פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת צו
הפרשה הקודמת דיברה אל בני ישראל בעניין הקרבנות והדרך להתקרב אל ה', ופרשתנו מדברת אל אהרן ובניו הכהנים ותפקידם בעניין אותם קרבנות שהוזכרו בפרשה הקודמת.
והפרשה מתחילה במילים - "צו את אהרן..." - בדיוק כפי שפרשת "תצווה" - שבה לראשונה נצטווה משה על בחירת אהרן ובניו כמשרתי המשכן, נפתחה במילה "תצווה" - מלשון ציווי (ואילו בפרשה הקודמת "דבר אל בני ישראל" כי זה התנדבות). ומתחילה בפעולה הראשונה שמצטווים הכהנים לפני כל עבודת היום במשכן - תרומת הדשן. ואח"כ החלפת הבגדים ופינוי כל הדשן אל מחוץ למחנה, וכל זה לפני עריכת העצים על המזבח והקרבת עולת התמיד שהיא הקרבן הראשון שמועלה על המזבח, ולכאורה אין מישהו אחר שיפנה את הדשן?
דווקא הכהנים שעוסקים במלאכת הקודש צריכים לעשות זאת? והלא יש הרבה עבודות שעושים הלוויים (הפשטת הקרבן, ניתוחו, רחיצת הקרביים) או אפילו בעלי הקרבן, ומדוע דווקא הכהנים מצווים על תרומת הדשן ועל פינוי הדשן מחוץ למחנה, ועוד שזהו הציווי הראשון שמצטווים?
בעצם המילה "דשן" פירושה שומן, ולא זבל ואפר כפי שמשתמע מפרשתנו - "ויאמר... הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלוהים ואנשים..." (שופטים ט') - משמע ש"דשני" זה השמן שאותו מפיקים מהזיתים, וכן - "ואכל ושבע ודשן" (דברים ל"א), ששם פירושה השמין, וכן "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי ט"ו). ובעצם הדשן זה האוכל של האש על המזבח, ושומן הבהמות המוקרבות על המזבח, מדשן את האש ומקיימה שעות רבות - "והרים את הדשן אשר תאכל האש". ולכאורה הפרשה מתחילה בציווי על תורת העולה - "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו", ואז עוברת לתרומת דשן ופינוי הדשן מהמזבח, ואז חוזרת לעניין האש על המזבח - "תוקד בו לא תכבה" - והלא כבר נאמר דבר זה, אז מדוע שוב לחזור? ואח"כ נאמר - "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח" ומדוע?.
מכאן יש לומר- שפינוי הדשן מהמזבח, לא נועד רק לתת מקום לקרבנות של היום החדש, אלא בעיקר לחדש את האש על המזבח של היום החדש, שלא תתקיים על השומנים של היום הקודם, ולכן זה חלק מתורת עולת הבוקר, כי נתחי עולת הבוקר צריכים להישרף על אש חדשה ולא על אש שמתקיימת מנתחי העולה של אתמול.
ולכן לאחר פינוי הדשן (שבעיקר הכוונה לשומן של בשר היום הקודם שקיים את האש כל הלילה עד הבוקר, ולא לאפר שהינו תוצאת השריפה) נאמר, שהכהן צריך לערוך עצים חדשים וחוזר חלילה, כך שכל יום האש ניזונה ממקור חדש ולא משומן האתמול ולכן דווקא על הכהן לעשות זאת, כי זה חלק מעולת התמיד ואש התמיד, ולכן חוזר הביטוי "אש המזבח תוקד בו" שלוש פעמים, כי יש חשיבות למה שגורם לאש ליקוד שיתחדש כל יום מחדש, למרות שהאש עצמה לא נכבית לעולם רק מזונה צריך להתחדש.
והפעם הראשונה כנגד הלילה הקודם שבו יקדה האש על בסיס נתחי עולת התמיד של בין הערביים, והפעם השנייה - יוקדת על בסיס גזרי העצים שערך הכהן בבוקר בבוקר לאחר פינוי הדשן של הלילה, והפעם השלישית - כנגד נתחי עולת הבוקר ואחריה חלבי השלמים שמקיימים את האש במשך היום לאחר שכלו גזרי העצים, ובכך מובטח שתהיה - "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". וכעת מסתיימת תורת העולה מצד ציווי הכהנים.
ומקביל לתורת העולה בפרשה הקודמת, ששם פורט מעשה העולה לפרטי פרטים, ולכן כאן לא הוצרכה התורה לפרט שוב את הליכי הקרבן, אלא רק עניין האש והדשן, כי אין לכהנים חלק בקרבן, (למעט עור העולה שיוזכר בפרשתנו בדרך אגב בתורת האשם - "והכהן המקריב את עולת איש, עור העולה אשר הקריב לכהן, לו יהיה") באכילה מכפרת, כפי שיש להם בקרבנות- המנחה, החטאת, האשם וזבח השלמים. לכן לא פורטו כאן סוגי העולה - פר, כבש, עז ועוף כפי שפורטו בפרשה הקודמת, כי לא נוסף בהם דבר לכהנים שצריך חזרה כאן, כפי שקורה בשאר הקרבנות שהוזכרו שם.
וכעת מגיעים לתורת המנחה, שבאה לאחר תורת העולה, כפי שסודרה גם בפרשה הקודמת, רק שכאן לא מפרטים את כל חמש סוגי המנחות כפי שפורטו שם אלא רק מה ששייך לתפקוד הכהנים ולחלקם במנחה.
אם שם נאמר - "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'... והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם מלא קומצו" שניתן להבין שהישראל המביא את המנחה עושה הכל עד קמיצת הכהנים, פה מפרטים את תפקיד הכהנים יותר בפירוט - "הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח" - כלומר, הגשת המנחה לקרן דרומית מערבית של המזבח שלא הוזכרה בפרשת "ויקרא" בכל המנחות, רק במנחת מרחשת ולכן נאמרת כאן כדי שנדע ששייכת בכל המנחות. ואחר כך - "והרים ממנו בקומצו...".
ואם שם נאמר בקיצור -"והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קודש קודשים מאשי ה'"- כאן מפרטת התורה -"והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, מצות תיאכל במקום קדוש בחצר אוהל מועד יאכלוה, לא תיאפה חמץ, חלקם נתתי אותה מאשי, קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, כל זכר בבני אהרן יאכלנה..." - התורה כאן מפרטת שהכהנים צריכים לאכול את מה שנותר מהמנחה במקום קדוש (כי היא קדשי קדשים, כמו החטאת והאשם) ורק זכרים בבני אהרן יאכלוה, ויאכלוה מצוות ולא חמץ, כי אכילתם היא כמו אכילת המזבח. כי ביחס לישראל הכהנים נחשבים קדושים ואכילתם שקולה כאכילת המזבח ומכפרת כמותה (היכן שצריך כפרה), ויש כאן הדרגתיות: בפרשת "ויקרא" - פורטו אכילות המזבח שעולות לריח ניחוח לה', ובפרשתנו-"צו"-מפורטות אכילות הכהנים, ובפרשת "שמיני" תפורט אכילת עם ישראל בכל הנושא של בהמות חיות ועופות המותרים באכילה, כי ביחס לאומות העולם, ישראל מקודשים ולא מותר להם לאכול מה שמותר לאומות העולם, ויש כללים מה, מתי ואיך לאכול-כפי שלכהנים (ביחס לישראל) במשכן, יש דברים שמותר לאכול ואסור לאכול, במקום מסויים ובשעה מסויימת.
ולכן כשהכהן מביא מנחה שלו, אין לכהנים האחרים אכילה בה אלא כליל תקטר על גבי המזבח, כי הם בדרגתו וצריך דרגה מעליו כדי לאכול את המנחה- וזה המזבח שהכל עולה לה'.
ואכן כעת מביאה התורה מנחה חדשה שלא דובר בה בפרשה הקודמת, ובהתאם למה שהסברנו, שפרשתנו מתייחסת לתפקוד הכהנים בכל קרבן, זה מובן: כי פה מדובר על מנחת חביתין ששייכת רק לכהנים, כי כהן גדול מביאה כל יום, מחציתה בבוקר ומחציתה בערב. וכהן הדיוט מביאה ביום שנחנך לכהן, ולכן נאמר בה "כליל תקטר", כפי שהסברנו, שמנחת כהן עולה כולה לה' ולא נקמצת, ואכן אומרת התורה - "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תיאכל", וכעת אמורה היתה הפרשה לעסוק בתורת השלמים ע"פ הסדר של הפרשה הקודמת, אך בפרשתנו קרבן השלמים נדחק לסוף.
וכעת הפרשה מביאה את תורת החטאת ואחריה האשם ורק בסוף - השלמים, ומדוע?
וכפי שהסברנו, הפרשה הקודמת עסקה בקירבה ובדרכי התקרבות של עם ישראל לה', אז ברור ששלמים קודמים לחטאת ואשם, שהם קרבנות הבאים על חטא.
אך פרשתנו שעוסקת בתפקוד הכהנים ובחלקם בקרבנות, אז חטאת ואשם שהם קדשי קדשים הנאכלים למזבח (החלבים) ולכהנים (שאר הבשר), אך לא לישראל המביאם כמו בשלמים, ולכן נאמר כאן "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר זאת תורת החטאת, במקום אשר תישחט העולה תישחט החטאת לפני ה' קדש קדשים היא"- דווקא אל אהרן ובניו מדבר, כי החזרה פה על תורת החטאת היא עבורם, וכמו שהעולה היא קדשי קדשים, כך גם החטאת, ולכן קודמת לשלמים - "הכהן המחטא אותה יאכלנה במקום קדוש תיאכל, בחצר אוהל מועד" - דבר שלא נאמר בפרשה הקודמת.
וכן, כאן לא נאמר מה עולה לה' מקרבן החטאת כפי שנאמר שם, אלא רק מה שהכהן אוכל והיכן הוא אוכל את בשר החטאת (בחצר המשכן). וכן כל ההלכות הקשורות להתנהגות הכהנים - אם הוזה מדם החטאת על בגד, שצריך לכבסו במקום קדוש, ודין הכלים שבושלה בהם החטאת - איך להכשירם לשימוש חוזר אם בכלל (כלי חרס אין לו תקנה אלא בשבירה), וכן שרק זכר בכהנים יכול לאכול את החטאת (כולל בעלי מומים) כל הנ"ל נאמר כאן ולא בפרשת "ויקרא".
ולגבי כל החטאות הפנימיות שמוזכרות בפרשה הקודמת (פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור), הן מוזכרות כאן בפסוק אחד, רק בהקשר שבשרן לא נאכל ע"י הכהנים אלא נשרף באש.
ובתורת האשם פתאום מפורטת כל עבודת הכהנים - שחיטה, זריקת הדם, הקטרת האמורים בתוספת האליה (כי מדובר באיל זכר) ורק אח"כ מוזכרת אכילת הכהנים את בשר האשם כמו בחטאת בדיוק - במקום קדוש, וכל זכר בכהנים, כי - "קדש קדשים הוא" ,כי בפרשה הקודמת בקרבן האשם לא פורטה כלל עבודת הכהנים, כפי שפורטה בעולה, במנחה ובחטאת לפני כן, ולכן הוצרכו לפרטה כאן, אך מדוע לא פורטה שם כפי שפורטה בשאר הקרבנות?.
אז יש להבחין שבקרבן אשם מעילות ואשם גזלות, בנוסף לקרבן עצמו ואימורים שעולים על המזבח אשה לה', יש גם תשלום כספי בתוספת חומש משווי המעילה בהקדש או מהגזלה המוכחשת או הפקדון המוכחש שצריך הישראל לתת, קודם כל, ורק אחר כך מוקרב האיל לאשם, ולכן בפרשה הקודמת שעסקה בעיקר בחיובים שמוטלים על הישראל, פורטו באשם דווקא התשלומים הקודמים לקרבן.
ועבודת הכהנים בקרבן האשם הושארה לפרשתנו, העוסקת בעבודת הכהנים ואכילתם.
ולמרות שבעולה, במנחה ובחטאת, פורטה גם עבודת הכהנים בפרשה הקודמת ולא הושארה לפרשתנו, זה בגלל שבקרבנות אלו אין שום דבר נלווה חוץ מהקרבן, ולכן פורטו בהם הדברים הניתנים לה' מכל קרבן.
אך באשם, שיש תשלום נלווה, פורט הוא שם, ועבודת הכהנים של האשם-ששווה בדיוק לעבודת הכהנים בחטאת - הושארה לפרשתנו, העוסקת בעבודת הכהנים ואכילתם. ולכן בפרשתנו בתורת האשם, לא מוזכרים כלל התשלומים החיצוניים לקרבן שמוזכרים בפרשה הקודמת .
וכעת לאחר סיום כל דיני קדשי הקדשים (עולה, מנחה, חטאת ואשם), הפרשה חוזרת לסכם את דיני אכילת הקרבנות, מי מהכהנים מקבל את החלקים מהקרבן - עור העולה הולך לכהן המקריב את העולה (על פי חז"ל מתחלק לכל כהני בית אב ששימשו באותו יום) בתור מתנה, ולא בתור אכילה, ולכן לא הוזכר לעיל בפירוט מעשה העולה, ששם פורטו רק אכילות המזבח המכפרות ולא המתנות שמקבל הכהן.
וכן לגבי שלושת המנחות - מחבת, מרחשת ומאפה תנור - "לכהן המקריב אותה לו תהיה". וכל מנחת סולת הבלולה בשמן ומנחה חריבה (מנחת חוטא ומנחת קנאות של אשה סוטה) - "לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו" - וחז"ל דורשים שאין הבדל בין המנחות וכולן מתחלקות לבית אב של הכהנים ששימשו באותו יום - חצי לאהרן (דהיינו הכהן הגדול באותו זמן), וחצי מתחלק בין כל הכהנים של אותו בית אב.
וכעת הגענו לקדשים קלים - תודה ושלמים. ותחילה קרבן תודה, כי יותר חמור משלמים כי נאכל ליום ולילה, בעוד ששלמים נאכלים שני ימים ולילה אחד לבעלים האוכלן. וכן לקרבן תודה נלווים ארבעים לחמי תודה שמתוכם נותנים לכהן תרומה מכל סוג לחם - בסך הכל ארבעה לחמים, ולכן לא פורטה כאן עבודת הכהנים, כפי שפורטה בקרבנות השלמים בפרשה הקודמת, וכן תודה לא הוזכרה בפרשה הקודמת, כי ממה שניתן לה' אין הבדל
בין תודה לשלמים, רק במה שניתן לכהנים יש הבדל, ולכן נזכרה בפרשתנו העוסקת בכהנים.
אך עיקר החידוש בפרשתנו, זה עניין אכילת ישראל בקרבן התודה והשלמים, מה שלא התאפשר בקרבנות קדשי הקדשים, ומתוך ארבעים לחמי תודה, ניתנים ארבעה תרומה לכהן ושאר הלחמים נאכלים ע"י הבעלים הישראל, וכל טהור בישראל בין זכרים ובין נקבות רשאי לאוכלם, ככתוב בפרשתנו - "והבשר כל טהור יאכל בשר".
וצריך להיאכל בזמן הקצוב: תודה - יום ולילה, שלמים - שני ימים ולילה שביניהם, ואח"כ נעשה נותר וחייב בשריפה והאוכלו חייב כרת, וכן צריך להיאכל בטהרה והטמא שאוכלו חייב כרת.
וכפי שהזכירה התורה בפרשה הקודמת, בסוף עניין זבחי השלמים, את האיסור לאכול חלב ודם, כאן חוזרת התורה ומפרטת יותר את עניין איסור זה- שמדובר בחלב בהמה בלבד - "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" - וכן, שהאיסור הוא רק באכילה, ולא בהנאה - "וחלב נבלה וחלב טרפה ייעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו" וכן איסור דם - "וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה", ולכן נאמר - "בכל מושבותיכם", לומר שאיסור זה נוהג לדורות ולא רק בזמן שיש מקדש וקרבנות.
ועכשיו, התורה מפרטת את אכילת הכהנים מקרבנות התודה והשלמים, שלא הוזכרה בקרבן השלמים בפרשה הקודמת, וכעת מוזכרת, כפי שהסברנו, שעיקר פרשתנו עוסקת באכילת הכהנים מהקרבנות, וכאן מצווה הישראל - המביא את קרבן השלמים והתודה - לתת לכהן את החזה ושוק הימין.
והחזה היה אמור לעלות לה' עם החלב, ואכן הכהן מניף אותו לה' עם החלבים עליו, אך מקריב על המזבח רק את החלבים, וחזה התנופה נשאר לו לאכילה על פי ציווי ה'. ושוק הימין ניתן לו מידי ישראל כתרומה, ולכן נקרא "שוק התרומה". וכמו אכילת הישראל, כך הכהן צריך לאכלם בתוך שני ימים ולילה אחד (בשלמים) ויום ולילה (בתודה) במקום טהור (בתוך מחנה ישראל, ולא דווקא בחצר המשכן, כפי שצריך בקדשי קדשים). וכעת מסכמת הפרשה את אכילות הכהנים - "זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה', ביום הקריב אותם לכהן לה'" - כלומר: זו גדולת אהרן ובניו שנבחרו ע"י ה', ע"י שנמשחו בשמן המשחה, ובכך זכו לקבל מאשי ה' - קרבן מנחה חטאת ואשם (שהם קדשי קדשים) את הבשר של הקרבן שנשאר לאחר הקטרת החלבים על המזבח לה' (ובמנחה את הנותר במנחה לאחר הקטרת הקומץ על המזבח).
"אשר ציווה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל חוקת עולם לדורותם" - זה מתייחס למתנות שמקבלים מישראל ולא מאשי ה' - עור העולה וחזה ושוק מקרבן השלמים והתודה. וכן ארבעה לחמים מארבעים לחמי התודה הניתנים כתרומה לכהנים מאת בני ישראל.
וכעת מסיימת הפרשה בפסוק תמוה - "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. אשר ציווה ה' את משה בהר סיני, ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני".
ראשית, הלא כל תורת הקרבנות שהוזכרה מתחילת ספר - "ויקרא", נאמרה למשה באוהל מועד ולא בהר סיני?
וכן, מה פירוש המילה "ולמילואים", על איזה קרבן מדברים?
וכן, מדוע לא מוזכר כאן קרבן התודה ברשימת הקרבנות? וכן, מדוע נקט את הסדר של פרשתנו - שהשלמים בסוף, ולא את
הסדר של הפרשה הקודמת שהחטאת והאשם בסוף והשלמים לאחר המנחה?
כמו כן, לא מובנת הכפילות בפסוק - "אשר ציווה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל"?
ועוד, הרי אנו נמצאים כעת ביום הראשון למילואים, לאחר הקמת המשכן ע"י משה (עפ"י האבן עזרא), ואם כן, הלא בסוף פרשת "פקודי" נאמר: שמשה הקים את המשכן, וכאשר הקים את מזבח העולה נאמר - "ויעל עליו את העולה ואת המנחה כאשר ציווה ה' את משה" (שמות מ').
ולכאורה, הרי כל פרשת העולה נאמרה לאחר מכן, כשמילא כבוד ה' את המשכן - "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור" (ויקרא א')- אז איך משה ידע איך לעשותה וממה, הרי רק לאחר מכן נצטווה על כך?.
אמנם בפרשת "תצווה" (שנאמרה למשה בהר סיני) הצטווה משה לעשות על המזבח "כבשים בני שנה שניים ליום תמיד. את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים. ועשרון סולת, בלול בשמן כתית רבע ההין, ונסך, רביעית ההין, יין לכבש האחד" (שמות כ"ט), אך שם לא נאמר איך לעשות זאת, ומה הפעולות המפורטות במעשה העולה, ומניין ידע משה איך להקריב את העולה והמנחה?.
וצריך לומר: שיש לזכור, שבאותה פרשה - "תצווה" (שנאמרה למשה בהר סיני בארבעים היום לפני חטא העגל, במסגרת פרשת המשכן) שם הצטווה משה על שבעת ימי המילואים בהקמת המשכן, שבהם הוא הכהן, ואהרן ובניו - הנחנכים לכהונה.
ושם נכתב בפירוט, מעשה הקרבנות בשבעת ימי המילואים: החל בפר החטאת ומעשהו והקרבתו על המזבח, עבור באיל לעולה - שגם בו פורטו כל מעשי העולה והקרבתה וכלה באיל המילואים שבו נעשה מעשה זבח השלמים, וגם מעשים אלו פורטו שם.כך שלמעשה כבר פורטו מעשה העולה, החטאת והשלמים, וגם מעשה מנחת הנסכים פורט בציווי על עולת התמיד.
ולכן משה בהקמת המשכן ידע איך להקריב את עולת התמיד (ע"פ דוגמת האיל לעולה של ימי המילואים) ואת מנחתה שפורטה בציווי על עולת התמיד.
ורק מעשה האשם לא פורט בהר סיני, וכן סוגי קרבנות העולה - בקר, צאן ועוף (ובפרט מעשה עולת העוף, השונה לחלוטין מקרבן הבהמה), וכן סוגי חמש המנחות, וקרבן התודה וסוגי החטאות - הפנימיות והחיצוניות, וסוגי האשם - מעילה, תלוי, וגזלות - אשר פורטו בפרשת "ויקרא" ו"צו" באוהל מועד לאחר הקמת המשכן ביום הראשון למילואים.
וכעת נוכל לפרש את הפסוק בפרשתנו על נכון, ורק צריך להוסיף ו' החיבור- "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים אשר ציווה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" - אמנם כבר בציווי על המילואים בהר סיני פורטו חלקית מעשה הקרבנות- עולה, חטאת, מנחה ושלמים, אך רק חלקית ולא כל סוגי הבהמות והמנחות.
ומי אמר שגם בקרבנות נדבה של בני ישראל, שרוצים להקריב את קרבניהם במדבר סיני (ולא בשבעת ימי המילואים דווקא), מניין שגם שם עושים את אותן פעולות בהקרבת הקרבן, ומי אוכל מה בכל קרבן?
לשם כך, נוסף הציווי באוהל מועד ביום הראשון של הקמת המשכן- בראש חודש ניסן - "ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני" - שאז נאמר בפרוטרוט כל תורת העולה, המנחה, החטאת והאשם וגם השינויים שנעשו בשבעת ימי המילואים לאחר חטא העגל (כפי שנראה בפרשתנו במעשה שבעת ימי המילואים דברים קצת שונים ממה שהצטווה משה בהר סיני בפרשת "תצווה", שינויים שנבעו מחטא העגל וכנראה הצטווה עליהם כעת באוהל מועד, ולכן גם קרבנות המילואים נצטווה שוב בשינויים קלים באוהל מועד, כפי שנראה, שלמרות השינויים נאמר - "כאשר ציווה ה' את משה"). וכן, בזבח השלמים - שכולל גם את קרבן תודה שנחשב שלמים במהותו. והסיבה שבפסוקנו הוקדמו החטאת והאשם לשלמים ולא להיפך כפי שהיה בפרשה הקודמת, זה בגלל שבשבעת ימי המילואים, גם הוקדמה החטאת לאיל המילואים שהיה שלמים.
אמנם גם הוקדמה לעולה, אך וודאי בחשיבות- העולה עולה על החטאת והשלמים ולכן נזכרה כאן בראש.
ולכן חוזרת כאן המילה "ציווה", "צוותו" בפרשת "צו", כי שולחת אותנו אל פרשת "תצווה", וכעת הגיע הזמן לביצועם.
וה' אומר למשה לקחת את אהרן ובניו ואת בגדי הכהונה ושמן המשחה ואת פר החטאת ואת שני האילים - איל אחד לעולה, ואחד למילואים, ואת סל המצות כפי שהוזכרו בפרשת "תצווה".
ויש כאן תוספת שלא נאמרה שם - "ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד. ויעש משה כאשר ציווה ה' אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד, ויאמר משה אל העדה, זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות" ומדוע השינוי בהקהלת העדה שלא נאמר שם?
וכן מדוע הוצרכו כל הציוויים מאוהל מועד בעניין הקרבנות ביום הראשון למילואים, הלא בשבעת ימי המילואים כבר ידע משה בדיוק מה לעשות, כפי שנצטווה בהר סיני ויכל ה' לצוותו על הקרבנות לאחר שבעת ימי המילואים, כאשר יתחיל הצורך בהקרבת קרבנות מעם ישראל?
והנה בספר "במדבר" פרשת "נשא" נאמר: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם ויקריבו נשיאי ישראל... ויאמר ה' אל משה נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום יקריבו את קרבנם לחנוכת המזבח, ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב... שניהם מלאים סולת בלולה בשמן למנחה... פר אחד בן בקר, איל אחד, כבש אחד בן שנתו לעולה, שעיר עיזים אחד לחטאת ולזבח השלמים בקר שניים, אילים חמישה, עתודים חמישה, כבשים בני שנה חמישה, זה קרבן נחשון בן עמינדב" (במדבר ז').
ויש דעות שונות בחז"ל: האם זה היה ביום הראשון להקמת המשכן - ביום הראשון למילואים, או ביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים.
אך לפי הפשט (וכך גם דעת האבן עזרא) - משה הקים את המשכן בראש חודש ניסן, וזה היום הראשון למילואים. ואם כן, גם קרבן הנשיא - נחשון בן עמינדב - היה ביום הראשון למילואים - ביום שנמשח המשכן וכליו כפי שנאמר במפורש בפסוק, ואם כן, כיצד הביא נחשון פר, איל וכבש לעולה, סולת בלולה בשמן למנחה, שעיר עיזים לחטאת, שני בקר, חמישה עיזים וחמישה כבשים לשלמים?
איך ידע שנשיא מביא שעיר עיזים לחטאת - זכר, ואיך ידע משה כיצד להקריב כל אחד למצוותו, הלא בפרשת "תצווה" הצטווה רק על קרבנות ימי המילואים, שלא כללו שעיר נשיא לחטאת ולא
קרבנות שלמים משלושת סוגי הבהמה ולא כללו מנחה בלולה בשמן ולא כללו פר לעולה?
לכן צריך לומר, שברגע שמשה סיים להקים את המשכן, ובטרם התחיל לקיים את ציווי המילואים של אהרן ובניו, כפי שנצטווה בהר סיני, קרבו הנשיאים אליו ובקשו להשתתף בחנוכת המשכן, ואז ה' קרא למשה מאוהל מועד, וציווה אותו על כל הקרבנות שמעבר לימי המילואים, כדי שיידעו הנשיאים מה להביא כל יום, ומשה יידע כיצד להקריבם - כי קרבנותיהם היו נדבה ולא חובה, והציווי על המילואים היה חובה.
וכעת לאחר שנצטווה משה בכל תורת הקרבנות, ואמר זאת לנשיאים, יכלו להביא את קרבנם, כל אחד ביום אחר במשך שנים עשר יום מהקמת המשכן.
וכעת ה' אומר למשה להקהיל את העדה אל פתח המשכן, ומשה עושה זאת - "ותקהל העדה אל פתח אוהל מועד" - וזה בא לתקן את ההיקהלות על אהרן בחטא העגל, כמו ששם נקהלו לדבר עבירה-"וייקהל העם על אהרן" (שמות ל"ב) - כך כאן נקהלים לדבר מצווה.
ולכן לא נאמר דבר זה בציווי על המילואים בהר סיני, כי אז זה היה קודם חטא העגל. וכאן ה' רוצה שבני ישראל יראו שאהרן התכוון לשם שמיים בחטא העגל, ולא לדבר עבירה (כפי שהסברנו שם בפירוט את כוונתו), וההוכחה לכך זה בהיבחרו לעבודת המשכן ככהן גדול, ולכן כל העדה צריכים לראותו נמשח לכהן ולובש את בגדי הכהן הגדול, וכן היקהלות כל העדה פתח אוהל מועד, שזה מקום קטן, היתה נס - שמועט החזיק את המרובים, ועצם הנס מראה לעם, שמשה לא עושה זאת מדעתו בבחירת אהרן לכהן בגלל שהוא אחיו, אלא בגלל שה' ציווה זאת!
והנס של היקהלות כל העדה למקום כזה קטן מוכיחה שזה רצון ה' ולא מניעים אישיים של משה (כמו שאחר כך יטען קורח ועדתו).
ולכן משה אומר, אחרי היקהלות העדה - "זה הדבר אשר ציווה ה' לעשות" - ולא מדעתי אני מושח את אהרן אלא ה' ציווה על כך. ובניגוד לפרשת "פקודי", ששם ה' מצווה למשה - קודם למשוח את המשכן ואת כל כליו וכן את מזבח העולה, הכיור וכנו וכל כליהם, ורק לאחר מכן להקריב את אהרן ובניו אל פתח האוהל ולרחוץ אותם במים ואח"כ להלביש את אהרן את בגדי הקדש ואז למשוח אותו בשמן המשחה.
כאן, משה קודם מקריב את אהרן ובניו ורוחץ אותם במים ומלביש את אהרן את בגדי הכהן הגדול, ורק אח"כ מושח את המשכן וכליו ואת המזבח וכליו ואת הכיור וכנו, ואח"כ יוצק משמן המשחה על ראש אהרן ומקדשו.
ועל כל שלב שעושה, טורחת התורה לכתוב "כאשר ציווה ה' את משה". והלא זה סותר את הציווי המפורש של ה' בפרשת "פקודי"? והרי גם בפרשת "פקודי", מיד לאחר הציוויים הללו, נאמר - "ויעש משה, ככל אשר ציווה ה' אותו כן עשה" (שמות ל"ט) אז העשייה שם - "כאשר ציווה ה'"- סותרת את העשייה כאן - "כאשר ציווה ה'"?
כדי לענות על שאלות אלו, צריך להשוות ולמצוא את ההבדלים, בין הציווי על שבעת ימי המילואים בפרשת "תצווה", ובין הביצוע בפועל בפרשתנו: שם פורטו סוגי המצות שבסל המצות - "לחם מצות וחלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן"- וכאן נאמר בקיצור - "ואת סל המצות" בלי לפרט, וזה מובן, כי אין שום שינוי בין הציווי לביצוע, ולכן לא צריך לפרט ומסתמכים על מה שנאמר בציווי.
לגבי רחיצת אהרן ובניו אין שום הבדל, אך לגבי הלבשת הבגדים את אהרן ובניו יש מספר הבדלים:
לגבי מכנסי הבד - לא נאמר שם להלביש את אהרן ובניו, ומשמע שלבשו אותם בעצמם, כי נועדו - "לכסות בשר ערווה" ולא-"לכבוד ולתפארת", כפי שנאמר בשאר הבגדים (שמות כ"ח), ולכן גם כאן לא נאמר שמשה מלבישם את מכנסי הבד וכנראה לבשו אותם לבד לפני כן.
שם, הסדר הוא: כותנת, מעיל, אפוד, חושן. ורק אחר כך "ואפדת בחשב האפוד", ואילו כאן יש שינוי - כותונת, אבנט, מעיל, אפוד, חשב האפוד, חושן. ואז נתן בחושן את האורים והתומים.
ובציווי לא מוזכרים האורים והתומים, ומשמע שם, שכבר היו נתונים בחושן לפני כן, ומדוע כאן שינה משה? וכן כאן, קודם חוגרו בחשב האפוד ואח"כ החושן, ושם בציווי זה הפוך? וכן כאן חוגר אותו באבנט מיד לאחר הכותונת, ושם חוגר אותו באבנט יחד עם בניו לאחר משיחתו, ומדוע?
וגוברת התמיהה, כי בסיום הלבשת אהרן נאמר - "כאשר ציווה ה' את משה", דווקא כאן כשמשה שינה מהציווי, נאמר "כאשר ציווה ה'", כלומר משמע שהשינויים נעשו בציווי ולא מדעת משה חלילה, ומדוע שינה ה' את הציווי מפרשת "תצווה"?
וכעת משה לוקח את שמן המשחה ומושח את המשכן וכל אשר בו ויקדש אותם (מה שכלל לא נאמר בפרשת "תצווה"), ולאחר מכן מזה על מזבח העולה שבע פעמים ומושח "אותו ואת כל כליו ואת הכיור וכנו לקדשם" (שוב, לא נאמר כך בפרשת "תצווה", וגם בפרשת "פקודי" שכן נאמר למשוח את המשכן וכליו והמזבח
וכליו, לא נאמר העניין של הזאה על המזבח שבע פעמים משמן המשחה).
וגם בפרשת "פקודי" נאמר למשוח את המשכן וכליו עוד לפני הקרבת אהרן ובניו, רחיצתם והלבשתם.
ואולי בגלל שבפרשת "פקודי" נאמר "ומשחת את מזבח העולה... והיה המזבח קדש קדשים", אולי מכאן למד משה להזות שבע פעמים על המזבח כפי שמזים שבע פעמים על פרוכת הקדש (של קדש הקדשים) בפר כהן משיח, מדמו של הפר.
אולי מכאן מקיש משה שלכן נאמר על מזבח העולה - "קדש קדשים" - למרות שהוא מחוץ להיכל, והבין משה שצריך לעשות בו מעשה קדש הקדשים של הזאה שבע פעמים.
וכעת משה יוצק משמן המשחה על ראש אהרן ומושחו לקדשו- עד כאן מתאים לציווי בפרשת "תצווה".
ואת בניו מקריב משה ומלבישם כותנות וחוגר אותם באבנט וחובש להם מגבעות -"כאשר ציווה ה' את משה" - והרי דווקא כאן יש חילוק מהציווי בפרשת "תצווה", ששם נאמר "וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו", ואילו כאן את אהרן חגרו באבנט כבר בהתחלה ובנפרד מבניו, אז איך נאמר - "כאשר ציווה ה' את משה"?
שוב רואים שכאשר נאמר משפט זה, זה בא להדגיש על ציווי חדש ושונה מהציווי בפרשת "תצווה", ולכן נאמר שוב ושוב ביטוי זה, ולא מסתפקים לאומרו בסוף כל העשייה.
ויש לשים לב, שכאן לא נאמר שמשה מושח את בני אהרן כאשר משח את אביהם, וכן לא נאמר דבר זה בציווי בפרשת "תצווה", אך בציווי הכללי בפרשת "פקודי", כן נאמר -"ואת בניו תקריב
והלבשת אותם כותנות ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם וכיהנו לי", ומדוע לא עשה זאת משה?.
בפרט ששם נאמר מיד לאחר מכן - "ויעש משה ככל אשר ציווה ה' אותו כן עשה" (שמות ל"ט).
מילא את השינויים מהציווי בפרשת "תצווה", ניתן להסביר בכך שהיו לפני חטא העגל, אך הציווי הכללי בפרשת "פקודי" הרי היה ממש בימים שלפני הקמת המשכן, הרבה אחרי חטא העגל, אז מה השתנה מאז שגרם לה' לשנות את ציוויו למשה?
במעשה פר החטאת יש הקבלה די מדוייקת לציווי בפרשת "תצווה" (רק בעניין החלבים שמוקטרים על המזבח, יש הבדלים דקים שניתן לישבם - עיין נצי"ב במקום).
אך מתעוררת השאלה: על מה בא פר החטאת לכפר? והלא הציווי על פר החטאת בפרשת "תצווה" היה עוד לפני חטא העגל, וכן לא ניתן לומר שבא לכפר על הוראה בשגגה כמו פר כהן משיח, כי אז קודם כל באיזו שגגה מדובר? ואם כן, מדוע לא נעשה כאן מעשה פר כהן משיח – של הזאת הדם על הפרוכת ועל מזבח הזהב? ובכלל פר חטאת מילואים נעשה בו סוג של שעטנז - מצד אחד מעשה חטאת חיצונה - של נתינת דם על קרנות המזבח החיצון, ומצד שני - בשרו לא נאכל לכהנים (כמו כל חטאת חיצונה) אלא נשרף כולו מחוץ למחנה, כמו חטאת פנימית?
ולכן צריך לומר: שקרבנות המילואים היו ייחודיים בכל מובן, ולא דומים לשום קרבן רגיל. וזה היה רצון ה', כדי להבדילם מקרבנות היחיד והציבור שנוהגים לדורות.
ודבר נוסף ניתן לומר: שהרי בימי המילואים עדיין לא נתכהנו אהרן ובניו, ולא יכלו לאכול את בשר פר החטאת - כמו כל חטאת חיצונה, והיחיד שיכל לאכול את בשר החטאת - היה משה,
שתיפקד ככהן, וזה בלתי אפשרי לאדם אחד לאכול פר שלם תוך יום ולילה, כל יום משבעת הימים, ולכן ה' הקל על משה בכך שציווה לשרוף את הפר מחוץ למחנה ולא לצוות על אכילתו.
אך עדיין זה לא מסביר על מה בא פר החטאת לכפר, וגם אם נאמר שהיה איזה חטא (אולי על שראו את האלוקים ויאכלו וישתו כפי שנאמר לאחר מתן תורה - "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל... ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ב)- משמע שהיה ראוי שישלח בהם ידו על דבר זה), עדיין היה צריך להיות כבשה או שעירה של חטאת יחיד, ולא פר חטאת שבא על הוראה בשוגג של כהן משיח או פר העלם דבר של ציבור.
וכן ביום הראשון של המילואים מובן, אך מדוע ביום השני שוב הביא משה פר חטאת, הלא כבר נתכפר החטא ביום הראשון?
ומוכרחים לומר, כפי שהסברנו, שקרבנות המילואים לא נועדו למטרות הרגילות של הקרבנות, אלא היו ייחודיים לימי המילואים - לחניכת אהרן ובניו ככהנים, דבר חד פעמי שלאחריו לא יחזור.
ולכן גם הקרבנות היו ייחודיים לשעה, בלי קשר לשום קרבן לדורות אחר.
וכעת מקריב משה את איל העולה, ופה יש הבדל אחד בין הציווי למעשה: בציווי נאמר לנתח את האיל לנתחיו ולרחוץ קרבו וכרעיו ולתת אותם על הנתחים והראש ולהקטיר את כל זה על המזבח.
ואילו במעשה, משה קודם כל מקטיר את הראש, הנתחים והפדר על המזבח, ורק אחר כך רוחץ את הקרב והכרעיים ולא שם אותם על הנתחים והראש, אלא מקטיר אותם על המזבח בנפרד מהנתחים והראש והפדר, שכבר הוקטרו על המזבח לפני רחיצת הקרב והכרעיים - ועל זה נאמר שוב - "כאשר ציווה ה' את משה" למרות השינוי מהציווי.
כמו כן, כאן שוב נבדל קרבן עולה זה מקרבנות עולה לדורות, כפי שהובאו בפרשת "ויקרא" - שיש ארבעה סוגי קרבנות עולה: 1. פר בן בקר. 2. כבש זכר. 3. עז זכר. 4. קרבן עוף לעולה-מן התורים או מבני היונה.
אך איל לא מוזכר שם. (אך בעניין הקטרת הנתחים על המזבח, שם מפורט כמו בעשייה כאן, ולא כמו בציווי – שהכל הוקטר ביחד, אלא כמו כאן- שהנתחים, הראש והפדר הוקטרו בתחילה, ורק אחר כך רחצו את הקרב והכרעיים והקטירום המזבחה).
איל לעולה מוזכר בפרשת "פנחס" בקרבנות הציבור של המועדות ולא כקרבן עולה של היחיד.
מקום נוסף שמוזכר איל לעולה הוא בקרבנות הנשיאים לחנוכת המשכן - "פר אחד בן בקר איל אחד כבש אחד בן שנתו לעולה" (במדבר ז'), אך האיל הכי מפורסם לעולה - זה האיל שהקריב אברהם תחת בנו יצחק בנסיון העקידה. ואולי משום כך נאמר למשה להקריב איל לעולה ביום חנוכת המשכן, ולא כבש (כמו בקרבן התמיד), ושוב, קרבן זה מוכיח את הטענה שקרבנות המילואים היו ייחודיים לשעתם ונבדלים מקרבנות לדורות.
וכעת הגענו לאיל המילואים - שעל שמו נקראים כל שבעת ימי המילואים בשם זה, כי תכליתו למלא את ידם - "ומלאת יד אהרן ויד בניו" (שמות כ"ט), וכאן יש שינוי בין העשייה לציווי- בציווי נאמר לתת מדם האיל על תנוך אוזן אהרן ותנוך אוזן בניו הימנית ועל בוהן ידם הימנית (של אהרן ובניו) ועל בוהן רגלם הימנית.
ואילו במעשה משה קודם כל נותן על אוזן אהרן בלבד ועל בוהן ידו ועל בוהן רגלו, ורק אח"כ מקריב את בני אהרן ונותן על תנוך
אזנם הימנית ובוהן ידם הימנית ובוהן רגלם הימנית, בנפרד מאהרן, ומדוע?
וכן בציווי לאחר זריקת הדם על המזבח, נאמר למשה לקחת מהדם שעל המזבח ומשמן המשחה, ולהזות על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ואחר כך לקחת את החלבים, האליה, הכליות ויותרת הכבד מהאיל, ולשים עליהם את שוק ימין, ולקחת שלושה לחמים מסל המצות-אחד מכל סוג, ולשים על החלבים.
ואת כל זה לשים על כפי אהרן ולהניף אותו תנופה לפני ה', ולאחר מכן להקטיר כל זאת על המזבח לה'.
ואחר כך לקחת את חזה התנופה ולהניף אותו תנופה לפני ה' - "והיה לך למנה".
ואילו בעשייה עשה משה הפוך: קודם הקטיר את החלבים, השוק והמצות, והניף את החזה, ורק אחר כך לקח משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח (הפוך מהציווי שנאמר לקחת מהדם ואח"כ משמן המשחה) והיזה על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ומדוע הפך את הסדר משנצטווה?
בציווי נאמר למשה לבשל את בשר האיל במקום קדוש, ושאהרן ובניו יאכלו את הבשר והלחם שנותר בסל פתח אוהל מועד ומה שנותר עד הבוקר יישרף באש.
ובמעשה משה לא מבשל בעצמו, אלא מורה לאהרן ובניו לבשל את הבשר - פתח אוהל מועד, ומדוע לא בישל בעצמו כפי שנצטווה? בציווי, ה' אומר למשה לעשות ככה לאהרן ובניו כל שבעת הימים, ומשה מוסיף במעשה - שאסור להם לצאת מפתח אוהל מועד שבעת ימים יומם ולילה ולשמור את משמרת ה' פן ימותו - "כי כן צווויתי" - והיכן הוא צווה על כך?
הרי זה לא מופיע בפרשת "תצווה" - בציווי על שבעת ימי המילואים?
ופרשתנו מסתיימת במילים "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציווה ה' ביד משה", הפרשה מתחילה בציווי- "צו את אהרן" ונגמרת בציווי "אשר ציווה ה' ביד משה".
על כל השאלות שהעלינו: מדוע השתנו ציוויי ה' מפרשת "תצווה" (לפני חטא עגל) ומפרשת "פקודי" (לאחר חטא העגל) ניתן לומר: שהגורם לשינוי היה קרבנות הנשיאים. כפי שהזכרנו לעיל, מיד לאחר הקמת המשכן ע"י משה ביום הראשון למילואים, קרבו אליו הנשיאים של שנים עשר השבטים (לא כולל שבט לוי), ובקשו להשתתף באופן פעיל בחנוכת המשכן, והביאו עגלות צב ושוורים לצורך המסעות (כפי שמתואר בספר "במדבר" פרשת "נשא"), ואז ה' אומר למשה מה יקריבו הנשיאים כל אחד ביומו (וכל עניין זה לא נאמר בפרשתנו אלא רק בספר "במדבר", כי סדר הקרבת הנשיאים נקבע על פי סדר הדגלים וחנייתם סביב המשכן, שייקבע רק לאחר הראשון באייר, בעוד חודש, ורק אז יובן מדוע שבט יהודה מקריב ראשון, כי גם בדגלים הוא ראשון). וכיוון שבקרבנות הנשיאים לא מוזכר שבט לוי, אז אהרן הכהן מקבל גם מעמד של נשיא שבט לוי, בנוסף להיותו הכהן הגדול (כפי שנראה בפרשת "קרח" - "דבר אל בני ישראל וקח מאיתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאיהם לבית אבותם שנים עשר מטות, איש את שמו תכתוב על מטהו ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם" (במדבר י"ז)). ולכן נוצר מצב, שבנוסף לציוויים על שבעת הימים של לפני העגל (פרשת "תצווה") ושל אחר העגל (פרשת "פקודי"), יש צורך להעצים את תפקידו של אהרן בחניכת הכהנים, אחרת תחשוב
העדה, שבגלל חטא העגל, שה' כועס על אהרן לא נתן לו יום מיוחד וקרבנות מיוחדים כמו של הנשיאים האחרים.
ולכן ה' מצווה למשה לעשות שינויים בציוויים הראשונים ולהדגיש בכל שינוי, שנעשה ע"פ ציווי מפורש של ה' ולא שמשה משנה מדעתו (כי הרי פרשת "תצווה" וציווייה, כבר נאמרו לבני ישראל , ויש חשש שיתפלאו על השינויים בפועל), ולכן משה לא מושח את המשכן וכליו לפני הלבשת אהרן, כפי שנצטווה בפרשת "פקודי".
ומשה מקהיל את העדה לפתח אוהל מועד, קודם הקרבת אהרן ובניו, כדי שכל העדה יחזו בשינויים ובמעמדו של אהרן למרות חטא העגל, ולכן לא מושח את המשכן וכליו קודם הלבשת אהרן, כדי להעלות את מעלת המשרת על מעלת המשכן עצמו, ולהעלות את מעלת המדבר על מעלת - דומם, צומח, חי, שמהן מורכב המשכן.
ולכן מלביש את אהרן את הכותונת וחוגר אותו באבנט, ולא משאיר את חגירת האבנט לסוף - כשילביש את בני אהרן כותנות ויחגור אז את כולם באבנט כולל אהרן, כפי שנאמר בציווי בפרשת "תצווה", כדי לבדל את אהרן ומעמדו מבניו, כי הוא כעת נשיא שבט לוי, בנוסף להיותו כהן גדול, ולא יאה להשוותו עם בניו.
ולכן גם חוגר אותו בחשב האפוד לפני נתינת החושן עליו, כי רוצה לתת את האורים ותומים רק לאחר שהחושן יהיה על אהרן. בניגוד לציווי בפרשת "תצווה", שהחושן יושם על אהרן כשהאורים ותומים כבר נתונים בו, כי משה רוצה להראות לעם ישראל, שכח האורים והתומים לא נובע מהחושן אלא מאהרן שלובשו, כי צריך גם שלכהן תהיה רוח הקודש, כדי לשאול באורים ותומים. ולכן רק לאחר שהחושן על אהרן, נותן בחושן את האורים ותומים בתוך החושן בלי שרצועות חשב האפוד יסתירו זאת.
וכעת כשאהרן לבוש בבגדי הכהן הגדול, מושח משה את המשכן וכליו, והמזבח וכליו ואז מושח את אהרן בלבד ולא את בניו, בניגוד לציווי בפרשת "פקודי", כדי להבדיל את מעמדו של אהרן ממעמד בניו, מהיותו נשיא השבט וכהן גדול, ובכך להוכיח לעם ישראל שלא חטא בעגל .
כמו כן, בהקטרת איברי איל העולה, יש כאן שינוי מהציווי בפרשת "תצווה", ששם הצטווה להקטיר את הכל בבת אחת על המזבח, וכאן בעשייה מקטיר בנפרד - קודם את הראש, הנתחים, והפדר, ואחר כך רוחץ במים את הקרב והכרעיים ומקטירם בנפרד-כמו שנעשה בקרבנות העולה של היחיד, המוזכרים בפרשת "ויקרא".
כיוון שבאותו יום יקריב משה גם את קרבן נחשון בן עמינדב נשיא יהודה, שקרבנותיו אינם קרבנות מילואים, וצריך להקריבם לפי הכללים של הקרבנות בפרשת "ויקרא", וגם קרבן נחשון כולל איל לעולה, ואם יהיה שינוי בהקטרת האיל לעולה של מילואים להקטרת האיל לעולה של נשיא שבט יהודה, יבואו לחשוב שמעמדו של נשיא שבט יהודה לעומת מעמד נשיא לוי - אהרן, גרם זאת - בגלל חטא העגל, ולכן הצטווה משה להקטיר את איל העולה כפי הכללים של פרשת "ויקרא".
וכעת הגענו לשינויים באיל המילואים: שבניגוד לציווי בפרשת "תצווה", שנצטווה לתת מדם איל המילואים על תנוך אוזן אהרן ובניו, ואח"כ על בהן ידם הימנית של אהרן ובניו ואח"כ על בהן רגלם הימנית של אהרן ובניו, כאן עשה קודם כל את אהרן לבד - אוזן, בהן יד, בהן רגל, ואח"כ בניו - כדי להפריד את אהרן מבניו מבחינת המעמד והחניכה.
קודם לגמור את חניכת אהרן, ורק אח"כ בניו, כפי שהסברנו- מתוקף מעמדו כנשיא שבט לוי.
ובמאמר מוסגר - יש דמיון רב בין איל המילואים לאשם מצורע - "ולקח הכהן מדם האשם ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר הימנית ועל בהן ידו הימנית ועל בהן רגלו הימנית" (ויקרא י"ד), כי כמו שאהרן ובניו עד כה, היו חלק מעם ישראל, ובמעשה איל המילואים נכנסים לדרגת כהן הנעלית על מעמד ישראל רגיל, כך המצורע שכל ימי טומאתו ישב בדד - "מחוץ למחנה מושבו" - כדי לעלות מדרגתו ולהיכנס שוב למעמד ישראל - נעשה בו אותו מעשה בדם האשם.
וכעת היה אמור משה לזרוק את דם האיל סביב על המזבח ולקחת מהדם שעל המזבח ומשמן המשחה ולהזות על אהרן ובגדיו ועל בניו ובגדיהם, ובכך לקדש אותם, כמו שנאמר בציווי בפרשת "תצווה" - "וקדש הוא ובגדיו ובניו ובגדי בניו איתו" (שמות כ"ט), ולאחר מכן להניף את חלבי האיל ושוק הימין ושלושה מהלחמים על כפי אהרן וכפי בניו תנופה לה', ולאחר מכן להקטירם על המזבח, ואז לקחת לעצמו את חזה התנופה, ואילו כאן בביצוע, עושה הפוך- קודם מניף הכל ורק אח"כ לוקח משמן המשחה ומהדם על המזבח ומזה על אהרן ובניו ובגדיהם ומקדשם, ומדוע השינוי?
וכפי שאמרנו לעיל, שאהרן כעת נשיא שבט לוי בנוסף להיותו כהן, וברגע שיזו עליו מהדם ומשמן המשחה, יקודש כבר לתפקידו ככהן גדול, ואין זה ראוי כעת לנשיא וכהן גדול להניף את האימורים כבעלי קרבן רגיל, ולכן קודם מניפים ורק אח"כ מקדשם משה משמן המשחה, ומן הדם שמזה עליהם ועל בגדיהם.
ומדוע לא קודם מזה מן הדם ואח"כ משמן המשחה כפי שנאמר בציווי?
כי בציווי - שלוקח מן הדם מיד לאחר זריקתו על המזבח, הדם עדיין חי ותוסס ועדיף על שמן המשחה, אך כעת במעשה, שחלה
שהות בין זריקת הדם על המזבח, שבה הניפו אהרן ובניו את החלבים ושוק הימין, ומשה את חזה התנופה, כבר הספיק הדם להתייבש קצת ואין בו את אותה חיות שהייתה בזריקתו, ולכן שמן המשחה קודם לו.
ומדוע משה לא מבשל בעצמו את בשר האיל, כפי שנאמר לו בציווי, ומצווה זאת לאהרן ובניו?
כי כעת יש עליו עוד להקריב היום את קרבנות הנשיא נחשון בן עמינדב, שמקריב את קרבנו ביום הראשון למילואים - פר, איל, כבש לעולה, שעיר עיזים לחטאת, ולשלמים - שני בקר, חמישה אילים, חמישה עתודים וחמישה כבשים - וכל זה משה צריך לעשות לבד בתור הכהן היחיד ולא נותר לו זמן לבשל את בשר האיל עבור אהרן ובניו, ולכן ה' מצווה לו לומר להם לבשל בעצמם את בשר האיל.
וכיצד יכול משה לבדו לאכול את בשר העיזים לחטאת של נחשון בן עמינדב (כי אהרן ובניו עדיין לא רשאים לאכול בשר החטאת, רק ביום השמיני) וכן את החזה והשוק של שני בקר, חמישה אילים וחמישה עתודים וחמישה כבשים, וכל זה בלילה ויום אחד? וכנראה שנאלץ לשרוף את הנותר מכל הבשר הנ"ל כשעבר זמן אכילתם.
ומדוע דווקא כאן ציווה ה' שישבו בפתח אוהל מועד שבעת ימים ולא יצאו, דבר שלא ציווה בפרשת "תצווה" ולא בפרשת "פקודי"? והאם בכל שבעת ימי המילואים עשה משה את שלושת הקרבנות שהזכרנו - פר לחטאת, איל לעולה ואיל למילואים?
אז ע"פ פרשת "תצווה" בציווי, משמע שעשה זאת כל יום - "ועשית לאהרן ולבניו ככה, ככל אשר ציוויתי אותכה, שבעת ימים תמלא ידם", ואם כן ברור שלא צריך לצוותם להישאר שבעת ימים, כי
ברור שצריכים להישאר שבעת ימים, בשביל אותו הליך שנעשה בהם ביום הראשון.
אך כאן במעשה, לא נאמר לעשות אותו הליך כל יום, וכאן אומר משה - "כי שבעת ימים ימלא ידכם" ולא "אמלא את ידכם", כפי שנאמר לו בפרשת "תצווה", משמע שה' ימלא ידם ולא משה, ולכן ציווה עליהם להישאר בפתח אוהל מועד שבעה ימים כשומרים -"ושמרתם את משמרת הקודש כי כן צווויתי", ומדוע?
ונראה, כי כעת יש את קרבנות הנשיאים להקריב כל יום משבעת ימי המילואים, ולכן הנוכחות של אהרן ובניו נצרכת רק כמשמרת ה' ולא כדי לעשות בהם את מעשה המילואים כל יום, כי כבר קדשו ביום הראשון. ויש כבר בשאר הימים מספיק קורבנות של הנשיאים כדי לחנוך את המשכן גם ללא קרבנות המילואים.
ובפרשת "תצווה" נאמר רק בסוף הציווי על כל מעשה המילואים-"וחטאת על המזבח בכפרך עליו ומשחת אותו לקדשו", וכאן משחו את המזבח והמשכן בתחילת מעשה המילואים?
וכפי שהסברנו, הציווי היה לפני חטא העגל שאז המשכן נמשח לבסוף, כי אהרן ובניו חשובים יותר, אך לאחר חטא העגל המזבח קודם למשיחת אהרן ובניו, כי חזרה זוהמתם.
.