יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע תולדות
בס"ד
הפרשה מתחילה בייחוס ונגמרת בייחוס. הפרשה מתחילה בייחוס של יצחק בן אברהם-"אברהם הוליד את יצחק" (לכאורה מיותר, אם יצחק בן אברהם ודאי שאברהם הוליד את יצחק?!) ולעומת זאת ייחוסה של רבקה אשתו "רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי" (המילה "ארמי" מיותרת כי כבר כתוב מפדן ארם אז ודאי שגם בתואל וגם בנו לבן – ארמים, ומדוע חוזרת המילה 'ארמי' פעמיים?) ומדוע לא מתייחסת כאן לנחור אחי אברהם?
הרי בפרשה הקודמת הודגש ייחוסה דווקא עד נחור ולא הוזכר בכלל לבן אחיה (ואולי לגבי שידוך, הייחוס לסבא חשוב יותר וכאן זה ייחוס לבנים). והפרשה מסתיימת שוב בשני ייחוסים: "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם עשיו ויעקב" (שוב לא מוזכר נחור, ופה להיפך, לבן בצל אחותו רבקה אם יעקב ועשיו, ובתחילת הפרשה היא בצילו – "אחות לבן הארמי"). וכן בייחוסה של בת ישמעאל – "וילך עשיו אל בת ישמעאל וייקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאישה" (שוב הבת בצל אחיה – נביות) אך שם עדיין מייחסים גם למעלה עד אברהם, מה שאין כן ברבקה שלא מזכירים את סבה נחור. מכל האמור נראה שהדגש בפרשה הוא על עניין האחווה: עשיו ויעקב אחים, רבקה ולבן אחים, מחלת ונביות אחים וההשפעה ההדדית אחד על השני וההשלכות על ילדיהם.
המילה החוזרת ונשנית בייחוסה של רבקה היא "ארמי" שקשה להתעלם מכך שבהיפוך אותיות – "רמאי", ואכן גם בסוף הפרשה, שיעקב הולך ללבן הארמי חוזרת המילה, ואין ספק שעניין הרמאות בפרשה מאוד בולט, אם מצד עשיו – "כי ציד בפיו", אם מצד יצחק ואבימלך – "ואיך אמרת אחותי היא?" והן מצד יעקב – "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", וכן בפרשה הבאה כשיעקב נפגש עם לבן שמרמה אותו על כל צעד, הן בבנותיו והן בצאנו, וכן עשיו בסוף פרשתינו לוקח את מחלת בת ישמעאל לאשה כדי להצטייר כצדיק בעיני אביו. היפוך המילים גם מתבטא בעניין הבכורה שקנה יעקב מעשיו שמסתיימת בברכה שלוקח יעקב מעשיו וברכה ובכורה קשורות אחת בשניה ונובעות אחת מהשניה.
הניגודיות בפרשה מתחילה ביצחק ורבקה – "אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – לכאורה תולדות יצחק הם יעקב ועשיו ולא "אברהם הוליד את יצחק"? אלא כדי להבין את אפיון תולדות יצחק צריך להבין שאברהם- מידת החסד הולידה את יצחק – מידת היראה (פחד יצחק), כי עודף נתינה מוליד צמצום והגבלה על השפע. ומצד שני, רבקה שייכת למידת החסד כפי שהתבטא בפרשה הקודמת במבחן על הבאר, ושילוב של יצחק ורבקה הוליד את יעקב, שמצד אחד היה איש תם יושב אוהלים עד גיל שבעים ושבע – כמו אביו יצחק – מידת היראה, ומצד שני לקח מאמו את המיומנות הדרושה להתעסק עם רמאים כעשו ולבן – ומגיל שבעים ושבע והלאה יוצא מהאוהל ומתמודד עם עולם החומר בהצלחה רבה.
כך שיעקב- מידת התפארת, משלב את שני הגוונים – חסד וגבורה – אהבה ויראה ומידתו מידת האמת – "תתן אמת ליעקב". למרות שנאלץ להשתמש הרבה בשקר, מידתו מידת האמת, כי השקר היה רק כלי להתמודד עם הרשעים ולא חדר למהותו שהיא אמת כנאמר – "עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל" (תהילים י"ח). ולכן נקרא "איש תם", כלומר במובן של בעלות כמו "איש נעמי" (רות א'), כלומר בעלים על התמימות, ולא שבאמת היה תמים ולא מודע למה שקורה סביבו, כי הלא ראינו בעניין הבכורה ונזיד העדשים, שהיה די מתוחכם לנצל הזדמנות, אלא משמעות איש תם – שבחר בתמימות כדרך חיים מצד מידתו מידת האמת, ולכן כאשר נצרך להשתמש ברמאות להילחם ברשעים ידע לעשות זאת ולשים את התמימות בצד בעת הצורך. אין זה אומר שזה קל לו לעשות זאת, להיפך, כיוון שמידתו מידת האמת, הניסיון שלו זה להשתמש במידת השקר לשם שמים, כפי שאברהם איש החסד נדרש לשבור את מידתו לשם שמים בניסיון העקידה.
במשך עשרים שנה מנישואיו, יצחק עותר לה' למען אשתו כי היא עקרה, אך לא מוזכר שרבקה עותרת לה', ומצד שני כאשר נענתה התפילה ורבקה הרה ללדת ומתרוצצים הבנים בקרבה אז היא הולכת לדרוש את ה', ומדוע לא דרשה את ה' כשהיתה עקרה ונתנה ליצחק לעתור לבד? כמו כן, ה' נענה לדרישתה ועונה לה ומדבר איתה עוד לפני שדיבר אי פעם עם יצחק, כי לא מוזכר עד כה דיבור ה' עם יצחק ורק לאחר מות אברהם (שחל חמש עשרה שנה לאחר לידת הבנים), ה' מדבר עם יצחק ומזהירו לא לרדת למצרים בזמן הרעב. וכך יוצא שה' מדבר עם רבקה לפני יצחק בן אברהם למרות שהיא רבקה בת בתואל הארמי ואחות לבן הארמי, והיא בעצם האישה היחידה בתנ"ך שמוזכר דיבור עם ה' אליה (אצל חוה ומרים זה היה רק לצורך ענישתן, ואצל הגר ואם שמשון זה מלאך ה' ולא ה' בכבודו ובעצמו) – "ויאמר ה' לה". ואם כן מתעצמת השאלה: מדוע לא דרשה את ה' כשהיתה עקרה עשרים שנה, דבר הרבה יותר קשה לאשה מאשר התרוצצות בנים בבטן?
וניתן לומר: שלכן מתחילה הפרשה בייחוסה של רבקה לאביה ואחיה הרמאים, שחששה שבניה ילכו אחרי אחי האם ויצאו כמו לבן- רמאים (כפי שבאמת קרה עם עשיו) וכמו חזקיה המלך שראה ברוח הקודש שייצא ממנו מנשה הרשע ולכן לא עסק בפריה ורביה, כך רבקה חששה לבקש על הריון מחמת התוצאות, ודווקא יצחק, שחששות אלו זרים לו, כי לא נתקל מעודו בלבן או בתואל, השתוקק לבן ועתר לה', וגם כאשר נולדו יעקב ועשיו וגדלו, "כהו עיניו" מראות את אופיו האמיתי של עשיו, דווקא בגלל קדושתו ותמימותו שהגנו עליו מכל צרימה של רשע.
ולכן כאשר רבקה בהריון ומתרוצצים הבנים בקרבה, גבר חששה שמדובר בזרע פורענות ואולי טעו בהתעקשות על הריון ולידה, ולכן אומרת "למה זה אנכי" – שבכך רומזת שצדקה בחששה מהריון כי אשר יגורה בא לה – למה – זה – אנכי, זה הולד בבטני הוא- אנכי! לקח את הצד שלי ושל משפחתי הרשעים והרמאים. ולכן הולכת לדרוש את ה', לדרוש מלשון חיפוש כנאמר – "דרשתי את ה' וענני" (תהילים ל"ד) ואכן ה' עונה לה בזכות הדרישה, ובכך שוב מתבטא אופיה של רבקה שפירטנו בפרשה הקודמת – כאישה יוזמת ופועלת ולא שוקטת על השמרים.
כי לא מצאנו בתנ"ך עוד אשה שהולכת לדרוש את ה' ולתבוע תשובה כמו רבקה. ואכן ה' עונה לה – שחששה היה מוצדק אך לא לגמרי- "שני גויים בבטנך… ולאום מלאום יאמץ ורב יעבוד צעיר".
אכן תפילתו של יצחק נענתה וגם חששה מוצדק- אחד צדיק ואחד רשע-"ורב יעבוד צעיר", לא נאמר-"זקן יעבוד צעיר", כי פה צעיר זה לא מלשון צעיר בגיל- כי שניהם תאומים באותו גיל, אלא צעיר מלשון מצער ("הנה העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער" (בראשית י"ט)) כלומר מעט. או מלשון צער כלומר רבים יעבדו את המעטים או את המצערים נפשם על דבר ה', וכן להיפך, כי המילים "רב יעבוד צעיר" יכולים להתפרש לשני הצדדים – שגם צעיר יעבוד את הרב כמו -"אבנים שחקו מים" (איוב י"ד) שהפירוש שהמים שחקו את האבנים ולא להיפך, כך גם לגבי יעקב ועשיו, פעם זה יעבוד את זה ופעם להיפך – תלוי במעשי יעקב. כמו בברכות של יצחק לעשיו – "על חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צווארך".
ולכן כאשר יוצא – "הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשיו" מלשון עשוי וגמור כמו אדם גדול וכולם קוראים לו כך, ולא הוריו בלבד. אך כשיעקב יוצא – "וידו אוחזת בעקב עשיו ויקרא שמו יעקב"- פה לא נאמר מי קרא לו כך האם זה יצחק אביו או ה'. ולכאורה מדוע לא קוראים לו – "עוקב" בהווה כפי שהיה בלידה שידו אחזה בעקב אחיו ומדוע קוראים לו יעקב – בעתיד?
"ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב". יצחק – איש הרוח, אוהב את עשו– איש המעשה, ורבקה – אשת המעשה, אוהבת את יעקב- איש הרוח, ושוב אנו נתקלים בניגודים הנמשכים זה לזה כפי שהסברנו בעניין יצחק ורבקה עצמם.
אך הניגודיות הבולטת מכולם – זה יעקב ועשו שתואריהם מזכירים לנו את קין והבל האחים הראשונים: קין עובד האדמה, מקביל לעשו האדמוני איש השדה שאוכל מן האדום האדום הזה ונקרא שמו "אדום" וכולו כאדרת שיער ומתגורר בהר שעיר וידיו שעירות כשעיר עיזים. וכמו שני שעירי העיזים ביום הכיפורים שאחד לה' (יעקב, שגם הוא לבש את עורות גדיי העיזים על ידיו כדי שאביו יחשוב שהוא עשו ויברכהו) ואחד לעזאזל (עשו שמזרעו יצא עמלק ושרו- אבי כוחות הטומאה) וכמו שנאמר-"ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא י"ז) כפי שבמצרים נהגו לזבוח לשעירים כעבודה זרה.
ולעומתו יעקב איש תם יושב אוהלים – מקביל להבל רועה הצאן יושב אוהלים ("ותולד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אהל ומקנה" (בראשית ד')). וכמו שהבל וקין הביאו מנחה לה', קין הביא מפרי האדמה והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן וה' שעה למנחתו של הבל ולא של קין, כך בסוף פרשתנו עשו הולך לשדה להביא מנחה לאביו יצחק ויעקב מביא מהצאן שבבית אביו ואת הבכורה שקנה מעשו, ואביו יצחק שועה למנחתו של יעקב ומברכהו ולא למנחתו של עשו שמאחר. ובעקבות כך עשו רוצה להרוג את יעקב כפי שקין הרג את הבל, אך כאן רבקה מצילה את יעקב ובמקום להיהרג, הוא זה ש"מגורש" לארם נהריים (כמו קין שגורש ונע ונד בארץ) ובכך ניצול מגורלו של הבל.
כמו שקין לא טרח להביא ביכורים מפרי אדמתו (והבל כן הביא מבכורות צאנו) כך עשו בז לבכורה ומוכר אותה תמורת נזיד עדשים, אדום כמוהו, ולכן מפסיד את הברכה שנובעת מהבכורה, ויעקב שמוקיר את הבכורה זוכה בברכה. "ויזד יעקב נזיד" – המילה ויזד מזכירה את המילה זדון, כי פה יעקב חורג מתמימותו, לשם שמים, וידו אוחזת בעקב עשו- בעקבה ובמרמה של עשו אחיו (כי ציד בפיו) וכמו שעשיו מרמה את אביו יצחק כך יעקב אוחז בעקבה של עשו ומזיד לו נזיד על מנת לזכות בבכורה שתוביל לברכה לזרעו אחריו, כי לשם שמיים מוכן יעקב לחרוג מתמימותו ולשבור את מידת האמת, כי זה הניסיון שלו – להוכיח שמידת האמת שבו לא טבועה בו מלידה אלא בוחר בה לשם שמיים וכשצריך לשוברה לשם שמיים גם מסוגל, כפי שאברהם שבר את מידת החסד לשם שמיים כשנדרש לכך בעשר הניסיונות שניסהו ה'.
ולכן נקרא שמו יעקב על שם העתיד, כי בהווה היה איש תם ורק בעתיד כשיצטרך לעקוב את אחיו ואת לבן – יעקב!
כמו שאומר עשו-"הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים" ובסופו יהיה "ישראל" ו"ישורון" ששניהם משורש ישר ההפוך מעקבה – "והיה העקוב למישור" (ישעיה מ')
ובניגוד לרבקה שאמרה "למה זה אנוכי" אומר עשו – "למה זה לי בכורה"- רבקה אמרה: "למה זה אנוכי" – האנוכיות והרצון לקבל לעצמי, ועשו להיפך אומר "למה זה לי בכורה"- למה לי רוחניות ושכר בעולם הבא, עדיף החיים כאן ועכשיו – תלעיטני עכשיו (נא זה גם לשון עכשיו, כמו בשר נא שאוכלים מיד עכשיו בלי לחכות לבישולו) מהאדום האדום הזה, ואחרי המבול. ובכך בחר ב"אנכי" ובאנוכיות בהיפוך מרבקה ויעקב.
ולכן אומר עשו "כי עייף אנוכי" האנוכיות שלי עייפה וצריכה חיזוק מיידי על חשבון הבכורה והברכה הערטילאיות והרוחניות.
בקיצור, עשו הוא עכשוויסט! לא חושב קדימה, ולכן כשמגיע הזמן של הברכות, פתאום הוא כן מחשיב את הבכורה והברכות כי זה נהיה עכשווי, ואז נזכר להתלונן – "את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי", בדיוק כפי שבזמן שהוא רעב הוא אפילו לא מתאמץ לאכול בעצמו אלא דורש "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה" תאכיל אותי (נא- במובן שלא מבושל אפילו) כמו שמלעיטים בהמות, ואפילו לא טורח לדעת מה התבשיל וממה עשוי, אלא רק האדום האדום הזה, מרוב רצון לסיפוק מיידי נהיה לו אדום בעיניים.
בדיוק הפוך מיעקב, שיודע לחכות בסבלנות אין קץ (כמו שרואים שבע שנים שעבד בשביל רחל) ויודע לדחות סיפוקים לזמנים ראויים יותר ולכלכל את דרכיו מראש זמן רב, ולחשוב לטווח ארוך כפי שעשה עם הבכורה שקנה אותה עשרות שנים לפני שיכל לממש את הקניה באמצעות הברכות, וכמו שעשו יצא ראשון מרחם אמו כי אצה לו הדרך, ויעקב בסבלנות אחז בעקבו – כך כל חייהם, יעקב אוחז ונושף בעקב עשו ומחכה להזדמנות ולטעות של עשו.
וכאשר יצחק מגיע לגיל שבעים וחמש, אברהם נפטר, ואז פעם ראשונה ה' מתגלה ליצחק (בדיוק באותו גיל שהתגלה לאברהם, שוב בעשור השמיני של חייו) ובאותו גיל שהיה הרעב בימי אברהם שירד מצרימה בגללו, בדיוק כך קורה עם יצחק- באותו גיל יש רעב ויצחק רוצה לרדת מצרימה כמעשה אביו בשעתו, אך אז ה' נגלה אל יצחק, ובניגוד לאברהם שאמר לו "לך לך" , ליצחק אומר- "שכון בארץ… גור בארץ הזאת", ויצחק הולך לגור בגרר אצל אבימלך. וכמו שאברהם בגיל שבעים וחמש הצטווה לעזוב את משפחתו וללכת לארץ כנען- דבר הקשה לאיש חסד שקשור למשפחתו, וזה נועד להתחיל סדרה של ניסיונות על מנת לברר שמידת החסד של אברהם נובעת מבחירה ולא מכורח וזאת ניתן לברר רק ע"י ניסיונות שנוגדים את מידת החסד, כך יצחק באותו גיל נדרש לברר את מידת היראה שלו- האם היא כורח מולד או בחירה, וזאת ע"י ניסיונות הפכיים למידתו.
ובניגוד לכל חייו שהיה שמור ומבודד בתוך משפחתו הגרעינית ללא התחככות בעמי הארץ, ותוך התבודדות ליד באר לחי רואי, כעת נדרש לעבור לגור בקרב אנשי גרר (אמנם פלישתים ולא כנענים, אך עבור יצחק גם זה שינוי וניסיון) ולהתמודד עם הסביבה העויינת ולפתח כישורים חדשים שלא הסתגל להם עד גיל זה.
ואכן מיד כשמגיע לגרר ושואלים על אשתו, אומר – "אחותי היא" – כפי שעשה אביו בזמנו (אך בניגוד לאברהם לא שואל את אשתו לרשותה אלא אומר "אחותי היא", כי כפי שהסברנו רבקה כנועה לו לחלוטין למרות אישיותה החזקה. בגלל הכבוד והיראה שחשה מאז ראתה אותו לראשונה ונפלה מעל הגמל). ואכן לאחר זמן רב באותו מקום, לאט לאט יצחק מפתח כישורים חברתיים ומסתגל לסביבה, עד כי מגיע להגשמת שמו "יצחק" והגיע הזמן שמצחק את רבקה אשתו ובכך השלים את השינוי שעבר, והצליח לשבור את מידת היראה ולקנות גם את מידת החסד, כפי שאברהם בעקידה שבר את מידתו מידת החסד וקנה את מידת היראה.
וכן במישור הפרנסה – שעד כה נשען יצחק על רכוש אביו אברהם (שהיה רועה צאן בעיקר), פה יצחק נהפך לעובד אדמה וזורע את האדמה ומוצא מאה שערים, וכאשר מקנאים בו פלישתים, ואבימלך מבקש ממנו לעזוב – "כי עצמת ממנו מאד", הולך משם יצחק וחונה בנחל גרר וחופר מחדש את שלוש הבארות שחפר אביו וסתמום פלישתים ובכך מושלם התהליך שעבר, כי מים זה סימן למידת החסד.
ועוד מוסיף יצחק וחופר עוד שלושה בארות, ואז עולה לבאר שבע וחוזר למקום שבו גר אברהם מאז הולדת יצחק, כי סיים יצחק את השינוי שהיה צריך לעבור, והוכיח שמידת היראה שלו היא בחירה ולא כורח. וזאת בכך שקנה את מידת החסד המנוגדת לטבעו, ואז נגלה אליו ה' שוב ומברכו ועכשיו זה בזכות עצמו ולא רק בזכות אברהם (כפי שנאמר בהתגלות הקודמת) כי כעת עומד בזכות עצמו בעקבות הניסיון שעבר בגרר, ואז ורק אז, יצחק בונה מזבח בבאר שבע וקורא בשם ה' (כי עבורו פלישתים, הם כמו הכנענים עבור אברהם וצריך לקדש גם שם את החומר ולקרוא בשם ה', מה שאברהם לא נדרש לעשות בארץ פלישתים כי הוא נועד להתמודד עם הכנענים הקשים יותר ואת הפלישתים הפחות קשים השאיר ליצחק, ולכן אברהם רק נטע אשל בבאר שבע ולא בנה מזבח, כפי שעשה בשכם, בית אל, חברון והר המוריה ששוכנות בין הכנענים הארורים). ואח"כ חופר עוד באר בבאר שבע, וזו הבאר השביעית ולכן קורא למקום באר שבע עד היום הזה (אמנם כבר אברהם קרא למקום באר שבע על שם השבועה שנשבעו הוא ואבימלך אך שם זה לא תפס בעמי האזור (כמו שהשבועה לא החזיקה מעמד ואבימלך גירש את יצחק מגרר למרות השבועה) עד שיצחק קרא למקום באר שבע על שם שבעת הבארות, ואז כתוב – "על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה" – כי שם זה תפס מאז והלאה גם בקרב עמי האזור).
אמנם גם אם יצחק מתפייס עם אבימלך ושניהם נשבעים זה לזה בבאר שבע, אך יצחק לא סומך על השבועה הזאת (כפי שלא התקיימה הקודמת) ולא קורא את באר שבע על שם השבועה אלא על שם הבאר השביעית שחפר – כנגד שבע המידות שבהן נברא עולם הזה – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
וכעת יצחק כבר מודע לחסרונות של בנו עשו, כי לאחר שקנה את מידת החסד הוא כבר מכיר תכונות של אנשים רעים, כפי שלמד להכיר בגרר. ולכן כשעשו לוקח נשים חתיות (כנראה מבנות חת שבחברון – אלה שמכרו לאברהם את מערת המכפלה)
בדיוק בגיל ארבעים שבו גם אביו נישא, אין הדבר מטעה את יצחק כפי שמתכוון עשו -"ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" כלומר יצחק קודם לרבקה במורת רוח למרות אהבתו לעשו.
אז איך יתכן שיצחק כשזקן ועיניו כהות מבקש לברך דווקא את עשו ולא את יעקב? הרי כבר מבין שעשו לא הבן שימשיך את דרכו, אז איך מתכוון לברכו – "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" שבכך מכניע את בני ישראל תחת אדום לדורי דורות?
ובכך נחזור לתחילת הפרשה, ולדמיון יעקב ועשו לקין והבל. והרי גם קין, למרות שלא שעה ה' למנחתו, הרי רק איתו דיבר ה' וניסה לחנכו-"הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ" – ואילו עם הבל לא דיבר ה' כלל, סימן שדווקא קין עובד האדמה שחומריותו קשה, אם יצליח לקדש את חומריותו ("אם תיטיב") אז יהיה בדרגה גבוהה מהבל ("שאת") כי ככל שהרצון לקבל לעצמו גדול יותר כך כשהופכים אותו לרצון לקבל על מנת לתת מגיעים לדרגה גבוהה יותר, ממי שמטבעו הוא בעל נתינה וחומריותו לא קשה, ולכן דווקא מקין היו ציפיות ורק איתו ה' מדבר ומשכנעו לתקן דרכיו ואז תשובה מאהבה תהפוך את זדונותיו לזכויות ויהיה הרבה יותר גדול מהבל שמטבעו נמשך לרוחניות ולא עובד אדמה וכך ניסיונו לא קשה.
אותו דבר חשב יצחק: שדווקא עשו עם חומריותו הקשה אם יצליח לתקנה – יהיה במדרגה גבוהה יותר מיעקב ולכן נותן לו הזדמנות לתקן ע"י שיקיים מצוות כיבוד אב ויכין לו מטעמים מצידו – כלומר דווקא את מקצועו כצייד יקדש – ע"י שיצוד לא בשביל עצמו אלא בשביל אביו וכך יהפוך את הקבלה לנתינה ויקדש את החומר, וממילא יוכל לקבל את הברכות ולהיות ממשיכו של יצחק ושל אברהם שגם הם שברו את מידותיהם. ולעומת זאת – יעקב שהיה איש תם ללא תאוות קשות וחומריות קשה, נתפס בעיני יצחק כמו הבל, שלא נשאר ממנו זכר כיוון שאין לו ניסיון קשה כמו לעשו, ולכן כאשר יעקב מתחפש לעשו ובא לקבל את הברכות, יצחק אומר – "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" – כלומר כיוון שחשב שמדובר בעשו חשב שעשו הצליח לתקן את חומריותו ולקדשה עד כדי כך, שלמרות שידיו ידי עשו מבחינת החומר, חדר לחומר קול יעקב הרוחני וקידש את החומריות, שזו דרגה גבוהה מדרגת מלאך, שאיננו חומרי ואין לו ניסיונות, כי דיבורו של "עשו" התאפיין בשינוי צורה בהזכירו את שם ה' ("כי הקרה ה' אלוקיך לפני")
אך רבקה, שמכירה את עשו שתכונתו צביעות ולא מתכוון לתקן את חומריותו כלל, אלא להיפך מחפש כל הזמן תאוות חדשות, וכל התנהגותו עם יצחק נובעת מצביעות (שרבקה טובה להכירה מיצחק, מכך שגדלה במשפחה כזאת בילדותה) ולעומת זאת דווקא יעקב יש לו ניסיון קשה, למרות היותו איש תם, בדיוק כמוה, שגם היא בתור צדקת נאלצה לגדול בבית של רשעים רמאים וידעה כמה קשה ליעקב עם אח כמו עשו וההתמודדות עם עשו מאלצת את יעקב לעיתים לשבור את מידת האמת ולרמות לשם שמיים, וזה דווקא מה שמקדש את מידת האמת שלו, ולכן במקום לספר ליצחק את האמת על עשו ויעקב, היא מעדיפה להוכיח זאת ליצחק באמצעות מעשה ומשכנעת את יעקב להתחפש לעשו ולקחת את הברכות במרמה, וכשיצחק יגלה בסוף את המרמה, יבין שטעה ביעקב ושגם ליעקב יש ניסיון קשה אף יותר משל עשו – כי הרבה יותר קשה לאיש אמת להתנהג במרמה מאשר לאיש מרמה להתנהג באמיתיות לצורך שעה. ובכך מרוויחה שלא פוגעת בכבודו של יצחק ע"י אמירה מפורשת כי טעה באהבתו לעשו.
ואכן כאשר יצחק מגלה שטעה ויעקב התחפש לעשו, חרד חרדה גדולה עד מאוד, כי מבין שטעה ביעקב לאורך כל הדרך ובמקום לקללו על המרמה אומר לעשו – "גם ברוך יהיה" וכשעשו צועק צעקה גדולה ומרה ומבקש ברכה גם הוא, אומר לו יצחק – "בא אחיך במרמה ולקח ברכתך" – כלומר בזכות המרמה מגיעה לו הברכה, כי הוכיח כי אינו איש אמת רק בטבע אלא מבחירה ולכן לשם שמיים יודע גם לרמות, כפי שאני יצחק שברתי את מידת היראה כשהיה צורך בכך. (ובכך נבחרו האבות להיות רגליים למרכבה- דווקא בגלל שבירת המידות העל אנושית).
ולכן כאשר רבקה אומרת ליצחק – "קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה… למה לי חיים" (ושוב – לא אומרת לו שעשו רוצה להרוג את יעקב) אז יצחק קורא ליעקב ומברכו (ולא מזכיר את המרמה ולא מוכיחו על כך, להיפך מברכו על כך) ומצווהו כמו שציווה אברהם לעבדו – לא תיקח אשה מבנות כנען – "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך… וקח לך אישה מבנות לבן אחי אמך" – כיוון שאתה יכול להתמודד עם רמאים במרמה, לך תיקח אישה דווקא מרמאי, אשה שגדלה עם רמאים ונשארה צדיקה, כפי שאני לקחתי את רבקה שגדלה בין רמאים. ולכן מדגיש יצחק – "אבי אמך", "אחי אמך", כי אמך היא ההוכחה שדווקא מתוך משפחה כזאת יכולה לצמוח צדקת כזאת, שמנוסה בהתמודדות עם רשעים, ואני יצחק שגדלתי בין צדיקים כמעט טעיתי בינך ובין עשו בתור מי שימשיך את ברכת אברהם ולכן: "ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוקים לאברהם" – ולא לעשו מגיעה ברכת אברהם.
ואכן יעקב נשלח אל – "לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו". כאילו כאן לבן טפל לאחותו רבקה אם יעקב ועשו (יעקב קודם לעשו). כי למרות אחיה, ילדה את יעקב, אך בתחילת הפרשה לפני לידת יעקב נאמר – "אחות לבן הארמי" היא היתה טפלה לאחיה כי עדיין יתכן שבניה יצאו כמו אחיה.
וכעת עשו עושה טעות נוספת- במקום לגרש את נשיו בנות כנען שרעות בעיני אביו יצחק, הולך אל בית ישמעאל ולוקח לאשה "את מחלת… אחות נביות על נשיו לו לאשה" – שגם כשרוצה לעשות משהו טוב בעיני אביו עושה אותו עקום, ורק מוסיף אותה על נשיו הקודמות, ובמקום לגרש את נשיו וללכת לקחת מבנות לבן אף הוא, הוא לוקח את בת ישמעאל, והלא אם אביו היה חושב שבנות ישמעאל ראויות לבניו היה שולח את יעקב אל בנות ישמעאל, אך עשו אצה לו הדרך כרגיל ובמקום לעשות מסע ארוך לארם נהריים, מעדיף מה שקרוב יותר ומוסיף אותה על נשיו הקודמות, ושוב מוכיח את פזיזותו שהוכיח במכירת הבכורה. ומדוע באמת לא ראויות בנות ישמעאל שחזר בתשובה בעיני יצחק? כי היא אחות נביות – שלא היה צדיק,
אך מה שלא עשה עשו האדמוני עשה דוד המלך שגם בו נאמר "אדמוני עם יפה עיניים" (שמואל א' ט"ז), שלמרות שנולד במזל מאדים ובטבעו יש תאוות רציחה המאפיינת את הנולדים במזל זה ואנשים אדמוניים, בכל זאת שבר את טבעו והקדישו למלחמות ה' באויבי ישראל ולא למען עצמו (כפי שהוכח לגבי שאול שרדף להורגו ודוד לא ניצל את ההזדמנות להורגו במערה, וכן לגבי שמעי בן גרא שקיללו קללה נמרצת ודוד לא נתן להורגו כי "ה' אמר לו קלל")
ולכן זכה דוד המלך להיות רגל רביעית למרכבה לצד שלושת האבות מה שלא זכו משה רבנו, אהרון ויוסף.
.