פירוש יגאל לספר במדבר
חומש במדבר
פרשת "במדבר"
ספר "ויקרא", עסק בעיקר במשכן ובכל הקשור אליו מבחינת הרחקת הטומאה ודרכי הקדושה, הנובעים משכינת ה' בתוך עם ישראל.
לעומת זאת, ספר "במדבר" עוסק במחנה ישראל, הסובב את המשכן, סידורו על פי הדגלים, והצבת סדר בתוך מחנה ישראל על ידי חלוקה לשבטים נפרדים, כל שבט לדגלו וסדר חנייתו מסביב למשכן.
כמו כן, ספר זה עוסק, בסדר המסעות במדבר לאחר החנייה הארוכה ליד הר סיני שנמשכה שנה.
גם סדר המסעות מסודר על פי כללים כמעט צבאיים של תקיעת חצוצרות, חיל חלוץ וחיל מאסף. בעצם ספר "במדבר" הופך את עמ"י לצבא ה', ובכך מתקיים הפסוק שנאמר ביציאת מצרים-"ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאותה' מארץ מצרים" (שמות י"ב).
אך אז ביציאת מצרים היו עדיין צבאות מעורבבים זה בזה, ללא שום סדר וללא שום חלוקה לשבטים, אלא כולם מעורבים, שבט בחברו. ותחילת הסדר נעשתה בעצת יתרו למשה לפני מעמד הר סיני, למנות על העם שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות לצורך שפיטת העם, אך עדיין לא מוזכר שם שלכל שבט היו שופטים משלו.
כמו כן, כשחנו בני ישראל מול הר סיני לפני מעמד הר סיני נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שם, י"ט), משמע שכולם יחד ולא היו מחולקים לשבטים, דבר זה גרם גם לחטאהעגל, כי הערב רב שהיו מעורבים בתוך בני ישראל הצליחו להשפיע על הסובבים אותם ולגרום גם להם לחטוא.
ולכן כשמשה יורד מההר עם הלוחות ורואה את המחולות סביב העגל נאמר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" (שמות ל"ב)- פרוע מלשון אי סדר, ערבוביה, כמו שיער פרוע, לא מסודר, מעורבב-"ופרע את ראש האשה" (במדבר ה').
ולכן דבר ראשון שמשה עושה כדי לעשות סדר-"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי וייאספו אליו כל בני לוי" (שמות ל"ב) וזו הפעם הראשונה למעשה ששבט כלשהו מתוך בני ישראל נבדל בפני עצמו ונוצרה התחלה של סדר, וזה היה תחילת התיקון של חטא העגל.
כעת, בספר במדבר מושלם הסידור שהחל אז ומוחל על כל שבטי ישראל , ובכך מתחילה פרשת במדבר:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר"
הרי וודאי שמדובר במדבר סיני ומדוע צריך להזכיר זאת? הלא בתחילת ספר "ויקרא" נאמר שה' קורא אל משה מאוהל מועד, ולא הוצרכו לומר את המילים במדבר סיני, כי ברור שזה במדבר סיני מול ההר, כי הרי עדיין לא צויין בשום מקום שזזו משם (דבר שייעשה בפרשת "בהעלותך" בהמשך) ואם כן, מדוע צריך לציין זאת כאן?
ואולי ניתן לומר, שדבר זה נאמר בגלל שתי הפרשות האחרונות של ספר "ויקרא"-"בהר" ו"בחוקותי", ששם נאמר שנאמרו למשה בהר סיני (לאחר חטא העגל- בעלייתו לקבל לוחות שניות), ולא באוהל מועד כפי שנאמרו כל הפרשות הקודמות להן, לכן צריכה התורה לפרש שכעת חוזרים לעסוק בסדר שהיה לפני פרשות אלו, שהדיבור היה מאוהל מועד ולא בהר סיני, אך עדיין במדבר סיני, מול הר חורב, כי כל עוד לא סודרו לדגלים לא ניתן לנוע.
כי בניגוד לקודם הקמת המשכן שאז ניתן היה לנסוע בערבוביה, כפי שהיה מיציאת מצרים עד ההגעה להר סיני, כעת לאחר הקמת המשכן כשה' שוכן בתוך עם ישראל לא ייתכנו מסעות במדבר בצורה זו של אי סדר, אלא חייב להיות סדר כמעט צבאי, כראוי ללגיונות המלך, הנמצא בתווך ומוקף בלגיונותיו, המסודרים בצורה מופתית סביבו.
כמו כן, המילים "במדבר סיני" מרמזות שספר זה יעסוק בכל המסעות של עם ישראל במדבר סיני כפי שמסתיים ספר "במדבר" בפרשת "מסעי", המסכמת את כל המסעות במדבר.
כי על פניו, היו אמורים להיכנס לארץ תוך שלושה ימים ולא להסתובב במדבר ארבעים שנה ורק חטא המרגלים גרם לכל העיכוב, וכעת לפני חטא המרגלים יש רמז לבאות.
על פי התאריך המוזכר בתחילת הפרשה-הראשון לשני שנת שתיים ליציאת מצרים(הוא חודש זיו כפי שנקרא בספר "מלכים" או חודש אייר לפי שמות החודשים לאחר גלות בבל), לכאורה משמע, שרק ספר "ויקרא" עסק בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצריים, מרגע הקמת המשכן ועד כה.
אולם, בפרשת "נשא" נראה שחוזרים אחורה לעסוק שוב בחודש הראשון של שנה זו בהקמת המשכן ובקורבנות הנשיאים, ולאחר מכן בפסח שנעשה בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצרים.
ואותם האנשים, נשיאי המטות, שהקריבו את קרבנם בחנוכת המזבח, בשנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן הם אותם נשיאי המטות שאומר ה' למשה, כעת, בחודש השני לקחת מכל שבט, לספור עימו את שבטי ישראל (ללא נשיא משבט לוי).
"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם"- המילים "יוצאי צבא" ו"לצבאותם", ממחישות את מה שאמרנו בתחילת הפרשה, שמחנה ישראל מסביב למשכן מסתדר במסגרת צבאית.
ומעניין ששנים עשר שבטי ישראל, תמיד מופיע במניינם הביטוי "כל יוצא צבא", ואילו בשבט לוי שייספר בנפרד, לא מופיע הביטוי הזה כלל אלא רק-"כל זכר מבן חודש ומעלה".
ואולי בגלל שנספרים מגיל חודש, לא שייך לומר כל יוצא צבא דבר השייך רק מגיל עשרים ומעלה, כפי ששאר שבטי ישראל נספרו רק מגיל עשרים שנה ומעלה.
אך, בספירה השנייה של הלוויים, שמתמקדת רק בגברים מגיל שלושים שנה עד חמישים שנה, האמורים לעבוד את עבודת המשכן, שם נאמר בבני קהת-"מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד", וכן בבני גרשון נאמר-"כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באוהל מועד", ובבני מררי נאמר-"כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אוהל מועד".
את השינויים בהגדרה בין שלוש המשפחות של לוי נסביר בהמשך בכך שנובע מסוג תפקידם בעבודת המשכן, אך מה שמשותף לשלוש משפחות הלוי זה הביטוי "כל הבא לצבא", בניגוד לשבטי ישראל שהביטוי הוא "כל יוצא צבא".
ולפי מה שהסברנו, שבפרשתנו ובפרשה הבאה, נבנה צבא ה' המקיף את המשכן מכל צדדיו (ששם נמצא המלך מפקד הצבא- ה') אז המעגל הפנימי המקיף את המשכן (המלך) הם הלוויים הבאים למשכן לעבוד עבודת ה' ולכן נקראים "הבא לצבא" ואילו המעגל החיצוני(שנים עשר שבטי ישראל) שמופנה כלפי חוץ מול אויבים מבחוץ נקראים "יוצא צבא"- כי יוצאים מהמשכן כלפי חוץ ולא רשאים להיכנס פנימה.
כמו כן, אפשר לומר שיש כאן רמז לעתיד לגבי כיבוש הארץ שהיוצאים לצבא נגד האויב אלה דווקא שבטי ישראל ולא שבט לוי שתפקידו לשמור על המשכן ולעבוד את עבודתו.
ה' אומר למשה לספור את בני ישראל ונוקט בשני ביטויים "שאו את ראש כל עדת בני ישראל... מבן עשרים שנה ומעלה...תפקדו אותם לצבאותם".
וזה מקביל לציווי הראשוני על מיפקד בני ישראל לצורך אדני המשכן, בפרשת "כי תשא"-"כי תשא את ראש בני ישראל...בפקוד אותם"(שמות ל').
לעומת זאת במיפקד שבט לוי מגיל חודש ומעלה, לא נאמר הביטוי"לשאת" אלא רק "לפקוד"-"פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם", מצד שני במניין הלויים השני שעוסק בקבוצה שמבן שלושים שנה ומעלה, אז למשפחת קהת הממונה על הכלים הכי מקודשים במשכן (ארון הברית, המנורה, השולחן, מזבח הזהב ומזבח הנחושת) נאמר הלשון "נשא את ראש בני קהת..." ולא נאמר לשון מיפקד.
ובמשפחת גרשון הממונה על אריגי המשכן (יריעות המשכן, אוהל יריעות העיזים המכסה את המשכן, מכסה העורות המאודמים, מכסה עורות התחשים, מסך פתח המשכן, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר ומיתרי קלעי החצר) נאמרים שני הביטויים-"נשא את ראש בני גרשון מבן שלושים שנה ומעלה... תפקוד אותם" ובמשפחת מררי הממונה על חלקי המשכן הכי פחות מקודשים (קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו, אדניו, עמודי החצר סביב, אדניהם, יתידותם, ומיתריהם) נאמר רק הביטוי מפקד-"בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם".
אך ייתכן שגם לגבי בני מררי נאמרה הלשון "נשא". כי בנגוד לבני קהת שעבורם יוחד דיבור נפרד של ה' אל משה ואהרן-"וידבר ה' אח משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש בני קהת", בני מררי לעומת זאת, נכללים באותו דיבורשל ה' לגבי בני גרשון, ושם כן נאמרה המילה "נשא", שכנראה כוללת גם את בני מררי-"וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם... תפקוד אותם... בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם"
(ומענין שבכל ציוויי המניינים בפרשתנו ובפרשת "נשא", הדיבור של ה' הוא אל משה בלבד, חוץ ממניין בני קהת מגיל שלושים ומעלה שהדיבור הוא אל משה ואהרן. ומדוע?
וניתן לומר שזה נובע מתפקיד בני קהת במשכן של נשיאת כלי המשכן הכי מקודשים בכתף בזמן המסעות בניגוד לבני גרשון ומררי שאת משאם טענו על עגלות.
ובתפקיד זה היו שותפים גם אהרן ובניו כפי שנראה בסוף פרשתנו, שבזמן פריקת המשכן, באו אהרן ובניו למשכן והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את הארון ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרסו מעל כל זה בגד תכלת, וכן בשולחן לחם הפנים, פרסו בגד תכלת ואחר כך תולעת שני ובסוף מכסה עור תחש שמיועד להגנה מגשמים בזמן המסעות, וכן את מנורת המאור ונרותיה כיסו בבגד תכלת ועליו מכסה עור תחש, וכן מזבח הזהב פרסו עליו בגד תכלת ועליו מכסה עור תחש, וכן את כל כלי השרת שמשרתים בהם בקודש נתנו אל בגד תכלת וכיסו אותו במכסה עור תחש ונתנו על המוט, וכן את מזבח הנחושת דשנו מהאפר ופרסו עליו בגד ארגמן ואחר כך כיסוי עור תחש.
ורק לאחר כל פעולות אלו על ידי אהרן ובניו הורשו בני קהת להיכנס למשכן על מנת לשאת את כל הכלים האלה, כדי שלא ייגעו בכלי הקודש בטרם כיסוים-"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו", ולכן רק בציווי על מניין בני קהת הדיבור הוא גם אלאהרן, כי הוא שותף למלאכת בני קהת, ואחראי על כך שלא ימותו-"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוויים וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגישתם את קודש הקודשים.אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו")
מכל האמור לעיל נראה לומר: שכאשר נאמרת המילה "נשא", זה מצביע על מיפקד המקודשים ביותר (בני קהת מגיל שלושים עד חמישים הנושאים את כלי המשכן המקודשים ביותר, ובבני קהת נכללים גם משה ובניו ואהרן ובניו) כי המילה "נשא" היא מלשון לרומם ולנשא, כי ספירתם מרוממת אותם מעל השאר, וגם מעידה על תפקידם לשאת את כלי המשכן הכי מקודשים כמו שנאמר בארון הברית שהיה נושא את נושאיו, כי רק בני קהת נשאו בכתף את משאם המקודש.
הדרגה הבאה שפחות מרוממת היא: כאשר נאמרים הביטויים "נשא" ו"תפקוד"(שנאמרים בבני גרשון ובמשתמע גם בבני מררי, שאמנם נושאים בעגלות את חלקי המשכן הפחות מקודשים אך עדיין עד העגלות נושאים בידיים את חלקי המשכן ולכן גם הם מנושאים בספירתם)
הדרגה הבאה היא: כאשר נאמרים הביטויים "שאו"ו"תפקוד"(בכל שבטי ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל) כי המילה "שאו" היא פחות מהמילה "נשא" (שיש בה משמעות של רם ונישא) כי הם פחות מקודשים מבני לוי אך עדיין הםיוצאי צבא מגיל עשרים שנה ומעלה-גיל בו אדם מגיע לבגרות מלאה וחייב גם בדיני שמים ולכן גם הוא מרומם בספירתו.
הדרגה הבאה בסדר החשיבות כלפי מטה היא כאשר נאמרים הביטויים "פקוד" ורק אחר כך "שא", שאז המילה היותר חשובה נאמרת בסוף, דבר שנאמר רק לגבי בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה-"ויאמר ה' אל משהפקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם", וזאת מפני שמצד בכורתם בזמן ספירתם שעדיין היו מקודשים מאז יציאת מצרים ("כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים,הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'"), אך בגלל שנספרים מגיל חודש ומעלה, שאז עדיין לא חייבים במצוות, דרגתם נמוכה מישראל הנמנים מגיל עשרים שנה ומעלה ולכן המילה שא היא לאחר המילה פקוד.
ודרגה אחרונה-כאשר מופיע רק הביטוי פקוד, שזה במקרה של מנין הלוויים הכלליים מגיל חודש ומעלה-"פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם", שאז עדיין הלווים לא התקדשו תחת הבכורים של ישראל, וגם נספרו מגיל חודש, ולכן בספירה זו הם פחות מרוממים משבטי ישראל מגיל עשרים ומעלה ופחות מבכורי ישראל שכשנמנו עדיין היו מקודשים. הלוויים יתקדשו תחת הבכורות רק לאחר הפדיון המוזכר בפרשתנו.
אך נחזור לתחילת הפרשה: ה' מצווה את משה שעל מנת לספור את בני ישראל ייקח איתו-"איש איש למטה" (פה הפעם הראשונה ששבטי ישראל נקראים מטות ולא שבטים, וכךיהיה מעתה והלאה, ועניין זה פירשנו בהרחבה ב"קונטרס המטות"- קחהו משם.אך חוץ מהנאמר שם, ניתן לומר שכעת השבטים נהפכים למטות, מעצם סידורם בדגלים מסביב למשכן ה', והשם"מטה"מיוחד לקבוצה שהיא אחת מלגיונות המלך המשרתת אותו כצבא ה', כפי שבזמננו ראש המטה הכללי הוא הרמטכ"ל- מפקד הצבא, ולכן רק כעת כשנספרים כיוצאי צבא ומחולקים לדגלים נקראים מטות במקום שבטים.
מה שלא היה בספירה הקודמת בספר "שמות" שהיתה לשם נתינת מחצית השקל לאדני המשכן ואז עדיין נקראו רק שבטים)
"איש ראש לבית אבותיו הוא"- כלומר: משה צריך לקחת איתו את ראשי המטות לצורך ספירת בני ישראל, וה' נותן לו את שמות הנבחרים לנשיא מכל שבט, ולא ברור האם זאת בחירה של ה' או שאנשים אלה היו ראשי השבטים לפני כן על פי בחירת כל שבט בעצמו.
ומהמילים בהמשך-"אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם"-משמע שהם נבחרו כבר על ידי שבטיהם, לכן הביטוי "קרואי העדה", משמע שנקראו לתפקידם על ידי העדה עצמה עוד קודם נקיבת ה' בשמותם.
ואכן מוכרחים לומר כך, כיוון שבפרשה הבאה פרשת "נשא", חוזרת התורה אחורה בזמן, לזמן הקמת המשכן (שהיה בדיוק חודש לפני מיפקד הדגלים שבפרשתנו) ושם מוזכרים קרבנות הנשיאים שהביאו לחנוכת המשכן, והם אותם שמות שמוזכרים כאן על ידי ה', סימן שכבר היו נשיאים אז, לפני נקיבת ה' בשמותם כעת, מה עוד, ששם ה' מורה למשה-"נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (במדבר ז'), וסדר המקריבים הוא לפי סדר הדגלים בפרשתנו בדיוק, למרות שעדיין לא היתה חלוקה לדגלים, ועל פי הסדר הרגיל ראובן היה צריך להיות ראשון, כמותמיד, ואילו שם יהודה ראשון ואחר כך יששכר וזבולון, בדיוק כפי שכאן מסודרים בדגלים.
וכן, גם שם לא מוזכר נשיא לשבט לוי, כפי שכאן לא מוזכר, לכן העגלות שהביאו הנשיאים, שימשו שם למשפחות גרשון ומררי למשא המשכן, משמע שכבר אז ידעו על בחירתו העתידית של שבט לוי לעבודת המשכן, ועל חלוקת העבודה בתוך השבט, בין שלוש המשפחות, דבר שמפורט על פי ה' רק בפרשתנו שהיא חודש לאחר מכן.
כמו כן, בפרשת "פקודי" פירטנו בהרחבה את השאלות העולות לגבי מספר מחציות השקל שניתנו לצורך האדנים למשכן, שמספרם תואם בדיוק את המספר הכולל של שבטי ישראל במיפקד של פרשתנו (ללא שבט לוי), למרות שמיפקד פרשתנו חל לפחות חודשיים לאחר המפקד לצורך האדנים, ולא נוסף איש במשך חודשייםאלו ולא נחסר איש, דבר שלא ייתכן בציבור של כשש מאות אלף איש מעל גיל עשרים, ושם הוכחנו ששבט לוי לא השתתף במחצית השקל לאדנים כי לא חטא בעגל, עיין שם בהרחבה.
אך עדיין התמיהה קיימת, גם ללא שבט לוי-ההתאמה המדוייקת למיפקד הקודם?
וכאשר אנו מעיינים במספרים של כל שבט, כולם מסתיימים במאות עגולות (למעט שבט גד שמסתיים בחמישים) ואין אף שבט שמספרו מסתיים במספר של אחדות כגון: ארבעים אלף מאה עשרים וחמש, וגם שבט גד שמסתיים בחמישים זה עדיין חמישים עגול ולא חמישים ושתיים למשל, וקשה לומר שבמקרה כך יצא שכל שנים עשר השבטים בדיוק יצאו מספרים עגולים.
אמנם בפרשת "פקודי" ששם מוזכר סכום הכסף של מחציות השקל של כל שבטי ישראל (למעט לוי) שהסתכם לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמשים מחציות שקל, שם סביר שזה המספר המדוייק של כל התורמים, כי לא מוזכר כל שבט בנפרד, ומתברר שהמספר עגול.
אך כאן, שכל שנים עשר השבטים נספרו בנפרד ובכל אחד מהם מספר עגול, משמע, שבכוונה עיגלו את המספר, למרות שכל שבט היה קצת יותר או קצת פחות במספר אנשים, כי זאת דרכה של התורה כאשר אין חשיבות גדולה למספר המדוייק מעגלים אותו כלפי מעלה או מטה בלי להזכיר את האחדים.
ודבר זה מתחזק מפרשת "פינחס", שגם שם נפקדו בני ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר לפני הכניסה לארץ וגם שם כל שבט מספרו עגול ואין שום שבט שמספרו נגמר באחדות.
וכן בפרשת "מטות", כאשר מוזכר השלל שלקחו ממדיין, יש פירוט של השלל בצאן, בבקר, ובחמורים ובנפש אדם, וכולם מספרים עגולים ללא אחדות כלל.
ובכך מתורצת התמיהה שהעלינו לגבי זהות המספר לפני הקמת המשכן של מחציות השקל למספר של פרשתנו שהתקיים חודש לאחר הקמת המשכן, ואיך ייתכן שאותו מספר בדיוק, הלא וודאי עברו בחודשיים אלו מספר אנשים את גיל העשרים או נפטרו מספר אנשים?
והתשובה היא: שאכן המספר של פרשתנו הוא שונה מהמספר המדוייק של המספר בפרשת "פקודי", רק שכאן המספרים מעוגלים ולא נספרים יחידים מעבר למאות או לחמישים ושם זה כן נספר מדוייק, כי יש חשיבות למספר מחציות השקל ששימשו לצורך האדנים במשכן, כי ממחציות השקל עשו את האדנים.
ודבר זה מתחזק מפרשתנו ממניין הבכורות של ישראל, שזה המספר היחיד בפרשה שלא עגול-"ויהי כל בכור זכר במספר שמות מבן חודש ומעלה לפקודיהם שניים ועשרים אלףשלושה ושבעים ומאתיים", והסיבה היא שהיה צריך לפדות את הבכורות על עשרים ושניים אלף הלויים. והעודפים על הלווים- מאתיים שבעים ושלוש הבכורות היו צריכים לפדות עצמם על ידי נתינת חמישה שקלים כל אחד לכהן, ולכן היתה חשיבות למספר המדוייק של הבכורות, לכן הוזכרו האחדות גם כן.
אך כעת מתעוררת השאלה, הלא במספר הלויים המספר הוא עגול- עשרים ושניים אלף, וגם מספר כל שלוש משפחות הלוי כל אחת מהן יוצא מספר עגול- משפחת גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, משפחת קהת- שמונת אלפים ושש מאות, משפחת מררי- ששת אלפים ומאתיים.
והלא הבכורות של ישראל נפדו על מספר הלוויים אם כן יש חשיבות לכל אחד, גם מהלוויים כמו מבכורות ישראל, ומדוע עוגל מספר הלויים ולא נכתב המספר המדוייק שיכל לחסוך למאתיים שבעים ושלושה הבכורות העודפים למצוא מספר לויים העודפים על העשרים ושניים אלף ולחסוך בכך את הפדיון חמישה שקלים?
וניתן לומר: שבניגוד לבכורות ישראל שנמנו במיוחד לשם הפדיון שבט לוי נמנה בעיקר בתור שבט, כמו יתר השבטים, כדי לדעת את מניינו כמשרתי המשכן, ולכן חל עליו דין העיגול כפי שחל על שאר שבטי ישראל.
וייתכן בהחלט שמספרו המדוייק הוא מעל עשרים ושניים אלף או קצת פחות, אך כיוון שמדובר באחדים לא נמנו ועוגל מספרם (המושג עיגול לגבי התורה מופיע כבר בגמרא במסכת בכורות דף ה' עמוד א'-"ודילמא פירטא רבא חשיב בככרי, פירטא זוטא לא חשיב")
וכיוון שעסקנו כבר בלוויים נעלה כאן שאלה גדולה, שהובאה בגמרא, באותו מקום מסכת בכורות דף ה' עמוד א'-"שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי, בפרטן של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות, בכללן אתה מוצא עשרים ושתיים אלף. ושלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותן שלוש מאות בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור" עד כאן הגמרא.
כלומר: לפי רבן יוחנן בן זכאי שלוש מאות הבכורות של שבט לוי, נספרו במניין שלושת המשפחות הנפרד, ולא נכללו במספר הכולל של הלוויים- עשרים ושניים אלף, כי המספר הכולל נועד לשם פדיון בכורות ישראל ובכורות הלוויים לא פדו את בכורות ישראל אלא את עצמם.
אך אם כך הדבר, נעיין בשאלת הרמב"ן בפרשתנו: "והנה לא היו שבט הלוויים כשאר השבטים, כי מבן חודש ומעלה לא היו רק עשרים ושניים אלף, ומבן שלושים שנה- כולם שמונת אלפים והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדיין לא נשאו הארון שתהיה קדושה מכלה בהן וזה תמיהה, איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?"
ואכן, כשבודקים את שאר השבטים שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה ולא מבן חודש כמו הלוויים, השבט הכי קטן הוא מנשה- שלושים ואחת אלף ומאתיים, וכל השבטים בממוצע חמישים אלף, יותר מפי שניים משבט לוי, שנמנה מבן חודש ואמור להיות הרבה יותר מכל שבט אחר.
ועל כך עונה הרמב"ן: "ואני חושב שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו'): כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזירת מצרים, כמו שאמר : וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.." אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר כל השבטים".
ואכן, אם מחשבים את מספר שבטי ישראל (ללא הלוויים) ומחלקים אותו במספר בכורות ישראל, מקבלים אחד חלקי עשרים ושבע- כלומר על כל בכור עשרים ושבעה ילדים במשפחה שאינם בכורות, ועל פי מדרש רבה על "שמות"- היו יולדות שישה שישה בכרס אחד, וזאת למדים מהפסוק-"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד" (שמות א').
ואם נחשב, שבכורות ישראל נמנו מגיל חודש לעומת המספר הכללי של ישראל שנמנו מגיל עשרים והושמטו כל הילדים עד גיל עשרים שבדרך כלל מהווים רבע מהאוכלוסייה ונוסיף רבע זה לשש מאות אלף הכללי ונחלק בבכורות מגיל חודש נגיע לכך שבעצם בממוצע זה אחד חלקי שלושים ושש, כלומר שבכל משפחה היו שלושים ושישה ילדים, כלומר שש לידות של שישה ילדים נגיע למספר הזה.
ולעומת זאת שבט לוי שכפי שאומר הרמב"ן לא עונה במלאכת מצרים, וממילא לא בורך בששה ילדים בכל לידה, לכן מובן מדוע הוא השבט הכי קטן למרות שנמנה מגיל חודש, בניגוד לשאר השבטים שנמנו מגיל עשרים.
ואכן, כאשר מעיינים בתולדות שבט לוי כפי שמובאים בפרשת "וארא" (ושאר השבטים לא מצויינים כל תולדותיהם אלא רק הדור הראשון לאחר מות בני יעקב כפי שבאו למצרים, ועל פי זה מתחלקות המשפחות כמו שמובא בפרשת "פנחס")ששם מפורטים כל הדורות עד נכדי אהרן, רואים שבדור הראשון מפורטים שלושה בנים של לוי (גרשון, קהת ומררי), בדור השני- שמונה (לבני שמעי לגרשון, עמרם יצהר חברון ועוזיאל לקהת, מחלי ומושי למררי) ובדור השלישי מוזכרים רק בני עמרם (אהרן ומשה) בני יצהר (קורח, נפג וזכרי) ובני עוזיאל (מישאל, אליצפן וסתרי) ובדור הרביעי-ארבעה ילדים לאהרן- שניים למשה ושלושה לקורח. ודור חמישי מוזכר רקפינחס בנו של אלעזר בן אהרן.
רואים שבממוצע בני לוי ילדו בין שניים לארבעה ילדים במשך חמישה דורות וזאת הרבה פחות משבטי ישראל שכפי שהראינו ילדו שלושים ושישה ילדים למשפחה.
אך כל זה נכון ויפה, אלמלא דברי הגמרא בבכורות ששלוש מאות הלוויים שנעלמו הם בכורות הלוויים, אך אם דברי הגמרא נכונים יוצא שלשבט לוי המונה עשרים ושניים אלף היו שלוש מאות בכורות וכשמחלקים אחד בשני יוצא שעל כל בכור היו שבעים וארבעה ילדים שאינם בכורות, ופה בניגוד לשבטי ישראל גם המספר הכולל היה מגיל חודש וזה פי שתיים ממשפחות שבטי ישראל שכפי שאמרנו היו שלושים ושש במשפחה וזה הפוך מדברי הרמב"ן ששבט לוי היה קטן כי לא התברך בשישה ילדים בכרס אחד, כי לא סבל את שעבוד מצרים,וכן דבר זה סותר את המספרים שהראינו בדורות לוי של שניים שלושה ילדים למשפחה?
וכן, אם כך היה צריך להיות שבט לוי פי שנים מהשבט הכי גדול (שבט יהודה) ולא הכי קטן בשבטים? וכן אם המניין הכולל של הלווים השמיט את שלוש מאות הבכורות כי מספר זה נועד לפדיון בכורות ישראל ובכורות הלוויים פודים את עצמם, אם כן, מדוע המספר עגול הלא אמרנו שכאשר יש חשיבות לכל אחד רושמים גם את האחדות כפי שבבכורות ישראל המספר אינו עגול אלא עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלוש?
וכן כיצד ייתכן שיש בדיוק שלוש מאות בכורות לוויים ולא שלוש מאות ושניים למשל, הרי כפי שבכורי ישראל נמנו לפרטיהם גם בכורות הלווים היו צריכים להיות לפרטיהם ולא בעיגול?
ולכן מוכרחים לומר שהשלוש מאות החסרים במניין הסופי של הלוויים אינם בכורות ומנין הלוויים לא נועד לשם פדיון הבכורות אלא כמניין שאר השבטים ולכן נרשם בעיגול ללא אחדות, וכן כל משפחה של שבט לוי נרשמה בעיגול: בני גרשון- שבעת אלפים חמש מאות, בני קהת- שמונת אלפים שש מאות, בני מררי- ששת אלפים מאתיים.
אך אם כן, לאן נעלמו שלוש מאות במניין הסופי?
ואכן במספר כתבים שהשתמרו מתרגום השבעים (נעשה כשלוש מאות שנה לפני זמנו של רבן יוחנן בן זכאי המוזכר לעיל), בבני קהת מוזכר המספר שמונת אלפים שלוש מאות (במקום שמונת אלפים שש מאות כפי שבספרינו) ואז מתיישבת הקושייה כי לא נעלמו שלוש מאות אלא פשוט הייתה כנראה טעות בכתיבת ספר התורה (כפי שמובא במסכת סופרים פרק ו' הלכה ד' שקרו כאלה מקרים), בין זמן תרגום השבעים לזמן רבן יוחנןבן זכאי, ובמקום לכתוב "שמונת אלפים שלוש מאות" הושמטה האות ל' ונכתב "שמונת אלפים ושש מאות".
ובתרגום השבעים שנכתב ביוונית המילה שלוש והמילה שש לא נבדלות באות אחת בלבד ולכן שם לא היתה טעות במעבר הדורות ונשארה המילה שלוש כפי שהיתה במקור.
או ייתכן, ששבעים הזקנים, ברואם את הסתירה בין מספרי המשפחות למספר הכללי, בכוונה כתבו שלוש מאות במקום שש מאות כדי לא לגרום לפקפוק אצל הגויים. כפי שעשו במספר מקומות בתורה ששינו כדי לא לעורר כפירה אצל הגויים בקוראם את התרגום ליוונית, כפי שרואים במסכת מגילה ט' עמוד א' ששם מוזכרים מספר שינויים שעשו בתרגום במכוון למטרה שהסברנו. (אך אז נשאלת השאלה הגדולה ששאלנו לאן נעלמו שלוש מאות, כמו כן, שינוי זה לא מוזכר בגמרא במגילה)
נותר לברר בפרשתנו את עניין סדר השבטים המשתנה שלוש פעמים:
תחילת הפרשה, כאשר ה' מצווה את משה לקחת את ראשי השבטים, לצורך מיפקד בני ישראל, ה' מציין סדר אחד: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולון, בני יוסף -אפרים ומנשה (אפרים קודם), בנימין, דן, אשר, גד ונפתלי.
לכאורה זה סדר החשיבות- בני לאה, בני רחל, בני שפחת רחל, ובני שפחת לאה. אך אם כן מדוע בני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה מעורבבים אחד בשני? הלא דן ונפתלי בני בלהה וגד ואשר בני זלפה? וכאן אשר קודם לגד ונפתלי מופרד מאחיו הבכור דן על ידי בני זלפה שהם בסדר הפוך- אשר קודם לגד למרות שגד הוא הבכור של זלפה?
בפעם השנייה שמופיע סדר השבטים הוא בספירתם למעשה על ידי משה: ראובן, שמעון, גד, יהודה , יששכר, זבולון, אפרים, מנשה, בנימין, דן אשר ונפתלי- פה גד קופץ מהמקום הלפני אחרון ברשימה הקודמת של הציווי למקום שלישי, ולמעט זאת אין שינוי בשאר השבטים.
ולכאורה על פי מה פעל משה בסידור זה שהעביר את גד ממקומו, מהמקום שה' ציווה למקום השלישי?
לאחר ספירת השבטים ה' מצווה את משה על בחירת שבט לוי שיהיו מופקדים על המשכן וכליו ונשיאתו במסעות, ועל סדר חנייתם סביבו, ועל סדר חניית שאר שבטי ישראל מסביב ללוויים ולמשכן, כאשר הלוויים מפרידים בינם לבין המשכן כדי שלא יהיה קצף על עדת ישראל.
ואז ה' מדבראל משה ואל אהרן על סדר המחנות סביב אוהל מועד וסדר מסעותיהם מי ראשון ומי אחרון (הוא מדבר גם אל אהרן, למרות שעד כה דיבר רק אל משה, כיוון שבתוך המחנות נמצא אוהל מועד שעליו אחראים אהרן ובניו הכהנים)
וה' נוקט בסדר חדששל השבטים השונה משני הסדרים הקודמים (והתואם לחלוטין את סדר קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שאירעה חודש קודם):
יהודה, יששכר, זבולון (חונים במזרח המשכן קדמה) הנוסעים גם ראשונה. ראובן, שמעון וגד (החונים בדרום המשכן מימין) הנוסעים שניים. אפרים, מנשה ובנימין (החונים במערב המשכן כלומר מאחוריו) הנוסעים שלישיים. דן, אשר, נפתלי (החונים בצפון המשכן כלומר משמאל) הנוסעים אחרונים.
אך כעת יהודה, ראובן אפרים ודן הם אנשי מחנות (דגלים, שכל אחד מורכב משלושה שבטים) ובעצם בכך ה' מאשר את הסדר השני שהזכרנו, שמשה למעשה כך פקד את בני ישראל, רק שכעת ה' מעביר את מחנה יהודה במקום מחנה ראובן שיהיה הראשון ומדוע?
גם בבני לוי, שה' מצווה לפוקדם מבן חודש למשפחותם, משה פוקדם לפי הסדר של לידתם, קודם גרשון הבכור אחר כך קהת ואחר כך מררי.
אך לאחר מכן, כשה' מצווה את משה ואהרן לשאת מתוך הלוויים את הראויים לעבודה במשכן מגיל שלושים עד חמישים, ה' מצווה לשאת קודם את משפחת קהת (השני) ורק אחר כך את משפחת גרשון ומררי ובכך הופך את הסדר, ושם זה מובן, בגלל חשיבות התפקיד, כי בני קהת עושים את התפקיד הכי מקודש של נשיאת כלי הקודש בכתף-ארון הברית, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח הנחושת.
אך אם כן מדוע בספירה הכללית נספרו בני גרשון לפני בניקהת, הלא גם בספירה הכללית (מבן חודש) מצויינים תפקידיהם במשכן-"ומשמרת בני גרשון באוהל מועד המשכן והאוהל מכסהו ומסך פתח אוהל מועד..." וכן בבני קהת-"ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש...", אז מדוע בספירה הכללית לא נספרו בני קהת ראשונים כמו שנספרו בספירה של עובדי המשכן?
וניתן לומר, שבספירה הראשונה נספרו לפי הבכורה, לכן בני גרשון ראשונים למרות תפקידם הפחות משל בני קהת, אך לאחר ספירת שלוש המשפחות התברר שמשפחת קהת היא הכי גדולה במספר- שמונת אלפים שש מאות(או שמונת אלפים שלוש מאות-לפי תרגום השבעים שהזכרנו), לעומת גרשון- שבעת אלפים חמש מאות ומררי- ששת אלפים מאתיים.
לכן עניין הריבוי גבר על הבכורה של בני גרשון, כי נוסף לכך גם עניין התפקיד המקודש יותר, לכן בספירת בני השלושים הוקדמו בני קהת לבני גרשון.
נימוק זה מתרץ גם את השאלהבעניין שבטי ישראל: מדוע בספירה נמנה ראובן ראשון ובמחנות הדגלים ובקורבנות הנשיאים יהודה הראשון?
כי לאחר ספירת שבט ראובן הבכור ושאר השבטים התברר שיהודה הוא השבט הגדול ביותר- שבעים וארבעה אלף שש מאות, לעומת ראובן הבכור-ארבעים וששה אלף חמש מאות, לכן מחנה יהודה שכולל גם את יששכר וזבולון הוא הכי גדול במחנות- מאה שמונים וששה אלף ארבע מאות, לעומת מחנה ראובן הכולל גם את שמעון וגד- מאה חמישים ואחת אלף ארבע מאות חמישים.
(אמנם קרבנות הנשיאים נעשו בחודש הראשון לפני מיפקד בני ישראל בחודש השני ושם יהודה היה ראשון, אך שם זה היה על פי ציווי ה' שיודע את מספר שבט יהודה מראש לפני שנספר)
וכבוד המשכן וכבוד ה' זה שהמחנה הגדול של צבא ה' ילך מקדימה ראשון במזרח המשכן, כי במזרח המשכן גם היו המכובדים בשבט לוי- משה, אהרן ובניו, לכן מחנה יהודה הגדול בכמות נבחר להיות ראשון, ורק אחר כך מימין למשכן (דרום) מחנה ראובן בכור לאה (שלה היו הכי הרבה בנים בבני יעקב) ושניים ייסעו, וכן משפחת קהת המקודשת במשפחת לוי נמצאת מימין במשכן, אחר כך במערב המשכן, מחנה בני יוסף (בכור רחל) ובנימין- ושלישים ייסעו, ואיתם משפחת גרשון השנייה בחשיבותה במשפחות לוי הנמצאת מאחורי המשכן במערב, ובסוף מחנה דן (בכור בלהה שפחת רחל שאותה בחר יעקב לאחר מות רחל להיות תחתיה) ואיתו אשר ונפתלי-ובאחרונה ייסעו. והם בצפון המשכן ואיתם משפחת מררי מצפון למשכן, למרות שמחנה דן היה גדול משני מחנות ראובן ואפרים- מאה חמישים ושבעה אלף שש מאות, אך כיוון שמדובר בבני השפחות- בלהה וזילפה הם בסוף למרות גודלם.
והסיבה שגד נלקח מבני השפחות והושם במחנה הגבירות- במחנה ראובן בן לאה, וכבר משה במיפקד שם אותו שלישי לראובן למרות שבציווי גד הוזכר בין בני השפחות דווקא (בסדר הראשון לפרשה), כי יש לשים לב שבסדר הראשון-בני הגבירות לאה ורחל הם לפי הסדר של לידתם (אמנם אפרים קודם למנשה אך זה נובע מברכת יעקב שהקדים את אפרים למנשה בפרשת "ויחי" ואילו בני השפחות לבסוף נמצאים בסדר לא מובן-דן ראשון (בכור בלהה שפחת רחל) ולאחר מכן אשר (ולא נפתלי שהוא השני לבלהה) שהוא השני של זילפה ולאחר מכן גד שהוא בכור זלפה שפחת לאה ובסוף נפתלי- השני של בלהה.
ואם כן הבין משה שכיוון שכל מחנה בנוי משלושה שבטים וגד שהוא בכור לא יכול לבוא לאחר אחיו אשר הקטן ממנו, לכן העביר אותו למחנה ראובן ושמעון, כי גד בכור זלפה שפחת לאה ושייך לבני לאה וממילא נשאר מחנה דן עם אשר ונפתלי.
וגד שהוא הבכור היחיד שאינו ראש מחנה מועבר למחנה הגבירות, ויש קשר מיוחד בין משה לגד, כפי שנאמר בברכת משה לפני מותו-"ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים ל"ג), בגלל ענוותו של גד שלא מחה על כך שלא היה ראש מחנה והסתפח למחנה ראובן למרותשגם הוא בכור, זכה שמשה ייקבר בחלקו שעליו נאמר העניו מכל אדם.
ואכן, ה' בציווי על הדגלים שם את גד במחנה ראובן ורק העביר את מחנה יהודה להיות ראשון בגלל ריבויו.
כמו כן, ניתן לומר שמשה למד לספור את גד אחרי ראובן ושמעון מקרבנות הנשיאים (שה' ציווה על סידורם חודש קודם בחנוכת המשכן כפי שמופיע בפרשת "נשא"-"ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"(במדבר ז')).
ששם נשיא גד הקריב קרבנו לאחר ראובן ושמעון (אמנם שם יהודה ראשון לנשיאים וכאן בסדר השני במיפקד משה את שבטי ישראל הוא פוקד את ראובן ראשון, אך זאת בגלל שראובן הבכור ועדיין ה' לא ציווהו על מחנותהדגלים ששם שם את יהודה ראשון כיוון שנודע ריבויו לאחר הספירה).
ולגבי שבט נפתלי שהוא האחרון בכל שלושת הסדרים בפרשה, למרות שהוא בנה של בלהה שפחת רחל (הנמצאת במעמד גבוה מזלפה שפחת לאה, כי בה בחר יעקב לאחר מות רחל להיות אשתו הראשית מה שגרם לראובן להחליף את יצועי אביו מקנאתו לכבוד אמו, וכן עובדה שדן בכור בלהה נבחר לראש מחנה ולא גד בכור זלפה).
אז כנראה כדי שלא תהיה קנאה בין בני השפחות אז כיוון ששמו את דן בכור בלהה ראש מחנה, שמו את אשר בנה של זילפה אחריו ונפתלי בנה של בלהה אחרון.
כפי שהזכרנו מספר פעמים בספר "שמות" ובספר "ויקרא" את עניין המספרים:
שבתוך עם ישראל שנים עשר השבטים (כפולה של שש) הם כנגד ששת ימי הבריאה שבהם נעשתה מלאכה (וכן שנים עשר השבטים יוצאים לצבא ונלחמים עם האויבים וכן אמורים לעבד את אדמת ארץ ישראל ולתת תרומות ומעשרות לשבט לוי מתוך התוצרת) ושבט לוי (לאחר חטא העגל) הוא הנקודה השביעית בעם ישראל כנגד השבת שמהווה את הרוחניות שבחומר-קידוש החומר, אך עדיין במסגרת הטבע ולא מעל הטבע.
והכהנים הם הנקודה השמינית שהיא מעל הטבע-קודש, ולכן בפרשתנו נאמר: "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו" וכן נאמר: "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים, אשר מילא ידם לכהן", והכהנים משוחים בשמן המשחה, שמן כנגד שמונה, ולכן התחילו לעבוד במשכן דווקא ביום השמיני.
משה רבנו שנחשב לוי עבד לפני כן במשכן שבעה ימים כנגד שבטו שמייצג את הנקודה השביעית.
כי החומר מורכב מששה קצוות-מזרח, מערב, צפון, דרום, למעלה, למטה, ומה שמקיים אותו זו הנקודה השביעית שבתוכו- הרוחניותשמקיימת ומחזיקה את הכל, כפי שלמשל חלקי האטום מוחזקים על ידי הכוחות הרוחניים שבתוכו-כוחות המשיכה המחזיקים את כל החלקיקים שלא יתפזרו לכל עבר.
כך המשכן בקרב עם ישראל שבו משרתים הלוויים והכהנים, הוא הנקודה השביעית והרוחניות שמחזיקה כמקשה אחת את כל שבטי ישראל שמסביבה.
ולכן נאמר בפרשתנו שבזמן המסעות במדבר שני דגלים נוסעים ראשונה (שישה שבטים) ולאחריהם שבט לוי והמשכן נוסעים שביעיים ולאחר מכן שני הדגלים האחרונים (שישה שבטים)-"ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים בתוך המחנות כאשר יחנו כן ייסעו".
בדיוק כפי שבאומות העולם (שבעים אומות) הנקודה השביעית שבהם אלו חסידי אומות העולם המקיימים שבע מצוות בני נח שהם יתרו ובניו (כפי שהסברנו בפרשת "יתרו") ובכך מקיימים את כל שבעים האומות אחרת יהיה מבול, וישראל לא נכללים בהם אלא הם הנקודה השמינית שמעל הטבע- קודש, ולכן מלים את בניהם ביום השמיני דווקא.
ולכן כל הנהגת עם ישראל היא מעל הטבע ולא כפופים לשבעים השרים הממונים כפי ששאר שבעים האומות כפופים להם, אלא תחת הנהגתו הישירה של ה', ולכן "אין מזל לישראל" כי לא נתונים תחת שלטון המזלות, בדיוק כך גם בתוך עם ישראל עצמו יש דרגות ויש נקודה שביעית ושמינית שהם הלוויים והכהנים בהתאמה.
וכן במשכן עצמו יש מקומות שהנקודה השישית שהם שבטי ישראל יכולים להיכנס (חצר המשכן- בחלק מסויים שלה) ויש נקודה שביעית שבה הלוויים יכולים להיכנס ונקודה שמינית שבה רק כהנים יכולים להיכנס (בתוך המשכן עצמו) ונקודה עשירית שרק כהן גדול יכול להיכנס ביום הכיפורים שזה קדש הקודשים.
.
פרשת "במדבר"
ספר "ויקרא", עסק בעיקר במשכן ובכל הקשור אליו מבחינת הרחקת הטומאה ודרכי הקדושה, הנובעים משכינת ה' בתוך עם ישראל.
לעומת זאת, ספר "במדבר" עוסק במחנה ישראל, הסובב את המשכן, סידורו על פי הדגלים, והצבת סדר בתוך מחנה ישראל על ידי חלוקה לשבטים נפרדים, כל שבט לדגלו וסדר חנייתו מסביב למשכן.
כמו כן, ספר זה עוסק, בסדר המסעות במדבר לאחר החנייה הארוכה ליד הר סיני שנמשכה שנה.
גם סדר המסעות מסודר על פי כללים כמעט צבאיים של תקיעת חצוצרות, חיל חלוץ וחיל מאסף. בעצם ספר "במדבר" הופך את עמ"י לצבא ה', ובכך מתקיים הפסוק שנאמר ביציאת מצרים-"ויהי מקץ שלושים שנה וארבע מאות שנה. ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאותה' מארץ מצרים" (שמות י"ב).
אך אז ביציאת מצרים היו עדיין צבאות מעורבבים זה בזה, ללא שום סדר וללא שום חלוקה לשבטים, אלא כולם מעורבים, שבט בחברו. ותחילת הסדר נעשתה בעצת יתרו למשה לפני מעמד הר סיני, למנות על העם שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות לצורך שפיטת העם, אך עדיין לא מוזכר שם שלכל שבט היו שופטים משלו.
כמו כן, כשחנו בני ישראל מול הר סיני לפני מעמד הר סיני נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שם, י"ט), משמע שכולם יחד ולא היו מחולקים לשבטים, דבר זה גרם גם לחטאהעגל, כי הערב רב שהיו מעורבים בתוך בני ישראל הצליחו להשפיע על הסובבים אותם ולגרום גם להם לחטוא.
ולכן כשמשה יורד מההר עם הלוחות ורואה את המחולות סביב העגל נאמר: "וירא משה את העם כי פרוע הוא" (שמות ל"ב)- פרוע מלשון אי סדר, ערבוביה, כמו שיער פרוע, לא מסודר, מעורבב-"ופרע את ראש האשה" (במדבר ה').
ולכן דבר ראשון שמשה עושה כדי לעשות סדר-"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי וייאספו אליו כל בני לוי" (שמות ל"ב) וזו הפעם הראשונה למעשה ששבט כלשהו מתוך בני ישראל נבדל בפני עצמו ונוצרה התחלה של סדר, וזה היה תחילת התיקון של חטא העגל.
כעת, בספר במדבר מושלם הסידור שהחל אז ומוחל על כל שבטי ישראל , ובכך מתחילה פרשת במדבר:
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש השני, בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר"
הרי וודאי שמדובר במדבר סיני ומדוע צריך להזכיר זאת? הלא בתחילת ספר "ויקרא" נאמר שה' קורא אל משה מאוהל מועד, ולא הוצרכו לומר את המילים במדבר סיני, כי ברור שזה במדבר סיני מול ההר, כי הרי עדיין לא צויין בשום מקום שזזו משם (דבר שייעשה בפרשת "בהעלותך" בהמשך) ואם כן, מדוע צריך לציין זאת כאן?
ואולי ניתן לומר, שדבר זה נאמר בגלל שתי הפרשות האחרונות של ספר "ויקרא"-"בהר" ו"בחוקותי", ששם נאמר שנאמרו למשה בהר סיני (לאחר חטא העגל- בעלייתו לקבל לוחות שניות), ולא באוהל מועד כפי שנאמרו כל הפרשות הקודמות להן, לכן צריכה התורה לפרש שכעת חוזרים לעסוק בסדר שהיה לפני פרשות אלו, שהדיבור היה מאוהל מועד ולא בהר סיני, אך עדיין במדבר סיני, מול הר חורב, כי כל עוד לא סודרו לדגלים לא ניתן לנוע.
כי בניגוד לקודם הקמת המשכן שאז ניתן היה לנסוע בערבוביה, כפי שהיה מיציאת מצרים עד ההגעה להר סיני, כעת לאחר הקמת המשכן כשה' שוכן בתוך עם ישראל לא ייתכנו מסעות במדבר בצורה זו של אי סדר, אלא חייב להיות סדר כמעט צבאי, כראוי ללגיונות המלך, הנמצא בתווך ומוקף בלגיונותיו, המסודרים בצורה מופתית סביבו.
כמו כן, המילים "במדבר סיני" מרמזות שספר זה יעסוק בכל המסעות של עם ישראל במדבר סיני כפי שמסתיים ספר "במדבר" בפרשת "מסעי", המסכמת את כל המסעות במדבר.
כי על פניו, היו אמורים להיכנס לארץ תוך שלושה ימים ולא להסתובב במדבר ארבעים שנה ורק חטא המרגלים גרם לכל העיכוב, וכעת לפני חטא המרגלים יש רמז לבאות.
על פי התאריך המוזכר בתחילת הפרשה-הראשון לשני שנת שתיים ליציאת מצרים(הוא חודש זיו כפי שנקרא בספר "מלכים" או חודש אייר לפי שמות החודשים לאחר גלות בבל), לכאורה משמע, שרק ספר "ויקרא" עסק בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצריים, מרגע הקמת המשכן ועד כה.
אולם, בפרשת "נשא" נראה שחוזרים אחורה לעסוק שוב בחודש הראשון של שנה זו בהקמת המשכן ובקורבנות הנשיאים, ולאחר מכן בפסח שנעשה בחודש הראשון בשנה השנייה ליציאת מצרים.
ואותם האנשים, נשיאי המטות, שהקריבו את קרבנם בחנוכת המזבח, בשנים עשר הימים הראשונים של חודש ניסן הם אותם נשיאי המטות שאומר ה' למשה, כעת, בחודש השני לקחת מכל שבט, לספור עימו את שבטי ישראל (ללא נשיא משבט לוי).
"מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם"- המילים "יוצאי צבא" ו"לצבאותם", ממחישות את מה שאמרנו בתחילת הפרשה, שמחנה ישראל מסביב למשכן מסתדר במסגרת צבאית.
ומעניין ששנים עשר שבטי ישראל, תמיד מופיע במניינם הביטוי "כל יוצא צבא", ואילו בשבט לוי שייספר בנפרד, לא מופיע הביטוי הזה כלל אלא רק-"כל זכר מבן חודש ומעלה".
ואולי בגלל שנספרים מגיל חודש, לא שייך לומר כל יוצא צבא דבר השייך רק מגיל עשרים ומעלה, כפי ששאר שבטי ישראל נספרו רק מגיל עשרים שנה ומעלה.
אך, בספירה השנייה של הלוויים, שמתמקדת רק בגברים מגיל שלושים שנה עד חמישים שנה, האמורים לעבוד את עבודת המשכן, שם נאמר בבני קהת-"מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה כל בא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד", וכן בבני גרשון נאמר-"כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באוהל מועד", ובבני מררי נאמר-"כל הבא לצבא לעבוד את עבודת אוהל מועד".
את השינויים בהגדרה בין שלוש המשפחות של לוי נסביר בהמשך בכך שנובע מסוג תפקידם בעבודת המשכן, אך מה שמשותף לשלוש משפחות הלוי זה הביטוי "כל הבא לצבא", בניגוד לשבטי ישראל שהביטוי הוא "כל יוצא צבא".
ולפי מה שהסברנו, שבפרשתנו ובפרשה הבאה, נבנה צבא ה' המקיף את המשכן מכל צדדיו (ששם נמצא המלך מפקד הצבא- ה') אז המעגל הפנימי המקיף את המשכן (המלך) הם הלוויים הבאים למשכן לעבוד עבודת ה' ולכן נקראים "הבא לצבא" ואילו המעגל החיצוני(שנים עשר שבטי ישראל) שמופנה כלפי חוץ מול אויבים מבחוץ נקראים "יוצא צבא"- כי יוצאים מהמשכן כלפי חוץ ולא רשאים להיכנס פנימה.
כמו כן, אפשר לומר שיש כאן רמז לעתיד לגבי כיבוש הארץ שהיוצאים לצבא נגד האויב אלה דווקא שבטי ישראל ולא שבט לוי שתפקידו לשמור על המשכן ולעבוד את עבודתו.
ה' אומר למשה לספור את בני ישראל ונוקט בשני ביטויים "שאו את ראש כל עדת בני ישראל... מבן עשרים שנה ומעלה...תפקדו אותם לצבאותם".
וזה מקביל לציווי הראשוני על מיפקד בני ישראל לצורך אדני המשכן, בפרשת "כי תשא"-"כי תשא את ראש בני ישראל...בפקוד אותם"(שמות ל').
לעומת זאת במיפקד שבט לוי מגיל חודש ומעלה, לא נאמר הביטוי"לשאת" אלא רק "לפקוד"-"פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם", מצד שני במניין הלויים השני שעוסק בקבוצה שמבן שלושים שנה ומעלה, אז למשפחת קהת הממונה על הכלים הכי מקודשים במשכן (ארון הברית, המנורה, השולחן, מזבח הזהב ומזבח הנחושת) נאמר הלשון "נשא את ראש בני קהת..." ולא נאמר לשון מיפקד.
ובמשפחת גרשון הממונה על אריגי המשכן (יריעות המשכן, אוהל יריעות העיזים המכסה את המשכן, מכסה העורות המאודמים, מכסה עורות התחשים, מסך פתח המשכן, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר ומיתרי קלעי החצר) נאמרים שני הביטויים-"נשא את ראש בני גרשון מבן שלושים שנה ומעלה... תפקוד אותם" ובמשפחת מררי הממונה על חלקי המשכן הכי פחות מקודשים (קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו, אדניו, עמודי החצר סביב, אדניהם, יתידותם, ומיתריהם) נאמר רק הביטוי מפקד-"בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם".
אך ייתכן שגם לגבי בני מררי נאמרה הלשון "נשא". כי בנגוד לבני קהת שעבורם יוחד דיבור נפרד של ה' אל משה ואהרן-"וידבר ה' אח משה ואל אהרן לאמר נשא את ראש בני קהת", בני מררי לעומת זאת, נכללים באותו דיבורשל ה' לגבי בני גרשון, ושם כן נאמרה המילה "נשא", שכנראה כוללת גם את בני מררי-"וידבר ה' אל משה לאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם... תפקוד אותם... בני מררי למשפחותם לבית אבותם תפקוד אותם"
(ומענין שבכל ציוויי המניינים בפרשתנו ובפרשת "נשא", הדיבור של ה' הוא אל משה בלבד, חוץ ממניין בני קהת מגיל שלושים ומעלה שהדיבור הוא אל משה ואהרן. ומדוע?
וניתן לומר שזה נובע מתפקיד בני קהת במשכן של נשיאת כלי המשכן הכי מקודשים בכתף בזמן המסעות בניגוד לבני גרשון ומררי שאת משאם טענו על עגלות.
ובתפקיד זה היו שותפים גם אהרן ובניו כפי שנראה בסוף פרשתנו, שבזמן פריקת המשכן, באו אהרן ובניו למשכן והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את הארון ונתנו עליו כיסוי עור תחש ופרסו מעל כל זה בגד תכלת, וכן בשולחן לחם הפנים, פרסו בגד תכלת ואחר כך תולעת שני ובסוף מכסה עור תחש שמיועד להגנה מגשמים בזמן המסעות, וכן את מנורת המאור ונרותיה כיסו בבגד תכלת ועליו מכסה עור תחש, וכן מזבח הזהב פרסו עליו בגד תכלת ועליו מכסה עור תחש, וכן את כל כלי השרת שמשרתים בהם בקודש נתנו אל בגד תכלת וכיסו אותו במכסה עור תחש ונתנו על המוט, וכן את מזבח הנחושת דשנו מהאפר ופרסו עליו בגד ארגמן ואחר כך כיסוי עור תחש.
ורק לאחר כל פעולות אלו על ידי אהרן ובניו הורשו בני קהת להיכנס למשכן על מנת לשאת את כל הכלים האלה, כדי שלא ייגעו בכלי הקודש בטרם כיסוים-"ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו", ולכן רק בציווי על מניין בני קהת הדיבור הוא גם אלאהרן, כי הוא שותף למלאכת בני קהת, ואחראי על כך שלא ימותו-"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלוויים וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגישתם את קודש הקודשים.אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ואל משאו ולא יבואו לראות כבלע את הקודש ומתו")
מכל האמור לעיל נראה לומר: שכאשר נאמרת המילה "נשא", זה מצביע על מיפקד המקודשים ביותר (בני קהת מגיל שלושים עד חמישים הנושאים את כלי המשכן המקודשים ביותר, ובבני קהת נכללים גם משה ובניו ואהרן ובניו) כי המילה "נשא" היא מלשון לרומם ולנשא, כי ספירתם מרוממת אותם מעל השאר, וגם מעידה על תפקידם לשאת את כלי המשכן הכי מקודשים כמו שנאמר בארון הברית שהיה נושא את נושאיו, כי רק בני קהת נשאו בכתף את משאם המקודש.
הדרגה הבאה שפחות מרוממת היא: כאשר נאמרים הביטויים "נשא" ו"תפקוד"(שנאמרים בבני גרשון ובמשתמע גם בבני מררי, שאמנם נושאים בעגלות את חלקי המשכן הפחות מקודשים אך עדיין עד העגלות נושאים בידיים את חלקי המשכן ולכן גם הם מנושאים בספירתם)
הדרגה הבאה היא: כאשר נאמרים הביטויים "שאו"ו"תפקוד"(בכל שבטי ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל) כי המילה "שאו" היא פחות מהמילה "נשא" (שיש בה משמעות של רם ונישא) כי הם פחות מקודשים מבני לוי אך עדיין הםיוצאי צבא מגיל עשרים שנה ומעלה-גיל בו אדם מגיע לבגרות מלאה וחייב גם בדיני שמים ולכן גם הוא מרומם בספירתו.
הדרגה הבאה בסדר החשיבות כלפי מטה היא כאשר נאמרים הביטויים "פקוד" ורק אחר כך "שא", שאז המילה היותר חשובה נאמרת בסוף, דבר שנאמר רק לגבי בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה-"ויאמר ה' אל משהפקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם", וזאת מפני שמצד בכורתם בזמן ספירתם שעדיין היו מקודשים מאז יציאת מצרים ("כי לי כל בכור, ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים,הקדשתי לי כל בכור בישראל מאדם עד בהמה לי יהיו אני ה'"), אך בגלל שנספרים מגיל חודש ומעלה, שאז עדיין לא חייבים במצוות, דרגתם נמוכה מישראל הנמנים מגיל עשרים שנה ומעלה ולכן המילה שא היא לאחר המילה פקוד.
ודרגה אחרונה-כאשר מופיע רק הביטוי פקוד, שזה במקרה של מנין הלוויים הכלליים מגיל חודש ומעלה-"פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם, כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם", שאז עדיין הלווים לא התקדשו תחת הבכורים של ישראל, וגם נספרו מגיל חודש, ולכן בספירה זו הם פחות מרוממים משבטי ישראל מגיל עשרים ומעלה ופחות מבכורי ישראל שכשנמנו עדיין היו מקודשים. הלוויים יתקדשו תחת הבכורות רק לאחר הפדיון המוזכר בפרשתנו.
אך נחזור לתחילת הפרשה: ה' מצווה את משה שעל מנת לספור את בני ישראל ייקח איתו-"איש איש למטה" (פה הפעם הראשונה ששבטי ישראל נקראים מטות ולא שבטים, וכךיהיה מעתה והלאה, ועניין זה פירשנו בהרחבה ב"קונטרס המטות"- קחהו משם.אך חוץ מהנאמר שם, ניתן לומר שכעת השבטים נהפכים למטות, מעצם סידורם בדגלים מסביב למשכן ה', והשם"מטה"מיוחד לקבוצה שהיא אחת מלגיונות המלך המשרתת אותו כצבא ה', כפי שבזמננו ראש המטה הכללי הוא הרמטכ"ל- מפקד הצבא, ולכן רק כעת כשנספרים כיוצאי צבא ומחולקים לדגלים נקראים מטות במקום שבטים.
מה שלא היה בספירה הקודמת בספר "שמות" שהיתה לשם נתינת מחצית השקל לאדני המשכן ואז עדיין נקראו רק שבטים)
"איש ראש לבית אבותיו הוא"- כלומר: משה צריך לקחת איתו את ראשי המטות לצורך ספירת בני ישראל, וה' נותן לו את שמות הנבחרים לנשיא מכל שבט, ולא ברור האם זאת בחירה של ה' או שאנשים אלה היו ראשי השבטים לפני כן על פי בחירת כל שבט בעצמו.
ומהמילים בהמשך-"אלה קרואי העדה נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם"-משמע שהם נבחרו כבר על ידי שבטיהם, לכן הביטוי "קרואי העדה", משמע שנקראו לתפקידם על ידי העדה עצמה עוד קודם נקיבת ה' בשמותם.
ואכן מוכרחים לומר כך, כיוון שבפרשה הבאה פרשת "נשא", חוזרת התורה אחורה בזמן, לזמן הקמת המשכן (שהיה בדיוק חודש לפני מיפקד הדגלים שבפרשתנו) ושם מוזכרים קרבנות הנשיאים שהביאו לחנוכת המשכן, והם אותם שמות שמוזכרים כאן על ידי ה', סימן שכבר היו נשיאים אז, לפני נקיבת ה' בשמותם כעת, מה עוד, ששם ה' מורה למשה-"נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח" (במדבר ז'), וסדר המקריבים הוא לפי סדר הדגלים בפרשתנו בדיוק, למרות שעדיין לא היתה חלוקה לדגלים, ועל פי הסדר הרגיל ראובן היה צריך להיות ראשון, כמותמיד, ואילו שם יהודה ראשון ואחר כך יששכר וזבולון, בדיוק כפי שכאן מסודרים בדגלים.
וכן, גם שם לא מוזכר נשיא לשבט לוי, כפי שכאן לא מוזכר, לכן העגלות שהביאו הנשיאים, שימשו שם למשפחות גרשון ומררי למשא המשכן, משמע שכבר אז ידעו על בחירתו העתידית של שבט לוי לעבודת המשכן, ועל חלוקת העבודה בתוך השבט, בין שלוש המשפחות, דבר שמפורט על פי ה' רק בפרשתנו שהיא חודש לאחר מכן.
כמו כן, בפרשת "פקודי" פירטנו בהרחבה את השאלות העולות לגבי מספר מחציות השקל שניתנו לצורך האדנים למשכן, שמספרם תואם בדיוק את המספר הכולל של שבטי ישראל במיפקד של פרשתנו (ללא שבט לוי), למרות שמיפקד פרשתנו חל לפחות חודשיים לאחר המפקד לצורך האדנים, ולא נוסף איש במשך חודשייםאלו ולא נחסר איש, דבר שלא ייתכן בציבור של כשש מאות אלף איש מעל גיל עשרים, ושם הוכחנו ששבט לוי לא השתתף במחצית השקל לאדנים כי לא חטא בעגל, עיין שם בהרחבה.
אך עדיין התמיהה קיימת, גם ללא שבט לוי-ההתאמה המדוייקת למיפקד הקודם?
וכאשר אנו מעיינים במספרים של כל שבט, כולם מסתיימים במאות עגולות (למעט שבט גד שמסתיים בחמישים) ואין אף שבט שמספרו מסתיים במספר של אחדות כגון: ארבעים אלף מאה עשרים וחמש, וגם שבט גד שמסתיים בחמישים זה עדיין חמישים עגול ולא חמישים ושתיים למשל, וקשה לומר שבמקרה כך יצא שכל שנים עשר השבטים בדיוק יצאו מספרים עגולים.
אמנם בפרשת "פקודי" ששם מוזכר סכום הכסף של מחציות השקל של כל שבטי ישראל (למעט לוי) שהסתכם לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמשים מחציות שקל, שם סביר שזה המספר המדוייק של כל התורמים, כי לא מוזכר כל שבט בנפרד, ומתברר שהמספר עגול.
אך כאן, שכל שנים עשר השבטים נספרו בנפרד ובכל אחד מהם מספר עגול, משמע, שבכוונה עיגלו את המספר, למרות שכל שבט היה קצת יותר או קצת פחות במספר אנשים, כי זאת דרכה של התורה כאשר אין חשיבות גדולה למספר המדוייק מעגלים אותו כלפי מעלה או מטה בלי להזכיר את האחדים.
ודבר זה מתחזק מפרשת "פינחס", שגם שם נפקדו בני ישראל בסוף ארבעים שנות המדבר לפני הכניסה לארץ וגם שם כל שבט מספרו עגול ואין שום שבט שמספרו נגמר באחדות.
וכן בפרשת "מטות", כאשר מוזכר השלל שלקחו ממדיין, יש פירוט של השלל בצאן, בבקר, ובחמורים ובנפש אדם, וכולם מספרים עגולים ללא אחדות כלל.
ובכך מתורצת התמיהה שהעלינו לגבי זהות המספר לפני הקמת המשכן של מחציות השקל למספר של פרשתנו שהתקיים חודש לאחר הקמת המשכן, ואיך ייתכן שאותו מספר בדיוק, הלא וודאי עברו בחודשיים אלו מספר אנשים את גיל העשרים או נפטרו מספר אנשים?
והתשובה היא: שאכן המספר של פרשתנו הוא שונה מהמספר המדוייק של המספר בפרשת "פקודי", רק שכאן המספרים מעוגלים ולא נספרים יחידים מעבר למאות או לחמישים ושם זה כן נספר מדוייק, כי יש חשיבות למספר מחציות השקל ששימשו לצורך האדנים במשכן, כי ממחציות השקל עשו את האדנים.
ודבר זה מתחזק מפרשתנו ממניין הבכורות של ישראל, שזה המספר היחיד בפרשה שלא עגול-"ויהי כל בכור זכר במספר שמות מבן חודש ומעלה לפקודיהם שניים ועשרים אלףשלושה ושבעים ומאתיים", והסיבה היא שהיה צריך לפדות את הבכורות על עשרים ושניים אלף הלויים. והעודפים על הלווים- מאתיים שבעים ושלוש הבכורות היו צריכים לפדות עצמם על ידי נתינת חמישה שקלים כל אחד לכהן, ולכן היתה חשיבות למספר המדוייק של הבכורות, לכן הוזכרו האחדות גם כן.
אך כעת מתעוררת השאלה, הלא במספר הלויים המספר הוא עגול- עשרים ושניים אלף, וגם מספר כל שלוש משפחות הלוי כל אחת מהן יוצא מספר עגול- משפחת גרשון שבעת אלפים וחמש מאות, משפחת קהת- שמונת אלפים ושש מאות, משפחת מררי- ששת אלפים ומאתיים.
והלא הבכורות של ישראל נפדו על מספר הלוויים אם כן יש חשיבות לכל אחד, גם מהלוויים כמו מבכורות ישראל, ומדוע עוגל מספר הלויים ולא נכתב המספר המדוייק שיכל לחסוך למאתיים שבעים ושלושה הבכורות העודפים למצוא מספר לויים העודפים על העשרים ושניים אלף ולחסוך בכך את הפדיון חמישה שקלים?
וניתן לומר: שבניגוד לבכורות ישראל שנמנו במיוחד לשם הפדיון שבט לוי נמנה בעיקר בתור שבט, כמו יתר השבטים, כדי לדעת את מניינו כמשרתי המשכן, ולכן חל עליו דין העיגול כפי שחל על שאר שבטי ישראל.
וייתכן בהחלט שמספרו המדוייק הוא מעל עשרים ושניים אלף או קצת פחות, אך כיוון שמדובר באחדים לא נמנו ועוגל מספרם (המושג עיגול לגבי התורה מופיע כבר בגמרא במסכת בכורות דף ה' עמוד א'-"ודילמא פירטא רבא חשיב בככרי, פירטא זוטא לא חשיב")
וכיוון שעסקנו כבר בלוויים נעלה כאן שאלה גדולה, שהובאה בגמרא, באותו מקום מסכת בכורות דף ה' עמוד א'-"שאל קונטרוקוס השר את רבן יוחנן בן זכאי, בפרטן של לוויים אתה מוצא עשרים ושניים אלף ושלוש מאות, בכללן אתה מוצא עשרים ושתיים אלף. ושלוש מאות להיכן הלכו? אמר לו: אותן שלוש מאות בכורות היו, ואין בכור מפקיע בכור" עד כאן הגמרא.
כלומר: לפי רבן יוחנן בן זכאי שלוש מאות הבכורות של שבט לוי, נספרו במניין שלושת המשפחות הנפרד, ולא נכללו במספר הכולל של הלוויים- עשרים ושניים אלף, כי המספר הכולל נועד לשם פדיון בכורות ישראל ובכורות הלוויים לא פדו את בכורות ישראל אלא את עצמם.
אך אם כך הדבר, נעיין בשאלת הרמב"ן בפרשתנו: "והנה לא היו שבט הלוויים כשאר השבטים, כי מבן חודש ומעלה לא היו רק עשרים ושניים אלף, ומבן שלושים שנה- כולם שמונת אלפים והנה לא יגיעו מבן עשרים שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדיין לא נשאו הארון שתהיה קדושה מכלה בהן וזה תמיהה, איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם?"
ואכן, כשבודקים את שאר השבטים שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה ולא מבן חודש כמו הלוויים, השבט הכי קטן הוא מנשה- שלושים ואחת אלף ומאתיים, וכל השבטים בממוצע חמישים אלף, יותר מפי שניים משבט לוי, שנמנה מבן חודש ואמור להיות הרבה יותר מכל שבט אחר.
ועל כך עונה הרמב"ן: "ואני חושב שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו (תנחומא וארא ו'): כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצריים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזירת מצרים, כמו שאמר : וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.." אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר כל השבטים".
ואכן, אם מחשבים את מספר שבטי ישראל (ללא הלוויים) ומחלקים אותו במספר בכורות ישראל, מקבלים אחד חלקי עשרים ושבע- כלומר על כל בכור עשרים ושבעה ילדים במשפחה שאינם בכורות, ועל פי מדרש רבה על "שמות"- היו יולדות שישה שישה בכרס אחד, וזאת למדים מהפסוק-"ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד" (שמות א').
ואם נחשב, שבכורות ישראל נמנו מגיל חודש לעומת המספר הכללי של ישראל שנמנו מגיל עשרים והושמטו כל הילדים עד גיל עשרים שבדרך כלל מהווים רבע מהאוכלוסייה ונוסיף רבע זה לשש מאות אלף הכללי ונחלק בבכורות מגיל חודש נגיע לכך שבעצם בממוצע זה אחד חלקי שלושים ושש, כלומר שבכל משפחה היו שלושים ושישה ילדים, כלומר שש לידות של שישה ילדים נגיע למספר הזה.
ולעומת זאת שבט לוי שכפי שאומר הרמב"ן לא עונה במלאכת מצרים, וממילא לא בורך בששה ילדים בכל לידה, לכן מובן מדוע הוא השבט הכי קטן למרות שנמנה מגיל חודש, בניגוד לשאר השבטים שנמנו מגיל עשרים.
ואכן, כאשר מעיינים בתולדות שבט לוי כפי שמובאים בפרשת "וארא" (ושאר השבטים לא מצויינים כל תולדותיהם אלא רק הדור הראשון לאחר מות בני יעקב כפי שבאו למצרים, ועל פי זה מתחלקות המשפחות כמו שמובא בפרשת "פנחס")ששם מפורטים כל הדורות עד נכדי אהרן, רואים שבדור הראשון מפורטים שלושה בנים של לוי (גרשון, קהת ומררי), בדור השני- שמונה (לבני שמעי לגרשון, עמרם יצהר חברון ועוזיאל לקהת, מחלי ומושי למררי) ובדור השלישי מוזכרים רק בני עמרם (אהרן ומשה) בני יצהר (קורח, נפג וזכרי) ובני עוזיאל (מישאל, אליצפן וסתרי) ובדור הרביעי-ארבעה ילדים לאהרן- שניים למשה ושלושה לקורח. ודור חמישי מוזכר רקפינחס בנו של אלעזר בן אהרן.
רואים שבממוצע בני לוי ילדו בין שניים לארבעה ילדים במשך חמישה דורות וזאת הרבה פחות משבטי ישראל שכפי שהראינו ילדו שלושים ושישה ילדים למשפחה.
אך כל זה נכון ויפה, אלמלא דברי הגמרא בבכורות ששלוש מאות הלוויים שנעלמו הם בכורות הלוויים, אך אם דברי הגמרא נכונים יוצא שלשבט לוי המונה עשרים ושניים אלף היו שלוש מאות בכורות וכשמחלקים אחד בשני יוצא שעל כל בכור היו שבעים וארבעה ילדים שאינם בכורות, ופה בניגוד לשבטי ישראל גם המספר הכולל היה מגיל חודש וזה פי שתיים ממשפחות שבטי ישראל שכפי שאמרנו היו שלושים ושש במשפחה וזה הפוך מדברי הרמב"ן ששבט לוי היה קטן כי לא התברך בשישה ילדים בכרס אחד, כי לא סבל את שעבוד מצרים,וכן דבר זה סותר את המספרים שהראינו בדורות לוי של שניים שלושה ילדים למשפחה?
וכן, אם כך היה צריך להיות שבט לוי פי שנים מהשבט הכי גדול (שבט יהודה) ולא הכי קטן בשבטים? וכן אם המניין הכולל של הלווים השמיט את שלוש מאות הבכורות כי מספר זה נועד לפדיון בכורות ישראל ובכורות הלוויים פודים את עצמם, אם כן, מדוע המספר עגול הלא אמרנו שכאשר יש חשיבות לכל אחד רושמים גם את האחדות כפי שבבכורות ישראל המספר אינו עגול אלא עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלוש?
וכן כיצד ייתכן שיש בדיוק שלוש מאות בכורות לוויים ולא שלוש מאות ושניים למשל, הרי כפי שבכורי ישראל נמנו לפרטיהם גם בכורות הלווים היו צריכים להיות לפרטיהם ולא בעיגול?
ולכן מוכרחים לומר שהשלוש מאות החסרים במניין הסופי של הלוויים אינם בכורות ומנין הלוויים לא נועד לשם פדיון הבכורות אלא כמניין שאר השבטים ולכן נרשם בעיגול ללא אחדות, וכן כל משפחה של שבט לוי נרשמה בעיגול: בני גרשון- שבעת אלפים חמש מאות, בני קהת- שמונת אלפים שש מאות, בני מררי- ששת אלפים מאתיים.
אך אם כן, לאן נעלמו שלוש מאות במניין הסופי?
ואכן במספר כתבים שהשתמרו מתרגום השבעים (נעשה כשלוש מאות שנה לפני זמנו של רבן יוחנן בן זכאי המוזכר לעיל), בבני קהת מוזכר המספר שמונת אלפים שלוש מאות (במקום שמונת אלפים שש מאות כפי שבספרינו) ואז מתיישבת הקושייה כי לא נעלמו שלוש מאות אלא פשוט הייתה כנראה טעות בכתיבת ספר התורה (כפי שמובא במסכת סופרים פרק ו' הלכה ד' שקרו כאלה מקרים), בין זמן תרגום השבעים לזמן רבן יוחנןבן זכאי, ובמקום לכתוב "שמונת אלפים שלוש מאות" הושמטה האות ל' ונכתב "שמונת אלפים ושש מאות".
ובתרגום השבעים שנכתב ביוונית המילה שלוש והמילה שש לא נבדלות באות אחת בלבד ולכן שם לא היתה טעות במעבר הדורות ונשארה המילה שלוש כפי שהיתה במקור.
או ייתכן, ששבעים הזקנים, ברואם את הסתירה בין מספרי המשפחות למספר הכללי, בכוונה כתבו שלוש מאות במקום שש מאות כדי לא לגרום לפקפוק אצל הגויים. כפי שעשו במספר מקומות בתורה ששינו כדי לא לעורר כפירה אצל הגויים בקוראם את התרגום ליוונית, כפי שרואים במסכת מגילה ט' עמוד א' ששם מוזכרים מספר שינויים שעשו בתרגום במכוון למטרה שהסברנו. (אך אז נשאלת השאלה הגדולה ששאלנו לאן נעלמו שלוש מאות, כמו כן, שינוי זה לא מוזכר בגמרא במגילה)
נותר לברר בפרשתנו את עניין סדר השבטים המשתנה שלוש פעמים:
תחילת הפרשה, כאשר ה' מצווה את משה לקחת את ראשי השבטים, לצורך מיפקד בני ישראל, ה' מציין סדר אחד: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולון, בני יוסף -אפרים ומנשה (אפרים קודם), בנימין, דן, אשר, גד ונפתלי.
לכאורה זה סדר החשיבות- בני לאה, בני רחל, בני שפחת רחל, ובני שפחת לאה. אך אם כן מדוע בני בלהה שפחת רחל ובני זלפה שפחת לאה מעורבבים אחד בשני? הלא דן ונפתלי בני בלהה וגד ואשר בני זלפה? וכאן אשר קודם לגד ונפתלי מופרד מאחיו הבכור דן על ידי בני זלפה שהם בסדר הפוך- אשר קודם לגד למרות שגד הוא הבכור של זלפה?
בפעם השנייה שמופיע סדר השבטים הוא בספירתם למעשה על ידי משה: ראובן, שמעון, גד, יהודה , יששכר, זבולון, אפרים, מנשה, בנימין, דן אשר ונפתלי- פה גד קופץ מהמקום הלפני אחרון ברשימה הקודמת של הציווי למקום שלישי, ולמעט זאת אין שינוי בשאר השבטים.
ולכאורה על פי מה פעל משה בסידור זה שהעביר את גד ממקומו, מהמקום שה' ציווה למקום השלישי?
לאחר ספירת השבטים ה' מצווה את משה על בחירת שבט לוי שיהיו מופקדים על המשכן וכליו ונשיאתו במסעות, ועל סדר חנייתם סביבו, ועל סדר חניית שאר שבטי ישראל מסביב ללוויים ולמשכן, כאשר הלוויים מפרידים בינם לבין המשכן כדי שלא יהיה קצף על עדת ישראל.
ואז ה' מדבראל משה ואל אהרן על סדר המחנות סביב אוהל מועד וסדר מסעותיהם מי ראשון ומי אחרון (הוא מדבר גם אל אהרן, למרות שעד כה דיבר רק אל משה, כיוון שבתוך המחנות נמצא אוהל מועד שעליו אחראים אהרן ובניו הכהנים)
וה' נוקט בסדר חדששל השבטים השונה משני הסדרים הקודמים (והתואם לחלוטין את סדר קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שאירעה חודש קודם):
יהודה, יששכר, זבולון (חונים במזרח המשכן קדמה) הנוסעים גם ראשונה. ראובן, שמעון וגד (החונים בדרום המשכן מימין) הנוסעים שניים. אפרים, מנשה ובנימין (החונים במערב המשכן כלומר מאחוריו) הנוסעים שלישיים. דן, אשר, נפתלי (החונים בצפון המשכן כלומר משמאל) הנוסעים אחרונים.
אך כעת יהודה, ראובן אפרים ודן הם אנשי מחנות (דגלים, שכל אחד מורכב משלושה שבטים) ובעצם בכך ה' מאשר את הסדר השני שהזכרנו, שמשה למעשה כך פקד את בני ישראל, רק שכעת ה' מעביר את מחנה יהודה במקום מחנה ראובן שיהיה הראשון ומדוע?
גם בבני לוי, שה' מצווה לפוקדם מבן חודש למשפחותם, משה פוקדם לפי הסדר של לידתם, קודם גרשון הבכור אחר כך קהת ואחר כך מררי.
אך לאחר מכן, כשה' מצווה את משה ואהרן לשאת מתוך הלוויים את הראויים לעבודה במשכן מגיל שלושים עד חמישים, ה' מצווה לשאת קודם את משפחת קהת (השני) ורק אחר כך את משפחת גרשון ומררי ובכך הופך את הסדר, ושם זה מובן, בגלל חשיבות התפקיד, כי בני קהת עושים את התפקיד הכי מקודש של נשיאת כלי הקודש בכתף-ארון הברית, השולחן, המנורה, מזבח הזהב ומזבח הנחושת.
אך אם כן מדוע בספירה הכללית נספרו בני גרשון לפני בניקהת, הלא גם בספירה הכללית (מבן חודש) מצויינים תפקידיהם במשכן-"ומשמרת בני גרשון באוהל מועד המשכן והאוהל מכסהו ומסך פתח אוהל מועד..." וכן בבני קהת-"ומשמרתם הארון והשולחן והמנורה והמזבחות וכלי הקודש...", אז מדוע בספירה הכללית לא נספרו בני קהת ראשונים כמו שנספרו בספירה של עובדי המשכן?
וניתן לומר, שבספירה הראשונה נספרו לפי הבכורה, לכן בני גרשון ראשונים למרות תפקידם הפחות משל בני קהת, אך לאחר ספירת שלוש המשפחות התברר שמשפחת קהת היא הכי גדולה במספר- שמונת אלפים שש מאות(או שמונת אלפים שלוש מאות-לפי תרגום השבעים שהזכרנו), לעומת גרשון- שבעת אלפים חמש מאות ומררי- ששת אלפים מאתיים.
לכן עניין הריבוי גבר על הבכורה של בני גרשון, כי נוסף לכך גם עניין התפקיד המקודש יותר, לכן בספירת בני השלושים הוקדמו בני קהת לבני גרשון.
נימוק זה מתרץ גם את השאלהבעניין שבטי ישראל: מדוע בספירה נמנה ראובן ראשון ובמחנות הדגלים ובקורבנות הנשיאים יהודה הראשון?
כי לאחר ספירת שבט ראובן הבכור ושאר השבטים התברר שיהודה הוא השבט הגדול ביותר- שבעים וארבעה אלף שש מאות, לעומת ראובן הבכור-ארבעים וששה אלף חמש מאות, לכן מחנה יהודה שכולל גם את יששכר וזבולון הוא הכי גדול במחנות- מאה שמונים וששה אלף ארבע מאות, לעומת מחנה ראובן הכולל גם את שמעון וגד- מאה חמישים ואחת אלף ארבע מאות חמישים.
(אמנם קרבנות הנשיאים נעשו בחודש הראשון לפני מיפקד בני ישראל בחודש השני ושם יהודה היה ראשון, אך שם זה היה על פי ציווי ה' שיודע את מספר שבט יהודה מראש לפני שנספר)
וכבוד המשכן וכבוד ה' זה שהמחנה הגדול של צבא ה' ילך מקדימה ראשון במזרח המשכן, כי במזרח המשכן גם היו המכובדים בשבט לוי- משה, אהרן ובניו, לכן מחנה יהודה הגדול בכמות נבחר להיות ראשון, ורק אחר כך מימין למשכן (דרום) מחנה ראובן בכור לאה (שלה היו הכי הרבה בנים בבני יעקב) ושניים ייסעו, וכן משפחת קהת המקודשת במשפחת לוי נמצאת מימין במשכן, אחר כך במערב המשכן, מחנה בני יוסף (בכור רחל) ובנימין- ושלישים ייסעו, ואיתם משפחת גרשון השנייה בחשיבותה במשפחות לוי הנמצאת מאחורי המשכן במערב, ובסוף מחנה דן (בכור בלהה שפחת רחל שאותה בחר יעקב לאחר מות רחל להיות תחתיה) ואיתו אשר ונפתלי-ובאחרונה ייסעו. והם בצפון המשכן ואיתם משפחת מררי מצפון למשכן, למרות שמחנה דן היה גדול משני מחנות ראובן ואפרים- מאה חמישים ושבעה אלף שש מאות, אך כיוון שמדובר בבני השפחות- בלהה וזילפה הם בסוף למרות גודלם.
והסיבה שגד נלקח מבני השפחות והושם במחנה הגבירות- במחנה ראובן בן לאה, וכבר משה במיפקד שם אותו שלישי לראובן למרות שבציווי גד הוזכר בין בני השפחות דווקא (בסדר הראשון לפרשה), כי יש לשים לב שבסדר הראשון-בני הגבירות לאה ורחל הם לפי הסדר של לידתם (אמנם אפרים קודם למנשה אך זה נובע מברכת יעקב שהקדים את אפרים למנשה בפרשת "ויחי" ואילו בני השפחות לבסוף נמצאים בסדר לא מובן-דן ראשון (בכור בלהה שפחת רחל) ולאחר מכן אשר (ולא נפתלי שהוא השני לבלהה) שהוא השני של זילפה ולאחר מכן גד שהוא בכור זלפה שפחת לאה ובסוף נפתלי- השני של בלהה.
ואם כן הבין משה שכיוון שכל מחנה בנוי משלושה שבטים וגד שהוא בכור לא יכול לבוא לאחר אחיו אשר הקטן ממנו, לכן העביר אותו למחנה ראובן ושמעון, כי גד בכור זלפה שפחת לאה ושייך לבני לאה וממילא נשאר מחנה דן עם אשר ונפתלי.
וגד שהוא הבכור היחיד שאינו ראש מחנה מועבר למחנה הגבירות, ויש קשר מיוחד בין משה לגד, כפי שנאמר בברכת משה לפני מותו-"ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קודקוד וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל" (דברים ל"ג), בגלל ענוותו של גד שלא מחה על כך שלא היה ראש מחנה והסתפח למחנה ראובן למרותשגם הוא בכור, זכה שמשה ייקבר בחלקו שעליו נאמר העניו מכל אדם.
ואכן, ה' בציווי על הדגלים שם את גד במחנה ראובן ורק העביר את מחנה יהודה להיות ראשון בגלל ריבויו.
כמו כן, ניתן לומר שמשה למד לספור את גד אחרי ראובן ושמעון מקרבנות הנשיאים (שה' ציווה על סידורם חודש קודם בחנוכת המשכן כפי שמופיע בפרשת "נשא"-"ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח"(במדבר ז')).
ששם נשיא גד הקריב קרבנו לאחר ראובן ושמעון (אמנם שם יהודה ראשון לנשיאים וכאן בסדר השני במיפקד משה את שבטי ישראל הוא פוקד את ראובן ראשון, אך זאת בגלל שראובן הבכור ועדיין ה' לא ציווהו על מחנותהדגלים ששם שם את יהודה ראשון כיוון שנודע ריבויו לאחר הספירה).
ולגבי שבט נפתלי שהוא האחרון בכל שלושת הסדרים בפרשה, למרות שהוא בנה של בלהה שפחת רחל (הנמצאת במעמד גבוה מזלפה שפחת לאה, כי בה בחר יעקב לאחר מות רחל להיות אשתו הראשית מה שגרם לראובן להחליף את יצועי אביו מקנאתו לכבוד אמו, וכן עובדה שדן בכור בלהה נבחר לראש מחנה ולא גד בכור זלפה).
אז כנראה כדי שלא תהיה קנאה בין בני השפחות אז כיוון ששמו את דן בכור בלהה ראש מחנה, שמו את אשר בנה של זילפה אחריו ונפתלי בנה של בלהה אחרון.
כפי שהזכרנו מספר פעמים בספר "שמות" ובספר "ויקרא" את עניין המספרים:
שבתוך עם ישראל שנים עשר השבטים (כפולה של שש) הם כנגד ששת ימי הבריאה שבהם נעשתה מלאכה (וכן שנים עשר השבטים יוצאים לצבא ונלחמים עם האויבים וכן אמורים לעבד את אדמת ארץ ישראל ולתת תרומות ומעשרות לשבט לוי מתוך התוצרת) ושבט לוי (לאחר חטא העגל) הוא הנקודה השביעית בעם ישראל כנגד השבת שמהווה את הרוחניות שבחומר-קידוש החומר, אך עדיין במסגרת הטבע ולא מעל הטבע.
והכהנים הם הנקודה השמינית שהיא מעל הטבע-קודש, ולכן בפרשתנו נאמר: "ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקודש ובכליו" וכן נאמר: "אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים, אשר מילא ידם לכהן", והכהנים משוחים בשמן המשחה, שמן כנגד שמונה, ולכן התחילו לעבוד במשכן דווקא ביום השמיני.
משה רבנו שנחשב לוי עבד לפני כן במשכן שבעה ימים כנגד שבטו שמייצג את הנקודה השביעית.
כי החומר מורכב מששה קצוות-מזרח, מערב, צפון, דרום, למעלה, למטה, ומה שמקיים אותו זו הנקודה השביעית שבתוכו- הרוחניותשמקיימת ומחזיקה את הכל, כפי שלמשל חלקי האטום מוחזקים על ידי הכוחות הרוחניים שבתוכו-כוחות המשיכה המחזיקים את כל החלקיקים שלא יתפזרו לכל עבר.
כך המשכן בקרב עם ישראל שבו משרתים הלוויים והכהנים, הוא הנקודה השביעית והרוחניות שמחזיקה כמקשה אחת את כל שבטי ישראל שמסביבה.
ולכן נאמר בפרשתנו שבזמן המסעות במדבר שני דגלים נוסעים ראשונה (שישה שבטים) ולאחריהם שבט לוי והמשכן נוסעים שביעיים ולאחר מכן שני הדגלים האחרונים (שישה שבטים)-"ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים בתוך המחנות כאשר יחנו כן ייסעו".
בדיוק כפי שבאומות העולם (שבעים אומות) הנקודה השביעית שבהם אלו חסידי אומות העולם המקיימים שבע מצוות בני נח שהם יתרו ובניו (כפי שהסברנו בפרשת "יתרו") ובכך מקיימים את כל שבעים האומות אחרת יהיה מבול, וישראל לא נכללים בהם אלא הם הנקודה השמינית שמעל הטבע- קודש, ולכן מלים את בניהם ביום השמיני דווקא.
ולכן כל הנהגת עם ישראל היא מעל הטבע ולא כפופים לשבעים השרים הממונים כפי ששאר שבעים האומות כפופים להם, אלא תחת הנהגתו הישירה של ה', ולכן "אין מזל לישראל" כי לא נתונים תחת שלטון המזלות, בדיוק כך גם בתוך עם ישראל עצמו יש דרגות ויש נקודה שביעית ושמינית שהם הלוויים והכהנים בהתאמה.
וכן במשכן עצמו יש מקומות שהנקודה השישית שהם שבטי ישראל יכולים להיכנס (חצר המשכן- בחלק מסויים שלה) ויש נקודה שביעית שבה הלוויים יכולים להיכנס ונקודה שמינית שבה רק כהנים יכולים להיכנס (בתוך המשכן עצמו) ונקודה עשירית שרק כהן גדול יכול להיכנס ביום הכיפורים שזה קדש הקודשים.
.
נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
