמה שישלוט מים עד ים בכל האזור.

"וירא את עמלק וישא משלו ויאמר: ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד. וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קיניך כי אם יהיה לבאר קין אז מה אשור תשבך"- כאן העם מתנבא על שני עמים נגדיים הגרים זה לצד זה- עמלק ובני יתרו. שכפי שפרטנו באריכות בפרשת יתרו ובפרשת בהעלותך, עמלק הוא אויב ה' בקרב אומות העולם ("כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר" (שמות י"ז) ובני יתרו הקינים הם חסידי אומות העולם והם התרופה הנגדית לעמלק בקרב אומות העולם ומקיימים שבע מצוות בני נח. והם כרגע גרים בסמיכות זה לזה.

עמלק בנגב ארץ ישראל-"עמלק יושב בארץ הנגב" (במדבר י"ג) ובני הקיני בעיר התמרים ליד יריחו (לכן בלעם יכול לראותם מבית פעור שעליו עומד כעת, וכן עמלק שנמצא דרומית יותר לקיני מעבר לים המלח בצידו המערבי) בעתיד יעלו מעיר התמרים לשבת את בני יהודה בנגב ערד ואז יהיו צמודים יותר לעמלק-"ובני קיני חותן מששה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם" (שופטים א').

"ראשית גויים עמלק"-המילה "ראשית" כאן היא לא במובן התחלה או ראשוניות, כי עמלק לא היה התחלת הגויים, אפילו לא בשבעים האומות בני נח, אלא כאן המילה ראשית היא במשמעה האחר, כמובחר ומעולה-"צאן ובקר ראשית החרם" (שמואל א' ט"ו) ששם הכוונה מיטב החרם בצאן ובבקר שלקח שאול מעמלק כדי לזבוח מה'.

וכן "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון, נקובי ראשית הגויים באו אליהם בית ישראל… השותים במזרקי יין וראשית שמנים ימשחו…" (עמוס ו') ושם פירושו- הוי השאננים בציון המכונים מבחר הגויים, השותים במזרקי יין ובמבחר השמנים ימשחו את עצמם.

וכן לגבי פרשתנו-"ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד"- כלומר עמלק שהיה מובחר בגויים אחריתו עדי אובד כי עם ישראל ישמידו באחרית הימים כפי שציווה ה' לישראל-"תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (דברים כ"ה)

"וירא את הקיני וישא משלו…" בלעם משבח את בני יתרו שלעומת עמלק שאחריתו עדי אובד, בני הקיני להיפך, איתן מושבם, כי בחרו נכון להיות אומות העולם, ובכך מובטח להם עזרה משמים שישמרו עליהם ולא יעקרו ממקומם.

לכו אומר להם-"שים בסלע קיניך"- שאף אחד לא יוכל להורידו משם כמו הציפורים ששמים בראש הסלע את קיניהן כדי שלא יגנבו השועלים את ביציהם, כך מקומו של שבט הקיני מובטח (כפי שבעתיד בסוף ימי בית  ראשון מבטיח ה' לבית הרכבים שהם מזרעו של הקיני בני יתרו שלא יגלו מארץ ישראל כפי שיגלו כל ישראל לבבל וזאת בעבור ששמרו את צוואת אביהם יהונדב בן רכב- "כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל יען אשר שמעתם על מצוות יהונדב אביכם, ותשמר את כל מצוותיו ותעשו את כל אשר ציווה אתכם, לכן כה אמר ה' צבאות אלוהי ישראל: לא יכרת איש ליהונדב בן רכב עומד לפני כל הימים" (ירמיה ל"ה))

"כי אם יהיה לבער קין עד מה אשור תשבך"- קין זה הקיני (שנקראים כך על שם אביהם קין-"וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה" (שופטים ד))

ופה המילה לבער זה לא מלשון בערת אש אלא מלשון סילוק וגירוש-"ובערתי אתכם מן הארץ" (שמואל ב' ד'), "ובערת הרע מקרבך" (דברים י"ג), והכוונה בפסוק זה שגם אם יגורשו מן הארץ בני הקיני יחד עם עשרת השבטים על ידי סנחריב מלך אשור, זה יהיה רק זמנית, כי ממלכת אשור לא תשלוט כאן לנצח- "עד מה אשור תשבך" וכשינצחו הבבלים את אשור, יחזרו הקינים לארץ (כפי שרואים בספר ירמיה שהבאנו לעיל שבימי נבוכדנצר הבבלי היו כבר בני הקיני בירושלים בחזרה הובטח להם על ידי ה' שלא יגלו יותר)

"וישא משלו ויאמר: אוי מי יחיה משומו אל? וצין מיד כיתים, ועינו אשור ועינו עבר וגם הוא עדי אובד" אפשר לומר: אוי מי יחיה מאלה ששמים עצמם כאל- פרעה, סנחריב ונבוכדנצר, שכולם יאבדו בגלל גאוותם אפשר לומר: אוי מי יחיה כאשר האל החליט לשים לו סוף בגלל חטאיו.

"וצין מיד כיתים"- כיתים הם מבני יון-"ובני יון.. כיתים ודודנים" (ברשאית י') שהתיישבו בקפריסין ובאיי יון, וציי אוניות שיבואו משם (ממלכות יון), יכבשו את ממלכת אשור שתהיה אש בשליטת מלכות פרס) ועינו אשור ועינו עבר (ישראל העברים שהיוונים ישלטו בארץ ישראל כמאתיים שנה) "וגם הוא עדי אובד"- גם הם יפלו בסוף בידי הרומאים.

ובכך מסתיימות נבואות בלעם, וחוזר להיות קוסם ומכשף, כי קבל נבואה לשעה כמו אתונו שנפתח פיה לשעה, אך מהותה לא השתנתה בשל כך ונותרה אתון ובהמה, כך גם בלעם- רוח אלוהים שנחה עליו לצורך שעה למען עם ישראל לא שינתה בו כלום ונשאר רשע כשהיה.

ויש לשים לב שבלעם נשא משלו שבע פעמים: שלוש פעמים נאמר "וישא משלו" בשלוש הברכות הראשונות וטבע פעמים נשא משלו בנבואה האחרונה, אחת על ישראל באחרית הימים, אחת על עמלק, אחת על הקיני ואחת על יון.

ושבע פעמים אלו כנגד שבעה מזבחות שבנה בלק ושבעה פרים ושבעה האילים שהקריב לה'.

"ויקום בלעם וילך וישוב למקומו וגם בלק הלך לדרכו"- בלעם הולך לכיוון ביתו בארם שבצפון, אך בדרך לשם מתעכב אצל המדיינים שמצפון למואב (ובסוף ייהרג שם), והם הרי רואים בישראל אויב רוחני ולא חוששים שישראל ישמידום, כפי שהסברנו בראשית הפרשה אלא חוששים מהשפעה רוחנית כפי שקרה ליתרו כהן מדין.

ולכן רוצים להילחם בישראל רוחנית ולא להשמידם, כפי שרצה בלק. ולכן גם להם נותן בלעם את עצתו בדבר פעור להחטיא את ישראל ולכן הם שולחים את בת נסיכם- כוזבי בת צור לטמון מלכודת למשה, אך היא מוצאת את נשיא בית אב לשמעוני את זמרי בן סלוא ולא את משה, שהיה היעד המקורי, כי בנופלו ברישתה יפלו כל ישראל ויחד עמה שולים המדיינים עוד הרבה מדייניות כדי להחטיא את ישראל בפעור בצמוד לבנות מואב שמחטיאות את ישראל עם אלוהים כמוש.

"וישב ישראל בשיטים ויך אל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראנה העם לזבחי אלוהיהם ויאכל העם וישתחוו לאלוהיהן"

בפרשת מסעי מפורטת החניה האחרונה של ישראל- "ויחנו על הירדן, מבית הישימות עד אבל השיטים בערבות מואב", משמע שהשיטים זהו מקום בערבות מואב על ירדן יריחו שכנראה היו שם הרהב עצי שיטים, אזור מישורי הגובל בירדן.

ואיך הגיעו בנות מואב שנמצאו מעבר לנחל ארנון בדרום אל השיטים שבצפון, הרי צריכות לעבור חצי מאורך ים המלח כדי להגיע לשיטים? וכפי שהסברנו שלאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג התיישב ישראל בערבות מואב שבאמצע ארץ סיחון והשטח נשאר ריק מיושביו שהומשדו, ולכן בנות מואב נשלחו לאזור מחנה ישראל על ידי בלק בעצת בלעם, ופתחו דוכני אוכל ומיני דיסקית לצורך מחנה ישראל כמו כל סוחרי האזור שראו בעם ישראל המנצח ומקור לפרנסה ומסחר, בפרט שלאחר ארבעים שנה במדבר, בפרט עבור דור הבנים שנולדו במדבר  הרבה מוצרים היו חדשים ומפתים בעיני ישראל.

ואם ישראל היה ממשיך לשכון לשבטיו מסביב למשכן כמופיע בברכת בלעם, ולא יוצא מן המחנה לדוכני בנות מאוב, כל החטא היה נמנע, אך ברגע ששטו מן השיטים ויצאו ממקומם, החל החטא וזנו אל בנות מואב. ופה משמע שעם ישראל החל לזנות את בנות מואב והוא היה היוזם ולא להיפך (אולי בגלל זה לא נענשו בנות מואב אלא רק בנות מדין שהן באו ממקומם ונכנסו אל תוך מחנה ישראל ולכן נענשו במלחמת מדין)

ובנות מואב קוראות לעם שמזנה איתן לאכול מזבחיהם שהקריבו לאלוהיהן, והעם אוכל (מה עם כשרות המאכלים, מי שחט? וזה גם תקרובת עבודה זרה שאסורה בהנאה מן התורה, ומשתחווה לאלוהיהן) כך שיש כאן גם זנות וגם עבודה זרה וגם אכילת מאכלות אסורות, ומי זה אלוהיהן, אלוהי מואב הוא כמוש כפי שראינו בפרשה הקודמת.

ומצד שני מיד נאמר-"ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל"- הרי בעל פעור הוא לא כמוש אלוה מואב ואיך פתאום צץ פה בעל פעור? ובכלל יש פה שילוב של שני עבודה זרה, בעל ופעור- בעל הוא האליל המרכזי של עמי כנען, אל הגשם והסערה, אך הוא מופיע בצירוף של הרבה עבודה זרה:

בעל ברית-"וישימו להם בעל ברית לאלוהים" (שופטים ח') כינוי לאליל של בעלי שכם. בעל גד-"מבעל גד בבקעת הלבנון" (יהושוע י"ב) עיר לרגלי החרמון, בעל המון-"כרם היה לשלמה בבעל המון (שיר השירים ח'), בעל זבוב-"לכו דרשו בעל זבוב אלוהי עקרון" (מלכין ב' א'), בעל חצור-"בבעל חצור אשר עם אפרים" (שמואל ב' י"ג), בעל חרמון-"מהר בעל חרמון ועד לבוא חמת" (שופטים ג') בעל מעון-"ואת נבו ואת בעל מעון" (במדבר ל"ב) שזה היה בתחום ארץ סיחון שכבש ממואב, בעל פרצים-"קרא שם המקום  ההוא בעל פרצים" (שמואל ב' ה'), בעל צפון-"אשר על פני בעל צפון" (במדבר ל"ג), בעל שלישה-"ואיש בא מבעל שלישה" (מלכים ב' א') בעל תמר-"ויערכו בבעל תמר" (שופטים כ') וכמובן בעל פער בענייננו, שפעמים מוזכר בצירוף בעל פעור, ולפעמים מוזכר כפעור בלבד-"למסור בעל בה' על דבר פעור" (במדבר ל"א), וכן "המעט לנו את עוון פעור" (יהושוע כ"ב)

ומדברי משה בפרשת דברים משמע שהחטא הגדול היה ההיצמדות לבעל פעור ולא הזנות עם בנות מואב וההשתחוות לכמוש אלוהיהן, או האכילה מזבחי אלוהיהן-"עיניכם הרואות אשר עשה ה' בבעל פעור, כי כל האיש אשר הלך  אחרי בעל פעור השמידו ה' אלוהיך מקרבך ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" (דברים ד')- יש פה הנגדה בין היצמדות לפעור לבין הדבקות בה'.

כי להיצמד זה דבר חד צדדי, כמו הצמיד על היד, שהצמיד נצמד אל היד ולא להיפך. אך דבקות זה הדדי כי שני הצדדים נדבקים אחד לשני, "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב'), כך הדבקות בה' היא הדדית, גם אנחנו כלפי ה' וגם ה' כלפינו.

כמו כן היצמדות היא רק חומרית ובדבקות מוצאים הרבה פסוקים שזה גם דבקות ברוח.

ויש חלכור כי המקום בית פעור הוא ההר-"ראש הפעור הנשקף על פני הישימון " היה בנחל ראובן שנלקחה מסיחון מלך האמורי ולא היה בתחום מואב.

אז בעצם לא היתה כעת עבודת אלילים של מואב, אז איך קשורות בנות מואב לעבודת פעור?-"ויתן משה למטה בני רואבן… ובית פעור ואשדות הפסגה ובית הישימות" (יהושוע י"ג) ויש לומר שכפי שהסברנו בראשית הפרשה שבארץ סיחון ישבו המדיינים הצפוניים שלא הושמדו בהשמדת סיחון ועמו, כי לא היו משבעת עמי כנען.

כנראה בית פעור ועבודתו היתה שייכת להם- למדיינים, ולצד בנות מואב שזנו עם בני ישראל ונתנו להם מזבחי אלוהיהן- כמוש, ובני ישראל השתחוו לו, מצידם היו המדייניות בבית פעור שגרמו לישראל להיצמד לבעל פעור ולאחר מכן נכנסה כוזבי בת מור המדיינית לתוך מחנה ישראל בערבות מואב בוחרה  לה את נשיא בית אב לשמעוני להחטיאו בפרהסיא, כי חשבה שהא משה.

כנראה שהשם בעל- שהוא אל הגשם והסערה של כנען, הוא האל המרכזי של כנען כפי שמוכח בכל תקופת התנ"ך שגם ישראל עבדו לו, והיה כל כך מקובל באזור שזקוק מאוד לגשם, כך שכל אזור הצמיד את שמו לאל המקומי לצורך סיוע הכוחות הדלים של האל המקומי, וכייון שעבודת האל פעור היתה הכי בזויה, כפי שנאמר במדרש ובגמרא, שעבודתו היתה על ידי התרזת צואה בפני האליל ופעירת עצמם למולו, ובני ישראל נצמדו לעבודה זו כמו צמיד פתיל, בזמן שיש להם עבודת ה' הכי קדושה, במקום להידבק לה' אלוהיהם שיוצאים ממצרים, העדיפו להיצמד לבעל פעור הבזוי מכל ולכן חרה אף ה' בישראל-"ויאמר ה' אל משה קח את ראשי העם הוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל ויאמר משה לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור"- דווקא את הנצמדים לסלע פעור ניתן ציווי מה' להוקיע נגד השמש ולהורגם, ולא את החוטאים בבנות מואב והמשתחווים לאלוהיהן, כי שם עוד אפשר לומר שזה עבירה לתאבון, הנובעת מתאוות הגוף, מהרצון למצוא חן בעיני בנות מואב ולא מאמונה באליל או כפירה בה' ("אמר רבי יהודה אמר רב: יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא"- רש"י על המקום אומר "שהיה יצרם תוקפם על עריות, אמרו: לפרוק כל עול תורה מעלינו ואל יוכיחו אותנו על עריות, הרי על עבודת כוכבים לא תקפן יצרן" (סנהדרין ס"ג עמד ב'))

אך ההיצמדות לבעל פעור, הוכיחה מיאוס בעבודת ה' ורצון להכעיס, ואין בה שום דבר תאבון, בפרט המילה היצמדות שהעידה על התמכרות לעבודה זרה עצמה ולא כאמצעי להשיג תאוות גוף כלשהי.

"והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל והמה בוכים פתח אוהל מועד"

לא מוזכר כעת לא שם האיש ולא שם האשה המדיינית ולכאורה הם אנשים פשוטים. אך בהמשך לחטא פעור גם כאן יש מעשה להכעיס ולא לתאבון ולכן מקרב את המדיינית לעיני משה וכל העדה אל פתח המשכן ששם בוכים כולם על ההיצמדות לפעור.

בניגוד לשאר העם שיצא מחוץ למחנה כדי לחטוא עם בנות מואב ולהיצמד לפעור בהשפעת המדייניות, כאן להיפך- איש והמדיינית נכנסים לתוך המחנה עד המשכן כדי להתריס בדיוק כפי שעבודת פעור היתה להתריז מול האליל כדי להכעיס את ה'. וזה לא רק מעשה זנות לתאבון אלא מעשה זנות שמביע התרסה וכפירה בה', כי נעשה בפרהסיא, בזמן שמוצאים להורג הרבה מישראל על ידי שופטי ישראל בגלל ההיצמדות לפערו.

"וירא פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקום מתוך העדה ויקח רומח בידו ויבוא אחר איש ישראל אל הקובה וידקור את שניהם. את איש ישראל ואת האישה אל קבתה ותעצר המגיפה מעל בני ישראל, ויהיו המתים במגיפה ארבעה ועשרים אלף"

מדוע דווקא פנחס, ולא אלעזר הכהן ולא משה ולא יהושוע בן נון ולא כלב בן יפונה?

והביטוי מתוך העדה- משמע שלא היה מנהיג או אישיות חשובה, אלא אחד מתוך העדה, ממוצע כזה. והמילים קובה, קבתה- לא מקריות, כי מתקשרות עם עשר פעמים שהפעול הזה מופיע בפרשה בעניין קללת בני ישראל (לקוב, קבו, אקוב) ולא סתם נקטה התורה כאן במילה קובה במקום אוהל וקבתה במקום בטנה או רחמה, כי בכך מתקשר נסיונו של בלעם לקוב את ישראל, לעוון פעור שנדקרו זמרי וכוזבי בקובה אל קבתה, כי הוא אחראי לכך.

והרומח שלקח פנחס בידו זה אותיות חומר- חמורו של בלעם שרומחו של פנחס ניצח אותה, ועצר את המגיפה, ורמ"ח מצוות עשה מנצחים את החומר ומקדשים אותו.

כי בנוסף לשופטי ישראל שהרגו איש אנשיו פרצה גם מגיפה שהרגה עשרים וארבעה אלף ורק מעשה פנחס עצר את המגיפה ובכך סיקל את עצת בלעם והמדיינים להחטיא את ישראל עד כדי כליה רוחנית וגשמית, כמו שנאמר בהמשך-"ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" משמע שהיו עומדים לכליה אלמלא מעשה פנחס, ובכך חטא זה עולה על חטא העגל שנהרגו בו רק שלושת אלפים ופה עשרים וארבעה אלף ואלמלא פנחס אז כולם.

כי כפי שהסברנו זה היה חטא להכעיס ואילו חטא העגל נבע ממצוקה שחשבו שמשה מת ורצו מתווך חדש בינם לבין ה' ולא כפרו בה' ולא התכוונו להכעיסו, כי הם מצרים עבדו עבודה זרה והיו רגילים במתווכים, אך כעת דור הבנים שרובו נולד במדבר ולא עבד עבודה זרה מימיו אין לו את ההקלה הזאת של דור האבו ומוכרח להיות שעשו את זה בשביל להכעיס.

ומדוע לא נאמר חטא פעור ומעשה פנחס כבר בפרשה הבאה- פרשת פנחס שלשם זה שייך יותר?

אז כפי שהסברנו בתחילת הפרשה על מהותו של בלעם והעמים עובדי האלילים באזור, שהיחס שלהם לאליליהם היה של סובלנות אינסופית לכל אל שיכול לעזור, ולא הרגישו מחוייבות לאל של עמם שגדלו עליו. וכן היחס היה שלקחת מכל אל מה שיכול לתת, כי המניע לעבודת האלילים היה הרצון לקבל לעצמם ולכן לא כדאי לריב עם אף אל שאפרש לקבל ממנו משהו והרצון לקבל היה כל כך גדול שהיו מוכנים אפילו להקריב ילדיהם למולך אם זה יבטיח להם פרנסה טובה ושגשוג חומרי, וזו גם היתה דרכו של בלעם נביאם, לקחת מכוחות הטומאה מה שאפשר לקחת, ואם אפשר אז גם מכוחות הקדושה, ואין סתירה מבחינתו וכולם דרים בכפיפה אחת כל עוד לא דורשים ממנו יותר מדי ולא נדרש לשנות את מידותיו האנוכיות ולוותר על כבוד, כסף ותאוות הגוף.

לכן כניגוד מוחלט לכל תפיסת עולם זו באה היהדות לומר הפוך- יש אל אחד שברא עולם, ועובדים אותו לא בשביל לקבל לעצמנו אלא כדי לתת לו תודה על חסדיו ואנו מחוייבים לו ורק לו, גם במחיר חיינו והנאותנו, וכאן מגיע פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שלמרות עדינותו הטבעית והיותו נכדו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום והתחנך מנעוריו על ברכי התורה של נתינה ומחוייבות לה', וברגע שרואה שעם ישראל בוגד באלוהיו עם העבודה זרה הבזויה ביותר, לא יכול לעמוד מנגד, ומוסר את חייו וטבעו רודף השלום ולקוח רומח ודוקר את האיש ישראלי ואת האישה המדיינית ובכך מקנא לאלוהיו ומראה לעולם שיש משהו מעבר לרצון לקבל לעצמי ויש מחוייבות למי שיצר אותנו. ודווקא הקנאות לה' היא המעידה על נתינה בניגוד לסובלנות האנוכית של עמי האזור, שכל המושג של קנאות לאלוהי האמת, זר ומוזר מבחינתם.

וכן תפקיד הכהנים בעם ישראל הוא לברך את בני ישראל-"דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישרל אמור להם: יברכך ה' וישמרך…" (במדבר ו') ואילו בפרשתנו התהפכו התפקידים- בלעם מברך ופנחס הכהן דוקר בחרב, ולוקח את אומנותו של עשיו-"ועל חרבך תחיה ועוזב את תפקידו של יעקב-"הקול קול יעקב" (בראשית כ"ז). כי במקום שבלעם לוקח את קולו של יעקב ומנסה לקלל בדיבור, למרות שיוצא לו ברכה בסופו של דבר, הכוונה היא שקובעת ולכן צריך לגזול את החנית מיד המצרי ולהכותו בחניתו- לקחת את הרומח/חומר ולדקור את החוטאים ובכך להציל את שארית ישראל, אחרת הכל יחסי.

כי כח הדיבור, הוא המייחד את האדם מכל בעלי החיים, ואיננו לצורך הגוף (כי הרי החיות מסתדרות מצויין בלעדיו ולא זקוקות לו לקיום הגוף) אלא לצורך הנשמה האלוהית. וכפי שהדיבור נותר על ידי הכאת הרוח בגוף החומרי-בחיך, בשיניים, בלשון, בשפתיים, וכך נוצרות המילים המבטאות רעיונות מופשטים בחומר תוצרת הנשמה, כך תפקידו של הדיבור הוא להכות בחומר הגופני ולעדנו לתת לו משמעות מעבר לקיום הגופני גרידא.

אלא להעלותו כמשרת הנשמה שיהיה כלי לביטוי האלוהים עולם הזה ולכן הדיבור משמש כמתווך בין הנשמה לגוף וכאשר משתמשים בדיבור לצורך הגוף ומעוותים את יעודו, כפי שניסה לעשות בלעם, נהיים הרבה יותר גרועים מחיות טרף שלא עושות שימוש בדיבור האלוהי לשירות הגוף, ובלעם משתמש בכח הדיבור שלו כדי להשיג כח וכסף ותאוות הגוף ולכן נהרג בחרב דווקא, כפי זמרי וכוזבי נהרגו ברומח ולא נהרג בקללה או אש מן השמיים, כי נסית להפוך את הרוח לחומר לכן הרומח/חומר יהרוג את הרוח.

ובמילים "ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה"- מובן מדוע משה עצמו לא עשה את מעשה פנחס, כי המלים "המדיינית לעיני משה" מזכירות את העובדה שמשה עצמו נשוי למדיינית- ציפורה, והרי האיש זמרי לא עבד עבודה זרה עדיין, רק הקריב את המדיינית כאומר לנושאה לאישה ואין לו משפט מוות על כך ומשה הוא מחוקק שאינו יכול לחרוג מהחוק הכתוב.

אך פנחס שליבו חם על הזלזול בכבוד ה' לא נזקק לחוק ופעל באופן עצמאי, כי על פי החתם סופר על דברי הנביא ביהושוע-"עוון פעור אשר לא הטהרנו עד היום הזה" (יהושוע כ"ב) ומבאר ה"חתם סופר"-"כי דרך עבודתה היתה להראות לאדם את פחיתותו, ועל ידי זה להוריד את ערכו בעיניו עד לעפר, שיחשוב שאינו מן הראוי שפחות כמותו יעבוד את ה' הגדול והנורא, ודבר זה הינו המפריע הגדול ביותר לאדם בעבודת ה' ועל ידי שאינו מכיר בערך חשיבות נשמתו הקדושה וחושב שאינו שווה כלום על ידי כך הוא נופל לתהום"

לכן מובא בגמרא סנהדרין דף ס"ד עמוד א': "אמר רבי יהודה אמר רב: מעשה בנכרית אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה: אם תעמוד האישה ההיא מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה (מחוליה) והלכה לכל עבודה זרה שבעולם. כיוון שהגיעה לפעור, שאלה לכומרים במה עובדים לזו? אמרו לה: אוכלים תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה. אמרה: מוטב שתחזור ההיא האישה לחוליה ולא תעבוד עבודה זרה בכך. אתם בית ישראל אינן כן- "הנצמדים לבעל הפעור" כצמיד פתיל"

אך ישראל לאחר ארבעים שנות המדבר של דבקות בה' שהצריכה כוחות נפש גדולים של עמדה ביצרים וזיכוך המידות, פתאום נתקלים בעודה זרה שבתוך רגע אפשר להגיע להתמסרות הכי גדולה ללא שום מאמץ, ולהיפך מקבלת אותם גם כשהם הכי בתחתית במצב הכי בזוי, וכל זאת ללא שום דרישות מצידם. לכן נצמדו בהתלהבות של שחרור כל היצרים כדי להפריד צמידות זו היה צריך רק בכח- המגיפה ומעשה פנחס.

 

 

 

.