נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת אמור
פרשה זו עוסקת בחציה הראשון בקדושת הכהנים בעם ישראל, ובחציה השני בקדושת הזמנים. וזאת בהמשך לפרשות הקודמות-"אחרי מות" ו"קדושים", שעסקו בקדושת כלל ישראל. וכעת עולים במדרגת הקדושה שבתוך עם ישראל- דרגת הכהנים המקודשים ביותר, ואחר כך קדושת הכהן הגדול- הקדוש מכולם מעצם תפקידו בקדש הקדשים ביום הכיפורים.
וכיוון שקדושה גוררת חובות אז המצוות של הכהנים יתירות על מצוות ישראל בכלל, ומצוות הכהן הגדול יתירות על כולם.
והפרשה מתחילה במילה "אמור"- דיבור קדוש אל הכהנים, ומסתיימת בדיבור טמא ומשוקץ- הוצאת המגדף את ה' להורג ע"י ישראל-"ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן".
ובפסוק הראשון מופיע שרש א.מ.ר שלש פעמים-"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", בד"כ בתורה נאמר-"וידבר" או "דבר לאמור", ומדוע כאן המקום היחיד על טהרת האמירה? וגם יש כאן כפל-"אמור... ואמרת", וגם הפרשה נקראת "אמור" על שם אמירה זו, ולא מצינו שם פרשה דומה בתורה שנקרא על שם דיבור או אמירה (על קריאה מצאנו-"ויקרא" אך לא על דיבור או אמירה שמופיע אין ספור בתורה אך לא בשם של פרשה).
ויש לזכור שהשרש א.מ.ר משמש בתורה שימוש נוסף-"את ה' האמרת היום...וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" (דברים כ"ו).
כלומר, כאן השורש א.מ.ר הוא במשמעות של רוממות והבדלה למעלה מעל כולם, כמו שהמילה "אמיר" בערבית פירושה מלך,
וכן בעברית "אמיר"- זו צמרת העץ שנמצאת מעל כולם-"שניים שלושה גרגרים בראש אמיר" (ישעיה י"ז).
ואם כן, כיוון שפרשתינו עוסקת בקדושת הכהנים והבדלתם משאר עם ישראל ע"י מצוות וחובות יתירות על השאר, לכן פותחת הפרשה בשרש א.מ.ר- לומר לכהנים: אני מאמיר אתכם מעל שאר ישראל ע"י מצוות אלו ואל תרגישו מקופחים, שאסור לכם להיטמא למת ולישא גרושה וחללה ושאר הגבלות, כי הגבלות אלו נועדו לקדושתכם ולהאמיר אתכם בגלל חשיבותכם ולא באו להצר את צעדיכם, ועליכם להתייחס לכך כזכות וכבוד שה' בחר בכם מכל עמו לשרת לפניו.
ולכן הפרשה נקראת "אמור"- כי בה מאמירים את הכהנים ומקדשים אותם, וכפי שכבר הזכרנו בפרשת "שמיני", הכהנים הם הדרגה השמינית בעם ישראל מבחינת הקדושה (הלוויים דרגה שביעית), והכהן הגדול מגיע ביום הכיפורים לדרגה עשירית ולכן יכול להיכנס לקדש הקדשים ששם הקדושה העשירית בדרגת המקומות המקודשים.
ולכן ראשית נדרש מהם לא להיטמא למת, בניגוד לישראלים וללוויים שמותר להם להיטמא למתים, רק אם נטמאו לא יכולים לאכול בקדש ולהיכנס למקדש עד שייטהרו ע"י הזאת מי פרה אדומה, אך לכהנים יש איסור לאו על עצם ההיטמאות למת, ודווקא למת ולא לשאר הטמאים והטומאות, כי כפי שהסברנו- מת הוא אבי אבות הטומאה, וככל שהאדם מקודש יותר כך עליו להתרחק מטומאת המת.
ולכן לכהן גדול אסור להיטמא אפילו לשבעת הקרובים (מה שמותר לכהן הדיוט) וכן נזיר שקיבל עליו נזירות וקדושה יתירה, גם הוא ככהן גדול- אסור להיטמא למת ואפילו לשבעת הקרובים כי גם בנזיר נאמר-"כי נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר ו') וגם בכהן
גדול נאמר-"כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו" (ויקרא כ"א), וכן-"ונתת את נזר הקודש על המצנפת" (שמות כ"ט).
ומענין שגם המילה "נזירות" וגם המילה "קדושה", שתיהן פירושן הפרשה והבדלה, להיבדל ולהינזר מטומאות ובכך להתקדש ולהיות מופרש ונבדל מההמון.
וטומאת המת מחללת את קדושת הכהונה, ולכן נאמר "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"- כלומר אדם חשוב וקדוש- בעל בעמיו- אסור לו להיטמא למת, דבר שיגרום לחילול קדושתו (והדרש מסביר זאת לגבי כהן שאשתו פסולה לנישואין שלא יטמא לה במותה).
ולכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעת הקרובים- אם, אב, בן, בת, אח, אחות (בתולה) ולאשתו, ואף צריך להיטמא להם, וזו מצווה מפאת קדושתם- כי גם הם כהנים, וגם מניצוץ נשמתו, אז גם במותם לא מחללים את קדושתו כשנטמא להם (אך לא בכהן גדול שקדושתו יתירה).
ולכן אחותו שהיתה לאיש, לא יכול להיטמא לה במותה, כי כבר שייכת לאיש אחר, והקשר שלה איתו מתנתק בהינשאה לאחר.
וכעת מפרטת התורה שלושה איסורים שלכאורה אסורים רק על כהנים בהתאבלם על מתם-"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם, כי את אשי ה' לחם אלוקיהם הם מקריבים והיו קודש".
משמע שאיסורים אלו נאסרים לכהנים שמתאבלים על מת, כי זה פוגם במראם החיצוני שצריך להיות מכובד, כי הרי מקריבים את לחם אלוקיהם במשכן, והמשרתים צריכים להיראות מכובד לפני ה' ולא מגולחי זקן עם קרחות בראש ושריטות בפנים ובבשרם.
אך חלק מאיסורים אלה מופיעים גם אצל ישראלים, כפי שראינו בפרשה הקודמת-"ולא תשחית את פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", וכן בספר "דברים"-"לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד), להתגודד זה לעשות חתכים בגוף כמו שרטת-"כי כל ראש קרחה וכל זקן גרועה על כל ידיים גדודות" (ירמיה מ"ח), אך יש הבדלים: בכהנים כתוב "ופאת זקנם לא יגלחו", ואילו בישראל נאמר "ולא תשחית את פאת זקנך", ושם זה לא נאמר על מת, מה שאין כן לגבי כהנים, זה נאמר בהקשר של צער על מת (אמנם הגמרא לומדת גזירה שווה ומסיקה שבשניהם אסור גילוח בתער-שזה גם השחתה וגם גילוח- ואפילו לא על מת, בשניהם- כהנים וישראלים- אסור גילוח בתער) ובישראל משמע שאסורה השחתה של פאת זקנך ולא גילוח ויותר מתקשר למנהגי שבע עמי כנען שהקיפו פאת ראשם והשחיתו פאת זקנם לצורך פולחן עבודה זרה.
וכן לגבי קרחה, בשניהם זה נאמר שאסור כצער על מת (משמע שלא על מת מותר לעשות קרחה בראש וכך גם ההלכה), אך בכהנים זה נאמר בראש, ובישראל זה נאמר בין העיניים (והגמרא שוב לומדת גזירה שווה שבשניהם זה בראש ולא בין העיניים), וכן בשרטת- בשניהם זה כצער על מת, כי בישראל כתוב-"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", ובכהנים נאמר: "לא ישרטו שרטת", מיד לאחר האיסור להיטמא למת, משמע שזה קשור לצער על המת ורק אז אסור.
ואכן בספר "ירמיה" מופיע תיאור האבל על חורבן מואב אצל המואבים-"כי כל ראש קרחה וכל זקן גרועה על כל ידיים גדודות ועל מתניים שק" (פרק מ"ח).
לסיכום: משמע שבישראל איסורים אלה אסורים בגלל מנהגי הגויים, ואילו בכהנים זה נאמר בהקשר של צער על המת, בגלל שירותם במשכן ה' ולא ראוי מראה חיצוני זה למשרת ה' כפי שנראה בהמשך לגבי מומי כהנים שפוסלים אותם מלשרת במשכן מאותה סיבה, וכן יש את העניין של "עבדו את ה' בשמחה" וגילויי צער חיצוניים פוגעים בשמחת העבודה במשכן.
ומזה שנאמר-"קדושים יהיו לאלוקיהם"- מיד לאחר איסורים אלה משמע שמעשים אלה פוגעים בקדושה, כי קדושה דורשת יכולת שליטה ואיפוק, וגילויי צער מוגזמים עד כדי פגיעה בגוף, פוגעת בקדושה, כי פורצת גבולות, שאסור לחצות גם במקרה קיצוני של צער, בפרט שיש כללים ביהדות המסדירים את כללי האבל והמתאבל יותר ממה שמותר זה מראה על חוסר קבלת הדין וערעור על משפטו של בורא עולם.
דין נוסף שבו מחוייבים הכהנים, עודף על ישראל, זה דיני אישות-"אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלוקיו"- ומעניין שיש חלוקה בפסוק- זונה וחללה כתובות בפני עצמן ואח"כ אשה גרושה בנפרד, ואילו לגבי כהן גדול בהמשך הן כתובות ברצף אחד ללא הפסקה-"אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח".
כמו כן, ההדרגתיות אצל כהן הדיוט הפוכה מזו של כהן גדול: בכהן הדיוט- הפסולה ביותר בתחילה והכי קלה בסוף: זונה, חללה וגרושה, כי זונה וודאי הכי פסולה לכהונה, כי נעשה בה מעשה איסור בניגוד לגרושה שלא עשתה שום איסור (חללה באמצע כי הוריה עשו איסור- כהן עם גרושה) ואילו אצל כהן גדול זה הדרגתיות הפוכה- מתחיל מהכי קלה- אלמנה, ומסיים בהכי חמורה- זונה, והדבר אומר דרשני!
בפרט שכהן גדול הוא גם כהן רגיל לפני כן, ואם כן, כבר נאסרו עליו חללה, זונה וגרושה, והיה מספיק לומר "אלמנה לא ייקח"- כי בכך הוא עודף על כהן הדיוט, ובוודאי שאם אסור באלמנה אז מה צריך להוסיף גרושה, חללה וזונה שהן הרבה יותר חמורות מאלמנה?
באיסורי האישות של כהן הדיוט נאמר-"כי קדוש הוא לאלוקיו", בתור הסיבה לאיסורים אלה ולכאורה מה הקשר בין היות אשתו גרושה לפגיעה בקדושתו של הכהן? הרי היא לא עשתה דבר רע ויכולה להיות אשה צדיקה וטהורה ובעלה רשע, וגירש אותה כי רצה אחרת ומאס בזו, ואם כן מדוע יפגע הדבר בקדושת הכהן אם יישאנה לאשה? קל וחומר אלמנה לכהן גדול, שבכלל אין כאן שום פגם באשה בכך שבעלה נפטר בטרם עת ומדוע פוגם הדבר בקדושת הכהן הגדול לשאת אלמנה?
אך העניין הוא, שקשר הנישואין בין איש לאשתו הופך אותם ליישות אחת, וכפי שנדרש שהכהנים יהיו תמימים ללא מום, כך הזוגיות שלהם צריכה להיות ללא מום, וכאשר האישה גרושה, האיחוד ביניהם לא מושלם, בגלל מעורבות הבעל הקודם בעברה, בפרט אם יש ילדים מהזיווג הקודם, וגם אם לא, יש את הזכרונות מהנישואים הקודמים, ולכן בכהן הדיוט נאמר "אשה גרושה מאישה"- ולא נאמר סתם-"אשה גרושה", כי המעכב כאן הוא אישה הקודם, שעדיין ברקע בצורה מסויימת, וק"ו לזונה וחללה (שנפסלה מביאת איסור כהונה כמו גרושה לכהן) שכל הזכרונות של הגברים הקודמים פוגמים באיחוד שלה עם הכהן והופכים את הקשר לבעל מום מבחינה מסויימת.
וככל שעולה הקדושה, כך נדרש איחוד מושלם יותר, ולכן כהן גדול אסור גם באלמנה למרות שהבעל הקודם כבר לא קיים, והמת משתכח מן הלב, עדיין ביחס לקדושת כהן גדול יש כאן חוסר שלמות באיחוד, כי בכל זאת נבעלה למישהו אחר קודם, ולכן רק בתולה מעמיו ישא לאשה, שאז לא ידעה איש לפניו ואין זיכרונות מאיש אחר שיחצצו ביניהם וימנעו את האיחוד המושלם.
ולכן בניגוד לכל הפסוקים הקודמים שהדיבור בלשון רבים-"לא יקרחו קרחה... לא יגלחו... לא ישרטו... קדושים יהיו... ולא יחללו... הם מקריבים... והיו קודש... אשה זונה וחללה לא יקחו... ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלוקיו"- פתאום בסוף עוברים ללשון יחיד-"כי קדוש הוא לאלוקיו", ועל מי מתייחס דיבור זה, הרי רגע לפני כן דיברו על כהנים שלא ייקחו גרושה, אז למי מתכוונת התורה כשאומרת "כי קדוש הוא"?
וניתן לומר כפי שהסברנו שהמילים "קדוש הוא" מתייחסות לקשר הנישואים של הכהנים-"קדוש הוא לאלוקיו"- כלומר שהקשר חייב להיות קדוש ללא מומים ושריטות קודמות.
ובביאור הקושיות שהעלינו לעיל לגבי הדרגתיות הנשים ההפוכה בין כהן הדיוט לכהן גדול, צריך לבאר את משמעות המילים-"אשה זונה וחללה לא יקחו"- האם מדובר כאן בשתי נשים שונות- אשה זונה ואשה חללה (אז היה צריך להיות ברבים- נשים זונות וחללות לא יקחו, או- אשה זונה ואשה חללה לא יקחו כפי שנאמר בנפרד-"ואשה גרושה מאישה לא יקחו") או שמדובר באותה אשה שהיא גם זונה וגם חללה, ואם כן אז מניין לנו שאשה חללה בלבד גם אסורה לכהן הדיוט או זונה בלבד גם אסורה לכהן הדיוט?
והמציאות של זונה שהיא גם חללה- למשל אשה שזינתה עם גוי (שהפכה לזונה כי לא תופסים נישואין עימו) ואחר כך זינתה עם כהן (שהפכה לחללה כי זה פסול כהונה- כהן עם זונה) ונלמד זאת מכהן גדול: מצד אחד נאמר-"והוא אשה בבתוליה יקח", אם כן למה צריך להמשיך ולומר-"אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח"- הרי וודאי שלא ייקח כי הן לא בתולות מעצם הגדרתן?
ומוכרחים לומר שהן כן בתולות ולמרות זאת אסור לקחתן אלמנה מן האירוסין (שלא הספיק בעלה לעשות נישואין ובעילה עד שמת) גרושה מן האירוסין (ופה וודאי מדובר בנשים שונות ולא אלמנה שהיא גם גרושה, כי כתוב-"את אלה לא ייקח"- משמע שמדובר בנשים שונות) וחללה בתולה (כגון שהוריה חטאו- כהן עם גרושה, ונולדה הבת שהיא חללה בגלל עוון הוריה אך היא לא עשתה כלום, ועדיין בתולה, ובכל זאת אסורה לכהן גדול וממנו נלמד לכהן הדיוט שגם בו אשה חללה בלבד אסורה, והמילים- "זונה וחללה..." לא מדובר שהיא גם זונה וגם חללה אלא או זונה או חללה).
או אפילו חללה שהיא זונה- כלומר שנפסלה בגלל זנות, למשל גרושה עם כהן שמתחללת בביאתו, או חללה מצד הוריה שזינתה עם גוי שהפכה לזונה, אך עדיין בתולה כי זינתה שלא כדרכה (שלא ממקום בתולין), כי משמע מלשון הפסוק שחללה זונה זו אשה אחת, והמילה "זונה" זה לא שם עצם אלא פועל של החללה.
כלומר חללה מזנה, כי אם היה מדובר בשם עצם של "זונה" היה צריך להיות כתוב-"אשה זונה" כמו בכהן הדיוט, וכשכתוב "וחללה זונה" (בלי "ואו" ביניהם משמע שזו חללה מזנות ולא חללה מחמת הוריה).
אך למרות שכל הנשים הללו עדיין בתולות, בכל זאת אסורות לכהן גדול-"כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" -ולכאורה פסוק זה מיותר כי כבר נאמר "והוא אשה בבתוליה יקח"- אלא הכוונה שלמרות שטכנית נשים אלה בתולות, אך אין להן שם-"בתולה בעמיו" אלא אלמנה בבתוליה גרושה בבתוליה, וחללה וזונה בבתוליה, אך לא "בתולות" בשם העצם שפירושן לא ידעו איש כלל. ("כי אשה בבתוליה"- משמע שיש לה עדיין בתולים אך לא נקראת "בתולה"), וממילא מובן מדוע חזרו על שמות נשים אלו בכהן גדול, למרות שכבר הוזכרו בכהן הדיוט, כדי שנדע ונלמד משם לכאן ומכאן לשם, כל גרושה פסולה לכהונה (בין הדיוט ובין
כהן גדול) בין אם היא בתולה עדיין ובין אם היא לא, וכן חללה- בין אם היא תוצאה של זנות שלה ובין אם היא תוצאה של מעשה הוריה (כהן עם גרושה), ובין אם היא עדיין בתולה (בין להדיוט בין לכהן גדול), וכן זונה- גם אם היא עדיין בתולה (כי נבעלה שלא כדרכה למי שלא תופס לו בה קידושין: כגון עריות וגויים) אסורה גם לכהן הדיוט וגם לכהן גדול.
כי מכהן הדיוט לבד, לא היינו יודעים באיזה גרושה ובאיזה חללה ובאיזה זונה מדובר, וחזרתן בכהן גדול תחת אותם שמות בדיוק מלמדת גם על כהן הדיוט.
לגבי גרושה שנאמר אצל כהן גדול, לא נאמר "גרושה מאישה" כפי שנאמר בכהן הדיוט, כי ייתכן שמדובר בגרושה שלאחר מכן מת בעלה הראשון, כך שלא קיים כבר בעולם ובכל זאת אסורה לכהונה, גם לכהן הדיוט וגם לכהן גדול.
כמובן שישנם הרבה מדרשי הלכה בפסוקים אלו, כפי שנדרשים בהרחבה במסכת קידושין ובמסכת גיטין, אך באנו ליישב כאן לפי הפשט, ולגבי הלכה למעשה יש לעיין בשולחן ערוך- אבן העזר.
"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף"- קדושת הכהנים מתפשטת גם לילדיהם ויש להם אחריות לא רק על עצמם, כי כל מעשה שלהם פוגע גם בילדיהם-"ולא יחלל זרעו בעמיו, כי אני ה' מקדשו"- וכן מעשה ילדיהם משליך גם עליהם-"את אביה היא מחללת", כי תולים את מעשיה בחינוכו של אביה, ולכן קדושה דורשת אחריות לא רק על עצמך אלא על כל הסובבים אותך ולא תוכל לומר אני את נפשי הצלתי.
"והכהן הגדול מאחיו... את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא ייצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו אני ה'"- כהן גדול, כמו נזיר, אסור להיטמא גם לשבעת קרוביו, ולא רק שלא ייטמא, אלא כל מנהגי האבלות של פריעת הראש ופרימת הבגדים אסור (בניגוד לכהן הדיוט שמותר), כי קדושתו העודפת לא מאפשרת לו גילוי צער בתור הכהן הגדול במקדש ואין לו תחליף ולכן גם לא ייצא מן המקדש בזמן עבודתו, למרות מות קרוביו, אחרת מחלל את מקדש אלוקיו, וככל שהקדושה גדולה כך הביטול העצמי כלפי ה' גדול יותר ואין לו חיים פרטיים כמו לכהני הדיוטות, שלהם מותר וצריך לעזוב את המקדש ועבודתם על מנת להתאבל על שבעת הקרובים ואף להיטמא להם.
ובכך הגענו לפסגת הקדושה בבני אדם, שזה הכהן הגדול בבני ישראל שעליו נאמר-"אני ה' מקדשו".
והרי הכל התחיל בבניית המשכן, שה' שוכן בתוך בני ישראל ולכן נדרשים כולם להתאים את עצמם לקדושה שבתוכם ולכן פורטו דיני מאכלות אסורות ודיני טומאות למיניהן שצריך להתרחק מהן, ואחר כך דיני ההתקרבות לקדושה של בני ישראל, ובפרשתנו- דרכי הקדושה של הכהנים המשרתים במשכן ולבסוף דיני הכהן הגדול שהכי קרוב לשכינה במשכן.
וכעת מפרטת התורה את דרכי השירות במשכן של הכהנים ומה פוסל אותם מלשרת למרות קדושתם. ומתחילה במומים הפוסלים בכהנים מלשרת ולאחר מכן בטומאות שמונעות מהן לשרת ולאכול בקודשים, ובכך הם גרועים מבעלי מומים שמותרים לאכול בקודשים, ולאחר מכן בסוגי הקרבנות שפסולים מלהיקרב במשכן מחמת מומים, ולאחר מכן הפסולים מחמת העיתוי- למשל: רק ביום השמיני להולדת הבהמה היא מותרת בהקרבה במשכן וכן אם האם נשחטה באותו יום אסור לשחוט גם את בנה ולהקריבו.
ובתחילה התורה מפרטת את המומים הפוסלים בכהנים מלשרת בקדש במשכן ומתחילה במומים הגלויים לעין- איש עיוור או פיסח או חרום או שרוע ומסיימת במומים שלא גלויים לעין-"או גרב או ילפת או מרוח אשך"-שאלו מומים נסתרים מתחת לבגדים ובכל זאת פוסלים את הכהן מלשרת, כי לא ראוי שהמשרת במשכן לא יהיה שלם בגופו ובנפשו, כמו שלפני מלכים בשר ודם לא משרתים בחצר המלוכה בעלי מומים כי זה לא לכבוד המלך, כי היפך מבעל מום זה "תמים"-"כבש תמים בן שנתו", ותמים זה שלם ללא חסרון.
מצד שני, אין זה פוגם בקדושתם כי אין כאן חטא, ולכן "לחם אלוקיו מקודשי הקדשים ומן הקדשים יאכל"- בעל מום ראוי לאכול מבשר הקרבנות המקודשים ביותר כמו אחיו הכהנים השלמים בגופם- בשר חטאות, אשמות ומנחות, דבר המעיד שלא פגום בקדושתו-"אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשיי כי אני ה' מקדשם".
וכעת התורה מפרטת את הפסולים לאכול בקדשי המזבח מבין הכהנים (למרות שאין בהם מום) כיוון שנטמאו לאחת מן הטומאות, (ובכך הם גרועים מבעלי המומים שכן ראויים לאכול בקדשים ובתרומה) אך עדיין יש להם תקנה בטהרה וזה זמני, מה שאין כן בבעלי מום שאין תקנה, ואף פעם לא יוכלו לשרת במזבח, בניגוד לכהנים שנטמאו, שלאחר טהרתם יוכלו לחזור לשרת במשכן ולהקריב את לחם אלוקיהם וכמובן גם לאכול מבשר הקדשים.
והתורה משתמשת במילה "וינזרו"- מלשון נזירות והרחקה-"דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי"- כלומר הכהנים שנטמאו צריכים להינזר מקדשי בני ישראל שמוקרבים על המזבח ולא לאכול מבשר הקרבנות עד
שייטהרו, ומצד שני, לעיל בפרשת הכהן הגדול נאמר "כי נזר שמן משחת אלוקיו על ראשו"- רואים שהמילה "נזר" משמשת בתור כתר שנושאים על הראש שכולם יראו, אז מצד אחד- "וינזרו" מלשון הרחקה, ומצד שני "נזר"- זה במשמעות קדושה?
וצריך לומר ש"היא הנותנת"- הנזר של הכהנים זו ההינזרות שלהם מכל דבר טומאה ואותה הרחקה והיבדלות מהמון העם זה הנזר שמתנוסס על ראשם, ומייחד אותם משאר בני ישראל כי הקדישו עצמם לה', וממילא צריכים להתרחק ולהיבדל מהשאר, והקרבה זו מצידם היא נזר על ראשם.
"איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", לכאורה הלא גם ישראלים פשוטים אם הם מצורעים או זבים או סתם טמאים כמו יולדת, כתוב מפורש שכל עוד לא נטהרה לגמרי מטומאתה אסורה לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש-"בכל קדש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאות ימי טהרה" (ויקרא י"ב) אז מדוע צריך לחזור גם לגבי כהנים שאסור להם לאכול בקדשים עד אשר יטהרו וכי הם לא בכלל עם ישראל, ומדוע צריך לחזור על כך לגבי זרע אהרן באופן מיוחד?
אז ראשית, כאן לא מדובר רק בקדשי המזבח אלא גם בתרומה שמקבל הכהן בתור מתנה מישראל שגם בה יש קדושה ואסור לאכלה בטומאה, וישראל אסורים לאוכלה אפילו בטהרה, ומצד שני היא בדרגה פחותה מקדשי מזבח שעליהם כבר נאמר לישראל הציווי לא לאוכלם בטומאה, והיה מקום לחשוב שתרומה שפחות חמורה מקדשים יהיה מותר לאוכלה בטומאה ולכן יש כאן אזהרה מיוחדת לגבי תרומה ורק לכהנים, כי לישראל אסור ממילא לאכלה, גם בטהרה.
שנית, גם לגבי קדשים צריך ציווי מיוחד לכהנים לגבי איסור אכילה בטומאה, כיוון שאכילת הכהנים בקדשי המזבח ובפרט בבשר חטאות ואשמות זו מצוות עשה ואכילתם נועדה לכפר על המקריב כמו אכילת המזבח את החלבים של הקרבן, כפי שראינו בפרשת "צו" לגבי חטאת-"כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדש קדשים היא" וכן באשם-"כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדש ייאכל, קדש קדשים הוא" (שם ו').
וכן בקצוף משה על אהרן ובניו על שלא אכלו מבשר שעיר החטאת ביום השמיני-"מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, כי קדש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'" (שם י'), רואים שאכילת הכהנים נועדה לכפר על עוונות בני ישראל, בניגוד לקרבן שלמים ופסח, שאכילה של הבעלים הישראלי את בשר הקרבן לא נועדה לכפר, ואולי לכן אסור לו לאכול בטומאה, אך הכהנים שאכילתם מכפרת ונאמר-"כל זכר בכהנים יאכל אותה" משמע כולם כולל הטמאים.
לכן צריכה כאן התורה להדגיש שאפילו במקרה זה אסור לכהנים לאכול את בשר החטאת והאשם בטומאה.
והתורה מבארת תחילה את מחוסרי הכפרה בכהנים- צרוע או זב שצריכים כפרה בקרבנות (כפי שמפורט בפרשת "מצורע") ורק אחר כך מותרים לאכול בקדשים ולכן כתוב בהם כאן "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" כלומר עד אשר יביא את קורבנותיו ואז גומר את טהרתו לגמרי, כפי שנאמר במצורע-"והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכיפר עליו הכהן וטהר" (שם י"ד), ולגבי זב-"ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה וכיפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" (שם ט"ו).
ושניהם (צרוע וזב), כפרתם ביום השמיני בתחילת טהרתם וכבר הסברנו מה משמעות היום השמיני בעניין הכהנים והקדשים.
ולאחר מכן מבארת התורה את דיני הטהרה של הכהן שהוא ראשון לטומאה (שנגע באב הטומאה) שאז לא צריך קרבנות אלא רק-"רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים"- ובכלל אלה כוללים-"הנוגע בכל טמא נפש" (כהן שנגע בטמא מת שהוא אב טומאה כי נגע באבי אבות הטומאה-המת, וממילא הכהן הנוגע בטמא מת הוא הראשון לטומאה) או "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (בעל קרי, המוזכר בפרשת "מצורע" שהוא ראשון לטומאה, כי שכבת הזרע היא אב הטומאה והוא שנגע בה הראשון לטומאה-"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (שם, שם)) או "איש אשר ייגע בכל שרץ אשר יטמא לו" (שרץ- אב הטומאה, והכהן הנוגע בו הוא הראשון לטומאה) "או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו" (על פי הפשט מדובר בכהן שנוגע באחד מהאנשים שהם אב הטומאה-זב, זבה, נדה, מצורע, יולדת, בניגוד לדרש שמדובר כאן בנוגע במת שאז לא מועילה לו רחצה במים אלא צריך הזאת מי פרה אדומה).
וכעת התורה מפרטת על הדרך את כל הראוי לאכול בקדשים של כהן (חזה ושוק של שלמים שמקבלים הכהנים, כי בבשר חטאות ואשמות ומנחות, רק זכר בכהנים רשאי לאכול כולל בעל מום), וכן בתרומה- רק קניין כספו של הכהן- עבדו הכנעני, ולא עבדיו העבריים שלא קנויים לו בגופם-"תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש", וכן בת כהן אוכלת בבית אביה בחזה ושוק ותרומה עד נישואיה לישראלי שאז לא אוכלת בתרומה ובקדשי הכהן, וכאשר מתאלמנת או מתגרשת וחוזרת לבית אביה- חוזרת לאכול בתרומה בתנאי שאין לה זרע מבעלה. (כי אז היא נכללת בכלל הזרים האסורים לאכול בתרומה, ואם אוכלים בשוגג צריכים לשלם לכהן את הקרן בתוספת חומש).
ולאחר שפירטה התורה את משרתי המשכן- הכהנים, והנדרש מהם כדי להיות ראויים לשמש במקדש, פונה התורה לעסוק במוקרבים במשכן, שגם הם צריכים להיות תמימים ללא מום (גם המובאים על ידי נכרי כקרבן לה'), כראוי לקדושתם כקרבן.
וכן הזמן בו ראויים להיות קרבן מגיל שמונה ימים (ובכך מקבילים למקריבים הכהנים שהיום השמיני חזר שוב ושוב בעניינם, הן בחניכתם ביום השמיני למילואים, והן בטהרת צרוע וזב כהנים, שאז ראויים לאכול בקדשים לאחר הבאת קרבניהם ביום השמיני) ואמנם דין זה הוזכר כבר בפרשת "משפטים"-"בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב), אך שם דובר רק על בכור, וכאן מרחיבה התורה דין זה לכל הקרבנות בהמה שמוקרבים במקדש, שלפני היום השמיני לא יירצו לקרבן וכפי שהסברנו מספר פעמים, שהמספר שמונה מיוחד לעניין קודש כי הוא מעל הטבע (שלו שייך המספר שבע), ולכן מה שעולה לה' צריך להיות בן שמונה ימים ומעלה, כי אז יצא מגדר הטבע.
ולכן גם בבני אדם ברית מילה בגיל שמונה ימים, שזה גם סוג של קרבן לה'- הערלה שנחתכת מהתינוק ומכניסה אותו בבריתו של אברהם אבינו, ואצל הישראל דווקא הטלת המום הופכת אותו לתמים בהיפוך מהבהמה.
ועוד מחוסר זמן זה-"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"- שפה זה לא רק בתורת הקרבן, אלא גם בחולין אסור לשחוט את האם ובנה באותו יום, גם לצורך אכילת חולין, כי לא כתוב כמו בפסוק הקודם לעניין היום השמיני-"יירצה לקרבן אשה לה'" ששם זה רק לגבי קדשים לקרבן, אך כאן כתוב "לא תשחטו"- בשום אופן, אך כיוון שזה שייך גם לגבי קרבן, לכן הובא כאן בעניין הקדשים.
וכעת מביאה התורה עניין חדש שלכאורה לא קשור-"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, ביום ההוא ייאכל לא תותירו ממנו עד הבוקר אני ה'... ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, אני ה'".
ובכך מסתיים כל עניין התקדשות האדם, שהתחיל בפרשת "שמיני" בעניין ההרחקה ממאכלות אסורות ומטומאת שרצים ונבלות, ונמשך בפרשות "תזריע", "מצורע"- בדיני הטומאה למיניהם, ולאחר מכן בפרשת "אחרי מות" בדיני עריות וההרחקה מהם בסור מרע, ואז בפרשת "קדושים" בעשה טוב של עם ישראל על מנת להתקדש, ובפרשתנו בקדושת כהנים והכהן הגדול ובאכילת הקדשים ע"י הכהנים ותנאי אכילתם, וכעת תעבור התורה לקדושת הזמנים והמועדים המקודשים בימות השנה.
ואם כן, מה שייך לכאן קרבן תודה וזמן אכילתו? והלא קרבן תודה כבר פורט בהרחבה בפרשת "צו"-"אם על תודה יקריבנו... ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו ייאכל לא יניח ממנו עד בוקר, ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו ייאכל וממחרת ..." (ויקרא ז').
וכפי שראינו, שם גם פורט זמן אכילת קרבן תודה השונה מזמן אכילת קרבנות השלמים האחרים- שהוא יומיים (למרות שגם קרבן תודה שייך לקרבנות השלמים), כמו כן, בעניין הקודם של פסול מומים בקרבנות, מוזכרים רק שני סוגי קרבן- עולה ושלמים, ואילו חטאת ואשם לא מוזכרים, ומדוע? וכי חטאת ואשם ניתן להקריב בעלי מומים?
והלא בפרשת "ויקרא" בפירוט קרבנות אלו נאמר במפורש "פר בן בקר תמים", "שעיר עיזים זכר תמים", וכן באשם-"איל תמים מן הצאן". והלא זה קל וחומר, אם שלמים שהם קדשים קלים- פסולים בעלי מומים, קל וחומר חטאת ואשם שהם קדשי קדשים שפסולים בעלי מומים ומדוע לא הוזכרו בפרשתנו?
וצריך לומר שלאחר פירוט קדושת הכהנים, לצורך סיום פרשת קדושת האדם הישראלי חוזרת התורה וכוללת יחד את בני ישראל והכהנים ביחד, בעניין הקדושה של שניהם שנפגשת בקרבנות המוקרבים במשכן, ולכן בתחילת פרשת פסולי המומים בקרבנות, ה' אומר למשה-"דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", שכאן כולל גם את הכהנים וגם בני ישראל, בניגוד לפרשיות הקודמות שאמר לו לדבר רק אל אהרן ובניו.
וכיוון שמדובר כאן בקדושה של הכהנים ובני ישראל יחד, לכן מוזכרים רק קרבנות שמביאים ישראל לא בחיוב- כחטאת ואשם (שלא מובילים לקדושה אלא עוצרים ריחוק מה')- אלא מנדבת ליבם ומרצונם להתקרב ולהתקדש- כעולה ושלמים, ולכן נאמר שוב ושוב "לרצונכם"-"איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם... לרצונכם תמים זכר... ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו", ויש כאן ציווי לישראל, לא להביא בעל מום, ולכהנים- לא להקריבו.
ולאחר מכן יש ציווי של ה' אל משה שכולל את כל עם ישראל ונועד לחבר בין קדושת ישראל לקדושת הזמנים, שתחל מיד, ולכן מדבר על קרבן מחוסר זמן שאין להקריבו למזבח, אם זה לפני היום השמיני ללידתו ואם זה שאמו נשחטה באותו יום- וזה בבהמות, ולאחר מכן עובר למחוסר זמן באדם- באכילת קרבן התודה שיש לאכלו באותו יום- כפי אכילת המזבח שהיא רק ליום וללילה, ויש בו אכילה גם לכהנים (חזה ושוק וארבע לחמים מלחמי התודה) וגם לישראל (שאר בשר הקרבן ושלושים ושש הלחמים הנותרים) וגם לה' (החלבים על המזבח) וכולם צריכים לאכלו תוך יום ולילה בלבד.
ובכך מושווים כל חלקי עם ישראל יחד עם ה' בקדושה אחת ובזמן אחד, בניגוד לכל קרבן אחר שאין בו מצב זה, כי קרבן עולה יש אכילה רק לה', וחטאת, אשם ומנחה רק לה' ולכהנים, וקרבן שלמים אמנם יש אכילה לכולם, אך לה' על המזבח זמן האכילה רק יום ולילה ואילו לישראל ולכהנים- שני ימים ולילה (אמנם איל נזיר הוא גם רק ליום וללילה, אך נזיר זה לא כלל ישראל) ורק קרבן תודה מתקיים בו שילוב זה של אכילת שלושתם באותו זמן, ולכן בזה מסיימת התורה את קדושת האדם מישראל- ישראל וכהנים שמתחברים לה' בקדושתם וגם בזמנם, ובכך מכשירים את הדרך למעבר לקדושת הזמנים.
ורגע לפני המעבר לקדושת הזמנים ואחר כך קדושת הארץ (פרשת "בהר" ו"בחוקותי") מסיימת התורה בקדושת האדם הגדולה ביותר שכל אחד מישראל יכול להגיע ברגע אחד- קידוש שם ה' ברבים ומסירות נפש על קידוש ה'-"ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה'"- שמפה נלמדת מצוות קידוש ה' בפרהסיה, שברגע אחד יכול האדם הכי רחוק בישראל לעלות לפסגת הקדושה ולקנות עולמו בשעה אחת- במסירת נפשו על קידוש ה' בפרהסיה.
וכעת מתחילה התורה בפירוט הזמנים המקודשים בימי השנה, ובניגוד לפרשת "פנחס" בספר "במדבר", שאמנם גם שם מפורטים המועדים המקודשים, אך שם מתמקדת התורה בקרבנות המוספים של כל חג וחג, מה שלא עושה כאן- שלא מזכירה כלל את קרבנות המוספים המיוחדים לכל חג אלא יותר לאופן קידוש הזמן של כל חג ע"י בני ישראל, וסוג הקדושה של
כל חג מבחינת איסור עשיית מלאכה בו וסיבת קידושו דווקא בזמן זה, כהמשך לעיסוק בקדושה כפי שהזכרנו לעיל.
ומתחילים בשבת שגם נקראת "מקרא קודש" ולכן נכללת בכלל מועדי ה'-"אשר תקראו אותם מקראי קדש", אך-"אלה הם מועדיי"- אתם קוראים אותם מקראי קדש כי זמניהם משתנים לפי עיבור החודש ועיבור השנה שנתונים בידיכם, אך עצם המועדים אני קובע, כי אלה הם מועדיי- שאני קובע.
ולגבי שבת לא נדרשים בני ישראל לקרוא אותה במועדה (כפי שנאמר לגבי שאר מועדים מקודשים-"אשר תקראו אותם במועדם") כי היא קבועה בזמנה מששת ימי בראשית- כל שבעה ימים חלה שבת בלי קשר לעיבור החודש או עיבור השנה אך בכל זאת נקראת "מקרא קודש", כי רק ישראל מקדשים אותה על פני האדמה בניגוד לשאר העמים.
ומקדשים אותה ע"י-"כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם", ובניגוד לשאר המועדים המוזכרים בפרשתנו (למעט יום הכיפורים) ששם נאמר-"כל מלאכת עבודה לא תעשו", שזה מדבר רק על מלאכה שלא לצורך אוכל נפש, ולכן נאמר-"מלאכת עבודה", כי מלאכה לצורך אוכל נפש לא נקראת "מלאכת עבודה" ומותרת בכל החגים למעט שבת ויום הכיפורים, שבהם נאמר הביטוי-"כל מלאכה לא תעשו"- שזה כולל גם מלאכת אוכל נפש.
ובפרשת "בא", בציווי הראשוני על חג הפסח זה נאמר במפורש-"וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות י"ב)- כגון- בישול, אפיה, שחיטת בהמה, הבערת אש לצורך בישול וכדומה. ואילו כאן בחג פסח נאמר-"כל מלאכת עבודה לא תעשו"- ולא נאמר-"אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם", משמע שכאשר נאמר "מלאכת עבודה", זה כבר כולל את המיעוט של אוכל נפש, ורק כאשר נאמר "כל מלאכה", צריך להוסיף את המיעוט של אוכל נפש, אחרת זה כולל הכל, כמו בשבת ויום הכיפורים שאף מלאכת אוכל נפש נאסרת.
וכעת עוברת התורה לקידוש המועדים שנקבעים על פי בית דין, בהתאם לעיבור השנה ולעיבור החודש על פי ראיית הלבנה, ולפי זה גם נקבעים המועדים של כל חג ויכולים להשתנות על פי החלטת בית דין, ולכן תלויים בעצם בישראל ולא בידי שמיים, כפי ששבת קבועה מששת ימי בראשית, לכן נאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם"- כאן נוספת המילה "במועדם" (שלא נאמרה לגבי שבת), כי ישראל קובעים וקוראים את מקראי הקודש על פי המועד שהם קובעים.
בפרשת "פינחס" מופיע כאן ראש חודש לאחר שבת, וכאן אין התייחסות לראש חודש כלל, אולי בגלל שהוא לא נקרא "מקרא קודש", כי לא אסור במלאכה כלל כמו החגים המוזכרים כאן שבכולם נאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ולכן נקראים "מקרא קודש", מה שאין כן בראש חודש שלא נקרא "מקרא קודש", ולכן לא נכלל בכלל הזמנים המקודשים.
ובפרשת "פינחס" כן מוזכר ראש חודש, כי שם לא עוסקים בקדושת הזמנים אלא בדיני קרבנות מוספים שנוספים על קרבן התמיד של כל חג ולכן גם ראש חודש שיש בו תוספת קרבנות על יום רגיל, נכלל בכלל המועדים שיש בהם קרבנות המוספים.
ופרשתנו מביאה בזה אחר זה את המועדים המקודשים, ומתחילה בפסח שיש בו שני ימים מקראי קדש- ביום הראשון וביום השביעי של פסח, שכל מלאכת עבודה אסורה בהם ובכך מתקדשים הזמנים הללו.
ולאחר מכן מגיע המועד המקודש הבא שנקרא מקרא קודש וזהו חג שבועות (ובפרשת "פינחס" מכונה "יום הביכורים") כי זמנו נקבע על פי מנחת העומר (שנוהגת רק בכניסה לארץ-"כי תבואו אל הארץ") שמובאת ממחרת השבת, דהיינו למחרת היום הראשון של פסח- בשישה עשר בניסן, ומתירה את התבואה החדשה באכילה, שעד אז אסורה באיסור "חדש", ומאז סופרים שבעה שבועות וביום החמישים-"מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובו מביאים את מנחת הביכורים- שתי הלחם הבאים מהתבואה החדשה (ובאים חמץ, בניגוד לכל המנחות הבאות רק מצה), יחד עם שני כבשי שלמי ציבור (השלמים היחידים שהם קרבן ציבור ונחשבים קדשי קדשים (כלומר נאכלים רק בעזרה לזכרי כהנים בלבד), בניגוד לשאר השלמים שהם קדשים קלים).
וזהו "מקרא קדש" שתלוי בקדושת הארץ בניגוד לשאר החגים שלא תלויים בכניסה לארץ, כפי שנראה בפרשה הבאה העוסקת בקדושת הארץ- המספר חמישים ועניין מצוות הספירה של שבע שבתות, נוהגת דווקא בארץ כפי שנראה בעניין שנת היובל, רק ששם זה שנים וכאן זה ימים, וזאת כנגד המקום המקודש, ולכן עניין הספירה של חמישים ושל שבע שבתות אם זה בימים (חג השבועות) ואם זה בשנים (שנת היובל) נוהג דווקא בארץ ישראל, ופה שוב נוצר חיבור בין קדושת הזמן לקדושת המקום.
וכעת מופיעים שני פסוקים שלכאורה לא קשורים, וכבר הופיעו בפרשת "קדושים", ומדוע חוזרים כאן ללא קשר לקדושת הזמן-"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם", ומדוע לא מופיע כאן הפסוק השני שם לגבי פרט כרמך ועוללות הכרם? ויש לומר: שכיוון שבחג השבועות שהוזכר זה עתה, מוזכרות שתי מנחות – מנחת העומר שבאה בתחילת חמישים היום ומתירה את החדש ובאה מן השעורים, ומנחת שתי הלחם הבאה ביום החמישים- בחג השבועות- ובאה חמץ מן החיטים ולשם כך קוצרים את השעורה והחיטה לשם מצווה, עם כל זאת אסור לשכוח את קדושת האדם מישראל, שהוזכרה בפרשת "קדושים"- בעניין מתנות העניים ולא יבוא אדם ויאמר- אני קוצר לשם מצוות העומר, לשם מצוות שתי הלחם וודאי שאני פטור ממתנות עניים, לכן באה התורה לומר- עם כל הכבוד לקדושת הזמן, זה לא בא על חשבון קדושת האדם, וגם בשדה שקוצרים שעורים לעומר וגם בשדה שקוצרים חיטים לשתי הלחם, עם כל התלהבות המצווה, צריך לזכור גם את העניים ולהשאיר את הפאה והלקט לעניים, ולא לשכוח את קדושת האדם, ולכן לא מוזכרים כאן מתנות הכרם- עוללות ופרט, כי פה מדובר רק על קצירת התבואה- שעורה וחיטה ולא מדובר כלל על ענבי הכרם.
ומעניין שבניגוד לחג הפסח שבו הוזכר תאריך מדויק וחודש מדויק- בחמישה עשר לחודש הראשון, לעומת זאת הן בחג השבועות והן במנחת העומר שממנה סופרים שבעה שבועות, לא מוזכר תאריך כלל- לא של חודש ולא של יום- כאילו הם מעל הזמן.
ולעומת זאת החגים הבאים חלים כולם בחודש השביעי וכולם מתוארכים בדיוק: החל מהראשון לחודש השביעי- "זכרון תרועה מקרא קודש" עבור בעשור לחודש השביעי (יום הכיפורים) שאותו מקדשים בני ישראל גם באי עשיית מלאכה כלל (כולל מלאכת אוכל נפש) וגם בעינוי נפש-"שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (וכאן גם מוזכר עונש מי שלא מתענה- כרת, ומי שעושה מלאכה-"והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"), וכלה בחג הסוכות שבו יש שני מקראי קודש בחמישה עשר בו ובעשרים ושתיים בו (שמיני עצרת).
ויוצא שבסך הכל יש שבעה מקראי קודש בשנה (שבת לא נכללת כי היא קבועה ולא נקבעת ע"י ישראל כמו שאר המועדים) ורובם בחודש השביעי (ארבעה מתוכם), שבו גם חג סוכות- שבעה ימים, ויחד עם שבעת ימי הפסח ושבעה שבועות של לפני חג השבועות.
וכפי שנראה בפרשה הבאה בעניין קדושת הארץ- גם המספר שבע חוזר על עצמו- הן בשנת השמיטה שנת השבע והן בשבע שבתות השנים שבסיומן- היובל, שנת החמישים.
וכך יוצא שבכל שלושת הקדושות חוזרים שוב ושוב המספר שבע והמספר שמונה (השייך לקודש מעל הטבע):
באדם-שבעת ימי המילואים של הכהנים וחניכתם ביום השמיני, שבעת ימי טומאת לידת זכר ומילתו ביום השמיני, שבעת ימי ספירו של מצורע וטהרתו ביום השמיני, וכן בזב וזבה וכן בנזיר טמא-שבעה ימי טומאה והבאת קורבן ביום השמיני.
וכן בזמנים- השביעיות שהזכרנו, והשמונה-שמיני עצרת שנמצא בסוף הזמנים המקודשים ובו מתעלים מעל הטבע, וכן היום החמישים של ספירת העומר שבו חל חג השבועות ומקביל לשמונה- בשבועות.
וכן בקדושת הארץ-היובל הוא בעצם השמיני לאחר שבע שביעיות שנים ובו מסתיים הזמן וחוזר לראשיתו- הן לגבי עבדים המשתחררים, הן לגבי קרקעות השבות לבעליהן ביובל.
ואת חג הסוכות מקדשים ישראל ע"י ארבעת המינים וישיבה בסוכה ובעיקר בשמחה-"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". וכיוון שבסיום הזמנים המקודשים הגיע שמיני עצרת- שהוא מעל הזמן, לכן מביאה הפרשה שתי מצוות שלכאורה לא קשורות לפרשתנו, וכבר הובאו מספר פעמים בספר "שמות" ובספר "ויקרא" ומדוע חוזרים עליהן?- הדלקת הנרות במנורת המקדש ולחם הפנים על השולחן במשכן.
אך על פי מה שהסברנו מובן הקשר, כי בשתי מצוות אלו חוזר עניין המספר שבע ועניין מילת "התמיד" שפירושה מעל לזמן- נצח.
כי במנורה שבעה קנים ושמן הזית כנגד השמונה-"להעלות נר תמיד", "לפני ה' תמיד חוקת עולם לדורותיכם", "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד", שלוש פעמים מוזכרת כאן המילה תמיד, ולא סתם, אלא להדגיש את העניין שישראל מעל לזמן ומעל לטבע ולא מונהגים על פי חוקי הטבע, כפי ששאר אומות העולם, אלא ע"י שם הוויה ברוך הוא שהנהגתו ניסית מעל הטבע.
וכן בלחם הפנים מוזכרות כאן שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל (שהם כנגד המספר שש ולכן נאמר בלחם הפנים- גם "שש המערכת")
"ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד"- שבת כנגד שבע שזה שבט לוי שהוא בדרגת השביעי, והמילה תמיד כנגד השמונה (כי הלחם נמצא על השולחן שמונה ימים משבת לשבת) שהוא מעל הזמן- כנגד הכהנים המקודשים שאוכלים את הלחם ביום השמיני לאפייתו, ולכן נאמר-"והייתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם".
קדש קדשים- זה העשירי, "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ג), ובפסוק זה מוזכרות שלושת הקדושות שהזכרנו –"אהרן ובניו"- קדושת האדם. "במקום קדוש"- קדושת המקום, "חוק עולם"- קדושת הזמן (כי המילה "עולם" בתנ"ך היא תמיד במובן של זמן נצחי (ולא במובן של מקום כמו בלשון חז"ל שנלקח מארמית), ולכן עולם הוא משרש נעלם, כי הזמן לא מוחשי ונעלם מן העין).
ולסיום הפרשה, מופיע נושא חדש שנראה תלוש לחלוטין מעניין הפרשה, אך במבט מעמיק משתלב היטב בענייננו- פרשת מגדף וסקילתו- בתחילה לא מוזכר אף שם של המעורבים, אפילו לא שם ה' שאותו נקבו ולאחר המעשה פתאום מפרטים שמות-"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי ויקוב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל". עד כה לא מוזכר אף שם של המעורבים-"ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'".
לפני הקללה- אף שם לא מוזכר, ולאחר הקללה- שם השופט – משה, ושם אם המקלל ושם ה' מוזכרים, אך שם המקלל לא מוזכר כלל, וכן שם האיש שרב אתו לא מוזכר- יוצא שגם מקלל ה' וגם זה שגרם לו לקלל- שניהם נמחק שמם- מידה כנגד מידה.
וזו הסיבה שבהמשך מביאה התורה עניינים שלא קשורים לפרשתנו, וכבר הובאו בפרשת "משפטים"-"עין תחת עין שן תחת שן..." וזאת מאחר שכל עניין המגדף התחיל במריבה בין שני אנשים-"וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" ומפירוט מוצאם משמע שזו סיבת הריב- שאיש הישראלי גינה את בן הישראלית על מוצאו המצרי, ובכך גרם לו לקלל את ה' (בפרט על פי המדרש שמביא רש"י במקום), לכן התורה מביאה כאן את כל דיני הריב בין אדם לחברו, ומזהירה מראש על כל התוצאות הנגזרות מכך, כדי להרחיק בני אדם ממצב כזה-"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש"- שפה מדובר באדם שרב עם חברו ופגע בבהמתו כדי לפגוע בחברו ממונית.
"ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן ייעשה לו שבר תחת שבר...", "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוקיכם"- שלא יחשוב האזרח (איש הישראלי) שדינו שונה מהגר (בן הישראלית), ומותר לו לבזותו ולריב עמו כי דין אחד יהיה לשניהם, כפי שבמקרה המגדף, גם איש הישראלי נמחק שמו על אשר גרם למגדף לקלל את ה'.
"וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה".
וכך הפרשה שהתחילה ב"אמור אל הכהנים"- אמירה של קדושה הסתיימה באמירה של טומאה- גידוף שם שמיים, וכנגד המעלה הכי גבוהה של קדושה שהובאה בפרשתנו-"ונקדשתי בתוך בני ישראל"- שזה המקדש שם ה' ברבים ומוסר נפשו על קדושת ה', כנגדו בא מגדף ה' שזה ההיפך המוחלט ומהווה חילול ה' ברבים כי גם במגדף נאמר-"בתוך בני ישראל... ויקלל" שגם הוא קילל את ה' בפרהסיה בתוך בני ישראל ולכן קיבל את העונש הכי קשה בתורה- סקילה.
כך שיש לנו מצד אחד את הקדושה הכי גדולה של מקדש שם שמיים ברבים ומצד שני מגדף שם ה' ברבים.
כי כח הדיבור (שניתן רק לאדם ולא לבעלי החיים) נובע מהנשמה האלוקית שבגוף ונועד לעסוק בתורה ובמצוות ולקדש את שם ה' בעולם בהפצת תורתו ואמונתו, וכאשר אדם לוקח כח זה ומשתמש בו כדי לגדף את בוראו, אין כפיות טובה גדולה מזו.
לעומת המגדף יש לנו את פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שקידש שם שמיים ברבים וגם בו נאמר שעשה זאת בתוך כל עדת ישראל לעיני כל-"בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כ"ה), ולכן בפרשה הקרויה על שמו גם מופיעה פרשת המועדות המקודשים כמו בפרשתנו שבה הוזכרה מעלה זו של קידוש ה' ברבים, ושוב מתברר הקשר בין קדושת האדם לקדושת הזמנים ולקדושת הארץ, כי בפרשת "פינחס" גם מוזכרת קדושת הארץ ונחלתה בעניין בנות צלופחד שביקשו נחלה בארץ בזכות קדושתה.
ובניגוד למגדף שלא מוזכר שמו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נזכר במלוא ייחוסו ושמו, כי קידש את ה' ולכן גם שמו התקדש לדורי דורות- מידה כנגד מידה.
.
פרשה זו עוסקת בחציה הראשון בקדושת הכהנים בעם ישראל, ובחציה השני בקדושת הזמנים. וזאת בהמשך לפרשות הקודמות-"אחרי מות" ו"קדושים", שעסקו בקדושת כלל ישראל. וכעת עולים במדרגת הקדושה שבתוך עם ישראל- דרגת הכהנים המקודשים ביותר, ואחר כך קדושת הכהן הגדול- הקדוש מכולם מעצם תפקידו בקדש הקדשים ביום הכיפורים.
וכיוון שקדושה גוררת חובות אז המצוות של הכהנים יתירות על מצוות ישראל בכלל, ומצוות הכהן הגדול יתירות על כולם.
והפרשה מתחילה במילה "אמור"- דיבור קדוש אל הכהנים, ומסתיימת בדיבור טמא ומשוקץ- הוצאת המגדף את ה' להורג ע"י ישראל-"ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן".
ובפסוק הראשון מופיע שרש א.מ.ר שלש פעמים-"ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו", בד"כ בתורה נאמר-"וידבר" או "דבר לאמור", ומדוע כאן המקום היחיד על טהרת האמירה? וגם יש כאן כפל-"אמור... ואמרת", וגם הפרשה נקראת "אמור" על שם אמירה זו, ולא מצינו שם פרשה דומה בתורה שנקרא על שם דיבור או אמירה (על קריאה מצאנו-"ויקרא" אך לא על דיבור או אמירה שמופיע אין ספור בתורה אך לא בשם של פרשה).
ויש לזכור שהשרש א.מ.ר משמש בתורה שימוש נוסף-"את ה' האמרת היום...וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה ... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה, לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" (דברים כ"ו).
כלומר, כאן השורש א.מ.ר הוא במשמעות של רוממות והבדלה למעלה מעל כולם, כמו שהמילה "אמיר" בערבית פירושה מלך,
וכן בעברית "אמיר"- זו צמרת העץ שנמצאת מעל כולם-"שניים שלושה גרגרים בראש אמיר" (ישעיה י"ז).
ואם כן, כיוון שפרשתינו עוסקת בקדושת הכהנים והבדלתם משאר עם ישראל ע"י מצוות וחובות יתירות על השאר, לכן פותחת הפרשה בשרש א.מ.ר- לומר לכהנים: אני מאמיר אתכם מעל שאר ישראל ע"י מצוות אלו ואל תרגישו מקופחים, שאסור לכם להיטמא למת ולישא גרושה וחללה ושאר הגבלות, כי הגבלות אלו נועדו לקדושתכם ולהאמיר אתכם בגלל חשיבותכם ולא באו להצר את צעדיכם, ועליכם להתייחס לכך כזכות וכבוד שה' בחר בכם מכל עמו לשרת לפניו.
ולכן הפרשה נקראת "אמור"- כי בה מאמירים את הכהנים ומקדשים אותם, וכפי שכבר הזכרנו בפרשת "שמיני", הכהנים הם הדרגה השמינית בעם ישראל מבחינת הקדושה (הלוויים דרגה שביעית), והכהן הגדול מגיע ביום הכיפורים לדרגה עשירית ולכן יכול להיכנס לקדש הקדשים ששם הקדושה העשירית בדרגת המקומות המקודשים.
ולכן ראשית נדרש מהם לא להיטמא למת, בניגוד לישראלים וללוויים שמותר להם להיטמא למתים, רק אם נטמאו לא יכולים לאכול בקדש ולהיכנס למקדש עד שייטהרו ע"י הזאת מי פרה אדומה, אך לכהנים יש איסור לאו על עצם ההיטמאות למת, ודווקא למת ולא לשאר הטמאים והטומאות, כי כפי שהסברנו- מת הוא אבי אבות הטומאה, וככל שהאדם מקודש יותר כך עליו להתרחק מטומאת המת.
ולכן לכהן גדול אסור להיטמא אפילו לשבעת הקרובים (מה שמותר לכהן הדיוט) וכן נזיר שקיבל עליו נזירות וקדושה יתירה, גם הוא ככהן גדול- אסור להיטמא למת ואפילו לשבעת הקרובים כי גם בנזיר נאמר-"כי נזר אלוקיו על ראשו" (במדבר ו') וגם בכהן
גדול נאמר-"כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו" (ויקרא כ"א), וכן-"ונתת את נזר הקודש על המצנפת" (שמות כ"ט).
ומענין שגם המילה "נזירות" וגם המילה "קדושה", שתיהן פירושן הפרשה והבדלה, להיבדל ולהינזר מטומאות ובכך להתקדש ולהיות מופרש ונבדל מההמון.
וטומאת המת מחללת את קדושת הכהונה, ולכן נאמר "לא יטמא בעל בעמיו להחלו"- כלומר אדם חשוב וקדוש- בעל בעמיו- אסור לו להיטמא למת, דבר שיגרום לחילול קדושתו (והדרש מסביר זאת לגבי כהן שאשתו פסולה לנישואין שלא יטמא לה במותה).
ולכהן הדיוט מותר להיטמא לשבעת הקרובים- אם, אב, בן, בת, אח, אחות (בתולה) ולאשתו, ואף צריך להיטמא להם, וזו מצווה מפאת קדושתם- כי גם הם כהנים, וגם מניצוץ נשמתו, אז גם במותם לא מחללים את קדושתו כשנטמא להם (אך לא בכהן גדול שקדושתו יתירה).
ולכן אחותו שהיתה לאיש, לא יכול להיטמא לה במותה, כי כבר שייכת לאיש אחר, והקשר שלה איתו מתנתק בהינשאה לאחר.
וכעת מפרטת התורה שלושה איסורים שלכאורה אסורים רק על כהנים בהתאבלם על מתם-"לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת, קדושים יהיו לאלוקיהם ולא יחללו שם אלוקיהם, כי את אשי ה' לחם אלוקיהם הם מקריבים והיו קודש".
משמע שאיסורים אלו נאסרים לכהנים שמתאבלים על מת, כי זה פוגם במראם החיצוני שצריך להיות מכובד, כי הרי מקריבים את לחם אלוקיהם במשכן, והמשרתים צריכים להיראות מכובד לפני ה' ולא מגולחי זקן עם קרחות בראש ושריטות בפנים ובבשרם.
אך חלק מאיסורים אלה מופיעים גם אצל ישראלים, כפי שראינו בפרשה הקודמת-"ולא תשחית את פאת זקנך ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", וכן בספר "דברים"-"לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים י"ד), להתגודד זה לעשות חתכים בגוף כמו שרטת-"כי כל ראש קרחה וכל זקן גרועה על כל ידיים גדודות" (ירמיה מ"ח), אך יש הבדלים: בכהנים כתוב "ופאת זקנם לא יגלחו", ואילו בישראל נאמר "ולא תשחית את פאת זקנך", ושם זה לא נאמר על מת, מה שאין כן לגבי כהנים, זה נאמר בהקשר של צער על מת (אמנם הגמרא לומדת גזירה שווה ומסיקה שבשניהם אסור גילוח בתער-שזה גם השחתה וגם גילוח- ואפילו לא על מת, בשניהם- כהנים וישראלים- אסור גילוח בתער) ובישראל משמע שאסורה השחתה של פאת זקנך ולא גילוח ויותר מתקשר למנהגי שבע עמי כנען שהקיפו פאת ראשם והשחיתו פאת זקנם לצורך פולחן עבודה זרה.
וכן לגבי קרחה, בשניהם זה נאמר שאסור כצער על מת (משמע שלא על מת מותר לעשות קרחה בראש וכך גם ההלכה), אך בכהנים זה נאמר בראש, ובישראל זה נאמר בין העיניים (והגמרא שוב לומדת גזירה שווה שבשניהם זה בראש ולא בין העיניים), וכן בשרטת- בשניהם זה כצער על מת, כי בישראל כתוב-"ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם", ובכהנים נאמר: "לא ישרטו שרטת", מיד לאחר האיסור להיטמא למת, משמע שזה קשור לצער על המת ורק אז אסור.
ואכן בספר "ירמיה" מופיע תיאור האבל על חורבן מואב אצל המואבים-"כי כל ראש קרחה וכל זקן גרועה על כל ידיים גדודות ועל מתניים שק" (פרק מ"ח).
לסיכום: משמע שבישראל איסורים אלה אסורים בגלל מנהגי הגויים, ואילו בכהנים זה נאמר בהקשר של צער על המת, בגלל שירותם במשכן ה' ולא ראוי מראה חיצוני זה למשרת ה' כפי שנראה בהמשך לגבי מומי כהנים שפוסלים אותם מלשרת במשכן מאותה סיבה, וכן יש את העניין של "עבדו את ה' בשמחה" וגילויי צער חיצוניים פוגעים בשמחת העבודה במשכן.
ומזה שנאמר-"קדושים יהיו לאלוקיהם"- מיד לאחר איסורים אלה משמע שמעשים אלה פוגעים בקדושה, כי קדושה דורשת יכולת שליטה ואיפוק, וגילויי צער מוגזמים עד כדי פגיעה בגוף, פוגעת בקדושה, כי פורצת גבולות, שאסור לחצות גם במקרה קיצוני של צער, בפרט שיש כללים ביהדות המסדירים את כללי האבל והמתאבל יותר ממה שמותר זה מראה על חוסר קבלת הדין וערעור על משפטו של בורא עולם.
דין נוסף שבו מחוייבים הכהנים, עודף על ישראל, זה דיני אישות-"אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלוקיו"- ומעניין שיש חלוקה בפסוק- זונה וחללה כתובות בפני עצמן ואח"כ אשה גרושה בנפרד, ואילו לגבי כהן גדול בהמשך הן כתובות ברצף אחד ללא הפסקה-"אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח".
כמו כן, ההדרגתיות אצל כהן הדיוט הפוכה מזו של כהן גדול: בכהן הדיוט- הפסולה ביותר בתחילה והכי קלה בסוף: זונה, חללה וגרושה, כי זונה וודאי הכי פסולה לכהונה, כי נעשה בה מעשה איסור בניגוד לגרושה שלא עשתה שום איסור (חללה באמצע כי הוריה עשו איסור- כהן עם גרושה) ואילו אצל כהן גדול זה הדרגתיות הפוכה- מתחיל מהכי קלה- אלמנה, ומסיים בהכי חמורה- זונה, והדבר אומר דרשני!
בפרט שכהן גדול הוא גם כהן רגיל לפני כן, ואם כן, כבר נאסרו עליו חללה, זונה וגרושה, והיה מספיק לומר "אלמנה לא ייקח"- כי בכך הוא עודף על כהן הדיוט, ובוודאי שאם אסור באלמנה אז מה צריך להוסיף גרושה, חללה וזונה שהן הרבה יותר חמורות מאלמנה?
באיסורי האישות של כהן הדיוט נאמר-"כי קדוש הוא לאלוקיו", בתור הסיבה לאיסורים אלה ולכאורה מה הקשר בין היות אשתו גרושה לפגיעה בקדושתו של הכהן? הרי היא לא עשתה דבר רע ויכולה להיות אשה צדיקה וטהורה ובעלה רשע, וגירש אותה כי רצה אחרת ומאס בזו, ואם כן מדוע יפגע הדבר בקדושת הכהן אם יישאנה לאשה? קל וחומר אלמנה לכהן גדול, שבכלל אין כאן שום פגם באשה בכך שבעלה נפטר בטרם עת ומדוע פוגם הדבר בקדושת הכהן הגדול לשאת אלמנה?
אך העניין הוא, שקשר הנישואין בין איש לאשתו הופך אותם ליישות אחת, וכפי שנדרש שהכהנים יהיו תמימים ללא מום, כך הזוגיות שלהם צריכה להיות ללא מום, וכאשר האישה גרושה, האיחוד ביניהם לא מושלם, בגלל מעורבות הבעל הקודם בעברה, בפרט אם יש ילדים מהזיווג הקודם, וגם אם לא, יש את הזכרונות מהנישואים הקודמים, ולכן בכהן הדיוט נאמר "אשה גרושה מאישה"- ולא נאמר סתם-"אשה גרושה", כי המעכב כאן הוא אישה הקודם, שעדיין ברקע בצורה מסויימת, וק"ו לזונה וחללה (שנפסלה מביאת איסור כהונה כמו גרושה לכהן) שכל הזכרונות של הגברים הקודמים פוגמים באיחוד שלה עם הכהן והופכים את הקשר לבעל מום מבחינה מסויימת.
וככל שעולה הקדושה, כך נדרש איחוד מושלם יותר, ולכן כהן גדול אסור גם באלמנה למרות שהבעל הקודם כבר לא קיים, והמת משתכח מן הלב, עדיין ביחס לקדושת כהן גדול יש כאן חוסר שלמות באיחוד, כי בכל זאת נבעלה למישהו אחר קודם, ולכן רק בתולה מעמיו ישא לאשה, שאז לא ידעה איש לפניו ואין זיכרונות מאיש אחר שיחצצו ביניהם וימנעו את האיחוד המושלם.
ולכן בניגוד לכל הפסוקים הקודמים שהדיבור בלשון רבים-"לא יקרחו קרחה... לא יגלחו... לא ישרטו... קדושים יהיו... ולא יחללו... הם מקריבים... והיו קודש... אשה זונה וחללה לא יקחו... ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלוקיו"- פתאום בסוף עוברים ללשון יחיד-"כי קדוש הוא לאלוקיו", ועל מי מתייחס דיבור זה, הרי רגע לפני כן דיברו על כהנים שלא ייקחו גרושה, אז למי מתכוונת התורה כשאומרת "כי קדוש הוא"?
וניתן לומר כפי שהסברנו שהמילים "קדוש הוא" מתייחסות לקשר הנישואים של הכהנים-"קדוש הוא לאלוקיו"- כלומר שהקשר חייב להיות קדוש ללא מומים ושריטות קודמות.
ובביאור הקושיות שהעלינו לעיל לגבי הדרגתיות הנשים ההפוכה בין כהן הדיוט לכהן גדול, צריך לבאר את משמעות המילים-"אשה זונה וחללה לא יקחו"- האם מדובר כאן בשתי נשים שונות- אשה זונה ואשה חללה (אז היה צריך להיות ברבים- נשים זונות וחללות לא יקחו, או- אשה זונה ואשה חללה לא יקחו כפי שנאמר בנפרד-"ואשה גרושה מאישה לא יקחו") או שמדובר באותה אשה שהיא גם זונה וגם חללה, ואם כן אז מניין לנו שאשה חללה בלבד גם אסורה לכהן הדיוט או זונה בלבד גם אסורה לכהן הדיוט?
והמציאות של זונה שהיא גם חללה- למשל אשה שזינתה עם גוי (שהפכה לזונה כי לא תופסים נישואין עימו) ואחר כך זינתה עם כהן (שהפכה לחללה כי זה פסול כהונה- כהן עם זונה) ונלמד זאת מכהן גדול: מצד אחד נאמר-"והוא אשה בבתוליה יקח", אם כן למה צריך להמשיך ולומר-"אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח"- הרי וודאי שלא ייקח כי הן לא בתולות מעצם הגדרתן?
ומוכרחים לומר שהן כן בתולות ולמרות זאת אסור לקחתן אלמנה מן האירוסין (שלא הספיק בעלה לעשות נישואין ובעילה עד שמת) גרושה מן האירוסין (ופה וודאי מדובר בנשים שונות ולא אלמנה שהיא גם גרושה, כי כתוב-"את אלה לא ייקח"- משמע שמדובר בנשים שונות) וחללה בתולה (כגון שהוריה חטאו- כהן עם גרושה, ונולדה הבת שהיא חללה בגלל עוון הוריה אך היא לא עשתה כלום, ועדיין בתולה, ובכל זאת אסורה לכהן גדול וממנו נלמד לכהן הדיוט שגם בו אשה חללה בלבד אסורה, והמילים- "זונה וחללה..." לא מדובר שהיא גם זונה וגם חללה אלא או זונה או חללה).
או אפילו חללה שהיא זונה- כלומר שנפסלה בגלל זנות, למשל גרושה עם כהן שמתחללת בביאתו, או חללה מצד הוריה שזינתה עם גוי שהפכה לזונה, אך עדיין בתולה כי זינתה שלא כדרכה (שלא ממקום בתולין), כי משמע מלשון הפסוק שחללה זונה זו אשה אחת, והמילה "זונה" זה לא שם עצם אלא פועל של החללה.
כלומר חללה מזנה, כי אם היה מדובר בשם עצם של "זונה" היה צריך להיות כתוב-"אשה זונה" כמו בכהן הדיוט, וכשכתוב "וחללה זונה" (בלי "ואו" ביניהם משמע שזו חללה מזנות ולא חללה מחמת הוריה).
אך למרות שכל הנשים הללו עדיין בתולות, בכל זאת אסורות לכהן גדול-"כי אם בתולה מעמיו יקח אשה" -ולכאורה פסוק זה מיותר כי כבר נאמר "והוא אשה בבתוליה יקח"- אלא הכוונה שלמרות שטכנית נשים אלה בתולות, אך אין להן שם-"בתולה בעמיו" אלא אלמנה בבתוליה גרושה בבתוליה, וחללה וזונה בבתוליה, אך לא "בתולות" בשם העצם שפירושן לא ידעו איש כלל. ("כי אשה בבתוליה"- משמע שיש לה עדיין בתולים אך לא נקראת "בתולה"), וממילא מובן מדוע חזרו על שמות נשים אלו בכהן גדול, למרות שכבר הוזכרו בכהן הדיוט, כדי שנדע ונלמד משם לכאן ומכאן לשם, כל גרושה פסולה לכהונה (בין הדיוט ובין
כהן גדול) בין אם היא בתולה עדיין ובין אם היא לא, וכן חללה- בין אם היא תוצאה של זנות שלה ובין אם היא תוצאה של מעשה הוריה (כהן עם גרושה), ובין אם היא עדיין בתולה (בין להדיוט בין לכהן גדול), וכן זונה- גם אם היא עדיין בתולה (כי נבעלה שלא כדרכה למי שלא תופס לו בה קידושין: כגון עריות וגויים) אסורה גם לכהן הדיוט וגם לכהן גדול.
כי מכהן הדיוט לבד, לא היינו יודעים באיזה גרושה ובאיזה חללה ובאיזה זונה מדובר, וחזרתן בכהן גדול תחת אותם שמות בדיוק מלמדת גם על כהן הדיוט.
לגבי גרושה שנאמר אצל כהן גדול, לא נאמר "גרושה מאישה" כפי שנאמר בכהן הדיוט, כי ייתכן שמדובר בגרושה שלאחר מכן מת בעלה הראשון, כך שלא קיים כבר בעולם ובכל זאת אסורה לכהונה, גם לכהן הדיוט וגם לכהן גדול.
כמובן שישנם הרבה מדרשי הלכה בפסוקים אלו, כפי שנדרשים בהרחבה במסכת קידושין ובמסכת גיטין, אך באנו ליישב כאן לפי הפשט, ולגבי הלכה למעשה יש לעיין בשולחן ערוך- אבן העזר.
"ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תישרף"- קדושת הכהנים מתפשטת גם לילדיהם ויש להם אחריות לא רק על עצמם, כי כל מעשה שלהם פוגע גם בילדיהם-"ולא יחלל זרעו בעמיו, כי אני ה' מקדשו"- וכן מעשה ילדיהם משליך גם עליהם-"את אביה היא מחללת", כי תולים את מעשיה בחינוכו של אביה, ולכן קדושה דורשת אחריות לא רק על עצמך אלא על כל הסובבים אותך ולא תוכל לומר אני את נפשי הצלתי.
"והכהן הגדול מאחיו... את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, ועל כל נפשות מת לא יבוא, לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא ייצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו כי נזר שמן משחת אלוקיו עליו אני ה'"- כהן גדול, כמו נזיר, אסור להיטמא גם לשבעת קרוביו, ולא רק שלא ייטמא, אלא כל מנהגי האבלות של פריעת הראש ופרימת הבגדים אסור (בניגוד לכהן הדיוט שמותר), כי קדושתו העודפת לא מאפשרת לו גילוי צער בתור הכהן הגדול במקדש ואין לו תחליף ולכן גם לא ייצא מן המקדש בזמן עבודתו, למרות מות קרוביו, אחרת מחלל את מקדש אלוקיו, וככל שהקדושה גדולה כך הביטול העצמי כלפי ה' גדול יותר ואין לו חיים פרטיים כמו לכהני הדיוטות, שלהם מותר וצריך לעזוב את המקדש ועבודתם על מנת להתאבל על שבעת הקרובים ואף להיטמא להם.
ובכך הגענו לפסגת הקדושה בבני אדם, שזה הכהן הגדול בבני ישראל שעליו נאמר-"אני ה' מקדשו".
והרי הכל התחיל בבניית המשכן, שה' שוכן בתוך בני ישראל ולכן נדרשים כולם להתאים את עצמם לקדושה שבתוכם ולכן פורטו דיני מאכלות אסורות ודיני טומאות למיניהן שצריך להתרחק מהן, ואחר כך דיני ההתקרבות לקדושה של בני ישראל, ובפרשתנו- דרכי הקדושה של הכהנים המשרתים במשכן ולבסוף דיני הכהן הגדול שהכי קרוב לשכינה במשכן.
וכעת מפרטת התורה את דרכי השירות במשכן של הכהנים ומה פוסל אותם מלשרת למרות קדושתם. ומתחילה במומים הפוסלים בכהנים מלשרת ולאחר מכן בטומאות שמונעות מהן לשרת ולאכול בקודשים, ובכך הם גרועים מבעלי מומים שמותרים לאכול בקודשים, ולאחר מכן בסוגי הקרבנות שפסולים מלהיקרב במשכן מחמת מומים, ולאחר מכן הפסולים מחמת העיתוי- למשל: רק ביום השמיני להולדת הבהמה היא מותרת בהקרבה במשכן וכן אם האם נשחטה באותו יום אסור לשחוט גם את בנה ולהקריבו.
ובתחילה התורה מפרטת את המומים הפוסלים בכהנים מלשרת בקדש במשכן ומתחילה במומים הגלויים לעין- איש עיוור או פיסח או חרום או שרוע ומסיימת במומים שלא גלויים לעין-"או גרב או ילפת או מרוח אשך"-שאלו מומים נסתרים מתחת לבגדים ובכל זאת פוסלים את הכהן מלשרת, כי לא ראוי שהמשרת במשכן לא יהיה שלם בגופו ובנפשו, כמו שלפני מלכים בשר ודם לא משרתים בחצר המלוכה בעלי מומים כי זה לא לכבוד המלך, כי היפך מבעל מום זה "תמים"-"כבש תמים בן שנתו", ותמים זה שלם ללא חסרון.
מצד שני, אין זה פוגם בקדושתם כי אין כאן חטא, ולכן "לחם אלוקיו מקודשי הקדשים ומן הקדשים יאכל"- בעל מום ראוי לאכול מבשר הקרבנות המקודשים ביותר כמו אחיו הכהנים השלמים בגופם- בשר חטאות, אשמות ומנחות, דבר המעיד שלא פגום בקדושתו-"אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשיי כי אני ה' מקדשם".
וכעת התורה מפרטת את הפסולים לאכול בקדשי המזבח מבין הכהנים (למרות שאין בהם מום) כיוון שנטמאו לאחת מן הטומאות, (ובכך הם גרועים מבעלי המומים שכן ראויים לאכול בקדשים ובתרומה) אך עדיין יש להם תקנה בטהרה וזה זמני, מה שאין כן בבעלי מום שאין תקנה, ואף פעם לא יוכלו לשרת במזבח, בניגוד לכהנים שנטמאו, שלאחר טהרתם יוכלו לחזור לשרת במשכן ולהקריב את לחם אלוקיהם וכמובן גם לאכול מבשר הקדשים.
והתורה משתמשת במילה "וינזרו"- מלשון נזירות והרחקה-"דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי"- כלומר הכהנים שנטמאו צריכים להינזר מקדשי בני ישראל שמוקרבים על המזבח ולא לאכול מבשר הקרבנות עד
שייטהרו, ומצד שני, לעיל בפרשת הכהן הגדול נאמר "כי נזר שמן משחת אלוקיו על ראשו"- רואים שהמילה "נזר" משמשת בתור כתר שנושאים על הראש שכולם יראו, אז מצד אחד- "וינזרו" מלשון הרחקה, ומצד שני "נזר"- זה במשמעות קדושה?
וצריך לומר ש"היא הנותנת"- הנזר של הכהנים זו ההינזרות שלהם מכל דבר טומאה ואותה הרחקה והיבדלות מהמון העם זה הנזר שמתנוסס על ראשם, ומייחד אותם משאר בני ישראל כי הקדישו עצמם לה', וממילא צריכים להתרחק ולהיבדל מהשאר, והקרבה זו מצידם היא נזר על ראשם.
"איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב, בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר", לכאורה הלא גם ישראלים פשוטים אם הם מצורעים או זבים או סתם טמאים כמו יולדת, כתוב מפורש שכל עוד לא נטהרה לגמרי מטומאתה אסורה לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש-"בכל קדש לא תיגע ואל המקדש לא תבוא עד מלאות ימי טהרה" (ויקרא י"ב) אז מדוע צריך לחזור גם לגבי כהנים שאסור להם לאכול בקדשים עד אשר יטהרו וכי הם לא בכלל עם ישראל, ומדוע צריך לחזור על כך לגבי זרע אהרן באופן מיוחד?
אז ראשית, כאן לא מדובר רק בקדשי המזבח אלא גם בתרומה שמקבל הכהן בתור מתנה מישראל שגם בה יש קדושה ואסור לאכלה בטומאה, וישראל אסורים לאוכלה אפילו בטהרה, ומצד שני היא בדרגה פחותה מקדשי מזבח שעליהם כבר נאמר לישראל הציווי לא לאוכלם בטומאה, והיה מקום לחשוב שתרומה שפחות חמורה מקדשים יהיה מותר לאוכלה בטומאה ולכן יש כאן אזהרה מיוחדת לגבי תרומה ורק לכהנים, כי לישראל אסור ממילא לאכלה, גם בטהרה.
שנית, גם לגבי קדשים צריך ציווי מיוחד לכהנים לגבי איסור אכילה בטומאה, כיוון שאכילת הכהנים בקדשי המזבח ובפרט בבשר חטאות ואשמות זו מצוות עשה ואכילתם נועדה לכפר על המקריב כמו אכילת המזבח את החלבים של הקרבן, כפי שראינו בפרשת "צו" לגבי חטאת-"כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדש קדשים היא" וכן באשם-"כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדש ייאכל, קדש קדשים הוא" (שם ו').
וכן בקצוף משה על אהרן ובניו על שלא אכלו מבשר שעיר החטאת ביום השמיני-"מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש, כי קדש קדשים היא ואותה נתן לכם לשאת את עוון העדה לכפר עליהם לפני ה'" (שם י'), רואים שאכילת הכהנים נועדה לכפר על עוונות בני ישראל, בניגוד לקרבן שלמים ופסח, שאכילה של הבעלים הישראלי את בשר הקרבן לא נועדה לכפר, ואולי לכן אסור לו לאכול בטומאה, אך הכהנים שאכילתם מכפרת ונאמר-"כל זכר בכהנים יאכל אותה" משמע כולם כולל הטמאים.
לכן צריכה כאן התורה להדגיש שאפילו במקרה זה אסור לכהנים לאכול את בשר החטאת והאשם בטומאה.
והתורה מבארת תחילה את מחוסרי הכפרה בכהנים- צרוע או זב שצריכים כפרה בקרבנות (כפי שמפורט בפרשת "מצורע") ורק אחר כך מותרים לאכול בקדשים ולכן כתוב בהם כאן "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" כלומר עד אשר יביא את קורבנותיו ואז גומר את טהרתו לגמרי, כפי שנאמר במצורע-"והעלה הכהן את העולה ואת המנחה המזבחה וכיפר עליו הכהן וטהר" (שם י"ד), ולגבי זב-"ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה וכיפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" (שם ט"ו).
ושניהם (צרוע וזב), כפרתם ביום השמיני בתחילת טהרתם וכבר הסברנו מה משמעות היום השמיני בעניין הכהנים והקדשים.
ולאחר מכן מבארת התורה את דיני הטהרה של הכהן שהוא ראשון לטומאה (שנגע באב הטומאה) שאז לא צריך קרבנות אלא רק-"רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים"- ובכלל אלה כוללים-"הנוגע בכל טמא נפש" (כהן שנגע בטמא מת שהוא אב טומאה כי נגע באבי אבות הטומאה-המת, וממילא הכהן הנוגע בטמא מת הוא הראשון לטומאה) או "איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (בעל קרי, המוזכר בפרשת "מצורע" שהוא ראשון לטומאה, כי שכבת הזרע היא אב הטומאה והוא שנגע בה הראשון לטומאה-"ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (שם, שם)) או "איש אשר ייגע בכל שרץ אשר יטמא לו" (שרץ- אב הטומאה, והכהן הנוגע בו הוא הראשון לטומאה) "או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו" (על פי הפשט מדובר בכהן שנוגע באחד מהאנשים שהם אב הטומאה-זב, זבה, נדה, מצורע, יולדת, בניגוד לדרש שמדובר כאן בנוגע במת שאז לא מועילה לו רחצה במים אלא צריך הזאת מי פרה אדומה).
וכעת התורה מפרטת על הדרך את כל הראוי לאכול בקדשים של כהן (חזה ושוק של שלמים שמקבלים הכהנים, כי בבשר חטאות ואשמות ומנחות, רק זכר בכהנים רשאי לאכול כולל בעל מום), וכן בתרומה- רק קניין כספו של הכהן- עבדו הכנעני, ולא עבדיו העבריים שלא קנויים לו בגופם-"תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש", וכן בת כהן אוכלת בבית אביה בחזה ושוק ותרומה עד נישואיה לישראלי שאז לא אוכלת בתרומה ובקדשי הכהן, וכאשר מתאלמנת או מתגרשת וחוזרת לבית אביה- חוזרת לאכול בתרומה בתנאי שאין לה זרע מבעלה. (כי אז היא נכללת בכלל הזרים האסורים לאכול בתרומה, ואם אוכלים בשוגג צריכים לשלם לכהן את הקרן בתוספת חומש).
ולאחר שפירטה התורה את משרתי המשכן- הכהנים, והנדרש מהם כדי להיות ראויים לשמש במקדש, פונה התורה לעסוק במוקרבים במשכן, שגם הם צריכים להיות תמימים ללא מום (גם המובאים על ידי נכרי כקרבן לה'), כראוי לקדושתם כקרבן.
וכן הזמן בו ראויים להיות קרבן מגיל שמונה ימים (ובכך מקבילים למקריבים הכהנים שהיום השמיני חזר שוב ושוב בעניינם, הן בחניכתם ביום השמיני למילואים, והן בטהרת צרוע וזב כהנים, שאז ראויים לאכול בקדשים לאחר הבאת קרבניהם ביום השמיני) ואמנם דין זה הוזכר כבר בפרשת "משפטים"-"בכור בניך תתן לי, כן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי" (שמות כ"ב), אך שם דובר רק על בכור, וכאן מרחיבה התורה דין זה לכל הקרבנות בהמה שמוקרבים במקדש, שלפני היום השמיני לא יירצו לקרבן וכפי שהסברנו מספר פעמים, שהמספר שמונה מיוחד לעניין קודש כי הוא מעל הטבע (שלו שייך המספר שבע), ולכן מה שעולה לה' צריך להיות בן שמונה ימים ומעלה, כי אז יצא מגדר הטבע.
ולכן גם בבני אדם ברית מילה בגיל שמונה ימים, שזה גם סוג של קרבן לה'- הערלה שנחתכת מהתינוק ומכניסה אותו בבריתו של אברהם אבינו, ואצל הישראל דווקא הטלת המום הופכת אותו לתמים בהיפוך מהבהמה.
ועוד מחוסר זמן זה-"אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"- שפה זה לא רק בתורת הקרבן, אלא גם בחולין אסור לשחוט את האם ובנה באותו יום, גם לצורך אכילת חולין, כי לא כתוב כמו בפסוק הקודם לעניין היום השמיני-"יירצה לקרבן אשה לה'" ששם זה רק לגבי קדשים לקרבן, אך כאן כתוב "לא תשחטו"- בשום אופן, אך כיוון שזה שייך גם לגבי קרבן, לכן הובא כאן בעניין הקדשים.
וכעת מביאה התורה עניין חדש שלכאורה לא קשור-"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, ביום ההוא ייאכל לא תותירו ממנו עד הבוקר אני ה'... ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדישכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים, אני ה'".
ובכך מסתיים כל עניין התקדשות האדם, שהתחיל בפרשת "שמיני" בעניין ההרחקה ממאכלות אסורות ומטומאת שרצים ונבלות, ונמשך בפרשות "תזריע", "מצורע"- בדיני הטומאה למיניהם, ולאחר מכן בפרשת "אחרי מות" בדיני עריות וההרחקה מהם בסור מרע, ואז בפרשת "קדושים" בעשה טוב של עם ישראל על מנת להתקדש, ובפרשתנו בקדושת כהנים והכהן הגדול ובאכילת הקדשים ע"י הכהנים ותנאי אכילתם, וכעת תעבור התורה לקדושת הזמנים והמועדים המקודשים בימות השנה.
ואם כן, מה שייך לכאן קרבן תודה וזמן אכילתו? והלא קרבן תודה כבר פורט בהרחבה בפרשת "צו"-"אם על תודה יקריבנו... ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו ייאכל לא יניח ממנו עד בוקר, ואם נדר או נדבה זבח קרבנו ביום הקריבו את זבחו ייאכל וממחרת ..." (ויקרא ז').
וכפי שראינו, שם גם פורט זמן אכילת קרבן תודה השונה מזמן אכילת קרבנות השלמים האחרים- שהוא יומיים (למרות שגם קרבן תודה שייך לקרבנות השלמים), כמו כן, בעניין הקודם של פסול מומים בקרבנות, מוזכרים רק שני סוגי קרבן- עולה ושלמים, ואילו חטאת ואשם לא מוזכרים, ומדוע? וכי חטאת ואשם ניתן להקריב בעלי מומים?
והלא בפרשת "ויקרא" בפירוט קרבנות אלו נאמר במפורש "פר בן בקר תמים", "שעיר עיזים זכר תמים", וכן באשם-"איל תמים מן הצאן". והלא זה קל וחומר, אם שלמים שהם קדשים קלים- פסולים בעלי מומים, קל וחומר חטאת ואשם שהם קדשי קדשים שפסולים בעלי מומים ומדוע לא הוזכרו בפרשתנו?
וצריך לומר שלאחר פירוט קדושת הכהנים, לצורך סיום פרשת קדושת האדם הישראלי חוזרת התורה וכוללת יחד את בני ישראל והכהנים ביחד, בעניין הקדושה של שניהם שנפגשת בקרבנות המוקרבים במשכן, ולכן בתחילת פרשת פסולי המומים בקרבנות, ה' אומר למשה-"דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", שכאן כולל גם את הכהנים וגם בני ישראל, בניגוד לפרשיות הקודמות שאמר לו לדבר רק אל אהרן ובניו.
וכיוון שמדובר כאן בקדושה של הכהנים ובני ישראל יחד, לכן מוזכרים רק קרבנות שמביאים ישראל לא בחיוב- כחטאת ואשם (שלא מובילים לקדושה אלא עוצרים ריחוק מה')- אלא מנדבת ליבם ומרצונם להתקרב ולהתקדש- כעולה ושלמים, ולכן נאמר שוב ושוב "לרצונכם"-"איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם... לרצונכם תמים זכר... ואיש כי יקריב זבח שלמים לה' לפלא נדר או לנדבה בבקר או בצאן תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו", ויש כאן ציווי לישראל, לא להביא בעל מום, ולכהנים- לא להקריבו.
ולאחר מכן יש ציווי של ה' אל משה שכולל את כל עם ישראל ונועד לחבר בין קדושת ישראל לקדושת הזמנים, שתחל מיד, ולכן מדבר על קרבן מחוסר זמן שאין להקריבו למזבח, אם זה לפני היום השמיני ללידתו ואם זה שאמו נשחטה באותו יום- וזה בבהמות, ולאחר מכן עובר למחוסר זמן באדם- באכילת קרבן התודה שיש לאכלו באותו יום- כפי אכילת המזבח שהיא רק ליום וללילה, ויש בו אכילה גם לכהנים (חזה ושוק וארבע לחמים מלחמי התודה) וגם לישראל (שאר בשר הקרבן ושלושים ושש הלחמים הנותרים) וגם לה' (החלבים על המזבח) וכולם צריכים לאכלו תוך יום ולילה בלבד.
ובכך מושווים כל חלקי עם ישראל יחד עם ה' בקדושה אחת ובזמן אחד, בניגוד לכל קרבן אחר שאין בו מצב זה, כי קרבן עולה יש אכילה רק לה', וחטאת, אשם ומנחה רק לה' ולכהנים, וקרבן שלמים אמנם יש אכילה לכולם, אך לה' על המזבח זמן האכילה רק יום ולילה ואילו לישראל ולכהנים- שני ימים ולילה (אמנם איל נזיר הוא גם רק ליום וללילה, אך נזיר זה לא כלל ישראל) ורק קרבן תודה מתקיים בו שילוב זה של אכילת שלושתם באותו זמן, ולכן בזה מסיימת התורה את קדושת האדם מישראל- ישראל וכהנים שמתחברים לה' בקדושתם וגם בזמנם, ובכך מכשירים את הדרך למעבר לקדושת הזמנים.
ורגע לפני המעבר לקדושת הזמנים ואחר כך קדושת הארץ (פרשת "בהר" ו"בחוקותי") מסיימת התורה בקדושת האדם הגדולה ביותר שכל אחד מישראל יכול להגיע ברגע אחד- קידוש שם ה' ברבים ומסירות נפש על קידוש ה'-"ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה'"- שמפה נלמדת מצוות קידוש ה' בפרהסיה, שברגע אחד יכול האדם הכי רחוק בישראל לעלות לפסגת הקדושה ולקנות עולמו בשעה אחת- במסירת נפשו על קידוש ה' בפרהסיה.
וכעת מתחילה התורה בפירוט הזמנים המקודשים בימי השנה, ובניגוד לפרשת "פנחס" בספר "במדבר", שאמנם גם שם מפורטים המועדים המקודשים, אך שם מתמקדת התורה בקרבנות המוספים של כל חג וחג, מה שלא עושה כאן- שלא מזכירה כלל את קרבנות המוספים המיוחדים לכל חג אלא יותר לאופן קידוש הזמן של כל חג ע"י בני ישראל, וסוג הקדושה של
כל חג מבחינת איסור עשיית מלאכה בו וסיבת קידושו דווקא בזמן זה, כהמשך לעיסוק בקדושה כפי שהזכרנו לעיל.
ומתחילים בשבת שגם נקראת "מקרא קודש" ולכן נכללת בכלל מועדי ה'-"אשר תקראו אותם מקראי קדש", אך-"אלה הם מועדיי"- אתם קוראים אותם מקראי קדש כי זמניהם משתנים לפי עיבור החודש ועיבור השנה שנתונים בידיכם, אך עצם המועדים אני קובע, כי אלה הם מועדיי- שאני קובע.
ולגבי שבת לא נדרשים בני ישראל לקרוא אותה במועדה (כפי שנאמר לגבי שאר מועדים מקודשים-"אשר תקראו אותם במועדם") כי היא קבועה בזמנה מששת ימי בראשית- כל שבעה ימים חלה שבת בלי קשר לעיבור החודש או עיבור השנה אך בכל זאת נקראת "מקרא קודש", כי רק ישראל מקדשים אותה על פני האדמה בניגוד לשאר העמים.
ומקדשים אותה ע"י-"כל מלאכה לא תעשו שבת היא לה' בכל מושבותיכם", ובניגוד לשאר המועדים המוזכרים בפרשתנו (למעט יום הכיפורים) ששם נאמר-"כל מלאכת עבודה לא תעשו", שזה מדבר רק על מלאכה שלא לצורך אוכל נפש, ולכן נאמר-"מלאכת עבודה", כי מלאכה לצורך אוכל נפש לא נקראת "מלאכת עבודה" ומותרת בכל החגים למעט שבת ויום הכיפורים, שבהם נאמר הביטוי-"כל מלאכה לא תעשו"- שזה כולל גם מלאכת אוכל נפש.
ובפרשת "בא", בציווי הראשוני על חג הפסח זה נאמר במפורש-"וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא ייעשה בהם אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם" (שמות י"ב)- כגון- בישול, אפיה, שחיטת בהמה, הבערת אש לצורך בישול וכדומה. ואילו כאן בחג פסח נאמר-"כל מלאכת עבודה לא תעשו"- ולא נאמר-"אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם", משמע שכאשר נאמר "מלאכת עבודה", זה כבר כולל את המיעוט של אוכל נפש, ורק כאשר נאמר "כל מלאכה", צריך להוסיף את המיעוט של אוכל נפש, אחרת זה כולל הכל, כמו בשבת ויום הכיפורים שאף מלאכת אוכל נפש נאסרת.
וכעת עוברת התורה לקידוש המועדים שנקבעים על פי בית דין, בהתאם לעיבור השנה ולעיבור החודש על פי ראיית הלבנה, ולפי זה גם נקבעים המועדים של כל חג ויכולים להשתנות על פי החלטת בית דין, ולכן תלויים בעצם בישראל ולא בידי שמיים, כפי ששבת קבועה מששת ימי בראשית, לכן נאמר: "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם"- כאן נוספת המילה "במועדם" (שלא נאמרה לגבי שבת), כי ישראל קובעים וקוראים את מקראי הקודש על פי המועד שהם קובעים.
בפרשת "פינחס" מופיע כאן ראש חודש לאחר שבת, וכאן אין התייחסות לראש חודש כלל, אולי בגלל שהוא לא נקרא "מקרא קודש", כי לא אסור במלאכה כלל כמו החגים המוזכרים כאן שבכולם נאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ולכן נקראים "מקרא קודש", מה שאין כן בראש חודש שלא נקרא "מקרא קודש", ולכן לא נכלל בכלל הזמנים המקודשים.
ובפרשת "פינחס" כן מוזכר ראש חודש, כי שם לא עוסקים בקדושת הזמנים אלא בדיני קרבנות מוספים שנוספים על קרבן התמיד של כל חג ולכן גם ראש חודש שיש בו תוספת קרבנות על יום רגיל, נכלל בכלל המועדים שיש בהם קרבנות המוספים.
ופרשתנו מביאה בזה אחר זה את המועדים המקודשים, ומתחילה בפסח שיש בו שני ימים מקראי קדש- ביום הראשון וביום השביעי של פסח, שכל מלאכת עבודה אסורה בהם ובכך מתקדשים הזמנים הללו.
ולאחר מכן מגיע המועד המקודש הבא שנקרא מקרא קודש וזהו חג שבועות (ובפרשת "פינחס" מכונה "יום הביכורים") כי זמנו נקבע על פי מנחת העומר (שנוהגת רק בכניסה לארץ-"כי תבואו אל הארץ") שמובאת ממחרת השבת, דהיינו למחרת היום הראשון של פסח- בשישה עשר בניסן, ומתירה את התבואה החדשה באכילה, שעד אז אסורה באיסור "חדש", ומאז סופרים שבעה שבועות וביום החמישים-"מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובו מביאים את מנחת הביכורים- שתי הלחם הבאים מהתבואה החדשה (ובאים חמץ, בניגוד לכל המנחות הבאות רק מצה), יחד עם שני כבשי שלמי ציבור (השלמים היחידים שהם קרבן ציבור ונחשבים קדשי קדשים (כלומר נאכלים רק בעזרה לזכרי כהנים בלבד), בניגוד לשאר השלמים שהם קדשים קלים).
וזהו "מקרא קדש" שתלוי בקדושת הארץ בניגוד לשאר החגים שלא תלויים בכניסה לארץ, כפי שנראה בפרשה הבאה העוסקת בקדושת הארץ- המספר חמישים ועניין מצוות הספירה של שבע שבתות, נוהגת דווקא בארץ כפי שנראה בעניין שנת היובל, רק ששם זה שנים וכאן זה ימים, וזאת כנגד המקום המקודש, ולכן עניין הספירה של חמישים ושל שבע שבתות אם זה בימים (חג השבועות) ואם זה בשנים (שנת היובל) נוהג דווקא בארץ ישראל, ופה שוב נוצר חיבור בין קדושת הזמן לקדושת המקום.
וכעת מופיעים שני פסוקים שלכאורה לא קשורים, וכבר הופיעו בפרשת "קדושים", ומדוע חוזרים כאן ללא קשר לקדושת הזמן-"ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלוקיכם", ומדוע לא מופיע כאן הפסוק השני שם לגבי פרט כרמך ועוללות הכרם? ויש לומר: שכיוון שבחג השבועות שהוזכר זה עתה, מוזכרות שתי מנחות – מנחת העומר שבאה בתחילת חמישים היום ומתירה את החדש ובאה מן השעורים, ומנחת שתי הלחם הבאה ביום החמישים- בחג השבועות- ובאה חמץ מן החיטים ולשם כך קוצרים את השעורה והחיטה לשם מצווה, עם כל זאת אסור לשכוח את קדושת האדם מישראל, שהוזכרה בפרשת "קדושים"- בעניין מתנות העניים ולא יבוא אדם ויאמר- אני קוצר לשם מצוות העומר, לשם מצוות שתי הלחם וודאי שאני פטור ממתנות עניים, לכן באה התורה לומר- עם כל הכבוד לקדושת הזמן, זה לא בא על חשבון קדושת האדם, וגם בשדה שקוצרים שעורים לעומר וגם בשדה שקוצרים חיטים לשתי הלחם, עם כל התלהבות המצווה, צריך לזכור גם את העניים ולהשאיר את הפאה והלקט לעניים, ולא לשכוח את קדושת האדם, ולכן לא מוזכרים כאן מתנות הכרם- עוללות ופרט, כי פה מדובר רק על קצירת התבואה- שעורה וחיטה ולא מדובר כלל על ענבי הכרם.
ומעניין שבניגוד לחג הפסח שבו הוזכר תאריך מדויק וחודש מדויק- בחמישה עשר לחודש הראשון, לעומת זאת הן בחג השבועות והן במנחת העומר שממנה סופרים שבעה שבועות, לא מוזכר תאריך כלל- לא של חודש ולא של יום- כאילו הם מעל הזמן.
ולעומת זאת החגים הבאים חלים כולם בחודש השביעי וכולם מתוארכים בדיוק: החל מהראשון לחודש השביעי- "זכרון תרועה מקרא קודש" עבור בעשור לחודש השביעי (יום הכיפורים) שאותו מקדשים בני ישראל גם באי עשיית מלאכה כלל (כולל מלאכת אוכל נפש) וגם בעינוי נפש-"שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב תשבתו שבתכם" (וכאן גם מוזכר עונש מי שלא מתענה- כרת, ומי שעושה מלאכה-"והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה"), וכלה בחג הסוכות שבו יש שני מקראי קודש בחמישה עשר בו ובעשרים ושתיים בו (שמיני עצרת).
ויוצא שבסך הכל יש שבעה מקראי קודש בשנה (שבת לא נכללת כי היא קבועה ולא נקבעת ע"י ישראל כמו שאר המועדים) ורובם בחודש השביעי (ארבעה מתוכם), שבו גם חג סוכות- שבעה ימים, ויחד עם שבעת ימי הפסח ושבעה שבועות של לפני חג השבועות.
וכפי שנראה בפרשה הבאה בעניין קדושת הארץ- גם המספר שבע חוזר על עצמו- הן בשנת השמיטה שנת השבע והן בשבע שבתות השנים שבסיומן- היובל, שנת החמישים.
וכך יוצא שבכל שלושת הקדושות חוזרים שוב ושוב המספר שבע והמספר שמונה (השייך לקודש מעל הטבע):
באדם-שבעת ימי המילואים של הכהנים וחניכתם ביום השמיני, שבעת ימי טומאת לידת זכר ומילתו ביום השמיני, שבעת ימי ספירו של מצורע וטהרתו ביום השמיני, וכן בזב וזבה וכן בנזיר טמא-שבעה ימי טומאה והבאת קורבן ביום השמיני.
וכן בזמנים- השביעיות שהזכרנו, והשמונה-שמיני עצרת שנמצא בסוף הזמנים המקודשים ובו מתעלים מעל הטבע, וכן היום החמישים של ספירת העומר שבו חל חג השבועות ומקביל לשמונה- בשבועות.
וכן בקדושת הארץ-היובל הוא בעצם השמיני לאחר שבע שביעיות שנים ובו מסתיים הזמן וחוזר לראשיתו- הן לגבי עבדים המשתחררים, הן לגבי קרקעות השבות לבעליהן ביובל.
ואת חג הסוכות מקדשים ישראל ע"י ארבעת המינים וישיבה בסוכה ובעיקר בשמחה-"ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". וכיוון שבסיום הזמנים המקודשים הגיע שמיני עצרת- שהוא מעל הזמן, לכן מביאה הפרשה שתי מצוות שלכאורה לא קשורות לפרשתנו, וכבר הובאו מספר פעמים בספר "שמות" ובספר "ויקרא" ומדוע חוזרים עליהן?- הדלקת הנרות במנורת המקדש ולחם הפנים על השולחן במשכן.
אך על פי מה שהסברנו מובן הקשר, כי בשתי מצוות אלו חוזר עניין המספר שבע ועניין מילת "התמיד" שפירושה מעל לזמן- נצח.
כי במנורה שבעה קנים ושמן הזית כנגד השמונה-"להעלות נר תמיד", "לפני ה' תמיד חוקת עולם לדורותיכם", "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות לפני ה' תמיד", שלוש פעמים מוזכרת כאן המילה תמיד, ולא סתם, אלא להדגיש את העניין שישראל מעל לזמן ומעל לטבע ולא מונהגים על פי חוקי הטבע, כפי ששאר אומות העולם, אלא ע"י שם הוויה ברוך הוא שהנהגתו ניסית מעל הטבע.
וכן בלחם הפנים מוזכרות כאן שתים עשרה חלות כנגד שנים עשר שבטי ישראל (שהם כנגד המספר שש ולכן נאמר בלחם הפנים- גם "שש המערכת")
"ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד"- שבת כנגד שבע שזה שבט לוי שהוא בדרגת השביעי, והמילה תמיד כנגד השמונה (כי הלחם נמצא על השולחן שמונה ימים משבת לשבת) שהוא מעל הזמן- כנגד הכהנים המקודשים שאוכלים את הלחם ביום השמיני לאפייתו, ולכן נאמר-"והייתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש כי קדש קדשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם".
קדש קדשים- זה העשירי, "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא כ"ג), ובפסוק זה מוזכרות שלושת הקדושות שהזכרנו –"אהרן ובניו"- קדושת האדם. "במקום קדוש"- קדושת המקום, "חוק עולם"- קדושת הזמן (כי המילה "עולם" בתנ"ך היא תמיד במובן של זמן נצחי (ולא במובן של מקום כמו בלשון חז"ל שנלקח מארמית), ולכן עולם הוא משרש נעלם, כי הזמן לא מוחשי ונעלם מן העין).
ולסיום הפרשה, מופיע נושא חדש שנראה תלוש לחלוטין מעניין הפרשה, אך במבט מעמיק משתלב היטב בענייננו- פרשת מגדף וסקילתו- בתחילה לא מוזכר אף שם של המעורבים, אפילו לא שם ה' שאותו נקבו ולאחר המעשה פתאום מפרטים שמות-"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי ויקוב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל". עד כה לא מוזכר אף שם של המעורבים-"ויביאו אותו אל משה ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן ויניחוהו במשמר לפרוש להם על פי ה'".
לפני הקללה- אף שם לא מוזכר, ולאחר הקללה- שם השופט – משה, ושם אם המקלל ושם ה' מוזכרים, אך שם המקלל לא מוזכר כלל, וכן שם האיש שרב אתו לא מוזכר- יוצא שגם מקלל ה' וגם זה שגרם לו לקלל- שניהם נמחק שמם- מידה כנגד מידה.
וזו הסיבה שבהמשך מביאה התורה עניינים שלא קשורים לפרשתנו, וכבר הובאו בפרשת "משפטים"-"עין תחת עין שן תחת שן..." וזאת מאחר שכל עניין המגדף התחיל במריבה בין שני אנשים-"וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי" ומפירוט מוצאם משמע שזו סיבת הריב- שאיש הישראלי גינה את בן הישראלית על מוצאו המצרי, ובכך גרם לו לקלל את ה' (בפרט על פי המדרש שמביא רש"י במקום), לכן התורה מביאה כאן את כל דיני הריב בין אדם לחברו, ומזהירה מראש על כל התוצאות הנגזרות מכך, כדי להרחיק בני אדם ממצב כזה-"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת", "ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש"- שפה מדובר באדם שרב עם חברו ופגע בבהמתו כדי לפגוע בחברו ממונית.
"ואיש כי ייתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן ייעשה לו שבר תחת שבר...", "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח יהיה כי אני ה' אלוקיכם"- שלא יחשוב האזרח (איש הישראלי) שדינו שונה מהגר (בן הישראלית), ומותר לו לבזותו ולריב עמו כי דין אחד יהיה לשניהם, כפי שבמקרה המגדף, גם איש הישראלי נמחק שמו על אשר גרם למגדף לקלל את ה'.
"וידבר משה אל בני ישראל ויוציאו את המקלל אל מחוץ למחנה וירגמו אותו אבן ובני ישראל עשו כאשר ציווה ה' את משה".
וכך הפרשה שהתחילה ב"אמור אל הכהנים"- אמירה של קדושה הסתיימה באמירה של טומאה- גידוף שם שמיים, וכנגד המעלה הכי גבוהה של קדושה שהובאה בפרשתנו-"ונקדשתי בתוך בני ישראל"- שזה המקדש שם ה' ברבים ומוסר נפשו על קדושת ה', כנגדו בא מגדף ה' שזה ההיפך המוחלט ומהווה חילול ה' ברבים כי גם במגדף נאמר-"בתוך בני ישראל... ויקלל" שגם הוא קילל את ה' בפרהסיה בתוך בני ישראל ולכן קיבל את העונש הכי קשה בתורה- סקילה.
כך שיש לנו מצד אחד את הקדושה הכי גדולה של מקדש שם שמיים ברבים ומצד שני מגדף שם ה' ברבים.
כי כח הדיבור (שניתן רק לאדם ולא לבעלי החיים) נובע מהנשמה האלוקית שבגוף ונועד לעסוק בתורה ובמצוות ולקדש את שם ה' בעולם בהפצת תורתו ואמונתו, וכאשר אדם לוקח כח זה ומשתמש בו כדי לגדף את בוראו, אין כפיות טובה גדולה מזו.
לעומת המגדף יש לנו את פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שקידש שם שמיים ברבים וגם בו נאמר שעשה זאת בתוך כל עדת ישראל לעיני כל-"בקנאו את קנאתי בתוכם" (במדבר כ"ה), ולכן בפרשה הקרויה על שמו גם מופיעה פרשת המועדות המקודשים כמו בפרשתנו שבה הוזכרה מעלה זו של קידוש ה' ברבים, ושוב מתברר הקשר בין קדושת האדם לקדושת הזמנים ולקדושת הארץ, כי בפרשת "פינחס" גם מוזכרת קדושת הארץ ונחלתה בעניין בנות צלופחד שביקשו נחלה בארץ בזכות קדושתה.
ובניגוד למגדף שלא מוזכר שמו, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן נזכר במלוא ייחוסו ושמו, כי קידש את ה' ולכן גם שמו התקדש לדורי דורות- מידה כנגד מידה.
.
