פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת וילך
"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. ויאמר אליהם: בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה, ה' אלוקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירישתם. יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'"
כפי שראינו בתחילת ספר "דברים" משה התחיל לדבר את נאומו בראש חודש שבט-"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל כל ישראל..." (דברים א') ונמשך הנאום עד ז' באדר (על פי המדרש זה היה יום מותו של משה) אז יוצא שכל יום במשך שלושים ושישה יום אלה היה מדבר משה במשך כמה שעות ואחר כך העם היה מתפזר לאוהלים עד היום הבא, שבו ימשיך משה מהמקום שהפסיק.
וכיוון שבסוף הפרשה הקודמת סיים משה את נאומו הארוך בכריתת הברית בין ה' לעם ישראל, ולאחר מכן שבו כולם לאוהליהם, וכעת הגיע יומו האחרון שבו צריך להעביר את ההנהגה ליהושע, וזה לא חלק מנאום התוכחה, לכן, במקום שהעם יתכנסו ויבואו מכל המחנה אל הגיא מול פעור ששם משה נאם את כל הנאום בפני כולם (כפי שהסברנו בפרשת "ואתחנן", ששם היה מקום הכינוס בין ההרים כדי שההרים יחזירו את קולו של משה כך שכולם ישמעו. וכן בגלל שבמקום המחנה אי אפשר היה לכנס את כולם כי האוהלים הפריעו והיה צריך שטח גדול פנוי בשביל כולם), כעת הולך משה אליהם אל כל שבט ושבט במחנה ומבשר להם על העברת ההנהגה ליהושע כדי שתהיה לו סמכות בעיניהם וישמעו לו כפי ששמעו למשה.
ואומר אליהם-"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא"-כבר בפרשת "פינחס", משה ביקש מה' שימנה לו מחליף "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כ"ז) וה' מורה לו לקחת את יהושע ולסמוך ידיו עליו לפני כל העדה, ומשה עושה זאת. ומאז ועד עתה יהושע מלווה את משה כדי ללמוד את דרכי ההנהגה.
וכעת בגיל מאה עשרים בדיוק, משה כבר לא יכול לבוא לצאת בשליחות ה', כי הגיע יום מותו (לא בגלל שתש כוחו כי הרי בהמשך נאמר-"ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים ל"ד))
כפי שנאמר בהמשך על ידי ה'-"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות..." ומדוע דווקא מאה עשרים, הלא אהרן נפטר בגיל מאה עשרים ושלוש ומרים אחותם בגיל מאה עשרים ושש (על פי המדרש) ועמרם אביהם בגיל מאה שלושים ושבע, אז מדוע דווקא משה העניו מכל אדם, נגזר שימות בגיל מאה עשרים, ועד שלא הגיע לגיל זה לא יכלו ישראל להיכנס לארץ (כי הרי דור המדבר תמו למות כבר חצי שנה קודם לכן כשהיו בנחל זרד ואז כבר יכלו להיכנס לארץ מיד)?
ויש לומר (על פי מה שהסברנו בספר "אגלי דעת" על פרשת "בראשית") שלאחר חטא עץ הדעת של אדם שהתקללה האדמה בעבור האדם ("ארורה האדמה בעבורך") והיתה ציפייה מבני האדם להתגבר על הקללה באמצעות עבודת האדמה ("בזיעת אפך תאכל לחם") ובכך לא יושפעו מחומריותה הקשה.
וכאשר נכשלו בני האדם והשחיתו דרכם על פני האדמה בדור המבול ("ותישחת הארץ לפני האלוקים ותימלא הארץ חמס וירא אלוקים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו')) ואז ה' החליט להשמיד את דור המבול על ידי המבול ובכך לעדן את חומריותה של האדמה.
למעט מקום אחד- בארץ כנען, ששם ימשיך המבחן של קידושה על ידי עם נבחר. אך יש להגביל את חיי אדם למאה עשרים שנה, כי יותר מכך לא יוכל האדם להתמודד עם חומריותה של הארץ בלי להיות מושפע ממנה. ואין נותנים לאדם נסיון שאין בכוחו לעמוד בו (בראשית רבה נ"ה ב'), ולכן אומר ה'-"ויאמר ה': לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר, והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית ו') לא יהיה מדון וריב של הנשמה שנתתי באדם עם האדמה שבאדם, כלומר גופו, לעולם, בשגם הוא בשר ואין לו יכולת לריב עם חומריות האדמה לנצח. לכן יהיו ימיו מאה עשרים שנה שזה הזמן שאדם יכול להתמודד עם האדמה בלי להיכשל (כי הרי עד אז, חיו כמעט אלף שנה וכולם נכשלו בהתמודדות למעט נח) והמילה "בשגם" היא גימטריא של המילה "משה", ויש כאן רמז שאדם שהכי הצליח לקדש את חומריותו שזה משה העניו מכל אדם, גם הוא יוכל להחזיק רק עד מאה עשרים שנה, כי אם אחר כך ייכנס לארץ כנען זה כבר נסיון שלא יוכל לעמוד בו ולכן גם משה וגם אהרן וגם מרים שעברו את גיל מאה עשרים לא נכנסו לארץ.
ומאז הכניסה לארץ לא היה אדם שחי מעל גיל מאה עשרים (למעט יהוידע הכהן הגדול בימי המלך יהואש שמת בגיל מאה שלושים שנה-"ויזקן יהוידע וישבע ימים וימות בן מאה ושלושים שנה במותו. ויקברוהו בעיר דויד עם המלכים, כי עשה טובה בישראל ועם האלוהים וביתו" (דברי הימים ב' פרק כ"ד), אך כמו פנחס, שעל פי המדרש חי כשלוש מאות שנה וזה בגלל שה' נתן לו את בריתו שלום, ובכך הובטח לו שלא ייכשל, כך גם יהוידע, בגלל שעשה טובה בישראל ועם האלוקים זכה לכך שיחיה מאה שלושים שנה בלי להיכשל בחומריות הארץ, ואיוב שחי מאה ארבעים שנה לפחות-"ויחי איוב אחרי זאת מאה ארבעים שנה" (איוב מ"ב) זה היה בחוץ לארץ ששם אין סכנה זו).
והאבות הקדושים שחיו בארץ וחיו מעל מאה עשרים שנה ולא התקלקלו, זה היה לפני מתן תורה ולפני שירדה שכינת ה' לשכון בקרב בני האדם, כי אז ככל שהקדושה מתגברת כך כוחות הטומאה מקבלים כח כנגדה, כי זה לעומת זה עשה האלוקים. לכן יכלו עמי כנען להתגבר על יצרם אם היו מתאמצים, אך לאחר מתן תורה אי אפשר להחזיק מעמד בארץ מעל מאה עשרים שנה גם על ידי מצוות התורה.
לכן לא יכל משה אפילו לעבור את הירדן בתור יחיד, בגלל חשש זה, ולכן מוסיף כאן משה-"וה' אמר אלי לא תעבור את הירדן הזה", אפילו בתור יחיד אינך יכול לעבור את הירדן וזאת מלבד מה שאינך יכול להוציא ולהביא את בני ישראל לארץ ישראל בתור מנהיג, כי זה נגזר בחטא מי מריבה שלא יוכל להביא את ישראל בתור מנהיג, אך לא להיכנס גם כיחיד- זה בגלל העניין של מאה עשרים שנה (זאת תשובה נוספת לשאלה ששאלנו, מדוע בפרשת "דברים", משה קושר את אי היכנסו לארץ לחטא המרגלים, הלא רק בחטא מי מריבה נגזר עליו לא להכניס את ישראל לארץ, וזה היה בשנת הארבעים, ולא בשנה השניה של חטא המרגלים-"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר: גם אתה לא תבוא שם, יהושע בן נון העומד לפניך הוא יבוא שמה, אותו חזק כי הוא ינחילנה את ישראל" (דברים א')?
ויש לשים לב ששם נאמר-"לא תבוא שמה" ולא נאמר- "לא תביא את ישראל שמה". כי בגלל חטא המרגלים התעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה ואז הגיע גילו של משה למאה עשרים, ולכן לא יכל לבוא שם גם בתור יחיד (אך בתור מנהיג יכל להיכנס למרות גילו-120, ולא יושפע מחומריות הארץ כי שואב כוחו מעם ישראל כולו בתור מנהיגו), אך לגבי הנהגתו את עם ישראל בארץ, זה באמת נגזר רק בחטא מי מריבה, זאת על פי מה שהסברנו בפרשת "חוקת", כי הוברר שאינו מתאים להנהגת ארץ ישראל שהיא הנהגה על פי הטבע. אך מדוע לא ייכנס כיחיד? ועל כך מאשים משה את ישראל, בגלל חטא המרגלים שגרם לכך שייכנסו לארץ כשהוא בן מאה ועשרים, לכן לא יכל להיכנס אפילו כיחיד)
"ה' אלוקיך הוא עובר לפניך... יהושע הוא עובר לפניך כאשר דיבר ה'"- גם ה' עובר לפני ישראל וגם יהושע, ומצד שני בהמשך אומר משה אל יהושע-"כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם" משמע שיהושע לא הולך לפניהם אלא בא איתם ביחד?
וניתן לומר, שאמנם ה' הולך לפניהם כדי להשמיד את עמי כנען, ובזמן זה יהושע נמצא עם העם ולא לפניהם, ומה שנאמר לפני העם מדובר לגבי חלוקת הנחלות לאחר כיבוש הארץ, שזה יעשה יהושע. לכן בהמשך אומר משה-"ואתה תנחילנה אותם" בזה אתה לפני העם, אך בהשמדת עמי כנען ה' הוא זה שעובר לפני העם-"ה' אלוקיך הוא עובר לפניך הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירישתם... ועשה ה' להם כאשר עשה לסיחון ולעוג מלכי האמורי ולארצם אשר השמיד אותם"- כמו שבמלחמת סיחון ועוג משה לא מייחס לעצמו את הנצחון עליהם אלא רק לה', כך גם לגבי עמי כנען, השמדת העמים מיוחסת לה' ולא ליהושע.
"ונתנם ה' לפניכם ועשיתם להם ככל המצוה אשר ציוויתי אתכם. חיזקו ואמצו, אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך"- אמנם ה' משמיד את הגויים מפניכם, אך עדיין יש לישראל מה לעשות- לא לחיות כל נשמה, לא לחונם, ולשבר את מצבותיהם וחמניהם ובמותיהם ולעקור שם עבודה זרה מהמקומות בהם עבדו עמי כנען את אלוהיהם.
הביטוי 'חזק ואמץ', מופיע בהקשר של מנהיגות יהושע שבע פעמים, ובדברי דויד אל שלמה בעניין בנין בית המקדש מופיע פעמיים-"ויאמר דויד לשלמה בנו חזק ואמץ ועשה, אל תירא ואל תחת כי ה' אלוקים, אלוקי עמך לא ירפך ולא יעזבך עד לכלות כל מלאכת עבודת בית ה'" (דברי הימים א' פרק כ"ח), "עתה בני יהי ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלוקיך... חזק ואמץ אל תירא ואל תחת" (שם כ"ב).
ותמיד זה בהקשר של בטחון בה'-"חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" (תהילים כ"ז), "חיזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'" (שם ל"א) מי שמתחזק ומתאמץ וסומך על ה' אז ה' לא ירפה מידו לעוזרו ולא יעזבו, אך צריך השתדלות זו מצידו של חיזוק ואימוץ ורק אז ה' לא מרפה ולא עוזב אותו בשעת צרה.
ופה נדרשים בני ישראל למאמץ ולחוזק לא לירא ולא להישבר מכל עמי כנען, דבר שדורש מאמץ גדול, ואז יזכו שה' ילך עמם ולא יעזבם.
ולא כמו שאדם חושב שבטחון בה' זה סוג של בטלה, אני לא אעשה כלום וה' יעזור. בטחון בה' זה מאמץ להתגבר על פחד טבעי ולהימנע מלפנות לפתרונות נואשים או אסורים ולבטוח בה' שיעזרהו ורק אז ה' עוזר.
ולמרות שלפני כן אמר משה שה' עובר לפניך, וכאן הוא אומר-"כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך" משמע שהולך אתך ולא לפניך? אין סתירה בכך, ה' עובר לפניך לפנות את השטח מהאויבים אך בו זמנית גם הולך עמך לשמור עליך מאויבים מסביב, כי מלוא כל הארץ כבודו.
"ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ, כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם, ואתה תנחילנה אותם. וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת"
את בני ישראל חיזק משה מפני עמי כנען שלא ייראו מהם בהיעדר הנהגתו של משה, ויבטחו בה' שלא יעזבם, וכעת מחזק משה את יהושע לעיני כל ישראל ומחזקו לא מפני הגויים אלא מפני בני ישראל עצמם, וצריך גם את עזרת ה' שהולך לפניו וגם יהיה עמו בהתמודדות הקשה עם עם ישראל.
ודווקא יהושע צריך חיזוק ואימוץ שבע פעמים בתנ"ך, בגלל שראה מה עשה עם ישראל למשה רבו במשך ארבעים שנה במדבר, ששוב ושוב תקפו אותו והימרו את פיו עד כדי כך שגרמו לו לא להיכנס לארץ, לכן דווקא יהושע בן נון צריך חיזוק ואימוץ הן ממשה והן מה'.
וגם פה נאמר כמו בחיזוק לבני ישראל-"וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך"-גם לפניך וגם עמך. כי אם למשה רבנו עשו כאלה צרות, קל וחומר ליהושע תלמידו שפחות סומכים עליו. לכן צריך יהושע להתחזק ולהתאמץ לא לירא ולא ליחת מהם, ולהנהיגם ביד תקיפה. ואז ה' יעזור לו ולא ירפה ולא יעזבהו. ובאמת בכל ספר "יהושע" לא מוצאים שום מרי והתקוממות מצד ישראל כנגד יהושע, בשונה ממה שהיה כנגד משה.
לכן משה ממליץ ליהושע-"כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ... ואתה תנחילנה אותם"-כדאי שבתחילה תתן להם הרגשה שאתה בא איתם לארץ, לא לפניהם ולא מתנשא עליהם ורק לאחר שה' ישמיד את עמי הארץ מפניכם ויראו שה' אתך כמו שהיה עם משה, אז יקבלו את הנהגתך לגבי חלוקת הנחלות ואז-"ואתה תנחילנה אותם".
ולישראל אמר משה שה' הוא "ההולך עמך" וליהושע אומר משה-"הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך" זה יותר קרוב מהולך עמך. כי יהושע צריך את עזרת ה' גם מול הגויים וגם מול עם ישראל שה' יהיה עמו ממש והוא הולך לפניך לפנות המכשולים מדרכו של יהושע, בזמן שלישראל נאמר-"הוא עובר לפניך". שזה פחות מ"הוא הולך לפניך" שמשמע באופן תמידי לאורך כל הדרך, ועובר לפניך- משמע עובר באופן זמני וחולף, או שרק עובר לפניך את הירדן ולא ימשיך לכל אורך הדרך.
"ויכתוב משה את התורה הזאת, ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל"- על איזה תורה מדובר, שמשה כותבה ונותנה לכהנים בני לוי נושאי ארון ה' ואל כל זקני ישראל? הלא בהמשך הפרשה נאמר-"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, ויצו משה את הלווים נושאי ארון ברית ה' לאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'..."
וכן לפני כן כתוב-"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל". אז יש בפרשתנו שלוש כתיבות של משה: הראשונה: זה "התורה הזאת" שניתנה לכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה' ולכל זקני ישראל, הכתיבה השניה: זו שירת האזינו, הכתיבה שלישית: זה-"דברי התורה הזאת עד תומם" שאותם נותן משה ללוויים נושאי ארון ברית ה' לשים את הספר הזה לצד ארון ברית ה'.
וצריך לומר שכעת מדובר על ספר "דברים" שנקרא משנה תורה, ואותו מלמד משה מתחילת חודש שבט וכעת כותבו ונותנו לכהנים ולזקני ישראל, כי הוא מיועד להיקרא במעמד הקהל שחל פעם בשבע שנים, שכולם באים למקום המשכן בחג הסוכות.
בהמשך כותב משה את שירת "האזינו", ובסוף מסיים לכתוב גם את פרשת "ברכה" ובכך חותם את ספר התורה על חמשת חומשיו (כי ארבעת חומשים הראשונים כבר כתב קודם כפי שפירטנו בתחילת פרשת "דברים") ואז חותם את ספר התורה ונותנו ללוויים בני קהת נושאי הארון לשים בצידו של ארון העדות.
"ויצו משה אותם לאמר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות, בבוא כל ישראל ליראות את פני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באוזניהם. הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"- על פי הפשט-"מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות"-זה בשנת השמיטה בחג הסוכות, והמילים-"מקץ שבע שנים" כוונתן, בסוף כל שבע שנים מהפעם הקודמת שעשו מעמד הקהל. כפי שבפרשת "ראה" נאמר-"מקץ שבע שנים תעשה שמיטה" גם שם אין הכוונה לשנה השמינית שחלה בסוף שבע שנים אלא וודאי לשמיטה עצמה שהיא השנה השביעית, כך גם כאן מקץ שבע שנים הכוונה לשנה השביעית ולא לשנה השמינית.
ובפרט שכאן כתוב במפורש-"במועד שנת השמיטה" וזה גם הגיוני, כי בשנת השמיטה לא מעבדים את השדות וניתן להקהיל את כל העם למשכן ללא צורך להשאיר שומרים בשדות שלא תיגנב התוצרת על ידי הגויים שמסביב. (וכך סובר גם ה'אבן עזרא' במקום שמעמד הקהל זה בשנת השמיטה בחג הסוכות)
אך על פי הגמרא במסכת סוטה- דף מ"א עמוד א'- מדובר כאן בתחילת השנה השמינית, כלומר השנה הראשונה לאחר השמיטה, והגמרא מפרשת את המילים "מקץ שבע שנים" במשמעות של סוף השנה השביעית, כלומר סוף השמיטה, ואז בחג הסוכות של תחילת השנה השמינית שהוא אחד הרגלים שכל זכורך בא להיראות את פני האדון ה', אז פעם בשבע שנים נקראות גם הנשים והטף לעלות לרגל כדי לשמוע וללמוד ולרכוש יראת שמים במעמד כל העם, ואז ישמעו ויעשו את כל דברי התורה.
ומעמד כזה פעם בשבע שנים מחדיר רוחניות מחודשת לכל העם, אחרי שבע שנות עבודת אדמה שמחספסת את האדם יכולה להשכיח ממנו את תכליתו בעולם.
ועל פי אותה הגמרא בסוטה, המלך הוא זה קורא את משנה תורה לכל העם במעמד ההקהל, כשעומד על בימה שנבנתה במיוחד בעזרה שבמקדש או בחצר המשכן. וכאן זה נאמר ליהושע (שהוא כרגע המנהיג) שהוא יקרא את משנה תורה לכל העם, לאחר שהכהנים והסנהדרין יתנו לו את הספר לקרוא מתוכו.
וכיוון שמי שממונה על מצווה זו הם הכהנים שבמשכן והסנהדרין הגדולה שמושבה ליד המשכן, לכן משה נותן את משנה התורה שכתב בינתיים להם. (והסיבה שנאמר כאן-"ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ה'", למרות שבהמשך נאמר שהלווים הם נושאי ארון ברית ה', וכן בפרשת "במדבר" נאמר במפורש שבני קהת הלוויים הם הממונים על נשיאת הארון במסעות אז מדוע כאן נאמר כהנים? ויש לומר שהרי מעמד ההקהל יהיה בעתיד בתוך ארץ ישראל לאחר כניסתם אליה, והלוויים נשאו את ארון ברית ה' בעיקר במסעות במדבר, אך בכניסה לארץ אנו רואים שדווקא הכהנים הם נושאי ארון ברית ה' בפרט במעבר הירדן-"ויצו את העם לאמר כראותכם את ארון ברית ה' אלוקיכם והכהנים הלוויים נושאים אותו... ויאמר יהושע אל הכהנים לאמר: שאו את ארון הברית ועברו לפני העם... והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' אדון כל הארץ במי הירדן..." (יהושע ג'), וכן בהקפת יריחו-"ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים, ויאמר אליהם: שאו את ארון הברית..." (שם ו') וכן בברית בהר עיבל, שמאוד מזכירה את מעמד ההקהל-"ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה, אשר כתב לפני בני ישראל. וכל ישראל וזקניו... נגד הכהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה'... ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר ציווה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם" (שם ח').
וכן בספר "שמואל" במלחמת ישראל בפלישתים שלקחו את ארון ה' ממשכן שילה למלחמה-"וישלח העם שילה וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים, ושם שני בני עלי עם ארון ברית האלוקים חפני ופינחס... וארון אלוקים נלקח ושני בני עלי מתו חופני ופינחס..." (שמואל א' פרק ד') ובני עלי הרי היו כהנים?
מכל זה משמע, שבני קהת הלוויים מונו לשאת את ארון ה' רק במסעות במדבר כשהמשכן היה מפורק וכל חלקיו נישאו על ידי שבט לוי. אך בכניסה לארץ שהארון נישא בעיקר בזמן המלחמות והמשכן בנוי על מקומו, סיימו הלוויים את תפקידם זה והכהנים נשאו את ארון ברית ה'. ולכן כאן כשמשה מצווה על מצוות ההקהל וכותב את משנה התורה (כפי שראינו לעיל בציטוט מיהושע-"ויכתוב שם על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל" משמע שמדובר על הכתיבה הראשונה שכתב משה לפני בני ישראל כעת) ונתנה לכהנים ולזקנים הממונים על מעמד ההקהל בארץ, ושם הכהנים הם נושאי ארון ברית ה' ולכן נותנה לכהנים ולא ללוויים.
(והסיבה לכך היא, שהלוויים נשאו את ארון ה' במסעות במדבר לאחר פירוק המשכן, כשהארון מכוסה כבר קודם לכן על ידי הכהנים באמצעות פרוכת המסך ועליה כיסוי עור תחש ומעליה בגד כליל תכלת (במדבר ד') ורק לאחר הכיסוי נכנסים הלוויים בני קהת לשאת את הארון, אך אם ראו הלוויים את הארון כשאינו מכוסה הם ימותו, כפי שהיה בבית שמש כשארון ה' חזר מערי פלישתים על העגלה וכל תושבי בית שמש ראו שם את הארון חשוף ומתו חמישים אלף מהעם (ראו ספר "שמואל" א' פרק ו'), אך בכניסה לארץ במעבר הירדן וכן במלחמות לכיבוש הארץ וכן במעמד הברכה והקללה בהר עיבל וגריזים, וכן במעשה פילגש בגבעה, שיצאו ישראל למלחמה על שבט בנימין, ושם מתואר שארון ברית ה' היה בבית אל ולא במשכן בשילה, וכן במלחמה עם פלישתים שמתו בה עלי ופינחס נושאי הארון, וכן במלחמת שאול בפלישתים שהארון היה עמו במלחמה, שמה הארון לא היה מכוסה, כי היה המשכן מוקם ועומד (חוץ מבזמן מעבר הירדן שהיה משכן מפורק ועבר יחד איתם) ורק הארון יצא לצורך הניסים הגדולים, ואז כן היה צריך להיראות לכולם עם הכרובים שעליו ולכן רק הכהנים היו רשאים לשאתו כך ללא כיסוי.
ובאמת כאשר היה מדובר בנשיאת הארון לצורך מעבר המשכן מהגלגל לשילה וכן מקרית יערים לירושלים בימי דוד, אז באמת חזרו הלוויים לשאת את ארון ה' כפי שהיה במסעות במדבר, כי אז היה הארון מכוסה, כי לא נדרש לצורך ניסי המלחמה או בקיעת הירדן-"אז אמר דויד לא לשאת את ארון האלוקים כי אם הלוויים כי בם בחר ה' לשאת את ארון ה' ולשרתו עד עולם... וישאו בני הלוויים את ארון האלוקים כאשר ציווה משה כדבר ה' בכתפם במוטות עליהם" (דברי הימים א' פרק ט"ו)
וכאשר שכן הארון סופית בירושלים, שמשם לא יעבור עוד, פסק תפקידם של הלוויים בנשיאת המשכן וכליו, כולל ארון ה'-"כי אמר דוד: הניח ה' אלוקי ישראל לעמו וישכון בירושלים עד לעולם וגם ללוויים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו" (שם כ"ג)
ובאמת, כאשר בונה שלמה את בית המקדש בהר המוריה, ומעלה את ארון ה' מעיר דויד שבירושלים כדי לתיתו בקודש הקודשים במקדש, רק הכהנים נושאים אותו, כי כבר בטל המשכן, ואין יותר עבודת נשיאתו על ידי הלוויים-"להעלות את ארון ברית ה' מעיר דויד היא ציון... ויבואו כל זקני ישראל וישאו הכהנים את הארון, ויעלו את ארון ה' ואת אוהל מועד ואת כל כלי הקודש אשר באוהל, ויעלו אותם הכהנים והלוויים... ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקודשים אל תחת כנפי הכרובים" (מלכים א' ח')).
ונחזור לפרשתנו: מפסוקים אלה גם משמע שנשים גם מצווות בלימוד תורה-"הקהל את העם האנשים והנשים והטף... למען ישמעו ולמען ילמדו..." אבל רבותינו במסכת חגיגה דף ג' עמוד א' אמרו-"האנשים ללמוד והנשים לשמוע" כי סוברים שהנשים אינם בנות תלמוד תורה, שנאמר-"ולימדתם אותם את בניכם" (דברים י"א) ודרשו חז"ל במסכת קידושין דף כ"ט עמוד ב'-"בניכם ולא בנותיכם"
וכן כאן משמע שהדרך להגיע ליראת שמים מתחילה בשמיעת דברי התורה, לימודם ורק אחר כך מגיעה יראת השמיים ובעקבותיה שמירת המצוות-"למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה'... ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" והרי גם נשים זקוקות ליראת שמים כדי שיקיימו וישמרו את מצוות התורה?
וצריך לומר שיש על הנשים חובת לימוד במה שקשור במצוות שצריכות לקיים.
"ובניהם אשר לא ידעו, ישמעו ולמדו ליראה את ה' אלוקיכם, כל הימים אשר אתם חיים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרישתה"
בפסוק הקודם מדבר משה אל הכהנים והזקנים, שידאגו לעשות מעמד הקהל שבע שנים לאחר הכניסה לארץ ואז העם עדיין מורכב ברובו מאנשים שראו את ניסי המדבר ומלחמות כיבוש הארץ, כך שיש להם ידיעה מוחשית בהשגחת ה' הפרטית על עם ישראל. וכעת פונה משה לדורות הבאים, שלא נכחו בכניסה לארץ, ונולדו לאחר כל הניסים, שאז ההנהגה בארץ תהיה יותר על פי הטבע ללא ניסים גלויים כמו מן וענני כבוד.
ואז אין להם ידיעה מוחשית בהשגחת ה' וזקוקים למעמד הקהל כל שבע שנים כדי לשמוע את כל אשר ארע במדבר ובכניסה לארץ ובכך ילמדו ליראה את ה' למרות חוסר הידיעה המוחשית (לכן כאן כתוב-"ולמדו ליראה את ה'" ואילו בדור באי הארץ נאמר-"ולמען ילמדו ויראו את ה'" כי לא צריכים ללמוד לירא, כי כבר יודעים זאת על גופם)
ודבר זה מבטיח, שלאורך כל הדורות תישמר יראת ה', ובכך ישמרו את מצוות ה' בארץ כל הימים שעם ישראל ישב על אדמת הארץ. כי יש לזכור, שלמעט הכהנים והלוויים, רוב העם שעסוק בעבודת האדמה לא ידעו לקרוא, לכן היה צריך מעמד זה של הקהל כל שבע שנים שישריש בהם את דברי התורה ומצוותיה.
"ויאמר ה' אל משה: הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתייצבו באוהל מועד ואצוונו. וילך משה ויהושע ויתייצבו באוהל מועד. ויירא ה' באוהל בעמוד ענן, ויעמוד עמוד הענן על פתח האוהל"
שוב מופיע הביטוי "וילך משה"- כפי שבתחילת הפרשה, וכיוון שזה יום מותו של משה, וביומו האחרון עולה עוד במעלות הקדושה ומגיע לשער החמישים, כפי שנראה בפרשות "האזינו" ו"ברכה", נוקטת התורה במילים "וילך משה"- כי הולך מחיל אל חיל ולא עומד במקום, וזה מהות היהודי שהולך ולא עוצר בהתקדמות, כפי שנאמר באברהם-"לך לך... וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'... ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה... וילך למסעיו מנגב ועד בית אל" (בראשית י"ב) וכפי שנאמר ב"זכריה"-"כה אמר ה' צבאות אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה" (זכריה ג') ושם מדבר מלאך ה' אל יהושע הכהן הגדול, שאם ישמור את האמור יתן לו ה' מהלכים בין המלאכים שרק עומדים ולא יכולים להתקדם במדרגות הקדושה, כי אין להם יצר הרע להתגבר עליו.
אך בני אדם עדיפים על מלאכים, בכך שיש להם אפשרות להלך במדרגות הקדושה ולא לעמוד במקום.
וגם יהושע נכלל בהליכה זו, של עליה במדרגות הקדושה, כי ביום זה עולה למדרגת מנהיג עם ישראל, ולכן נאמר-"וילך משה ויהושע" ומיד אחרי זה נאמר-"ויירא ה'" ושוב זה מקביל לאברהם, שאחרי פרשת "לך לך" באה פרשת "וירא". כלומר לאחר שאדם עושה את ההשתדלות של הליכה במדרגות הקדושה מגיע השלב של-"ויירא אליו ה'", נגלה אליו כבוד ה'.
וכאן נאמר שה' נראה בעמוד הענן באוהל מועד, משמע בתוך המשכן, אך לאחר מכן כתוב-"ויעמוד עמוד הענן על פתח האוהל"- משמע שלא נכנס לתוך המשכן אלא נשאר בפתח?
ומעניין שהביטוי "עמוד הענן", בהקשר של דיבור ה' עם בני אדם, מופיע בעיקר בהקשרים שליליים (למעט לפני הקמת המשכן, עמוד הענן היה זה שהולך לפני מחנה ישראל כשיצאו ממצרים עד שהגיעו להר סיני-"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם" (שמות י"ג) ואילו לאחר הקמת המשכן כבר לא מופיע הביטוי "עמוד הענן" להנחותם בדרך אלא רק הענן עצמו-"ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל" (במדבר ט'))
ראשית: לאחר חטא העגל, כשמשה לקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, כי ישראל היו נזופים אז על ידי ה'-"והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודיבר עם משה..." (שמות ל"ג) וכן כשמרים דברה לשון הרע על משה-"וירד ה' בעמוד ענן ויעמוד פתח האוהל ויקרא אהרון ומרים ויצאו שניהם" (במדבר י"ב), ושם עמוד הענן עומד בפתח אוהל מועד וה' מדבר איתם בחוץ, כי קורא להם לצאת מאוהל מועד ונוזף בהם מחוץ לאוהל.
וכן בפרשתנו, עמוד הענן מופיע בהקשר שלילי, בעניין הנבואה על עזיבת עם ישראל את ה' לאחר מות משה. ולכן עמוד הענן לא נכנס לתוך המשכן אלא נמצא על הפתח (כפי שגם היה בדיבורו אל מרים) אך משה ויהושע נמצאים בתוך המשכן, על פי ציווי ה' ("והתייצבו באוהל מועד") ולכן הם רואים את כבוד ה' מתוך המשכן, כי עמוד הענן עומד בפתח המשכן, ולכן נאמר-"וירא ה' באוהל בעמוד ענן" כלומר על ידי עמוד הענן שנמצא בפתח הוא נראה למשה ויהושע שעומדים בתוך המשכן, אך אין הוא קורא למשה ויהושע לצאת מחוץ למשכן כפי שקרא למרים ולאהרן כשחטאו, כי משה ויהושע לא חטאו, אלא הנזיפה היא על עם ישראל העתידי שיעזוב את ה'.
ובעצם עמוד הענן כעת מפריד בין משה ליהושע שבתוך המשכן לבין שאר העם הנזוף בעתיד הנמצא מחוץ למשכן ולעמוד הענן.
"ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו. ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו"
והרי משה אינו שוכב עם אבותיו, שנקברו במצרים (עמרם וקהת ולוי) ובמערת המכפלה (יעקב יצחק ואברהם)? אלא מוכרחים לומר שהכוונה פה לעולם העליון שמשה מצטרף שם לאבותיו בגן עדן.
אך השאלה היא: אם ה' קובע בלשון ודאי, שהעם הזה יקום ויזנה אחרי אלוהי נכר הארץ (או שהכוונה לאלוהי הנכריים בארץ, כלומר אלוהי שבעת עמי כנען או הכוונה לאלוהים שנכריים לארץ שאין זה מקומם אלא מקומם בארצות שבעים אומות שניתנו לשליטת שבעים השרים הממונים. אך ארץ ישראל מושגחת על ידי ה' אלוהי ישראל בלבד ולכן אין אלוהי העמים נכריים שם?
ועל פי הפסוק בשירת "האזינו"-"ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים ל"ב) וכן על פי דברי יעקב לבניו "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם" (בראשית ל"ה) משמע שם שהמילה "נכר" מתייחסת לאלילים ולא לנכריי הארץ, אך כאן שנאמר "אלוהי נכר הארץ", משמע שמתייחסים לנכריי הארץ שיש להם אלוהים ולכן נאמר-"אשר הוא בא שמה בקרבו" ולא נאמר בקרבם, כלומר עם ישראל בא בקרבו של נכר הארץ ולא בקרבם של אלוהי נכר הארץ) אם כך, הרי יוצא שאין בחירה חופשית כי נגזר כבר שיזנו אחרי אלוהי נכר הארץ, אז איך שייך לומר שמפרים את הברית ולכן ייענשו על כך, הלא אין להם בחירה?
וצריך לומר, שאכן בוודאות יקרה דבר זה, שבני ישראל יחטאו, אך איזה דור יחטא, זה לא נאמר, ותלוי בבחירת כל דור שיהיה, אם להגשים נבואה זו או לא, כך שאותו דור שיבחר לעזוב את ה' זה בחירתו, ויש לו ברירה ולכן ייענש.
ואכן כאן נאמר שלאחר מות משה יקום העם וזנה, ולא כתוב מתי אחרי מות משה, ובספר "יהושע" אנו מוצאים שרק לאחר מות יהושע וכל הזקנים שהאריכו ימים לאחר מות יהושע, רק אז קם הדור שהתחיל לזנות אחר אלוהי נכר הארץ ולא מיד לאחר מות משה כמו שנאמר כאן, סימן שיש בחירה-"ויעבוד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל" (יהושע כ"ד), "וימות יהושע בן נון... וגם כל הדור ההוא נאספו אל אבותיו. ויקום דור אחר אחריהם אשר לא ידעו את ה' וגם את המעשה אשר עשה לישראל, ויעשו בני ישראל את הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ויעזבו את ה' אלוקי אבותם המוציא אותם מארץ מצרים וילכו אחרי אלוהים אחרים... ויכעיסו את ה'" (שופטים ב').
"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם, והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים, ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם. למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל, כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו זבת חלב ודבש ואכל ושבע ודשן, ופנה אל אלוהים אחרים ועבדום ונאצוני והפר את בריתי, והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תישכח מפי זרעו, כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום בטרם אביאנו אל הארץ אשר נשבעתי"
מידה כנגד מידה, העם עזב את ה' והפר את בריתו וה' עוזב אותם ומסתיר פניו מהם ומשאירם לגורלם לידי המקרה וממילא כיוון ש-"אין מזל לישראל" (שבת קנ"ו עמוד א') ולא נתונים בידי שבעים השרים ממונים כפי ששאר שבעים אומות העולם, ממילא אין להם שום הגנה כשה' עוזבם-והיו לאכול ומצאום צרות רבות ורעות. ויבוא אליהם כל הקללות המפורטות בפרשת "כי תבוא" על הפרת הברית.
אך המשך הפסוקים לא מובן, כי נאמר שלאחר כל הצרות והרעות יאמר עם ישראל-"הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", משמע שיש כאן חרטה מצד ישראל על שעזבו את ישראל ולכן באו עליהם כל הרעות. אם כן מדוע מיד לאחר מכן נאמר-"ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים" משמע שה' הכפיל את הסתר הפנים לאחר וידוי זה של ישראל והרי צריך להיות הפוך?!
(דרך אגב, המילים "על כי אין אלוקי בקרבי", מקבילות למה שנאמר מקודם- "וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו", שניתן לומר שבמקום ה' שהיה בקרבו של עם ישראל עכשיו אלוהי הנכר באו שמה בקרבו של ישראל, לכן אומרים עכשיו- "אין אלוקי בקרבי", כי אלוהי הנכר נמצא בקרבם)
וצריך לומר, שהסתר אסתיר, זה לא הסתרה כפולה, כלומר חמורה מבחינת עונשים, אלא הסתרת ההסתר, כלומר- הסתר פנים פירושו שכאשר ישראל מפנים את פניהם מה' (שהיה איתם פנים אל פנים מבחינת ההשגחה) ופונים אל אלוהים אחרים, אז גם ה' מידה כנגד מידה, מפנה את פניו מהם ומסתירם מהם. ואז ממילא באות עליהם הצרות הרבות והרעות.
אך אין הסתר על ההסתרה, כלומר ישראל מבינים שהצרות שבאות עליהם מוכרחות להיות כתוצאה מכך שה' מסתיר פניו מהם, כלומר הם חשים את ההסתרה ולכן אומרים- "על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אך כיוון שעדיין לא מתחרטים ולא שבים אל ה' אלא ממשיכים במרים, גם וידוי זה לא מספיק כדי שה' יחזיר פניו אליהם, כי וידוי זה נובע מהכרח כי רואים שהרעות קורות בגלל חטאיהם ומי יכניס את ידיו לאש כשיודע שייכווה?
לכן ה' כעת מסתיר את ההסתר, כלומר מפחית מהעונשים שהיו גלויים שהם מעל הרגיל, ומביא עליהם רעות שניתן להסבירן כמקרה וכדרך הטבע כך שיוסתר מישראל הסתר פניו של ה', ויוכלו לתלות את שנאת העמים אליהם כדבר מקרי או שיש להם סיבות לשנוא אותנו, כי אנו מתנשאים עליהם או שאנו מתבדלים מהם או עשירים מהם או שצלבנו את משיחם או שאנו מלווים להם בריבית ושולטים בכלכלה העולמית או שאנו כובשים בארצנו ומדכאים את המקופחים. ולא רואים שיד ה' נמצאת מאחורי כל הצרות.
לכן ה' אומר עכשיו למשה לכתוב את שירת האזינו, שמכך שהיא בצורת שירה עם קצב ומשקל והיא קצרה, קל לשננה בעל פה מאב לבן ומאם לבתה, גם למי שלא יודע לקרוא (ולכן נאמר "שימה בפיהם")
ושירה זו תהיה לעד בבני ישראל- לאחר שיכנסו לארץ שהיא זבת חלב ודבש ומרוב שפע יאכל וישבע ובעט ויפנה אל אלוהים אחרים ויפר את בריתו עם ה' ואז ה' יסתיר פנים וימצאו אותם צרות רבות ורעות, ואחר כך יהיה הסתר על ההסתר, כך שלא בהכרח ייחסו זאת לעונש משמיים, אז מי שיזכור את שירת האזינו ששם מתואר כל תהליך עזיבת ה' והמכות שיבואו בשל כך וגם ההסתר על ההסתרה מתואר שם, זה יעזור לאדם לראות מבעד להסתרה, שגם המכות שאפשר לתלות במקרה נובעות מה', כי עובדה שהכל נובא מראש בשירת האזינו, וכבר מראש ה' ידע את יצרם הרע עוד לפני שנכנסו לארץ וחזה את כל שיקרה, ושירה זו תעזור לכל מי שמחפש את האמת, לראות- מעבר להסתר הכפול- את יד ה' בכל זה ולחזור בתשובה אמיתית כי כעת זה לא בהכרח כמו בהסתר רגיל שרואה את יד ה' ואין לו ברירה, אלא נצרך מאמץ מצידו על ידי שינון שירת האזינו להבין שכל מה שנראה מקרי לחלוטין ואפשר ליחסו לסיבות טבעיות גם הוא נובע מה', ובכך לחשוף את ההסתרה.
ועל מאמץ זה שחייב לנבוע מאהבת ה' וחיפוש האמת תתקבל התשובה ותבוא הגאולה כי בקלות יכול לבחור להתעלם, כפי שעושים האפיקורסים בימינו שכל מכה שבאה על עם ישראל מפרשים שזו אשמתנו, ויש סיבות מוצדקות לשנאה כלפינו ואין פה בכלל יד ה', חלילה.
"ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל"- מוכרחים לומר שמה שנאמר כאן- "וילמדה את בני ישראל", מתייחס להמשך בפרשת "האזינו" ששם משה מדבר את השירה הזאת באזני כל קהל ישראל-"וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם: האזינו השמיים ואדברה...". ואם כן גם מה שכתוב בהמשך-"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה זאת על ספר עד תומם..." מתייחס לפרשת "ברכה" שתיאמר בהמשך, שאיתה חותם את ספר התורה על כל חומשיו.
"ויצו את יהושע בן נון ויאמר חזק ואמץ כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם ואנכי אהיה עמך"- כאן זה ציווי מה' ליהושע, ולא דברי משה, כי נאמר-"אשר נשבעתי להם" ולא כמו שנאמר בדברי משה ליהושע לעיל- "אשר נשבע ה' לאבותם"
וכאן ה' מסלק את חששו של משה- שהעם לא יקבלו מיד את הנהגת יהושע, שבשל כך הציע משה ליהושע לעיל שיבוא עם העם לארץ ולא ילך לפניהם כדי שלא ירגישו שמתנשא עליהם, אך ה', ביודעו את נפש העם, אומר ליהושע-"אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם" (ולא רק לאבותם כפי שאמר משה, כי כעת גם עם ישראל ראוי לשבועה זו מצד עצמו) ואין לך לחשוש שימרדו בך כי אני אהיה עמך, ולכן תוכל להוביל אותם ולא רק לבוא יחד איתם, ולכן מכנה אותם כאן ה' "בני ישראל" ולא "העם", כפי שאמר משה, כי הכינוי "בני ישראל" מעיד על שורשם הקדוש, יותר מלשון "העם" סתם.
"ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם. ויצו משה את הלוויים נושאי ארון ברית ה' לאמר, לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם, והיה שם בך לעד, כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי"
כאן משה מצווה את הלוויים נושאי הארון ולא את הכהנים נושאי הארון, כי כאן עדיין הלוויים נושאים את ארון ה' במסעות במדבר כשמכוסה כל עוד לא נכנסו לארץ, ומכאן גם מוכח ששמו את ספר התורה מצידו של הארון ולא בתוכו, כי הרי ללוויים אסור לראות את הארון בגילויו רק כשמכוסה.
וכמו שנאמר לגבי השירה שהיא סוג של עדות והתראה, כך גם אומר משה לגבי כל ספר התורה שישמש כעד לכל אשר אירע במדבר, בפרט בניסיונות שניסו את ה' כשמשה היה מנהיגם, קל וחומר שלאחר מות משה ימשיכו להיות ממרים עם ה' בפרט אחרי מה שה' אמר כרגע למשה ויהושע שהעם הזה יקום ויזנה אחרי אלוהים אחרים לאחר מות משה.
"הקהילו אלי את כל זקני שבטיכם... להכעיסו במעשי ידיכם"
כעת משה מבקש להקהיל רק את הזקנים והשוטרים, שבתור המנהיגים של השבטים אחראים על אכיפת החוק של שבטיהם, וצריך להזהירם ולהעיד בהם שמיים וארץ, כי כעת משה יודע שאחרי מותו יסורו מן הדרך, כי ה' אמר לו זאת ויבואו עליהם כל הרעות שנאמרו בפרשת "כי תבוא", כי יכעיסו את ה' במעשי ידיהם.
"וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תומם"- כעת משה מדבר באזני כל קהל ישראל (ולא רק הזקנים והשוטרים) ומלמדם את השירה זאת שירת האזינו שהצטווה לעיל לכותבה וללמדה את בני ישראל, וכעת מיישם זאת באזני כל קהל ישראל.
.