נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
דבר תורה מפי יגאל_עמיר. שבת שלום לכולם!
פרשת בראשית
כאשר נברא האדם נקרא שמו אדם על שם האדמה ממנה לוקח ,למרות שנפח בו ה' נשמה שהיא מיסוד האש כפי שנאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה" (דברים ד, כד) ,בכל זאת נקרא האדם על שם האדמה, כי זו תכליתו לעבוד את האדמה ולקדשה – " ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב' ,ה'(. וכאשר ה' יוצר את האשה מצלעו של אדם ,אין אדם קורא לה אדמית כשמו אלא- אשה ע"ש יסוד האש הרוחנית של נשמתה – "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" )שם, כג'(. וכאן לראשונה נודע לנו שלאדם קוראים גם איש ע"ש יסוד האש של נשמתו. אך הפסוק תמוה: כי אם כך היה צריך אדם לומר- "זאת הפעם נשמה מנשמתי לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" ואילו כשאומר עצם מעצמיי ובשר ומבשרי משמע שמתייחס יותר לגופו שנוצר מהאדמה ואם כן היה צריך לקרוא לה אדמית ולא אשה?. ויש לשים לב , שאמנם אדם נוצר מעפר מן האדמה אך האשה נוצרה מבשר שהוא כבר שילוב של עפר מהאדמה ונפש רוחנית שהיא אש, כך שלא נוצרה מהאדמה כמו אדם ולכן לא ניתן לקרוא לה אדמית. כי בנוסף לבשר שקיבלה מהאדם, גם בה נופחה נשמה, כך שיסוד האש שבאשה יותר בולט מיסוד האש שבאדם ולכן נקראת אשה. והיא אכן אין תכליתה לעבוד את האדמה ולקדשה כפי שמוטל על האדם- "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" )שם , טו(, ובפרט לאחר החטא- "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחתה" )בראשית ג, יז-יט( דבר שלא נאמר באשה, כי לא נוצרה מן האדמה. ואכן גם היא התקללה בעצם לעבוד את מי שממנו היא נלקחה- האדם –"בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" )שם ,טז(. ואולי בשל כך פונה הנחש דווקא אל האשה ע"מ שתאכל מעץ הדעת כי דווקא בשל כך שיסוד האש שבה חזק יותר, אפשר לפתותה לאכול מהעץ שיקרב אותה יותר אל היסוד הרוחני שבה, ולכן לא אומר לה שפירות העץ טעימים ומתוקים למאכל אלא- "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" )שם,ד(- כלומר אם את רוצה להגביר את יסוד האש שבך ולהתקרב לאלוקים, תאכלי מהעץ. ואכן האשה שמתבוננת בעץ רואה שהוא- "ונחמד העץ להשכיל" וזה מה שגורם לה לאכול- הענין השכלי שהתווסף לנשמתה. ולכן כאשר נותנת לאדם לאכול מהפרי, לא נאמר –"ותתן גם לאדם עמה ויאכל" אלא –"ותתן גם לאישּּה עמה ויאכל"- הוא האיש שלה כלומר בטל אליה מבחינת האש שבו ולכן היא רוצה שיתקרב אליה ביסוד האש ע"י האכילה מעץ הדעת ואז יהיה עמה ממש ולא נבדל ממנה בגלל יסוד העפר שבו. אך האשה לא ידעה שמוסיף דעת מוסיף מכאוב, ותוספת הדעת תוליד בה את הבושה והבושה תוליד את התלות בבעל וממילא את השעבוד אליו. כי לפני החטא נאמר- "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" )בראשית ב, כה( ולאחר האכילה מהעץ נאמר- "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה... ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים..." )בראשית ג, ז-ח( כך שהאשה שיסוד האש שבה גדול מהאיש גם הבושה שלה גדלה בהתאמה לעומת האיש, ולכן היא תלויה בו ומשתוקקת אליו, והוא ימשול בה, דווקא בגלל שאצלו הבושה פחותה ולכן קל לו יותר להתגבר עליה מאשר לאשה. ולכן אם קודם נאמר –"ותתן גם לאישּה עמה ויאכל"- שמשמע שהוא טפל אליה, לאחר האכילה מיד נאמר-" ויתחבא האדם ואשתו"- כלומר הוא היוזם והיא הנגררת אחריו וטפלה לו. לכן מיד לאחר מכן אדם קורא לאשתו בשם חדש- "חוה כי הייתה אם כל חי" )בראשית ד,כ'(, מדוע לא קרא לה "חיה" שיותר מתאים לביטוי אם כל חי? אלא כי יש כאן הבט של חוויה, שאם עד החטא היה ניתוק מוחלט בין השכל לגוף, כעת יש חיבור חוויתי של הגוף למושגי השכל כמו טוב ורע אמת ושקר, שהגוף חווה כעת בצורה מוחשית וחווייתית ע"י רגש הבושה והכבוד".
.
פרשת בראשית
כאשר נברא האדם נקרא שמו אדם על שם האדמה ממנה לוקח ,למרות שנפח בו ה' נשמה שהיא מיסוד האש כפי שנאמר "כי ה' אלוקיך אש אוכלה" (דברים ד, כד) ,בכל זאת נקרא האדם על שם האדמה, כי זו תכליתו לעבוד את האדמה ולקדשה – " ואדם אין לעבוד את האדמה" (בראשית ב' ,ה'(. וכאשר ה' יוצר את האשה מצלעו של אדם ,אין אדם קורא לה אדמית כשמו אלא- אשה ע"ש יסוד האש הרוחנית של נשמתה – "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמיי ובשר מבשרי, לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" )שם, כג'(. וכאן לראשונה נודע לנו שלאדם קוראים גם איש ע"ש יסוד האש של נשמתו. אך הפסוק תמוה: כי אם כך היה צריך אדם לומר- "זאת הפעם נשמה מנשמתי לזאת ייקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת" ואילו כשאומר עצם מעצמיי ובשר ומבשרי משמע שמתייחס יותר לגופו שנוצר מהאדמה ואם כן היה צריך לקרוא לה אדמית ולא אשה?. ויש לשים לב , שאמנם אדם נוצר מעפר מן האדמה אך האשה נוצרה מבשר שהוא כבר שילוב של עפר מהאדמה ונפש רוחנית שהיא אש, כך שלא נוצרה מהאדמה כמו אדם ולכן לא ניתן לקרוא לה אדמית. כי בנוסף לבשר שקיבלה מהאדם, גם בה נופחה נשמה, כך שיסוד האש שבאשה יותר בולט מיסוד האש שבאדם ולכן נקראת אשה. והיא אכן אין תכליתה לעבוד את האדמה ולקדשה כפי שמוטל על האדם- "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה" )שם , טו(, ובפרט לאחר החטא- "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך... בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחתה" )בראשית ג, יז-יט( דבר שלא נאמר באשה, כי לא נוצרה מן האדמה. ואכן גם היא התקללה בעצם לעבוד את מי שממנו היא נלקחה- האדם –"בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" )שם ,טז(. ואולי בשל כך פונה הנחש דווקא אל האשה ע"מ שתאכל מעץ הדעת כי דווקא בשל כך שיסוד האש שבה חזק יותר, אפשר לפתותה לאכול מהעץ שיקרב אותה יותר אל היסוד הרוחני שבה, ולכן לא אומר לה שפירות העץ טעימים ומתוקים למאכל אלא- "כי יודע אלוקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עינכם והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע" )שם,ד(- כלומר אם את רוצה להגביר את יסוד האש שבך ולהתקרב לאלוקים, תאכלי מהעץ. ואכן האשה שמתבוננת בעץ רואה שהוא- "ונחמד העץ להשכיל" וזה מה שגורם לה לאכול- הענין השכלי שהתווסף לנשמתה. ולכן כאשר נותנת לאדם לאכול מהפרי, לא נאמר –"ותתן גם לאדם עמה ויאכל" אלא –"ותתן גם לאישּּה עמה ויאכל"- הוא האיש שלה כלומר בטל אליה מבחינת האש שבו ולכן היא רוצה שיתקרב אליה ביסוד האש ע"י האכילה מעץ הדעת ואז יהיה עמה ממש ולא נבדל ממנה בגלל יסוד העפר שבו. אך האשה לא ידעה שמוסיף דעת מוסיף מכאוב, ותוספת הדעת תוליד בה את הבושה והבושה תוליד את התלות בבעל וממילא את השעבוד אליו. כי לפני החטא נאמר- "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" )בראשית ב, כה( ולאחר האכילה מהעץ נאמר- "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלי תאנה... ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלוקים..." )בראשית ג, ז-ח( כך שהאשה שיסוד האש שבה גדול מהאיש גם הבושה שלה גדלה בהתאמה לעומת האיש, ולכן היא תלויה בו ומשתוקקת אליו, והוא ימשול בה, דווקא בגלל שאצלו הבושה פחותה ולכן קל לו יותר להתגבר עליה מאשר לאשה. ולכן אם קודם נאמר –"ותתן גם לאישּה עמה ויאכל"- שמשמע שהוא טפל אליה, לאחר האכילה מיד נאמר-" ויתחבא האדם ואשתו"- כלומר הוא היוזם והיא הנגררת אחריו וטפלה לו. לכן מיד לאחר מכן אדם קורא לאשתו בשם חדש- "חוה כי הייתה אם כל חי" )בראשית ד,כ'(, מדוע לא קרא לה "חיה" שיותר מתאים לביטוי אם כל חי? אלא כי יש כאן הבט של חוויה, שאם עד החטא היה ניתוק מוחלט בין השכל לגוף, כעת יש חיבור חוויתי של הגוף למושגי השכל כמו טוב ורע אמת ושקר, שהגוף חווה כעת בצורה מוחשית וחווייתית ע"י רגש הבושה והכבוד".
.
