פירוש יגאל לספר דברים
חומש דברים
פרשת דברים
"אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, בעבר הירדן, במדבר, בערבה מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב. אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע"
רבו השאלות של פרשני התורה על פסוקים אלו. אך בפשטות נראה לומר שפסוקים אלו לא מתייחסים לספר "דברים" אלא לאמור בכל ספר "במדבר".
שכל האמור בספר "במדבר" (כי הספרים "בראשית", "שמות" ו"ויקרא" הוכתבו כבר לבני ישראל כששהו בהר סיני בשנה הראשונה ובתחילת השניה עד תחילת המסע לארץ), אמר משה לכל עם ישראל בחלקים (על פי האמור בגמרא שהתורה ניתנה מגילות מגילות) במקומות שמציין כעת מהסוף להתחלה: "בעבר הירדן".
(במקום שבו נמצאים כעת- בערבות מואב, אמר להם את כל הפרשות אחרונות של ספר "במדבר", החל מאמצע פרשת "חוקת" מכל סיפור המלחמות בסיחון ועוג, עבור בפרשת "בלק"- שישראל לא היו מודעים לכל מה שהתרחש בין בלק לבלעם והניסיון לקללם שלא הצליח.
כי דברים אלה רק ה' ידע ואמר למשה, ומשה סיפר אותם לישראל באמצעות פרשת
"בלק". וכן סיפר להם על עוון פעור ומעשה פינחס ושאר האמור בפרשות "פינחס", "מטות" ו"מסעי" שנאמרו לכל ישראל ונכתבו בעבר הירדן בערבות מואב)
"במדבר" (הכוונה למדבר מואב שבו עצרו ישראל לפני המלחמות בסיחון ועוג, ומשם שלחו מלאכים לסיחון לעבור בארצו, ובינתיים סיפר משה והכתיב את אמצע פרשת "חוקת"- את עניין הנחשים השרפים שאירע קודם לכן בדרך בהקיפם את ארץ אדום מדרום וממזרח, וכן את שירת הבאר)
"בערבה מול סוף"- (זה מקום מסויים הנמצא בעמק הערבה מצפון לים סוף- מולו (אך לא בעציון גבר, שאז יכול היה לומר בפשטות "בעציון גבר" אלא יותר צפונית לעציון גבר) כנראה בזמן המסע מפונון לאובות, בדרכם לים סוף כדי להקיף את ארץ אדום מדרום וממזרח, עצרו לחניית לילה במקום זה ואז דיבר משה וכל ישראל את אשר אירע בהר ההר ומלחמת ערד ושליחת המלאכים לאדום ולמואב, וחטא מי מריבה בקדש והדברים נכתבו)
"בין פארן ובין תופל"- (המילה "בערבה" מתייחסת גם למילים "בין פארן ובין תופל" כלומר בערבה בין פארן ובין תופל גם דיבר משה והכתיב חלק מפרשות ספר "במדבר" הקודמות, וכנראה מדובר באזור עין יהב בעמק הערבה הנמצא באמצע האלכסון בין העיר טפילה שבאדום (וכיום נמצאת בממלכת ירדן), לבין מדבר פארן שנמצא מערבית לעמק הערבה (אולי כשהיו בדרך מעציון גבר לקדש בתחילת שנת הארבעים, ואז כדי להכין את עם ישראל לכניסה לארץ דרך קדש, סיפר משה על שאירע שלושים ושמונה שנה קודם בחטא המרגלים ובחטא קורח שאירעו בקדש, בקיצור את פרשות "שלח" ו"קורח", כדי שלא יחזרו שוב על אותה טעות של דור אבותיהם))
"ולבן" (אולי זו ליבנה, המתוארת בפרשת "מסעי", שלאחר חטא המרגלים נאמר לבני ישראל-"ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף" המובא בפרשתנו, וכן בפרשת "שלח"-"פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף" (במדבר י"ד) כלומר תחזרו בדרך שבה באתם חזרה למדבר סיני דרך ים סוף, כפי שנאמר בפסוק הבא-"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע"- שהמסלול מהר סיני לקדש ברנע ששם היה חטא המרגלים, עבר בעמק הערבה על יד אילת כשמימין הר שעיר וכעת כשחוזרים בחזרה מקדש לכיוון ים סוף, עוברים במסלול שעברו בהלוך-"ויסעו מריתמה (קדש בעתיד) ויחנו ברימון פרץ. ויסעו מרימון פרץ ויחנו בליבנה" (במדבר ל"ג) ואולי שם הכתיב משה את שקרה בחצרות למרים)
"וחצרות" (ששם הצטרעה מרים וחיכו לה שבעה ימים, אולי בימים אלה דיבר משה לישראל את שקרה בתבערה ובקברות התאווה)
"ודי זהב" (אם הר סיני זה ג'בל מוסא שבמדבר סיני באזור ההר הגבוה, אז כשיורדים לכיוון ים סוף מזרחה- כדי ללכת לאורכו עד אילת ומשם לקדש ברנע דרך עמק הערבה כשמימין הר שעיר וארץ אדום- אז מיד בירידה לים סוף נתקלים בדי זהב שהיום נקראת "דהב" שלחוף סיני (כפי שהראינו מספר פעמים שהערבים שימרו את השמות הקדומים) אולי גם שם דיבר משה לישראל את פרשות "במדבר", "נשא" וחצי "בהעלותך" עד תחילת המסע מהר סיני)
ושלושת מקומות אלו האחרונים (שהתחילו באות ו', סימן שנבדלים מהמקומות הקודמים) "ולבן וחצרות ודי זהב" היו במסלול של- "
אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע", שהתחילו בני ישראל- בשנה השניה בעשרים לחודש השני- לצאת למסע לכיוון ארץ ישראל, וירדו תחילה לים סוף דרך שלושת ימים עד קברות התאווה, ובתוך שלושה ימים אלו היה חטא המתאוננים והמוות בתבערה של הערב רב, ואולי בתוך שלושה ימים אלו עברו בדי זהב (דהב של ימינו) ועצרו לחניית לילה ושם דיבר משה את פרשות- "במדבר", "נשא" וחצי "בהעלותך".
אך לא נחשבת כחניה של פרשת "מסעי", כי לא הקימו את המשכן במקום זה. ומשם המשיכו לאורך ים סוף צפונה עד קברות התאווה שם התאוו לבשר ומשה אמר-"הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם" (שם י"א) משמע שהיו אז ליד הים, וכן-"ורוח נסעה מאת ה' ויגוז שלוים מן הים ויטוש על המחנה..." (שם, שם) משמע שהיו צמודים לים, והכוונה לים סוף בצד של אילת (ולא בצד של מצרים).
ומקברות התאווה נסעו לאורך ים סוף לאורך החוף שהוא מישורי ונוח למסע של עם שלם והגיעו לחצרות ושם הצטרעה מרים ונסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים, ושם כנראה דיבר משה את אשר קרה בתבערה ובקברות התאווה. ומשם נסעו לקדש דרך אילת ועמק הערבה ובדרך עצרו בליבנה (לבן של פרשתנו) ושם לא היתה חניה רשמית של הקמת המשכן אלא חניית לילה וגם שם דיבר משה כמו שהזכרנו לעיל את שקרה למרים בחצרות.
ובמסלול זה שהזכרנו שרובו מישורי ונח למסע- יש שלוש מאות חמישים קילומטר מהר סיני לקדש ברנע ויוצא שבאחד עשר יום הלכו כל יום בסביבות שלושים ושניים קילומטר, בערך ארבעה קילומטרים לשעה (אם הולכים ביום שמונה שעות בממוצע) וזה זמן הליכה ממוצע של אדם בשעה (אמנם הגיעו בסופו של דבר רק לאחר חודשיים מתחילת המסע אך זה היה בגלל שלושים היום שעצרו בקברות התאווה ושבעת הימים בחצרות שחיכו למרים)
אך קשה: כי כאן משמע שמהלך של אחד עשר יום זו הדרך מהר סיני לקדש ברנע. ואילו בספר
"מלכים" כשאליהו הנביא בורח מפני איזבל, לוקח לו ללכת מבאר שבע (הרחוקה מקדש רק ארבעים קילומטר) ארבעים יום וארבעים לילה רצוף עד הר חורב, כלומר שמונים יום-"וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים חורב" (מלכים א' י"ט)? (וכל זה רק בהנחה, שהר סיני זה ג'בל מוסא, אך אם זה הר כרכום שבנגב, כפי שהסברנו בפרשת "בשלח", מתעוררות שאלות גדולות יותר, כי הוא הרבה יותר קרוב לבאר שבע)
ואיך יתכן שעם של מיליונים המתנהל לאיטו לרגל הנשים והטף ולרגל הבהמה עובר מרחק זה באחד עשר יום, ואילו אליהו הנביא שאכל את עוגת הרצפים שנתן לו המלאך הולך ארבעים יום ולילה רצוף, שזה בעצם שמונים יום הליכה
, פי שמונה זמן יותר מעם ישראל?
ויוצא שארבע מאות הקילומטר בין באר שבע להר חורב הלך אליהו חמש קילומטר ביום בלבד?
ואיננו יודעים בדיוק בן כמה היה אליהו באותו זמן, וכן הוא הלך ברגל ועם ישראל על חמורים. וכן הוא הלך כנראה במסלול ההררי שמכפיל את הדרך עשרת מונים מאשר עם ישראל שהלכו במישור לאורך ים סוף ועמק הערבה.
וכן הליכתו בלילות של אליהו וודאי היתה איטית מאוד כי זה בחושך ויש סכנה גדולה ליפול לתהום או לבור.
"ויהי בארבעים שנה, בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל ככל אשר ציוה ה' אותו אליהם. אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי. בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר"
פסוקים אלו מוכיחים את שאמרנו: שהפסוקים הראשונים התייחסו לדברי משה הקודמים, ורק כעת בראש חודש שבט של שנת הארבעים ליציאת מצרים, מתחיל משה בנאום התוכחה של דור הבנים לפני מותו, ובהמשך לאחר התוכחה יבאר את התורה, שברוב הדברים זו תהיה חזרה על המצוות שכבר נאמרו והבהרתן לדור הבנים שלא היה נוכח כשנאמרו לראשונה, ומקצת המצוות יהיו חדשות.
ובספר זה לא יחזור על האמור בספר
"ויקרא", לגבי מעשה הקורבנות ולא לגבי טהרת הכהנים ומצוותיהם, כי הכהנים והלוויים מחוייבים לדעת קרוא וכתוב ויוכלו לקרוא זאת בספרי התורה הקודמים כי רוב הזמן עוסקים במושכלות, אך שאר שבטי ישראל שרובם יעסקו בעבודת האדמה בארץ ישראל ולא כולם יודעים קרוא וכתוב, יש לחזור על המצוות הנוגעות לכלל ישראל בהיכנסם לארץ ובהתמודדותם עם עמי כנען ופיתויי העבודה זרה שם, וכן יזהירם מהעונשים הצפויים על עזיבת ה' בארץ ישראל.
ומספר מצוות שלא הוזכרו עד כה יחודשו בנאום זה- כגון: יבום, מוציא שם רע, גירושין ועדים זוממים שכבר נאמרו למשה בסיני או באוהל מועד, אך לא נכתבו בספרים הקודמים כי עדיין לא היו נוהגים אז, אלא יתחילו מהכניסה לארץ.
אך קודם מתחיל משה בתוכחה לעם ישראל על כל אשר היה בארבעים שנות המדבר ועל החטאים הגדולים שגרמו למות אבותיהם במדבר.
וזאת בכדי שדור הבנים ייזהר לא לחזור על טעויות אלה בהיכנסו לארץ. וכיוון שרובם היו אז ילדים קטנים ולא חוו זאת בעצמם, ואולי לא זוכרים את הפרטים
, בפרט שהוריהם שמתו במדבר, לא  בטוח שסיפרו להם את הסיפור במלואו בגלל הרצון לחפות על עצמם.
ונאום התוכחה נמשך פרשה וחצי, עד אמצע פרשת "ואתחנן", שאז מתחיל משה בביאור מצוות התורה-"
וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אלה העדות והחוקים והמשפטים אשר דיבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים..." (דברים ד').
"ה' אלוקינו דיבר אלינו בחורב לאמר: רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו- בערבה, בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים, ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת. ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, לאברהם יצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם".
משה חוזר לרגע שבו גמרו להקים את המשכן ולסדר את הדגלים מסביב למשכן בהר סיני. וה' מצווה אותנו להתחיל לנוע לכיוון הארץ כדי להיכנס לארץ דרך קדש ברנע.
ופה משמע, שהיו אמורים לרשת את ארץ כנען בגבולות ההבטחה לאברהם-"
מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית ט"ו).
וכן על פי האמור בפרשת
"משפטים"-"ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלישתים וממדבר עד הנהר" (שמות כ"ג) ולא על פי הגבולות המצומצמים יותר של פרשת "מסעי", כפי שעתידים כעת, כי כאן מוזכר-"עד הנהר הגדול נהר פרת" ואילו על פי פרשת "מסעי"-הגבול הצפוני לא מגיע לנהר פרת. וכנראה בעקבות חטא המרגלים הצטמצם שטח ארץ ישראל כפי שהובטח לאברהם ועמד על גבולות פרשת "מסעי" ורק באחרית הימים נזכה לגבולות ההבטחה של ברית בין הבתרים.
בדבריו כאן שם משה דגש על האמורי דווקא, היושב בהר בכניסה לארץ מדרום (ואכן בספר
"שופטים" מוזכר-"וגבול האמורי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה" (שופטים א') ומעלה עקרבים הוא הגבול הדרומי של הארץ סמוך לקדש ברנע-"והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה, ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים ועבר צינה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע" (במדבר ל"ד), וכן בדברי המרגלים נאמר-"והאמורי יושב בהר" (במדבר י"ג)), ואילו שאר עמי כנען מוזכרים כאן במילים-"ואל כל שכניו, בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים", משמע שהאמורי הוא העיקר.
ואילו בפרשת "שלח"- הכנעני והעמלקי הם העיקר והאמורי בקושי מוזכר-"
והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף... כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב... וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החורמה" (שם י"ד), ואילו כאן בהמשך הפרשה משמע שהאמורי היכה את המעפילים עד החורמה-"ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים ויכתו אתכם בשעיר עד חורמה".
אז יש כאן סתירה מפורשת בין שתי הפרשות?
כמו כן, מדוע צריך לומר כאן שמשה מדבר אל ישראל לאחר הכותו את סיחון מלך האמורי היושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן היושב בעשתרות באדרעי, הרי ברגע שאומרים שמשה מדבר בעבר הירדן בארץ מואב, ברור שזה לאחר כיבוש סיחון ועוג שישבו באותו מקום לפני כן?
ומדוע לא מוזכר כאן גם אחרי הכותו את מדיין שהיתה המלחמה הכי אחרונה עד כה?
כמו כן בהמשך הפרשה, בפירוט חטא המרגלים אומר משה-"
וניסע מחורב... דרך הר האמורי... ואומר אליכם: באתם עד הר האמורי ... ותרגנו באוהליכם ותאמרו: בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים, לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו, אנה אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבנו לאמר: עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמיים וגם בני ענקים ראינו שם"
שוב משמע שהאמורי הוא הגורם הכי מאיים בארץ כנען, ולא העמלקי והכנעני כפי שנאמר בפרשת "שלח" על ידי המרגלים?
וצריך לומר, על פי האמור בברית בין הבתרים בהבטחת הארץ לאברהם אומר ה' לאברהם- "
ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה" (בראשית ט"ו)- משמע שהכל תלוי באמורי, ברגע שיושלם עוונו רק אז יוכלו ישראל לכבוש את ארץ כנען, וכן בספר "עמוס" משמע שהאמורי זה העם הכי בולט בארץ כנען-"ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושורשיו מתחת, ואנוכי העליתי אתכם מארץ מצרים ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה לרשת את ארץ האמורי" (עמוס ב')
ולכן, כיוון שרק הרגע הצליחו לנצח את שני מלכי האמורי החזקים ביותר- סיחון ועוג השומרים על ארץ ישראל מבחוץ, רצה משה לחזק את בטחונם של ישראל בה' בעניין כיבוש ארץ כנען.
שאם את האמורי שהוא-"
עם גדול ורם בני ענקים" (דברים ט') הצליחו לנצח, אף כל שאר עמי כנען הם כקליפת השום בשביל ה'. לכן משה מגדיל את עוצמת האמורי ומייחס לו את הכאת המעפילים עד חורמה (למרות שלמעשה היו אלה העמלקי והכנעני, כמו שמצויין בפרשת "שלח", אך הכנעני זה לא חוכמה בעיני ישראל לנצחו, כי הרי רק לפני מספר חודשים ניצחו ישראל את הכנעני יושב ערד והחרימו את עריו. אך האמורי הוא משהו אחר לגמרי ובלעדי משה כמנהיג בכניסה לארץ לא בטוח שינצחוהו) כדי שדור הבנים יבין שהכל תלוי באמונתו בה', כי אותו אויב אימתני- האמורי שהיכה את אבותיהם בחטא המעפילים לאחר חוסר האמונה  בחטא המרגלים, אותו אויב גדול נוצח על ידי דור הבנים והושמד כליל רק בגלל אמונתם בה', כי לא הערוד ממית אלא החטא ממית, ואין זה תלוי בהנהגה אם זה משה או יהושע, אלא רק בבטחונם בה'.
(בנוסף אפשר לומר שגם האמורי השתתף אז בהכאת המעפילים כי הרי גבולו גם נמצא שם, כי יושב בהר בכניסה לארץ ליד קדש ברנע אך העמלקי והכנעני היו העיקר באותה מלחמה)
פן נוסף להדגשת האמורי כעת לעומת שאר עמי כנען, נובע משמו- אמורי- שורש א.מ.ר.
וספר זה נקרא ספר
"דברים", ופרשה זו -פרשת "דברים", ואותו משה שבתחילת שליחותו היה-"כבד פה וכבד לשון" ו-"לא איש דברים אנוכי" (שמות ג'), נהפך לאיש הדברים-דבר הדור (מנהיג הדור), שכל ספר "דברים" נאמר על ידו בנאום אחד ארוך שנמשך שלושים וששה יום.
והדיבור מנצח את האמורי- כי דיבור חזק מאמירה, וכל האבות לפני משה דיבר ה' אליהם בלשון אמירה-"
ויאמר ה' אל אברהם..." ורק משה דובר אליו בלשון דיבור-"וידבר ה' אל משה לאמר", "פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות" (במדבר י"ב), והאמורי גם ניסה להשתמש בכח הדיבור- כשסיחון כבש את ארץ מואב בעבר על ידי כח דיבורו של בלעם, שקילל את מואב ובירך את סיחון-"על כן יאמרו המושלים: בואו חשבון תיבנה ותיכונן עיר סיחון, כי אש יצאה מחשבון להבה מקריית סיחון, אכלה ער מואב בעלי במות ארנון..." (שם כ"א).
אך לבלעם היתה רק אמירה ולמשה יש דיבור, ולכן משה אומר כאן-"
ה' אלוהינו דיבר אלינו בחורב לאמר: פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו... ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ..."
ואלמלא חטא המרגלים לא היו צריכים להילחם בכלל, כי ה' כבר נתן לפניהם את הארץ וכל מה שנשאר להם זה רק לרשת אותה. כמו שה' הבטיח-"את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם ונתתי את כל אויביך אליך עורף. ושלחתי את הצירעה לפניך וגירשה את החיוי את הכנעני ואת החיתי מלפניך..." (שמות כ"ג), אך כאשר ישראל לא האמינו לדבר ה' ורצו לשלוח מרגלים לארץ לחפור אותה, כי לא סמכו על דבר ה' ולאחר מכן בחטא המעפילים, כאשר רוצים להעפיל להר ולהיכנס לארץ, וה' אומר להם-"לא תעלו ולא תילחמו כי אינני בקירבכם ולא תינגפו לפני אויביכם ואדבר אליכם ולא שמעתם ותמרו את פי ה' ותזידו ותעלו ההרה", ברגע זה איבדו ישראל את כח הדיבור, כי לא שמעו לדבר ה' ולכן מיד אחר כך נאמר-"ויצא האמורי היושב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים, ויכתו אתכם בשעיר עד חורמה"
והדימוי הזה של "כאשר תעשינה הדבורים", נאמר רק כאן, ולא בפרשת "שלח" בחטא המעפילים המקורי, כי שוב, כפי שאמרנו, יש כאן את האמורי מול הדיבור, וכאשר ישראל לא צייתו לדבר ה' אז האמורי לוקח את הדיבור ומכה את ישראל בו-"כאשר תעשינה הדבורים" ומידה כנגד מידה-"ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין לכם"- אתם לא שמעתם את דבר ה', ורק לאחר המכה נזכרתם לדבר אל ה' ולבכות לפניו, אך אז זה כבר מאוחר כי נובע מיראת העונש ולא באמת מחרטה אמיתית ולכן ה' לא שומע לדבריכם ולא מאזין לקולכם, כפי שאתם לא האזנתם לדבריו.
כי כל דבר בעולם מוחזק על ידי כח הדיבור של ה' בבריאה ולכן נקראים דברים, כי-"
בדבר ה' שמיים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים ל"ג) כי כל המציאות הנראית לעינינו היא בעצם דיבור ה' (גלי קול) ואין שום חומר אמיתי. ובמעמד הר סיני בעשרת הדיברות נוצר עם ישראל כעם ה' ומשה כנציג ה' דיבר  והאלוקים ענהו בקול-"ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד משה ידבר והאלוקים יעננו בקול" (שמות י"ט).
וכיוון שישראל לא שמעו לדבר ה' בחטא המרגלים, נאלצים כעת להילחם בפועל באמורי ולא בדיבור.
ולכן משה מחזק כעת את דור הבנים שאין להם מה לחשוש מהאמורי השוכן בכנען, כי הרי ראו כעת שה' איתם כשניצחו את שני מלכי האמורי הכי חזקים-סיחון ועוג.
ואולי בשל כך, בתחילה ה' ניסה להכניס את ישראל לארץ דרך הר האמורי, כי משה איש הדברים, הוא האמור להדביר את האמורי.
אך בחטא המרגלים כאשר דיברו דיבה רעה על הארץ (
"דיבה רעה" ראשי תיבות- דבר) ונגזר עליהם למות במדבר במשך ארבעים שנה. ושוב בשנת הארבעים חזר דור הבנים לקדש שוב דרך הר האמורי להיכנס לארץ, ושוב חטא מי מריבה, שאז משה עצמו חטא בדיבור ולא דיבר אל הסלע, אלא אמר-"שמעו נא המורים" והיכה בסלע במקום לדבר.
ולכן נגזר עליו לא להכניס את ישראל לארץ דרך הר האמורי, כי דיבורו כבר לא יצליח נגד האמורי היושב בהר האמורי, כי נפגם דיבורו.
ולכן נאלצו ישראל לסבוב את ארץ אדום ולבוא לארץ ממזרח הירדן, כי שם נמצאים שני מלכי האמורי מחוץ לארץ כנען, כך שמשה יוכל לנצחם בלי להיכנס לארץ.
אך משה בגלל חטא הדיבור נאלץ להכותם בפועל בחרב ולא בדיבור לכן נאמר כאן-"
אחרי הכותו את סיחון..." ואז יכול לשוב לדבר אל ישראל את כל הדברים האמורים בספר "דברים" לפני הכניסה לארץ.
דבר זה גם מסביר, מדוע התחיל משה בחטא המרגלים דווקא את נאומו ולא בחטא העגל שהיה מוקדם יותר מבחינה זמנית.
(ורק בפרשת "עקב" יזכיר אותו משה בפירוט) או בשאר החטאים במדבר- המתאוננים, המתאווים, חטא קורח ועדתו, חטא מי מריבה, חטא הנחשים והשרפים, חטא פעור וכדומה?
כי חטא המרגלים פגע בכח הדיבור, כי הוציאו דיבה רעה על הארץ-"
מוציאי דיבת הארץ רעה" (במדבר י"ד) ולכן לא יכלו להיכנס לארץ ולנצח את האמורי כל עוד כח הדיבור פגום, כי כפי שהסברנו מספר פעמים, כח הדיבור הוא המתווך בין הרוח לחומר ומקדשו, וארץ ישראל, תיקון חומריותה הקשה יהיה דווקא על ידי כח הדיבור-לימוד התורה וקיום מצוותיה.
לכן כל עוד הדיבור פגום, אי אפשר להיכנס לארץ, וכעת הרי עומדים לפני הכניסה לארץ ללא משה כמנהיג, ולכן צריך להזהיר בדיוק על הדבר הזה של חטא המרגלים, כי חטא העגל לא היה בדיבור ולכן גם לא מנע את הכניסה לארץ בזמנו.
דברים אלו גם מסבירים תמיהה גדולה בפרשתנו (שרבו התירוצים עליה) שבאמצע סיפור חטא המרגלים והגזירה למות במדבר מופיעים שני פסוקים-"
גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל, וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה והם ירשוה"
משמע שבזמן חטא המרגלים, הודיע ה' למשה שלא יבוא לארץ ויהושע יחליפו. והלא ראינו בפרשת "חוקת" שרק במי מריבה- שלושים ושמונה שנה לאחר חטא המרגלים- נגזר על משה לא להביא את ישראל לארץ ורק בערבות מואב (בפרשת "פינחס") בחר ה' כמחליף למשה את יהושע בן נון והודיע למשה שגם לא יוכל לבוא כיחיד לארץ. ופה נאמר שכל זה קרה כבר בחטא המרגלים?
ועל פי מה שהסברנו זה מובן מדוע זה מוזכר כאן. כי אותה סיבה שמנעה מישראל להיכנס לארץ לאחר חטא המרגלים-חטא הדיבור, גרמה למשה לא להיכנס לארץ אפילו כיחיד בגלל חטא הדיבור. שבמקום לדבר אל הסלע כפי שהצטווה, ובכך לקדש את ה' לעיני כל בני ישראל במקום זאת היכה את הסלע ודיבר אל סלע יותר קשה- בני ישראל-"
שמעו נא המורים", ויהושע בן נון שלא פגם בדיבור בחטא המרגלים ואמר-"טובה הארץ מאוד מאוד" (במדבר י"ד) הוא יבוא שמה והוא ינחילנה את ישראל. כי הוא- "העומד לפניך"- במשך ארבעים שנה משרת את משה ועומד על המשמר במסירות ובסבלנות (במיוחד בארבעים היום והלילה שמשה היה על הר סיני בקבלת הלוחות, ויהושע חיכה לו בתחתית ההר כל אותו זמן-"ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל" (שמות ל"ג))
ולכן גם בפרשת "ואתחנן" נאמר-"
וה' התאנף בי על דבריכם, וישבע לבלתי עוברי את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ הטובה" (דברים ד') דבריכם בחטא המרגלים על הארץ גרמו פגם בדיבור ולכן התאנף בי ה' כשגם אני פגמתי בדיבור, ולא דיברתי אל הסלע ולא תיקנתי את פגם דבריכם בחטא המרגלים.
"ואומר אליכם בעת ההיא לאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים, ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרות ושוטרים לשבטיכם"
מכאן משמע שמינוי השופטים היה- "בעת ההיא", לפני תחילת המסע לארץ כנען בשנה השנייה (כי זה מוזכר מיד לאחר שה' אומר "פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי...") ומדוע דווקא אז נזכר משה למנות שופטים ושוטרים על ישראל, הלא שנה שלמה שהו ישראל בהר סיני, ושנה קודם, עוד לפני מעמד הר סיני הציע לו יתרו כבר למנות שופטים, כי לא יכול לבדו לשאת את משא העם.
ושם נאמר שמשה עשה כדבר חותנו-"
ויעש כל אשר אמר ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם: שרי אלפים, שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (וזאת למרות שיתרו יעץ לשים בתור שופטים- "אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע"- ארבע דרישות, ומשה שם רק דרישה אחת-"אנשי חיל") ואילו כאן, לא מזכירים שזו עצת יתרו ומשה מציג זאת כרעיון שלו?
וכן כאן הוא דורש ארבע תכונות של שופטים-אנשים, חכמים, נבונים וידועים לשבטיכם ושום תכונה שהציע יתרו לא מוזכרת כאן. ולמעשה לוקח משה אנשים חכמים וידועים ומוותר על הנבונים. ובפרשת
"יתרו" מוזכר רק אנשי חיל שלקח משה?
כמו כן, שם נאמר שמשה לקח מכל ישראל אנשי חיל ונתן אותם ראשים על העם-
"שרי אלפים... ושפטו את העם בכל עת..." ואילו אצלנו נאמר שלקח את ראשי השבטים- אנשים חכמים וידועים, וגם זאת רק לאחר שביקש מהעם-"הבו לכם אנשים" ולא כמו שם שהוא בעצמו בחר מכל ישראל בלי שביקש מהעם לתת אנשים?
לכן נראה לומר שבאמת היו פעמיים מינויי שרי אלפים ושרי מאות... על עם ישראל. המינוי הראשון היה על פי עצת יתרו אשר נגעה לעניין חוקי התורה והמשפטים שקיבל משה מה', והיה צורך ללמדם את ישראל להקים מערכת משפט שתפעל על פי חוקים אלה
, בפרט הדינים האמורים בפרשת "משפטים"- דיני עבדים עבריים, דיני נזיקין, דיני השומרים, דיני רוצח, דיני חבלות והכאות, הלוואות ומשכון, השבת אבידה, עדות שקר, הונאת הגר, שמיטה, שבת, שלושה רגלים ומצוות הדיינים, וכן מצוות בין אדם למקום- ביכורים, בכורות, דיני טריפה וכדומה.
ולכן גם היה חשוב שיהיו אנשי אמת ושונאי בצע יראי אלוקים ואנשי חיל. ומשה בחר מכל ישראל אנשי חיל- כלומר בעלי רכוש שלא זקוקים לכסף ולכן זה כולל שהם גם שונאי בצע ואין חשש שישחדו אותם כי יש להם כסף מעצמם (או אולי כי לא מצא אנשים העונים על כל התנאים שהציע יתרו)
אך כאן מדובר בשנה השנייה ליציאת מצרים, לאחר הקמת המשכן ומיפקד בני ישראל וחלוקתם לדגלים, רגע לפני תחילת המסע לארץ כנען וכפי שהזכרנו בפרשת
"בהעלותך" החלה התמרמרות בעם על הפרדת המשפחות בין שבטי ישראל לבין הערב רב, כי הערב רב נשארו מחוץ למחנות הדגלים, דבר שמתבטא מיד בתחילת המסע בחטא המתאוננים ואחר כך בחטא המתאווים שאז יגיד משה לה'-"לא אוכל אנוכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (במדבר י"א) ואלה אותן מילים שאומר כאן משה לעם-"ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם"- משמע שכבר לפני תחילת המסע, הרגיש משה את ההתמרמרות כנגד הנהגתו בגלל החלוקה לדגלים.
לכן מבקש מישראל שיתנו לו "
אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם", ולא מבקש אנשי אמת שונאי בצע ואנשי חיל. כי פה לא מדובר רק על שופטים ודיינים שישפטו את העם על פי חוקי התורה אלא גם צריך אנשים שמקובלים על שבטיהם שיספגו את תלונות העם במקום שהכל יתנקז למשה בלבד. ולכן צריך אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיהם שיודעים בחכמה להרגיע את ההתמרמרות של שבטיהם.
ולכן כאן כתוב שמשה לוקח-"ראשי שבטיכם" (כי כאן מדובר לאחר הפרדת השבטים כל אחד בפני עצמו ולכן צריך מנהיגים לכל שבט בפני עצמו מתוך השבט, מה שלא היה בעצת יתרו שאז עדיין היו מעורבים כל השבטים אחד בשני ולכן לקח אז משה שופטים מכל ישראל ולא מכל שבט בנפרד)
ואולי אפשר לומר שהשופטים שמינה משה לפני מעמד הר סיני על פי עצת יתרו מכל חלקי ישראל, כעת לא כל כך שייכים, כי בהפרדת השבטים צריך למנות שופטים חדשים בתוך כל שבט בנפרד, כי עד כה
, שר אלף למשל, טיפל באלף אנשים מעורבבים מכל השבטים כולל מהערב רב, וכן שרי המאות ושרי העשרות.
אך כעת צריך שרי אלפים בתוך כל שבט שכל שר אלף ממונה על אלף משבטו. ולכן גם צריך ציווי מחודש של "
שמוע בן אחיכם, ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו"- למרות שכבר נאמרו ציוויים אלו בפרשת "משפטים" בנוגע לדיני המשפט-"לא תטה משפט אביונך בריבו... ושוחד לא תיקח..." (שמות כ"ג) וכן בפרשת "קדושים"-"לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא י"ט) וכן כבר נאמר- "את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטון ישפוטו הם" (שמות י"ח)- בכל זאת משה חוזר כאן על ציוויים אלה, כי יש כן מצב חדש שלא היה קודם, כי כל שבט עכשיו בפני עצמו והשופטים החדשים הם מתוכו ויש חשש שבהיותם מאותו שבט ומכירים אישית את בעלי דינם יבואו להעדיף את בעל הדין שממשפחתם על פני בעל דין ממשפחה אחרת מאותו שבט.
וכן יחששו מכעס של משפחתם הקרובה אם יפסקו נגדם לכן נאמר-"
לא תגורו מפני איש". ולכן גם הדרישות לתכונות השופטים שונות מזמן עצת יתרו, ובנוסף על התכונות ששם נדרשות מהשופטים, מוסיף כאן משה שלש תכונות נוספות-חכמים נבונים וידועים לשבטיכם, כי יש להם גם תפקיד מרגיע וגם סמכותי בתוך השבט עצמו.
ואולי בגלל שהתכונה השניה שביקש כאן משה-נבונים, לא נמצאה ורק מצא חכמים וידועים, אולי בגלל זה לא הצליחו להשקיט את התמרמרות העם, והיא פרצה בזמן המסע בחטא המתאוננים ובחטא המתאווים, עד שה' האציל מרוח משה על שבעים הזקנים כדי לסייע למשה במשא העם
.
"ואצווה אתכם בעת ההיא את כל הדברים אשר תעשון"-
החזרה שוב ושוב על המילים- "בעת ההיא"- בכל פרשתנו, מראה את הצורך של משה להצמיד כל מקרה שקרה לזמנו האמיתי, כדי שלא יהיו סתירות עם הספרים הקודמים, כפי שראינו כאן לגבי מינוי שופטים השני השונה ממינוי השופטים בזמן יתרו, דווקא בגלל "העת ההיא"- תחילת הנסיעה לארץ כנען לאחר סידור הדגלים מסביב למשכן (דבר זה מתחזק לגבי חטא המרגלים שהשתרבבו לתוכו שני פסוקים-"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם..." כפי שהסברנו באריכות את שייכותם לחטא זה. ושם באמת לא נאמר "בעת ההיא", כי באמת מבחינת הזמן זה קרה רק לאחר שלושים ושמונה שנה בזמן מי מריבה, אך מבחינת מהות החטא והעונש של משה יש שייכות לחטא המרגלים שמהות החטא והעונש דומה)
ולכן מדגיש כאן משה שכמו שציווה את השופטים שמינה, על דרכי השפיטה שלהם את בני ישראל, כך חוזר משה לומר שבאותה עת גם ציווה את נשואי השפיטה- בני ישראל
, את כל הדברים אשר יעשו מבחינת תרי"ג המצוות לפני הכניסה לארץ.
"וניסע מחורב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמורי, כאשר ציווה ה' אלוקינו אותנו. ונבוא עד קדש ברנע, ואומר אליכם: באתם עד הר האמורי אשר ה' אלוקינו נותן לנו..."- שוב האמורי חוזר כאן שוב ושוב כפי שהסברנו. אך הלא זה סותר את תחילת הפרשה, ששם נאמר-"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע"?
וצריך לומר, שאכן נסעו דרך הר שעיר, כלומר עמק הערבה שממזרחו נמצא הר שעיר. אך משה רוצה להבדיל כאן בין המסלול החלופי להיכנס לארץ שהוא ממזרח לירדן כפי שלבסוף עשו, ולומר שבתחילה רצה ה' להכניסם לארץ דרך הר האמורי, כלומר מדרום לארץ- דרך קדש ברנע, ורק לאחר חטא המרגלים וחטא מי מריבה החליט ה' להכניסם דרך מזרח לירדן ולא דרך האמורי, כפי שהסברנו לעיל את הסיבות לכך.
וכעת מפרט משה לדור הבנים את כל השתלשלות חטא המרגלים וחטא המעפילים
. וכל ההבדלים בין תיאור זה לבין פרשת "שלח לך" בארנו בהרחבה בפרשת "שלח", קחהו משם.
אך נקודה אחת צריך להבהיר, מדוע משה מדבר אליהם בלשון נוכח-"
ותקרבון אלי כולכם... ותרגנו באוהליכם... וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה... המה יבואו שמה ולהם אתננה" -הלא הוא מדבר כעת עם אותו טף שכן יבוא שמה ולא עם אבותיהם שכבר מתו במדבר והם אלה שרגנו באוהליהם וביקשו לשלוח מרגלים וחטאו בחטא המעפילים?
וצריך לומר שנכון דור האבות כבר מת, אך יש כאן עדיין כאלה שהיו עדים לאירועים של אז ואף השתתפו בהם כמו זקני שבט לוי שלא מתו במדבר כפי שהסברנו, וכן אלה שהיו פחות מגיל עשרים ועדיין היו בעלי דעה להבין מה מתרחש והשתתפו בבכי משפחותיהם שלא רצו להיכנס לארץ ואליהם פונה משה בלשון נוכח, ודרך אגב שומעים גם אלה שלא היו נוכחים אז ונולדו במדבר, כי תוכחה הרבה יותר חזקה כאשר מושמעת לחוטאים עצמם בלשון נוכח.
"ותשבו בקדש ימים רבים. כימים אשר ישבתם. ונפן וניסע המדברה דרך ים סוף כאשר דיבר ה' אלי. ונסוב את הר שעיר ימים רבים, ויאמר ה' אלי לאמר: רב לכם סוב את ההר הזה פנו לכם צפונה, ואת העם צו לאמר: אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר..."
על מתי מדובר בפסוק הראשון שישבו בקדש ימים רבים? האם על הישיבה בקדש ברנע בשנה השניה מיד לאחר חטא המרגלים, אך אז לא מובן כמה זמן ישבו שם  (ולא מובן הביטוי-"כימים אשר ישבתם" שלא מלמד אותנו כלום לגבי כמה זמן ישבו שם) וכמו כן מדוע לא אומר "ותשבו בקדש ברנע ימים רבים"? כי עד כה לגבי חטא המרגלים הזכיר משה בפרשה את השם קדש ברנע ולא קדש סתם?
כמו כן, במילים-"
ונפן וניסע המדברה דרך ים סוף כאשר דיבר ה' אלי" משמע שמתייחס אל דבר ה' לאחר חטא המרגלים-"ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף" (וכן בפרשת "שלח"-"והעמלקי והכנעני יושב בעמק מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף" (במדבר י"ד)) ואם כן במילה "המדברה", הכוונה סעו לכם חזרה למדבר סיני בדרך שבאתם דרך ים סוף ולא דרך ההרים.
ומצד שני מיד כתוב-"
ונסוב את הר שעיר ימים רבים" משמע שלא הלכו למדבר בחזרה אלא הקיפו את הר שעיר שזו ארץ אדום והלא את ארץ אדום הקיפו רק בשנת הארבעים, בדרך לארץ כנען דרך הירדן?
וכן כתוב בהמשך-"
כי ה' אלוקיך ברכך בכל מעשה ידך, ידע לכתך את המדבר הגדול הזה. זה ארבעים שנה ה' אלוקיך עמך לא חסרת דבר"- משמע שארבעים שנה הלכו במדבר הגדול הנורא ולא סבבו את הר שעיר ארבעים שנה? וכפי שאמרנו מספר פעמים הערבים שמרו על שמות המקומות. ומעניין, שבמדבר סיני של ימינו, מערבית לאילת כארבעים וחמישה קילומטר ישנו הר גבוה שהערבים שמרו על שמו-ג'בל שעירה (הר שעיר) וכן שישים קילומטר צפונית מערבית לאותו הר, ישנו הר נמוך יותר שגם הוא נקרא ג'בל שעירה, וביניהם יש רכסי הרים. וייתכן שמה שמוזכר כאן-"ונסוב את הר שעיר ימים רבים" מתייחס להרי שעיר הללו שבמדבר סיני שאותם הקיפו ישראל במשך ארבעים שנה ולא את הר שעיר שבארץ אדום הנמצא מזרחית לעמק הערבה (ומעניין ששם אין שום הר בשם שעיר ששמרו הערבים את שמו) וכן מצאנו גם בתנ"ך שיש עוד מקומות שנקראו הר שעיר שלא נמצאים בארץ אדום- בנחלת שבט יהודה מערבית לירושלים נמצא הר שנקרא הר שעיר-"ונסב הגבול מבעלה ימה אל הר שעיר ועבר אל כתף הר יערים מצפונה היא כסלון וירד בית שמש ועבר תימנה" (יהושע ט"ו).
(אם כך יתכן שהפסוק-"אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" בתחילת הפרשה, לא מתייחס להר שעיר של אדום שאז הלכו לקדש ברנע דרך עמק הערבה שמימינו ארץ אדום והר שעיר, אלא דרך הרי שעיר של מדבר סיני. ואם כן יוצא שישראל הלכו מהר סיני דרך מרכז מדבר סיני על רכס ההרים הנ"ל כדי להגיע לקדש ברנע ולא דרך ים סוף ועמק הערבה כפי שעשו בפעם השנייה שהגיעו לקדש-"ויסעו מעציון גבר ויחנו במדבר צין היא קדש" (במדבר ל"ג)) עיין במפת סיני בסוף הספר.
ופירוש הפסוק-"
ותשבו בקדש ימים רבים..." מתייחס לכך שישבו בקדש ברנע בפעם הראשונה לאחר חטא המרגלים כמספר הימים שישבו שם בפעם השניה בזמן מי מריבה, שאז ישבו שם ארבעה חודשים כפי שהראינו בפרשת "חוקת" ולכן יכול לומר-"כימים אשר ישבתם" כי מדבר עכשיו לדור הבנים שזוכרים כמה ישבו, כי באותה שנה בתחילת שנת הארבעים ישבו בקדש של מי מריבה ארבעה חודשים, מהראשון לניסן עד הראשון לאב שאז מת אהרן בהר ההר. ולכן נאמר קדש סתם, כדי לומר שזו אותה קדש של קדש ברנע כפי שהוכחנו בפרשת "חוקת".
ומשם פנו לאחר חטא המרגלים לעמק הערבה ונסעו עד ים סוף לכיוון מדבר סיני ומשם החלו להקיף את הרי שעיר שהזכרנו הנמצאים במדבר סיני. ומסע זה נמשך שלושים ושמונה שנה עד שה' אמר-"רב לכם סוב את ההר הזה. פנו לכם צפונה", כלומר פנו צפונה לכיוון עמק הערבה על מנת להגיע לקדש (בפרשת "חוקת" הסברנו פסוקים אלה בדרך אחרת שגם אפשרית, עיינו שם)
ואחרי חטא מי מריבה החליט ה' להכניסם לארץ דרך מזרח הירדן בעקבות החטא, וציווה את העם לאמר: "
אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשיו היושבים בשעיר... אל תתגרו בם..." וכאן לא מוזכר כלל חטא מי מריבת קדש והמלחמה בכנעני מלך ערד ולא מוזכרים השליחים ששלח משה לאדום ולמואב בבקשה לעבור בארצם, אלא רק אזהרות ה' לא לכבוש את ארץ אדום מואב ועמון. ומה שלא כתוב כאן מושלם בפרשת "חוקת" ומה שלא כתוב שם הושלם כאן, כפי שפירטנו בפרשת "חוקת".
"ונעבור מאת אחינו בני עשיו, היושבים בשעיר מדרך הערבה מאילת ומעציון גבר ונפן ונעבור דרך מדבר מואב
"- לאחר חטא מי מריבת קדש ומות אהרן בהר ההר והמלחמה בכנעני יושב ערד, פונים ישראל לעקוף את ארץ אדום ונוסעים דרך עמק הערבה עד ים סוף ומשם פונים מזרחה להקיף את ארץ אדום מדרומה וממזרחה עד שמגיעים למדבר מואב- המזרחי לארץ מואב- לנחל זרד.
וגם שם ה' מזהיר את ישראל-"
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה, כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" מעניין שלעשיו קרא ה'-"אחיכם בני עשיו" וכן בפרשת "כי תצא"-"לא תתעב אדומי כי אחיך הוא... בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כ"ג)
ומצד שני, במואב ועמון נאמר הביטוי-"
אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" וכן "וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם" ואילו אצל אדום נאמר רק-"אל תתגרו בם" משמע שלצור אותם מותר, רק אסור להתגרות בהם.
אז יש לנו פה הדרגתיות: עמון- אסור לצור ולא להתגרות (בכלל), מואב- אסור לצור ואסור להתגרות מלחמה (אבל לא מלחמה מותר להתגרות) ואדום אסור להתגרות (בכלל) אך מותר לצור.
ומעניין שב
"פרשת כי תצא"-עמוני ומואבי שווים באיסור לבוא בקהל ה' לעולם-"על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך... לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (דברים כ"ג) ואילו האדומי נאסר לבוא בקהל רק עד דור שלישי. ודור שלישי, כבר יכול לבוא בקהל ישראל (להינשא לישראל) ובו לא נאמר לא לדרוש שלומו וטובתו כל ימיך לעולם.
ואילו כאן עמון יותר קל מאדום כפי שהראינו, שאת אדום מותר לצור ואת עמון לא.
וניתן לומר
: שבפרשתנו הרי משה מספר על מה שהיה לפני המעבר בגבול מואב ועמון ולאחר המעבר בגבול אדום, כך שמדובר לפני המצב שלא קידמו אותם מואב ועמון בלחם ובמים, ולפני ששכר מואב את בלעם לקלל את ישראל ולכן אז עדיין היה מצב עמון טוב מאדום.
אך לאחר המעבר בגבול מואב ועמון, כאשר לא קידמו אותם בלחם ובמים על הגבול (אלא נאלצו לקנות מהם על ידי שליחת שליחים כפי שמובא בהמשך-"
אוכל בכסף תשבירני ואכלתי, ומים תתן לי בכסף ושתיתי, רק אעברה ברגליי כאשר עשו לי בני עשיו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער...")
ומואב שכר את בלעם לקלל את ישראל (מעניין שלא מוזכר עוון הזנות עם בנות מואב, ועוון פעור, ושוב רואים שבעוון פעור האשמה הבלעדית היתה על מדיין)
ירד מעמדם של מואב ועמון והפכו לגרועים מאדום שכן מותר לבוא בקהל בדור השלישי.
אך מדוע לא מואשם גם אדום בכך שלא קידם את ישראל בלחם ובמים כפי שמואשמים עמון ומואב בפרשת
"כי תצא"?
ניתן לומר שאת אדום ניתן להבין בכך שלא קידם את ישראל במים ובלחם- כי בכל זאת מרגיש שנעשה לו עוול על ידי יעקב אבי ישראל בכך שלקח לו את הברכות במירמה. אז לא מצופה ממנו להיות גומל חסדים עם ישראל (לכן חוזר כאן הביטוי- "אחיכם", "אחינו", לגבי אדום, להזכיר שהעוינות של עשיו לישראל נובעת מאותה אחווה שבין יעקב לעשיו שלא היתה טובה במיוחד ולכן קשה להאשימו)
אך עמון ומואב
- בני לוט, שאין להם שום מריבה היסטורית עם ישראל ולהיפך! אברהם אבינו דאג להצלת לוט כשנלקח בשבי על ידי ארבעת המלכים, וסיכן נפשו לשם כך, וכן המלאכים שהצילו את לוט ובנותיו מהפיכת סדום ועמורה עשו זאת בזכות אברהם דודו, לכן זו כבר כפיות טובה כשלא מקדמים את ישראל בלחם ובמים ועוד שוכרים את בלעם לקלל את ישראל שהם צאצאיו של אברהם. ואנשים עם מידות כאלו מושחתות לא ראוי להביאם בקהל ה' עד עולם (ולכן מוזכר כאן שוב ושוב המילים-"כי לבני לוט  נתתיה ירושה" להדגיש את לוט אביהם שחייב כל כך הרבה לאברהם אבי ישראל)
וכעת מספר משה לעם ישראל, שבכל אחת משלוש הארצות- אדום מואב ועמון- שנאסר על ישראל לכבוש את ארצם
, ישבו לפני העמים הללו עמים אחרים, שה' השמיד מפניהם כפי שהולך לעשות לעמי כנען מפני עם ישראל.
בארץ מואב ועמון ישבו הרפאים שהיו גדולים כענקים ובמואב קראו להם אימים ובעמון קראו להם זמזומים, וה' השמידם מפני עמון ומואב ויירשום וישבו תחתם.
וכן בארץ אדום- בשעיר ישבו החורים לפנים וה' השמידם מפני בני אדום ויירשום וישבו תחתם. ואכן במלחמת המלכים בימי אברהם נאמר-"
ובארבע עשרה שנה בא כדרלעומר והמלכים אשר איתו ויכו את הרפאים בעשתרות קרניים ואת הזוזים בהם ואת האימים בשווה קרייתיים ואת החורי בהררם שעיר עד איל פארן אשר על המדבר. וישובו ויבואו אל עין משפט היא קדש, ויכו את כל שדה העמלקי, וגם את האמורי היושב בחצצון תמר" (בראשית י"ד)- "עשתרות קרניים" זו ארצו של עוג בבשן-"כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים. הנה ערשו ערש ברזל, הלה היא ברבת בני עמון, תשע אמות אורכה וארבע אמות רוחבה באמת איש" (דברים ג'), "וגבול עוג מלך הבשן מיתר הרפאים היושב בעשתרות ובאדרעי" (יהושע י"ב)
ו
"הזוזים בהם" אלה הזמזומים, שכך קראו העמונים לרפאים שהיו שם לפניהם. ו"האימים בשווה קריתיים" זו ארץ מואב וכך קראו המואבים לרפאים שישבו שם לפניהם (וכנראה בגלל המכה שחטפו הרפאים בכל עבר הירדן המזרחי על ידי ארבעת המלכים, אז עמון ומואב שנולדו מספר שנים לאחר מלחמה זו יכלו להתיישב בארצותיהם ולהשמיד את מה שנותר מהרפאים ולכן נאמר כאן-"וישמידם ה' מפניהם וירשום וישבו תחתם" כי ה' השמידם על ידי ארבעת המלכים)
אך בהר שעיר לא היו רפאים אלא החורים, שגם אותם היכו ארבעת המלכים, אך לא השמידום לגמרי, כי בזמן עשיו (כמאה שנה מאוחר יותר ) עדיין היו שם שעיר החורי ובניו ובנותיו. כי מבנותיו לקח עשיו אישה את אהליבמה בת ענה בת צבעון בן שעיר החורי-"
אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ: לוטן ושובל וצבעון וענה... ואלה בני ענה: דישון ואהליבמה בת ענה" (בראשית ל"ו) ועשיו השמידם והתיישב במקומם-"ובשעיר ישבו החורי לפנים ובני עשיו ירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם, כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו אשר נתן ה' להם" והכוונה כאן- כאשר יעשה ישראל לארץ ירושתו בעתיד, כי עדיין לא כבשו ישראל את הארץ.
והרפאים מוזכרים בעשרת העממים שהבטיח ה' לאברהם בברית בין הבתרים-"
לזרעך נתתי את הארץ הזאת... ואת החיתי ואת הפריזי ואת הרפאים..." (שם ט"ו) וברשימה שם לא מוזכר החיוי המוזכר תמיד ברשימת שבעה עמי כנען. ויתכן שהרפאים היו מזרע החיוי, כי גם החורים לא מוזכר מאיזה גזע הם- אם מגזע שם חם או יפת, אך בנשות עשיו שאחת מהן היתה מצאצאי שעיר החורי נאמר: "עשיו לקח את נשיו מבנות כנען את עדה בת אילון החיתי ואת אהליבמה בת ענה בת צבעון החיוי" (שם ל"ו) והרי צבעון הוא בן שעיר החורי ונקרא גם החיוי, משמע שהחורי היו צאצאי החיוי מבני כנען, ואם כן גם הרפאים המוזכרים כאן הם כנראה מבני החיוי, ולכן החיוי לא מוזכר בעשרת העמים של בין הבתרים כי הרפאים הם החיוי.
ואם כן יוצא שבהבטחת ה' לאברהם את ארץ הרפאים לזרעו הכוונה לעבר הירדן המזרחי ששם שכנו הרפאים. כלומר ארץ סיחון ועוג.
לכן נאמר כאן לגבי ארץ עמון-"
ארץ רפאים תיחשב אף היא" וכן לגבי מואב-"רפאים ייחשבו אף הם כענקים" ולגבי ארץ עוג נאמר-"ההוא ייקרא ארץ רפאים" כלומר נקראת ארץ רפאים שהובטחה לאברהם, בניגוד לקודמים שרק נחשבת וכבר לא נקראת, כי היא בשליטת עמון ומואב שאין לישראל דריכת כף רגל בארצם.
ברשימת העמים המוחלפים באזורנו מביאה התורה גם את העווים, שהוחלפו על ידי הפלישתים-"
והעווים היושבים בחצרים עד עזה, כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם".
ופלישתים יצאו מכפתור-"הלא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלישתיים מכפתור" (עמוס ט'), וכן-"כי שודד ה' את פלישתים שארית אי כפתור" (ירמיה מ"ז) וכפתור היא כנראה האי כרתים של ימינו וגם הם מבני חם-"ובני חם: כוש ומצרים ופוט וכנען... ומצרים ילד את לודים... ואת פתרוסים ואת כסלוחים אשר יצאו משם פלישתים ואת כפתורים" (בראשית י') והעווים שישבו באזור החוף מיפו עד עזה, בחצרים, כלומר בערים ללא חומה- הושמדו על ידי הפלישתים שבאו מכפתור וישבו תחתם. אך בתקופת יהושע של כיבוש הארץ, עדיין נשארו קצת מהעווים באזור פלשת-"חמשת סרני פלישתים: העזתי והאשדודי האשקלוני, הגיתי והעקרוני והעווים" (יהושע י"ג)
"עתה קומו ועיברו לכם את נחל זרד, ונעבור את נחל זרד. והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלושים ושמונה שנה, עד תום כל הדור אנשי המלחמה מקרב המחנה כאשר נשבע ה' להם. וגם יד ה' היתה בם להומם מקרב המחנה עד תומם. ויהי כאשר תמו אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר: אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון, אל תצורם ואל תתגר בם..."
כפי שראינו בפרשת "חוקת", החניה הקודמת היתה בעיי העברים על גבול מואב במדבר שממזרח למואב-"ויסעו מאובות ויחנו בעיי העברים, במדבר אשר על פני מואב, ממזרח השמש" (במדבר כ"א) ושם נאמר הציווי לא לצור את מואב-"ונפן ונעבור דרך מדבר מואב ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב...", בעיי העברים הוקם המשכן (כי זו חניה המוזכרת בפרשת "מסעי") ומשם נסעו לנחל זרד וחנו שם ללא הקמת המשכן (כפי שהסברנו בפרשת "חוקת" כי השטח שם לא מישורי ולא מאפשר הקמת המשכן ומחנות הדגלים סביבו ולכן לא מוזכרת החניה בנחל זרד בפרשת "מסעי") ושם תמו למות כל דור האבות.
מפסוקים אלה מוכח, ששהו בקדש ברנע לאחר חטא המרגלים רק ארבעה חודשים, כפי ששהו בפעם השנייה במי מריבה. כי נאמר כאן שהימים אשר הלכו מקדש ברנע נמשכו שלושים ושמונה שנה עד הגיעם לנחל זרד, משמע שמרגע עזיבת קדש ברנע עברו שלושים ושמונה שנה בדיוק עד שהותם כעת בנחל זרד. כיוון שחטא המרגלים היה בסביבות תשעה באב בשנה השניה (נסעו מהר סיני בעשרים לאייר שלושה ימים עד קברות התאווה
, שם שהו עוד שלושים יום, ועוד שבעה ימים בחצרות ועוד ארבעים יום סיירו המרגלים בארץ) ואם היו עוזבים מיד לאחר תשעה באב את קדש ברנע אז בתשעה באב בשנה הארבעים היו מסתיימות שלושים ושמונה שנה והיו אמורים להיות אז בנחל זרד. אך בראשון לאב בשנה הארבעים מת אהרון בהר ההר, וביכו אותו שלושים יום ואז היתה מלחמת ערד ורק אז נסעו מהר ההר לפונון ומפונון לאובות ומאובות לעיי העברים, ששם כנראה שהו בתקופת חגי תשרי כי צריך משכן מתפקד בזמן החגים, ורק אז המשיכו לנחל זרד.
כך שיוצא בסביבות ארבעה חודשים לאחר זמן חטא המרגלים הסתיימו שלושים ושמונה שנה מעזיבת קדש ברנע, סימן ששהו בקדש ברנע ארבעה חודשים כפי הזמן ששהו בקדש של מי מריבה ארבעה חודשים (מהראשון לחודש הראשון לשנה הארבעים (שאז הגיעו מעציון גבר לקדש  ואז מתה מרים) עד הראשון לחודש הרביעי שאז הגיעו להר ההר ושם מת אהרן) ואז יוצא שבחודש כסלו בשנת הארבעים עברו את נחל זרד, בתוך חודשיים כבשו את סיחון ועוג והתרחשה פרשת בלק וחטא פעור ומלחמת מדין.
ובראשון לחודש שבט התחיל משה את נאומו של ספר דברים וסיימו בשבעה באדר שאז עלה משה להר נבו לראות את הארץ ואז מת משה וביכו אותו שלושים יום, ושלושה ימים שלחו מרגלים ליריחו ובעשרה בניסן עברו את הירדן-"
והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו" (יהושע ד').
ואז-"
וידבר ה' אלי לאמר: אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם...", שאז כשעוברים את נחל זרד וחונים מעבר לנחל ארנון-"משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי" (במדבר כ"א) וגם שם לא הקימו את המשכן כפי שהסברנו (כי היה שטח מבותר על ידי ערוצי נחל ארנון) ובכך בעצם עברו את ארץ מואב וחנו בארץ סיחון שכבש ממואב, ולכן ממזרחם נמצאת כעת ארץ עמון ובירתה רבה- לכן מזהיר ה' לא לצור את עמון.
המילים "וידבר ה' אלי" המופיעות לראשונה בפרשה (כי עד כה נאמר "ויאמר ה' אלי") מכך מסיק רש"י, שבמשך שלושים ושמונה שנה מאז חטא המרגלים, כל עוד חיו דור המדבר והיו נזופים, גם משה סבל בשל כך ולא היה עמו דיבור של ה' אלא רק אמירה.
ופה זו הפעם הראשונה שנאמר "וידבר ה'" לאחר שלושים ושמונה שנה. אך לא משמע כך על פי הפשט, אם פרשת
"קורח" היתה כסידרה לאחר חטא המרגלים, כי שם נאמר מספר פעמים-"וידבר ה' אל משה לאמר" וכן בפרשת "חוקת" במי מריבה (שהיו בתוך השלושים ושמונה שנה הללו, כחמישה חודשים קודם הדיבור הנוכחי של ה' בנחל זרד) נאמר-"וידבר ה' אל משה לאמר: קח את המטה... ודיברתם אל הסלע..." (שם כ'), ואם כבר, דווקא לאחר מי מריבה, מאז לא מופיע דיבור ה' אל משה ונאמר רק "ויאמר ה' אל משה" עד כעת. כך שניתן לומר שרק בחמישה חודשים אלו היה משה נזוף בגלל מי מריבה, ולא היה דיבור ה' איתו עד כה, כשעוברים את נחל זרד.
וכפי מה שהסברנו בתחילת הפרשה על הקשר בין חטא המרגלים למי מריבה שזה חטא הדיבור, זה מובן. כי כל עוד משה לא חטא בדיבור אין סיבה שה' לא ידבר איתו בדיבור למרות חטא המרגלים של דור האבות, אך כאשר גם משה חטא בדיבור אז מצטרף לחטא דור האבות ונמנע ממנו הדיבור, עד אשר מת כל דור האבות שחטא בדיבור, ואז אמנם עדיין יש חטא הדיבור של משה של מי מריבה, אך בזכות דור הבנים שלא חטאו בחטא המרגלים ולא פגמו בדיבור, ומשה הוא מנהיגם ולא אדם פרטי
, לכן ה' מדבר אליו כעת בנחל זרד כשתמו למות דור האבות.
ודווקא כעת מספר משה לדור הבנים, את הסיבות שנמנעו מלכבוש את אדום ומואב
, למרות שאדום יצא לקראתם בעם כבד וביד חזקה, נטה ישראל מעליו, ויכלו לחשוב ישראל שחלילה אין ביכולת ה' להוריש את אדום מפניהם (כי בפרשת "חוקת" לא נאמר כלל הציווי לא להתגרות מלחמה באדום מואב ועמון, רק מסופר שישראל עוקפים אותם ולא נכנסים לעימות) ואולי בגלל זה הירשו לעצמם בחטא הנחשים השרפים (שאירע תוך כדי הקפת ארץ אדום) שקצרה נפש העם בדרך, גם בגלל חוסר הבנתם מדוע לא עוברים דרך אדום בדרך הקצרה, ודיברו אז באלוקים ובמשה על חוסר המים והלחם.
אך אם משה היה מספר להם אז את האיסור להתגרות בעמים אלה מלחמה, היו חושבים ישראל שזה תירוץ בלבד
, שנובע מחשש מכוחם של עמים אלה, לכן משה שתק ולא הסביר כדי שיגלו קצת בטחון בה' ללא הסברים. וכעת כאשר כבשו את סיחון ועוג ומדיין יכול לספר להם על הציוויים שמנעו מהם לכבוש את אדום ומואב שעמדו בדרכם לארץ.
כי כעת ראו בעיניהם שמלכים הרבה יותר חזקים הפיל ה' לפניהם (כי הרי סיחון ניצח את מואב וכבש חצי מארצו) אז כעת יבינו שזו האמת
, כשיספר להם על הציוויים לגבי אדום מואב ועמון. ולהבא יבינו שאין לחשוד סתם, אלא יש לבטוח בה' בלב שלם גם בלי הסברים. ודבר זה חיוני בכניסה לארץ לחזק את בטחונם בה' כדי שבזכות כך יוכלו לכבוש את ארץ כנען.
"קומו סעו ועברו את נחל ארנון. ראה נתתי בידך את סיחון מלך חשבון האמורי ואת ארצו החל רש והתגר בו מלחמה. היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים תחת כל השמיים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך. ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון מלך חשבון דברי שלום לאמר: אעברה בארצך, בדרך בדרך אלך לא אסור ימין ושמאל"
בניגוד לאדום מואב ועמון, שהיתה אזהרה לא להתגרות בהם, כאן להיפך, יש ציווי להתגרות בסיחון-"החל רש והיתגר בו מלחמה" וזאת כדי ליצור הרתעה לכל העמים, בפרט אלה שבארץ כנען להמס את לבבם (ושוב רואים שדווקא האמורי מהווה את המבחן הגדול כי הלא כבר הביסו ישראל את הכנעני יושב ערד לפני כמה חודשים, אז מדוע רק כעת נאמר-"היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים" הרי כבר במלחמת ערד נוצר הפחד הזה מישראל?
אלא מוכרחים לומר שהכנעני מלך ערד לא מהווה באמת מבחן שירתיע אחרים, כי לא חזק ולא נודע בגבורתו, מה שאין כן סיחון מלך האמורי
, שכבר הוכיח בכל האזור את עוצמתו בכיבוש חצי מארץ מואב).
ואם כן, מדוע משה שולח מלאכים עם דברי שלום אל מלך חשבון ומבקש לעבור בארצו, וה' היה צריך להקשות את ליבו של סיחון כדי שיורישוהו בני ישראל-"ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, כי היקשה ה' אלוקיך את רוחו ואימץ את לבבו למען תיתו בידך כיום הזה"?
וגם לאחר זאת עדיין ה' צריך לחזור על הציווי למשה-"ויאמר ה' אלי: ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו. ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה", וה' אף גורם לסיחון לצאת לקראת ישראל למלחמה, כך שלא נותר להם ברירה אלא להילחם ומדוע משה לא מילא מיד את ציווי ה' להילחם, ותחת זאת שלח מלאכים עם דברי שלום?
ומה היה קורה אם סיחון היה מסכים למעבר בשלום ואיך סמך משה על כך שה' יקשה את ליבו?
(ויש לשים לב שבפרשת
"חוקת" לא מובא כלל ציווי ה' לכבוש את סיחון, ורק מוזכר שמשה שולח מלאכים כפי שנאמר כאן, ושם הסברנו את ההבדלים בדברי השליחות שם וכאן, עיינו שם)
וצריך לומר
: שיש לזכור שסיחון כבש את חצי ארץ מואב שמשתרעת מנחל ארנון עד סוף ים המלח בצפון, ועדיין נקראת ארץ זו ארץ מואב (כפי שראינו בפרשת "חוקת"-"ומבמות הגיא אשר בשדה מואב ראש הפיסגה", "ויחנו בערבות מואב מעבר לירדן יריחו" (במדבר כ"א) למרות שמקומות אלא היו בשליטת מלך האמורי עדיין נשארו שמותם המואביים) והרי לגבי ארץ מואב נאמר למשה-"לא אתן לך מארצו ירושה", ולכן חשב משה שכשה' אמר לו "ראה נתתי בידך את סיחון... ואת ארצו החל רש" כוונתו לארצו המקורית של סיחון- מחשבון צפונה. ואילו כדי להגיע לאזור זה, צריך רק לעבור בארץ מואב שבשליטת סיחון ולא לכובשה. לכן שולח שליחים לסיחון לעבור בארצו, וכאשר יגיעו לקצה ארץ מואב אז ינהל מלחמה על שטח ארצו המקורית של סיחון (הצפונית לארץ מואב) כפי שהצטווה.
וכאשר סיחון מסרב, חושב משה אולי להקיף את ארץ מואב שבשליטת סיחון ממזרחה, ולהגיע לארץ סיחון המקורית ממזרח ומשם לכבוש את סיחון ואת ארצו ולהיכנס לארץ משם. ולכן ה' שוב מצווה את משה (והפעם חוזרת לשון אמירה ולא דיבור-
"ויאמר ה' אלי"- אולי כי ה' כעס על משה שלא מילא אחר דבריו ושלח שליחים לסיחון, במקום לשאול שוב את ה' אם יש לו ספק לגבי כוונת ה')- "ראה החילותי תת לפניך את סיחון ואת ארצו החל רש לרשת את ארצו"- כלומר גם ארץ מואב נחשבת כעת כארצו של סיחון שרשאים לכובשה, כי טיהרו בסיחון על ידי כיבושו את מואב ולכן נאמר בפסוק הזה פעמיים "ארצו"- להדגיש למשה שגם ארצו המקורית של סיחון וגם חבל הארץ שכבש ממואב נחשב ארצו, ואין צורך לעקוף ולבוא ממזרח.
וליתר הבהרה- ה' דואג שסיחון יצא לקראת ישראל למלחמה הוא וכל עמו, כדי שיקל על ישראל להשמידו ולא יצטרכו לנהל קרבות בהרבה מקומות אלא במקום אחד ביהץ יסיימו את המלחמה-"
ויצא סיחון לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה יהצה, ויתנהו ה' אלוקינו לפנינו ונך אותו ואת בניו ואת כל עמו"
ולאחר השמדת כל עם סיחון- גברים, נשים וטף ובזיזת עריו (לפירוט עיין בפרשת "חוקת")-"ונפן ונעל דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתנו הוא וכל עמו למלחמה אדרעי"
כאן לא מוזכרת שליחת המרגלים ליעזר כפי שמוזכרת בפרשת "חוקת", והורשת האמורי אשר שם. כי מטרת משה לחזק את ישראל כעת לפני הכניסה לארץ, ושליחת המרגלים ליעזר אין בה כדי לחזקם, כי אם ה' איתם מדוע צריך לרגל את יעזר לדעת איך לכובשה?
ואם כן מדוע משה שלח מרגלים ליעזר בכלל?
ויש לומר שמשה לא שלח מרגלים ליעזר כדי לדעת איך לכובשה אלא כדי לדעת אם המתגוררים שם הם אמוריים המותרים בהשמדה או עמונים ועמים אחרים שלא הורשה להשמידם. וברגע שהתברר שגם שם יושבים אמוריים (שכנראה לא השתתפו עם סיחון במלחמתו עם ישראל) אז הורישם ולכד את יעזר ובנותיה.
ומשה ממשיך בחיפושיו אחרי אמוריים לאחר שהבין שעשה טעות בשליחת המרגלים לסיחון, ועולה דרך הבשן ואז יוצא עוג מלך הבשן לקראת ישראל, הוא וכל עמו-"
ויאמר ה' אלי אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו ועשית לו כאשר עשית לסיחון מלך האמורי"
וה' צריך לומר למשה שמותר לו להילחם בעוג, למרות שהוא עצמו לא אמורי, אלא נשאר מיתר הרפאים, בכל זאת מותר לו להילחם בו כי כל עמו כן אמורי. ולמרות שמשה לא הצטווה בתחילה על עוג  אלא רק על סיחון, בכל זאת צדק במחשבתו שיש להשמיד את כל האמוריים הגובלים בארץ כנען. ולכן אומר לו ה' "אל תירא אותו", כלומר למרות שלא נצטווית עליו במפורש אתה רשאי להילחם בו ולכבוש את ארצו, למרות שארצו לא עומדת בדרך ישראל להיכנס לארץ, כמו ארצו של סיחון.
וישראל משמידים גם את עוג וכל עמו ולוקחים את כל ארצו. כך שבידיהם כעת עבר הירדן המזרחי מנחל ארנון עד הר חרמון, ושטח זה מתחלק לשלושה חלקים עיקריים-ערי המישור, הגלעד והבשן.
את ערי המישור נתן משה לשבט ראובן (מנחל ארנון עד חשבון).  את יעזר וחצי הגילעד (עד נחל יבוק) נתן משה לשבט גד. וחצי הגילעד
- הצפוני לנחל יבוק- וכל הבשן נתן משה לחצי שבט המנשה- משפחת מכיר קבלה את חצי הגלעד ויאיר בן מנשה קיבל את הבשן הכולל את חבל ארגוב המונה שישים עיר בצורות והרבה ערי פרזות.
ומשה חוזר כעת על האמור בפרשת
"מטות" בעניין תנאי בני גד ובני ראובן-"חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל" (פה לא מזכיר משה את מה שהיתנה- שיעברו לפני ה', כי פה מדבר במעמד כל ישראל ורוצה לחזק את עניין האחווה בין השבטים, ולכן אומר "אחיכם"- שבני ראובן וגד יעברו חלוצים לפני בני ישראל כדי לעזור להם בכיבוש הארץ. כי כבר שוכנע בבטחונם בה'. לכן רוצה כעת לחזק את עניין הערבות ההדדית שלא יכעסו שאר השבטים על כך שבוחרים בני גד וראובן להישאר בעבר הירדן ולא להיות איתם בארץ כנען) "עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם וירשו גם הם את הארץ, אשר ה' אלוקיכם נותן להם בעבר הירדן ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם"- אמנם משה הסתפק בכך שבני גד ובני ראובן רק יעברו חלוצים עד שתיגמר המלחמה ולא דרש שיישארו בארץ עד שיחלקו לבני ישראל את נחלתם ("ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו" (במדבר ל"ב)), אך בני גד ובני ראובן מעצמם התנדבו להישאר עד סוף החלוקה-"לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו" (שם, שם), לכן כאן משה מסתמך על התנדבותם בפרשת "מטות" ואומר-"עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם"- כמו שאתם כבר חילקתם את השטח לנחלות כך כשיגמרו בני ישראל לחלק את השטח לנחלות, אז-"ושבתם איש לירושתו אשר נתתי לכם".
"ואת יהושע ציוויתי בעת ההיא לאמר: עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלוקיכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה. לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם"
"
בעת ההיא" של תנאי בני גד ובני ראובן, משה מצווה את יהושע מחליפו- שלא יתרשם מהתנאי עם בני גד ובני ראובן שיש כאן חוסר בטחון בכיבוש הארץ, ולכן צריך שכולם יתגייסו למשימה. לא כך. כי ה' הוא הנלחם לכם כפי שאת שני מלכי האמורי ה' השמיד מפניכם ולא בכוחכם עשיתם זאת.
אך יש עניין ששנים עשר השבטים יילחמו כאחד לשם שמיים, ואז ה' ימגר את האויבים בגלל אחדות ישראל, לכן צריך שגם שבטי גד וראובן ישתתפו בכיבוש הארץ כפי שבמלחמת סיחון ועוג היו שנים עשר שבטים ביחד, ואז ה' השמידם מפנינו, כך בארץ כנען יש עניין של שנים עשר שבטים נלחמים לפני ה', ואז ה' יכניע גם את גויי הארץ.
והפרשה שהתחילה בדברים
ועברה לדבורים מסתיימת בהדברת שני מלכי האמורי. וכל הפרשה נועדה לחזק את שבטי ישראל לקראת הכניסה לארץ כנען בראשות יהושע. שלא יחששו שבלעדי משה בראשם לא יצליחו במלחמות כיבוש הארץ. לכן הדגש בפרשה היה על חטא המרגלים דווקא, שחטא הדיבור גרם לעיכוב במדבר, ואם יבטחו בה' ולא ילכו בעקבות אבותיהם ויירשו את הארץ "כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם".




.

נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת