נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע

יגאל עמיר: פירוש לפרשת שבוע וירא

 

בס"ד

כפי שבפרשת "לך לך" מושג ההליכה חוזר שוב ושוב, כך בפרשת "וירא" מושג הראייה חוזר שוב ושוב, וודאי שהדבר מכוון.

הפרשה מתחילה בכך שה' נראה אל אברהם ואחר כך-"וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" – יש פה כפילות של המילה וירא. ולאחר מכן כששרה צוחקת ומכחישה את צחוקה "כי יראה" (פה זה במובן של פחד ויראה ולא ראייה בעין אך ודאי שיש קשר בין יראה לראייה שאותו עוד נברר)

לאחר מכן- "ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום"- שוב עניין של ראיה מרחוק, וכן בדבר ה'- "ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי" לגבי סדום.

לאחר מכן, בסדום, כשאנשי סדום מקיפים את בית לוט מכים המלאכים את אנשי סדום בסנוורים ופוגעים בראייתם כדי שלא ימצאו את הפתח לבית, ואחר כך בשילוח לוט ואשתו ובנותיו מסדום לוט מוזהר – "אל תביט אחריך… פן תספה" ואשת לוט מביטה אחורה והופכת לנציב מלח.

לאחר מכן, אברהם משקיף על סדום ועמורה- "וירא והנה עלה קיטור הארץ…" בהמשך, בלקיחת שרה ע"י אבימלך אומר אבימלך לאברהם- "מה ראית כי עשית את הדבר הזה" ואברהם עונה לו "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה", ואז אבימלך אומר לשרה- "הנה נתתי לך אלף כסף לאחיך הנה הוא לך כסות עיניים לכל אשר איתך".

לאחר מכן, בגירוש הגר וישמעאל הגר משליכה את ישמעאל תחת אחד השיחים ויושבת מנגד – "כי אמרה אל אראה במות הילד" ואז "ויפקח אלוקים את עיניה ותרא באר מים". ובניסיון העקידה – "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק", "ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני", "כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר …", "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה".

פרשה זו גם הינה תמונת מראה של הפרשה הקודמת: א. בפרשת "לך לך" – אברהם מצווה ללכת- "אל הארץ אשר אראך", ובפרשתנו – "לך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך".

ב. בפרשת "לך לך"- פרעה לוקח את שרה ומחזירה לאברהם, בפרשתינו אבימלך מלך פלישתים לוקח את שרה ומחזירה.

ג. בפרשת "לך לך"- סדום מוכית ע"י המלכים ונלקחת בשבי יחד עם לוט וניצולת ע"י אברהם, ובפרשתנו סדום מוכית ע"י ה' ורק לוט ניצל (וגם פה אברהם משתדל להציל את לוט בויכוח עם ה' לגבי הצדיקים שיכולים להציל את כל העיר) ע"י המלאכים.

ד. בפרשת "לך לך"- נולד ישמעאל ושמו ניתן לו ע"י ה' ולא על ידי הוריו, ובפרשתנו נולד יצחק וגם הוא שמו ניתן לו על ידי ה' ולא ע"י הוריו.

ה. בפרשת "לך לך" – הגר בורחת מפני שרה ומלאך ה' נגלה אליה, ובפרשתינו – הגר וישמעאל בנה מגורשים אל המדבר ומלאך ה' נגלה אליה.

ו. בפרשת "לך לך" – ה' כורת עם אברהם ברית בין הבתרים באמצעות חיות, ובפרשתינו – אברהם כורת ברית עם אבימלך באמצעות חיות – "ויקח אברהם צאן ובקר וייתן לאבימלך ויכרתו שניהם ברית".

ז. בפרשת "לך לך"- אברהם צוחק לבשורת יצחק, ובפרשתינו – שרה צוחקת לבשורת יצחק.

ח. בפרשת "לך לך" – אברהם מתבשר ששנים עשר נשיאים יצאו מישמעאל, ובפרשתינו – אברהם מתבשר ששנים עשר ילדים נולדו לנחור אחיו.

ט. בפרשת "לך לך"- ישמעאל נימול, ובפרשתינו- יצחק נימול לשמונה ימים.

י. בפרשת "לך לך" – אברהם מצטווה לימול את בשר עורלתו ועורלת ילידי ביתו, ובפרשתינו – בנסיון העקידה מצטווה לחתוך את צוואר בנו, שניהם מעשים הקשים לאיש שמידת החסד טבועה בו והפגיעה בזולת – היפך מהותו.

וניתן לומר: שפרשה זו היא בסימן הולדת יצחק, שמידתו מידת היראה ("פחד יצחק"), ומידת היראה בניגוד למידת החסד של אברהם היא יותר פסיבית – הימנעות מפעולה, בניגוד למידת החסד האקטיבית שמחפשת לפעול. ולכן פרשת "לך לך" האקטיבית של הליכה מחיל אל חיל, מייצגת יותר את אברהם אבינו, ואילו פרשתנו בה נולד יצחק היא ברמה יותר פסיבית כמו שראיה לעומת הליכה יותר פסיבית ורק מביטה ממרחק ללא התקרבות.

וניגודיות זו באה לשיאה בפרשת העקידה בפרשתנו שמצד אחד מתחילה ב – "לך לך אל אחד ההרים" ומסתיימת ב – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' ייראה" – מתחילה בפעולה אקטיבית לשחוט את יצחק ומסתיימת בהימנעות מכך, מתחילה באברהם הפעיל ומסתיימת ביצחק הסביל העקוד על גבי המזבח ולא מתנגד.

"וישב אברהם אל נעריו ויקומו וילכו יחדיו אל באר שבע וישב אברהם בבאר שבע" אברהם הולך ויצחק נעלם.

כך שפרשת העקידה שהיא הניסיון העשירי האחרון של אברהם (שלאחריו אין יותר דיבור ה' עם אברהם), בעצם היא סיכום של שתי הפרשות – "לך לך" ו"וירא", כי בניסיון זה, נשלם צירופו של אברהם ע"י ה' והגעתו לקידוש החומר המרבי, כי מידת החסד של אברהם עומדת בניסיון הקשה ביותר מבחינתה – של העלאת הבן האהוב לעולה – מעשה בלתי אפשרי, לאיש שמידת החסד טבועה בו ולא נובעת מבחירתו. ובמעשה זה אברהם מקדש את מידת החסד ומוכיח שהיא נובעת מבחירתו ולא מטבעו מלידה, כי עובדה שמוכן להקריבה למען ה', ולכן אברהם מתברך-"וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים", כפי שהסברנו בפרשה הקודמת שחול זה עפר שעודן ע"י מי הים כך אברהם הגיע לדרגה של חומר מקודש – רצון לקבל על מנת לתת.

אך כנגד מידת היראה ששייכת ליצחק אבינו, דווקא שמו מעיד על שמחה וצחוק ופועל זה חוזר שוב ושוב בעניין יצחק. ראשית שמו נקרא ע"י ה' ללא מתן הסבר לכך (בניגוד לישמעאל שאומר מלאך ה' להגר – "וקראת שמו ישמעאל כי שמע ה' אל ענייך" (בראשית ט"ז). אמנם שני פסוקים קודם נאמר – "ויפול אברהם על פניו ויצחק…" אך כשה' אומר לו "וקראת את שמו יצחק" אין הוא מתייחס כלל לצחוקו של אברהם ולא מוכיח אותו על כך כמו שהוכיח את שרה לאחר מכן, ולא מוסבר מדוע נקרא שמו יצחק בפרט שזה הופכי למידתו – יראה – "פחד יצחק".

וכן בפרשתנו חוזר שוב ושוב עניין הצחוק בהקשר יצחק – "ותצחק שרה בקרבה לאמר", "למה זה צחקה שרה", "ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת" (מעניין שבפסוק זה יש את הניגודים צחוק מול יראה כי כשאדם ירא הוא לא צוחק וכשהוא צוחק זה מראה שהוא לא ירא) "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי", "ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק".

מצד שני יש לנו את ישמעאל שנקרא כך כי שמע הא-ל את הגר בבריחתה בהריונה. ובפרשה הקודמת, כשאברהם מתבשר על הולדת יצחק ואומר לה': "ויאמר אברהם לו ישמעאל יחיה לפניך" עונה לו ה': "ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו…" וכן בפרשתנו – כאשר שרה אומרת: "צחוק עשה לי אלוקים כל השומע יצחק לי" ואכן ישמעאל שומע וצוחק-"ותרא שרה את בן הגר המצרית… מצחק" ולא מוזכר שמו – ישמעאל בפסוק זה כי יצחק הוא שאמור לצחק בעתיד (בפרשת 'תולדות' – "וישקף אבימלך מלך פלישתים בעד החלון וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו") ולא ישמעאל, ולכן שרה כועסת שישמעאל רוצה לירש עם בנה יצחק ולכן אומרת לאברהם: "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שוב לא מוזכר שם ישמעאל כי רוצה לקחת את שם יצחק) ואז "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו" (איזה בנו? האם יצחק או ישמעאל? שוב לא מוזכר שם ישמעאל) ואז אלוקים אומר אל אברהם: "אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתו כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע" (שוב לא מוזכר שם ישמעאל)                    

כלומר: שרה צודקת, שמע אליה ולא אל ישמעאל (כי לו, ישמע א-ל) כי ביצחק יקרא לך זרע – יצחק הוא זה שאמור לצחק בעתיד וזה תיקונו, כי מידתו יראה ותיקון המידה נעשה ע"י ניגודה – צחוק – שמחה, כמו שתיקון מידת החסד של אברהם נעשה ע"י ניסיון העקידה שכולו יראה ושבירת החסד.        

כך יצחק שבטבעו מידת היראה יתקן את החומר כשיצחק את רבקה ויתנהג במידת החסד בניגוד לטבעו ולכן ה' קורא לו יצחק – בעתיד, כלומר: אמנם מידתו יראה אך תכליתו חסד, יצחק בעתיד בניגוד לטבעו.

ואכן אברהם מגרש את הגר וישמעאל (ושוב לא מוזכר שמו אלא נאמר "הילד") והגר הולכת ותועה במדבר באר שבע עד ש – "וישמע אלוקים את קול הנער… כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", ומפה עד סוף הפרשה עדיין לא נקרא שמו ישמעאל אלא "הנער", ורק בסוף פרשת "חיי שרה" כשעושה ישמעאל תשובה ולומד את מקומו ונותן ליצחק את הקדימה בקבורת אברהם, חוזר להיקרא בשמו ישמעאל – "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (בראשית כ"ה) ולאחר מכן: "אלה תולדות ישמעאל בן אברהם" (חוזר לשמו ולשם אביו ולא "בן הגר המצרית") (שם, שם), ולעומת ישמעאל יצחק לא נקרא יצחק-אל אלא יצחק, כי הוא בעצמו יצחק בסופו של דבר, למרות מידת היראה הטבועה בו, וזו תכליתו.

בדיוק כמו אברהם בפרשתנו – כשמלמד סנגוריה על סדום ומנסה להציל את הרשעים בזכות הצדיקים שחושב שיש בה, וזה ביטוי מובהק של מידת החסד שלא מבדילה בין רעים לטובים ונותנת לכולם (כפי שבתחילת הפרשה ראה שלושה אנשים מרחוק ובקש מה' המדבר עמו  לחכות עד שיקבל את האורחים ורץ לקראתם לקיים הכנסת אורחים, למרות שהיו נראים כערבים המשתחווים לאבק רגליהם, והפועל שחוזר שם שוב ושוב זה "וימהר אברהם", "מהרי שלוש סאים קמח סולת", "ואל הבקר רץ אברהם… וימהר לעשות אותו")

ולעומת זאת כשמצטווה להעלות את בנו יחידו לעולה אין שום ויכוח ולימוד סנגוריא על בנו הצדיק ואין שאלות "האף תספה צדיק עם רשע", אלא באותה מהירות ששירת את האורחים בתחילת הפרשה, באותה המהירות רץ לבצע את היפך החסד – הריגת בנו -"וישכם אברהם בבוקר" – ובכך מגיע לסופו המבחן של אברהם האם שולט במידת החסד ויכול להטותה עפ"י רצון ה' או ששבוי בידה ללא יכולת תמרון.

כי בסדום המטרה של ה' היא הענישה לכן אברהם מתווכח ומנסה להציל, אך בעקידה ודאי שאין כאן ענישה אלא להיפך התעלות והתקרבות אל ה' בהעלאת יצחק לעולה תמימה לה', ולכן אברהם לא מתווכח וממהר לעשות את דברי ה' כי אמונתו בה' מוחלטת שכל רצונו לטובה ואין להרהר אחר מעשיו.

 ובכך נבחן אברהם, כי כל פועלו בארץ כנען בבניית שלושת המזבחות – "ויקרא בשם ה'", היתה להפיץ בעולם האלילי את שם ה' קונה שמים וארץ שדרכו צדק ומשפט (כפי שאומר לה' בויכוח על סדום "השופט כל הארץ לא יעשה משפט") עד כדי כך שהגויים בארץ כבר התחילו לאמץ את מטבעות לשונו של אברהם ומלכי צדק מלך שלם מברך את אברהם – "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", ואבימלך מלך פלישתים כשמופיע אלוקים בחלומו טוען את טענתו של אברהם ("האף תספה צדיק עם רשע" – לגבי סדום) ואומר – "ה' הגוי גם צדיק תהרוג".

ואף ה' מעיד על אברהם: "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", רואים מכך, שאברהם הפיץ בארץ כנען את דרך ה' שהיא עשיית צדקה ומשפט (בניגוד לדרך אנשי סדום, ההפוכה מדרך ה', שלכן גם נהפכה בפועל)

ואם כן, כאשר מצטווה לעקוד את בנו ולהעלותו לעולה כקרבן אדם, יש פה סתירה מוחלטת לכל אשר הפיץ בימי חייו את דרך ה', שמנוגדת לעבודת האלילים שמקריבים בניהם למולך כדי לקבל טובות הנאה מאליליהם. כך שגם עבודת האלוהות של עמי כנען היתה על מנת לקבל לעצמם ולא על מנת לתת לאליליהם, ופתאום אברהם – זה שנלחם נגד עבודה זו והמליץ על דרך ה' של עשיית משפט צדקה וחסד, הוא עצמו מקריב את בנו לעולה, ומה יאמרו הגויים? ויש כאן סטירה לכל דרך חייו ולכל השקפת עולמו, שלא נדבר על מה שזה יעשה לשרה אשתו, שחכתה לבן זה כל כך הרבה שנים (ולא מוזכר כלל שמספר לשרה על מצוות ה' לעקוד את בנו לעולה) ולא רק שאברהם לא מתערער באמונתו ובביטחונו בה', שכל דרכיו משפט, אלא משכים בבוקר למהר לעשות את המצווה ללא שום ויכוח ובכך מוכיח ומקדש את מידת החסד שלו ומוכיח שיש בו גם את מידת הגבורה והיראה כשצריך ולא נשלט ע"י מידת החסד.

כי ידועה השאלה: מדוע נצטוו ישראל על המצוות השכליות כ'לא תגנוב' וכ'לא תרצח' שאדם מבין מדעתו. ומדוע צריך ציווי עליהן?

ויש לומר שעל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.." ומה פירוש הרבה להם תורה ומצוות? משמע שיש מצוות שלא צריך ורק ה' הרבה להם עוד מצוות מיותרות כדי לזכות את ישראל?

אלא הכוונה כאן למצוות השכליות, שלכאורה לא צריך לצוות עליהן כי אדם מבין משכלו, ומדוע נצטוו עליהן? כדי לזכות את ישראל!

כלומר: כאשר אדם לא גונב ולא רוצח – משכלו, אין כאן עבודת ה'. אך כאשר לא גונב ולא רוצח בגלל שה' ציווה, זה הרבה יותר קשה לחוש שעושה זאת בגלל ציווי ה', כי לשם כך צריך לבטל את שכלו ואת עצמו, והרבה יותר קל לא לאכול חזיר לשם ה' מאשר לא לגנוב לשם ה'.

ועצם ביטול השכל, זה קידוש החומר הגדול ביותר, ולכן נאמר לזכות את ישראל – כי לזכות מלשון זיכוך, כלומר זיכוך החומר האנושי והקדשתו לה'. בדיוק כפי שקשה לאכול לא לשם הנאת עצמו אלא לשם שמים, שיהיה כח לעבוד את ה' – להכניס כוונת נתינה בקבלה לעצמי הכי גדולה – זה המבחן הקשה ביותר של קידוש החומר, ולכך הגיע אברהם אבינו בעקידה, שברגע אחד ביטל את כל השקפת עולמו וכל דרך חייו ומידת החסד שבו, לרצון ה', ובכך קידש לחלוטין את חומריותו וזכה לארץ ישראל שבה יתרחש קידוש החומריות הכי גדול, ע"י עמ"י, במצוות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות, שביעית, עורלה ומתנות עניים.

דווקא בא"י, החומרית מכל, שלא גושמה ביום זעם ולא עודנה ע"י מי המבול ונשארה בחומריותה הקשה של – "ארורה האדמה בעבורך" וגרמה לכל עמי כנען לביצוע התועבות הכי גרועות בעולם בזמנו, עד כדי כך שצוו בני ישראל להשמידם לחלוטין -מנער ועד זקן טף ונשים ולא לחיות כל נשמה. כי אין תקנה לחומריות שבהם, בניגוד לעמים מחוץ לכנען. וכשאברהם דווקא בארץ כנען הצליח לקדש את החומריות זכה לו ולבניו להיות עם הסגולה – עם ה', שיקדש את החומר ושעבורו נברא העולם.

והראייה לכך היא בעקידה עצמה "ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" – וכי רק עכשיו אלוקים יודע כי אברהם ירא אלוקים?! אלא עכשיו קנה אברהם את מידת היראה שבדרך כלל מנוגדת למידת החסד, ולא היתה שליטה בנפשו של אברהם איש החסד, וכעת לאחר ששבר את מידת החסד למען היראת שמים, קידש גם את מידת החסד, והוכיח שהכל נובע מיראת השמים, ולא בגלל כורח טבעי בנפשו שמכריחו לכך.

 

 

 

.

http://www.freeigal.com
צרו קשר