פירוש לפרשת שבוע בא
בס"ד
בסוף הפרשה הקודמת ישנה אמירה תמוהה לכאורה – "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל לבך ובעבדיך ובעמך בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (שמות ט'), ואז מוזכרת מכת הברד ובעקבותיה אכן אומר פרעה בפעם הראשונה "חטאתי הפעם ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ובפעם הראשונה במכות מצרים מוזכרת פגיעה בצמח השדה- "ואת כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עשב השדה שיבר", "והפשתה והשעורה נוכיתה כי השעורה אביב והפשתה גבעול, והחיטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה" (שם, שם), אך מדוע מכה זו נחשבת- "כל מגפותיי", הרי יש עדיין את שלושת המכות של פרשתנו- ארבה, חושך והכי חשובה- "בכורות".
וכמובן ניתן לומר שאמירה זו של "כל מגפותיי" מתייחסת לארבעת המכות מברד עד בכורות שהן ביחד יכניעו את פרעה ועמו, אך אם כן מדוע המילים "בפעם הזאת" משמע שמכת הברד בעצמה נחשבת "כל מגפותיי" ומדוע מתחיל דווקא במכת הברד ולא בכל המכות הקודמות ומה ייחודיותה של מכת הברד שמהווה את התחלת הסוף?
יש לשים לב למילה אביב שמוזכרת במכת הברד לעניין השעורה ולמילה "אביב" שחוזרת בפרשתנו ובכל התורה לעניין יציאת מצרים – "היום אתם יוצאים בחודש האביב" (שמות י"ג), "את חג המצות תשמור… למועד חודש האביב כי בו יציאת מצרים" (שמות כג'), "את חג המצות תשמור… למועד חודש האביב כי בחודש האביב יצאת ממצרים" (שם, ל"ד), "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך כי בחודש האביב הוציאך ה' ממצרים לילה" (דברים ט"ז) .
כמו כן, בפרשתנו מצטווים משה ואהרן על קידוש החודש הראשון בשנה שהוא חודש האביב- "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות, י"ב), וחודש זה נבחר כחודש הראשון, בגלל יציאת מצרים שחלה בחודש זה המהווה את ראשית כינונו של עמ"י כעם, ומבחינת עמ"י זו תחילת הבריאה [ויש את המחלוקת הידועה (במסכת ראש השנה י') בין ר' יהושע ור' אליעזר מתי נברא העולם, האם בחודש ניסן לשיטת ר' יהושע או בחודש תשרי לשיטת ר' אליעזר] שלו כעם ולכן כל החודשים נספרים מחודש ניסן כחודש הראשון לחודשי השנה, כך שאפילו ראש השנה חל בחודש השביעי – תשרי.
אם כן, ניתן לומר שחודש האביב הוא החודש הבכור בחודשי השנה מהיותו הראשון, ואם כן נמצא קשר בין המילה "אביב" למילה- "בכור", כי המילה "אביב" מציינת את הזמן שראשית התבואה נמצאת באביה מבכירה – השעורים, ומנחת העומר המוקרבת בחודש הראשון ב-ט"ז בניסן נקראת מנחת ביכורים ובאה מן השעורים (כי החטים מבכירים רק בחודש סיון- החודש השלישי – בזמן חג השבועות הנקרא גם חג הביכורים – "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהיה לכם" (במדבר, כ"ח))- "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ… וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן… וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עם ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה' ממושבותיכם תביאו לחם תנופה… חמץ תאפינה ביכורים לה'" (ויקרא כ"ג).
ולגבי מנחת העומר הבאה מן השעורים בפסח מוזכר בפירוש – "ואם תקריב מנחת ביכורים לה' אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת ביכוריך" (ויקרא ב').
עניין הבכורים גם מופיע בפרשתנו במכת בכורות – המכה העשירית שבעקבותיה נכנע פרעה סופית ומגרש את ישראל מארצו ובעקבות כך מסתיימת הפרשה במצוות קידוש הבכורות בישראל באדם ובבהמה – "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא…" "ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה, על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (שמות י"ג).
מכל הנ"ל רואים שיש בפרשתנו קשר הדוק בין האביב שהוא ביכורי שעורים לבין הבכורות באדם ובבהמה ולבין החודש הראשון בשנה העברית שהוא הבכור לחודשי השנה ונשאר לברר, מדוע? ומה הקשר בין יציאת מצרים לבין עניין הבכורה שכל כך חוזר על עצמו בפרשתנו?
לשם כך עלינו לדעת שבמצרים הקדומה עבדו אלילים רבים בתחומי חיים שונים, אם זה אלה שממונה על פריון, אם זה אל שממונה על המתים, אם זה אל המלחמה ואם זה אל שאחראי על המים להשקאת השדות וכן רבים אחרים, אך מעל כולם ניצב אל השמש – רע, שהעיר און הייתה מוקדשת לפולחנו- "פוטי פרע כהן און" (בראשית מ"א) ואכן השם "רע" מופיע בשמות אנשים ומלכים במצרים – פוטיפרע, פרעה, פרעה חפרע (ירמיהו מ"ד), ואל זה השתלב לעיתים עם אלים אחרים תלוי בתקופות השנה, ושילוב אחד שלו שהיה מקודש מכולם היה עם האל – "חנום" שהיה בצורת כבש – טלה ואל זה היה ממונה על היאור שכל מצרים חיה ממנו ולכן חשיבותו גדולה בעיניהם, ושילוב זה עם אל השמש נבע, ככל הנראה מכך שתצורת הכוכבים היוצרת את מזל טלה (שצורתו כשל כבש) משמשת בשמיים בשעה הראשונה של זריחת השמש בחודש ניסן- חודש האביב (ראה רש"י מסכת ראש השנה דף יא ד"ה "ואזדו לטעמייהו") כך שהשמש בחודש ניסן נמצאת במזל טלה ומזל טלה מתחיל לשמש בעשרים ואחד לשלישי (למניינם) שזהו יום השוויון בין היום והלילה ומאותו יום שעות השמש מתארכות והלילה מתקצר דבר שגורם לבוא האביב ולהפשרת השלגים של החורף ושפע של מים בנהרות כולל היאור במצרים ולכן מזל טלה נחשב לבכור המזלות כיון שבשליטתו השמש מנצחת את הלילה שהיה ארוך יותר מהיום בזמן החורף, וכיון שהמצרים עובדים את השמש נצחונה מהווה את תחילת השנה אצלם וממילא מזל טלה מקבל מעמד מקודש כבכור המזלות וכאל היאור, ולכן האל חנום (הכבש, הטלה) משולב עם אל השמש ונערץ כמעט כמוהו ונקראים ביחד רע – חנום, ולכן המצריים מתעבים כל רועה צאן כי מבחינתם הצאן הוא המנהיג ולא המונהג ומי שרועה צאן מבחינתם הופך את היוצרות.
ולכן בפרשתינו, מצווה ה' על קידוש חודש ניסן כראש חודשים ומצווה לשחוט את קרבן הפסח – טלה, דווקא בחודש זה שמזלו טלה כפי שאומר ה"כלי יקר" בפרשתנו על הפסוק "החודש הזה לכם ראש חודשים"- "וצריכים אנו ליתן טעם עוד למה התחיל כל המצוות בקידוש החודש ולמה נסמכה מצווה זו למצוות קרבן פסח, והביאור על זה הוא לפי שאמונת המצריים הייתה שמזל טלה רועה לכל המציאות כי מזל מחכים מזל מעשיר (שבת קנ"ו) לפיכך תועבת מצרים כל רועה צאן כי אין נכון לומר שהמנהיג יהיה מונהג מזולתו כי רועה הוא ועל כן ציווה ה' לשחוט הפסח לפי שמזל טלה הוא ראשון ובכור לכל המזלות וע"י שחיטת הטלה יפקוד ה' על צבא המרום במרום ואח"כ על אדמה תרד על כל בכורי מצרים, והנה חודש ניסן הוא זמן כניסת השמש במזל טלה ונעשה חודש זה ראש לחודשי השנה כדי שיהיה זכרון יציאת מצרים נגד עיננו תמיד.
ויש לחוש, שמא מתוך מצווה זו יתן מקום לטועים לחלוק ולומר שמפני חשיבות מזל טלה המשמש בחודש זה נעשה חודש זה ראש לחודשי השנה, ע"כ ציווה א-ל חי מיד לשחוט הטלה לעיני כל רואים, ולקיחתו בעשור לחודש בשליש הראשון של החודש, כי אז המזל יותר בתוקפו ואין לאל ידו להציל את הצאן אשר תחת ממשלתו וע"י זה יכירו וידעו כי יש אלו-ה גבוה מעל כל גבוה , ועל כן הקדים מצוות קידוש החודש, לפי שציווה ליקח השה בעשור לחודש ע"כ הצריך להודיעו מאיזה יום יתחיל למנות עשרה ימים אלו, ואמר לו כזה ראה וקדש, ומן אותו יום והלאה ימנה עשרה ימים אלו להודיע חולשת בכור המזלות ובלקותו ילקו כל בכורי מצרים אשר שמו כסלם (מבטחם) בבכור המזלות, וזה טעם למה מסר להם מצוות להתעסק בהם דם פסח ודם מילה, כי דם פסח הינו לבטל דעת המאמינים במזל טלה, ודם מילה לפי שנאמר בפסח – "כל ערל לא יאכל בו" עכ"ל.
והרמב"ן בפרשתנו באותו ענין על הפסוק – "איש שה לבית אבות" אומר: "טעם מצווה זו בעבור כי מזל טלה בחודש ניסן בכוחו הגדול כי הוא מזל הצומח, לכך ציווה לשחוט טלה ולאכול אותו, להודיע שלא בכח מזל יצאנו משם אלא בגזרת עליון, ועל דעת רבותינו שהיו המצריים עובדים אותן (שמות רבה ט"ז ב') כל שכן שהודיע במצווה זו שהשפיל אלוהיהם וכוחם בהיותו במעלה העליונה שלו וכך אמרו (שם) קחו לכם צאן ושחטו אלוהיהם של מצרים" עכ"ל.
מכל האמור לעיל נוכל להבין את השינוי בארבע המכות האחרונות המתחילות במכת הברד שלפניה הוזהר פרעה – "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל ליבך" – כי מכות אלו היו מכוונות לאל העליון של מצרים- אל השמש בשילובו עם אל המייצג את מזל טלה – חנום, כי בניגוד למכות הראשונות שחלו עדיין בחורף והתחילו במכת היאור – דם, שגם הוא מיוצג ע"י האל חנום – אל היאור, אך לא בשילובו עם אל השמש – רע, ואז שליטתו של אל זה היא ארצית, שמייצגה הבולט הוא – היאור הנמצא בארץ, ולכן רוב המכות הראשונות התרכזו ביאור – דם, צפרדע ובארץ – כינים, דבר, שחין, ולא נגעו באל השמש המשולב עם אל הטלה- חנום, ולכן עדיין לא הכניעו את פרעה, אך כעת ה' שולח את כל מגפותיו אל ליבו של העם המצרי ומייצגו – פרעה, שבשמו נמצא אל השמש – רע, וה' פוגע באל השמש, המקודש ביותר על המצרים בפרט בשילובו עם אל הטלה – חנום, ולכן המכה הראשונה בסדרה היא מכת הברד והיא חלה בתחילת האביב, כלומר מיד בכניסת השמש למזל טלה שאז השמש מנצחת את הלילה והימים מתחילים להתארך וכתוצאה מכך מבכירה התבואה הראשונה – השעורה, וכן הפשתה שבגידולה התמחתה מצרים, כי כל בגדי האצולה המצרית היו מפשתן שהוא דק, ולא מחמם כמו הצמר (מהטלה) ובחום של מצרים זה הבגד המועדף, וממצרים היה שיווק לארצות מסביב ולכן היה מאוד חשוב לכלכלת מצרים – ואכן בנבואת חורבן מצרים של הנביא ישעיה נאמר- "ובושו עובדי פשתים שריקות ואורגים חורי" (ישעיה י"ט).
כמו כן, מכת הברד וכל המכות שלאחריה מכוונות כלפי השמים (בניגוד לששת המכות הראשונות שפעלו בארץ) ולכן ה' מצווה את משה – "נטה את ידך על השמים ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עשב השדה" ובמכה זו השמש מכוסה ע"י ענני הברד וכך יש פגיעה באל השמש, ומזל הטלה שמבחינת המצרים (וגם מבחינת עמי האזור כפי שאומר האבן עזרא על הפסוק "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד": "ואילי ביו"ד כמו כבשים כי השרים כדמותם בצאן") הוא בכור המזלות ושלט בחודש זה, ולכן הפשתה והשעורה הוכו – "כי השעורה אביב" וזה מוכיח שמכה זו חלה בתחילת האביב כי רק אז השעורה מבכירה ולכן מכונה חודש זה בשם חודש האביב, וכן מכת ארבה שלאחריה שהשמידה את יתר הצומח שנותר אחר הברד- "ויאכל את כל עשב הארץ ואת כל פרי העץ אשר הותיר הברד", ושוב כאן מוכה האל הטלה שאחראי על הצומח, וכן השמש שמשולבת עם אל הטלה בחודש זה- "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ", וגם מכה זו מגיעה מהשמיים ע"י הארבה שנישא ע"י רוח הקדים, וכן מכת החושך שגם בה אמר למשה "נטה את ידך על השמים ויהי חושך על ארץ מצרים"- וכאן שוב יש מכה לשמש שלא משמשת בימים אלו ולמזל טלה שלתפיסת המצרים אחראי על הצומח ועל האביב ועל ניצחון השמש על הלילה ופה שלושה ימים של חושך מוחלט – נצחון החושך על השמש.
וכמובן מכת בכורות, שבניגוד למכות הקודמות חלה בלילה ולא ביום ופוגעת בבכורי מצרים ומכוונת לשילוב של השמש והטלה כי חלה בלילה ופוגעת בבכורות שייצוגם בשמים כמזל טלה בכור המזלות, ומתוך כך חודש האביב שמבכיר את הצמחים.
ולכן באזהרת משה לפרעה על מכת בכורות נאמר שהמכה תחול גם על בכור בהמה וזה כנגד הטלה שהוא בהמה דקה.
ובכך מתיישבת תמיהה נוספת, עוד כאשר משה היה במדין אומר לו ה'- "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו, ותקח ציפורה צור ותכרות את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולות" (שמות ד').
כלומר, מראש ה' אומר למשה על מכת בכורות שתהיה בסוף ולא מזכיר את שאר המכות, ואילו כאשר משה הגיע למצרים ה' מצווה אותו על כל מכה ומכה להזהיר את פרעה, ודווקא לגבי מכת בכורות לא מוזכר שם ציווי, אלא משמע שמשה מעצמו אומר לפרעה את אזהרת מכת בכורות ללא ציווי של ה' קודם לכן, כי בפרשתנו לאחר מכת החושך פרעה אומר למשה- "לך מעלי השמר לך אל תוסף ראות פני כי ביום ראותך פני תמות, ויאמר משה כן דברת, לא אוסיף עוד ראות פניך" ומיד אחרי זה נאמר "ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ישלח אתכם מזה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו… כלי כסף וכלי זהב"- ולא מוזכר איזה נגע יביא ה', ומיד אח"כ אומר משה "ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים…" והרי ה' לא אמר לו זאת אלא רק "עוד נגע אחד אביא על פרעה" ולא פירט איזה נגע, אז איך יודע משה לומר במפורט ולצטט את ה' לגבי מכת בכורות?
כמו כן, מיד לאחר מכן נאמרת פרשת קרבן הפסח וקידוש החודש, והרי אם מכת ברד הייתה בתחילת חודש האביב- חודש ניסן, וכאן ה' אומר למשה "החודש הזה לכם ראש חודשים"- משמע שפרשה זו נאמרה בראש חודש ניסן- חודש האביב, ואם כן, נאמרה פרשה זו לפני מכת הברד שבה נאמר "השעורה אביב"- משמע שהייתה בחודש האביב ולא לפניו, כי רק בחודש האביב השעורה אביב ואם כן יוצא שפרשת החודש והציווי על לקיחת שה לבית אבות נאמרה לפני מכת הברד, ואם כן מכת הברד, הארבה והחושך היו מיד לאחר מכן במשך ארבעה עשר היום עד מכת בכורות שחלה בליל ט"ו ואם כן גם ציוויו של משה לבני ישראל- "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח" נאמרה מיד בראש חודש ניסן, כי הרי צריכים לקחת בעשור לחודש את השה ולהמנות עליו ולשחטו ב-14 ,ושם מצווה משה שיסמנו את המשקוף ושתי המזוזות מן הדם של קרבן הפסח ואומר משה "ואתם אל תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח ה' על הפתח ולא ייתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף"- שזו מכת בכורות שבניגוד לתשע הקודמות ה' בעצמו הכה את מצרים, ואם כן מוכרחים לומר שמכת בכורות נאמרה למשה כבר בראש חודש ניסן יחד עם הציווי על קרבן הפסח.
ואם כן, הרי זה נאמר למשה שם, כפי שכתוב שם בפירוש- "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים…"
ואם כן כל ציווי ה' למשה על הפסח וציווי משה לבני ישראל היה בראש חודש ניסן לפני מכת הברד, לכן נאמר במכת הברד- "כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותיי אל ליבך" (שמות ט'), וכבר אז ידע משה את עניין האביב והבכורות והטלה, ולכן ברגע שפרעה אומר למשה לאחר מכת חושך-"אל תוסף ראות פני", וה' אומר לו- "עוד נגע אחד אביא על פרעה", מבין משה שמדובר במכת בכורות שה' בעצמו יכה את מצרים ולכן משה אומר מיד לפרעה את אזהרת מכת הבכורות שנאמרה לו כבר בשילוחו למצרים ושוב בציווי על קרבן הפסח בראש חודש ניסן- חודש האביב.
ויחד עם ציווי בנ"י על הפסח, ציוום משה על המילה, כי בלי המילה לא יכולים לאכול הפסח, ודבר זה מתקשר לציווי של ה' למשה בלכתו למצרים על ענין מכת בכורות שבסמיכות מידיית לציווי זה ציפורה מלה את בנה כשמלאך ה' ניסה לפגוע במשה, וכמו שבמכת בכורות דם הפסח ודם המילה הצילו את בנ"י הבכורים, כך דם המילה של בנו של משה הציל את משה.
ויש לברר את הקשר בין דם מילה לדם הפסח ומדוע ה' קושר אותם אחד לשני לצורך גאולת ישראל ממצרים.
לשם כך, נתבונן בסוף פרשתנו בה מובאות שתי פרשיות: "קדש לי כל בכור", "והיה כי יביאך", ששתיהן עוסקות בהקדשת הבכורים באדם ובבהמה, הראשונה- בקידוש, והשנייה- בפדיון, ושתיהן עוסקות בסיפור יציאת מצרים לבנים ושתיהן מסתיימות במילים- "והיה לאות ידך…" ולכן שתי פרשיות אלו נכתבות בתפילין שנאמר בהן- "אות".
ויש מצווה נוספת שנאמר בה- "אות"-מצוות המילה כשנאמרה לאברהם- "ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני ובינכם" (בראשית י"ז").
דבר נוסף שמשותף למצוות מילה ולמצוות הפסח – ששתיהן מצוות עשה היחידות בתורה שמי שלא מקיימן נענש בכרת בניגוד לכל מצוות עשה האחרות.
ויש לומר שהן במצוות המילה והן במצוות הפסח נכרתה הברית בין ה' לאברהם ובין ה' לעם ישראל ביציאת מצרים ובברית זו נכרת הקשר בין ישראל לשאר עמי העולם והתבדלו ישראל משאר העמים להיות עם לה', כפי שאברהם בהימולו בשר עורלתו נכרת משאר העולם וה' הפך לאלוקיו וייחד שמו עליו והבטיח לו את ארץ הבחירה לו ולזרעו אחריו ולכן מי שלא מקיים שתי מצוות אלו- "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (במדבר ט'), כי מי שלא כורת ברית עם ה' ולא כורת את הקשר בינו לשאר העמים – דינו שיכרת הקשר שלו מעמ"י ולכן כאשר ה' שולח את משה ממדין למצרים ואומר לו לומר לפרעה – "בני בכורי ישראל… הנה אנכי הורג את בנך בכורך" בעצם אומר ה' לפרעה: כדי להוציא את עמי ממצרים שיהיה בכורי, אני צריך להרוג את הבכור שלך -הטלה שבכור למזלות והוא אלוהי מצרים, אך מי שרוצה להיות בכורי, צריך למול עצמו וצריך לשחוט את הטלה ובכך להתנתק מהעבודה זרה של מצרים (שגם ישראל עבדו אותה) וצריך לעשות זאת בחודש האביב – זמן הביכורים – זמן שליטתו של מזל טלה הבכור למזלות שאז הוא בתוקפו, אך מי שלא מל ולא נהפך לבני בכורי, גם אם ישחוט את בכור המזלות – הטלה, עדיין נמצא תחת שליטתו של בכור המזלות ולא נחשב בכורי ולכן ימות עם שאר בכורי מצרים.
ישנה עוד מצווה (בנוסף לתפילין ומילה) שנקראת "אות" והיא – שבת – "ושמרו בני ישראל את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות ל"ו).
ולכאורה הרי כל אומות העולם קיימים בזכות הבריאה בששה ימים והשביתה של אלוקים בשבת, ומדוע דווקא ישראל נצטוו על השבת ולא שאר אומות העולם, כפי שנצטוו בשבע מצוות בני נח על רצח וגזל ועבודה זרה, הרי גם זה שייך להם?
כמו כן, בפסוק זה נאמר- "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ" מדוע מוזכר שם הוויה, הלא בשבעת ימי בראשית מוזכר רק שם אלוקים?
ותשובה לכך ניתן למצוא בעשרת הדברות בפרשת ואתחנן: "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה') ולכאורה מה הקשר בין יציאת מצרים לציווי על השבת? העניין הוא כפי שפרשנו בפרשה הקודמת, שיציאת מצרים הנסית מעידה על בריאת העולם בפני כל האומות כי הלא אף אחד לא היה נוכח בבריאת העולם ויבוא לומר שהעולם קדמון, אך יציאת מצרים ששוברת את חוקי הטבע מוכיחה שגם הטבע וחוקיו נוצרו בידי ה', כמו כן, כל בריאת העולם ע"י שם אלוקים נועדה לקיים רצון שם הוויה – עם ישראל, עם ה', שיקבל את התורה ויקדש את חומריותה של א"י ע"י מצוות התורה, ויציאת מצרים מהווה את גיבושו של עם ה' ולכן דווקא בגלל יציאת מצרים נצטוו בני ישראל דווקא (ולא אומות העולם שאם שובתים בשבת חייבים מיתה) על שמירת שבת.
ולכן נאמר "ששת ימים עשה ה'" ולא שם אלוקים כי תכלית הבריאה זה רצון ה' בעם ה' – עם ישראל.
לכן השבת נחשבת לאות בין ה' לעם ישראל כמו ברית המילה שייחדה את אלוקותו של ה' על אברהם בנבדל מכל העולם, כך יציאת מצרים והאותות שנעשו ע"י ה' נועדו לייחד את אלוקותו על עם ישראל דווקא.
ומה שנדרש מעם ישראל כדי שיהיו ראויים לאותות מצרים זה האות של דם מילה והאות של דם הפסח- "והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים" (שמות י"ב).
ולכן לאות של דם הפסח על הבתים נדרש האות של דם ברית המילה, ורק ע"י זה עם ישראל נהפך ל"בני בכורי ישראל" ונבדל מאומות העולם שנתונים תחת שליטת המזלות ומקדשים את בכור המזלות- הטלה שלדעתם אחראי על חודש האביב המבכיר את תבואת השדה הפשתה והשעורה, ואילו עם ישראל, בכורו של ה'- מקדש את חודש האביב בגלל מות בכור המזלות ע"י ה' שהביא ליציאת מצרים, ותחילת היותו של עם ישראל לעם ה', ולכן מצטווים עם ישראל בפרשה זו על קידוש הבכורות באדם ובבהמה לה' וכתיבת פרשיות אלו בתפילין שיהיו על ידיהם לאות כפי שדם הפסח היה לאות על הבתים וברית המילה לאות בבשרם.
וזו גם הסיבה שהמצווה הראשונה שנצטוו בני ישראל לקיים בכניסתם לארץ ישראל (שזו תכלית רצונו של ה' בבריאה- של עם ה' שמקיים את מצוות התורה בארץ ישראל ומקדשה, ולכן כל ההבטחות לאבות היו על ירושת הארץ דווקא) זו מצוות הביכורים שעל כל ישראל להביא את ביכורי אדמתו אל הכהן (שהחליף את הבכורות בעבודת הקרבנות בגלל חטא העגל ושבט לוי והכהנים מקודשים תמורת הבכורות שנפדים בכסף) ועל כך אומר הספרי על פרשת כי תבוא: "עשה מצוה האמורה בעניין (ביכורים) שבשכרה תכנס לארץ", ובפרשת כי תבוא בציווי על מצוות הביכורים נאמר נוסח הווידוי שאומר מביא הביכורים לכהן בבית המקדש: "וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך… וירעו אותנו המצרים ויענונו… ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצינו ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'…" (דברים כ"ו).
ולכאורה מדוע צריך להזכיר בווידוי את יציאת מצרים? ולפי מה שהסברנו הכל מתחבר! כי הביכורים, בניגוד למצרים שיחסו אותם למזל טלה בחודש האביב (שלתפיסתם גרם להבכרת הפירות), עם ישראל מייחס זאת לה' ("ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'") ולכן זוכה להיות בכורו של ה' ובתמורה נותן את ביכוריו בחזרה לה' והכל התחיל ביציאת מצרים בחודש האביב במכת הבכורות, ונסגר בכניסה לארץ והבאת הביכורים.
לסיום ננסה על פי האמור להסביר את איסור השעטנז צמר ופשתים יחדיו, כי צמר שייך לכבשים ופשתן שייך לצמח הפשתן הגודל בשדה ומבכיר בחודש האביב , והמצרים שקידשו את הטלה ולא אכלו את בשרו כנראה גם לא השתמשו בצמרו- "כי תועבת מצרים כל רועה צאן", ואם מותר להנות מהצמר מדוע לא לגדל כבשים לשם כך? ובמקום צמר לבגדים השתמשו בפשתן ואילו העברים רועי הצאן השתמשו גם בצמר הכבשים לבגדיהם.
ולכן ניתן לשער (כמובן שאיסור שעטנז זהו חוק וגזירת הכתוב ללא טעם) שלצורך זכירת העניין של ההבדל בין העברים למצרים שאלה רעו את הטלה ואלה הטלה רעה אותם, ובחרו בשל כך את הפשתן כבגד, לכן לא מערבבים בבגד אחד את הצמר והפשתן כפי שאסור לערבב את אמונת העברים באמונת המצרים.
ודווקא בבגדי הכהונה של המשרתים בקודש (שהחליפו את הבכורות בעבודת המקדש) יש דווקא מצווה וחובה לשלב צמר ופשתים יחדיו, כי לפני ה' גם הכבש וגם הפשתן נברא בששת ימי בראשית ואין לזה עדיפות על זה, וכן במצות הציצית מותר לשים פתילי תכלת (מצמר) בבגד פשתן וכל זה זכר ליציאת מצרים- "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת… וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם… אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה' אלוקיכם" (במדבר ט"ו), כי כיון שמצוות ציצית מיוחדת כדי לזכור את כל מצוות ה' (ולכן תכלת דומה לרקיע, דומה לכסא הכבוד) ולזכור את יציאת מצרים, אין חשש לערבוב בין אמונת המצרים לאמונת העברים, אלא להיפך דווקא בערבוב זה, יזכרו בני ישראל את הורדת הכבש למעמד הפשתן בניגוד למצרים שחשבו שהטלה מבכיר את הפשתן ומנהיג אותו.
