נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע

יגאל עמיר-פירוש לפרשת שבוע בראשית

 

פרשת בראשית

הפרשה מתחילה בשם אלוקים – "בראשית ברא אלוקים", ומסתיימת בשם הויה – "ונח מצא חן בעיני ה'".

והפרשה מתחלקת בזה לשלושה חלקים:

בחלק ראשון – שבעת ימי הבריאה – מופיע רק שם אלוקים.

בחלק שני- סיפור אדם וחוה בגן עדן עד גירושם – מופיע רק הצרוף ה' אלוקים.

ובחלק שלישי – מגרוש אדם מגן עדן עד נח (עשרה דורות לאחר מכן) – מדבר רק שם הויה (ה').

שם הויה זהו שם העצם של הקב"ה, ושם אלוקים הוא שם התואר, כפי שלהבדיל: "יוסף הצדיק", יוסף – זה שם העצם, והצדיק – זה שם התואר.

שם אלוקים הוא שם התואר של ה', שמשמעותו – תקיף, בעל הכוחות ובעל היכולות כולם, כי שורש א-ל – פרושו כח, כפי שאומר לבן – "יש לאל ידי לעשות עמכם רע…" (בראשית, ל"א) – כלומר יש בכח ידי לעשות עמכם רע.

לכן, בשבעת ימי הבריאה מופיע רק שם אלוקים, כי בהם מתואר כוחו של ה' לברוא את כל היקום ולהטביע בבריאה את חוקי הטבע שעל פיהם יתנהג העולם מכאן והלאה, כי שם אלוקים מופיע בתורה גם כתואר לשופט ומחוקק – "עד האלוהים יבוא דבר שניהם אשר ירשיעון אלוהים ישלם שניים לרעהו" (שמות, כ"ב), שבפסוק זה "אלוהים" – משמעו בית דין.

המספר שבע שייך להנהגת שם אלוקים (שמנהיג את העולם בדרך הטבע, ולכן 'אלהים' בגימטריה זה- הטבע), הן מכיוון שבריאת העולם הייתה בשבעה ימים, והן מצד שכל דבר חומרי בעולם מורכב משישה צדדים ומהרוחניות שמקיימת אותו מבפנים, כי כל חלקיק בעולם יש לו – מעלה, מטה, ארבע רוחות העולם וכוחות משיכה ודחייה פיזיקאליים מבפנים שהם הרוחניות שבחומר. בדיוק כפי שששת ימי המעשה שקדמו לשבת, בהם נברא כל העולם הקיים וביום השביעי נכנסה הרוחניות שמקיימת את כל הבריאה.

כמו כן, שבעת ימי הבריאה הם כנגד שבע המידות, כפי שמופיע בברכה שבירך דוד את ה' לעיני כל הקהל: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה" (דברי הימים א', כ"ט) – ואלו הן שבע המידות הנ"ל: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד מלכות. ("גדולה" היא חסד, "כי כל" זה יסוד, "הממלכה" זה מלכות).

היום הראשון שבו נברא האור, הוא כנגד מידת החסד. שפירושה נתינה ללא גבולות, ככתוב: "חסד אל כל היום" (תהילים, נ"ב), וכן האור הוא שפע ללא הגבלה ומתפשט בכל היקום, במשך אלפי שנים קרן אור הולכת מקצה היקום ועד קצהו ללא עצירה. ויום זה הוא כנגד אברהם אבינו שהוא מידת החסד והנהגתו הייתה נתינה – הן חומרית והן רוחנית לכל אשר פגש, בין צדיק לרשע, ואפילו על סדום ועמורה ביקש מה' למצוא צדיקים בעיר ולהציל את כל העיר בעבורם. ועל זה נאמר: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה, ז'). וכן חסד שייכת יותר למידת האהבה.

היום השני שבו נעשה הרקיע, המבדיל בין המים העליונים למים תחתונים הוא כנגד מידת הגבורה שמהותה צמצום והגבלה, כפי שנאמר בפרקי אבות: "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (פרק ד', משנה א'), כלומר גיבור הוא אדם היודע לשים גבולות ולצמצם את תאוותיו, כך הרקיע הוא הגבול שגורם לסדר ביקום ומבדיל בין מים עליונים למים התחתונים.

יום זה הוא כנגד יצחק אבינו שהוגבל (בניגוד לאביו אברהם) לא לצאת מארץ ישראל ונשא רק אישה אחת – רבקה, בניגוד לאברהם ויעקב שנשאו מספר נשים.

וכן הוא היה מוכן למסור את נפשו ולהזבח כקרבן עולה לה' בנסיון העקדה שזה שיא הגבורה וכיבוש היצר.

הגבורה שייכת למידת היראה, כי הפחד לעבור את הגבול עוזר לגיבור לכבוש את יצרו, כפי שנאמר: "אלוקי אברהם ופחד יצחק" (בראשית, ל"א).

היום השלישי שמתחלק לשניים הוא כנגד מידת התפארת שמורכבת מחסד וגבורה גם יחד, כי בחלק הראשון של היום השלישי נעשתה הפרדה בין המים ובין היבשה והמים נקוו למקום אחד והושם להם גבול שאין לחצותו, שזה שייך לגבורה.

ובחלק השני הוציאה הארץ את כל עולם הצומח שזו נתינה אין סופית, כי כל פרי יש בו את הגרעין להמשכיותו עד אין סוף, ולכן זה שייך למידת החסד. וביחד השילוב זה מידת התפארת – שמסמלת מספר גוונים.

ולכן נאמר פעמיים "כי טוב" ביום זה.

יום זה הוא כנגד יעקב אבינו שחלקו הראשון של חייו היה איש תם יושב אוהלים ולא נשא אישה עד גיל שבעים ושבע. וחלקו השני של חייו עד גיל 130 יצא לעולם הגדול והתמודד עם עשיו, לבן, שכם ופרעה, ונשא ארבע נשים ונלחם עם המלאך ואיבד את יוסף ואת שמעון וכמעט את בנימין ומצאם מחדש.

ונקרא מידת האמת כי השילוב של חסד וגבורה זו דרך האמת (לכן נבחר להיות אבי האומה ישראלית וממנו מתחיל עמ"י) כנאמר: "תתן אמת ליעקב" (מיכה, ז').

היום הרביעי הוא כנגד מידת הנצח, כי בו נתלו המאורות בשמים שמנצחים מלמעלה על כדור הארץ, הן מבחינת מסלולו בחלל והן מצד עונות השנה וגידול הצמחים ע"י קרני השמש. וכן הירח ו-12 המזלות המשפיעים על המתרחש בכדור הארץ.                     

וכן מצד הנצחיות של הזמן שהתחיל בזמן תליית המאורות שאיתם מחשבים את השנים, המועדים, החודשים והימים, ככתוב: "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים" (בראשית, א').

ומידת הנצח מייצגת את הניצחון כנגד המכשולים והמאמץ לנצח את המעכבים בעבודת ה' ובאויבי ישראל.

יום זה כנגד משה רבנו שהינו מידת הנצח – שהגיע בחייו לדרגה הגבוהה ביותר של עבד ה' אשר ידעו ה' פנים  אל פנים. וכל זה השיג בכח הניצחון היומיומי על היצר והתאוות עד שהפך לעניו באדם.

וכן ניצח על עמ"י ארבעים שנה במדבר וניצח את פרעה ועמלק אויבי ישראל. משה הנחיל לנו את תורת הנצח כי "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל, א', ט"ו).

היום החמישי הוא כנגד מידת ההוד, שמשמעה הוד והדר וכן הודאה והלל לה', כי ביום הזה נבראה נפש החיים במים ובאוויר, הדגים והעופות ואת התנינים הגדולים – שאלו חיות הים הענקיות וביניהם הלוויתן נורא ההוד. וביום הזה למעשה נולדה הכרת התודה כי רק יצור חי שייך בו הכרת תודה, כי יש לו נפש חיה המרגשת, שמודה למאכילה ומכירה לו תודה, תכונה שיש גם בבעלי החיים שבים ובאוויר.

ויום זה כנגד אהרון הכהן. שבלובשו את בגדי הכהן הגדול לובש הוד והדר ונכנס לשרת בקודש, להודות ולהלל לריבון העולם ולהקריב קורבנות תודה, כי "הוד והדר לפניו עוז וחדווה במקומו" (תהילים, צ"ו), כי הוד והדר גורמים לנפש להודות. והדבר הכי בסיסי שנדרש מהאדם זו הכרת התודה לבורא על כל רגע ורגע, ולכן מידת הגאווה של 'אני ואפסי עוד' ו'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה' היא שיא של הריחוק מה', כי "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי, ט"ז).

ולכן אהרון הכהן ברגע הקשה בחייו שבו שני בניו – נדב ואביהוא מתו בהקריבם אש זרה-"וידום אהרן" (ויקרא, ט'), ולא ערער ולא מחה והצדיק את הדין. ושתיקתו נוראת ההוד לא מנעה ממנו להמשיך בעבודת הקודש ביום השמיני לחנוכת המשכן להמשיך ולשרת את ה' ולהודות לו על חסדיו עמו.

היום השישי הוא כנגד מידת היסוד שכנגדה אמר דוד "כי כל בשמים ובארץ", כי מידת היסוד כוללת את כל הקודמות – חסד, גבורה, תפארת, נצח והוד – וכלולה מכולם יחד. ומידה זו היא הצינור שמשפיע לנקבה – המלכות המקבלת ומולידה והיא שבת מלכתא-שבת המלכה. וגם יום זה מתפצל לשנים כמו ביום השלישי שגם הוא כולל את שתי המידות הקודמות – חסד וגבורה.

כך היום השישי שכולל את חמשת המידות הקודמות מתחלק לשניים – בחלק הראשון נוצרה הנפש הבהמית ובחלק השני ירדה מלמעלה נשמת האדם שהיא יסוד ותכלית כל הבריאה – "וצדיק יסוד עולם" (משלי, י').

על החלק הראשון נאמר 'כי טוב', ועל החלק השני שכולל את כל הקודמים נאמר: "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" – מאד, אותיות אדם – כי הוא תכלית כל הבריאה.

זהו יומה של הארץ שבחלק הראשון מוציאה את הנפש החיה למינה "בהמה ורמש וחייתו ארץ למינה", ובשלב השני "ויברא אלוקים את האדם בצלמו… זכר ונקבה ברא אותם", ומברך אותם לפרות ולרבות ולמלא את הארץ ולכבשה – כלומר לשלוט בארציות שבגופם ע"י נשמתם האלוקית.

על הארץ נאמר בהרבה מקומות המילה יסוד – "לנטוע שמים וליסוד ארץ" (ישעיה, נ"א), "איפה היית ביסדי ארץ" (איוב, ל"ח), "כי לעולם יסדתם" (תהילים, קי"ט), "ה' בחכמה יסד ארץ" (משלי, ג'), "נוטה שמים ויוסד ארץ" (ישעיה, נ"א). כי היא יסוד הכל ובקידושה ממלא האדם את תכלית הבריאה, כי מעפר נוצר ואת העפר עליו לקדש.

יום זה כולל את כל המידות הקודמות. בכך שמצטווים על פריה ורביה ולמלא את הארץ שזה חסד ושפע, ומצד שני מוגבלים לאכול רק פרות וצמחים שזה שייך לגבורה. האדם מורכב מגוף מוגבל ונשמה שאינה מוגבלת וזה תפארת שמכילה את שני הניגודים, ולאדם ניתן לרדות בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ שזה נצח – כי מנצח ושולט על כל בעלי החיים ומנהיגם, וביכולת האדם להודות ולהלל לה' שבראו ולהכיר תודה שזה מידת ההוד, וכן יש ביכולת האדם להיות נורא הוד כמו משה רבנו שקרן אור פניו, ונאמר לו בהעברת המנהיגות ליהושע "ונתת מהודך עליו" (במדבר, כ"ז), וכמובן הוא יסוד הבריאה וצדיק יסוד עולם ותפקידו במעשיו הטובים להשפיע לקיום כל הבריאה – כי כולה תלויה במעשיו, כמו שנראה בדור המבול שבגללו כמעט נחרב כל העולם.

יוסף הצדיק – מסמל מידה זו – יסוד, כי הייתה בו מידת החסד לפרנס את אחיו למרות שמכרוהו לעבד, הייתה בו גם מידת הגבורה לשלוט ביצרו ולא להתפתות לאשת פוטיפר, והייתה בו מידת התפארת שירש מאביו יעקב – מידת האמת שסיפר את חלומותיו למרות הנזק שגרמו לו, וגם הוא כאביו, בשבע עשרה השנים הראשונות של חייו היה יושב אוהלים ובחלק השני של חייו יצא לעולם להתמודד עם אחיו, עם פוטיפר ועם פרעה ומשל על כל מצרים, בדיוק כמו אביו שגם חייו התחלקו לשני חלקים מנוגדים.

וכן יש ביוסף מידת הנצח – שניצח את כל הקמים עליו לרעה וניצח על כל כלכלת מצרים וניצח את יצרו. וכן מידת ההוד – שידע תמיד להודות לאלוקים שהיה בעזרו וכל אשר היה עושה האלוקים מצליח בידו, וכשעמד מול פרעה אמר: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א), וכשאחיו נפלו לפניו ובקשו על נפשם כי חשבו שינקום בהם, הוא אמר להם "כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית, מ"ה). וכן ניתן עליו הוד מלכות בצאתו על ארץ מצרים. ומצד שני הוא מסמל את מידת היסוד בכללה שהיה צינור המזין את כל עמי הסביבה כי הוא המשביר לכל הארץ, וכל הארץ באו אליו לשבור אוכל. וכן מסמל את קדושת הברית, ולכן נקרא יוסף הצדיק שעמד בניסיון הקשה הזה. וכן יום השישי זה היום שבו הצטוו על פריה ורביה בקדושה ובטהרה.

יום השבת הוא כנגד מידת המלכות, ונקראת גם הנוקבא שמקבלת מהיסוד את השפע ומעבדת אותו ומולידה נשמות חדשות לעולם. ונקראת גם השכינה וכנסת ישראל, ולכן רק עמ"י הצטווה על שמירת השבת והשבת היא היסוד הרוחני שמקיים את כל הבריאה כולה והיא הרוח שבחומר שבלעדיה אין לחומר קיום, אך מצד שני אין לה מעצמה כלום בדיוק כפי שביום השביעי לא נעשתה שום מלאכה, אלא בה – "שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות", וכל מה שיש לה מקבלת מהיסוד, שהוא צינור משאר המידות. ומה שמקבלת, מעבדת ומצמיחה כמו האדמה שמקבלת את הזרע ומצמיחה עץ. ושבת מלכתא (שבת המלכה) מסומלת ע"י דוד המלך ששאב כוחו מכל שבטי ישראל כמו כל מלך, שמצד אחד משרת את העם ומנהיגו כרועה צאן ומצד שני כל כוחו נובע מהעם ובלעדיו הוא כלום. ולכאורה המלך שובת ממלאכה, אך מצד שני כל המלאכה נעשית על פיו ובהנהגתו והאחריות של העם עליו, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית והוא אחראי על עמ"י כלפי ה'.

ואכן המספר שבע מופיע רבות בעניינו של דוד המלך, ראשית (עפ"י דברי הימים) היה הילד השביעי לאביו "אצם השישי דויד השביעי" (דברי הימים, א', ב'), אשתו השביעית היתה בת שבע שממנה נולד שלמה המלך ממשיכו ויורשו, דוד נולד בשבת ומת בשבת ובחג השבועות נולד ומת, וחי שבעים שנה, וכשחטא במפקד ישראל – מתו שבעים אלף מישראל, "ואיש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך דוד" (שמואל ב', כ'), ושבע שנים מלך בחברון.

עד כאן שם אלוקים ששלט בשבע ימי הבריאה ומספרו שבע.

בסיפור גן העדן מופיע שם הויה שהינו שם העצם של הקב"ה, אך גם בשם העצם יש רמז על המהות – היה, הווה ויהיה.

כמו כן, אמנם, העולם מתנהג עפ"י חוקי הטבע, שטבע שם אלוקים, אך זה רק כלפי חוץ. בפועל שם הויה מהווה את הכל בכל רגע ורגע ומדי פעם במהלך הזמן מתגלה דבר זה כאשר שם הויה שובר לכאורה את הטבע בנס מעל הטבע, כמו במכות מצרים ובקריעת ים סוף שאז מתברר שגם הטבע וחוקיו, הם בעצם נס גלוי שפשוט התרגלנו אליו, ולכן נראה טבעי. אך למעשה מי שאמר לשמן שידלק יאמר גם לחומץ שידלק, והכל ברצונו יתברך.                                                                       

לכן, במעמד הר סיני ששם הויה אומר את עשרת הדברות (לשם הויה שייך המספר עשר) לעמ"י, אז בדיברות של פרשת "יתרו" נאמר "זכור את יום השבת לקדשו…כי ששת ימים עשה ה' את השמים אות הארץ… וינח ביום השביעי" – כלומר הסיבה של שבת זה שבעת ימי הבריאה. ובדברות השניות בפרשת "ואתחנן" נאמר "שמור את יום השבת לקדשו…וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" – פה נזכר ששמירת שבת היא בגלל יציאת מצרים, ולא מוזכר שבעת ימי הבריאה? אלא, שלכאורה בדברות הראשונות מוזכר ששם הויה עשה בששת ימים את השמים והארץ וינח ביום השביעי. והלא בפרשתנו מוזכר רק שם אלוקים ולא שם הויה בנוגע לשבעת ימי הבריאה?

אלא שדבר זה מתורץ בדיברות השניות: כי מי שעשה את יציאת מצרים שזה נס מעל הטבע, הוא מהווה את חוקי הטבע שנוצרו בשבעת ימי הבריאה, וה' הוא האלוקים, רק מסתתר בתוך חוקי הטבע, אך למעשה מהווה אותם בכל רגע ורגע. ולכן יציאת מצרים שחשפה דבר זה, היא הסיבה לשמירת השבת ע"י ישראל דווקא שהוא תכלית רצונו של שם הויה בבריאה. ורק כשיצאו ממצרים ונוסד עם ישראל הגיע הזמן לצוות על שמירת השבת ולגלות סוד זה.

ובסיפור גן העדן, בא לביטוי רצונו הפרטי של שם הויה במסגרת העולם הכללי שזהו אדם מן העפר ונשמה ממעל, שיש לו בחירה וצריך לקדש את החומריות של יסוד העפר שבגופו ע"י שיקיים את ציווי ה' לא לאכול מפרי עץ הדעת, ולכן מופיע שם הויה בכל סיפור גן העדן, אך כיוון שסיפור גן העדן התרחש ביום השישי לבריאה בתוך מסגרת שבעת הימים שנשלטה ע"י שם אלוקים – לכן בכל סיפור גן העדן מופיע הצירוף ה' אלוקים, וכן בגלל שאדם הראשון בעצם נשא שני כובעים – כובע אחד כנציג מין האדם במסגרת כלל היקום (כי היה רק הוא וחוה) ששייך לשם אלוקים והוא חלק מהטבע הכללי. והכובע השני כרצונו הבלעדי של שם הויה מכל הבריאה כיחיד הסגולה שבשבילו הכל נברא, ולכן מצטרף שם הויה לסיפור גן עדן.

אך, ברגע שאדם וחוה נכשלים ומגורשים מגן עדן מתחיל השלב השני ברצון שם הויה למצוא אדם שיקדש את החומר במסגרת האנושות הכללית ,לכן בדיבור עם קין לאחר הגירוש מגן עדן מופיע רק שם הויה, כי כאן מדובר לאחר שבעת ימי הבריאה, וכן קין לא מייצג לבד את האנושות כפי שייצג אדם בגן עדן. ולאחר שקין נכשל ברצח הבל משתררת שתיקה של שם הויה עד נח-עשרה דורות לאדם הראשון – שמצא חן בעיני ה' על רקע דור המבול שהשחית את דרכו על הארץ, ובנח בחר ה' להמשיך את האנושות עד שיתגבש העם הנבחר, עמ"י, שימשיך את רצונו של שם הויה בבריאה ויקדש את חומריותה הקשה של ארץ כנען בתרי"ג המצוות של תורת ה'.

ומספרו של שם הויה הוא עשר- "העשירי יהיה קודש לה'" (ויקרא, כ"ז), כי ה' אחד ועשרות של אחד הם עשר, ואדם הוא אחד לאנושות, ונח הוא עשירי לאדם ואברהם הוא עשירי לנח, וממנו השתלשל עמ"י – עם ה'.

ולכן גם כל שנות החיים המוזכרים בעשרת הדורות בין אדם לנח הם לפי השיטה העשרונית של עשרות, מאות ואלפים, ומכאן לכל העולם שלאחר מכן השיטה העשרונית שולטת בכל העמים.

ולקראת סוף הפרשה, בזמן דור המבול המושחת אומר ה': "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה" (בראשית, ו'), ויש כאן רמז למשה רבנו (בשגם=משה בגימטריה) שהגיע לפסגת רצון שם הויה ונפטר בגיל מאה ועשרים שנה והגיע לדרגת עבד ה' שזו הדרגה הכי גבוהה שאדם יכול להגיע אליה: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה'… ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו…ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים". (דברים ל"ד).

והרוצה ביתר העמקה והרחבה בפרשת בראשית יעיין בספרי "אגלי דעת" על פרשת בראשית.

 

 

 

.

http://www.freeigal.com
צרו קשר