נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת
פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
דבר תורה מפי יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת אמור.
לאחר שפרשות אחרי מות וקדושים עסקו בקדושת כלל ישראל ודרכי השגתה (בסור מרע פרשת אחרי מות) (ועשה טוב פרשת קדושים), כעת הגענו לקדושת מעמד הכהנים בעם ישראל, המקודשים יותר משאר ישראל כי נבחרו להיות משרתי ה' במשכן. ובראשם הכהן הגדול המקודש ביותר. בהתאם לכך עולות הדרישות מהם ומחוייבים במצוות נוספות על כלל ישראל – איסור להיטמא למת ואיסור להינשא לזונה, גרושה וחללה. ועודף עליהם הכהן הגדול שאסור להיטמא אף לשבעת הקרובים )שכהן הדיוט מותר ומצוווה להיטמא להם במותם( ואסור להינשא אף לאלמנה,וצריך להינשא רק לבתולה , כי כפי שאמרנו – עודף קדושה דורש עודף הגבלה. ולא לחינם נקראת הפרשה "אמור" , כי לכאורה בפסוק הראשון בפרשה יש כפילות – "אמור אל הכהנים ... ואמרת אליהם..."? אך לפועל אמר יש משמעות נוספת מעבר לדיבור – "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה... " )דברים כו:יז-יח(. ושם זה במשמעות של חשיבות ורוממות, כמו אמיר עץ שפרושו צמרת העץ הנישאה מעל כולם. כך ה' בפרשתנו מאמיר את מעמד הכהנים מעל שאר ישראל בכך שנותן לו מצוות נוספות הנובעות ממעמדו כמשרת ה' במשכן. ובשתי המצוות המיוחדות לכהנים – טומאה למת והגבלות נישואין – יש לעשות הבחנה: כי בטומאה למת העניין יותר מעשי, כי מתוקף תפקידם כמשרתים במשכן , טומאה למת לא תאפשר להם להיכנס למשכן לעבודתם לפחות שבוע, עד תום הליכי הטהרה של פרה אדומה. אך כיוון שלכהן הדיוט יש תחליף לזמן זה על-ידי כהנים אחרים, לכן מותר לו להיטמא לשבעת הקרובים, ואף יש מצווה להיטמא להם כדי לטפל בקבורתם. אך הכהן הגדול שאין לו תחליף, אסור לו להיטמא גם לשבעת הקרובים. דבר זה מסביר מדוע נגזר איסור זה רק על טומאה למת ולא לשאר הטומאות כשרץ, נבלה, זב, זבה, נידה ומצורע. כי שם אין שום עניין של מצווה להיטמא ולכן לא צריך להזהיר על כך, ורק במת שיש מצווה לטפל בקבורתו , הצטוו לא לעשות זאת בגלל תפקידם במשכן. אך לגבי הגבלות הנישואין, הדבר מתקשר יותר לדרישה לשלמות מצד משרתי ה', בדיוק כפי שהפרשה מפרטת את עניין המומים הגופניים שפוסלים את הכהן מלשרת במשכן, וכן את הקורבנות מלהיקרב במזבח. כך גם הזוגיות של הכהן צריכה להיות כמה שיותר שלמה בלא פגם. ולכן כאשר כהן מתחתן עם גרושה או חללה או זונה, הקשר בינו לבין אשתו לא מושלם בגלל זכרונותיה מגברים קודמים. וממילא פוגע דבר בשלמותו של הכהן כי אשתו כגופו והם נחשבים כישות אחת. ולכן היא אוכלת בתרומה כמוהו למרות שהיא ישראלית במקור. הכהן הגדול נדרש יותר לשלמות ולכן מצווה להתחתן רק עם בתולה, כי גם אלמנה אסורה עליו למרות שבעלה כבר מת ולא נמצא בעולם כפי שאצל גרושה שיכולה להתקל בו ברחוב ולהיזכר שוב וגם מבחינה חיצונית, משרתי ה' צריכים להיות שלמים, ולכן מוזהרים לא לקרוח קרחה בראשם ולא לגלח פאת זקנם ולא לשרוט שרטת בבשרם אפילו על מת כפי שנהגו הגוים מסביב. וכן הכהן הגדול מוזהר כאן לא לפרוע את ראשו ולא לפרום את בגדיו כפי שהוזהר אהרון הכהן ובניו במות נדב ואביהוא. ובסיום קדושת האדם שהחלה בפרשת שמיני בשכינת ה' בתוכנו מציינת הפרשה את מקדש שם ה' בפרהסיא – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" )ויקרא כב:לב( שזה שיא קדושת האדם, וכל אחד מישראל יכול לעשות זאת ולהגיע לדרגה זו גם אם איננו כהן, כמו כלב בן יפונה ופנחס בשעתו. וכנגדו מביאה הפרשה את שיא חילול ה' שזה מגדף שם ה' שדינו סקילה, כי משתמש בכוח הדיבור שנועד לקדושה כדי לקלל את מי שנתן לו יכולת זו. . אין הדבר אומר שמשרתי ה' במשכן יותר קדושים וקרובים לה' מישראל שהוא נביא, וה' מדבר איתו בקביעות שודאי הוא קרוב יותר לה' מאשר הכהן הגדול. לא כאן ההבדל הוא כמו הבדל בין עבד לשר כי לכוארה אבד יכול להיכנס לחדרים פנימיים של המלך ולשרתו במצבים אינטימיים ששר לא יורשה בכלל להיכנס לשם. עדיין קירבה פיזית של העבד למלך אין להשוותה לקירבה רוחנית של השר למלך. כך הדרישות ממשרתי ה' במשכן הכהנים יותר מקבילות לדרישות מהעבד של המלך ולא מעידות על קירבה יותר לה' מהנביא. ובגמר קדושת האדם מביאה הפרשה את הזמנים המקודשים במהלך השנה – מועדי ישראל, ובפרשה הבאה , פרשת בהר, נגיע לקדושת המקום – ארץ ישראל.
.
פרשת אמור.
לאחר שפרשות אחרי מות וקדושים עסקו בקדושת כלל ישראל ודרכי השגתה (בסור מרע פרשת אחרי מות) (ועשה טוב פרשת קדושים), כעת הגענו לקדושת מעמד הכהנים בעם ישראל, המקודשים יותר משאר ישראל כי נבחרו להיות משרתי ה' במשכן. ובראשם הכהן הגדול המקודש ביותר. בהתאם לכך עולות הדרישות מהם ומחוייבים במצוות נוספות על כלל ישראל – איסור להיטמא למת ואיסור להינשא לזונה, גרושה וחללה. ועודף עליהם הכהן הגדול שאסור להיטמא אף לשבעת הקרובים )שכהן הדיוט מותר ומצוווה להיטמא להם במותם( ואסור להינשא אף לאלמנה,וצריך להינשא רק לבתולה , כי כפי שאמרנו – עודף קדושה דורש עודף הגבלה. ולא לחינם נקראת הפרשה "אמור" , כי לכאורה בפסוק הראשון בפרשה יש כפילות – "אמור אל הכהנים ... ואמרת אליהם..."? אך לפועל אמר יש משמעות נוספת מעבר לדיבור – "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה... " )דברים כו:יז-יח(. ושם זה במשמעות של חשיבות ורוממות, כמו אמיר עץ שפרושו צמרת העץ הנישאה מעל כולם. כך ה' בפרשתנו מאמיר את מעמד הכהנים מעל שאר ישראל בכך שנותן לו מצוות נוספות הנובעות ממעמדו כמשרת ה' במשכן. ובשתי המצוות המיוחדות לכהנים – טומאה למת והגבלות נישואין – יש לעשות הבחנה: כי בטומאה למת העניין יותר מעשי, כי מתוקף תפקידם כמשרתים במשכן , טומאה למת לא תאפשר להם להיכנס למשכן לעבודתם לפחות שבוע, עד תום הליכי הטהרה של פרה אדומה. אך כיוון שלכהן הדיוט יש תחליף לזמן זה על-ידי כהנים אחרים, לכן מותר לו להיטמא לשבעת הקרובים, ואף יש מצווה להיטמא להם כדי לטפל בקבורתם. אך הכהן הגדול שאין לו תחליף, אסור לו להיטמא גם לשבעת הקרובים. דבר זה מסביר מדוע נגזר איסור זה רק על טומאה למת ולא לשאר הטומאות כשרץ, נבלה, זב, זבה, נידה ומצורע. כי שם אין שום עניין של מצווה להיטמא ולכן לא צריך להזהיר על כך, ורק במת שיש מצווה לטפל בקבורתו , הצטוו לא לעשות זאת בגלל תפקידם במשכן. אך לגבי הגבלות הנישואין, הדבר מתקשר יותר לדרישה לשלמות מצד משרתי ה', בדיוק כפי שהפרשה מפרטת את עניין המומים הגופניים שפוסלים את הכהן מלשרת במשכן, וכן את הקורבנות מלהיקרב במזבח. כך גם הזוגיות של הכהן צריכה להיות כמה שיותר שלמה בלא פגם. ולכן כאשר כהן מתחתן עם גרושה או חללה או זונה, הקשר בינו לבין אשתו לא מושלם בגלל זכרונותיה מגברים קודמים. וממילא פוגע דבר בשלמותו של הכהן כי אשתו כגופו והם נחשבים כישות אחת. ולכן היא אוכלת בתרומה כמוהו למרות שהיא ישראלית במקור. הכהן הגדול נדרש יותר לשלמות ולכן מצווה להתחתן רק עם בתולה, כי גם אלמנה אסורה עליו למרות שבעלה כבר מת ולא נמצא בעולם כפי שאצל גרושה שיכולה להתקל בו ברחוב ולהיזכר שוב וגם מבחינה חיצונית, משרתי ה' צריכים להיות שלמים, ולכן מוזהרים לא לקרוח קרחה בראשם ולא לגלח פאת זקנם ולא לשרוט שרטת בבשרם אפילו על מת כפי שנהגו הגוים מסביב. וכן הכהן הגדול מוזהר כאן לא לפרוע את ראשו ולא לפרום את בגדיו כפי שהוזהר אהרון הכהן ובניו במות נדב ואביהוא. ובסיום קדושת האדם שהחלה בפרשת שמיני בשכינת ה' בתוכנו מציינת הפרשה את מקדש שם ה' בפרהסיא – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" )ויקרא כב:לב( שזה שיא קדושת האדם, וכל אחד מישראל יכול לעשות זאת ולהגיע לדרגה זו גם אם איננו כהן, כמו כלב בן יפונה ופנחס בשעתו. וכנגדו מביאה הפרשה את שיא חילול ה' שזה מגדף שם ה' שדינו סקילה, כי משתמש בכוח הדיבור שנועד לקדושה כדי לקלל את מי שנתן לו יכולת זו. . אין הדבר אומר שמשרתי ה' במשכן יותר קדושים וקרובים לה' מישראל שהוא נביא, וה' מדבר איתו בקביעות שודאי הוא קרוב יותר לה' מאשר הכהן הגדול. לא כאן ההבדל הוא כמו הבדל בין עבד לשר כי לכוארה אבד יכול להיכנס לחדרים פנימיים של המלך ולשרתו במצבים אינטימיים ששר לא יורשה בכלל להיכנס לשם. עדיין קירבה פיזית של העבד למלך אין להשוותה לקירבה רוחנית של השר למלך. כך הדרישות ממשרתי ה' במשכן הכהנים יותר מקבילות לדרישות מהעבד של המלך ולא מעידות על קירבה יותר לה' מהנביא. ובגמר קדושת האדם מביאה הפרשה את הזמנים המקודשים במהלך השנה – מועדי ישראל, ובפרשה הבאה , פרשת בהר, נגיע לקדושת המקום – ארץ ישראל.
.
