נורא דליבא היא תנועה ציבורית המאגדת אנשים איכפתיים שוחרי אמת

פירוש יגאל עמיר לפרשת השבוע
פרשת "בהעלותך"
שתי מילים חוזרות שוב ושוב בפרשתנו- עלייה ואסיפה. בחלק הראשון עד חטא המתאוננים שולט עניין העלייה-
"בהעלותך את הנרות", "העלה נרותיה", "עולה לה'", "והניף אהרן את הלוויים תנופה לפני ה'", "ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל", "ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר ונעלה הענן בבוקר ונסעו, או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו", "או חודש או ימים בהאריך הענן...ובהעלותו יסעו", "ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות".
וזאת בגלל שבחציה הראשון של הפרשה מדובר על מצוות שעשו בני ישראל-העלאת הנרות במנורת הזהב, חניכת הלוויים והכשרתם לעבודת המשכן, מצוות פסח ראשון ופסח שני, ציווי סדר מסעות על פי העלות הענן, חצוצרות הכסף-למסע המחנות ולמקרא העדה והנשיאים, תחילת המסע לארץ שזו עלייה כי עולים לארץ ישראל.
ואכן כשמסתיים חצי זה נאמר-"
ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך".
אך חציה השני של הפרשה עומד בסימן חטאים של עם ישראל ויחד איתם מתבלטת המילה אסיפה בסימן-"
אסף אלוקים את חרפתי" (בראשית ל')-"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה", "ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", "הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם", "ויאסוף שבעים איש מזקני העם", "וייאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל", "ויאספו את השליו", "תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף", "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד היאסף מרים".
וחציה זו של הפרשה מתחיל במילים-"
ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" המנוגד לפסוק הקודם שדיבר על "קומה ה'".
וכמו שהפרשה מתחילה בפרשת המנורה ושבעת הנרות-"
אל מול פני הנרות יאירו שבעת הנרות", כך מסתיימת הפרשה בשבעת הימים שחיכה עם ישראל למרים, בבחינת-אל מול מרים יאירו שבעת הימים- שחיכו לה כל עם ישראל.
וצריך לברר מדוע חוזרת פה הפרשה על פרשת מנורת הזהב ונרותיה, הלא כבר נאמר ציווי זה למשה מספר פעמים קודם, ראשית בפרשת "תרומה"- "
ועשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה" (שמות כ"ה), שנית בפרשת "תצווה"-"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד, באוהל מועד... יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני ה'...", וכן בסוף הפרשה-"ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה..." (שמות כ"ז) (שמות ל').
וכן בפרשת "פקודי"-"
והבאת את המנורה והעלית את נרותיה... ויעל הנרות לפני ה' כאשר ציווה ה' את משה" (שם, מ').
וכן בספר "ויקרא"-"
וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך... להעלות נר תמיד. מחוץ לפרוכת העדות... יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כ"ד).
כמו כן, מה הקשר בין ציווי המנורה לפרשה הבאה מיד לאחר מכן-חניכת הלוויים לעבודת המשכן?
גם מבחינת הזמן יש לברר מתי נאמר ציווי זה: האם ביום השמיני לחודש הראשון, בתחילת עבודת אהרן ובניו במשכן, או בזמן חניכת הלוויים שוודאי נאמרה בחודש השני לאחר מיפקד בני ישראל והלוויים (כי מוזכר כאן-"
כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל, תחת פיטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי"- משמע שכבר פדו את הבכורות של ישראל ובאו תחתם, דבר שקרה רק בחודש השני אחר המיפקדים של ישראל ולוי).
כמו כן, מדוע מזכירה כאן התורה את העניין שהמנורה היתה מיקשה זהב-"
וזהמעשה המנורה מיקשה זהב עד ירכה עד פירחה מיקשה היא..." מה זה קשור לעניין הדלקת הנרות במנורה וגם דבר זה נאמר כבר מספר פעמים בפרשת "תרומה" ובפרשת "ויקהל", כשדובר על ציווי ועשיית מנורת הזהב, אז מדוע זה נשנה כאן שוב?
ומעניין שלגבי שלושה דברים נאמרה המילה "מיקשה" בתורה:
הכרובים על הכפורת שעל ארון העדות-"
ועשית שניים כרובים זהבמיקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת" (שמות, כ"ה).
מנורת הזהב.
חצוצרות הכסף המופיעות בפרשתנו לצורך מקרא העדה ולמסע את המחנות-"
עשה לך שתי חצוצרות כסף מיקשה תעשה אותם והיו לך למיקרא העדה ולמסע את המחנות"- שני הראשונים מזהב והשלישי מכסף ובוודאי יש משמעות לכך שדווקא שלושת אלה נדרשים להיות מיקשה אחת.
כדי לענות על כל השאלות הנ"ל יש לשים לב לסוף הפרשה הקודמת
, פרשת "נשא", שעסקה בקרבנות הנשיאים שמייצגים את שניים עשר שבטי ישראל. מה שבולט לעין זה העניין המספרי שחוזר על עצמו בכל יום של קרבנות הנשיאים ובפרט בסיכום של כל הקרבנות הנסמך לפרשתנו לעניין מנורת הזהב.
בתחילה יש עניין שנים עשר הנשיאים המתנדבים קרבנם לחנוכת המזבח ומביאים בתחילה שש עגלות צב ושני עשר בקר, שאותם מצווה ה' לתת לעבודת הלוויים (גרשון ומררי ולא קהת שנושאים בכתף ולא בעגלות), לנשיאת חלקי המשכן.
אז יש לנו את המספר שש והכפולה שלו- שנים עשר.
לאחר מכן יש לנו כל קרבן נשיא בכל יום המורכב מקערת כסף אחת, שלושים ומאה משקלה (המקביל לשלושה עשר שבטים יחד עם לוי המרכיבים את מחנה ישראל
, כפול עשר),מזרק אחד כסף "שבעים שקל בשקל הקודש"- המקביל לשבעים הזקנים בפרשתנו שה' מאציל מהרוח שעל משה ושם עליהם ונושאים עם משה במשא העם.
לאחר מכן יש "
כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת" וזה כנגד הקדושה העשירית של קודש הקודשים שבעשור לחודש השביעי הכהן הגדול נכנס עם הקטורת לקודש הקודשים, ומקטירה בין שני בדי הארון שעליו נמצאת הכפורת ושני הכרובים שעשויים מיקשה זהב עם הכפורת, כפי שהכף עשוייה זהב.
לאחר מכן מביאים הנשיאים כל אחד ביומו קרבנות בעלי חיים שבסיכום הסופי בסוף פרשת "נשא" מגיעים בכללם-"
כל הבקר לעולה שנים עשר פרים, אילים שנים עשר, כבשים בני שנה שנים עשרומנחתם, ושעירי עיזים שנים עשר לחטאת וכל בקר זבח השלמים עשרים וארבעה פרים, אילים שישים, עתודים שישים, כבשים בני שנה שישים".
כך שיוצא שהכל כפולות של המספר שש. ובסיכום-"
קערות כסף שתים עשרה, מזרקי כסף שנים עשר, כפות זהב שתים עשרה. כל כסף הכלים אלפיים וארבע מאות בשקל הקודש. כפות זהב שתים עשרה... כל זהב הכפות עשרים ומאה"- גם כאן הכל כפולות של שש.
כמו כן יש לשים לב
, שמלבד בעלי החיים שהביאו הנשיאים כל יום,החומר הדומם שהביאו מורכב רק מזהב וכסף ולא חומר אחר (דברהמקביל לשלושת הכלים שנאמר בהם "מיקשה" ששניים מהם עשויים זהב- מנורת המאור והכרובים, ואחד כסף- חצוצרות הכסף שבפרשתנו).
פרשת "נשא" מסתיימת בפסוק תמוה-"
ובבא משה אל אוהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת אשר על ארוןהעדות מבין שני הכרובים וידבר אליו", ומיד מתחילה פרשתנו בציווי על הדלקת הנרות במנורה.
ומה שייך פסוק זה לקרבנות הנשיאים? הלא כבר נאמר דבר זה בתחילת ספר "ויקרא"- "
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר" (ויקרא א') וכן בפרשת "תרומה"- "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שמות כ"ה)?
ויש לשים לב שמוזכרים כאן שני הכרובים שבהם נאמר
"מיקשה", בצמידות למנורת המאור שגם בה נאמר "מיקשה זהב" ובהמשך מוזכרות חצוצרות הכסף, שגם בהן נאמר "מיקשה" וכנראה זה לא סתם.
וכפי שהזכרנו בסוף פרשת "במדבר" בעניין המספרים (ולכן גם ספר
"במדבר" נקרא "חומש הפקודים" על שם המספרים שמופיעים בו הרבה פעמים) ששבטי ישראל הם כנגד המספר שש של ששת ימי הבריאה, שבט לוי כנגד המספר שבע, הרוחניות שבחומר, והכהנים כנגד המספר שמונה שזה הקודש מעל הטבע מעל החומר, על פי זה מובן החיבור בין קרבנות הנשיאים (שבהם חוזר המספר שש וכפולותיו כי הם מייצגים את שבטי ישראל) ובין עניין משה הלוי המייצג את המספר שבע (הרוחניות שבחומר) ובין מנורת הזהב שאהרן הכהן המייצג את השמונה מדליק את השמן שמעל שבעת הנרות כמו שהשמונה הוא מעל השבע ומעל הטבע, לכן נאמר "בהעלותך" ולא "בהדליקך", כי השמן מעל שבעת הנרות ואהרן מעל שבט לוי.
ויש לשים לב, שכאן מדובר במנהיגים של כל חלק בעם ישראל: הנשיאים מנהיגי שנים עשר השבטים, משה מנהיג של שבט לוי ואהרן המנהיג של הכהנים, על אלה נאמר "מקשה זהב", שהכל מיקשה אחת ואין קיום לאחד בלא השני, צריך גם את השש גם את השבע וגם את השמונה, גם ישראלים גם לוויים וגם כהנים, ורק אז מגיע הקול המידבר מבין שני הכרובים, כלומר שכינת ה' בתוך ישראל, וזה גם הדבק המחבר את כולם למיקשה אחת, ובלעדי שכינת ה' אין קיום לעמ"י.
לכן כאן אין ציווי לאהרן בהדלקת המנורה כי זה כבר נאמר מספר פעמים קודם, אלא הציווי הוא שכאשר מעלה את הנרות כפי שכבר הצטווה בעבר
, צריך לדאוג לכך ששבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה.(דבר שלא נאמר בעבר, ומה שנאמר בפרשת "תרומה" למשה-"עשית את נרותיה שבעה והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", שם לא נאמר בפירוש ששבעת הנרות יאירו אל מול פני המנורה כי נאמר בלשון יחיד "והאיר", וכן לא נאמר "אל מול פני" אלא "על עבר פניה"), כי במנורה שוב חוזר בפני עצמו החיבור של ישראל, לוי והכהנים והשכינה שצריכים להיות מיקשה אחת, כי שלוש הנרות מצד אחד למנורה ושלוש הנרות מהצד השני מהווים שש כנגד שבטי ישראל, והנר השביעי- האמצעי בגוף המנורה עצמה זה שבט לוי, והשמן בנרות מעל, זה הנקודה השמינית של הכהנים, וכולם צריכים להאיר אל מול פני המנורה, שמולה נמצאת הפרוכת של קודש הקודשים ששם נמצא ארון ברית ה' והכרובים שעליו, ומשם הקול מידבר אל משה (כפי הדעה בגמרא שהמנורה היתה מוצבת מצפון לדרום).
יש לזכור כי כנגד המנורה בדרום, בצפון המשכן היה מוצב שולחן לחם הפנים שעליו מסודרים הלחמים שש שש-"
ושמת אותם שתיים מערכות שש המערכת, על השולחן הטהור לפני ה'... ביום השבת ביום השבת יערכנו לפני ה' תמיד מאת בני ישראל ברית עולם" (ויקרא כ"ד) ושם שוב חוזר עניין השש והשבע (השבת) ולכן מוזכר פעמיים המילה שבת כנגד פעמיים מערכות השש, וכן מוזכר שם גם השמונה בהמשך הפסוק-"והיתה לאהרן ובניו, ואכלוהו במקום קדוש כי קודש קודשים הוא לו מאשי ה' חוק עולם" (שם, שם), בדיוק כפי שבמנורה יש את השילוב המרובע של ישראל, לויים, הכהנים והשכינה.
ולכן מיד לאחר מכן מגיעה פרשת חניכת הלווים לעבודת המשכן, ששם בא לידי ביטוי השילוב של ארבעת החלקים שהזכרנו, אך לא בנציגיהם אלא בעם עצמו
- הלוויים כולם, בני ישראל כולם הנדרשים לסמוך ידיהם על הלוויים (כפי שסומכים על קרבן), אהרן ובניו הכהנים (המהווים את כל הכהנים ברגע זה) המניפים את הלוויים תנופה לפני ה'.
לכן נאמר בחניכת הלוויים
- "כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל"- כי לכאורה לא מובן מדוע נאמרת פעמיים המילה "נתונים" אלא לפי מה שהסברנו ששבט לוי הוא בתוך בני ישראל- השביעי, מכל צד ששה שבטים, אז אכן יש כאן רמז שכל ששה שבטים נותנים כקרבן את שבט לוי האמצעי- השביעי, לה', לכן נאמר פעמיים "נתונים" כי יש פעמיים שש שבטי ישראל.
ולכן כאשר ה' נותן את הלוויים לאהרן ולבניו לעבוד את עבודת בני ישראל במשכן בתור שליחי עם ישראל, נאמר רק פעם אחת נתונים, כי ניתנים מיד ה' שהוא אחד-"
ואתנה את הלוויים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד ולכפר על בני ישראל".
ואם בפרשת "שמיני
" חזר שוב ושוב עניין השמונה, אז פרשתנו היא פרשת השבע: כי מתחילה בשבעת הנרות וממשיכה בחניכת הלווים שהם הנקודה השביעית של עם ישראל ולאחר מכן קרבן הפסח המוקרב בארבעה עשר בניסן- שוב כפולה של שבע, פסח שני שנעשה בארבעה עשר לחודש השני, שהוא כפולה של שבע, ואחר כך חובב בן רעואל המדייני חותן משה שמהווה את נקודת השבע באומות העולם (כפי שהסברנו בהרחבה בפרשת "יתרו"), ושבעים הזקנים שנבחרו לשאת במשא העם עם משה ונאצלה עליהם הרוח והפרשה מסתיימת בצרעת מרים שחיכו לה העם שבעה ימים.
פרשתנו פרשת השבע נמצאת בין שני מספרי השש: מלפניה קרבנות הנשיאים וכפולות השש, ואחריה שנים עשר המרגלים בפרשת "שלח לך" שזה גם כפולות השש וגם שם לא נכלל שבט לוי במרגלים.
כך שיוצא  שש לפני שבע, שבע באמצע ושש אחרי זה
, מקביל למסעות מחנה ישראל, שלאחר ששה שבטים נסע אוהל מועד מחנה הלויים, ולאחריהם ששה שבטים, כפי שהזכרנו בפרשת "במדבר", וכפי שמוזכר בפרשתנו במסע הראשון ממדבר סיני למדבר פארן.
ובחניכת הלוויים לעבודתם במשכן מתעוררות מספר שאלות, האם כל הלויים (אף אלה מגיל חודש שנפקדו) נחנכו ועברו את תהליך הזאת מי חטאת, גילוח כל שערם, כיבוס בגדיהם, הקרבתם לפני אוהל מועד, סמיכת בני ישראל את ידיהם עליהם, הנפתם על ידי אהרן ובניו וסמיכת ידיהם על ראש הפרים?
או רק הלויים מגיל שלושים עד חמישים שזה טווח הגילים שיכולים לעבוד בעבודת המשכן, ולכן זקוקים לחניכה זו.
האם משה, אהרן ובניו גם היו בכלל הלוויים לגילוח השיער ולהזאת מי חטאת ולתנופה או שלא צריכים, כי כבר הוכשרו לעבודת המשכן בשבעת ימי המילואים וביום השמיני?
כמו כן, הלווים נדרשים להביא פר בן בקר לעולה ופר בן בקר לחטאת-"
לכפר על הלוויים", מדוע צריך לכפר על הלוויים, הרי הם היחידיםשלא חטאו בעגל, ואף להיפך- כשמשה צעק "מילה' אלי", נקבצו אליו כל בני לוי והמיתו את עובדי העגל, אז מדוע צריך פר בן בקר לחטאת ופר בן בקר לעולה לכפר עליהם?
וכן המילים "לכפר על הלוויים" מתייחסות גם לפר העולה, הרי קרבן עולה לא בא בשביל לכפר כמו חטאת, אלא כנדבה?
אמנם כאן זה חובה ולא נדבה, אך זה רק לצורך חניכתם ולא כפרה על עוון?
כמו כן בהמשך נאמר "
ויתחטאו הלוויים ויכבסו בגדיהם וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' ויכפר עליהם אהרן לטהרם", משמע שהכפרה נועדה לטהר ולא לכפר על עוון.
ולכאורה מה שייך כפרה לטהרה? במה היו טמאים? הרי כבר היזו עליהם מי חטאת של פרה אדומה לטהרה מטומאת מת, ולא מצינו קרבן חטאת או עולה שמטהרים אדם מטומאה? אמנם דבר דומה מצינו במחוסרי כפרה שמביאים קרבן ונטהרים- יולדת, זב, מצורע וזבה גדולה.
אך הם נטהרים ביום שלפני הבאת קרבנם (אם זה ביום השביעי אצל זב ומצורע וזבה גדולה, שאז טובלים ולמחרת מביאים את קרבנם, ואם זו יולדת שטובלת ביום השביעי לזכר או לאחר שבועיים לנקבה ולאחר שלושים ושלושה יום לזכר ושישים וששה יום לנקבה, ביום הארבעים ואחת או השמונים ואחת מביאה קרבנה-"
וכיפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא י"ב)) וביום שלאחר מכן מביאים קרבן כדי שיוכלו לאכול בקדשים, ולא בגלל שעדיין טמאים בטומאה שהיתה להם בתחילה.
וכמו כן
, שם באמת הקרבנות באים לכפר על חטא כלשהו ואילו כאן במה חטאו הלוויים שצריכים כפרה?
וניתן לומר
, שהמושג כפרה לא תמיד בא על חטא אלא גם במקום שנועד להעלות אדם מדרגתו לדרגת קדושה גבוהה יותר שאז נדרשים ממנו חובות ואחריות גדולים יותר מאשר היה לפני כן.
ולכן גם במחוסרי כפרה, כגון יולדת, למרות שכבר טבלה מטומאתה, אך כדי להיות בדרגה של אכילת קודשים נדרש ממנהלהביא קרבנות למרות שלא חטאה.
לכן הלווים בחניכתם, שנועדה להעלותם לדרגה שבה היו הבכורים בישראל (שגם הם עלו למדרגתם במכת בכורות במצרים, שבכורי ישראל לא מתו כשאר בכורות המצרים, ובכך קיבלו מחויבות על הצלתם והוקדשו לה', ובכורות המצרים היו מעין קרבן שלהם כדי לעלות למדרגת קדושה זו) וכדי שיוכלו לשרת במשכן ולהיות משרתי ה' אז העלייה לדרגה גבוהה מזקיקה קרבן כדי לכפר על המצב הקודם, שבהשוואה לדרגה החדשה נחשב למצב של חטא שדורש כפרה.
ועל פי דברים אלו מובן מדוע אהרן ובניו לא נחנכו יחד עם הלוויים ולא גילחו שערם ולא הוזו מי חטאת, כי הםכבר הגיעו למדרגתם בשבעת ימי המילואים של המשכן, שאז רחץ משה בשרם במים, והלבישם בגדי הכהונה ומשח אותם בשמן המשחה והקריב את קרבנות המילואים כדי לקדשם לעבודת המשכן.
ומשה עצמו לא הוצרך בחניכה כלל, כי בארבעים היום על הר סיני ללא אוכל ושתיה ובקבלו את הלוחות, כבר הגיע לדרגת קדושההכי גדולה שיכול להגיע בן אנוש, כי נטהר באש שזו הטהרה הגדולה מכולם- האש על הר סיני. ובאש דיבורו פנים אל פנים עם ה'.
ולכן לא מוזכר במשה שום חניכה וטהרה במים בשבעת ימי המילואים, למרות שכיהן אז ככהן גדול, עד היום השמיני שאז נכנסו אהרן ובניו לעבודת המשכן ככהני ה'.
אמנם באהרן ובניו לא נאמר בחניכתם הביטוי "
לכפר עליהם לטהרם", כי הם נועדו לתפקיד הכהונה מראש עוד בארבעים היום הראשונים של משה על הר סיני, שאז נאמרה לו פרשת "תרומה" ופרשת "תצווה" ששם יועד לאהרן לבניו תפקיד משרתי ה', עוד לפני חטא העגל, כך שהגיעו לדרגתם עוד בטרם חל בכלל מושג הטומאה, שכפי שהסברנו, חל רק בהקמת המשכן.
לעומת זאת
, שבט לוי לא נועד מראש לעבודת המשכן כי אם הבכורות הישראלים, אך לאחר חטא העגל נידחו בכורות ישראל מתפקידם, והוחלפו בלוויים שלא חטאו בחטא העגל, ולכן יש כאן עלייה ללוויים למדרגה שלא היתה שייכת להם מהתחלה, ולכן נאמר הביטוי "לכפר עליהם לטהרם" כי ביחס לדרגה הקודמת שבה היו יש כאן תוספת קדושה וטהרה.
ולכן, דווקא בלוויים נאמרה "תנופה" ולא בכהנים בזמן חניכתם. כי הלוויים באו תמורת הבכורות והנפתם לה' ע"י אהרן ובניו מסמלת את העלאתם במדרגה והקדשתם לה', בדיוק כמו העלאת שבעת הנרות במנורת הזהב אל מול פני המנורהכך מועלים הלוויים אל הדרגה השביעית  לפני ה' ובכך יש להם עלייה.
וזו גם הסיבה שבאהרן ובניו לא היתה הזאת מי חטאת של פרה אדומה ובלוויים כן, כי ביחס למדרגתם החדשה, הלוויים היו נחשבים עד כה כטמאי מתים (שאסורים להיכנס במחנה שכינה- אוהל מועד) ועל ידי הזאת מי חטאת ניתנה  להם הרשות להיכנס כמו כל טמא מת שאחר שהוזה עליו מי פרה אדומה יכול להיכנס למחנה שכינה.
והד לרעיון זה מובא במשנה, מסכת חגיגה, פרק ב' בהלכה ז'- "בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה" כלומר : למרות שהפרושים מקפידים על טהרה מיוחדת, בכל זאת ביחס לאוכלי תרומה (הכהנים) בגדיהם נחשבים כטמאי מדרס הזב לאוכלי התרומה, כי על אוכלי התרומה מוטלת הקפדה נוספת לענייני טומאה.
והעברת התער על בשרם וכיבוס בגדיהם מזכירה את טהרת המצורע הנדרשת על מנת שיוכל לחזור למחנה ישראל-"
וכיבס המיטהר את בגדיו וגילח את כל שערו ורחץ במים וטהר ואחר יבוא אל המחנה וישב מחוץ לאוהלו שבעת ימים" (ויקרא י"ג).
ויש כאן בלוויים שלושה דרכי טהרה: של טמא מת- הזאת מי פרה אדומה, של מצורע-גילוח כל שער גופם וכיבוס בגדיהם, ושל מחוסרי כפרה-הצריכים להביא קרבן על מנת לאכול בקדשים.
כמו כן הנפת הלוויים על ידי אהרן הכהן מקבילה להנפת אשם מצורע שהכהן מניף את הכבש כשהוא עדיין חי, כמו הלוויים כאן.
ובכך הלוויים מהווים קרבן כפרה על בני ישראל על חטא העגל, ולכן נדרשים כל ישראל לסמוך עליהם את ידיהם, כפי שבעל הקרבן צריך לסמוך ידיו על קרבנו, וכן הלוויים עצמם מביאים קרבן ולכן צריכים לסמוך ידיהם על ראש הפרים כך שיש כאן במקביל קרבן שמביא קרבן.
וכל הפעולות הללו מאפשרות כניסה נוספת והתקרבות נוספת למשכן ה' ממצב קודם של ריחוק בדיוק כפי שמצורע וטמא המת והזב צריכים לעשות טהרה כדי לחזור למצבם הקודם.
אך כיוון שהלוויים לא מגיעים לדרגת הכהנים של עבודת קרבנות וכניסה למשכן עצמו, לכן לא מביאים קרבן שלמים-איל מילואים כפי שהביאו הכהנים בחניכתם.
אך כיוון שחניכת הלוויים היא חד פעמית ולא מצינו בתורה ובנביאים שנעשתה לאחר מכן חניכה כזו, כנ"ל לגבי הכהנים- שבעת ימי המילואים היו חניכה חד פעמית ודבר זה לא חזר על עצמו בכל כהן שנולד מחדש.
לכן צריך לומר שחניכה זו נעשתה בכל הלוויים (למעט משה, אהרן ובניו שכבר נחנכו כפי שהסברנו) ולא רק באלה שמבן שלושים עד חמישים, כי אז כל אלה שמבן חודש ומעלה עד שלושים לא יכלו לשרת במשכן בהגיעם לגיל שלושים, כי לא עברו את החניכה.
כמו כן, כאן נאמר-"
ואקח את הלוויים תחת כל בכור בבני ישראל" וכל הלוויים פדו את בכורי ישראל מגיל חודש ומעלה, ועליהם נאמר עניין חניכה זו, משמע שכולם עברו את הזאת מי החטאת וגילוח השיער וסמיכת ישראל עליהם והנפתם על ידי אהרן ובניו.
ודבר זה מתחזק מהעניין הבא שעוסקת בו פרשתנו-"
וידבר ה' אל משה לאמר זאת אשר ללוויים, מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבוא לצבואצבא בעבודת אוהל מועד", שדבר זה סותר לכאורה את הפרשה הקודמת בה נאמר שהלוויים באים לצבא מגיל שלושים ולא מגיל עשרים וחמש?
אך בכל אופן מוכח מכאן שגם הלוויים פחות מגיל שלושים נחנכו כי הרי מגיל עשרים וחמש נקראים לצבוא צבא באוהל מועד ואם כן וודאי נחנכו, ואם נחנכו פחות מגיל שלושים אז סימן שגיל שלושים לא מקודש לחניכה ואז חוזרים לעניין כל הלויים מגיל חודש שנחנכו, כי עד כה לא נאמר דבר על גיל עשרים וחמש רק על גיל חודש או שלושים ומעלה
.
לגבי הסתירה שהזכרנו, בין האמור כעת, שהלוויים באים לצבוא צבא בגיל עשריםוחמש, לעומת פרשת "נשא" ששם נאמר- "
מבן שלושים שנה ומעלה ועד בן חמישים שנה, כל הבא לצבא לעבודה באוהל מועד" (במדבר ד'), אז יש לשים לב ללשון המוזכרת כאן-"מבן חמש ועשרים שנה יבוא לצבוא צבא בעבודת אוהל מועד", לא מוזכר כאן שבא לעבוד, אלא לצבוא צבא בעבודת אוהל מועד: כלומר ללמוד את העבודה אך לא לעבוד.
ואם תשאל מה יש ללמוד חמש שנים הלא העבודה התמצתה בפירוק והקמת המשכן ונשיאת חלקיו בזמן המסעות?
אז פה יש ללמוד מבני גרשון, שבהם נאמר גם הלשון "לצבוא צבא"-"
נשא את ראש בני גרשון... מבן שלושים שנה... כל הבא לצבוא צבאלעבוד עבודה באוהל מועד",
בניגוד לבני קהת ובני מררי שבהם נאמר רק
"הבא לצבא", ומדוע ההבדל?
ויש לשים לב לעבודת בני גרשון המופקדים על כל נושא האריגים של המשכן-יריעות המשכן
, אוהל יריעות העיזים, מכסה עורות האילים המאדמים שעל המשכן, מכסה התחש אשר עליו, מסך פתח אוהל מועד, קלעי החצר, מסך פתח שער החצר ומיתריהם וכל כלי עבודתם.
ובבני גרשון בלבד נאמר הביטוי-"
ואת כל אשר ייעשה להם ועבדו", מה שלא נאמר בכלי הקודש שנשאו בני קהת, ובקרשי המשכן- בריחיו, עמודיו, אדניו ועמודי החצר ואדניהם ויתדותם ומיתריהם,שנשאו בני מררי.
וזאת בגלל שביריעות המשכן ובאריגיו יש כל הזמן בלאי שצריך לתקנם ולארוג חדשים, מה שאין כן בכלי המשכן העשויים זהב וכסף ובקרשי המשכן
, בריחיו ועמודיו שרק אחת לכמה שנים מתבלים וצריך להחליפם או לתקנם, לכן נאמר הביטוי "כל אשר ייעשה להם" כלומר כל התיקונים בבדים שצריך לעשות וללמוד איך לתפור ולארוג, ולכן צריך לבוא כבר בגיל עשרים וחמש למרות שעדיין לא נושאים ועובדים במשא המשכן עד גיל שלושים. ובכך שותפים כל משפחות הלוי- ללימוד טוויית החוטים ואריגת הבדים ולתיקונם, לכן נאמר-"לצבוא צבא לעבודת אוהל מועד", ולא נאמר "לעבוד את עבודת אוהל מועד".
ובגיל חמישים שבים מצבא העבודה-"
ולא יעבוד עוד.ושרת את אחיו באוהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד"- הן בנשיאת משאות, הן בתיקון ותפירת הבדים, מי שמעל גילחמישים לא עושה זאת יותר אלא רק בתפקידי שמירה מסביב למשכן.
ומכאן גם מוכח שמשה, אהרן ובניו, לא נכללו בחניכת הלוויים, כי משה ואהרן היו כבר מעל גיל שמונים וכנראה גם בני אהרן היו כבר מעל גיל חמישים ובכל זאת עבדו בימי המילואים ולאחריהם במשכן.
וכעת שוב חוזרת התורה אחורה בזמן. לאחרחניכת הלוויים שנעשתה לאחר מיפקדם בחודש השני, חוזרת התורה שוב לחודש הראשון, לזמן הקרבת קורבנות הנשיאים וחנוכת המשכן-"
וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחודש הראשון לאמר: ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחודש הזה..."
ומדוע לא נאמרה בספר "ויקרא" העוסק בחודש הראשון?
אז ראשית אפשר לומר: כיוון שבעניין זה מדובר על הטמאים לנפש- טומאת מת, שלא יכלו לעשות הפסח
, ומחמת זה נאמרה פרשת פסח שני, שאכן חל בחודש השני התואם לזמן של ספר "במדבר", ולכן הוצרכה התורה להזכיר את הסיבה שמחמתה נאמרה פרשת פסח שני, ולכן חזרה אחורה לפסח ראשון.
שנית, במסגרת הבאת כל הקורבנות של נשיאי ישראל וחניכת הלוויים, הובא גם הקרבן שכל איש מישראל הביא- קרבן הפסח הראשון והשני, ובקרבן זה שותפים כל ישראל- כהנים
, לויים וישראלים ואף גרים, ובכך נשלם כל עם ישראל כמיקשה אחת בהביאו קורבן לחנוכת המשכן, שהסתיימה יומיים לפני הפסח, ובעצם קרבן הפסח היה חניכת עם ישראל כולו בעבודת המשכן הכללית.
אך לעצם העניין יש לשאול: מיהם האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אשר לא יכלו לעשות את הפסח הראשון?
מהמילה
"אנשים" משמע, שלא מדובר בשבט שלם, ולכן לא מדובר בשבט לוי שנטמא לנפש אדם, אחר חטא העגל כשהרגו את עובדי העגל.
וכפי שהסברנו בספר "ויקרא": דיני טומאה וטהרה החלו רק עם הקמת המשכן, ולכן משה רבנו לא היה טמא לנפש, למרות שהרג את המצרי בנעוריו במצרים, וכן יהושע וישראל שהשתתפו במלחמה בעמלק ברפידים, לא היו טמאים לנפש אדם, כי כל זה היה קודם הקמת המשכן.
וכמו כן הרג עובדי העגל על ידי שבט לוי היה קודם הקמת המשכן ולכן לא היו טמאים לנפש אדם
.
כי רק בשכון ה' בתוך בני ישראל, אז החלה מהות הטומאה במקביל לקדושה, כי
-"גם את זה לעומת זה עשה האלוקים" (קהלת ז')-כפי שפירטנו באריכות בספר "ויקרא".
(לכן לא מוצאים בכל הקורבנות שהקריבו הראשונים- נח, אברהם, יצחק, יעקב, וכן בבוא יתרו אל משה-"ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוקים ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלוקים" (שמות י"ח), לא מוזכר שום טקס טהרה לפני הקרבת הקרבן של רחיצה במים או הזאת מי פרה אדומה וכן לאחר מעמד הר סיני "ויכתוב משה את כל דברי ה' וישכם בבוקר ויבן מזבח תחת ההר... וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים" (שמות כ"ד), לא מוזכרת שום טהרה למרות שכבר היה מעמד הר סיני.
אמנם לפני מעמד הר סיני נאמר
-"ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם היום ומחר וכיבסו שמלותם... וירד משה מן ההר אל העם ויקדש את העם ויכבסו שמלותם, ויאמר אל העם היו נכונים לשלושת ימים אל תיגשו אל אשה" (שמות י"ט), אך שם זה לא במובן טהרה, אלא במובן של הכנה וכבוד לקראת מעמד הר סיני, בדיוק כפי שבמעמד הסנה ה' אומר אל משה-"אל תיקרב הלום, של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" (שמות ג'), והמילה "וקידשתם" היא במובן של זימון והכנה ולא במובן של קדושה וטהרה מטומאה, כי אז עוד לא היה מושג של טומאה שצריך להיטהר ממנה, לפני התקרבות אל הקודש.
כפי שנאמר "
קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו') ששם לקדש זה במובן לזמן ולהתכונן למלחמה ולא קדושה במובן של טהרה וקדושה).
ואם כן, מי הם האנשים הטמאים לנפש שלא יכלו לעשות את הפסח הראשון
, כי הלא עברו רקשלוש עשרה יום מאז הקמת המשכן שאז נוצרה משמעות של טומאה?
אז ייתכן שבשלושה עשר ימים אלה מתו באופן טבעי אנשים מזקנה והעוסקים בקבורתם נטמאו.
ויתכן שמדובר במישאל ואלצפן הלוויים שהוציאו את גופותיהם של נדב ואביהוא מהמשכן כאשר מתו ביום השמיני-"
ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן ויאמר אליהם קירבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה, ויקרבו וישאום בכותונותם אל מחוץ למחנה כאשר דיבר משה" (ויקרא י'), ובכוונה משה לא אמר זאת לאלעזר ואיתמר אחיהם שיוציאו את המתים מחוץ למשכן, כדי שלא ייטמאו בטומאת מת ולא יוכלו להמשיך בעבודת המשכן ולהקריב את קורבנות היום השמיני וקורבנות הנשיאים בימים שלאחר מכן, סימן שהחלה כבר הטומאה לחול.
ומדוע לא היזו מי חטאת (פרה אדומה) על האנשים הטמאים לנפש על מנת שיוכלו להקריב קרבן פסח בטהרה
?
אז אם מדובר במישאל ואלצפן, אז הם נטמאו ביום השמיני, ועד ארבעה עשר בניסן יש רק שישה ימים, בזמן שלהיטהר מטומאת מת צריך לפחות שבעה ימים לכל תהליך הטהרה (כפי שמפורט בפרשת
"חוקת") וגם אם מדובר באנשים אחרים שנטמאו למתם לפני השמיני לחודש עדיין יש הכרח לומר שכל פרשת טהרת פרה אדומה נאמרה לאחר היום השמיני ולא לפני כן, כי רק ביום השמיני התחילה עבודת הכהנים במשכן ורק כהנים יכולים לעשות את טהרת פרה אדומה, לכן לא נותרו שבעה ימים עד הפסח לצורך הטהרה.
כמו כן בפרשת "חוקת" שבה נאמרה פרשת פרה אדומה: "
דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה... ונתתם אותה אל אלעזר הכהן..." (במדבר י"ט), ומוכרח להיות שנדב הבכור כבר לא היה בחיים כשנאמרה פרשה זו, כי אחרת לא היו מטילים את עשייתה על אלעזר הכהן אחיו הקטן ממנו אלא על נדב.
דבר זה מהווה הוכחה גם לכך שחניכת הלווים על ידי הזאת מי חטאת, היתה רק בחודש השני לאחר מיפקדם, ולא בהקמת המשכן בחודש הראשון, כי אז לא היו מספיקים להיטהר לפני הפסח, כי נשארו לכל הפחות רק שישה ימים מרגע הציווי על פרה אדומה על אלעזר הכהן.
והסיבה שבחודש השני הוזקקו להזאת מי חטאת, והלא לא נטמאו באמת למת לאחר הקמת המשכן? זה כבר הסברנו לעיל שלא נועדה לטהרה מטומאת מת, אלא להעלאתם מדרגה נמוכה לדרגה גבוהה על מנת להיות משרתי ה' במשכן.
עניין חוסר הזמן להיטהר,  שעיכב בעד האנשים הטמאים, מוכח מכך שנאמר "
ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", משמע שיום למחרת כן יכלו לעשות הפסח, כי אז נשלמו שבעה ימים לטהרת מי חטאת, רק יום קודם עדיין לא יכלו, כי עברו רק שישה ימים מאז הטומאה, או מהציווי על פרה אדומה, וביום שלאחר ארבעה עשר בניסן כבר עבר זמן הקרבן למרות שכבר היו טהורים באותו היום, לכן נאלצו להמתין לחודש השני- לפסח שני.
וכן באומרם-"
למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו", משמע שרק במועדו- ארבעה עשר בניסן, לא יכלו להקריב, אך במועד אחר, למשל למחרת יכלו להקריב, כפי שהסברנו.
הביטוי שאומרים האנשים הטמאים-
"למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'... בתוך בני ישראל" מעניין, כי בניגוד למשמעות בימינו שזה מלשון גרוע, כלומר- למה נהיה גרועים יותר מאחרים, משמעות זו לא שייכת במקרה זה, כי הרי אתם טמאים לנפש, ולכן אינכם יכולים להתקרב לקודש, ואכן אתם כן גרועים מאחרים שלא נטמאו אז מה השאלה?
אך בלשון התורה השורש ג.ר.ע משמעותו חסר-"
שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כ"א), "לא תוסיפו... ולא תגרעו ממנו" (דברים ד'), שפה זה בבירור- לא  תחסירו מהמצוות ולא תחסיר מהאשה את זכויותיה. אם כן כאן אומרים הטמאים למה ניחסר מכלל עם ישראל שמקריבים קרבן לה'?
כלומר
, כפי שהסברנו, שיש כאן עניין של מיקשה אחת של כל ישראל, הלוויים והכהנים השותפים לקרבן לה' ונעשים מיקשה אחת, אם כן, כאשר יש כמה אנשים טמאים שלא יכולים להקריב אז נחסר מהמיקשה אחת כמה אנשים ויש פה חסרון שלא יוכל לתקון, כי דרישת ה' היא שכל עם ישראל יקריבו כאחד ורק אז ראויים לשכינת ה' בתוכם, וכעת יש גרעון וחסרון בשלמות של עמ"י.
ועל כך ה' מסכים שלא ייתכן שיהיה חסרון במקריבים ולכן נאמרת פרשת פסח שני, מעין מועד ב' לאלה שלא יכלו להקריב בפסח ראשון מחמת אונס, אך זאת רק למי שבאמת לא יכל כי היה טמא או בדרך רחוקה, אך מי שהיהטהור וקרוב ובכל זאת התרשל ולא עשה פסח ראשון, אין לו תקנה בפסח שני-"
ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" והוא ניגרע ממצבת עם ישראל כי פרש מעם ישראל ופגם במיקשה ולכן נכרת מעמיו ולא נכלל יותר במיקשה של עם ישראל- עם ה'.
לעומת זאת
, גם מי שלא מעם ישראל במקור אלא התגייר גרות צדק גם הוא נכלל במיקשה אחת-"חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ" וצריך לעשות הפסח עם כל ישראל.
ועניין המיקשה אחת מתבטא גם בקרבן הפסח עצמו ובכך שונה משאר הקרבנות שמחולקים לנתחים ואילו קרבן הפסח הוא היחיד שנאמר בו-"
אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו" (שמות י"ב), וכן-"לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו"- צריך להיות מיקשה אחת בצלייתו ובאכילתו ולא לנתחו לנתחים ולא להשאיר ממנו כלום לאחר אכילתו ולא לשבור בו עצם.
ויש לשאול
, מדוע צריך ציווי על הפסח הלא כבר נצטוו עליו לדורות עוד בפסח מצרים-"והיה היום הזה לכם לזכרון וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחוגוהו, שבעת ימים מצות תאכלו..." (שם, שם)?
ואם תאמר ששם גם כתוב-"
והיה כי תבואו אל הארץ אשר ייתן ה' לכם  כאשר דיבר ושמרתם את העבודה הזאת" (שם, שם), וכן בהמשך-"והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחיתי... ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה" (שם, י"ג)
משמע שרק כשיכנסו לארץ יצטרכו לעשות פסח, אם כן מדוע הצטוו עכשיו במדבר לעשות פסח בסתירה לציווי שרק כשיכנסו לארץ?
כמו כן, מדוע לא המשיכו לעשות את הפסח בכל הארבעים שנה במדבר, אם הצטוו גם במדבר לעשות פסח?
אמנם במסכת יבמות דף ע"א, עמוד ב'
, נאמר- שלא יכלו לעשות את הפסח במדבר, כי נולדו להם בנים ועבדים, אשר לא יכלו למול אותם מחמת הסכנה הבריאותית בדרך, ולכן לא יכלו לעשות פסח, כדעת האומר "מילת זכריו ועבדיו מעכבת בו" (מכילתא בא ט"ו) כלומר מי שיש לו ילדים שלא נימולו גם הוא עצמו לא יכול להקריב הפסח.
אך ב
"ספרי" (בהעלותך ס"ז) נאמר: "בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה", אך אם כן מדוע משה רבנו לא דאג שיעשו את הפסח כל שנות המדבר? וכן הדיעה הראשונה שלא עשו הפסח בגלל הילדים שלא נימולו, אם כן איך עשו את הפסח כעת בשנה השנייה, הרי גם במשך השנה הראשונה ליציאת מצרים נולדו ילדים שלא נימולו, והרי דיעה זו נסמכת על הפסוק ביהושע פרק ה': "כי מולים היו כל העם היוצאים, וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו... ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח..." משמע שכל הנולדים במדבר מהרגע הראשון ליציאת מצרים לא נימולו, אזאיך עשו הוריהם את הפסח בשנה השנייה?
אמנם רד"ק שם במקום אומר: שבשנה הראשונה,כשהגיעו להר סיני נשארו שם שנה עד עשרים לחודש אייר בשנה השניה, ולכן יכלו למול את הנולדים בשנה הראשונה, כי חנו במקום, ולא נסעו בדרך ולא היתה סכנה לנימולים, ולכן יכלו לעשות את הפסח בשנה השניה, מה שלא התאפשר אחר כך כשהיו במסעות במדבר ולא ידעו מתי נוסעים ומתי חונים ולכמה זמן יחנו, לכן לא יכלו למול את בניהם מחמת הסכנה וממילא לא יכלו לעשות את הפסח.
אך אם כך שיש מצוות פסח גם במדבר,ורק מחמת אונס הדרך לא יכלו לעשותו במשך ארבעים שנה,מדוע ה' לא הודיע להם לפני כל פסח שיכולים לחנות לפחות חודש ובחודש הזה ימולו את כל הנולדים ואז יוכלו לעשות את הפסח ללא חשש, הרי זו מצוות עשה שיש עימה כרת למי שלא עושה
?
לכן נראה לומר שבאמת הציווי על פסח, חל רק בכניסה לארץ כפי שנאמר בפסח מצרים, ולכן במדבר לא עשו את הפסח ארבעים שנה, כי אין חיוב ורק בכניסה לארץ מיד עשו את הפסח כפי שמופיע ב
"יהושע" ה'.
אך כעת לאחר חטא העגל שבעקבותיו נידחו הבכורות של ישראל מעבודת המשכן ונבחרו הלוויים במקומם ולכן נוצר הצורך בחניכה של כל ישראל על ידי קרבן פסח כפי שנחנכו הלוויים בקרבנותיהם והכהנים בשבעת ימי המילואים, כדי שכל עם ישראל כמיקשה אחת יקריבו קרבנות, בפרט שהפסח בשנה השנייה חל יומיים לאחר תום הקרבת קרבנות הנשיאים, ולכן ציווה ה' באופן חד פעמי על הקרבת הפסח במדבר ולא חזר בו מהציווי על פסח רק בכניסה לארץ.
לכן מלו ישראל את בניהם בשנה הראשונה (לדיעה שמילת זכרים מעכבת), כפי שאומר הרד"ק, כיוון שחנו במקום זמן רב ויכלו למול את בניהם.
ומה שכתוב ב
"יהושע" שכל הילודים במדבר לא מלו יש לדייק במילים שם-"הילודים במדברבדרך... לא מלו", כלומר: בזמן שהיו בדרך לא מלו וזה קרה רק בשנה השניה לאחר עוזבם את הר סיני שאז נוצר מצב שלא יודעים מתי חונים ומתי נוסעים כי זה תלוי בעליית הענן מעל המשכן ובשוכנו עליו, כפי שנראה בהמשך הפרשה.
אך בשנה הראשונה
, שלא היו בדרך, אלא חנו בהר סיני כמעט שנה שלמה, יכלו למול את בניהם וממילא יכלו גם לעשות את הפסח החד פעמי שה' ציווה לצורך חניכתם, ולכן הטמאים אומרים-"למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל", כי הרי הציווי הוא לצורך קרבן ה', חניכה של המשכן על ידי כלל ישראל ואנחנו רוצים להיות חלק מהמיקשה של עם ישראל.
לכן ה' מצווה על פסח שני עבורם, כי עד תחילת המסע לארץ שתחל בעשרים לחודש השני יש זמן חניכה, כפי שהלווים נחנכו בחודש השני.
ולפי הדיעה שמילת זכרים לא מעכבת, ייתכן שלא מלו גם בשנה הראשונה את ילדיהם, ובכל זאת עשו את הפסח בשנה השנייה, כי הילדים שנולדו היו בני פחות משנה ולא מחוייבים במצוות ואבותיהם לפי דיעה זו יכולים להקריב הפסח למרות שילדיהם לא נימולו.
כעת יש לברר, האם בנוסף לקרבן הפסח קיימו גם את מצוות אכילת מצות שבעה ימים, או שגם זה נכלל בתנאי של הכניסה לארץ, וכיוון שכאן הוזכר רק הקרבת הפסח
, לא חויבו באכילת מצות, לא בפסח זה ולא בשאר פסחים של ארבעים שנה במדבר?
מצד שני
, נאמר כאן-"ככל חוקותיו וככל משפטיו תעשו אותו"- ואחד ממשפטי הפסח מופיע בפרשת "בא"- "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות י"ב), וכן כאן בפסח שני מוזכר-"על מצות ומרורים יאכלוהו" ולא יתכן שפסח שני חמור מפסח ראשון, ואם בפסח שני הצטוו לאכול את הפסח על מצות ומרורים, אז וודאי שגם הפסח הראשון אכלו את הפסח על מצות ומרורים.
אז כנראה שאכלו גם מצות, אך השאלה בשאר שנות המדבר שלא עשו את הפסח
, האם קיימו מצוות אכילת מצות שבעה ימים או לא?
ולכאורה ניתן להביא תשובה לכך מפרשת "אמור" שנאמרה בספר "ויקרא" שכולו נאמר מאוהל מועד בחודש הראשון בשנה השניה (למעט פרשות "בהר" ו"בחוקותי" שנאמרו בהר סיני), ושם מובאת פרשת המועדות ולמעט קרבן העומר וחג השבועות המותנים שם בכניסה לארץ-"
כי תבואו אל הארץ..." (ויקרא כ"ג), בשאר המועדות, כולל פסח לא מוזכר תנאי זה, משמע שחלים בכל מקום גם במדבר-"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה' ובחמישה עשר יום לחודש הזה חג המצות לה' שבעת ימים מצות תאכלו" (שם, שם) אם כן, לפי זה היה חיוב אכילת מצות גם בפסח במדבר כל הארבעים שנה, למרות שקרבן פסח הצטוו להקריב רק חד פעמי במדבר (למרות ששם הוזכר גם קורבן פסח בארבעה עשר בכלל הציווי, משמע שלא תלוי רק בכניסה לארץ, אז לכאורה כל הארבעים שנה היו צריכים להביא קרבן פסח גם במדבר?)
אך אם כך, איך יתכן שיאכלו מצות שבעה ימים כל שנה במדבר, כל עם ישראל, מניין היה להם קמח למצות לכל עם ישראל, הלא ירד רק מן כל יום ולא מוזכר שזרעו וקצרו חיטה בהיותם במדבר, מילא בשנה הראשונה עוד אפשר לומר שכיוון ששהו בהר סיני כמעט שנה והיתה להם גם באר צמודה אז יתכן שזרעו חיטה לצורך המנחות שמורכבות בעיקר מסולת, ולכן בפסח הראשון במדבר היה להם קמח למצות, אך בשאר השנים במדבר שנסעו ללא הפסק
, לא יכלו לזרוע, כי למחרת עוזבים למקום אחר ולא יישארו באותו מקום עד שתגדל החיטה ויקצרוה, אז איך שייך לאפות מצות לכל עם ישראל שבעה ימים כל שנה בפסח?
מילא לגבי המנחות של המשכן- מנחת קרבן התמיד כל יום ולחם הפנים כל שבוע, זה ניתן לקנות מסוחרים שעוברים במדבר, כי קמח זה דבר שמשתמר הרבה זמן.
או ממה שזרעו בשנה הראשונה שהחזיק הרבה שנים כי זו כמות קטנה יחסית, אך להאכיל את כל עם ישראל שבעה ימים בכל שנה מצות זה כבר דורש כמויות עצומות של קמח שצריך להספיק לשלושה מיליון איש, ומניין להם?
וכן השמן זית שנועד למנורה כל יום ולמנחת התמיד (כי עצי זית במדבר לא שייך גם אם נטעו בשנה הראשונה הפירות היו מבשילים רק לאחר שלוש שנים לאחר שכבר לא היו במקום זה) זאת גם ניתן לקנות מסוחרים שהיו במדבר או שבני ישראל הוציאו איתם ממצרים הרבה שמן זית כי גם הוא משתמר שנים רבות.
וכן הסממנים לקטורת הסמים ולשמן המישחה, יתכן שהוציאו אותם איתם ממצרים או קנו מסוחרים במדבר, כי גם זה מספיק כמות קטנה, וכן עצי שיטים שבהם נבנה המשכן וכליו, יתכן שהיו עצי שיטים בנאות המדבר שעברו בדרך להר סיני, וכן הכסף והזהב ובגדי התכלת והארגמן ותולעת השני
- יתכן שזה מה ששאלו ממצרים לפני שיצאו-"ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות" (שמות י"ב) וכן אבני האפוד והחושן ייתכן שהוציאו ממצרים כי לא מדובר בכמות גדולה.
לגבי הנחושת שהיתה במשכן ייתכן שנלקחה מכלי האוכל הפשוטים של העבדים במצרים, העשויים מנחושת הזולה יותר.
וייתכן שהסיבה שעשו רק פסח אחד במדבר, היא מכך שקרבן הפסח צריך להיאכל על מצות-"
על מצות ומרורים יאכלוהו", וכשאין מצות אין קרבן פסח, ולכן בשאר השנים כשלא היתה חיטה בידם, כי היו בנסיעה מתמדת, לכן היו אנוסים לגבי מצות וממילא נפטרו גם מקרבן פסח, ואילו בשנה השנייה, לאחר שנה של מגורי קבע בהר סיני שייתכן שגידלו שם חיטה שהספיקה למצות לכל העם, לכן יכלו לקיים הפסח על מצות ומרורים.
ולכן
, כאשר נכנסו לארץ ומיד אכלו מעיבור הארץ ויכלו לעשות מצות, מיד עשו פסח כפי שמובא ביהושע פרק ה'.
הקשר בין קרבן הפסח לברית המילה מופיע בהרבה מובנים, ראשית: שתיהןמצוות עשה היחידות שבאי קיומן מתחייבים בעונש כרת, כמו כן
, בלי ברית מילה לא ניתן להקריב קרבן פסח מה שלא מתקיים בשאר הקורבנות.
ברית המילה היא המצווה הראשונה לדורות שהצטווה אברהם אבינו, קרבן הפסח הוא המצווה הראשונה שהצטוו ישראל כעם.
לעומת קרבן הפסח שצריך להיות שלם-זכר תמים, כבש בן שנתו ללא מום וצריך להיצלות על ראשו ועל כרעיו ולהיאכל כולו עד חצות הלילה ולא לשבור  בו עצם, לעומת זאת
, האדם המקריבו דווקא צריך "מום" בבשרו, ברית המילה, ודווקא מום זה עושה אותו שלם ותמים. כפי שהקב"ה כאשר מצווה את אברהם על המילה אומר לו-"התהלך לפני והיה תמים" (בראשית י"ז), וכפי שבברית המילה נאמר-"והיה לאותברית ביני וביניכם" (שם, שם) כך בקרבן פסח נאמר-"והיה הדם לכם לאות על הבתים".
וקרבן פסח מיוחד מכל הקרבנות
, כי מאחד את עם ישראל כולו, כי כולם- כהנים, לוויים וישראלים וגרים מיקשה אחת, חייבים להביא שה תמים לקרבן פסח באותו יום ובאותה שעה (ארבעה עשר בניסן בין הערביים) ולאכול אותו ביחד באותה שעה (מצאת הכוכבים עד חצות הלילה) משפחה משפחה, מה שלא קורה בשאר הקרבנות.
וכן ברית המילה מאחדת את כל עם ישראל- ישראלים
, לוויים, כהנים וגרים חייבים בברית ביום השמיני ללידה.
ובעצם כאשר מתבוננים לעומק בשתי המצוות ניתן להבין מדוע הן תלויות אחת בשניה, למרות שהצטוו עליהן בזמנים שונים:
ברית המילה באה לטפל במישור התאוות של גוף האדם, מרכז התאוות נמצא באיבר המילה-תאוות העריות, אך לא לבטלה לגמרי, כי אחרת לא יהיה קיום לעולם, ובני אדם לא יפרו וירבו, לכן הצטווה אברהם רק להסיר את הערלה- החלק המיותר והלא הכרחי של התאווה, כי התאווה שייכת למידות
, לכן צריך להשתמש בה במידה ולא לבטלה לגמרי או להשתמש בה בהפקרות ללא הגבלה.
לעומת זאת קרבן הפסח, נועד להתמודד עם דעות פסולות- דבר ששייך לנשמה, כי בני ישראל נדרשו להקריב את אלוהיהם של מצרים- הטלה, שגם בני ישראל עבדוהו, עד שהגיעו למ"ט שערי טומאה.
ובעניין הדעות אין ענין של מידה ולא שייך הסרת עודפים, אלא צריך לשרש אותם מהשורש, לזרוק את כל הדעה הפסולה, לכן נדרשו לצלות את כל הטלה על ראשו וכרעיו ולא להותיר ממנו כלום.
אך אדם תאוותן בעל מידות קשות, יתקשה לבחור בדעות האמיתיות, כי תאוותו תסמא את עיני שכלו (מה שנקרא כיום דיסוננס קוגנטיבי), בבחינת-"לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי שיותרו להם עריות בפרהסיא
" (סנהדרין ס"ג עמוד ב'), כי העבודה זרה היתה מלווה גם עם הזדקקות לעריות, כי בכל פתח עבודה זרה היה בית קדש של זונות שדרך הגילוי עריות גם עבדו את העבודה זרה (כמו שראינו בחטא פעור ובנות מואב), ולכן כדי להקריב קרבן פסח צריך קודם ברית מילה, רק לאחר ריסון התאוות ניתן להתבונן ולמצוא את הדעה האמיתית ולזרוק את הפסולות כמו העבודה זרה, אפיקורוסות, כפירה באל אחד.
לכן אליהו בהר הכרמל אומר לעם ישראל המתלבטים בין עבודת הבעל לעבודת ה'-"
עד מתי אתםפוסחים על שתי הסעיפים אם ה' האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (מלכים א' י"ח), כפי שה'-"פסח על בתי בני ישראל במצרים בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות י"ב) אם היה חלילה פוסח על שתי הסעיפים גם בתי בני ישראל היו נפגעים, אך ה' פסח על בתי ישראל, כך אתם בני ישראל צריכים לפסוח על עבודת הבעל ולעבוד רק את ה'-כלומר לזנוח את הדעה הפסולה ולזבוח אותה לה'.
כעת חוזרת הפרשה לעסוק בהכנות למסע לארץ ישראל, ושוב כפי שמצב עם ישראל היה מעורבב לפני הקמת המשכן כך גם מסעותיו בטרם הקמת המשכן (ממצרים להר סיני בחמישים היום שקודם מתן תורה) שונים ממסעותיו לאחר הקמת המשכן.
במסעות שקודם הקמת המשכן עמוד הענן ועמוד האש היו לא על מחנה ישראל אלא לפניו מקדימה-"
ויסעו מסוכות ויחנו באיתם בקצה המדבר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות י"ג), וכן גם מאחרי מחנה ישראל- כאשר לפני ים סוף, מצרים מתקרבים לעם ישראל ברודפם אחריהם-"ויסע מלאך האלוהים ההולך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם ויבוא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל... ולא קרב זה אל זה כל הלילה" (שם, י"ד), אך לא מעל מחנה ישראל.
וכן כשהעם מתלוננים על הרעב וה' נותן להם לראשונה את המן-"
ויהי כדבר אהרן אל כל עדת ישראל ויפנו אלהמדבר והנה כבוד ה' נראה בענן" (שם, ט"ז) שוב רואים שהענן לא נמצא מעל ישראל אלא צריכים לפנות אל המדבר ששם הענן ולא מעליהם.
אך ברגע הקמת המשכן עבר הענן ועמוד האש ממקומו לפני המחנה אל מעל המשכן-"
ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענןוכבוד ה' מלא את המשכן ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם, ואם לא ייעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו, כי ענן ה' על המשכןיומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ'), משם משמע שמשה לא יכול להיכנס אל המשכן כאשר כבוד ה' מלא את המשכן.
ו"כבוד ה'"ו"הענן" הם שני דברים נפרדים כמו שראינו בפרשת המן ש-"
כבוד ה' נראה בענן". משמע, שזה שני דברים שונים. ורק כאשר כבוד ה' מלא את המשכן משה לא יכול להכנס, אך כאשר רק הענן על המשכן יכול להיכנס, כפי שראינו בפרשת "ויקרא" שה' קורא למשה אל תוך המשכן לדברעמו(ו"כבוד ה'" כבר ביארנו על פי הנאמר ביחזקאל א'-"כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'").
וכן בפרשתנו-"
וביום הקים את המשכן כיסה הענן את המשכן לאוהל העדות ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר, כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה", ופה לא מוזכר "כבוד ה'", משמע שכבוד ה' לא תמיד מילא את המשכן, ולכן יכלו משה ואחר כך אהרן ובניו להיכנס למשכן.
ואכן בפרשת "שמיני" לאחר תחילת עבודת אהרן במשכן נאמר-"
ויבוא משה ואהרן אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם ויירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם" (ויקרא ט').
וגם בנוסעם למסעיהם על פי העלות הענן מעל המשכן, אין זה אומר שהענן הלך לפניהם, אלא רק עלה מעל המשכן, ונשאר מעליהם כל זמן המסע, כפי שרואים בהמשך הפרשה-"
ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה, וענן ה' עליהם יומם בנוסעם מן המחנה", כאן החליף את הענן ארון הברית בנוסעו לפני המחנה, ומנחה בכך את המסלול של כל העם-"ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", כי כעת ה' שוכן בתוך עם ישראל ולא מחוצה לו כפי שהיה קודם הקמת המשכן.
ולכן חוזרת המילה
"לשכון" שוב ושוב גם על המשכן עצמו וגם על הענן-"ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכון שם הענן, שם יחנו בני ישראל... כל ימי אשר ישכון הענן על המשכן יחנו".
וכעת יש פירוט (לכאורה מיותר) לגבי משך שהיית הענן מעל המשכן
: ימים רבים, ימים מספר, מערב עד בוקר, יומם ולילה, יומיים, חודש, ימים (כנראה שנה (כמו בשהות ארון ה' אצל פלישתים-"ימים וארבעה חודשים" (שמואל א' כ"ז) וכן כאן, שחייב להיות שהיה שנה וארבעה חודשים בשדה פלישתים), משמע שימים זה שנה, כי יש כאן הדרגתיות עולה (למעט שני הראשונים- ימים רבים, ימים מספר, שזו הדרגתיות יורדת כי כוללת את כל שאר האפשרויות של שהיית הענן) -לילה, יום ולילה, יומיים, חודש, ימים- שנה).
וכנראה כל האפשרויות המוזכרות כאן קרו- היתה חניה של לילה אחד, של יממה, של יומיים, של חודש, של שנה , של ימים מספר ושל ימים רבים.
ומעניין שבהמשך הפרשה בעניין חטא המתאווים נאמר שוב בפירוט רב עניין הזמן-"
לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמישהימים ולא עשרהימים ולאעשרים יום, עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא".
יוצא שעל פי האמור כאן
, תחילת מסע, תמיד היתה ביום ובעיקר בבוקר ("ונעלה הענן בבוקר ונסעו, או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו") ואף פעם לא בלילה, אך המסע עצמו יכל להמשך גם בלילה-"או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו" כלומר הענן שוהה ביום ובלילה, משמע שבלילה שלפני יומם הוא לא שהה עדיין אלא היו במסע כל הלילה.
אך מצד שני איך ייתכן מה שנאמר-"
ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר", הלא בלילה אין ענן אלא עמוד אש כפי שנאמר לעיל-"ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בוקר, כן יהיה תמיד, הענן יכסנו,ומראה אש לילה", וכן בהמשך נאמר-"וענן ה' עליהםיומם בנסעם מן המחנה", משמע שרק יומם ולא בלילה?
(מפסוק זה משמע שבזמן המסע עצמו
, הענן נמצא על כל מחנה ישראל ולא על המשכן, כי המשכן כבר מפורק ולא קיים כרגע, רק בחניה חוזר לשכון מעל המשכן שהוקם מחדש).
וצריך לדייק במילים, כי בניגוד למצב של לפני הקמת המשכן ששם נאמר-
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם" (שמות י"ג).
וכן שם בהמשך-"
ויסע עמודהענן מפניהם ויעמוד מאחריהם" (שם, י"ד), שם היה עמוד ענן ועמוד אש נפרדים שתפקדו בנפרד, זה ביום וזה בלילה (למעט מקרה אחד-"ויהי באשמורת הבוקר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ויהום את מחנה מצרים" (שם, שם)).
כעת לאחר הקמת המשכן, לא נאמרה המילה
"עמוד" כלל, לא לגבי הענן ולא לגבי האש, כי כעת הענן שוכן על המשכן, ולא עמוד נפרד לפני המחנה.
וכאן נאמר "
כמראה אש לילה" וכן בפרשת "פקודי"לאחר הקמת המשכן "כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" (שמות מ'), והמילה "בו" לא מתייחסת למשכן, כי אז משמע שהאש היתה בתוך המשכן ולא מעליו וזה לא יתכן, אלא המילה "בו" מתייחסת לענן שבלילה יהיה בו בענן מראה אש, והענן לא נפרד מהאש, רק שבלילה יש בענן עצמו מראה אש.
ולכן מובן הפסוק-
"ויש אשר יהיה הענן מערב עד בוקר", כי גם בלילה יש ענן על המשכן רק שיש בו גם מראה אש.
דבר מענייןנוסף לפרשייה זו הוא עניין החזרה שוב ושוב על המילים "
על פי ה'", וכאשר סופרים את מספר הפעמים שמופיע צירוף זה מגיעים לשבע פעמים, וכן המילה "משכן" חוזרת כאן שבע פעמים וכן תיאור זמני החניות מופיע שבע פעמים-ימים רבים, ימים מספר, מערב עד בוקר, יומם ולילה, יומיים, חודש, ימים.
וזה חוזר על מה שאמרנו בתחילת הפרשה שזו פרשת השבע, כי שכינת ה' בתוך מחנה ישראל זו הנקודה השביעית- הרוחניות שבתוך החומר, וכיוון שבפרשייה זו מפורט עניין שכינת ה' בתוך מחנה ישראל, לכן כל דברחוזר שבע פעמים.
דבר זה גם מתקשר למאמר פתיחת אליהו שבו מכונה המלכות
"הספירה השביעית"-"מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה" וזה מתקשר למילים כאן "על פי ה'", כנגד תורה שבעל פה.
יש לשים לב שפרשייה זו נאמרת על העתיד, שבני ישראל ישהו ארבעים שנה במדבר, לכן שייך מצב שהענן ישכון חודש או ימים (שנה) על המשכן במדבר, כי כעת לפני חטא המרגלים היו אמורים להיכנס לארץ תוך מספר ימים, ובכך ייפסקו מסעות המשכן, כי יישאר המשכן במקום אחד בארץ ישראל כפי שהיה באמת בכניסה לארץ (גילגל, שילה, נוב וגבעון ובסוף ירושלים- בית המקדש).
ואם כן פרשייה זו היא סיכום של ארבעים שנות ישראל במדבר (ולכן לא מוזכר כאן-"
וידבר ה' אל משה לאמר"- כפי שנאמר בפרשייה הבאה ובפרשייה הקודמת, כי כנראה נכתבה בסוף הארבעים שנה במדבר) ותיאור שכינתה' במשכן על פי זמנים משתנים ללא שום יכולת של עם ישראל עצמו לקבוע את המסלול וזמן השהייה בכל מקום, אלא הישענות מוחלטת על רצון ה' ובטחון מוחלט בצור העולמים, וזה התנאי לשכינת ה' בקרב עם ישראל, אז ולדורות.
וכעת, רגע לפני תחילת המסע לארץ ישראל, כדי להשלים את תהליך עשיית עם ישראל למיקשה אחת עם ה', מצטווה משה על עשיית שתי חצוצרות הכסף, שיחד עם המנורה והכרובים גם בהם נאמר-"
מיקשה תעשה אותם". אך בניגוד לקודמים,החצוצרות עשויות כסף ולא זהב, כי אינן נמצאות בתוך המשכן, כפי שהמנורה והכרובים נמצאים אלא מחוץ למשכן, בידי משה שעושה אותם מכספו-"עשה לך", בניגוד למנורת הזהב והכרובים שנעשו מזהב תרומת ישראל, כלומר מההקדש, ולכן יש בהם קדושה, לעומת זאת בחצוצרות הכסף שנעשו מכספו של משה אין בהן קדושה, כי נועדו לכינוס העדה והתראה על מסעות.
והכהנים מיועדים לתקוע בהם בשעת הצורך: תקיעה בשתיהן בבת אחת- קריאת כל העדה אל פתח אוהל מועד.
תקיעה באחת מהן-קריאת נשיאי המטות אל משה אל פתח המשכן.
תרועה בשתיהן-תחילת מסע המחנות החונים בקידמת המשכן (דגל מחנה יהודה)
תרועה שנייה בשתיהן- נסיעת המחנות בדרום המשכן (דגל מחנה ראובן).
וכן בארץ ישראל
-תרועה אחת בחצוצרות בזמן מלחמה על האויבים.
בשבתות
, בחגים ובראשי חודשים-תקיעה בחצוצרות בזמן הקרבת העולה והשלמים.
כך שיוצא שתקיעה (שזה קול פשוט אחיד) בשתי החצוצרות ביחד נועדה לכינוס העדה אל פתח המשכן- מיקשה אחת כל ישראל.
תקיעה בחצוצרה אחת- זו דרגה פחותה של מיקשה, כי רק נשיאי ישראל מתכנסים אל משה ולא כל העדה.
תרועה- קול שבור ולא אחיד (תרועה משורש ר.ע.ע
, שבור, רצוץ "רועה התרועעה הארץ" (ישעיה כ"ד) "תרועם בשבט ברזל" (תהילים ב')) נועדה למסע המחנות (כי אז מפרקים המשכן והמיקשה נשברת) וכן במלחמה בארץ על אויבים, נועדה לשבור את מחנה האויב.
לעומת זאת "
וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות...", כי אז יש שמחה וכינוס של עמ"י למקום אחד ונעשה מיקשה אחת,לכן תקיעה ולא תרועה-"ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" במיקשה העדה אסור להריע ולשבור את האחדות וצריך לתקוע תקיעה פשוטה אחידה בשתי החצוצרות.
כאן מצויין שכאשר "
תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות...", משמע שבמלחמות שלא בארצכם לא מריעים בחצוצרות, והנה במלחמת מדיין (שלא היתה בארץ ישראל נאמר-"וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקודש וחצוצרות התרועהבידו" (במדבר ל"א), ואילו דווקא במלחמות יהושע בארץ ישראל לא מוזכרת תרועה בחצוצרות, אלא דווקא תקיעה בשופרות, וכפי שרואים במלחמת יריחו-"ויאמר ה' אל יהושע: ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה... ושבעה כהנים יישאו שבעה שופרות היובלים... והכהנים יתקעו בשופרות" (יהושע ו') וכן בשאר מלחמות יהושע בכיבוש הארץ לא מוזכר תרועה בחצוצרות כלל?
(אמנם במלחמת אביה בן רחבעם על ירבעם בן נבט כן השתמשו בחצוצרות-"
והנה עימנו בראש, האלוקיםוכהניו וחצוצרות התרועה להריע עליכם בני ישראל, אל תלחמו עם ה' אלוקי אבותיכם כי לא תצליחו... והכהנים מחצרים בחצוצרות..." (דברי הימים ב' י"ג), אך שם לא מדובר באויב חיצוני אלא במלחמת אחים, וכן לא מדובר שם בחצוצרות שעשה משה אלא בחצוצרות שעשה דוד)
וניתן לומר, שלכן נאמר כאן "עשה לך", כי כעת מתוכנן שמשה יכניס את ישראל לארץ וילחם את מלחמות ישראל בארץ, אז חצוצרות אלו, יכניעו את האויב בקלות, בלי צורך להילחם, כי עם ישראל מיקשה אחת יחד עם משה בראשם.
אך כאשר חטאו ישראל בחטא המרגלים ונגזר עליהם להתעכב ארבעים שנה במדבר, משה לא הכניסם לארץ אלא יהושע, והתבטלה המיקשה האחת ונגנזו חצוצרות הכסף של משה, ונאלצו להיכנס לארץ בלעדי החצוצרות, ומה שנאמר במלחמת מדיין, שמשה נתן לפינחס את חצוצרות התרועה למרות שזו לא מלחמה בארץ?
אז שם לא מוזכר שפינחס הריע בחצוצרות בזמן המלחמה אלא רק שהיו בידו, כמו שכלי הקודש לקח בידו
, כך גם חצוצרות התרועה לקח כדי לחזק בטחונו בה' שיעזור במלחמה זו, כי למרות שהיו רק שנים עשר אלף לוחמים כנגד כל מדיין, בכל זאת היתה זו מלחמת ה' במדיין על שהחטיאו את ישראל בשיטים עם בנות מואב וחטא פעור.
ובכך מגיעה לסיומה הפיכת עם ישראל למיקשה אחת עם ה', ובכך ראויים להיכנס לארץ הקודש בתור עם ה'.
"ויהי בשנה השנית בחודש השני בעשרים בחודש נעלה הענן מעל משכן העדות ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן"
עד כה עסקו הפרשות הקודמות בצורת החנייה של עם ישראל מסביב למשכן, וכעת מפרטת התורה את סדר המחנות בזמן המסע כאשר המשכן מפורק.
והתאריך של המסע הראשון מהר סיני לכיוון ארץ ישראל הוא לא סתמי-20/02/02ומזכיר תאריך דומה
-10/01/01-"החודש הזה לכם ראש חודשים,ראשון הוא לכם לחודשי השנה, דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש, שה לבית אבות שה לבית" (שמות י"ב), וכמו אז בתאריך -10/01/01לקח כל איש מישראל שה לבית, וכך החלה גאולתן של ישראל, כי עשו מעשה הקרבה וסיכנו נפשם בלוקחם את אלוהיהם של מצרים כקרבן לה', כך כאן כל איש ישראל כאיש אחד בלב שלם מתחילים ביום-20/02/02את המסע לארץ ישראל שמלווה בסכנות ובקשיים, הן קשיי הדרך (כפי שנראה מיד בחטא המתאוננים והמתאווים) והן סכנת מלחמה עם שבעת עמי כנען (חטא המרגלים).
ובשני המקרים התאריך נקבע על ידי ה', משמע שיש משמעות לתאריכים אלה- 10/0
1/01 התחיל להיווצר עם ישראל ככלל וכעת ב-20/02/02 נשלם גיבושו כעם ה' המסודר לדגלים ומחנות ומעמדות-כהנים, לוויים, ישראלים מסביב למשכן ה' השוכן בתוכם.
ויש לשאול
, מדוע נאמר "וישכון הענן במדבר פארן"- הרי החנייה הראשונה היתה בקברות התאווה, כפי שמופיע בסדר המסעות בפרשת "מסעי"- "ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה" (במדבר ל"ג), ורתמה זה מדבר פארן, כפי שמופיע בסוף פרשתנו-"ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן"?
כמו כן, מדוע נאמר "וישכון הענן", הרי בהמשך נאמר שהארון קבע את החנייה-"
ויהי בנסוע הארון... ובנוחה יאמר שובה ה'..."?
על שאלות אלה נענה בהמשך.
כעת ישנו פסוק הדורש ביאור-"
ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה... ויסע דגל מחנה בני יהודה בראשונה לצבאותם..."
מה פירוש "ויסעו בראשונה"? הרי כבר היו מסעות במדבר לפני מעמד הר סיני אז למה כאן זה נקרא בראשונה, ואם תאמר שזו פעם הראשונה שנסעו על פי ה'
, הרי כבר בנסעם להר סיני נאמר-"ויסעו כל עדת בני ישראל למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים" (שמות י"ז)?
וניתן לומר, שכאן לראשונה נסעו על פי ה' ביד משה, דבר שלא נאמר במסעות לפני מעמד הר סיני, ששם נאמר רק "על פי ה'", כי שם לא נסעו בסדר של מחנות ודגלים או משכן באמצע, ופה לראשונה נוסעים כצבא ה' אשר סודר ע"י משה על פי ציווי ה' לפקוד את ישראל ולחלקם לדגלים ולהקים משכן בתוך מחנה ישראל.
בסדר המחנות בזמן הנסיעה, יש הבדל בין הנאמר בפרשת "במדבר" ששם נאמר-"
ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים בתוך המחנות, כאשר  יחנו כן ייסעו" (במדבר ב'), ושם מחנה הלוויים נוסע לאחר שני הדגלים- יהודה וראובן, ואילו כאן בפרשתנו בסדר המסע, ראשונה נוסע דגל מחנה יהודה ואחריו מורד המשכן ונוסעים בני גרשון ובני מררי הנושאים את קרשי המשכן ויריעותיו, רק אחר כך דגל מחנה ראובן, ואחר כך נוסעים בני הקהתי "נושאי המקדש" (כלי הקודש-ארון הברית, המנורה, השולחן,מזבח הזהב ומזבח הנחושת)
לפי זה יוצא שלא נוסעים הלוויים כפי שחונים, אלא מתפצלים- בין בני גרשון ומררי שנוסעים לאחר דגל יהודה, לבין בני הקהתי הנוסעים לאחר דגל ראובן?
ויש לשים לב שבפרשת
"במדבר" נאמר-"ונסע אוהל מועד מחנה הלוויים בתוך המחנות"- כלומר העיקר זה אוהל מועד שמכונה גם מחנה הלוויים כי סביבו חונים שבט לוי, אך הוא העיקר וכאשר מפורק המשכן, עיקר אוהל מועד וקדושתו, נשארת רק בכלי הקודש שעליהם מופקדים בני קהת, והם אכן נוסעים לאחר שני דגלים כמו בזמן חנייתם, כפי שנאמר בפרשת "במדבר", אך קרשי המשכן והיריעות נוסעים עם בני גרשון ומררי לאחר הדגל הראשון, לאחר שפורק המשכן, כדי שיספיקו להקים את שלד המשכן לפני שיגיעו בני קהת שבאים עם כלי הקודש לאחר הדגל השני, וזאת בכדי שכשיגיעו בני קהת עם כלי הקודש יוכלו להכניסם ישר למשכן הבנוי, ולא יתעכבו עם כלי הקודש, עד בניית המשכן, כי זה בזיון עבור הכלים שצריכים לחכות.
ולכן נאמר-"
ונסעו הקהתים נושאי המקדש והקימו את המשכן עד בואם", וכאן יש הבדל בין המקדש למשכן, כי המקדש אלו כלי הקודש עליהם ממונים בני קהת, ובהם נשארת הקדושה גם לאחר פירוק המשכן לכן נקראים מקדש, ואילו קרשי המשכן ויריעותיו שמוקמים מחדש ע"י בני גרשון ומררי לפני בואם של בני קהת עם כלי הקודש נקראים- "המשכן".
וזו גם הסיבה שבעניין החצוצרות יש רק שתי תרועות במסע המחנות (כפי שפורט בפרשייה הקודמת) אחת בנסיעת המחנות החונים קדמה, דגל מחנה יהודה, והשנייה במסע המחנות החונים בדרום המשכן, דגל מחנה ראובן, ואילו בשני הדגלים האחרונים לא מוזכרת תרועה, וזאת מאחר שהכהנים הם התוקעים בחצוצרות והם נוסעים לאחר הדגל השני יחד עם בני קהת ולכן אין מי שיתקע בחצוצרות בנסיעת שני הדגלים האחרונים, כי הכהנים כבר נסעו.
בענייןמסע בני ישראל על פי הדגלים, להיכן נעלמו הערב רב שעלה עמם ממצרים? הלא וודאישלא נמנו במניין השבטים, כי שם כתוב שוב ושוב –
"תולדותם למשפחותם לבית אבותם" (במדבר א'), וכל מי ששייך לערב רב, אבותיו הם מצרים ולא שייכים לאחד משבטי ישראל.ואם כן היכן נמצאים הערב רב בזמן החנייה,  והיכן נמצאים בזמן המסע, והאם השתתפו בתרומות למשכן, והאם השתתפו בקרבנות לחנוכת המשכן ובקרבן הפסח?
כי בקרבנות הנשיאים לא מוזכר נשיא הערב רב, ובקרבנות הפסח לא מוזכר אם נימולו או לא ואם יכלו בכלל להביא קרבן פסח. כי פה נאמר-"
וידבר ה' אל משה... ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" וכן בפסח שני-"דבר אל בני ישראל...", משמע שדווקא בני ישראל ולא הערב רב.
אמנם בהמשך כתוב-"
וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה'... חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", אך זו שאלה אם הערב רב נחשבו גרי צדק והאם עשו ברית מילה שתאפשר להם לעשות את הפסח?
כי ביהושע פרק ה' נאמר"
כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים במדבר... לא מלו" משמע, "כל העם" כולל הערב רב, כי לא נאמר "בני ישראל" דווקא.
מצד שני, שם גם נאמר-"
ויעש לו יהושע חרבות צורים וימול את בני ישראל ..." משמע דווקא בני ישראל מלו ולא הערב רב.
ובהמשך הפרשה נשתדל לענות על שאלות אלו ובינתיים רק נאמר
, שכנראה הערב רב נמצא מאחרי המחנה, ולא במסגרת שבטי ישראל, הן בחנייה והן במסע, והשתרכו מאחור בערבוביה, כי לא נספרו ולא חולקו לדגלים.
על רקע זה ניתן להבין יותר לעומק, את הפרשייה הבאה, שבה משה מבקש מחובב בן רעואל המדייני חותן משה ללכת איתם לארץ ישראל (בפרשת "יתרו" ביארנו באריכות במי מדובר כאן, האם ביתרו עצמו חותן משה שנקרא גם חובב או בבנו חובב בן רעואל המדייני, ואז רעואל הוא יתרו חותן משה, שכבר חזר לארצו לפני מעמד הר סיני והשאיר את בנו חובב ומשפחתו עם משה, כפי שנאמר בפרשת "יתרו") ומדוע צריך לבקש זאת? והלא עד כה היה איתם חובב בכל השנה שלאחר מתן תורה והקמת המשכן ומדוע שלא יצטרף גם למסע לארץ?
וכן מדוע צריך לומר לו-"
לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל", אם ה' דיבר טוב על ישראל, מדוע צריך להיטיב עם חובב כדי שיבוא אל הארץ, וכי בלי זה לא ירצה לבוא?
וכן תשובת חובב-"
לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך", לא מובנת, כי אם כן מדוע נשאר איתם עד כה ומה השתנה פתאום שרוצה ללכת אל ארצו?
כמו כן
, מה ההבדל בנימוקו הראשון של משה-"לכה אתנו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל", שעל כך ענה חובב בשלילה, לבין נימוקו השני של משה-"והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך", הלא זה אותו הדבר שהבטיח בפעם הראשונה אז מדוע כעת ישתכנע חובב יותר מבראשונה?
וכן מה ענה לכך חובב, האם הסכים להשאר או לא, ומדוע התורה לא מציינת אם נשאר או לא
?
וכפי שהסברנו בפרשת "יתרו" חובב הנו בנו של יתרו וקיין הנו בנו של חובב ועל שמו נקראים צאצאי יתרו- הקיני (המוזכר בדברי בלעם-"
וירא את הקיני וישא משלו ויאמר..." (במדבר כ"ד), "וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה" (שופטים ד'), "ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים..." (שופטים א')), והכינוי חותן משה נדבק לכל אחד מצאצאי יתרו כתואר כבוד, כמו שם משפחה של ימינו שממשיך כמה דורות אחרי האב הראשון שרכש את הכינוי, כך גם חובב וגם קין נקראים חותן משה למרות שרק יתרו היה באמת חותן משה.
ויתרו חזר למדיין לפני מתן תורה כדי להישאר חסיד אומות העולם כפי שהסברנו שם בפרשת "יתרו" (כי אם יהיה במתן תורה יהיה חייב בכל המצוות כמו ישראל ולא רק בשבע מצוות בני נח כמו חסיד אומות העולם) ובנו חובב בא לאחר מתן תורה אל משה בהר סיני ושהה עמו עד רגע זה של הכניסה לארץ ישראל וכעת לאחר סידור שבטי ישראל על פי הדגלים נידחו הערב רב, וכל מי שלא מבני ישראל
, אל מחוץ למחנה כולל חובב ומשפחתו, ולכן משה מבקש מחובב שלא יעזוב חזרה לאביו למדיין, למרות שאיננו חייב במצוות כישראל, ולמרות שה' דיבר טוב על ישראל (ולא על מי שאינו מישראל) "בכל זאת לכה אתנו והטבנו לך" כחסיד אומות העולם, כנראה מבחינה כלכלית ייטיבו עמו ישראל אם ילך עימם.
ועל כך חובב מסרב, כי תפקידו הוא כמו של אביו יתרו להיות הנקודה השביעית באומות העולם-חסידי אומות העולם המקיימים שבע מצוות בני נח ובכך להיות משקל נגד לעמלק- אויב ה'
, ואם יכנס עם ישראל לארץ כרגל חמישית יאבד את יחודו ותפקידו ויהיה כמו שאר הערב רב מחוץ למחנה.
לכן משה עולה מדרגה ובמקום "לכה אתנו" כפי שאמר בהתחלה אומר "כי תלךעמנו" כלומר תהיה חלק מעמנו ולא רק כנספח מהצד, וכמו כן לא נטיב לך מעצמנו, כמו שאמר בתחילה מבחינה של רכוש וכבוד, אך עדיין ייטמע בעם ישראל, אלא את הטוב שה' ייטיב עמנו- נחלה בארץ ישראל, מאותו טוב תקבל גם אתה, כי אתה כבר עמנו ולא רק אתנו-כמו ששבטי ישראל מקבלים חלק בארץ גם אתה תקבל חלק בארץ הטובה- את יריחו עיר התמרים-"
ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה, מדבר יהודה אשר בנגב ערדוילך וישב את העם" (שופטים א') ועדיין תשמור עלייחודך כשבט נפרד- שבט הקיני הממשיך להיות חלק מאומות העולם, אך בתור חסידי אומות העולם המקיימיםשבע מצוות בני נח ומהווים משקל נגד לעמלק.
על כן אומר כאן משה-"
אל נא תעזוב אותנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים" אנחנו צריכים אותך כשבט נפרד שמכיר את חנייתנו כמחנה ה' ורואה זאת מבחוץ לכן יכול לתת גם ביקורת בונה, כי רואה דברים שמי שבפנים לא רואה, כלומר היית לנו לעיניים חיצוניות שרואות יותר טוב כי נמצאים מבחוץ וגם לא תיטמע בעם ישראל ותאבד את ייחודיותך, כי אותו טוב אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך-תהיה לך נחלה נפרדת בארץ ישראל ובכך תשמר על ייחודך.
וכאן חובב לא עונה, משמע שנענה למשה ונסע איתם לכיוון ארץ ישראל. אך התורה לא מציינת זאת, כי לא נשאר איתם עד הכניסה לארץ, כי מייד לאחר חטא המרגלים שנגזר על ישראל להישאר במדבר ארבעים שנה עזב חובב ומשפחתו את ישראל ולא סבב עימם במדבר ארבעים שנה, כי משה גם לא ביקש זאת, כי ביקש רק שייכנס עמםלארץ והרי משה לא נכנס לארץ, אז חובב היה רשאי להיפרד מעם ישראל
.
ואכן בסוף ארבעים שנה אנו מוצאים את שבט הקיני כשבט עצמאי נפרד מישראל השוכן בקרבת עמלק כתרופת נגד, כפי שראינו בדברי בלעם לעיל.
סיבה נוספת שייתכן שגרמה לחובב לרצות לפרוש מעם ישראל דווקא בשעה זו
, ניתן לשער מסוף הפרשה, המזכירה שמשה לקח לו אשה כושית, שעל פי הפשט לא מדוברבציפורה אלאבאשה מארץ כוש שייתכן שהיתה חלק מהערב רב שנספח לישראל (כי מצרים גובל בכוש והרבה כושים היו בצבא מצרים בתור עבדים) ויתכן שמשום כבודה של ציפורה אחותו של חובב, משה מבקש מחובב שלא יקנא לאחותו ציפורה שכעת יש לה צרה בביתה, כי מהלך זה לא נועד לדחות את משפחת ציפורה ובכללם חובב, אלא נועד לקרב את הערב רב שלא ירגישו מחוץ למחנה כעת לאחר סידור מחנות הדגלים שמרחיק את הערב רב מחוץ למחנה.
ומשה בשאתו את האשה הכושית מהערב רב, מוכיח בגופו שאין הדבר נובעמעליונות והתנשאות עליהם אלא מציווי ה' על סידור זה של המחנה.
ולכן אומר לו "
ידעת חנותנו במדבר..." מתוקף המחנה החדש שנוצר, תבין שהייתי מוכרח לישא את הכושית, ולא שאני מרחיק ממני את ציפורה ומשפחתה, להיפך, כעת יותר ניטיב עמך-"כי היית לנו לעיניים" כלומר כעת כשהערב רב יראו שיש לי שתי נשים לא מעם ישראל כמו שתי עיניים ויבינו שגם הם יכולים להיות חלק מעם ישראל למרות שלא נכללים בסידור הדגלים מסביב למשכן, בדיוק כמו שמשפחת יתרו איננה חלק מסידור הדגלים, אך עדיין בעלת חשיבות רבה בכך שמקורבת למנהיג העם- משה רבנו.
"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחהוענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך... ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל"
כעת נקרא הר סיני-
"הר ה'" (שם הוויה), כי עד כה היה נקרא "הר האלוקים"-"ויעל משה אל הר האלוקים" (שמות כ"ד), וכעת נקרא "הר ה'", כמו שנקרא הר המוריה ששם מקום המקדש-"אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" (בראשית כ"ב), "והר ה' צבאות הר הקודש" (זכריה ח') ומעניין שדווקא כשעוזבים את הר סיני מקבל הוא את המעמד של "הר ה'".
ואולי בגלל שברגע זה נשלמה תכליתו שלמעמד הר סיני להפוך את עם ישראל לעם ה' שהשכינה שורה בקרבו על ידי המשכן וסידור הדגלים, ולכן גם הר סיני מקבל כעת את שם הוויה, שזה הרצון הפרטי של ה' בבריאה שיהיה עם סגולה המקיים את מצוות התורה ונפרד משאר העמים המחוייבים רק בשבע מצוות בני נח והכפופים לשם אלוקים שזו הנהגת העולם על פי חוקי הטבע (כפי שרואים בשבעת ימי הבריאה שהופיע רק שם אלוקים)
.
ולכן גם ארון העדות מקבל כעת שם חדש-
"ארון ברית ה'", על שם הברית עם שם הוויה שכרת עם ישראל ובארוןנמצאת הברית הזאת באמצעות שתי לוחות הברית ורק כעת נשלם עם ישראל כעם ה' שהשכינה בתוכו.
ולכן גם הענן שנמצא מעליהם בזמן המסע נקרא כעת
"ענן ה'".
כעת מתעוררת השאלה- אם ארון ה' נוסע לפני המחנה (כנראה בעצמו ללא בני קהת הנושאים אותו בדרך כלל) אם כן, מה נשאו בני קהת בתוך המחנות בזמן המסע
, הלא נאמר בפרשייה הקודמת-"ונסעו הקהתים נושאי המקדש..." ועיקר כלי הקודש שנשאו בני קהת זה ארון הברית (יחד עם המנורה והשולחן ומזבחות הזהב והנחושת), ובפרשת "במדבר" גם מפורט באריכות-"ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, והורידו את פרוכת המסך וכיסו בה את ארון העדות ונתנו עליו כסוי עור תחש, ופרסו בגד כליל תכלת מלמעלה ושמו בדיו... ואחרי כן יבואובני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש ומתו" (במדבר ד')
ואם ארון ה' נוסע לפני המחנה לתור להם מנוחה, סימן שאינו מכוסה בכל הכיסויים אלא גלוי, כדי שיפוצו האויבים, אז מדוע נאמר כל עניין הכיסוי ונשיאת בני קהת את הארון אם ממילא ארון ה' נוסע לפני המחנה בעצמו במעשה נס ולא זקוק לנשיאתם אותו בתוך המחנות
?
אמנם רש"י מביא דיעה שהיו שני ארונות, אחד שבו שברי הלוחות ההולך לפני המחנה ואחד שבו לוחות הברית השניים שהוא היה בקדש הקודשים עם הכפורת והכרובים ואותו נשאו בני קהת בתוך המחנות.
אך על פי הפשט לא משמע שהיו שני ארונות, כי אותו כינוי שיש כאן לארון ההולך לפני מחנה ישראל-
"ארון ברית ה'", אותו כינוי מופיע בספר "דברים"-"ויצו משה את הלוויים, נושאי ארון ברית ה'לאמר: לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלוקיכם והיה שם בך לעד" (דברים ל"א), ושם וודאי שמדובר בארון שנמצא בקודש הקודשים במשכן הנישא על ידי בני קהת, כי כתוב "נושאי ארון ברית ה'", ולפי רש"י היה צריך להיות לו כינוי אחר אם מדובר בשני ארונות שונים- שאחד ייקרא"ארון העדות" והשני "ארון ברית ה'".
כמו כן, בספר
"מלכים" א' פרק ח'-"ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו, אל דביר הבית אל קודש הקודשים אל תחת כנפי הכרובים... אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב" ושם ודאי מדובר בארון העדות שהיה בקודש הקודשים במשכן ולא ארון אחר שיש בו שברי לוחות ובכל זאת זה נקרא "ארון ברית ה'" כמו פה.
לכן צריך לומר שבאמת היה רק ארון אחד שבו הלוחות ומה שכתוב כאן,שהלך לפני מחנה ישראל זה אכן היה כך, רק באופן חד פעמי במשך שלושה ימים של המסע עד קברות התאווה, כי ברגע זה הגיעו ישראל לדרגה הכי גבוהה והיו בדרך לארץ ישראל, לכן ארון ה' הלך לפניהם, וכמו שהר סיני עלה כעת לדרגת
"הר ה'" וכן הענן נקרא כעת "ענן ה'" (כי עד כה נאמר רק "הענן" סתם, אמנם בספר "שמות" נאמר גם כינוי זה-"כי ענן ה' על המשכן יומם" אך שם זה כשנמצא מעל המשכן, אך לא כשהמשכן מפורק ואז הוא נמצא מעל ישראל) כך "ארון העדות" כעת עלה לדרגת "ארון ברית ה'" בזכות ישראל, לכן הלך לפניהם לתור להם מנוחה.
לכן משה אומר כעת-"
קומה ה' ויפוצו אויביך" כי ה' הולך לפני עם ישראל באמצעות ארון ה', ומתעלה על ידיהם.
אך מיד לאחר מכן באה הנפילה הגדולה של עם ישראל שהתחילה בחטא המתאוננים, המשיכה בחטא המתאווים ונגמרה בחטא המרגלים שהיה הנפילה הגדולה ביותר שבעקבותיה נגזר עליהם להישאר במדבר ארבעים שנה.
ומרגע הנפילה כבר לא הלך ארון ה' לפניהם, וחזר להינשא על ידי בני קהת בתוך המחנות.
לכן רק כאן מוזכר שהלך לפניהם דרך שלושת ימים, למרות שעד קדש ברנע זה מהלך של אחד עשר יום, כפי שרואים בפרשת "דברים"- "
אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע" (דברים א'), ופה נסעו רק שלושה ימים עד קברות התאווה, ורק בשלושה ימים אלה נסע ארון ברית ה' לפניהם, כי כשהגיעו לקברות התאווה כבר הספיקו לחטוא בחטא המתאוננים ובחטא המתאווים.
ומה שכתוב בפרשייה הקודמת שבני הקהתי נשאו את ארון העדות בתוך המחנות, זה מדבר באופן כללי על כלל המסעות במדבר, שהיו לאחר חטא המתאווים.
ואכן בתחילת המסע כתוב-"
ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכון הענן במדבר פארן", ובסוף הפרשה כתוב-"ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן" משמע שמה שכתוב כאן זה באופן כללי, כל המסע מהר סיני עד קדש ברנע שבמדבר פארן, והשלב הראשון של המסע הכללי הזה נמשך שלושה ימים שבהם נסע הארון לפני עם ישראל עד קברות התאווה, אך משם והלאה עד מדבר פארן חל שינוי, שבו הארון נוסע בתוך המחנות ונישא על ידי בני קהת, ובמקום הארון,הענן קובע את מקום החנייה, ולכן כתוב לעיל-"וישכון הענן במדבר פארן" ולא כתוב "וינח הארון במדבר פארן" וכן לא נאמר "וישכון ענן ה' במדבר פארן", כי אז כבר חטאו בחטא המתאוננים והמתאווים וירדו קצת ממדרגתם, לכן נאמר "הענן" סתם בלי שם ה'.
כמו כן ייתכן
, שמה שאמרנו, שבזמן המסע הענן נמצא לא על המשכן (שלא קיים כי מפורק) אלא עובר להיות מעל כל ישראל-דבר שנאמר רק בתחילת המסע מהר סיני כאן-"וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה" ולא נאמר בשום מקום אחר (ולהיפך לעיל בתיאור הנהגת הענן בכל המסעות נאמר רק שהענן שוכן על המשכן, וכאשר נעלה ממנו נוסעים וכאשר שוכן, חונים, ולא נאמר שנמצא מעל עם ישראל בזמן המסע), ייתכן שדבר זה היה חד פעמי במשך שלושת הימים הראשונים וברגע שחטאו לא שב הענן לשכון עליהם כולם בזמן המסע, אלא רק נעלה מעל המשכן, ואולי הלך לפניהם או מעל בני קהת הנושאים את כלי הקודש ובראשם ארון ברית ה', אך לא מעל ישראל כולם.
לפי האמור לעיל נוכל לפרש את עניין הפרשייה הנפרדת של-"
ויהי בנסוע הארון רבבות אלפי ישראל" שבספר התורה, נפרדת משאר הפרשיות באמצעות נ' הפוכה מלפניה ומאחריה, שעל כך נאמר בגמרא מסכת שבת קט"ז עמוד א'-"תנו רבנן:'ויהי בנסוע הארון ויאמר משה', פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה, לאמר שאין זה מקומה, רבי אומר"לא מן השם הוא זה, אלא מפני שספר חשוב זה הוא בפני עצמו"
כלומר: יש הסוברים שזה ספר בפני עצמו, ובכך עולה מניין ספרי התורה לשבעה במקום חמישה, על סמך הפסוק "חצבה עמודיה שבעה" (משלי ט') ובהמשך הגמרא שם נאמר-"אמר רבי שמואל בר נחמן, אמר רבי יוחנן:
'חצבה עמודיה שבעה' אלו שבעה ספרי תורה, כמאן? כרבי".
ולפי הדיעה שפרשה זו אין זה מקומה, מסביר ה'שפתי חכמים
' במקום- שמקומה בפרשת "במדבר" בסידור הדגלים.
אך לפי מה שהסברנו מובן מדוע נאמרה כאן פרשייה זו של שני פסוקים כספר בפני עצמו, כי מהווה את קו פרשת המים בין עליית בני ישראל לבין נפילתם מדרגתם (לכן מסומנת באות נ' הפוכה המסמלת- "
נפלה לא תוכל קום בתולת ישראל" (עמוס ה')) כפי שהסברנו בתחילת הפרשה, שהפרשה מחולקת חצי ראשון בסימן עליות וחצי שני בסימן אסיפות ונפילות.
ודווקא כעת יש נסיעת הארון לפני העם מה שלא יהיה בהמשך בעקבות החטא, כי אז הענן ינחה את הנסיעה ולא הארון, לכן משה אומר בנסיעת הארון
- "קומהה' ויפוצו אויביך", כי כעת ארון ה' הולך לפני העם ומפזר את האויבים, "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", כי אז חוזר הארון לשכון במשכן וה' שוב שוכן בתוך רבבות אלפי ישראל.
"ויהי העםכמתאוננים רע באזני ה' וישמע ה' וייחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה... והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה וישובו ויבכוגם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר"
יש כאן שני חטאים- מתאוננים ומתאווים, ושלושה סוגי חוטאים- העם, האספסוף, בני ישראל.
"האספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה", מי הם האספסוף? אם  זה הערב רב הרי הם לא בקרבו של ישראל אלא מחוץ למחנה כפי שבארנו לעיל שלאחר סידור הדגלים נדחקו ערב רב אל מחוץ למחנה ואם זה ישראל, אז מדוע נאמר"וישובו ויבכו גם בני ישראל", משמע שבנוסף לאספסוף גם בני ישראל בכו, אם כן האספסוף זה לא בני ישראל עצמם.
וכן בהמשך אומר משה-"
שש מאות אלף רגלי, העם אשר אנוכי בקרבו, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים", ואם יש גם ערב רב, זה הרבה יותר משש מאות אלף (כי הרי לפני עשרים ושלוש יום נפקדו כל שבטי ישראל, ובלי הלוויים הגיע מספרם לשש מאות אלף שלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, ואלה רק בני ישראל, ללא ערב רב שכפול בכמותו מבני ישראל) והרי גם הם מתאווים לבשר ומדוע לא מחשיב אותם משה כלל בדברו אל ה' לגבי כמות האנשים שצריך להאכיל?
כמו כן, הביטוי "כמתאוננים" האם הם התאוננו בכלל או לא? מה פירוש
"כמתאוננים"- כאילו מתאוננים, ועל מה הם כאילו התאוננו?
המילה להתאונן נמצאת במקום אחד נוסף בתנ"ך-"
מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" (איכה ג') כלומר אדם מתמרמר ומתוסכל, אך על מה היו העם כמתאוננים?
וכן  מה פירוש "
רע באזני ה'", משמע שכביכול התאוננותם היתה רעה באוזני ה', ואם כן מדוע ממשיך הפסוק "וישמע ה' ויחר אפו", הרי כבר היה רע באזניו, משמע שכבר שמע וכעס, אז מה שמע עוד שחרה אפו?
וצריך לומר שלא הכוונה רע באזני ה'- התאוננותם, אלא היו כמתאוננים באזני ה', שרע להם, כלומר כאילו רע להם, זאת אומרת:הכאילו מתייחס לדבריהם- שרע להם ולא לעצם ההתאוננות, כי באמת התאוננו באזני ה', אך התאוננו שרע להם וזה לא היה נכון, כי ה' שמע את האמת בדבריהם, שלא באמת רע להם
, אלא כאילו רע להם ורק מחפשים למצוא חסרונות מסיבות יותר עמוקות ולכן חרה אפו.
וכל זה קרה בתוך השלושה ימים של המסע מהר סיני עד לחנייה בקברות התאווה, ומדוע בערה בהם אש ה' ואכלה רק בקצה המחנה ולא במחנה עצמו, ומדוע דווקא כעת התאוננו ולא במשך כל הזמן ששהו ליד הר סיני?
וקשה לומר שהדבר קשור לקשיי הדרך, כי הלא רק בקושי שלושה ימים היו בדרך, וכבר לפני הגיעם להר סיני כשיצאו ממצרים גם נסעו דרך ארוכה ממצרים עד הר סיני, ואז לא התאוננו על קשיי הדרך, למרות שעדיין לא היו מורגלים בהשגחת ה', ואם כן כאן לאחר שנה של ניסים יומיומיים והסתגלות לחיי המדבר, דווקא עכשיו מתאוננים כאילו רע להם ומדוע?
וכך אנו חוזרים לנושא הקודם של סידור הדגלים מסביב למשכן, ודחיית הערב רב מחוץ למחנה ועל ידי כך הפרדת משפחות רבות, שהיו קשורים בקשר משפחה עם הערב רב, מתוך עם ישראל.
כך ש
"העם" (ישראל והערב רב כאחד) היו מתאוננים כאילו רע הדבר בעיניהם ההפרדה הזו כי במשך כל השנה מיציאת מצרים היו מעורבבים זה בזה וגברים ישראלים נשאו נשים מהערב רב, וגברים מהערב רב נשאו נשים מישראל, וכעת הגברים הישראלים ונשותיהם מהערב רב היו שייכים לתוך מחנה ישראל, ואלו הגברים מהערב רב ונשותיהם מישראל,היו בקצה המחנה מחוץ לעם ישראל,  (כי מה שקבע אם יהיו בתוך מחנהישראל הם הגברים, כמו שכתוב- "למשפחותם לבית אבותם" שהאב קובע לאיזה שבט משתייכת משפחתו ולא האשה) כך שנוצרה התמרמרות בעם בשני הצדדים על ההפרדה, וכיון שכל סידור המחנות היה על פי ה', לכן התאוננו על כך באזני ה', שהדבר רע בעיניהם למרות שלא באמת היה רע, כי הדבר היה נחוץ לבדל את עם ישראל שסבל מאות שנים של עבדות במצרים והם צאצאי האבות הקדושים הראויים להיות עם סגולה, ולכן היה צריך לבדלם מהערב רב, שבעצם עד שנה לפני כן היו אותם מצרים ששעבדו את ישראל ולא סבלו את הסבל של ישראל במצרים, ורק כשראו שישראל זוכים להשגחת ה' ויוצאים ממצרים כנגד רצון פרעה, קפצו על גל המנצחים ויצאו יחד איתם ממצרים, אך במהותם לא השתנו לטובה ולא היו ראויים להיות חלק מעם הסגולה.
וגם הישראלים שהתאוננו שזה רע בעיניהם, זה היה בגלל הלחץ של נשותיהם הערברביות, ולא בגלל שבאמת היה הדבר רע בעיניהם- אותה הפרדה, גם הם זכרו את ההתעללות של אותם מצרים במשך שנות העבדות.
לכן חרה אף ה'-"
ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה"- כלומר הושמדו הערב רב שהיו בקצה המחנה ומכאן ואילך אין יותר ערב רב בקצה המחנה, אלא מחנה ישראל לבדו, ולכן לאחר מכן, בחטא המתאווים, משה מזכיר רק את שש מאות האלף הישראלים שצריך להאכיל בשר ולא מתייחס אל מאות אלפי הערב רב, כי הם כבר הושמדו בתבערה.
אך עדיין בקרב עם ישראל נמצאות נשים מהערב רב שנישאו לישראלים, והן כן נמצאות בתוך מחנה ישראל ולכן נקראות-"
האספסוף אשר בקרבו", כי נמצאות בתוך מחנה ישראל בתור נשות ישראלים, וכיוון שהן עדיין ממורמרות על מות אחיהן בקצה המחנה, אז בחניה הראשונה בקברות התאווה הן מוצאות תירוץ להמריד את בעליהן הישראלים על ידי פיתוח התאווה של אכילת בשר, וגורמות גם לבעליהן לבכות ולומר מי יאכילנו בשר, לכן כתוב-"וישובו ויבכו גם בני ישראל...", ולכן נאמר לאחר מכן-"וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, איש לפתח אוהלו" יש כאן הדגשה על המשפחות, כי זו היתה הסיבה האמיתית לבכי- קריעת המשפחות מאחיהן הערב רב שהושמדו וכן הנשים הישראליות שהיו נשואות לערב רב והושמדו איתם והיה להן אחים במחנה ישראל שבכו על מותן.
ייתכן גם שגם בעליהן הישראלים של נשות הערב רב נקראים אספסוף, על כך שבחרו לשאת נשים מהערב רב, סימן שעדיין נמשכו לתרבות מצרים החטאה (ומה שמשה נשא אשה כושית מהערב רב, היא כנראה היתה שפחה ולא מהמשעבדים המצריים, כי במצרים היו הרבה עבדים מכוש, הארץ הצמודה למצרים, אך בכל זאת גרם בכך לדיבור מרים ואהרן עליו שראו זאת בעין לא יפה שנשא אשה מהערב רב)
ולכן אומרים-"
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", כי מדובר פה על הנשים המצריות שהן אכן אכלו דגים בחינם, כי היו שייכות לגזע האדונים ולא לעבדים הישראלים שוודאי לא קיבלו דבר בחינם ממצרים.
וגם בעליהן הישראלים
, כנראה גם כשהיו במצרים היו קשורים יותר לשלטון המצרי ונהנו מחסדיו תמורת התעמרות באחיהם הישראלים (בסגנון דתן ואבירם שהלשינו על משה במצרים כנראה תמורת טובות הנאה מהמצרים, כגון דגים חינם עבור שיתוף הפעולה מצידם) כי ביציאת מצרים כשנגמרו המצות שהוציאו ממצרים, גם אז התלוננו בני ישראל (ולא רק הערב רב שבתוכם)-"וילונו כל עדת בני ישראל... מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע" (שמות ט"ז), ושם לא אומרים שאכלו בחינם כמו שפה, כי שם זה בני ישראל מתלוננים, והם לא אכלו דבר בחינם במצרים.
ושם לאחר התלונה הזו קיבלו את המן ואת השליו-"
בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם" (שם, שם)
ומכך שכאן התלוננו על בשר, סימן שהשליו היה חד פעמי, בניגוד למן שהתמיד כל ארבעים שנות עם ישראל במדבר, כי הוא חיוני לקיום, בניגוד לבשר
, שזה יותר עניין של מותרות, בפרט שהמן הכיל את כל הדרוש לתזונת האדם, ולכן שם כתוב-"ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה", ולא מוזכר שגם השליו היה ארבעים שנה, אלא כמו כאן, היה בצורה חד פעמית כדי להשקיט את תלונותיהם.
יש לשים לב, שהאספסוף התאוו תאווה, לא מוזכר למה התאוו האספסוף, האם לאוכל או לעריות, האם לממון, האם לעבודה זרה, ומכך שלא פורט למה התאוו
, ניתן להבין שהתאוו לכל דבר שהתורה מגבילה, כלומר רצו לפרוק עול תורה ומצוות.
וכנראה נבע הדבר ממות הערב רב קרוביהם, דבר שגרם לאספסוף שבקרב מחנה ישראל לכעס עצום ומרידה בה', אמנם בעליהן הישראלים שלא כעסו עד כדי כך ולא מרדו לגמרי, אך מצד שני כדי לפייס את נשותיהן בחרו בתאווה שלא מורדת בחוקי התורה-תאוות האכילה, שהתורה עצמה מתירתה בפירוש-
"כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר" (דברים י"ב), לכן כתוב "וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר" ולא כתוב שהתאוו תאווה כמו שנאמר בנשותיהן האספסופיות (של חלק קטן מישראל).
ומדוע לא שחטו בקר וצאן שהיה ברשותם ואכלו את בשרם, כמו שעשו חודש לפני כן
, בקרבן פסח, כשכל ישראל אכלו בשר קרבן פסח?
כי יש לזכור, שבשר תאווה יותר רק בכניסה לארץ כשרוב ישראל יהיו רחוקים ממקום המשכן או המקדש, אך במדבר לא הותר קרבן תאווה, וכל הרוצה לאכול בשר נדרש להביא את הכבש או הבקר למשכן ולהקריבו קרבן שלמים בפתח אוהל מועד, ואז לאכול מבשר הקרבן אחר הקרבת החלבים לה' ומתן החזה והשוק לכהן.
אך כעת כשהיו במסע והמשכן מפורק לא ניתן להקריב קרבן שלמים, רק כשיגיעו לחניית קבע של מספר ימים (למרות שחנו בקברות התאווה, אך זאת היתה אמורה להיות חניה קצרה למנוחה בדרך לארץ ולא חניה ממושכת המאפשרת להביא קרבנות שלמים מרובים למשכן)
ולכן בכו לה' שרוצים בשר שלא צריך להקריב במשכן, ולכן ה' נתן את השליו שהוא עוף שלא ראוי לקרבן ואפשר לשחטו ולאכלו בכל מקום.
אך בניגוד לפעם הראשונה בה התלוננו בני ישראל לה' על הרעב בצאתם ממצרים, ששם ה' לא הענישם, אלא להיפך נענה לבקשתם ונתןלהם לראשונה את המן, כאן לעומת זאת ה' מענישם ונותן להם את השליו ומכה בהם מכה רבה מאוד, כי שם זה היה ממצוקה אמיתית של רעב ולא מפינוק, ואילו כאן הרי יש להם את המן כל יום שמשקיט את רעבונם, ואף טעמו כצפיחית בדבש וכלשד השמן, וגם בשר יוכלו לאכול עוד כמה ימים כשיחנו בקדש ברנע לפני כניסתם לארץ על ידי זביחת קרבנות שלמים, וכל תלונתם נובעת מסוג של מרד-"
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", וכי מה יש לבכות על חוסר בבשר שזה סך הכל מותרות, האם עד כדי כך מפונקים?
אלא משמע שהבכי הוא על "משפחותיו"
, שהרבה ישראלים היו להם אחיות נשואות לערב רב והושמדו איתם בתבערה, אז יש כאן ערעור על דינו של ה', וגם כפיות טובה על נס המן והוצאת דיבה על המן-"ועתה נפשנו יבשה, אין כל, בלתי אל המן עינינו", "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים", כלומר הם מעדיפים ירקות שגודלו בידי אדם על אוכל משמיים (כמו שנאמר-"הנני ממטיר לכם לחם מן השמיים" (שמחות ט"ז))
רגע לפני כן
, הם היו בדרגה הכי גבוהה שעם ישראל הגיע אליה, שארון ה' הולך לפניהם וענן ה' שוכן עליהם במסעם, כעת הם זורקים הכל עבור נזיד העדשים- עבור בשר לאכילה.
לכן נאמר-"
ויחר אף ה' מאוד" בניגוד לחטא המתאוננים ששם רק נאמר "ויחר אפו", ולא נאמר "מאוד", כי שם זה עוד היה מובן, על רקע דחיקת הערב רב מחוץ למחנה, והרגשת הקיפוח וההפרדה בין אחים לאחיות, אך כאן בני ישראל בוכים בגלל הבשר כנימוק למרד בה', ובניגוד לחטא המתאוננים שהעם צעק למשה ומשה התפלל אל ה', כאן משה לא מבקש עליהם מה', אלא-"ובעיני משה רע", ובחטא המתאוננים לא נאמר שבעיני משה רע.
ואכן בהמשך אומר ה' את הסיבה האמיתית לרצון העם בבשר-"
כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים", וכן משה אומר לעם-"כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר כי טוב לנו במצרים" כלומר העיקר פה זה הכפירה בטובתו של ה' והעדפת שעבוד מצרים על עבודת ה'.
בעצם יש לנו פה הנגדה בין המן-לחם מן השמיים, מזון רוחני וקידוש החומריות באמצעות מצוות התורה, לעומת בשר חומרי, בהמי ועבודת פרך במצרים, שעדיפה בעיניהם על עבודת ה', ובכך יש העדפת החומר על הרוח.
ולכן גם בדברי משה אל ה
'- "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה", וגם בדברי ה' אל משה-"ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר... ונתן ה' לכם בשר ואכלתם", וגם בדברי משה שוב לה'-"ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים", וכן גם בסיפוק רצונם קבלו רק בשר-"הבשר עודנו בין שיניהם".
מכל זה רואים שהדגש הוא דווקא על הבשר, למרות שבני ישראל הזכירו גם את הדגה, הקישואים, האבטיחים, החציר, הבצלים והשומים, ומדוע ההתייחסות לרצונם היא רק לבשר שביקשו ולא לשאר הירקות.
וזה מה שאמרנו: שבעצם רצונם היה תענוגות הבשר והחומר, למרות שכרוכים בעבודת פרך, יותר מאשר תענוגות הרוח והנשמה אשר כרוכים בעבודה רוחנית של קידוש החומר ועידון הבשר והנפש הבהמית.
ובכך בעצם מאסו בה' ובתורתו עד כדי העדפת חיי שעבוד במצרים. לכן משה פונה אל ה' ומבקש בפעם הראשונה מאז יציאת מצרים שותפים בנשיאת משא העם כי-"
לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני, ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי", כי משה רואה ששנה שלמה של הנהגה ניסית במדבר, מתן תורה, הקמת המשכן, סידור בדגלים סביב המשכן, שכינת ה' בתוך עם ישראל עד כדי נסיעת ארון ה' לפני העם, כל זה לא הועיל, העם חזר לנקודת ההתחלה של העבדים במצרים שמעדיפים עבדות ובשר על חירות ועבודת ה', אז משה רואה בכך כשלון שלו ומבקש מה' עזרה בהנהגה.
כי לכאורה, מדוע אומר משה-"
מאין לי בשר לתת לכל העם הזה"? וכן לאחר שה' הבטיח שיאכלו בשר במשך חודש עד שייצא מאפם, משה אומר-"שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חודש ימים, הצאן ובקר יישחט להם ומצא להם, אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם?! ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר?! עתה תראה היקרך דברי אם לא"
ולכאורה איך יתכן שמשה העבד הנאמן מפקפק ביכולת ה' להאכיל את כל עם ישראל בשר, והלא שנה לפני כן ראה במו עיניו שה' מביא שליו ומאכיל את כל עם ישראל-"
בין הערביים תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם... ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה" (שמות ט"ז), וכן חודש קודם, אכלו כל ישראל בשר בהקריבם קרבן פסח, וכן עשרה ימים קודם, אכלו הטמאים פסח שני?
וכן מדוע אומר שש מאות אלף רגלי, מה עם הנשים והילדים שמכפילים מספר זה, הלא גם הם צריכים לאכול?
וכן בצאתם ממצרים כבר נאמר-"
ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה, כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף וגם ערב רב עלה איתם וצאן ובקר מקנה כבד מאוד" (שמות י"ב), סימן שהיה להם צאן ובקר לרוב, וכעת שנשארים חודש במקום אחד כדברי ה', ממילא גם ניתן להקריב שלמים בפתח אוהל מועד, כמו שעשו הפסח חודש קודם?
שאלה זו כה קשה, עד כדי כך שרבי עקיבא סובר שעניין זה קשה מחטא מי מריבה, שעליו נגזר על משה לא להיכנס לארץ, והסיבה שלא נענש על כך כאן-"אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך עליו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מי מריבה היתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב" (עיין רש"י במקום).
כמו כן קשה על משה רבנו
: שבתחילה אומר לה'-"מאין לי בשר לתת לכל העם הזה" וכשה' נותן לו הבטחה שיהיה בשר לחודש שלם לכל העם, הוא מתנגד לכך ומפקפק באפשרות זו?
וכן משה בטענתו מזכיר שני סוגי בשר אפשריים: א.
"הצאן ובקר יישחט להם". ב. "אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם".
אך לא מזכיר את האפשרות השלישית של בשר עוף, ובסופו של דבר זה באמת מה שניתן-השליו, והלא כבר היה תקדים לכך שנה לפני כן שקיבלו שליו, אז מדוע דווקא אפשרות זו לא הזכיר משה?
ויש לומר, כי משה ידע שכל בקשת העם לבשר היא רק תירוץ לדבר הרבה יותר עמוק כפי שהסברנו
, וידע ששום סיפוק תאוותם לא יועיל להשקטת המרד, וכן ידע משה שאין סיכוי שכדי לספק את תאוותם ייעשה להם נס גלוי, כי לא גומלים על חטא גדול כל כך על ידי נס מעל הטבע, כמו השליו שהיה שנהקודם לכן שבו נאמר-"ויהי בערב ותעל השליו ותכס את המחנה" (שמות ט"ז), כלומר משום מקום צץ פתאום השליו וכיסה את המחנה, בדיוק כפי שהמן באותה העת בא בדרך של נס גלוי שובר טבע. ושם זה היה מוצדק כי לא חטאו בני ישראל אלא באמת לא היה להם מה לאכול. אך כאן שיש להם מן בשפע, זהו מרד, כי מאסו את ה' אשר בקרבם ורוצים בשעבוד מצרים ובהפקרות חומרנית.
לכן כאשר ה' עונה למשה שמתכוון לתת להם בשר במשך חודש שלם עד שייצא מאפם ויגרום להם מיאוס של החומר (כפי שכעת יש להם מיאוס של הרוח-"
והיה לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם" מבין מכך משה שבשר זה יינתן לא על ידי נס גלוי, אלא בדרך הטבע, ואם כן אין סיכוי שדבר זה יספק את בני ישראל וירגיע את מרדם, כי גם אם יישחט באופן טבעי, בקר וצאן שיש ברשותם, והם יודעים זאת שזו אפשרות לסיפוק הבשר ובכל זאת מתלוננים, סימן שזה לא יספק אותם-"ומצא להם"?!
וגם אם יאספו באופן טבעי את דגי הים (כנראה ים סוף היה בקרבתם), גם זה לא יספק אותם-"
אם את כל דגי הים ייאסף להם ומצא להם?!" כי זה דבר שיכלו לעשות בעצמם ועצם זה שלא עשו כך מראה שלא מסתפקים בדבר זה, כי אפשרות זו היתה להם גם במצרים בשר צאן ודגה מהיאור.
וחלילה לחשוב שמשה חשב שאין בידי ה' לעשות ניסים ולהביא בשר.
לכן ה' עונה למשה-"
היד ה' תקצר?!", כלומר יש אפשרות להביא בדרך הטבע בשר שלא חשבו עליו בני ישראל ולא היה קיים במצרים וגם זה לא יהיה נס גלוי וגם יגרום להם מיאוס של החומר.
לכן ה' מביא בדרך הטבע את השליו (בניגוד לפעם הקודמת שנה לפני, שהוא בא בדרך נס משום מקום)-"
ורוח נסע מאת ה' ויגוז שלוים מן הים ויטוש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכאמתיים על פני הארץ" ופה המילה "יטוש" היא לא במובן עזיבה ("עזבתי... נטשתי את נחלתי"(ירמיה י"ב)), אלא במובן התפשטות והשתרעות-"והנה נטושים על פני כל הארץ" (שמואל א' פרק י')"שלוחותיה נטשו עברו ים" (ישעיה ט"ז), כלומר באופן לא של נס גלוי אלא בדרך הטבע, רוח מביאה שלוים העפים מעל הים ומפילה אותם על המחנה וסביבותיו בשטח של הליכת יום מכל צד של המחנה בגובה של שתי אמות מעל האדמה, כך שזו כמות המספיקה להזין את כל ישראל חודש ימים, עד שיימאס להם טעם הבשר ולא יישארו להם תירוצים למרד.
כי מה שגורם למאוס ברוח
- בתורה ובמצוותיה, זה תאוות החומר והבשר וברגע שיש מאיסה בחומר, ממילא נחלש כוחו ומתגלה הרצון האמיתי של הנשמה להידבק בבוראה ולעובדו בלבב שלם, כי פיתויי החומר מעוורים את עיני הנשמה וכאשר נמאס החומר נפקחות עיניה.
כי משה רבנו
, בהיותו רוחני ביותר, שכל תאוות החומר רחוקות ממנו ("בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים לוחות הברית אשר כרת ה' עמכם ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי... ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי" (דברים ט'))לא הבין את תאוות האכילה הזו, שבעבורה מוכנים ישראל לזרוק הכל- את כל הקיניינים הרוחניים שרכשו בשנה ששהו בהר סיני ולזרוק את שכינת ה' אשר בתוכם בשביל נתח בשר עלוב.
לכן חשב משה שאין תקנה לעם הזה, ואין סיכוי להחזירו למדרגה הרוחנית שהגיע אליה לפני הנסיעה, אם כל תאוות חומר קטנה משכיחה ממנו הכל.
אך הקדוש ברוך הוא שיודע את נפש האדם ופיתוייה, יודע שדווקא תאוות האכילה,עם כל עוצמתה, לא באמת יכולה נגד הרוח והנשמה האלוקית וזה רק עיוורון זמני ולא מעיד על קלקול עמוק, וברגע שימאסו בחומר שקל לספקו
, ישובו להתאוות לענייני הרוח, ודווקא דעות פסולות ככפירה ואפיקורסיות, הרבה יותר מסוכנות מאשר תאוות החומר החולפות (לכן חטא המרגלים שנבע מחוסר אמונה, יותר חמור, ונגזר עליהם עונש הרבה יותר חמור- של ארבעים שנה במדבר, מה שלא קרה על חטא המתאווים)
לכן ה' אומר למשה-"
אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו... וירדתי ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם ולא תישא אתה לבדך" ולכאורה, איך זה פותר את בעיית מרד העם ורצונו בבשר ומאיסתו את ה' אשר בקרבו?
וכן
, הרי כבר היו שבעים זקנים במעמד הר סיני-"ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלוקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר" (שמות כ"ד)
אז מדוע צריך לבחור שוב שבעים זקנים? כמו כן, מה עם השופטים והשוטרים שנבחרו לאחר עצת יתרו להקל מעל משה את משא העם-"
ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל וייתן אותם ראשים על העם, שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפוטו הם" (שמות י"ח).
וכן בספר
"דברים"-"ואומר אליכם בעת ההיא לאמר: לא אוכל לבדי שאת אתכם... איכה אשא לבדי טורחכם ומשאכם וריבכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים... ושוטרים לשבטיכם" (דברים א').
ואם כן יש כבר שופטים ושוטרים שמקלים את משא העם מעל משה ויש כבר שבעים זקנים ממעמד הר סיני, אז למה צריך לאסוף שבעים זקנים חדשים, במה הם שונים מהקודמים?
ולפי מה שהסברנו זה מובן, כי פה ה' אומר למשה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל ושוטריו הבאים מתוך העם ומכירים אותו לעומק עוד ממצרים
, כשהם היו שוטרים בעבודת הפרך והוכו על ידי הנוגשים המצריים בגלל שלא סיפקו את מיכסת התבן ללבנים כי ריחמו על בני ישראל אשר תחתם-"ויוכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נוגשי פרעה לאמר: מדוע לא כיליתם חקכם ללבון כתמול שלשום גם תמול גם היום" (שמות ה').
ובניגוד למשה שלא היה עם ישראל בשעבוד, אלא היה נסיך בבית פרעה, ולאחר מכן ברח למדיין עד גיל שמונים, ובניגוד לשופטים ושוטרים שמינה כבר משה בעצת יתרו לשפוט את העם וללמדו את חוקי ה'
, שנבחרו על פי תנאים אחרים של אנשי אמת שונאי בצע, יראי אלוהים ואנשי חיל (כפי שמוזכר בפרשת "יתרו"-"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוהים אנשי אמת שונאי בצע ושמת עליהם... ושפטו אתהעםבכל עת" (שמות י"ח)), והם לא בהכרח הכירו את נפש העם.
לעומת זאת שבעים הזקנים שעכשיו ייאספו, נבחרים על פי הנתונים שהזכרנו, שסבלו עבור עם ישראל במצרים בתור שוטרים, לכן מכירים יותר את נפש העם ומרחמים עליו יותר, ושבעים זקנים אלה מואצלת עליהם רוח מאת ה'
, על ידי שה' מדבר עם משה באוהל מועד ותוך כדי כך מאציל מרוח משה עליהם רוח נבואה (דבר שלא היה לשבעים הזקנים ממעמד הר סיני ולא לשופטים ולשוטרים בפרשת "יתרו")
ומכל שבט ושבט יהיו כשישה זקנים בעלי רוח נבואה שיפנו אליהם אנשי שבטם בכל בעיה רוחנית שמתעוררת, וכיוון שהם לא רוחניים ביותר כמו משה, אלא רק קצת רוחניים, וגם מבינים את נפש אנשי שבטם, יוכלו להרגיעם ולהדריכם בצורה יותר טובה ממשה, כנציגי ה' בקרבם ולא הכל יפול על משה שכרגע כל התלונות מופנות אליו, ונתפס כשלוחו היחיד של ה' בקרבם, והעם חשים שלא מבין לעומק את מצוקותיהם כי הוא רוחני ביותר לעומתם, ואלו זקני שבטיהם בעלי רוח הנבואה מאת ה' יהיה להם קל יותר להשתכנע מדבריהם ולהאמין שזה דבר ה'.
דבר זה גם מונח בדברי משה אל ה'-"
האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנוכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר יישא האומן את היונק", בניגוד לאחרים, שהיו עם ישראל במצוקותם במצרים, אני לא שהיתי בקרבם בזמן הסבל ולא גדלתי עמם וידעתי את מכאובם, כמו אם שמגדלת את בנה ומבינה דברים שמתחת לפני השטח, ומבינה מכל תלונה של הילד מה באמת מציק לו ולא מתייחסת למילים הפשוטות כאמת מוחלטת.
ובאמת שבעים הזקנים שאוסף משה מתנבאים רק פעם אחת "ולא יספו", כי המטרה היתה שלא יהיו רוחניים ביותר כמו משה, שכל יום מדבר עם ה', אלא רק קצת רוח נבואה
, שלא יהיו יותר מדי מעל קהלם וכך יוכלו לתווך את דבר ה' לצאן מרעיתם,כשיש להם קצת שאר רוח מעל לקהלם ולא יותר מדי.
וכמו שהסברנו שהנקודה השביעית היא הרוחניות שבתוך החומר
, כך שבעים הזקנים קיבלו קצת רוחניות וחזרו למקומם בקרב שנים עשר השבטים המשולים לחומר (נקודת השש) (ולא שבט לוי שבו יש כבר שני נביאים- אהרן ומשה) ואז כדי לעדן את החומר ולקיימו כדי לעדן את החומר ולקיימו.
ובניגוד לשבעים הזקנים שכדי להתנבא יצאו אל אוהל מועד ונאצלו מדיבור ה' אל משה ונחה עליהם הרוח והתנבאו ולא יספו, היו שניים שנשארו במחנה ישראל ולא יצאו אל המשכן-אלדד ומידד, ובכל זאת גם עליהם נחה הרוח, ולכן יהושע בן נון משרתו של משה מבחרותו קינא למשה-כי רק משה זכה לכך להתנבא מחוץ לאוהל מועד
.(כפי שנראה בהמשך את ההבדל בין מרים ואהרן לבין משה שהם היו צריכים לצאת אל אוהל מועד כדי שה' ידבר עמם).
ופתאום יש שני אנשים שמתנבאים במחנה בלי לצאת אל אוהל מועד, ויהושע רצה לכלוא אותם, כי יש פה מרידה במשה, אך משה העניו מכל אדם אשר על פני האדמה אומר ליהושע-"
ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", ואז לא יקרה כזה מקרה של העדפת החומר ותאוות האכילה על פני הדבקות בה', כי כל עם ישראל יקבלו את רוח ה' ויתמודדו יותר בקלות עם חומריותם.
ואכן כאשר משה והזקנים נאספים אל מחנה ישראל, ושבעים הזקנים הולכים כל אחד לשבטו, משפיעים ומדריכים את בני שבטם, ניתן להעניק להם את הבשר, עד שיימאס החומר ולא ימרדו, למרות מות המתאווים.
"הבשר עודנו בין שיניהם טרם ייכרת, ואף ה' חרה בעם ויך ה' בעם מכה רבה מאוד, ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה, כי שם קברו את העם המתאווים"
ולכאורה פסוק זה סותר את הבטחת ה', שבמשך חודש ימים יאכלו בשר עד שיהיה להם לזרא, וכאן כתוב שלפני שהספיקו לחתוך את הבשר בשיניהם ה' היכה בעם מכה רבה מאוד, אז יוצא שמיד מתו ולא אכלו במשך חודש ימים?
וכדי לענות על כך, יש להבין מדוע פירט ה' בהבטחתו לעיל באריכות אתפירוט הימים של האכילה-"
לא יום אחד תאכלון ולא יומיים ולא חמישה ימים ולא עשרה ימים ולא עשרים יום, עד חודש ימים עד אשר ייצא מאפכם והיה לכם לזרא, יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם, ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים"?
וכפי שהסברנו לעיל לגבי פירוט הימים של שהיית הענן על המשכן
, שכנראה כל אחד מהזמנים האלה התרחש- שהמשכן שהה כך במהלך חניות עם ישראל במדבר ארבעים שנה, כך גם כאן, ברגע הראשון לאכילה, עוד בטרם נחתך הבשר בפיהם ה' היכה בעם המתאווים (האספסוף שהתאוו תאווה וגרמו לכל החטא- הנשים מהערב רב שהסיתו את בעליהן הישראלים ובעליהן שהוסתו על ידיהן, ומתו בלי לאכול, כי להם אין תקנה, ולכן נאמר-"כי שם קברו את העם המתאווים", כי רק אלה שהתאוו תאווה מתו, אך שאר הישראלים שבהם נאמר הלשון-"וישובו ויבכו גם בני ישראל" ולא נאמר שהתאוו תאווה, רק אמרו-"מי יאכילנו בשר" בהם נאמר פירוט הימים של האכילה, כי ככל שהיו פחות רשעים, כך נמאס עליהם הבשר יותר מהר: הכי פחות רשעים-יום אחד הספיק להם למאוס בבשר ובחומריות.
אחריהם-תוך יומיים מאסו בבשר, יותר רשעים- חמישה ימים של אכילת הבשר, יותר רשעים- עשרה ימים, יותר רשעים מהם- עשרים יום והכי רשעים- אלו שרצו לחזור למצרים ומאסו את ה' אשר בקרבם אך לא החלו בחטא ולא נכללו באספסוף-חודש ימים אכלו מהבשר עד שהיה להם לזרא.
ועליהם נאמר-"
יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים" והם לא מתו כמו האספסוף אשר בקרבו, כי מאיסת החומר שהגיעו אליה אחרי חודש, כנראה בהשפעת שבעים הזקנים שהיו בקרבם שנחה עליהם הרוח, גרמה לתיקון החטא וחזרתם לדרגה הרוחנית שהיו בה.
ובכך בא הקץ על הערב רב-הן מחוץ למחנה (שמתו בתבערה ולא מצויין שנקברו, אולי בגלל שמתו על ידי אש ה' ונשרפו כליל) והן אלה שבתוך מחנה ישראל (שמתו כעת ונקברו בקברות התאווה יחד עם בעליהן הישראלים)
דבר זה מסביר, איך לאחר ארבעים שנה במדבר
, במיפקד בני ישראל המופיע בפרשת "פינחס" נאמר-"אלה פקודי בני ישראל: שש מאות אלף ואלף שבע מאות ושלושים" (במדבר כ"ו), איך ירד מספרם הכללי מהמפקד בשנה השנייה ליציאת מצרים (שהיה 603,550) והלא בארבעים שנה צריך לגדול מספרם באופן טבעי?
אלא שמה שכתוב פה "
ויך ה' בעם מכה רבה מאוד"-מכה זו צימצמה באופן ניכר את מספרם של ישראל (כי גם ישראלים מתו- בעליהן של הערברביות) וזה המקום היחיד שמוזכר לשון זה בכל המגפות והעונשים שקבלו ישראל במדבר על חטאיהם, למשל- חטא העגל, חטא המרגלים, חטא המתאוננים, חטא קורח ועדתו, חטא פעור, שלא מוזכר לשון רבה כזאת של הרוגים.
לגבי מה ששאלנו: מדוע משה ציין רק את הגברים בצורך להאכיל ולא את הנשים ואת הילדים? אז יש לומר, שכמו שבעניין המן רק הגבר היה יוצא ללקט מן לכל משפחתו, וכמה שלקט היה יוצא לו בדיוק הכמות של עומר לגולגולת, כלומר לכל אחד מבני משפחתו הגיע עומר מן-"
איש לאשר באהלו תקחו" (שמות ט"ז), כך גם לגבי הבשר המוזכר כאן, רק הגברים יצאו ללקוט שליו עבור כל משפחתם, לכן נאמר כאן-"שש מאות אלף רגלי", כי כל אחד מהם לקח למשפחתו הגרעינית כמות גדולה של בשר שתספיק לכל המשפחה.
נותר לברר מעט סתירות בין תיאור המן כאן לבין תיאורו בפרשת "בשלח" כשרק החל לרדת: ושם כתוב-"
והוא כזרע גד לבןוטעמוכצפיחית בדבש" (שם, שם), וכאן כתוב-"והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח... והיה טעמו כטעם לשד השמן" שם הוא לבן וכאן הוא כעין הבדולח-שזה אבן קריסטל- דומה ללבן אך יותר שקוף. שם טעמו כצפיחית בדבש וכאן בטעם של שומן.
שם המן ירד סביבות המחנה-"
ובבוקר היתה שכבת הטל סביב למחנה" (שם, שם) וכאן בתוך המחנה-"וברדת הטל על המחנהיירד המן עליו", ודבר זה ניתן להסביר בכך, שלאחר סידור המחנה על פי דגלים סביב למשכן, שעם ישראל עלה בדרגה של קדושה בגלל שכינת ה' בתוכו, זכו שירד המן בתוך המחנה, כדי להקל על העם בליקוטו (ולפי המדרש מחנה ישראל היה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל- שמיל זה בסביבות קילומטר, זו דרך מאוד ארוכה כדי לצאת מחוץ למחנה כדי ללקט מן).
אך בתחילת ירידת המן שהיו מעורבבים עדיין זה בזה, ישראל והערב רב, ירד המן מחוץ למחנה ונאלצו לצאת כדי ללקוט
.
ולגבי הבדלי הטעם- ניתן לומר: שבפרשת
"בשלח" מדובר שטעמו כצפיחית בדבש בצורתו גולמית-"והוא כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (שם, שם), כלומר כשהוא בצורת זרעונים או גרעינים (של כוסברה או חרדל (על פי ה"אבן עזרא")), אך כאשר טוחנים אותו בריחיים או במדוכה, ואז מבשלים אותו או אופים, אז טעמו כלשד השמן-"שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים או דכו במדוכה ובשלו בפרור ועשו אותו עוגות והיה טעמו כלשד השמן", וזה נאמר כאן, כי כאן רצו בשר לכן התורה אומרת שגם במן יכלו לטעום טעם של שומן בשר, כאשר טוחנים ומבשלים או אופים אותו, וזאת מציינת התורה כדי להראות שסתם התלוננו ולא באמת חסרו משהו.
כעת הגענו לסוף פרשתנו, לעניין צרעת מרים-"
ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח ויאמרו: הרק אך במשה דבר ה', הלא גם בנו דבר. וישמע ה'. והאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה".
כבר הסברנו
, שעל פי הפשט, לא מדובר כאן בציפורה שמשה גירש אותה (כמו שמפרשים חלק מהמפרשים) אלא בשפחה כושית ממש מהערב רב שלקח משה לאשה בנוסף על ציפורה, כדי לפייס את הערב רב לאחר סידור מחנות הדגלים והוצאת הערב רב מחוץ למחנה.
ומכך שהתורה מציינת דווקא כעת שמשה היה עניו מכל אדם, משמע שזה בא להפריך את דברי הלשון הרע של מרים, משמע שמרים חשדה במשה בגאווה מצדו בלקיחת האשה הכושית ולא פירשה נכון את התנהגות משה שהיתה לשם שמיים, אלא חשבה שמתוקף מעמדו כמנהיג העם שה' מדבר עמו בקביעות, איפשר לעצמו לקחת אשה נוספת למרות שהיא מהערב רב, דבר שראינו לעיל שהביא צרות לעם ישראל, כשהאספסוף התאוו תאווה והושמדו בשל כך והכל נבע מנישואין בין הערב רב לישראל אז איך משהמרשה לעצמו לקחת אשה מהערב רב
?
אלא משום שחושב כנראה שלו זה לא יקרה כי הוא מעל כולם ולא יושפע מאשתו הערברבית.
לכן אומרת מרים לאהרן, גם בנו דיבר ה', גם אנחנו נביאים ואיננו מרשים לעצמנו דברים שאסורים לאחרים ואיננו אומרים לנו זה לא יקרה, ועל כך מציינת התורה שהאיש משה עניו מכל אדם ולא שייך לייחס לו גאווה כל שהיא וחשדו בו סתם.
ואז ה' קורא לשלושתם (כולל משה שלא היה מודע לדיבור אודותיו) לצאת אל אוהל מועד, ושלושתם יוצאים אל אוהל מועד, ואז ה' קורא אל אהרן ומרים לצאת מאוהל מועד ומעמיד אותם על טעותם- שיש הבדל מהותי בין נבואת משה לנבואת אהרן ומרים ושאר הנביאים
-"פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט" (ולכן רק במשה נאמר הרבה פעמים דיבור-"וידבר ה' אל משה" ואילו אל אהרן ומרים תמיד נאמר רק המילים "ויאמר ה'" שזו דרגת נבואה פחותה יותר ולא דיבור פה אל פה, למעט פעם אחת בפרשת "שמיני" לאחר מות נדב ואביהוא בניו של אהרן, שבשכר שתיקתו וקבלת הדין מופיע הפסוק "וידבר ה' אל אהרן לאמר").
ואם כן, ברגע שמדברים לשון הרע על משה וחושדים בו במניעים לא טהורים בנשיאת האשה הכושית, בעצם טוענים שחלילה ה' לא מכיר את משה כמו שהם מכירים, כי הרי אחרת לא היה מדבר אתו פנים אל פנים אם יש בו שמץ של גאווה, וודאי ה' היודע מה שבליבו של משה לא היה מדבר אתו אם היה בו משהו לא טהור בנשיאת האשה הכושית.
וחייבים היו מרים ואהרן לדעת זאת ולסמוך על  ה' ולהבין שמניעיו של משה טהורים ולשם שמיים, ואיך לא יראו לדבר במשה עבד ה' שעצם הדיבור לשון הרע עליו זו פגיעה בה' שבחר בו כעבדו הנאמן בכל ביתו.
ולכן מרים מצטרעת כשלג ונגזר עליה להיסגר שבעה ימים מחוץ למחנה, וכל ישראל מחכים לה עד היאסף מרים ואז תבין מרים מדוע משה התחתן עם האשה הכושית מהערב רב כי תרגיש מה זה להיות מחוץ למחנה ישראל, כמו הערב רב שהיו מחוץ למחנה ולכן משה נשא את הכושית שהיא אחת מהם כדי לפייסם שלא ירגישו דחויים (למרות שזה לא עזר בסוף והם מרדו בחטא המתאוננים ולכן הושמדו בתבערה)
ומדוע רק מרים נענשה ולא גם אהרן? הרי כתוב ששניהם דיברו לשון הרע על משה, ועל שניהם כעס ה'-"
ותדבר מרים ואהרן במשה..."
אך היוזמת היתה מרים, ואהרן רק שמע וכנראה הסכים לדבריה, לכן כתוב "ותדבר מרים" בלשון נקבה יחידה, ומרים הראשונה שמוזכרת בפסוק בעוד שלאחר מכן,כשה' קורא להם לצאת אל אוהל מועד נאמר-"
ויקרא אהרן ומרים" ופה אהרן קודם, סימן שלפני כן מרים הייתה עיקר בדיבור והוא רק טפל, לכן היא זו שנענשה בצרעת, ואהרן רק ננזף על ידי ה', שזה כשלעצמו עונש גדול מאוד בשביל אהרן.
כמו כן כשאהרן רואה שמרים הצטרעה מיד מודה בטעות-"
ויאמר אהרן אל משה: בי אדוני, אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו".
נותר לשאול מדוע נסגרה מרים רק שבעה ימים מחוץ למחנה הרי לפי דיני הצרעת המפורטים בפרשות
"תזריע" ו"מצורע" צריך להיות קודם שבוע של הסגר ואז חוזר הכהן ורואה את הנגע ואז אם לא פשה הנגע מסגיראותה עוד שבעה ימים ואם פשה מחליט אותה לטומאה ואז יוצאת מחוץ למחנה, ורק כשנרפאת מהצרעת עוברת את כללי הטהרה של מצורע של שתי ציפורים, גילוח ואז ביאה אל המחנה ושבעה ימים מחוץ לאוהלו, ואז גילוח שיערביום השביעי וקרבנות ביום השמיני, דבר שלא מופיע פה?
וצריך לומר שמרים לא נטמאה, כיוון שבכללי הצרעת יש כלל שאם כיסתה הצרעת את כל בשרו של האדם המצורע
- טהור-"וראה הכהן והנה כיסתה הצרעת את כל בשרו וטיהר את הנגע, כולו הפך לבן טהור הוא" (ויקרא י"ג) ופה הרי כתוב שאהרן הכהן ראה את מרים מצורעת כשלג, סימן שהיתה מצורעת בכל הגוף וממילא היא טהורה ולא זקוקה לכל התהליך שעובר המצורע, והסיבה שנסגרה מחוץ למחנה שבעה ימים זה לא משום דיני צרעת אלא משום נזיפת ה'-"ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תיכלם שבעת ימים, תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תיאסף".
והפרשה שהתחילה בשבעה נרות המנורה ובחניכת הלוויים שהם הנקודה השביעית והיתה בסימן עלייה, הסתיימה בשבעה ימים שחיכו העם למרים בחטא הלוויים
- מרים ואהרן בדיבור לשון הרע על משה, וחציה השני של הפרשה הוא בסימן של אסיפה וחטאים והשמדה, כי אסיפה משמשת בנוסף ללשון כינוס גם כלשון השמדה "אסוף אסיפם נאום ה'" (ירמיה ח'), "כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נ"ז).


.