נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת בהר
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה', שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'".
עד כה בכל ספר "ויקרא"- הדיבור היה אל משה מאוהל מועד- מהמשכן, וכעת פתאום בשתי הפרשות האחרונות, הדיבור אל משה בהר סיני, והלא מאז שנחנך המשכן לא היה הדיבור יותר מהר סיני, ומתי נאמרו פרשות אלו למשה-"בהר" ו"בחוקותי"?
ומוכרחים לומר שפרשות אלו נאמרו בהר סיני כאשר משה עלה לקבל את הלוחות, אך האם בעלייתו הראשונה לפני חטא העגל או בעלייתו לאחר חטא העגל?
אמנם בפרשת "משפטים"- שנאמרה למשה מיד לאחר מעמד הר סיני (בטרם עלותו לקבלת הלוחות הראשונים ועליה נכרתה הברית עם ישראל בהזאת הדם שבאגנות (כמובא בסוף פרשת "משפטים")- נאמרה בקצרה מצוות השמיטה (שמובאת בהרחבה בפרשתנו)-"
ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חיית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כ"ג), אך שם לא הוזכרה כלל שנת היובל וכל המצוות הנלוות אליה כפי שמובא בפרשתנו ובפרשה הבאה.
כמו כן, בפרשתנו כבר נוצרת הבדלה בין שבט לוי לשאר השבטים לאור כך שאינם נוחלים נחלה בארץ ומקבלים רק ערים לשבת בתוך נחלת כל שבט מישראל-"
וערי הלוויים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללוויים ואשר יגאל מן הלוויים... כי בתי ערי הלוויים היא אחוזתם בתוך בני ישראל"- ואם כן, הלא רק לאחר חטא העגל, שבו לא חטאו שבט לוי, רק אז נוצר מצב שיוביל בעתיד לבחירת הלוויים כשבט נפרד משאר השבטים, שמשרת במשכן במקום הבכורות ולא נוחל נחלה בארץ, ואם כן, מוכרח להיות שפרשה זו נאמרה למשה לאחר חטא העגל – בעלייתו לקבלת הלוחות השניים (וזו גם דעת הרמב"ן).
סיבה נוספת להשערה זו, היא פרשת "בחוקותי", שבה מפורטות כל מ"ט הקללות באם ישראל יחטאו בארצם, והלא במעמד הר סיני פסקה זוהמתן וחזרו למצב לפני חטא עץ הדעת אז מה שייך כל אזהרת הקללות והגלות בשיאן?
ולכן מוכרחים לומר שפרשות אלו נאמרו לאחר חטא העגל, כששבה זוהמת הנחש כתוצאה מהחטא, ולכן הוצרכו בני ישראל לאזהרות אלו.
ולאור כל זאת, מדוע חיכה משה עד כה לאמירת פרשות אלו ולא אמרן לבני ישראל כבר ברדתו מהר סיני עם הלוחות השניים? ובכלל מה הקשר של פרשות אלו כאן לאחר כל ספר "ויקרא" שנאמר לו באוהל מועד?
ולאור מה שהסברנו בפרשות הקודמות זה מובן, כי לאחר הקמת המשכן ושכינת ה' בתוך עם ישראל, נדרש מעם ישראל להתקדש ולהיות קדושים על מנת להיותם ראויים לשכינת ה' בתוכם-"
כי קדוש אני ה' אלוקיכם", והדרגתיות הקדושה פורטה בהרחבה בפרשות הקודמות-קדושת האדם, קדושת הזמנים.
וכעת הגענו לפסגת הקדושה-קדושת המקום- ארץ ישראל, ורק לאחר ההכנה של האדם והזמן ראויים להגיע לקדושת המקום (כפי שראינו בפרשת "אחרי מות" בעניין יום הכיפורים שלאחר התקדשות אהרן הכהן וקדושת הזמן יום הכיפורים, רק אז ראוי להיכנס לקודש הקודשים- קדושת המקום).
כי תכלית רצון ה' בבריאה- זה עם ישראל המקיים את תורת ה' בארץ ישראל ומקדש את חומריותה הקשה באמצעות מצוות התורה, ובראשן המצוות התלויות בארץ כשמיטה ויובל ותרומות ומעשרות, ומתנות עניים מיבול הארץ, ובכך מתוקן חטא אדם הראשון בעץ הדעת שבעקבותיו התקללה האדמה ממנה לוקח.
ולכן נאמרו פרשות אלה העוסקות בארץ ישראל- המקום המקודש- דווקא בהר סיני ולא באוהל מועד, כי הר סיני הוא המקום הראשון שהתקדש ע"י ה' (כאשר ארץ ישראל היתה עדיין מטומאה ע"י שבעת עמי כנען ותועבותיהם) לאחר הגירוש מגן עדן (שהיה המקום המקודש לפני החטא של אדם הראשון) כאשר ה' נגלה למשה בהר חורב- הוא הר סיני בלבת האש מתוך הסנה, והסנה בוער באש והסנה איננו אוכל ומשה סר לראות, וה' קורא אליו מתוך הסנה ואומר: משה משה, ויאמר הנני-"
ויאמר: אל תקרב הלום, של נעלך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא", ואומר ה' אל משה-"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג'), ומאז הוא נקרא "הר האלוקים"-"וילך ויפגשהו בהר האלוקים" (שם ד').
ולאחר מכן, במעמד הר סיני, שעם ישראל קיבל את התורה שם, וה' ירד על הר סיני לעיני כל העם ומשה הגביל את ההר וקידשו שלא יתקרב איש מהעם אל ההר פן ימות, ולאחר מעמד הר סיני עלה משה להר ושם קיבל את הלוחות הראשונים והשניים.
וארץ ישראל היא מחליפה את הר סיני בתור המקום המקודש, לאחר כניסת ישראל לארץ, כי בה יוקם המקדש ובו קודש הקדשים ועשרת הקדושות נמצאות בארץ ישראל- אחת גדולה מחברתה עד העשירית בקודש הקודשים.
ולכן נאמרו הפרשות העוסקות בקדושת המקום דווקא בהר סיני- המקום המקודש הראשון, ומשה חיכה באמירתן לעם ישראל עד לאחר הקמת המשכן וציווי קדושת ישראל וקדושת הזמנים שרק אז ראויים לקדושת המקום- של ארץ ישראל.
וכפי שעם ישראל קדוש, וקדושתו מצריכה שמירת השבת, כך ארץ ישראל הקדושה מצריכה שמירת שבת הארץ- שנת השמיטה, ולכן הפרשה מתחילה בשבת ומסתיימת בשבת-"
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'"- כי שבתות ה' אשר שומרים בני ישראל מובילים למקום המקודש –"ומקדשי תיראו", שזה המקום הכי מקודש בארץ ישראל והוא תכלית הקדושה- כי בו שורה ה' בקרב עם ישראל בארץ ישראל.
ושמירת שבתות הארץ הכרחית למען קיום עם ישראל בארצו, ואי קיום מצווה זו גורר גלות ישראל מארצו כפי שנראה בפרשה הבאה-"
אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם, אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה, כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כ"ו).
המילים "
ושבתה הארץ שבת לה'" שוב מדגישות לנו את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, שכמו שעם ישראל מחוייב לשבות כל שבוע ימים שבת לה', כך ארץ ישראל צריכה לשבות כל שבע שנים שבת לה'.
וכמו שבשבת בראשית נאמר מספר פעמים הביטוי-"
שבת שבתון" (ויקרא כ"ג), שפירושה שבת מוחלטת שאסורה גם מלאכת אוכל נפש (ולכן גם ביום הכיפורים נאמר ביטוי זה, כי גם הוא אסור בכל מלאכה, כולל מלאכת אוכל נפש), גם בשנת שמיטה נאמר ביטוי זה-"שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'", כי הלא המלאכות האסורות בקרקע בשנת השמיטה הן דווקא אלה שמיועדות לאוכל נפש-זריעה, קצירה, בצירה, זמירה, ואילו מלאכות שלא קשורות לאוכל דווקא, מותרות- כגון קציצת עצים לצורך הסקה, חפירת תעלות לצורך הולכת המים ממקום למקום וכן על זו הדרך.
וזאת בניגוד לשאר מקראי הקודש שהזכרנו בפרשה הקודמת, שבהם לא נאמר "שבת שבתון"- כי אסורים רק במלאכת עבודה שלא כוללת מלאכה לצורך אוכל נפש.
אמנם בשנת שמיטה מותר לקטוף את פירות השדה שצמחו מעצמם (ספיח קצירך) אך לא לאסוף את התבואה הביתה לצרכי שימור ומסחר, כפי שנהוג בשש השנים לפני השמיטה-"
שש שנים תזרע שדך... ואספת את תבואתה"- אלא צריך להפקיר את התבואה, ולכן נאמר-"והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך..." וכן בפרשת "משפטים" נאמר-"ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כ"ג), אך אסור מסחר ושימור בפירות השביעית. ולכן אסור קציר ובצירה, שאלה מלאכות שנועדו לאיסוף התבואה ושימורה, ורק מותר לקטוף מהשדה פרי פרי ולאכול כפי שנאמר בשנת היובל-"מן השדה תאכלו את תבואתה".
וכן בהמשך נאמר-"וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו", ועל זה ה' עונה שיבול השנה השישית שכן מותר לאסוף, יספיק לשלוש שנים- לשנה השישית עצמה, לשנה השביעית ולשנה השמינית עד תחילת השנה התשיעית שאז יש כבר יבול שנזרע בשנה השמינית- מכאן משמע ששנת השמיטה מתחילה בחודש השביעי ולא בחודש ניסן הראשון לחודשים, כי הלא זריעת החיטה היא בתחילת החורף ואם תחילת השנה מתחילה בניסן, הלא התבואה שנזרעה בחורף מבשילה בקיץ, וכן היה אפשר לאסוף את התבואה בשנה השביעית כי הרי גדלה את רוב גידולה בשנה השישית.
והיו צריכים לומר מה נאכל בשנה השמינית כי לא זרעו בחורף של השנה השביעית ואז אין יבול בשנה השמינית שמתחילה בניסן.
וכן משמע משנת היובל- שבה נאמר-"
והעברת שופר תרועה בחודש השביעי בעשור לחודש ביום הכיפורים... וקדשתם את שנת החמישים שנה..." משמע שבחודש השביעי מקדשים את שנת היובל, משמע שאז מתחילה שנת יובל ולא בחודש ניסן- החודש הראשון- ומכאן, מפרשה זו מוכח שהשנה העברית מתחילה בתשרי בחודש השביעי, למרות שחודשי השנה נמנים מניסן שהוא החודש הראשון.
הביטוי "ענבי נזירך" המופיע בעניין השמיטה רבו בו הדעות במפרשים, אך ניתן להקיש על משמעותו מהמקביל לו בפסוק-"
את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור", כי הלא-"ספיח קצירך"- הכוונה לגרעיני התבואה שנפלו בשדה בזמן הקציר של השנה השישית וממנו צמחו מאליהם שיבולים בשנה השביעית (כי הרי אסור לזרוע בשנה השביעית), ועליהם נאמר שאסור לעשות קציר של ספיחים אלו בצורת קציר שאוספים הביתה, אלא כל אחד יכול לבוא לשדה ולקטוף שיבולים לצורך אכילתו כמו שנאמר-"מן השדה תאכלו את תבואתה".
ומכאן נקיש ל"ענבי נזירך"- כי הלא פירות הגפן אין צורך לזרוע כל שנה אלא העץ מוציא כל שנה פירות, רק מה שאסור בשנה השביעית זה לטפח את הכרם ולזמור את הענפים המיותרים, כדי לאפשר גדילה מיטבית של הענבים וכיוון שזה נאסר בשביעית, יוצא שצריך להתרחק מהכרם בשנה השביעית ולא לטפל בו כלל, ולכן זה נקרא "ענבי נזירך" מלשון הרחקה ("
והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו) שהכוונה להרחיק את בני ישראל מהטומאות).
כלומר: ענבים שהתרחקת מהם בשנת השמיטה ולא טיפחת אותם, אותם אסור לבצור בצורה רגילה של בציר כל שנה שבוצרים בבת אחת את כל הכרם ואוספים לגת או למסחר- זה אסור, ומה שמותר זה שכל אחד יבוא לכרם ויקטוף כפי יכולתו לאכול, כי זה הפקר לכל, וזה לא נקרא בצירה שמשמעותה קטיפה מסחרית כמו שקצירה משמעותה תלישת שיבולים בכמויות מסחריות, ולכן התורה נוקטת רק בשני סוגי פירות אלו- קציר התבואה ובציר ענבים- כי כל אחד מייצג את כל הדומים לו, "ספיח קצירך"- את כל היבול שצריך להיזרע כל שנה מחדש, "ענבי נזירך"- את כל סוגי הפירות שהעצים מוציאים מעצמם כל שנה, ויש איסור לטפח את העצים ולזמור את הענפים המפריעים לגדילת הפירות.
ואכן בשנת היובל נאמר-"
לא תקצרו את ספיחיה ולא תבצרו את נזיריה" ולא מזכירים דווקא ענבים אלא כל פירות האילן המונזרים בשביעית בגלל האיסור לזמור.
ולאחר מצוות השמיטה, עוברת הפרשה לעסוק בשנת היובל, ובפרט ביום הכיפורים של שנת היובל שבו מתכנסים לרגע אחד שיא קדושת המקום עם שיא קדושת הזמן עם שיא קדושת האדם- קדש קדשים במקדש עם יום כיפור של שנת היובל (שהיא המקודשת בכל השנים-"
וקדשתם את שנת החמישים שנה", "כי יובל היא קודש תהיה לכם", מה שלא נאמר אפילו על שנת השמיטה). ועם הכהן הגדול שהוא שיא הקדושה באדם, בפרט יום הכיפורים של שנת היובל שבו קוראים דרור בארץ לכל יושביה, וכל העבדים משתחררים וכל הקרקעות חוזרות לבעליהן וכל החובות והשעבודים נמחקים ומגיעים למצב של חירות כפי שהיה במעמד הר סיני-"חרות על הלוחות", אל תקרי חרות אלא חירות- חירות ממלאך המוות כי פסקה זוהמתן מחטא הנחש.
ולכן יש הקבלה בין ספירת החמישים יום מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני ובין ספירת השנים של היובל- "
וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".
ובכך מקביל לפרשה הקודמת בעניין חג השבועות שגם שם סופרים-"וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום".
ובכך מתקשר הר סיני לארץ ישראל במשמעות נוספת, כי המספר חמישים מייצג את חמישים שערי בינה שהם כנגד מ"ט שערי טומאה שבהם שקעו בני ישראל במצרים, ורגע לפני ששקעו בשער החמישים הוצאו ממצרים, קבלו את התורה (על הר סיני לאחר חמישים יום מיציאת מצרים, שבכל יום עלו שער אחד בשערי הקדושה), ופסקה זוהמתן, ולאחר חטא העגל נסוגו אחור וחזרה זוהמתן, ואז נצטווה משה בהר סיני- בעלותו לקבל לוחות שניות- על פרשתנו, שאותו מסלול של עלייה בשערי הקדושה יצטרכו לעבור בארץ ישראל בקידוש החומריות של הארץ שנשארה מקללת האדם-"ארורה האדמה בעבורך", ובאמצעות מצוות השביעית והיובל ושאר מצוות התלויות בארץ יקדשו את חומריותה, ובתום חמישים שנה יקראו דרור בארץ לכל יושביה- המקבילה לחרות של מעמד הר סיני.
וכפי שביציאת מצרים נגאלו ישראל-"
והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים... וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים... והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה" (שמות ו'), כך בשנת היובל נגאלת ארץ ישראל מחומריותה ומקללת הנחש ומתקדשת בזכות עם ישראל ועבודתו-"ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ".
כי השרש ג.א.ל מורכב מהמילים- גאה אל- כי בגאולת ישראל ובגאולת הארץ גואה שם ה' ומתקדש בעולם, ככתוב בשירת הים ביציאת מצרים-"אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות ט"ו), ואם לא תתנו גאולה לארץ תקבלו גולה מן הארץ כי הוצאתם מן הגאולה את האלף- אלופו של עולם-"כי לי הארץ", וברגע שאתם מתנהגים בארץ בהרגשת בעלות ולא שובתים בשמיטה וביובל ומתכחשים לכך שהארץ שייכת לה'- היא מקיאה אתכם ממנה.
כי יש קשר הדוק בין האדם מישראל לארץ ישראל- עבד עברי עובד שש שנים- "
ובשביעית יצא לחופשי חינם" (שמות כ"א) וכן ארץ ישראל "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך... ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ".
וכן עבד עברי נרצע עובד עד היובל ואז שב אל משפחתו, וכן ארץ ישראל- ביובל שבות הקרקעות לבעליהן הראשונים-והארץ לא תימכר לצמיתות כך שהקרקע היתה שבוייה ע"י מכירה אצל אחר, חוזרת ביובל לאחוזת בעליה שנחל אותה בירושת הארץ בימי יהושע בן נון.
ובעצם גם שנת השמיטה וגם היובל משחררים את האדם והאדמה מתלות הדדית ושעבוד הדדי וכן מהשפעה הדדית, כי חומריות הארץ יכולה להזיק לאדם מישראל המשועבד לה כל הזמן, ולהפוך אותו לחומרני ולהגביר את יסוד העפר שבגופו החומרי ולהמעיט את היסוד הרוחני בו.
ולכן בשנת השמיטה והיובל כשאדם פנוי מעבודת האדמה שנה שלימה ויכול לעסוק בתורה ובמושכלות ולפתח את הרוחניות שבו ולהידבק בה' ולזכור שהארץ ארעית (ארץ בארמית- ארעא) וחולפת והרוח נצחית שצריכה לשוב אל האלוקים אשר נתנה ויש להשקיע בה יותר מבחומר, ורק כך יוכל לקדש אחר כך את החומר שבארץ בשש השנים הבאות.
כי כאשר אדם מישראל נאחז בקרקע בלי להרפות, היא נהפכת לאדון עליו וגורמת לו להונות את אחיו בשביל בצע כסף, הן במכירת קרקעות והן בקנייתן- ולכן מזהירה התורה-"
וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו"- עמיתך במובן- בן עמך, שקצת רחוק מאחיך אך עליך להתייחס אליו כאחיך ולא כאדם לעומתך- יריב שאתה בעימות אתו, ותחוש שאתה רשאי להונות במחיר הקרקע-"ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם"- כולכם בניי ולכן צריכים לנהוג כאחים זה לזה, בפרט שהארץ היא שלי ואתם רק גרים ותושבים בה.
ומצד שני, אדם שקיבל נחלה בארץ, יש לו אחריות כלפיה לקדש את חומריותה, כי היא אחוזתו- יש לו אחיזה בה שמיוחדת לו ולמשפחתו אחריו, ולכן אם ימוך וייאלץ למכרה, צריך לעשות הכל כדי לגאול אותה בחזרה ולהשיבה אל משפחתו, ואם לא משיגה ידו אז גואלו הקרוב אליו ממשפחתו, צריך לגאלה מידי הקונה ולא לחכות ליובל, למרות שביובל ממילא תחזור למוכר, אך עדיין תיקונה מצוי רק בידי אוחזה הראשון, וכל עוד נמצאת אצל הקונה נחשבת שבויה ויש לגאלה בחזרה ולהעניק לה גאולה בכך.
והמושג "גאולה" אומר: שבעל כרחו של הקונה המחזיק בשדה, חייב הקונה להחזירה לבעל האחוזה ברגע שיהיה לו כסף לגאלה דבר המחזק את מה שאמרנו: שהתיקון של השדה הוא רק בידי בעליה הראשונים מאז ימי יהושע בן נון, ולכן התורה דואגת שתחזור לידיו בהזדמנות הראשונה.
וכן בספר "יחזקאל", המדבר על חלוקת הארץ באחרית הימים, נאמר-"
ולא ייקח הנשיא מנחלת העם להונותם מאחוזתם...למען אשר לא יפוצו עמי איש מאחוזתו" (יחזקאל מ"ו), וזו גם הסיבה להבדל בין בתי ערי החומה (שאם לא נגאלו בתוך שנה נמכרים
לצמיתות לקונה ולא יוצאים ביובל), לבין בתי החצרים , כלומר- בתים בערים שלא מוקפות חומה (שנחשבים כשדה אחוזה וחוזרים לבעלים ביובל, ויש להם גאולה תמיד כמו שדה אחוזה).
כי בתי ערי חומה שייכים בדרך כלל לאנשים עירוניים שעוסקים במסחר או במלאכות- כפחחות, נגרות ושאר מלאכות של צרכי העיר הגדולה, ואל העיר הזו מגיעים כל החקלאים מערי החצרים, ששם יש את השדות המעובדות, ומביאים לעיר הגדולה את תוצרתם החקלאית למכירה.
ולכן תושבי העיר הגדולה המוקפת חומה (כגון ירושלים, יריחו, חברון) אין זו אחוזתם שקיבלו בימי יהושע בן נון בחלוקת הארץ (חוץ מהלוויים) ואין פה שום עיבוד האדמה וקידושה אלא רק בית למגורים בתוך העיר, ולכן נמכר לצמיתות ולא חוזר ביובל, אך-"בתי החצרים", כלומר: בתים בערי השדה המוקפות בנחלות ובשדות שמיועדים לעיבוד חקלאי, הן ניתנו בחלוקת הארץ לכל שבט בכלל נחלתו באחוזה, ולכן הבית בעיר זו הוא חלק משדה האחוזה, כי משם יוצא הבעלים כל יום לעבד את שדהו הסמוך ששייך לו כשדה אחוזה ולכן גם הבית נחשב בכלל שדה האחוזה, שצריך לתקנו ולקדשו, ולכן נגאל בכל עת וחוזר ביובל (אם לא נגאל עד אז) כמו השדה עצמו.
ולכן ערי הלוויים שניתנו להם לאחוזה במקום נחלה בארץ ישראל, וכל שבט הקצה ללוויים מספר ערים לשבת בנחלתו ללא שדות לעיבוד חקלאי, רק בתים בערים, וכיוון שבתים אלה הם אחוזתם של הלוויים, לכן גם בתי ערי החומה של הלוויים והכהנים (כמו חברון) "
גאולת עולם תהיה להם" וחוזרים ביובל כמו שדה אחוזה.
וכן שדה מגרש עריהם- (שמסביב לכל ערי הלוויים, ניתן להם מגרשים לבהמתם ולרכושם-"
צו את בני ישראל ונתנו ללוויים
מנחלת אחוזתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללוויים והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חייתם, ומגרשי הערים אשר תתנו ללוויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב
"(במדבר ל"ה))-"לא יימכר כי אחוזת עולם הוא להם"- את המגרש בכלל אסור למכור כי שייך לכל העיר לשימוש לבהמתם של כולם ולא שייך לאיש אחד שיכול למכור זאת, רק את ביתו יכול למכור ועדיין חוזר ביובל כפי שהסברנו.
וזאת מכיוון שהלוויים אינם עובדים את האדמה, ותפקידם לשרת במקדש וללמד את בני ישראל תורה ולשמש שופטים ודיינים ומורי הוראה, ולכן בתיהם זו אחוזתם, כי מאפשרים להם לשבת ללמוד ולכן בתיהם מקודשים כמו שדות האחוזה של ישראל.
ומעניין שלגבי מכירת שדה האחוזה, נאמר-"
כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"- כי רק כשאין לו ברירה אדם מוכר שדה אחוזה, ואילו לגבי בית מושב עיר חומה, לא נאמר "כי ימוך", אלא "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה"- משמע שאדם יכול למכור בית מושב עיר חומה גם אם מצבו הכלכלי טוב, ורק רוצה לעבור לגור בעיר אחרת, או סתם להחליף בית, וזה מתקשר למה שאמרנו, שבית מושב עיר חומה אין לו דין אחוזה שפירושו קשר רוחני בין האדם לבית, כפי שיש בשדה אחוזה- שאחד מתקן את השני ומקדשו.
וכעת מופיעה פתאום פרשת הלוואה בריבית, שלכאורה לא קשורה לפרשתנו- העוסקת בקדושת ארץ ישראל, וכן מצווה זו כבר הופיעה בפרשת "משפטים"-"
אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב).
וכן, כאן בנוסף לנשך מופיע גם הביטוי "תרבית" שלא מופיע שם-"
אל תקח מאיתו נשך ותרבית", ומדוע נוסף כאן?
וכן, שם נאמר הדבר לגבי עני, וכאן לא מוזכר עני אלא-"
כי ימוך אחיך", וכן כאן לא מוזכר כלל לשון הלוואה, אלא לשון נתינה-"את כספך לא תתן לו בנשך", וכן כאן זה המקום היחיד שמוזכרת "תרבית", כי גם בספר "דברים" ששוב מוזכר ענייני ריבית, הביטוי הוא רק "נשך"-"לא תשיך לאחיך נשך כסף, נשך אוכל, נשך כל דבר אשר יישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כ"ג).
כמו כן, סיום פרשת הריבית מסתיים במילים-"
אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים", שלכאורה מה קשור לעניין ריבית? ובשתי הפעמים שמוזכרת ריבית בתורה (שמות כ"ב, דברים כ"ג) לא מוזכרת סיבה זו כטעם לאיסור ריבית ורק כאן מוזכרת ומה שייך?
ולכן נראה לומר שכאן לא מדובר בריבית רגילה, אלא כאן מדובר בשאר אדם שיש לו שדה אחוזה ולא מצליח להפיק פרנסתו משדה זה, מחמת מיעוט גשמים או מגיפה ביבול השדה- כמו שדפון או יירקון ומצד שני לא רוצה למכור את שדה אחוזתו, ומנסה להיאחז בקרקע בכל כוחו.
לכן התורה מצווה שהאדם היותר עשיר יחזיק בו ויעזור לו להחזיק מעמד עד יעבור זעם-"
והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", ואל תנצל את מצבו ותלווה לו כסף בריבית, או תתן לו אוכל לפרנסת ביתו בריבית (שיחזיר לך כמות גדולה יותר של אוכל ממה שנתת לו), כי אז לא יוכל להתאושש ממצבו וייאלץ למכור את שדה אחוזתו על מנת להחזיר את החוב התופח כל הזמן מחמת הריבית.
וצריך אתה לזכור, שה' הוציאך מארץ מצרים שבה היית אתה באותו מצב של שעבוד לאחרים, אז אל תשעבד אחרים ע"י ריבית, שגורמת ללווה להיות משועבד לחוב כמו עבד, וה' הוציאכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען לאחוזה, וע"י האחיזה בארץ וקידושה במצוות התלויות בארץ –"
להיות לכם לאלוקים", ולכן אסור לך לגרום לאחיך (למרות שאינו עני, כי יש לו את השדה עדיין) למכור את שדהו שדה אחוזתו בגלל הריבית שהטלת עליו ואז לא יוכל לקדש את הארץ שלכך נועד.
וכן-"
כי ימוך אחיך" ולא רוצה למכור את שדה אחוזתו, ונמכר לך לעבד, כדי לא להיאלץ למכור את שדה אחוזתו, אסור לך לעבוד בו עבודת עבד (וזאת בניגוד לעבד עברי שנמכר בגניבתו ע"י בית דין כשאין לו להחזיר את הכפל או מוכר עצמו כשאין לו שדה אחוזה שאז יש דין עבד עברי המפורט בפרשת "משפטים") אלא כפועל שכיר יהיה עמך עד שנת היובל וביובל ייצא הוא ובניו עמו-"ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב" ופסוק זה מוכיח שמדובר כאן שלא מכר את שדה אחוזתו והעדיף להימכר לעבד, ולכן נאמר "ושב אל... ואל אחוזת אבותיו ישוב".
ומעניין שיש הבדלים רבים בין דיני עבד כאן לדיני עבד עברי המפורטים בפרשת "משפטים"-ראשית כאן לא מוזכרת אמה עבריה ושם כן מוזכרת, שנית, שם לא נאמר-"לא תעבוד בו עבודת עבד", כפי שנאמר כאן, וכן לא נאמר שם-"לא תרדה בו בפרך"- כפי שנאמר כאן.
וכן שם נאמר שעובד שש שנים ובשביעית ייצא, וכאן נאמר שעובד עד שנת היובל ולא מוזכר שש שנים כלל, וכן כאן נאמר-"
ויצא מעמך הוא ובניו עמו", ושם נאמר-"והוא ייצא בגפו", וכן שם מוזכר דין עבד נרצע וכאן לא מוזכר, וכן כאן נאמר שעובד כשכיר כתושב ושם לא נאמר דבר זה.
מכל זה נראה כפי שהסברנו , שכאן מדובר באדם שמוכר עצמו רק כדי לכסות חובותיו, כדי שלא יצטרך למכור את שדה אחוזתו, כפי רצון ה'- שאדם יעבד את שדה אחוזתו ולא ימכרנו, ולכן לא נחשב כעבד עברי רגיל ולא יוצא בשש, כי אז לא יוכל לכסות את חובו ועובד עד היובל כשכיר ולא כעבד עברי, ובניו עובדים עמו עד היובל, כי ביובל ממילא נשמטים החובות ונגמר חובו ולכן יכול לחזור למשפחתו ולשדה אבותיו.
ובכלל כאן נאמרים דברים שסותרים את פרשת "משפטים", שמפרטת את דיני עבד עברי ואמה עבריה ללא הסתייגויות, ואילו כאן נאמר במפורש שכל עניין עבד עברי לא רצוי בעיני ה'-"
כי עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא יימכרו ממכרת עבד...ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים אשר סביבותיכם, מהם תקנו עבד ואמה, וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו, וממשפחתם אשר עמכם אשר הולידו בארצכם והיו לכם לאחוזה והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בפרך"- והרי בפרשת "משפטים" לשון זו נאמרה בעבד עברי נרצע-"ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם".
וכאן נאמר במפורש שרק בגויים מותר וצריך לעבוד לעולם. ומה השתנה? הרי גם פרשת "משפטים" וגם פרשתנו נאמרו בהר סיני? כמו כן, המילה "אחוזה" המופיעה כאן בעבד כנעני, מאוד מזכירה את "שדה אחוזה", ויש פה הקבלה בין השדות בארץ ישראל שהם אחוזה להם, לבין עבדים כנענים שגם הם נחשבים לאחוזה.
ומילא לגבי שדות הסברנו שאחוזים בישראל ומתקנים אחד את השני, אך מה שייך לשון זה בעבד כנעני?
וכפי שהסברנו בתחילת הפרשה, שפרשתנו והפרשה הבאה, נאמרו למשה בהר סיני לאחר חטא העגל בעלייה השנייה לקבלת הלוחות השניים (ולא לפני החטא, שאז נאמרה פרשת "משפטים"), העניין מובן!
כי לפני חטא העגל שפסקה זוהמתן של ישראל, והחומריות פחתה וחזרה כמו לפני חטא אדם הראשון (שהאדמה התקללה ונדרש לתקנה), ואז לא הייתה מניעה למוסד העבד העברי והאמה העבריה ועבד נרצע לעולם, ולא הוצרכה התורה להזהיר-"
לא תרדה בו בפרך" ו-"לא תעבוד בו עבודת עבד", כפי שמזהירה בפרשתנו- שמדובר לאחר חטא העגל וחזרה הזוהמה ויש חשש להתגברות יסוד העפר שבאדם.
ולכן מצריכה פרשתנו לקדש את החומר בעבודת שדה האחוזה, על מנת לתקן את יסוד העפר, וכן עבד כנעני החייב במצוות כאשה, יש מצווה לעבוד בו, כי יש בו תיקון כפי שיש בשדה אחוזה. ולכן שניהם נקראים-"אחוזה", כי יש לך אחיזה בהם ולהם בך לצורך תיקונם ותיקונך.
אך עבד עברי כבר לא רצוי כי יש חשש שישכח את אדוניו האמיתי-ה'-"
כי עבדיי הם"- ולא עבדים לעבדים.
ולכן ממשיכה התורה בדין עבד עברי שנמכר לגוי או לעבודה זרה ("
לעקר משפחת גר"- שנמכר לשרת שם), שאז וודאי לא מתאפשר לו קיום מצוות ולכן פה מופיעה המילה "גאולה" (כפי שהופיעה בדין מכירת שדה אחוזה, שגם שם, רק הבעלים המקורי יכול לתקן את יסוד העפר שבה ובו ולכן נדרשת גאולה), ואם לא השיגה ידו ולא יד קרוביו לגאלו-"ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו" וגם במקרה זה אין לעבוד בו עבודת עבד אלא כשכיר שנה בשנה-"לא ירדנו בפרך לעיניך"- משמע שהגויים שקנו את העבד העברי הם תחת שליטת ישראל-"כי לי בני ישראל עבדים, עבדיי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם", ולכן עבדות לגוי מונעת מהעבד לעבוד את ה' ולכן יש לגאלו, כפי שנגאלו ממצרים ויצאו מעבדות המצרים לעבודת ה' שזו גאולה לנשמה.
וכיוון שפרשה זו נאמרה מיד לאחר חטא העגל בעלות משה שנית אל הר סיני, לכן מזהירה התורה שוב לא לעשות אלילים בתור מתווכים לעבוד את ה', כמו שעשו בעגל ומוסיפה לאסור גם דברים שבעבר הותרו בפולחן, כמו מצבה, שיעקב אבינו נהג להקים מצבה לה' בכל מקום שהגיע-"
וישכם יעקב בבוקר וייקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה" (בראשית כ"ח), כעת לאחר חטא העגל, נאסרת  אפילו מצבה זו כפולחן לה' מחשש שתיהפך למתווך, כפי שקרה בעגל-"ופסל ומצבה לא תקימו לכם", וכן-"אבן משכית (שנהגו להשתחוות עליה) לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה". אך בבית המקדש מותר אבן משכית, רק בארצכם יש חשש שבסוף תיהפך למתווך.
ולכן מסיימת הפרשה "
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'"- הפרשה התחילה בשבת הארץ ומסתיימת בשבת בראשית, כדי שלא יחשבו שבכניסה לארץ חל מצב חדש שצריך לשמור רק את שבת הארץ, ולא שבתות השנה כפי ששמרו במדבר, ויחד עם זאת-"את מקדשי תיראו", ששם כן מותרת אבן משכית להשתחוות עליה, כי לא יאה שרצפת המקדש תהיה עפר, ואין כאן מורא מקדש, ולכן אבן משכית מותרת במקדש, ולמרות שנאסרה מלאכה בשבת, אך במקדש ישנן מלאכות שמחוייבות גם בשבת כהקרבת קרבנות השבת- תמידין ומוספין.


.