נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
דבר תורה מפי יגאל_עמיר לפרשת השבוע. שבת שלום!
פרשת ויקהל
פרשתנו מהווה תשובת המשקל לחטא העגל, ואם שם היתה התלהבות מצד הטומאה, כאן מתבטאת ההתלהבות שמצד הקדושה. וכפי שבחטא העגל משתמשת התורה בלשון היקהלות-"וייקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" )שמות ל"ב א'(. גם כאן נפתחת הפרשה בשורש זה-"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" )שמות ל"ה פסוק א'(. אך ההבדל הוא עצום: שמה ההיקהלות באה מהמכנה המשותף הכי נמוך- מהיצרים, לא מציווי אלוקי. והעם נקהל על מנהיגו אהרן ורוצה אלוהים שילך לפניו וישרת אותו ויספק את צרכיו הכי בהמיים, ואילו בפרשתנו, המנהיג מקהיל את העם על פי ציווי ה' כדי לשמוע את דבר ה' ולמלא את רצונו. ולכן שם נוקט אהרן בלשון של פירוק והפקרות, בדרישה להתנדבות העם לזהב לשם בניית העגל-"ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם והביאו אל אהרן" )שמות ל"ב פס' ב'-ג'(. וכן בעבודת העגל מציינת התורה את ההתלהבות של טומאה-"וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" )שם, ו'( על משקל-"אכול ושתו כי מחר נמות" )ישעיה כ"ב י"ג( וכן על משקל-"ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק" )בראשית כ"א ט'( כלומר חיים את הרגע ופורקים כל עול בהתלהבות פרועה ללא חשיבה קדימה. ואכן משה רואה את מהות החטא-"וירא משה את העם כי פרוע הוא... ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי" )שמות ל"ב פ"ס כ"ה-כ"ו( כי הניגוד לפריעת הסדרים, להתפרקות, להפקרות, זו ההיענות לדבר ה', ולכן מזמין את מי שלא נכנע ליצריו, וליבו עדיין לה' שיבוא אליו כתרופת נגד להתפרקות. ולכן בפרשתנו משה מקהיל את העם לרצון ה' ומבקש מהם תרומה למשכן, וגם פה מבקש את התלהבות הלב אך לצד הקדושה. ולכן כאן לא נאמרת לשון התפרקות אלא לשון נדיבות הלב-"קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת..." )שמות ל"ה, ה'(. וגם העם כאשר מביאים את תרומתם, הלשון היא של התלהבות של קדושה שמרוממת את האדם ולא משפילה אותו לרמת בהמה-"ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'... ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב... וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" )שם פ"ס כ"א-כ"ו( שוב ושוב חוזרת המילה "חכמת לב" ו"אשר נשאו ליבו" שגם הלב שמבטא את הרגש וההתלהבות של האדם יכול לפעול מצד החכמה והקדושה ויכול לנשא את האדם ולהגביהו לדרגת מלאך. אותו לב שיכול להפילו לשפל המדרגה בהתלהבות יצרית חייתית כמו בחטא העגל שמבטא התפרקות מוסרית ויצרית. ולכן אותם תכשיטי זהב ששימשו בעגל לשם החטא כאן משמשים לקדושה לבניית המשכן שה' ישכון בתוכו. ולכן בסוף הפרשה עושה משה את הכיור במשכן מנחושת המראות הצובאות-"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת ומראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" )שמות ל"ח פ"ס ח'( שהנשים שצבאו על פתח אוהל מועד להביא את תרומתן, בהתלהבותן הביאו את מראות הנחושת שבהן היו מתייפות לבעליהן, וגם אותן הביאו לשם שמיים לצורך הקדושה למרות שבבסיס המראות משמשות לסיפוק היצר, אך גם אותן ניתן להעלות לדרגת קדושה בהתלהבות הנכונה בדיוק כפי שכשאשה מתייפה במראה לצורך זיווג עם בעלה מעלה את היצרים האנושיים לדרגת קדושת הזיווג.
.
פרשת ויקהל
פרשתנו מהווה תשובת המשקל לחטא העגל, ואם שם היתה התלהבות מצד הטומאה, כאן מתבטאת ההתלהבות שמצד הקדושה. וכפי שבחטא העגל משתמשת התורה בלשון היקהלות-"וייקהל העם על אהרן ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו" )שמות ל"ב א'(. גם כאן נפתחת הפרשה בשורש זה-"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם" )שמות ל"ה פסוק א'(. אך ההבדל הוא עצום: שמה ההיקהלות באה מהמכנה המשותף הכי נמוך- מהיצרים, לא מציווי אלוקי. והעם נקהל על מנהיגו אהרן ורוצה אלוהים שילך לפניו וישרת אותו ויספק את צרכיו הכי בהמיים, ואילו בפרשתנו, המנהיג מקהיל את העם על פי ציווי ה' כדי לשמוע את דבר ה' ולמלא את רצונו. ולכן שם נוקט אהרן בלשון של פירוק והפקרות, בדרישה להתנדבות העם לזהב לשם בניית העגל-"ויאמר אליהם אהרן פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי. ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם והביאו אל אהרן" )שמות ל"ב פס' ב'-ג'(. וכן בעבודת העגל מציינת התורה את ההתלהבות של טומאה-"וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחק" )שם, ו'( על משקל-"אכול ושתו כי מחר נמות" )ישעיה כ"ב י"ג( וכן על משקל-"ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק" )בראשית כ"א ט'( כלומר חיים את הרגע ופורקים כל עול בהתלהבות פרועה ללא חשיבה קדימה. ואכן משה רואה את מהות החטא-"וירא משה את העם כי פרוע הוא... ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לה' אלי" )שמות ל"ב פ"ס כ"ה-כ"ו( כי הניגוד לפריעת הסדרים, להתפרקות, להפקרות, זו ההיענות לדבר ה', ולכן מזמין את מי שלא נכנע ליצריו, וליבו עדיין לה' שיבוא אליו כתרופת נגד להתפרקות. ולכן בפרשתנו משה מקהיל את העם לרצון ה' ומבקש מהם תרומה למשכן, וגם פה מבקש את התלהבות הלב אך לצד הקדושה. ולכן כאן לא נאמרת לשון התפרקות אלא לשון נדיבות הלב-"קחו מאיתכם תרומה לה' כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחושת..." )שמות ל"ה, ה'(. וגם העם כאשר מביאים את תרומתם, הלשון היא של התלהבות של קדושה שמרוממת את האדם ולא משפילה אותו לרמת בהמה-"ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'... ויבואו האנשים על הנשים, כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב... וכל אשה חכמת לב בידיה טוו... וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחכמה טוו את העיזים" )שם פ"ס כ"א-כ"ו( שוב ושוב חוזרת המילה "חכמת לב" ו"אשר נשאו ליבו" שגם הלב שמבטא את הרגש וההתלהבות של האדם יכול לפעול מצד החכמה והקדושה ויכול לנשא את האדם ולהגביהו לדרגת מלאך. אותו לב שיכול להפילו לשפל המדרגה בהתלהבות יצרית חייתית כמו בחטא העגל שמבטא התפרקות מוסרית ויצרית. ולכן אותם תכשיטי זהב ששימשו בעגל לשם החטא כאן משמשים לקדושה לבניית המשכן שה' ישכון בתוכו. ולכן בסוף הפרשה עושה משה את הכיור במשכן מנחושת המראות הצובאות-"ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת ומראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד" )שמות ל"ח פ"ס ח'( שהנשים שצבאו על פתח אוהל מועד להביא את תרומתן, בהתלהבותן הביאו את מראות הנחושת שבהן היו מתייפות לבעליהן, וגם אותן הביאו לשם שמיים לצורך הקדושה למרות שבבסיס המראות משמשות לסיפוק היצר, אך גם אותן ניתן להעלות לדרגת קדושה בהתלהבות הנכונה בדיוק כפי שכשאשה מתייפה במראה לצורך זיווג עם בעלה מעלה את היצרים האנושיים לדרגת קדושת הזיווג.
.
